באר היטב על אבן העזר צו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך אבן העזר צו |

סעיף א[עריכה]


(א) בשבועה:    ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם שנשבעה עיין תשובת הרא"ש כלל פ"ד ב"ש.


(ב) בעין וכו':    עיין בטור סי' צ"ח שם הביא מחלוקת רש"י והרי"ף לרש"י אפי' אינו בעין לא חיישינן תו לצררי כיון שנתן לה פ"א לא חיישינן וכאן משמע כהרי"ף.


(ג) קיימים:    עיין במהר"ם מינץ סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' צ"ו. ובהרמ"ט ח"א סי' ס"ט ורלנ"ח סי' נ"ח. והרש"ך ח"ב סי' ל"ז ובהר"א ששון סי' כ"ג וכנה"ג דף קי"ו ע"א. וכתב ב"ש ובזמן הזה שכוללים הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך י"א לכ"ע צריכה שבועה אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות. מיהו מתשובת רלנ"ח ובתשו' מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט לא משמע כן ועיין תשובת מהרש"ל סי' מ"ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין ב"ש.


(ד) אין היורשים וכו':    ל"ש עיקר כתובה ל"ש תוספת נדוניא הרש"ך ח"א סי' ק"נ וקע"ז. בתנאי החשבון לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו דאין החשבון בא מכח ירושת האלמנה אלא מכח תנאי האב. מקור ברוך סי' ס' וכ"כ כנה"ג בשם תשובת כ"י ע"ש. עיין הרשד"ם חא"ה סי' קי"ט. וכנה"ג דף ק"ד ע"ב סעיף י"ג. ובהרדב"ז ח"א סי' פ"ח וקפ"ט. ובספר מעשה חייא בתשו' סי' ב'.


(ה) יורשין וכו':    ג' מיני תפיסה יש א' אם תפסה האשה בחייה ויורשיה מוחזקים בו. בזה לא אמרינן אין אדם מש"ל. ב' אם האשה תפסה והיורשים אין מוחזקים בו אלא מונח ביד ב"ד כנדון דת"ה סי' ש"ל. ובת"ה שם לא החליט הדבר זה למעשה ומסיים שם ולכל הפחות היה נראה דחולקים. ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה. ומבואר במרדכי אם ליכא עדים וראו לכ"ע מהני התפיסה אלא אם איכ' עדים וראו בזה פליגי הפוסקים וע"ז קאי ויש חולקים שהבי' הרמ"א והר"ן והראבי"ה ס"ל אפ"ה מהני התפיסה. ועיין בחושן משפט סי' ק"ח. ועיין בהר"א ששון סי' נ"ג ובמהר"ט סי' מ"ד וכנה"ג בחושן משפט סי' ק"ח. ואם הב"ד נתנו לה בעד הכתובה והיא לא נשבעה על הכתובה ומתה זכו היורשים לכ"ע. כתב בתשובת ש"י. כשיש בעלי חובות על אביה י"ל היורשים לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשים. ואז יורשים את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לבע"ח ב"ש ע"ש.


(ו) ראיה:    הרדב"ז ח"א סי' קע"ז וסי' רכ"ג. וכנה"ג קי"ד ע"ב סכ"ב. ודף קי"ו סל"ט.


(ז) כתובתה:    ה"ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשו שט"ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה ח"מ ב"ש. ועיין הרדב"ז ח"א סי' רכ"ג ומקור ברוך סי' ס'.


(ח) יורשיה:    עיין בב"י. וכתב החלקת מחוקק אפילו במקום שנוהגים כאנשי יהודה שמסלקים אלמנה בע"כ מ"מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבים ליתן הכתובה ביד הב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח.


(ט) נתגרשה:    משום דדוק' שבועה נגד היתומים קי"ל אין אדם מוריש ומוכר. עיין ב"ש. ובכל אלו דינים דאין אדם מש"ל אין קורעין הכתובה ש"ס ובחושן משפט סי' ק"ח.

סעיף ב[עריכה]


(י) כלום:    כתב ב"ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג"כ שלא תפסה בעצמה ולכן גרושה א"צ לשבע שלא תפסה בעצמה ואם נשבע הבעל שבועת אין לי תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשובת ש"י ב"ש. ועיין כנה"ג דף קי"ו ע"א סעיף ל"ד דף קי"ד ע"ד ס"ג.


(יא) מכתובתי:    ובכלל זה אפי' אם גזלה מבעלה דגזלה עולה לפרעון ונהנית מכתובה. ומזה נשמע שאם הגזלן יש לו שטר על הנגזל אינו יוכל לשבע שלא נפרע השטר דממון הגזילה עולה לפרעון אע"ג דלאו לפרעון לקחה הר"ן ח"מ ב"ש.

סעיף ד[עריכה]


(יב) במנה:    עי' ב"י אם היא מוחזקת בשטר. אם יש בידה שטר מתנה ונפסלת מחמת קורבת העדים שוב אינה נאמנת במיגו מהרי"ט בתשובה סי' ק"ה: ועי' במהר"ם אלשיך סי' צ"ט והר"י אדרבי סי' כ"ח. אם יצא הקול שיש לה ממון הרבה יותר מכתובתה לא מהני לה המגו הר"ם גלאנט"י סי' צ"ח. אם יש לה מגו והוי מגו דהעזה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' י"ז. אם מעיקר' היתה אומרת שלא הי' לה בנכסי בעלה אלא כתובתה ואח"כ כשמתו בניה אמרה שבעלה נתנם לה במתנה אינה נאמנת הר"ם גלאנט"י סי' ל"ז. ומהרי"ט ח"א סי' ל"ג. אי מהני מיגו באשה הנותנת בתוך הבית או במטלטלין הידועין לבעל עיין כנה"ג דף קי"ו ע"ב. אם חלוקה בעיסתה אפילו בנושאת ונותנת בתוך הבית נאמנת דאימר מעיסתה קמץ רלנ"ח סי' צ' מהר"ם גלאנטי סי' צ"ז. במקום שהאלמנה נאמנת ה"ה אם נתנה במתנה מתנתה מתנה רלנ"ח סי' צ"ח.

סעיף ה[עריכה]


(יג) הדיוטות:    משמע דבמטלטלין א"צ שומא כלל אפי' של הדיוטות. וח"מ וב"ש הקשו ר"ל אפי' במטלטלין הדין כן ע"ש.


(יד) במטלטלין:    אפי' ליכא עדים וראיה אע"ג דלענין ירושה כשליכא עדים וראו זכו היורשים כמ"ש לעיל שאני לקוחות ומקבלי מתנות עיין ב"ש וכנה"ג דף קי"ז ע"א סעיף נ"ו מש"ש.


(טו) פתאום:    ח"מ כתב לא ידעתי למה לא הביא דיעה זו לעיל סעיף א' שם מת פתאום לא חיישינן לצררי והיורשים גובין הכתובה ע"ש. והב"ש כתב דמשמע דלא מהני מ"פ אלא לענין זה ע"ש עיין מהר"י ווייל סי' צ"ח ובהרשד"ם חא"ע סי' קנ"ב. ומהר"ם מינץ סי' צ"ג.


(טז) המקבל:    נראה אפילו לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין מידם. אפילו איכא עדים וראו. ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב"ד ג"כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י"ל קים לי כהרמב"ם דס"ל מכרה קיים. וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכרה אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך ב"ש.

סעיף ו[עריכה]


(יז) לבע"ח וכו':    דאין כח בידה לא ליתן ולא למחול. ואם היה לבעלה ש"ח והחזיר' השט"ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין. אבל לענין מחילה בע"פ בודאי לא מהני ובשטר היה ראוי לדמו' למתנו' מטלטלין ויש לחלק. ועי' ב"ח ח"מ ב"ש. ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה. אז אותו חוב משועבד לה מדר"נ מהני מחילה שלה אע"ג דלא נשבעה עדיין ט"ז. והב"ש חולק עליו ע"ש. אלמנה שנתנה מתנה לא' מבניה ולא נשבעה ומתה וחלקו הנכסים שוה בשוה ולא ערער עליו אין זה מחילה כנה"ג דף קי"ז ע"א סנ"ד.

סעיף ז[עריכה]


(יח) יטעון וכו':    נראה אחר שנמנע להשביעה אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועו'. מיהו אם הית' חייבת שבועה דאוריי' צריכ' לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז"ל ב"ש.

סעיף ט[עריכה]


(יט) וגירש:    אחת צריכה לישבע לשני' כצ"ל כלו' שגירש לשתיהן. א' נשבעת לשני'. היינו הראשונה נשבעת לשני' עיין ח"מ ב"ש.

סעיף יא[עריכה]


(כ) מינה:    עיין סמ"ע סי' פ"ב ס"ק כ"ב וסי' פ"ז ס"ק כ"ב ומ"ש הש"ך.


(כא) מפכינן:    ע' בחושן משפט סי' פ"ז סי"ב ועיין ב"ח כאן.

סעיף יב[עריכה]


(כב) ויפטור:    ובחושן משפט סי' צ"ב ס"ט אי' פלוגת' בזה ע"ש ומש"ש הש"ך ועיין ב"ח כאן.

סעיף יד[עריכה]


(כג) ת"ק:    מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ"מ גובאת מחמת התנאי ב"ד הג"א ב"ש.

סעיף טז[עריכה]


(כד) לשניה:    ודוק' כשטוענת השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום רש"י והר"ן עיין ב"ש ס"ק כ"ד. ודע דכל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפילו מיתומים קטנים גובים כדי שיהא לה מעות שתנשא בו. ואפי' אם היא זקנה שאינה ראוי להנשא נזקקים לה עיין ב"ש.

סעיף יט[עריכה]


(כה) ב"ד וכו':    אם קפצה ונשבעת נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד רש"י והר"ן ב"ש. ומהר"ם מטראנ"י ח"ב סי' א' לא כ"כ ע"ש.


(כו) בנדר:    אפילו נדרה עד"ר לא מהני. עיין תוס' גיטין דף ל"ה ע"ב אבל שבועה א"י להפר לכן משביעין אותה אחר הנשואין. ושמעתי להקשו' דהא מצינו דאפי' נשאת נמי יוכל להדירה כגון שידירוה שלא תאכל לחם כל ימי' ותאכל לאלתר בפנינו. ואי משום דאח"כ יפר לה בעל כדי שלא תעמוד באיסור כל ימיה והיא סומכת על כך ונודרת בשקר ומה שתאכל לאלתר לפנינו אינה חוששת כסברת תוס'. ז"א דהיא לא תעשה דבר זה דהא צריכה לפרט נדרה ומשום מה נדרה וק"ל הנודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה ותפסיד הכתובה משני ואי משום משני לית לה אלא מנה ומראשון מאתיים הא קי"ל דניח' פלגא בלא שבועה מכולה בשבועה ע"כ להשואל. ואני אומר דאפילו ריח קושיא אין כאן לפי מה דקי"ל דכל אלו דיוצאת בלא כתובה צריכין התראה מקדם כמבואר בסי' קט"ו ע"ש. הקשה הב"ז סוף מנחו' גם מגן אברהם סי' קכ"ח וב"ש כאן הקש' קושיא זו. דבי"ד סי' רכ"ח פסק הב"י דצריך לפרט את הנדר ובאורח חיים סי' קכ"ח פסק כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר עד"ר. ותימא ל"ל עד"ר כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו. וב"ש הוסיף להקשו' למה כתבו כל הפוסקים נודרת ולא כתבו דצריכה לנדור עד"ר ע"ש סקל"ו ויישבתי היטב בעזה"י. עיין בגיטין דף ל"ה ע"ב: והוכחתי מסוגי' זו אף דקי"ל דצריך לפרט את הנדר וכשישמע החכם שהוא דבר אסור לא יתיר לו כמו שפירש"י שם: אפ"ה בדיעבד אם הפר החכם הדבר איסור מופר. דרב פפא דאמר צריך לפרט את הנדר משום מילת' דאיסור' ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א"כ אמאי ניחוש משום מילת' דאיסור' דהא במלת' דאיסור' לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל. ועוד דפריך התם למ"ד א"צ לפרט את הנדר ממתני' דנודר ועובד כו' וליחוש דילמ' שרי ליה חכם. ומאי קושי' הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח מסוגי' זו דמותר בדיעבד. שוב ראיתי שהש"ך ביורה דעה סי' רכ"ח ס"ק כ"ו כתב כן וע"ש. א"כ לפ"ז גבי כתובה יוכל להאמינה על נדרה סתם אפילו שלא עד"ר ולא חיישי' דילמ' אזלי לחכם אחר נדרה ושרי לה דהיא לא סומכת עליה הואיל וצריכ' לפרט את הנדר ושמא כשישמע החכם לא יתיר לה וקרוב לודאי הוא דלא יתיר לה א"כ אמרי' מסתמ' דהיא טוענת אמת שלא נהנית מכתובתה כלום ומסתמ' נדרה אמת. דאל"כ לא תסמכה על התרת החכם לאחר מכאן דשמא לא יתיר לה מש"ה פסק המחבר כאן ונודרת סתם. משא"כ החם בהנושא אשה בעבירה דקי"ל נודר ועובד ויור' ומגרש. א"כ חיישינן שמא לאחר שעבד עבוד' ובא לגרש אשתו ילך קודם אצל חכם דשמ' יתיר לו ובדיעבד הותר כמו שהוכחנו כי יאמר מה לי לצרה שאגרש אשתי מכח הנדר שנדרתי אלך אצל החכם מעיקר' אולי יתיר לי ובדיעבד הותר מש"ה פסק דצריך לנדר עד"ר דאין לו התרה ממיל' לא ילך אצל החכם כלל. והמקשן שהקשה ואי אמרת דא"צ לפרט הנדר ליחוש דילמ' אזלי לגבי חכם וכו' ה"ה אף למ"ד דצריך לפרט את הנדר נמי קשה דילמ' אזלי לגבי חכם וכו': דבדיעבד מותר. אלא דהמקשן הקשה דלמ"ד דא"צ לפרט. קשה פשיט'. ודו"ק היטב. ועיין ברמב"ם בהלכו' ביאת המקדש פרק ששי דין ט' ודו"ק.

סעיף כא[עריכה]


(כז) כ"כ:    וא"צ נק"ח בשבועה זו ט"ז ב"ש.


(כח) ולישבע:    מיהו נראה בדיעבד אם מתה לא אמרי' בזה אין אדם מוריש או מוכר שבועה לבניו ב"ש.


(כט) אח"כ:    היינו כשטוענין ברי שיש להם עדים עיין סמ"ע סי' צ"ב סעיף ו'.