ש"ך על יורה דעה רכז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רכז |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) אסור לקנות מהם ולמכור להם. לעולם בכל ענין ואפי' שוה בשוה:


(ב) ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם כו'. אבל שוה בשוה אסור בכל ענין:


(ג) וזבינא חריפא. הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים:


(ד) יקננו מהם ביותר. דוקא ולא שוה בשוה וכ"ש בפחות דאסור וכן באסרם עליו ימכרנו להם ביותר אבל לא שוה בשוה או בפחות דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה"מ כשאוסר בפי' דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות א"נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור. ר"ן. ומביאו הב"ח בקיצור ע"ל ס"ס ר"ד ס"ק ט':


(ה) ואם אסרם עליו כו'. ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות כן הוא במשנה פ' אין בין המודר וברמב"ם פרק ו' דנדרים ופוסקים והוסיף הרמב"ם פם לא ישא ויתן עמהם ולא ישאו ויתנו עמו ולא ישאל מהן ולא ישאיל להן ולא ילוה מהן ולא ילוה אותן ופשוט הוא:


(ו) וזבינא דרמי באפיה. היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק' בר' אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן. הר"ן. ומביאו הב"ח וכן אס אסר נכסיו עליהן אפי' מוכר שוה (ר' בק') [ק' בר'] אסור מיהו באוסר נכסיו אינו יכול לאסור על אחרים אלא בנכסים שהיו לו וכמ"ש בס"ק ד' בשם הר"ן:


סעיף ב[עריכה]


(ז) ה"ז משאילן כו'. ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי' רכ"א ס"ק ל"ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו. רמב"ם פ"ז מה"נ ומביאו הטור וכ"כ הר"ן ובדברי הרמב"ם שם מבואר דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה"ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה:


סעיף ג[עריכה]


(ח) באין ונוטלין כו'. מפרש בש"ס (נדרים דף פ"ה) דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע"כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר ועמ"ש הר"ן שם דה"ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע"כ מהאי טעמא ומביאו מהרש"ל פרק הגוזל עצים סי' ס"א ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע"כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה ולא עוד אלא אפילו נעלו מוציאין מידו ומכל מקום אם אכלו כבר פטורים מלשלם דהא ליכא ממון אבל אי איתשל עליו וכגון שנשאר מאותו דבר שנאסר דאם לא כן לא שייך ביה התרה מחוייבים לשלם מה שאכלו עכ"ד:


(ט) וכן הדין במתנות עניים. כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע"כ א"נ אם יש לו צדקה מופרשת א"נ אפי' אינה מופרשת ב"ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע"כ ונותנים לעניים. ב"ח וב"י. ועיין בתוס' י"ט ר"פ בתרא דנדרים: