ש"ך על יורה דעה רכו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה רכו |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) אם יש בו דין חלוקה. היינו ד' אמות על ד' אמות לכל אחד כמו שכתוב בחושן משפט סימן קע"א ס"ג:


(ב) חל הנדר. ולא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקה:


(ג) שאסור ליכנס בו. משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור וכן משמע מדנקט בסיפא נכנס לצורך השותף כו' משמע דברישא בכל ענין אסור וכן כתב העט"ז והטור כתב וכ"ש אם אחד מהם הדיר לא' מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרים ליכנס בו בין אם הדירו זה את זה או שהדיר אחד מהם לאחד מן השוק מנכסיו עכ"ל. ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א' מהשותפין מאי הוה כו' וכן נראה מדברי ר' ירוחם עכ"ל והב"ח חלק על הבית יוסף עיין שם שהאריך וכל דבריו תמוהים לי גם מה שכתב לדעת רבינו ירוחם תימה גדולה עליו שעיין בתחלת דברי רבינו ירוחם ולא עיין בסופם עיין שם שדברי רבינו ירוחם ממש כדברי הב"י והכי מוכח דברי הרא"ש וכן דעת מהרש"ל פרק שור שנגח את הפרה סי' ל"ב כהמחבר וע"ש וכן מוכח דעת הרשב"א והר"ן שכתבו במתני' דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף אלמא דכשיש בו דין חלוקה אפילו לצורך השותף אסור דהא אמרי' בש"ס דביש בו דין חלוקה אפי' ר"א מודה ע"ש וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר:


(ד) לא חל הנדר. דיש ברירה ופי' הרא"ש והר"ן בשם הרשב"א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו והיינו יש ברירה דקאמרינן דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו וכן הסכים מהרש"ל שם ובזה יישבו הא דאמרינן בעלמא בכמה דוכתי דבדאורייתא אין ברירה אלא ודאי הך ברירה דהכא ל"ד לברירה דעלמא מטעמא דאמרן ומשמע דה"ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה"ט וכן כתב מהרש"ל שם:


(ה) בין שהוא צריך לשותף כו'. והב"ח כתב בח"מ סימן ק"פ דמדברי הטור והרא"ש משמע דלא שרי אלא כשנכנס לצורך השותף שהשותף צריך לו וכן משמע מדברי רבינו ירוחם:


(ו) מקום בב"ה כו'. היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל כן כתב העט"ז וכן הוא בתשובת הרשב"א שם:


(ז) לא כוון אלא כו'. ומ"מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו (וכדלעיל ר"ס ר"ח) רשב"א שם וע"ל ר"ס רנ"ח:


סעיף ב[עריכה]


(ח) אסורים להעמיד. אפילו אין בו דין חלוקה וכן כתב העט"ז דאע"ג דקי"ל דשותפין דרכן שאין מקפידין זע"ז מ"מ אי קפדי יכולין למחות (כמו שנתבאר בח"מ סימן קס"א ס"י) והכא גבי מודר הנאה ודאי קפדי ואסורים עכ"ל וכ"כ בהגהת פרישה ולא כוונו יפה דהתוס' והר"ן ס"ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א"כ אפי' לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור ע"ש כך מוכח מדבריהם להדיא מיהו התוס' שם כתבו עוד טעם אחר בשם י"א דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר. ולפ"ז משמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון להניח ולשטוח פירות בכל החצר וכה"ג אסור וכ"כ מהרש"ל שם:


(ט) הוא אסור בהעמדת כו'. אפילו באין בו דין חלוקה:


(י) והיו כופין את הנודר כו'. ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע"פ דשרי למודר ליכנס מ"מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור כו' וכ"כ הרא"ש והר"ן ומביאם ב"י וכ"נ דעת הרמב"ם פ"ז מה"נ והסמ"ג לאוין רמ"ב מיהו דעת רש"י ותוס' דהיכא דמותר ליכנס בחצר אין כופין ורבי' ירוחם ני"ד ח"ה כתב דאפי' באין בו דין חלוקה כופין וי"א דאין כופין וראשון נראה עיקר ע"כ ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו וכ"כ הב"ח איש בה דין חלוקה ומינה באין בה דין חלוקה בגוד או אגוד:


(יא) את הנודר כו'. כתב הר"ן דוקא הכא בנודר א' מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו אבל כשנדרו הנאה זה מזה דשניהם אסורין לא חיישינן דכל חד וחד מידכר באיסורי' עכ"ל וכ"כ בעט"ז אבל הרא"ש וטור ח"מ סי' ק"פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא' מהן רגיל כופין את הרגיל למכור וכ"כ רבי' ירוחם (ומפרש בירושלמי דבתרי זימני מקרי רגיל ומביאו הר"ן) ונראה שטעמם הוא דאין כופין כשנדרו הנאה זה מזה משום דכיון דשניהם נדרו מאי אולמיה דהאי מהאי הלכך אין כופין:


(יב) הנודר כו'. מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא"ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין וכ"כ בעט"ז:


(יג) למכור. כתב הב"ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע"פ שלא אמר אלא חצירי וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' שנ"ז דלנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו עכ"ל ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר והריב"ש שם לא כתב אלא דבאומר קונם מביתך אסור למכור הבית להנודר ונ"ל שגם הב"ח ה"ק אם אותו השותף שלא נדר רוצה למכור חלקו אסור למכור להנודר:


(יד) בלשון חצרי. אבל אם אמר חצר זה מאי מהני כפייה למכור כיון שאסור גם לאחר שימכור וכדלעיל סי' רט"ז ס"ה ע"ש:


סעיף ג[עריכה]


(טו) ואינו דומה לשותף כו'. דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג. שם: