תשובות ריב"ש/שא
ברצלונה לחכם ה"ר יצחק בונשתר י"א
אלהים עמך גבור החיל ירום לרחמך ולנחמך ובאחריתך ישגה מאד הגיעני כתבך וראיתי דבריך על מה שכתבתי לאח הנכבד דון שמואל בנבנשת י"א בענין החליצה ששאל ממני להודיעו דעתי וכן עשיתי ולא בדרך תשובה כי לא הבאתי ראיות לדברי כאשר הוא ראוי לכל משיב רק שגליתי אליו דעתי בסוד ומה שנראה לי לכאורה ולא הייתי חושב שיספק אדם בזה עד שלא שיירתי אצלי טופס ממה שכתבתי אליו אך אמנה יען לפי דעתי מה שכתבתי הוא פשוט מאד עודנו בין עיני וכמדומה לי שכתבתי דקיי"ל כרב (כתובות נ"ד.) דאלמנה שמין מה שעליה ואפי' בבגדי חול וזה מוכרח מן הסוגיא דאי אמרת דלא פליגי רב ושמואל אלא בבגדי מועד ושבת אבל בבגדי חול אפילו רב מודה היכי אמרינן דמתניתין דאחד המקדיש וא' המעריך וכו' כשמואל רהטא נימא דבגדי חול היא דמודה בהו רב אלא ודאי אף בבגדי חול קאמר רב דשמין לאלמנה וכן הוא מוסכם לכל המפרשים ז"ל שהרי בגרושה דאיהו מפיק לה דאית לן דאין שמין כדסבירא ליה לשמואל באלמנה כסברת הרמב"ם ז"ל והרב אלפסי ז"ל יש מהם שאמרו דדוקא בבגדי חול אבל מועד ושבת לא וזה נראה גם דעת הר"ם ז"ל שהרי כתב (בפ"א מהלכות מלוה ולוה) וז"ל אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לוה ולא מבגדים צבועין שצבען לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן ולא מסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהם בד"א בכלי החול אבל בבגדי שבת ומועד גובה אותן ב"ח ואין צריך לומר אם היה בהן טבעות וחלי זהב וכסף שהכל לבעל חובו ע"כ הנה שהרב ז"ל מפרש מתני' דאחד המקדיש שהובאה כאן על פלוגתא דרב ושמואל דוקא בבגדי חול שאין ב"ח גובה מהן לפי שקנאתן האשה כל שלא תצא מדעתו אבל בבגדי מועד ושבת לא קנאתן האשה כלל ולא זיכה אותן לה ובעל חוב גובה מהן והוא הדין ששמין אותן לה אפי' בגרושה כיון שלא קנאתן כלל ועדיין של בעל הם עד שב"ח היה גובה מהם ויליף לה הרב ז"ל לחלק בזה בין בגדי חול לבגדי שבת מן הירושלמי שהביא הרב אלפסי ז"ל בהלכות פ"ק דב"ק (י"א:) גבי האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין שכתב בירושלמי אפי' בגדיהם של בניהם ובנותיהם של רגל ושל שבת שמין עד כאן בהלכות והירושלמי הנזכר הוא בפ"א של קדושין (הל' ד') והכי גרסינן התם רבי אמי אמר העושה קטלא לבתו מביאין לאמצע וחולקין רבי מונא אמר כלי רגל חולקין כלי שבת צריכה רבי אבין פשיטא ליה בין כלי רגל בין כלי שבת מביאין לאמצע ע"כ ודעת הרב ז"ל שלכך חולקין בגדי רגל ושבת לפי שלא זכו בהן האשה והבנים שאין האב מזכה אותן להם *(ב"י אה"ע סי' צ"ט בד"ה ומ"ש שו"ע שם ס"א וע"ש בח"מ ובב"ש סק"ג) ויש חולקין על הר"ם ז"ל בזה ואומרים שלא אמרו אלא באחין שחלקו לפי שאין האחין גומרין ומזכין לבני אחיהם כלים חשובים כבגדי שבת אלא כל זמן שלא חלקו אבל מה שהאיש מזכה לאשתו ובניו מנכסיו אפילו כלי רגל וכלי שבת מזכה להם ובגרושה הכל שלה ואין שמין וכל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ובחדושיו ומדברי כלם נלמוד דבאלמנה ששמין אפינו בגדי חול שמין לה. ומה שאמרת ודקדקת שלא אמרו שמין כל בגדיה אלא שמין מה שעליה לומר דכי אמרינן שמין באלמנה היינו דוקא מה שעליה ממש שהיא לובשת בשעת פרעון ורצית להוכיח כן מעובדא דכלתיה דרב אלישיב (שם) זה דבר תימה שלא נשמע כמוהו ואיך אפשר שלא זכתה בבגדים שלובשת וזכתה בבגדי' שמונחין בקופסא כלפי לייא ועוד דאי מודה רב בבגדים שאינה לובשת עכשיו לוקי מתני' דערכין בכה"ג והויא דומיא דסנדלין שלקחן לשמן אבל פי' מה שעליה ר"ל מה שקנה לה הבעל להיות עניה כלומר ללבוש ולהתנאות בהן לא מה שעליה עכשיו לבד וכבר נשאל הרשב"א ז"ל על זה ולא כדבריך כי בזה לא נסתפק אדם בעולם אבל בגרושה שאין שמין אם נאמר דוקא מה שעליה ממש בשעת גירושין או אפי' מלבושים אחרים של מועד ושל שבת שיש לה הרבה והשיב שהדברים ברורים שלא על הבגדים שהיא לובשת בלבד בשעת גרושין נאמר כן אלא אפילו על כל הבגדים שיש לה שזכתה בהם בפני בעלה ונא אמרו מה שעליה עכשיו אלא מה שקנה לה הבעל להיות עליה כלומר ללבוש ולהתנאות בהן והביא ראיה מדשמואל דכשאמר באלמנה אין שמין לא על בגדי אלמנותה בלבד אמר כן דהא תלי טעמא במתניתין דתנן אחד המקדיש וכו' ולא בצבע שצבען לשמן וכו' כלומר אע"פ שעדיין לא עלו עליהן ולא נשתמשו בהן דמשעה שצבען לשמן או שלקחן לשמן זכו בהן וגרושה י"ל דברי הכל לדעת הרב אלפסי ז"ל כאלמנה לדברי שמואל כל זה כתב הרשב"א ז"ל בתשובה ולענין בגדי שבת בגרושה הביא הרב ז"ל בתשובה ההיא שתי הסברות כמו שכתבתי למעלה ולא הכריע ביניהם וההיא דכלתיה דאלישיב שעשו היתומים בערמה להלבישה כל הבגדים החשובים היה לפי שחשבו שאם תדע ששמין מה שעליה אולי תחביאם ותעלים אותן מהם אבל אם היו ידועים בעדים בענין שלא תוכל לכפור אין הפרש בין לובשת אותם או לא:
ומה שאמרת שפעם אחת באת אשה אחת לגבות כתובתה לפני מורינו הרב ר' נסים זצ"ל ודן לישום לה בגדי שבת ולא בגדי חול אין למדין הלכה מפי מעשה ואולי היו שם תנאין ודברים אחרים בגו או אולי גרושה היתה או שעשאה דרך פשרה ועצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה כי חלילה שנתלה בוקי סריקי במורינו זצ"ל וכנגד כל המפרשים ז"ל. גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה מתנה היא ואין שמין לה שכ"כ בשם הגאונים ז"ל וא"כ כשחתן נותן התכשיטין לכלה ומכריז ע"י שלוחו זאת החגורה נותן החתן לכלה והיא מקבלת אותם הרי קנאתם במשיכה ומפני מה לא תקנה אותם האשה ע"כ תורף דבריך. ואני אומר מה שכתבו בשם הגאוני' ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא מה שמצאת כתוב בעטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה דוקא מדעתא דנפשיה שמצא אחרת נאה הימנה אבל אם סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה ועוד כתב דשדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם וה"נ דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא הדרא מתנה הא לאו טעמא הוא ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו' ע"כ בעטור וכל זה אמת ונכון אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מטלטלין שאינן נא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן ואינן בכלל מה שעליה כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה כל שלא נהגו שלא לגבותה כדרך שנוהגין בברצלונה שאין מגבין אותה אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהן בין שנתנן בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה אין הכוונה למתנה גמורה דהא קיי"ל (ב"ב קמ"ו:) דבין מת הוא בין מתה היא ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי ואפילו אכל שם סעודת חתן כל שאינם של מאכל ומשתה והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון אלא להתנאות בהן בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבא לבית בעלה ובדבר של מאכל ומשתה דעתו הוא למתנה גמורה כל שלא תחזור בה היא וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות זכיה ומתנה) וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו וכו' יחזרו הסבלונות כלם חוץ מן המאכל והמשתה וכן כלים וכו' אבל אם היו קיימין חוזר הכל וגובה אותן בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד חזרה היא בו יחזור הכל ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו עכ"ל. הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה אינם מתנה אלא לנוי ושל מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו וכל זה הוא מפני אומדן הדעת וכבר כתב זה הרב ז"ל בפרק זה המחובר בדיני האומדנות. ואין לומר שזה הוא דוקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנשואין אבל כשנתקיימו הנשואין מעתה הרי נתקיימו המתנה נגמרי וכ"ש כשנותן בשעת נשואין או בתוך ימי חופה שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח לה אלא ע"מ לכונסה ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד נראה שאין כאן מתנה כלל ועוד שאם היה כאן מתנה היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי אע"ג דלא אמרינן הכי גבי תוספת לראב"ע (כתובות נ"ד:) דהתם הוי תוספת שלא נתן לגבות עד לאחר מיתה או גרושין והוא מוחזק בו אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט ולהתנאות בהן וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא ומי שאין לו נותן כלים שאולין ומחזירם לאחר הנשואין לבעליהם וגם לפעמים שולחין קודם ארוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם הארוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם ארוסין הא לאו הכי לא כלום הוא ואפינו אכל שם וכן כתבו ז"נ ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנין לשום מתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף ואפי' בגרושה ואפילו אותן החולקים על הרמב"ם ז"ל לומר דגרושה אין שמין בין בגדי חול בין בגדי שבת לא חלקו עליו בתכשיטי כסף וזהב שהרי במתניתין דאחד המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת נשואין כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובים לחתן או לכלה נותנין נה בשמחות וגיל איש נזם זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל אלו בודאי הם שלה שהרי למתנה גמורה נתכוונו דקיי"ל (ב"ב נ"א:) קנתה והבעל אוכל פירות והוו להו כנכסי מלוג וא"כ בין באלמנות בין בגרושין אין שמין אותן לה *(ב"י שם בד"ה וכתב הריב"ש רמ"א שם סס"ב וע' לעיל (סי' קכ"ח) ובב"י ח"מ סי' צ"ז סמ"ה):