ש"ך על יורה דעה רכח

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רכח |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

(א) ואפי' נדר כו'. כלומר נשבע דהא באלקי ישראל שבועה הוא. ב"ח ופשוט הוא:

(ב) והוא דגמירי להו וסבירי. כלומר שלומדים עמהם הלכות ומבינים ומשמע אפילו לית בהו חד דגמיר מעצמו אלא כל דגמרי להו אחרים וסברי מתירין. ול"ד למ"ש בח"מ סי' ג' דבדיינים אי לית בהו חד דגמיר ויודע סברות בדינים פסולים לדון דהתרת נדרים לאו דין הוא כמו שיתבאר וזה הוא דלא כהדרישה בסימן זה והעט"ז כ' והוא דגמרי להו וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו' משמע שא"צ שיהו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה יתירו סגי וכן נוהגים:

(ג) וגם יודעים כו'. אע"ג דלא בעינן פתח לכל הדברים מ"מ אינם ראוים להתיר אפי' ע"י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג"כ ע"י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח ולא ידעו להבדיל בין נדר לנדר פרישה:

(ד) והאידנא כו'. ואין להתיר אלא בג' דגמרי להו וסברי קצת כמ"ש וכל שאינו כן אפילו יש בהן אחד חכם גדול לא כלום הוא וכן כל שאינם ג' אפילו הם שניהם חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו דיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג' וכ"כ הב"ח ופשוט הוא:

סעיף ב

(ה) אין לאדם להתיר. אפילו בג' לכתחלה משום כבוד רבו או מי שגדול ממנו אבל בדיעבד התרתו התרה:

סעיף ג

(ו) ג' פעמים. לאו דוקא דבחד זימנא נמי סגי אלא עושין כן כדי לחזק הענין עט"ז ומשמע דבדיעבד סגי בפעם אחת וכ"כ הב"י והב"ח בשם הרמב"ם דא"צ שיאמר רק פעם אחת:

(ז) ואפי' מעומד כו'. ובשבת דאע"ג דבכה"ג בדין אסור נדרים לאו דין הוא:

(ח) וחרמי צבור נהגו להתיר כו'. מפני שבשבת כולם מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתיר שם וכן הוא בעט"ז וכב"ח בא"ח סימן שמ"א מי שנשבע לעשות דבר פלוני עד זמן פלוני ולא נזדמן לו לעשות עד יום האחרון של אותו הזמן ואותו יום בא בשבת וא"א לעשותו בשבת נשאל אפילו בשבת וכ"פ בש"ע שם וע"ל סימן רל"ד ס"ק ע':

סעיף ד

(ט) וכיון שצריך כו'. צריך שיהיה מיושב אבל המודר אין צריך שיהיה מיושב כלל מיהו ודאי א"צ שיהא עומד כיון דלאו דין הוא ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד ונראה ראיה לדבריהם מהירושלמי דס"פ נערה המאורסה דאיתא התם אין נשאלין נדרים אלא עטופים ויושבים והנשאל יושב והשואל צריך להיות עומד כו' ע"ש ואע"ג דבש"ס דילן ופוסקים אמרינן דמתירים מעומד היינו בחרטה אבל בפתח צריך מיושב וי"ל דהירושלמי מיירי בפתח ועכשיו נהגו להתיר הכל ע"י פתח כדלקמן ס"ז בהג"ה ובש"ס דעירובין פ' הדר (דף ס"ד ע"ב) בעובדא דר"ג איתא דכי היכי דאסור לשכור להורות כדלקמן סי' רמ"ב סי"ג ה"נ אסור להתיר נדרים וכן הוא בכריתות (דף י"ג ע"ב) גבי רב אחא ה"ל נדרא כו' מיהו י"ל דהיינו דוקא כשמתיר ע"י פתח שצריך עיון וישוב הדעת וכדמסיק בש"ס התם דעובדא דר"ג הכי הוה:

סעיף ה

(י) אסר על עצמו כו'. ואם אסר הנאתו על בני העיר כתבו הרמב"ן והטור והריב"ש סי' ת"ו דאסור להשאיל על נדרו לחכם מבני אותה העיר מפני שנוגע בדבר מיהו אם יצטרפו עוד שנים מעיר אחרת מותר דבכה"ג ליכא למיחש משום נגיעה ועיין בתשובת מהר"ל ן' חביב ביאר דעתם על נכון וכן בפרישה ובב"ח השיגו על הב"י ע"ש וכן עיקר להחמיר דלא כד"מ ועט"ז שנמשכו לדברי הב"י ע"ש:

(יא) הניית בני העיר כו'. אבל אסר על עצמו הניית כל ישראל מותר להשאיל דהוי כדיעבד כ"כ בתשו' מהר"ל ן' חביב שם להרמב"ם וכן נראה:

(יב) לחכם כו'. אפי' בצירוף עוד שנים מעיר אחרת אליו אסור דמ"מ הרי הוא מהנהו. ב"י. וכתב בתשובת מ"ע ס"ס מ"ח ובשום אופן לא יהיו המתירים מבני המדינה שכולם נוגעים בדבר ולא מהני סילוק נפשייהו אלא בעדות ממון או לדון בו אבל בכה"ג הוי הנאה דמתא ואין סילוק מועיל דומיא דס"ת (בח"מ סי' ל"ז) הואיל ולשמיעה עביד ע"כ:

סעיף ו

(יג) נשבע שלא יהיה גבאי או נאמן מהעיר. נ"ל שהוא נהנה בשררותא דמתא שהוא מן הדברים שאין מתמנים עליהם העובדי כוכבי' והגרים וגם הציבור נהנים ממנו שמלאכתן נעשית על ידו וכיון שהוא נהנה אין נשאל לחכם שבעיר עד כאן לשון תשובת רשב"א שבבית יוסף. וכתוב בד"מ דאע"ג שלא נדר אלא נדר זה שלא יהא גבאי או נאמן לחוד ולא אסר עליו הניית העיר אפ"ה לא ישאל לחכם שבעיר שהרי אסר עליו הגבאות והנאמנות הבאה לו הנאה מן העיר וכוונתו על הנאות הגבאות והנאת הנאמנות והואיל ועל ידי התרת חכם בא לו הנאה זו הרי עבר על נדרו וכן נראה לו עיקר עכ"ל. ולפי זה הרשב"א קאי בשיטת הרמב"ם וכמו שכתב בב"י וכן כתב בעט"ז עיין שם בביאורו דלא כדכתב דרישה ודוק ומ"מ להנך פוסקים דאסרי משום נגיעה וכמו שכתבתי בס"ק ט' הכא בלא"ה אינו נשאל וק"ל:

סעיף ז

(יד) אילו ידעת שיפצירו בך כו'. ואין זה נולד דלקמן סי"ב שזה שכיח הוא:

(טו) ואז מתירים לו. ר"ל אפילו בלא פתח אחר אלא בחרטה גרידא מתירין לו כשעושין מן החרטה פתח והטעם דהשתא אין לחוש שמא אינו בקי בחרטה זו ושמא היה חפץ בנדרו עד עתה ואע"פ שאומר שמתחרט אינו אמת דהלא אמרו לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא השתא ודאי אפי' את"ל שהיה חפץ בנדר זה עד עתה מ"מ כיון שאומר אילו ידע שיתחרט אחר כך לא היה נודר אם כן נעקר הנדר מעיקרו ואין צריך פתח אחר דבהכי סגי. ש"ס:

סעיף ח

(טז) החרם כו'. כלומר מי שקבל עליו חרם או נדוי לעשות דבר פלוני מתירין אותו בלא פתח ובלא חרטה וכך מבואר ברשב"ץ שבבית יוסף אבל חרמי צבור פשיטא דאין צריך לא פתח ולא חרטה כדלקמן סכ"ה מיהו היתר צריך וע"ל סימן רכ"ט ס"ח:

סעיף י

(יז) על לא תקום כו'. ובהא לא אמרינן אין אדם חציף דהנך לא חמירי כולי האי ומפני כך לא ימנע מלומר האמת. בית יוסף. והב"ח פי' דהנך כתיבי בתורה ובודאי חציף:

(יח) אבל אין פותחין בכבוד המקום כו'. וה"ה שאין פותחין לו לומר אילו היית יודע שאתה עושה עבירה בנדרך לא היית נודר וכדמשמע ממ"ש אחר כך וכ"פ הב"ח אלא שלא הבין כן דברי המחבר ומה שכתב אבל אין פותחין בכבוד המקום שהנודר הוא כאילו נודר כו' עיקר דינא דאין פותחין בכבוד המקום אתא לאשמעינן ונ"מ בעלמא כגון אם נדר על איזה ענין שהוא נגד כבוד המקום אין פותחין לו אילו היית יודע שאתה מיקל בכבוד המקום כו':

סעיף יא

(יט) כגון אם הדירן מנכסיו כו'. שהרי החציף פניו להדירן וא"כ גם עתה בשעת חרטה אמר האמת:

סעיף יב

(כ) תלמיד חכם כו'. ואם הולך אותו פלוני ללמוד לא הוי נולד דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול. סמ"ג בשם התוס':

(כא) כיון דלא שכיח. ומימר אמר שמא לא יבא:

(כב) וכן מיתה לא שכיח. אפי' היה חולה ביותר חשוב נולד משום דרוב חולים לחיים. ב"י בשם תשובת הרמב"ן. ונראה דאם היה גוסס לא חשיב נולד דרוב גוססים למיתה כדלקמן סימן של"ט:

סעיף יג

(כג) והיה משקר כו'. והוא היה עולה על דעתו דשמא אומר אמת אבל אם היה יודע שהיה משקר כגון שהיה דר בירושלים שודאי לא היה אפשר לומר לפניו שחרב אז אין פותחין וכל כיוצא בזה. פרישה ופשוט הוא:

(כד) מיקרי חרטה ומתירים לו. דהא יכול להתיר בחרטה מעיקרא בלא פתח כדלעיל ס"ז ומה"ט נהגינן עכשיו לפתוח אפי' בנולד ולפ"ז צ"ל אלו ידעת שתתחרט כו' וכמו שכתב הרב שם:

סעיף יד

(כה) והסיבה שבשבילה כו'. ומהתימה דלא ראיתי נוהגין כן אפי' מרבנן דייקי ובאמת שבש"ם ופוסקים לא נזכר שצריך שיפרט הסיבה כו' אבל לרש"י ורשב"א וב"י דס"ל הכי קשיא ונראה משום דרוב הנדרים שבאים לפני חכם הן שנדר להתענות או שלא לאכול בשר ולשתות יין וכיוצא בהן דברים שהם לסגף נפשו וסבתן מסתמא ידוע שנדר בשביל להצדיק נפשו מ"ה אין רגילין לשאול על סבתן משא"כ כשנדר אדברים אחרים כגון שלא יהנה לחבירו שצריך שידע סבתן עכ"ל פרישה ומ"ש ובאמת שבש"ס ופוסקים כו' ליתא דמה דאיתא בש"ס ופוסקים צריך לפרט הנדר היינו שיפרש הסיבה כדמוכח בהשולח (דף ל"ה ע"ב) ובבכורות (סוף דף מ"ה) ע"ש בש"ס ופוסקים גם ליישובו עדיין ק' דהא אין נוהגין לפרש הסבה בשום נדר ועוד לדבריו מכ"ש דיש לפרט הסבה דדלמא לא היתה כוונתו להצדיק נפשו ואנו חושבין דכונתו היתה להצדיק נפשו גם בש"ס ופוסקים משמע דבכל נדר צריך לפרט אלא נראה דמאי דאמרינן צריך לפרט הנדר חובת הנודר הוא ולא שהחכם צריך לשאול על זה ומי שאינו מפרט הסבה היינו משום שנדר בסתם מבלי סבה ומי שנדר מחמת סבה ואינו מפרש באמת עון הוא בידו ואין מביאין ראיה מן השוטים:

סעיף טו

(כו) ויש אוסרים כו'. כתב הב"ח סוף סימן זה תמוה היאך אפשר שלא הותר בדיעבד דאם כן קשיא לרב נחמן דאמר בפ' השולח בגיטין (דף ל"ה ע"ב) אין צריך לפרט הנדר אמאי לא חייש משום מלתא דאיסורא כו' עכ"ל ותימה לתמיהתו דלדבריו אמאי מקשה מר"נ דלית הלכתא כוותיה ליקשי מרב פפא גופיה דאמר צריך לפרט הנדר משום מלתא דאיסורא ואי אמרת דבדיעבד לא הותר בדבר איסור א"כ אמאי ניחוש משום מלתא דאיסורא דהא במלתא דאיסורא לא ילך כלל אצל חכם להתיר שהרי אינו מותר כלל ועוד דפריך בש"ס התם למ"ד א"צ לפרט ממתני' דנודר ועובד וליחוש דלמא שרי ליה חכם ומאי קושיא הא אינו מותר כלל אלא ודאי מוכח התם מכולה סוגיא דמותר בדיעבד אבל אינו ענין כלל לנדון שלפנינו דהתם מיירי בכולה שמעתא שהנדר אינו דבר מצוה או מלתא דאיסור אלא שהוא תלוי בדבר איסור כגון שאמר קונם עלי פירות אם עברתי או אעבור עבירה פלונית וכההיא דקונם עלי מזונות אם נהניתי מכתובתי וכדאיתא התם בסוגיא להדיא והלכך בכה"ג הרי אין אנו מתירין הדבר איסור אלא שאנו מתירים לו הנדר של מזונות שאסר עליו משא"כ הכא שהנדר הוא דבר איסור והלכך אנו מתירים לו הנדר לשחוק בקוביא או לעשות איסור. וכה"ג אין לנו ראיה כלל שיהא מותר בדיעבד. וכן נראה בתשובת ר"א מזרחי סי' נ' דנדר של קוביא וכה"ג אין לו התרה אפילו בדיעבד:

(כז) ואם יש מכשול כו'. ע"ל סי' ר"ח סעיף ב' ס"ק י"ב:

(כח) מתירים לו כו'. נראה שהרב לשיטתו אזיל שכתב בתשובה סי' ק"ג ולדעתי אין חולק על ר' טוביה בזה כו' אבל בתשובת ר"א מזרחי שם כתב דבמלתא דאיסורא אפי' אינו רק מדרבנן כגון שחוק בקוביא וכה"ג אין מתירין לו ואף על גב דאיהו צווח ואומר לא יכילנא למיקם אשבועתי לא משגחינן ביה ע"ש וכ"כ ב"י לקמן ריש דף רע"ב תשובת הרשב"א ורמב"ן סי' רנ"ב דחולקים על זה וכן הוא בסוף ספר הכלבו בשם תשובת הרשב"א וכתוב בדרישה ובב"ח ס"ס זה בשם מהר"ם מ"ץ דכל זה דוקא במשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת אלא הוא והוא פסול לעדות מחמת כן (כמ"ש בח"מ סימן ל"ד) אבל אדם שאין אומנתו בכך ולפעמים הוא שוחק יכולים להתיר:

סעיף טז

(כט) על ידי תורגמן. כיון שהבע"ד עומד שם:

סעיף יז

(ל) אין מתירים כו'. ואפילו בדיעבד אינו מותר כדאיתא בטור ופוסקים:

(לא) אינו נשאל עד שיכנס אייר כו'. וכתב הר"ן בתשובה סי' נ' מי שנדר בבקר ביום ו' שלא יהא בשבת הסמוך בעיר זו ובעוד יום סמוך לשקיעת החמה נתחרט דיכול להתיר קודם השבת דמכלל שבועתו הוא מחויב שיצא מהעיר קודם שבת ולפיכך ע"ש עם חשכה חל הנדר מיקרי וע"ש שהאריך ומביאו ב"י וע"ל ס"ס רכ"ט:

(לב) וכ"ש נודר על תנאי כו'. עי' בתשובת מהר"מ מינץ סי' ע"ג:

(לג) וה"ה למנדה כו'. ע"ל סי' של"ד סעיף ל"א מ"ש בזה:

(לד) אבל בהפרת הבעל כו'. ע"ל סי' רל"ד סעיף כ"ח:

סעיף יח

(לה) ונ"ל שטוב כו'. דשמא חל הנדר אחר הפסח ואם יהיה חג עצרת בעיר יעבור על נדרו והלכך יתירו לו פעם א' אחר הפסח דהיינו קודם עצרת אפילו ערב עצרת ופעם א' אחר עצרת:

סעיף יט

(לו) מעתה חלה עליו כו'. אלא שאינו עובר על השבועה עד שתעבור השנה:

סעיף כ

(לז) נדר ע"ד חבירו כו'. כלומר בשביל רצון חבירו כדמפרש ואזיל. וכתב מהרי"ק שורש נ"ב דה"ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו דשלוחו של אדם כמותו ומביאו ב"י וד"מ:

(לח) אין מתירים לו אלא אם כן הודיעו כו'. משמע אפילו היכא דליכא משום חשד או בושה אסור וכן משמע בהרא"ש פ' השולח שכתב ולהנך טעמי (דירושלמי) אף לכתחלה מתירין הנדר שלא בפניו רק שמודיע לו ההיתר וטעמא דש"ס דידן עיקר ואין להתיר אלא בפניו פי' בידיעתו וכן משמע בשאר פוסקים:

(לט) אלא אם כן הודיעו כו'. נראה שגם דעת המחבר דבעינן שיודיעו ויסכים ברצונו ודוק:

(מ) בשביל שום טובה כו'. והמרדכי כתב בפ' השולח ה"מ כשאותו הכריחו ונדר לדעתו בין מחמת אהבה בין מחמת יראה כו' ודעת רוב הפוסקים דטובה דוקא בעינן וכן נראה דעת הט"ו. כתב ב"י כתב הרשב"ץ פועל יכול לחזור תוך זמנו אע"פ שקבל חרם ונידוי לעשות מלאכה כל זמן ההוא יכול לישאל על קבלתו שלא ברצון הבעל הבית דהא דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו פר"ת דהיינו דוקא שנשבע מחמת טובה שעשה עמו ע"כ ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר"ת פועל עושה לו טובה בעל הבית שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו עכ"ל. ואני אומר דדבריו נכונים דהא דסתם פועל עושה לו בעל הבית טובה היינו משום שיעשה לו מלאכה אבל אין הטובה מחמת שישבע לו ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ"ש הריב"ש סי' תס"א והרב. מיהו בתשובת ר"מ אלשקר סימן נ"ז משמע דבכה"ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע"ש וצ"ע:

(מא) בשביל השבועה. אבל מה שהטיב לו מצד אחר לא נקרא בשביל זה מקבל טובה דאל"כ מה ראיה מייתי ר"ת מיוסף ליעקב שנשבע לו (וא"ל פרעה להתיר שבועתו כדאיתא בסוטה סוף דף ל"ו) והתם טעמא משום שלא היה מקבל טובה הרי אין מקובל טובה כמו הבן מן האב עכ"ל ריב"ש:

(מב) כמו משה. דכתיב ויואל משה לשבת את האיש דהיינו שנדר ע"ד יתרו שלא לשוב למצרים:

(מג) והשבועה היתה לתועלת כו'. לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש וטור ושאר פוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקובל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם אלא שכתב שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר ע"ש אבל בהטבה אע"ג שאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר דמשום י"א דסיפא נקטיה דדוקא ביש תועלת לחבירו שייך חשדא דאל"כ לא שייך חשדא דיאמר מפני שאין לי בו תועלת לא הודיע לי והכי מוכח ממאי דפריך בהשולח ובסוף פ' מומין ע"ש ודו"ק:

ב"י בשם הריב"ש דכל שאין חבירו מדירו אע"פ שנשבע לתועלת חבירו לכ"ע א"צ דעת חבירו והוא בסימן תס"א ובד"מ כתב ע"ז וזהו כדעת המרדכי דלעיל דבעינן שהכריחם לכך אבל אין נראה כן דעת פוסקים אחרים עכ"ל ול"נ דכ"ע מודי בזה להריב"ש דהפוסקים לא מיירי אלא בקבל טובה וכמבואר בדבריהם להדיא והריב"ש מיירי להדיא באינו מקבל טובה ודו"ק:

(מד) אבל אם מעצמו נדר ע"ד חבירו. כתב העט"ז כלומר שתלה נדרו ע"ד חבירו וחבירו לא הדירו אע"פ שהקדים עמו טובה יכולים להתיר לו בלא דעתו ול"נ דמעצמו היינו בלי הטבה אע"פ שחבירו מדירו כדמוכח בטור ופוסקים גבי מה שהקשו הא דפריך בהשולח (דף ל"ה) שרי לה חכם ובסוטה סוף דף ל"ו גבי יוסף שנשבע ליעקב ע"ש ולענין דינא נראה מדברי ד"מ שהבאתי בס"ק שלפני זה דבכה"ג יכולים להתיר בלא דעתו:

(מה) מעצמו נדר ע"ד חבירו. היינו שנדר בשביל רצון חבירו והנדר הוא נדר גמור מעתה אבל אם תלה הנדר בדעת חבירו אינו נדר עד שיקיימנו חבירו כדלקמן סי' רל"א וע"ל סעיף ל"ז ול"ח:

(מו) וי"א כו'. כלומר נהי דא"צ דעתו והסכמתו מ"מ צריך להודיעו משום חשדא כדאיתא בירושלמי ובירושלמי יש עוד טעם אחר מפני הבושה כלומר שאותו שנדר יתבייש מפני הנודר וכתב הריב"ש דלטעם זה לא מהני מה שמודיעו אלא צריך להתיר דוקא בפניו כשהנדר לתועלת חבירו ומביאו ב"י וכ"כ הר"ן בנדרים דף ס"ה ולכאורה קשה על הרב למה לא הביא סברתם כיון דנחית להביא סברת המחמירים לענין לכתחלה אבל באמת דעת הרא"ש פרק השולח שהבאתי לעיל בס"ק ל"ו דאפילו לטעמא דמפני הבושה סגי כשיודיעו לו וכן משמע בתשובת הרמב"ן סימן רמ"ח שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת הרשב"א שהביא ב"י וד"מ וכן משמע בתשובת רשב"א שהביא ב"י המתחלת ראובן שהשביע את חנוך בנו שלא ילוה מממונו כו' וכן משמע בסמ"ג לאוין רמיא דף ע' ע"א ע"ש ודוק וזה נראה דעת הרב מיהו יש פוסקים דלא שייך חשדא אלא כשנדר ממנו בפניו דוקא וכן הסכים הר"ן בתשובות סימן ס"ט ע"ש שהאריך ומביאו ב"י לקמן ריש דף רע"ג משמע דבנדר ע"ד חבירו אף כשחבירו מסכים בהתרתו צריך התרה וע"ל סעיף ל"ח:

(מז) ואפילו נדר ע"ד בשביל שעשה לו טובה כו' הוי התרה. ומיהו היינו לענין דינא אבל היכא דאפשר למיתי לידי חלול השם יש לאסור שאין דבר חמור ממנו וכדאשכחן בצדקיה שנענש הוא והסנהדרין שהתירו לו אע"פ שהיה מצוה באותה התרה ב"י:

(מח) וידע החכם שלתועלת כו'. הל' אינו מדוקדק דהריב"ש שם מיירי כשנדר לתועלת חבירו אבל המחבר לא מיירי בהכי. ונ"ל דה"ק אם נדר לתועלת חבירו צריך לפרט הכל כמו שנתבאר לעיל סעיף י"ד שצריך לפרט הסיבה שבשבילה נדר וכן מוכח בש"ס פ' השולח (דף ל"ה ע"ב) גבי קסבר צריך לפרט הנדר שצריך לפרט שנדר לתועלת חבירו שהרי התם צריכה לפרט שנדרה ליתומים שלא נהנית מכתובתה ע"ש:

(מט) ומיהו הב"ד כו'. כיון שדעת רוב הפוסקים דלא הוי התרה אפילו בדיעבד מיהו בלא עשה לו טובה נראה אע"ג דאין להתיר לכתחלה כמ"ש הרב מ"מ אם עברו והתירו אין ליסרם כיון דהרבה פוסקים דאפילו לכתחלה יכולים להתיר. וכ"כ הב"ח:

(נ) אבל אם נשבע לחבירו לעשות לו איזה דבר. כגון שנדר או נשבע ליתן לו מתנה או לפרעו לזמן פלוני. מהרי"ק שם:

(נא) אע"פ שאין מתירים לו לכתחלה. הואיל וחבירו נהנה בנדרו והסכים בו ומשביעו אבל היכא שאין לחבירו שום הנאה במה שנדר זה כגון שהדירו בהנאתו או איפכא שאין הלה מסכים באותו נדר כלום ואין לו עסק בו בזה אפילו לכתחלה נשאל עליו לכ"ע רק שצריך שיודיעו שנשאל על שבועתו מפני החשד לדברי הרשב"א שם:

(נב) וי"א שאין כו'. אלא לעולם כל שהנדר הוא לתועלת חבירו אין מתירין לכתחלה בלא דעתו והסכמתו ואם אינו לתועלתו אלא שנדר בפניו צריך להודיעו משום חשדא כן משמע בריב"ש:

(נג) ואם מת אותו שנדר כו'. משמע אפילו עשה לו טובה יכולים להתיר כך וכ"כ בעט"ז בהדיא וצ"ע מנ"ל הא שהרי בתשובת הרמב"ן ליתא אלא דיכולים להתיר לו כך וליכא משום חשדא כיון שמת משמע דמיירי בשלא עשה לו טובה דאז ליכא אלא משום חשדא וכיון שמת לא שייך חשדא אבל בעשה לו טובה דאז אינו יכול להתיר אלא מדעתו והסכמתו מסתבר כיון שמת אין יכולים להתיר לו וכן מוכח בחידושי הרשב"א פ' השולח ובהרא"ש שם ובנדרים פרק ר"א ובסמ"ג לאוין רמ"א דף ע' ע"א ובריב"ש סימן ש"ע ממה שהוכיחו דמדא"ל פרעה ליוסף התר שבועתך שנשבעת ליעקב אביך דכל שאינו מקבל טובה יכול להתיר אלמא דאם מקבל טובה אינו יכול להתיר אע"פ שמת ואף על פי שיש לדחוק ולחלק ולהקל וצריך עיון:

(נד) י"א דלצורך מצוה כו'. משמע דר"ל אפילו כשהנשבע קבל טובה ממנו וק"ל דאם כן למה אמר הקב"ה למשה שיתיר נדרו בפני יתרו והא היה צריך משה באותו פעם ללכת בשליחות הקב"ה לגאול את ישראל ואין מצוה גדולה מזו וצ"ע עכ"ל עט"ז ונעלם ממנו דברי הריב"ש סי' קפ"ז שמשם מקור דין זה שאחר שהביא שם דברי תוספות אלו הקשה עליהם קושיא זו בעצמה וז"ל ונ"ל סתירה לדברי התוספות שהרי אין לך מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות הש"י ואעפ"כ הוצרך לשאול רשות מיתרו ולא הותר שלא ברצונו עכ"ל ומכל מקום יש ליישב דברי התוס' דהא כתב מהרי"ק שורש נ"ב והרב לקמן גבי מצוה דעל דעת הרבים דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא שא"א למצוה לעשות אותה אם לא בהתרת השבועה אבל כל שאפשר לקיים בלא ביטול מצוה לא ואם כן במשה נמי הרי הרבה ריוח והצלה למקום והיה יכול לגאול את ישראל מבלי שיצטרך משה לשוב למצרים. עוד יש לומר דהתם רצון הקב"ה היה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר אם כן כל שלא התיר אינו מצוה:

(נה) איש ואשה שקבלו חרם כו'. כתב מהר"מ פדוא"ה בתשובה סימן ע' דוקא נשבעו שניהם אבל אם הא' לא נשבע לא מיקרי טובה בריצוי לבד וכתב שכן משמע בתשובת הרשב"א גבי ראובן ששדך בנו חנוך עם בת שמעון וחנוך בנו נשבע כו' ומביאה מהרי"ק בשורש נ"ב ואף על גב שכתב מהר"מ פדוא"ה עוד שם ועוד נראה לחלק ולומר שדוקא במה שמתרצה האיש לקחת אשה מקרי טובה לאשה כנדון של מהר"מ אבל במה שנתרצית האשה כנדון של רשב"א לא מיקרי טובה כי אשה בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו כו' דעת מהרי"ק שם אינו נראה כן וכן עיקר שאין לחלק בזה וכן דעת הרב:

(נו) דאפילו אם כבר נשאה כו' חייב להוציא. וכמו שנתבאר בא"ע סימן ע"ז ואפי' למאן דפליג התם היינו באשה הנשואה מה שאין כן הכא. מהרי"ו סי' קל"ז:

(נז) וע"ל סי' רל"ט מי שנשבע כו'. כצ"ל כי כן הוא שם בסעיף ח' גם בעט"ז כתוב בטעות:

סעיף כא

(נח) בלא דעתם והסכמתם. וכתב הריב"ש אם נדר ע"ד הקהל אף אם יסכימו הרוב לבעל נדרו אין משגיחין בהן עד שיסכימו כולם שהרי פירש על דעת הקהל גדולים וקטנים שנראה שלא ע"ד רוב הקהל הוא סומך ואם הנודר אומר עתה שכוונתו היה על הרוב נאמן בת"ח כדאמרינן גבי נדר בחרם ואמר בחרמו של ים ע"כ ומביאו בית יוסף וד"מ ונראה אף למש"ל סי' ר"ח דהאידנא כ"ע כע"ה דמיא היינו לענין שצריך התרה אבל הכא דנימא דלא סגי בהתרה לא מחמרינן כולי האי מיהו נראה דאם פרט ונדר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני ודאי ע"ד שיסכימו כולם קאמר ואף שאומר שכוונתו היה על הרוב לא משגחינן ביה:

(נט) ויש מחמירין כו'. לפי שאין חרטתם שוה דזה מתחרט מטעם זה וזה מתחרט מטעם זה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטין בחרטה א' כ"כ המחמירין ולפי זה אם מתחרטין בחרטה א' יש להתיר (ומי שקיבל עליו בחרם או בנידוי על דעת רבים נמי יכול להתיר עם דעתם לכ"ע דהא חרם אין צריך פתח וחרטה כדלעיל סעיף ח' וע"ל סכ"ה) וכ"כ הרמב"ן והמחבר סעיף ל' ועוד נ"ל דלכ"ע כל שהרבים באים ומתחרטין אע"פ שאין חרטתן שוה יכול להתיר לכל א' וא' כפי חרטתו ולא קאמרי המחמירין אלא שאין להתיר מן הסתם בחרטה אחת כן נ"ל ודוק וזהו דלא כמשמעות בית יוסף עיין שם מיהו בתשובת מיי' שבסוף ס' הפלאה משמע כהב"י דמסתפק דבכל ענין אין להתיר על דעת רבים אם לא לדבר מצוה ע"ש ועיין בתשובת ר"א מזרחי סימן נ' שמחמיר ג"כ שלא להתיר לדבר הרשות אפי' דעת הרבים מסכמת:

(ס) וכן נכון להחמיר כו'. מיהו הב"ד שהתירו אין לייסרם על ככה כיון דרוב הגדולין מתירין ודבריהם נראין עיקר. ב"ח:

(סא) אא"כ יש מצוה כו'. שאז מתירין אפילו בלא דעתם דמסתמא ניחא להו בהתרה:

(סב) שיבא חבירו להתפלל. ואפילו אין שם מנין. שם:

(סג) וכן לעשות שלום כו'. וה"ה לבטל שאר המחלוקת דגדול השלום ואין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א:

(סד) מיקרי דבר מצוה. וכתב ב"י בשם הריב"ש דלהסיר מכשול שבועות ונזקין מדרך הרבים אין לך דבר מצוה גדול מזה וכתוב בתשובת מנחם עזריה סי' מ"ח במי שנשבע שלא להיות ממונה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו הוי דבר מצוה וכב"י דשלא ליפרד מאשתו אלא יהיה באותו עיר שאשתו שם מיקרי נמי דבר מצוה ופשוט הוא וע"ל ס"ק צ"ה וס"ק ק"ד:

(סה) מי שנשבע שלא ליהנות מאביו כו'. כתב בד"מ דמכאן משמע דאפילו נשבע על המצוה עצמו מתירין לו דלא כתשו' רמב"ן סי' אלף ר"ן עכ"ל וכן משמעות הפוסקים וכ"מ בש"ס פ' השולח ריש דף ל"ו גבי ההוא מקרי דרדקי דאדרי' רב אחא ע"ש ול"ד לנשבע ע"ד חבירו די"א דאין מתירין לו לדבר מצוה שנשבע עליה בלא דעתו וכמ"ש לעיל ס"ק נ"ב דמסתמא דעת רבים ניחא להתיר בכל דבר מצוה:

(סו) אבל אם אמר סתם כו'. ודעת הר"ן והרשב"א וריב"ש שאפילו אמר סתם על דעת רבים אין לו התרה ונראה להחמיר לכתחלה:

(סז) וי"א שאם נדר כו'. וכתב מהרי"ק בשורש נ"ב אם אותן הג' שייכי באותו הנדר לכ"ע הוי על דעת רבים דמסתמא הנך דשייכי בגוי' שעומדים לפניו קאמר ומביאו ב"י וד"מ ואם אמר להם על דעתכם אני נודר פשיטא דלכ"ע הוי על דעת רבי' ועדיף מאומר ע"ד פלוני ופלוני ופלוני:

(סח) ארבעה שנשבעו יחד כו'. כ' בתשובת מבי"ט ח"א סימן ס"ט דף ל"ה ע"א שאם נשבעו ע"ד כ"א מהם לא מיקרי ע"ד רבים שאם היו נשבעים כ"א ע"ד כולם היה נראה ע"ד רבים אבל לא אמרו שלא נשבעו כולם אלא ע"ד כל אחד כו' ואין זה מוכרח:

(סט) כ"א בשעת הדחק כו'. זה כתב הרב ע"פ מ"ש בבית יוסף וז"ל כתב מהרי"ק שורש נ"ב מ"כ בשם הר"ר אביגדור דהא דעל דעת רבים אין לו הפרה היינו לכתחלה אבל בדיעבד שבאו ג' בני אדם והתירוהו לו ה"ז מותר ע"כ ואף שזה שלא כשטת רוב הפוסקים מ"מ ראוי לעשות סניף לדעות הנזכרות כו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה דנדר שהודר ע"ד רבים אם התירוהו מותר בדיעבד ואף שיש מגדולי המורים חולקים כדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק ע"כ עכ"ל ב"י ומביאו ד"מ ולפעד"נ דא"א לומר דתשובת רשב"א מיירי בכה"ג דהא לא מצינו לר"ת בשום מקום שבדיעבד מותר ואדרבה ממ"ש כל הפוסקים וכן הרשב"א גופיה בפ' השולח בשמו דמתרץ הא דפריך ש"ס סתם דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דהיינו לענין דיעבד אבל לכתחלה אין מתירין לו אלא מדעתו א"כ מוכח דעל דעת רבים אפילו בדיעבד לא מהני התרה לר"ת דהא משני התם דמדרינן ליה על דעת רבים וכן דעת כל הפוסקים שאפילו בדיעבד אין לו התרה ובתשובת מהר"מ פדוא' סימן ס"ח חלק ג"כ על הר' אביגדור וכתב דלישנא דאין לו הפרה משמע אפילו בדיעבד וטוב טעמו אבל לפעד"נ להוכיח כן מסוגית הש"ס דפרק השולח וסוף פרק מומין אלו דאם איתא דמותר בדיעבד הדרא קושית הש"ס לדוכתה דלמא אזיל לגבי חכם או לג' הדיוטות ושרי ליה כו' ומפני זה נראה דאין להקל כלל אפילו בשעת הדחק וצורך בדבר ותשובות הרשב"א מיירי כפשטיה דנדר שהודר על דעת רבים כלומר שאמר סתם על דעת רבים ולא פרטם דבכה"ג מותר בדיעבד כדעת ר"ת וכן הביא הב"י לעיל מיניה בסמוך תשובות הרשב"א וז"ל אע"פ שכתבנו בשם ר"ת שאין נקרא על דעת רבים אלא בפורטם אין אנו עושים מעשה ע"ז כדבריו עכ"ל וקאמר הכא נהי דאין עושים מעשה כדבריו לכתחלה מ"מ בדיעבד כדאי הוא ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק וזה ברור:

(ע) לא מקרי על דעת רבים. דדוקא כשנודר עד"ר שאומר על דעתכם או ע"ד פלוני ופלוני ופלוני ששיתף דעת הרבים בעיקר הנדר הוי על דעת רבים משא"כ הכא. וכה"ג לקמן סעיף ל"ח:

ב"י בשם הריב"ש דשטר שכתוב בו עד"ר דינו כעד"ר המוזכר בש"ס ואינו מוכרח ומביאו ד"מ ונ"ל דלכתחלה יש להחמיר שלא להתירו כיון שי"א שאפילו אמר סתם עד"ר אין לו התרה וכמש"ל ס"ק ד':

סעיף כב

(עא) שנדר מעצמו כו'. כלומר לאפוקי אם הדיר לחבירו בשביל טובה שעשה לו דאפילו ע"ד יחיד אין יכול להתיר בלא דעתו כדלעיל ר"ס כ'.

(עב) דינו כנדר כו'. ואין לו התרה:

(עג) אם נשבע לדבר הרשות. אבל אם נשבע על דעת המקום לעשות דבר מצוה אין לו התרה:

סעיף כג

(עד) נדר שהודר ברבים. כלומר שהודר במעמד רבים ולא אמר עד"ר:

(עה) יש לו התרה בלא דעתם. וכתב ב"י בשם תשובות הרשב"א שא"צ להתיר בפניהם ושכן מוכח בכמה מקומות בפ' השולח ומשמע מדבריו שם דאפילו בלא ידיעת אותן רבים התירו לו דדוקא בנודר ע"ד יחיד הוא שאמרו כן עכ"ל ב"י וכן מוכח בהשולח ריש דף ל"ו ובבכורות ס"פ מומין אלו במאי דפריך התם אלא למ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה מאי איכא למימר דא"צ להתיר בפניהם ולא להודיע. מיהו נראה דהיינו דוקא כשאין להרבים תועלת בנדר ההוא הא לאו הכי לא גרעי מיחיד שאסור משום חשד וכדלעיל ס"ק מ"א:

סעיף כד

(עו) בעל מפר כו'. דכיון דאינו תלוי בדעתה שהרי הבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה כשם שאין דעתה מעכבתה להפר כך דעת הרבים אינו מעכבתה כ"כ הפוסקים. וכתב הרא"ש בפ' השולח דאפשר שאפילו אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע"ד אחרים אינו כלום כיון דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות (וכ"כ ר' ירוחם נכ"ז ח"ב בשם י"מ) ונ"ל אעפ"י דכתב הרא"ש כך בל' אפשר מ"מ סובר שהדין כך ולכן כתב שם ברמזים כן בפשיטות דאל"כ תקשי לרב הונא אמאי הפסידה כתובתה יתן לה הבעל רשות דמה"ט הוצרך הרא"ש והתוספות והר"ן התם לפרש דהפרה דבבעל מהני אפי' בעד"ר א"כ מוכח מהתוס' והרא"ש והר"ן דאפילו נתן לה בעל רשות לא מהני וכן מוכח מכל הפוסקים שפסקו כרב הונא דלא כהב"ח לקמן ר"ס רל"ד שכתב משמע דמספקא להרא"ש ולפיכך לא כתבו הטור כו' גם אשתמיטתיה דברי הטור בא"ע ס"ס צ"ו בפשיטות שאפילו נתן לה הבעל רשות מפר ע"ש:

סעיף כה

(עז) הלכך נודרים ומתירים כו'. שמה שהזכירו ע"ד המקום ושבועה לא הזכירו אלא כדי שינהגו חומרא יותר ולאיים עליהם שלא ינהגו בהן קלות ראש אבל תלוי הכל בדעת הקהל כמו שיסכימו:

(עח) ואם הוחרם או הודר. אותו חרם שהוסיפו על מנהגם:

(עט) או הודר עד"ר. כלומר שאמרו ע"ד קהלות הרחוקות דזה הוי עד"ר וכן הוא בתשו' הרשב"א שבב"י:

(פ) וי"א דאפילו התנו כו'. דכל מעשה צבור הוי כאלו התנו כך מתחלה מיהו אפשר גם להרא"ש אם אמרו עד"ר או ע"ד קהלות הרחוקות אין להם התרה ודעת המחבר שגם הרא"ש אינו חולק אסברא הראשונה ומ"ש שאפילו התנו יכולים לחזור ולהתירו ר"ל דהיינו ע"י שאלה ולזה כתב דברי הרא"ש לקמן סי' רכ"ט ס"ד:

סעיף כו

(פא) אין נדרי כו'. כלומר לא כשאר נדרים שניתרים בהתרת חכם שנעקריה למפרע ונ"מ לענין הותר מקצתו הותר כולו כדלקמן סי' רכ"ט ס"ב:

סעיף כז

(פב) מתירין כו'. משום שחרמים אלו כאלו יש בהן תנאי שיוכלו להתיר כל זמן שירצו:

סעיף כח

(פג) וכן בנדר של שחוק. כב"י לקמן ריש דף רע"ב בשם תשובת הרשב"א דאם כללו בחרם שכל מי שיעבור יהא מנודה כל מי שכבר עבר יכולין להתיר כדרך שמתירין שאר המנודים וכן נראה שמתירין הנידויים אפי' מכאן ולהבא שאין היתר זה בגוף האיסור ממש כגון השחוק אלא הקנס הוא שמתירים ואיסור השחוק במקומו עומד ע"כ:

סעיף כט

(פד) ואין דעתם לחזור. כלומר אף ע"פ שאין דעתם לחזור אם הפרצה ההיא כו' אבל אם דעתם לחזור אף על פי שאין הפרצה מצויה שם חייבים להתנהג בגדר ההוא כמ"ש בא"ח סי' תקע"ד דחייב לנהוג חומרי מקום שיצא משם כשדעתו לחזור:

(פה) ולכן כו'. הלשון אינו מדוקדק דהכא גרע טפי וכ"מ בב"י וטעמא דהכא הוי ב"ד הגדול שהחרם ההוא אין המקום גורם אותו אלא אקרקפתא דגברא וע"ל סעיף ל"ה ס"ק צ"ב ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ק"ד דף נ' במי שנשא אשה במקום תקנת ר"ג והתנה שלא ישא אשה עליה ואחר כך הלך למקום אחר ונאבדה כתובתה וכתב לה אחרת אינו יכול לישא אשה אחרת כיון שנשאה על תנאי תקנת ר"ג וכ"ש כשהיה כתוב בפירוש התנאי בכתובה כו' ומשמע הא לאו הכי יכול לישא אשה ולא אמרינן שחרם ר"ג חל עליו גם במקום אחר וצ"ל דמיירי שלא היה דר במקום תקנת ר"ג רק שנשא אשה לשם והלכך לא חל עליו תקנת ר"ג ודו"ק:

סעיף ל

(פו) וע"ל כתבתי כו'. כלומר לעיל סכ"א כתב די"א ארבעה שנשבעו יחד לעשות איזה דבר מיקרי נשבע עד"ר וס"ל להרב דבעד"ר אפילו מתחרטים כולם אין יכול להתיר להם כיון שאין חרטתן שוה וע"ל ס"ק נ"ז ודע דהרמב"ן לטעמיה אזיל וכמ"ש הריב"ש בשמו דמחלק בין חרם לשבועה אבל בריב"ש כתב עליו ואני אומר שהטעם שסמכו עליו להתיר חרמי הקהל בלא שאלה דהואיל וכך נהגו ע"ד מנהגם הם מחרימים אותו הטעם מספיק לשבועת הקהל שאף אם יאמרו מחרימים ומשביעים אנו יכולים הם עצמם להתיר בלא שאלה וחרטה משום דע"ד כן השביעו עכ"ל וכ"כ הרב לעיל סכ"ה אפי' הזכירו שבועה עם החרם וכאן סתם כדברי המחבר דאפי' יתחרטו כולם צריכים למצוא פתח לשבועתם ויתירו להם ג' אנשים דעלמא ונראה דס"ל להרב דדוקא כשהשביעו הקהל בסתם כל הקהל כמו שהש"ץ אומר בשליחות הקהל אנו משביעין ומחרימין כו' ואפילו ענו כל הקהל אמן בכה"ג אמרינן דעל דעת מנהגם משביעין וכדאי' בריב"ש אבל כשכל אחד מהקהל בפרוטרוט אמר אני נשבע על ענין זה הוי עד"ר וצריך התרה וכך צריך ליישב דברי העט"ז:

(פז) דיש מי שאומר כו'. והעט"ז כ' דהכא גם היש מי שאומר מודה דבצבור שאני דכל מעשה הצבור כאלו התנו כו':

(פח) מיהו יש חולקים כו'. צ"ע לפי הבנת הרב יהיו דברי הרמב"ן סותרים זא"ז שהרי הי"א אלו הוא תשובת הריב"ש סי' תס"א (וקפ"ה) וכתב שם שכ"כ הרמב"ן במשפט החרם שלו ודברי המחבר הם תשובת הרמב"ן לכך נראה לחלק דהריב"ש לא קאמר אלא בנשבעו כל הקהל כאחד בסתם דבכה"ג לא הוי עד"ר כיון שכן דרכם לעשות כן ע"פ מנהגם אבל בתשובת הרמב"ן דמיירי שנשבע כל אחד ואחד בפרוטרוט הוי עד"ר ולכך אין יכולין להתיר עד שיסכימו כולם וצ"ע:

סעיף לא

(פט) הולכים אחר הרוב. ובמקום שיש מנהג שלא לבטל ההסכמה עד שיסכימו כולם כל שיש מוחה אחד אי אפשר להתירו כ"כ ב"י בשם תשובת הרשב"א וכתב עוד בשם הרשב"י שעכשיו המנהגים משתנים מדור לדור ומעולם לא נשמע שבביטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד אלא הולכים אחר רוב מנהיגי הקהלה וע"ש שהאריך:

סעיף לב

(צ) אם לא שהתנו כו'. ובב"י מסיים ע"ז והריב"ש כתב על מי שעבר על תקנת הקהל שכתוב בה וכל העובר יהיה מוחרם ומנודה אין ספק שמן הדין שינהגו בו דין מנודה כל מי שיודע בו שעבר אבל אחרים שלא נהגו בכך מעתה י"ל שעל דעת המנהג הם מתקינים שהעובר עונו ישא אבל הקהל או היודעים לא יתפשו במכשול עונו עד שיכריזו עליו והרי הוא כאלו כתבו כן בפירוש בהתקנה ע"כ ובתשובה אחרת כתב כן בשם הרשב"א עכ"ל משמע דהריב"ש והרשב"א חולקים בזה אהר"ן ונראה שלזה השמיט המחבר סוף דברי הר"ן:

סעיף לג

(צא) הוי שבועת שוא. ובתשובת הרמב"ן סי' ר"פ דצריך לישאל על שבועתו ולקבל חרמי צבור ותקנתם ומביאו בית יוסף וכ"כ ב"י ס"ס זה בשם הריב"ש:

(צב) ואפילו נשבע כו'. כלומר אפילו נשבע שלא לגלותו ואחר כך נתנו חרם כו' שבשעת השבועה עדיין לא נתנו חרם וכ"ש אם כבר נתנו חרם ונשבע אחר כך שחייב להגיד וכן משמע במהרי"ק שם שכתב הרי לך בהדיא דאע"פ שקדמה שבועתו לגזרתם אפ"ה לא חיילא כו':

(צג) ואסור לעבור על חומרי מקום כו'. ע"ל ס"ס רי"ד ס"ק ז':

סעיף לה

(צד) אבל נידוי כו'. כתוב בתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"ט דאם גזרו בחרם שיחול אפי' על מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת חל החרם ג"כ על הדורות הבאים אחריהם ועוד אפשר לומר דאפי' לא פירשו כן חל גם כן דל"ד למאי דאמרי (ע"ל סימן רי"ד ס"ק ו') כשאין דעתו לחזור אין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם דהכא חרם זה אקרקפתא דגברי מונח כו' עכ"ד בקצרה וע"ל סעיף כ"ט:

(צה) דאין החרם כו'. כתוב בתשובת הרא"ש כלל ק"ח קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שילוו להם ברבית אין באותה תקנה וחרם כלום מביאו בית יוסף לקמן סי' רל"ט:

(צו) ויש מחמירין כו'. כ"כ מפני שכתב בד"מ אבל בכלל ז' בסי' ד' כתב קהל שקבלו עליהם על כל שטר שלא יהא נעשה ביד סופר העיר שיהא פסול ואחר כך חזרו ותקנו שיהא כשר התקנה שנייה קיימת אף על פי שלא יפה עשו מה שעשו תקנה קודם שהתירו החרם הראשון ע"כ ולפי דעת הרב יהיו תשובות הרא"ש סותרים זה את זה אבל לי נראה דהתם מיירי בהדיא שנעשו שטרות אחרות שלא ביד הסופר קודם שהתירו החרם הראשון אחר שנעשה התקנה השנייה ואשמעינן דהשטרות לא נפסלו כיון שמן הדין הם כשרים ככל כתב יד אלא שמצד התקנה הראשונה תרצה לפוסלן הלכך אף שעכשיו לא הותר החרם הראשון מכל מקום כשיותר אחר כך החרם הראשון תחול התקנה השנייה למפרע וכן משמע ממה שכתב שם ועוד חכם עוקר הנדר מעיקרו וכשיתירו החרם כאילו לא היה החרם מעולם הרי התקנה השנייה קיימת עכ"ל (אבל צ"ע על זה ממ"ש לעיל סכ"ו דחרמי צבור אין ניתרין אלא מכאן ולהבא ויש לומר דהכא מיירי שהותר על פי חכם ודוק) אבל כל שלא התירו החרם הראשון כלל ודאי דאין השני חל כלל וכמ"ש בכלל ז' סי' ו' וגם בכלל ה' סימן ד' כתב הלכך בנדון זה אם בהסכמה התירו החרם הא' נתבטל החרם והמכירה מכירה ואם לא הסכימו להתירו אין המכירה מכירה עד כאן לשונו. אלמא כל שלא התירו החרם הראשון אין המכירה מכירה ואין החרם השני חל כלל אלא ודאי כדפרישית. שוב מצאתי בתשובת ר"א ששון סימן ר"י שכתב וז"ל אפשר לחלק דאה"נ שאין התקנה השנייה כלום אבל מכל מקום לא מפני זה השטר יהיה פסול שהוא מהעשה כו' ועדיין צריך להתיישב בדבר עד כאן לשונו קיצר דבריו ואולי כוון למה שכתבתי:

סעיף לו

(צז) לעלות כו'. כתוב בתשובת מיימוני פרק ו' מה"ש דאפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה כשאשתו הרה ויש סכנה להוליכה לארץ ישראל ואין אומרים יניח אשתו וכ"כ האחרונים בשם מהר"מ מ"ץ דאם אשתו אינה רוצה ללכת עמו אפי' נדר על דעת רבים ובעת צרה יש לו התרה במצוה רבה כזו:

סעיף לז

(צח) אלא א"כ אומר כו'. פירוש שאומר שדעתו היה כשנשבע על תנאי שחבירו יסכים בדבר ואם כן כשאינו מסכים לא הוי נדר כלל ומה שכתב שיכול אותו פלוני להתירו כלומר שלא יסכים בדבר וכ"כ הר"ן פרק נערה המאורסה סוף דף ע"ג וז"ל מיהו היכא דאתני בהדיא ואמר הריני נודר אם חבירי רוצה מצי חבירו למישרי ליה ואין צריך לשון מיוחד אלא כל היכא דאמר אי אפשי סגי עכ"ד ומביאו בית יוסף כלומר דכיון דהוי כנודר על תנאי אין צריך שחבירו יאמר בלשון מותר לך או מחול לך כו' וכן משמע לקמן סי' רל"ט ס"ב בהג"ה אבל בנודר נדר גמור שאינו תולה בהסכמת חבירו אלא שאומר שחבירו יכול להתירנו לו כמו חכם אינו כלום כדלקמן סימן רל"א דמיד שנדר חל הנדר ואין כח בידו לעקור דבר תורה שהתורה אמרה דוקא חכם או שלשה הדיוטות מתירין הנדר. עי"ל דמ"ש שיוכל להתירו היינו התרה ממש ומהני כשמבטלו מיד בשעת הנדר כל זמן שלא חל הנדר כדלקמן סימן רל"א בהג"ה כן נראה לי דעת המחבר והוא נכון על פי הדין (אלא שצ"ע קצת מ"ש בב"י דף רע"ב ריש ע"ד על דברי הריב"ש והר"ן הנ"ל והטור בסימן רל"א החמיר כו'):

סעיף לח

(צט) כיון שנתן כו'. דכיון שלא נשבע ע"ד חבירו שלא שיתף את חבירו בעיקר הנדר אלא שלא לעשות אותו דבר שלא ברשות פלוני אם כן כשנותן לו רשות אין צריך התרה וע"ל סוף סעיף כ"א ס"ק כ"ח וכב"י בשם תשובת הרשב"א ותשובת רמב"ן סימן רנ"ד מי שנשבע לחמיו שלא יוציא בתו שלא ברשותו ונתן לו חמיו רשות בכתב ידו שיוציא אשתו לכשירצה הרי זה מותר ופטור משבועתו כל שהוא מכיר חותם יד חמיו דנתינת רשות אין צריך פה אל פה ע"כ:

סעיף לט

(ק) אבל להאריכו זמן ושיעמוד בחיובו. אם לא יפרענו לאותו זמן לא אלא אם התנו בשעת השבועה שיוכל להאריכו מיהו יש לתקן דבר זה שיאמר לו הריני כאילו התקבלתי ואח"כ ישבע שיפרענו לזמן שיסכימו ביניהם ואם המלוה חושש שאחר שיאמר הריני כאילו התקבלתי ישחוק בו הלוה ולא ירצה לישבע לפרוע לאותו זמן יאמר לו הרי כאילו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרעני לזמן פלוני. ב"י:

(קא) להאריכו ושיעמוד כו'. ובא"ח כתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו והוא הדין בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בשבועה תוך זמן ידוע ובאותו זמן ידוע בא ראובן לשמעון ובקש לו שיאריך הפרעון עד זמן אחר לא יהיה ראובן חייב עוד באותה שבועה וכן הורו חכמי הדור עכ"ל וכן נראה מפשט תשובת הרא"ש שכתבתי לעיל בסמוך על מי שנשבע לאשתו שלא יצא ממנה בלי רשותה וכן נראה מתשובת הרמב"ן דלקמן ומכל מקום ראוי לחוש לדברי הרשב"א ע"כ לשון בדק הבית ועיין בתשובת הרמב"ן והרא"ש שם דלא משמע מידי וגם דברי הא"ח צ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו שהותר כולו דהא קי"ל בסימן רכ"ט ס"ב דבחרם ובהפרת בעל לא אמרינן הותר כולו כיון דמיגז גייז מהשתא ואינו עוקר מעיקרו וה"נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו אלא דבדידיה תליא מילתא ותנאה הוא ויכול לעשות תנאי כמו שירצה וכן משמע מרבינו ירוחם והמחבר לקמן סימן רכ"ט סוף סעיף א' ובע"כ צ"ל דהא"ח מיירי כשא"ל הריני כאילו התקבלתי ולכך אינו חייב עוד באותה שבועה דבכהאי גוונא הותר כולו א"כ דינו של הרשב"א אינו חולק עליו:

סעיף מא

(קב) הנשבע כו'. ובתשובת מהר"ם פאדווא"ה סימן ע"ב הביא תשובת הרשב"א שבסימן ע"ד וכתב עלה הרי לך בהדיא שאם אמר נדרו וקציבת זמנו בפעם אחת שדבר אחד הוא ואם עבר הזמן בטל הנדר אבל כשנשבע לעשות דבר וקבע זמן להשלמה ב' דברים הם ואין תלוי זה בזה ועיין שם שהאריך:

סעיף מב

(קג) או לצדקה כו'. ע"ל סימן רנ"ח ס"ז:

סעיף מד

(קד) והאחד מתעכב. בין שהוא מתעכב כדין או שלא כדין חבירו פטור כי לא נדר אלא להיות בחבר' א'. שם:

סעיף מה

(קה) יש מי כו'. ע"ל סימן של"ד סל"ב:

(קו) שנדר בשעת צרה כו'. ואם נדר להתענות ומבטל מלימודו מותר להתיר אותו נדר כי ת"ת כנגד כולם ואסור להתענות ולגרום הביטול וגם לשחוט ולבדוק ולהורות יכול להתיר כי בכולם יש מצוה אם אינו מצוי אחר כ"כ הב"ח סכ"ד בשם תשובת הרא"ש בקובץ ונראה דה"ה אם נדר על דעת רבים יכולים להתיר כיון דמיחשב דבר מצוה מיהו מי שהתעני' אינו מזיק לו להתבטל פשיטא שאינו יכול להתיר וכ"כ בבדק הבית בשם תשובת הרשב"א ה"נ מצוה שהכל מסכימים בה היא שאין המסגף יכול לעמוד על התורה ועל הסברא והכל לפי טבעו יש אוכלים פת במלח ומתענגים ויש מעונים כשאינם יושבים על סיר הבשר וכל א' יעשה לפי מה שימצא בטבעו ע"כ וע"ל ס"ק צ"ה:

(קז) או לצורך גדול כו'. כשיש אונס או שיראה לחכמי העיר שלא יכול להתקיים בנדר כן הוא בתשובת ב"ז שם וכ"כ הרב בתשוב' ס"ס ק"ג דנדר שנדר בעת צרה שאין לו היתר דהוי כנדר ע"ד המקום ולצורך מצוה או שלא יבא לידי מכשול דעתי מסכמת להתיר ע"כ אבל בלאו הכי אין להתיר כמו שנתבאר לעיל סכ"א בנדר שעל דעת רבים:

(קח) ומיהו אם התירו כו'. לשיטתו אזיל לעיל סכ"א אבל כבר נתבאר שם ס"ק ט"ז בעד"ר שאין לו התרה אפילו בדיעבד ואם כן ה"ה הכא ומ"ש הרב הכא בסתם דבנדר בשעת צרה בדיעבד מותר ולעיל סכ"א בנדר שעד"ר כ' דאין לסמוך ע"ז כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר היינו משום שכתב בד"מ על התשובת ב"ז וז"ל וע"ל ר"ס זה כתבתי דמשמע מתשובת הרמב"ן סימן רכ"ג דבנדר בשעת צרה יש לו התרה ולכן נראה דבדיעבד מותר עכ"ל ור"ל מ"ש לעיל וז"ל כתוב בתשובת הרמב"ן סימן רנ"ד על מי שהיה חולה ונדר שלא יאכל גבינה מפני שהיא רעה לחליו ועכשיו מתחרט אין לו היתר בחרטה לפי שאין פותחים בחרטה אלא אם היא חרטה דמעיקרא וזהו ודאי בשעה שנדר הוצרך לאסור הגבינה עליו מפני שהיא רעה לו אלא שעכשיו מתאוה לה ורצה להתירה ולפיכך אין לו התרה אלא בפתחים אחרים עכ"ל ואיכא למידק טעמא דהגבינה היה רעה לו הא לאו הכי היה מתירו על ידי חרטה ואפילו בנדר גבינה עליו כתב דיש להתירו על ידי פתח (כלומר ועוד דמכל מקום התירו על ידי פתח ונדר בעת צרה פשיטא דאינו ניתר אפילו על ידי פתחים) משמע דיש היתר לנדר בעת צרה דהא נדר זה בעת צרה היה שהרי נדר בחליו אמנם סוגיא דעלמא אזלא שלא להתירו אם לא לדבר מצוה כמ"ש לקמן ס"ס זה עכ"ל ד"מ אבל בעיני יפלא מה ענין הך דתשו' הרמב"ן סי' רנ"ג לנדר בעת צרה דנדר שבעת צרה היינו כמ"ש בתשובת ב"ז סי' רס"ו דומיא דוידר יעקב נדר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' והאבן הזאת וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך או כמ"ש בתשובת מהר"ם פאדווא"ה סי' ע"ב באחד שנדר בעת צרה שאם יצא מבית האסורין ילך לא"י וכן בתשובת מהר"ם מ"ץ ושאר אחרונים באחד שנדר בעת צרה לילך לא"י או להתענות או כמ"ש הב"ח בשם קובץ בשם מהרי"ק באחד שהיה בסכנה גדולה בים אז נדר לה' שאם יצילו מצרה יעלה לירושלים כו' משא"כ בנדר בחליו שלא לאכול גבינה מפני שרעה לו וכן משמע מהטעם שכתוב בתשו' ב"ז שם דנדר בעת צרה אין לו התרה משום דהנודר על דעת חבירו שעשה לו טובה אינו יכול להתיר בלא דעתו (וכדלעיל סעיף כ') ק"ו לגבוה שענהו בעת צרה דאין לך עשה לו טובה יותר מזה ומאן לימא לן דהקב"ה מסכים באותה התרה וזה לא שייך בנדר מגבינה בחליו דלעיל הלכך נראה דבגבינה דלעיל וכה"ג יכול להתיר אפילו לכתחלה אבל בנדר בעת צרה אפילו בדיעבד אינו מותר כן נ"ל (מיהו בתשובת ר"מ מינץ כתב דנדר בעת צרה יש לו התרה והוכיח כן מהאגודה פ"ד דנדרים ומשאר פוסקים ע"ש שהאריך):

סעיף מו

(קט) אבל מי שנשבע כו'. כתוב בדרישה ר"ס זה דוק בלשונו דמתחיל בנדרים וסיים בשבועות דנראה משום דאיכא פלוגתא בין רשב"א והרא"ש בנדרים אי חלים זה ע"ז (וכדלעיל ס"ס רט"ו) מ"ה לא סיים בנדרים רק בשבועה דהכל מודים דאין חלין וע"ל סי' רכ"ט (ס"ס ג') שאם אסר עליו הככר ב"פ והתירו אסור עד שישאל עליו פעם שניה משמע דאינו ניתר בהתרה אחת עכ"ל ואין ראיה מסי' רכ"ט דהתם מיירי שנשאל רק על הראשונה אבל אם בא לשאל על הכל בבת אחת סגי:

(קי) צריך התרה לכל אחד ואחד כו'. ומהר"ל ן' חביב בתשובה בסי' קל"ט פסק דאף בנדר ושבועה על דבר אחד א"צ היתר לכל אחד ואחד אלא אם ירצה יתיר כולם בבת אחת ואם יתיר הראשונה לבד חל השניה והג' וצריך להתירן וכן אם יתיר הג' לבד חל הא' והב' והוכיח כן מהרמב"ם פ"ו מה"ש ע"ש וכ"פ הב"ח והר"ן בתשו' סי' י"ז (וכתבו המחבר לקמן סי' רכ"ט ס"ה) מיירי דוקא שאמר שלא יהא הנדר הב' אלא לאחר שיהא נשאל על הראשון וכן על הג' לאחר שיהא נשאל על הב' וכל עוד שלא נשאל על הראשון אין הנדר השני בעולם וכן הג' אבל מי שנשבע או נדר על ד"א פעמים ושלש כגון שאומר לא אוכל היום לא אוכל היום כיון שכל השבועות הן בעולם ליכא למימר הכא אין מתירין את הנדר עד שיחול וסגי בהתרה א' עכ"ל וכן נראה עיקר אלא שיש להחמיר לכתחלה כיון דאפשר. וגם מהר"ל ן' חביב גופיה כתב שם שראה מי שנהג להתיר כל אחד בפני עצמה וגם בתשובת מ"ע סי' מ"ח נראה שהחמיר בזה:

סעיף מח

(קיא) הנשבע כו'. וה"ה בכל ר"ח שתחלתו ב' ימים ואינו דומה לנשבע לפרוע בראש חודש ניסן שהוא מלא שאי אתה מחייבו לפרוע בתחלת היום דשאני הכא שהימים מחולקים ואנו תופסים את היום בר"ח בפני עצמו וכיון שכן מסתברא לי שיש לחוש ולהחמיר דה"ל כספיקא דאורייתא ולחומרא כן כתב הרשב"א והעתיקו ג"כ הסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק כ"ז בסתם ולפעד"נ דבלאו משום ספק להחמיר קי"ל הכי אלא כדאיתא בש"ס ר"פ קונם דאפי' לקולא אמרי' הכי משום דקרי ליה אינשי ריש ירחא ונתבאר לעיל סי' ר"ך ס"ד ואפשר דעת הרשב"א לחלק בדוחק אבל אין נ"ל לחלק וכן משמע בהרא"ש ר"פ קונם כמ"ש ע"ש במ"ש הלכך בכתובות ובשטרות ביום ר"ח הראשון כותב ביום ר"ח כו' אלמא דין שטרות כדין נדרים בלשון בני אדם כו' ולפי זה אפילו בלא שבועה אם כתוב בשטר שמחויב לשלם לו ר"ח אדר או קודם ראש חודש אדר כיון שלשון השטר דנין אותו כמו בנדרים וכמ"ש רבינו ירוחם וכ"פ בש"ע בח"מ ס"ס מ"ב וכ"כ ב"י בח"מ סימן ע"ג מחודש ט"ו בשם תשובת הרשב"א גופיה אם כן חייב לפרוע לו קודם ראש חדש הראשון כן נראה לי:

סעיף מט

(קיב) יתנו מחצה כו'. ע"ל סי' רט"ז ס"ז בהג"ה:

סעיף נ

(קיג) וכן בשאר כו'. עיין בח"מ סי' קס"ג וס"ס רל"א מדיני תקנת הקהל: