חלקת מחוקק על אבן העזר פח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר פח |

סעיף א[עריכה]


(א) נוטלת כל נכסיה בלא שבוע':    כ"כ הרמב"ם פי"ח מהל' אישות וכ' המ"מ ביאור דבריו כשהנכסים הם בעין אבל ודאי אם נאבדו ובאה לגבות מן היתומים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכ"כ הריב"ש סי' קס"ט דאף דאין המטלטלין שהביאה בנדוניא בעין אלא אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה וע"ש וע' לקמן ריש סי' צ"ו:


(ב) ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה:    כבר נתבאר לעיל ריש סימן פ"ה אפי' אם פשע הבעל בהם פטור דהוי פשיעה בבעלים:

סעיף ב[עריכה]


(ג) אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה:    כלומר והריוח הוא לה דמאחר דהמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת אף על גב דמדינא אם פחתו פחתו לו א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו רק לה דלמה תלקה האשה בחסר ויתר ועיין בתשו' הריב"ש סי' צ"א וסי' ק':


(ד) בד"א במקום שנהגו וכו':    עיין בתשו' הרב ב"י ושם האריך להביא ראיות להוכיח זה:

סעיף ג[עריכה]


(ה) שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:    דעדיין שבח בית אביה קיים ונוטלת אותן כפי שומא של עכשיו לפי הדין והבעל משלם לה הפחת אם אין עושין מעין מלאכתן אין כאן שבח בית אביה ומשמע אף אם תמחול הפחת ורוצה ליקח אותן כמות שהן אפ"ה הדין עמו כך משמע מדברי הריב"ש עיין בסי' כ"א וסי' ק':


(ו) וה"ה לולדות של שפחות ובהמות נ"מ:    כלו' אף על פי שבעודה תחתיו כל הולדות שלו מ"מ אם בשעת מיתה וגירושין יש ביד הבעל ולד השפחה שלה או ולד הבהמה שלה שלא מכרן הבעל אזי נותנת לו דמיהן ונוטלתן משום שבח בית אביה ומשמע כאן דאף בולד בהמה יש שבח בית אביה אבל פשט הגמ' כתובות דף ע"ט ע"ב דמודה חנניא שאם נתגרשה לא קאי אלא אולד שפחה וכ"כ הרמב"ם בהדיא נותנת דמים משום שבח בית אביה בפ' כ"ב וכ"כ המ"מ שם וכן הוא בריב"ש סי' כ"א וכן פסק לעיל סי' פ"ה סעיף ט"ז וכאן נמשך אחר לשון הטור ולא זכר מה שפסק בסי' פ"ה:

סעיף ד[עריכה]


(ז) יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין וכו':    כלו' ושמין אותן בשוויין עכשיו והפחת משלם לה הבעל הכל במעות או בשאר מטלטלין אם אין לו מעות:

סעיף ה[עריכה]


(ח) הקדישו היורשים:    ומכ"ש אם הקדיש הוא בעצמו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד ועיין בחושן משפט סי' קי"ז:

סעיף ו[עריכה]


(ט) נטלתו עם פירותיו:    הקרקע שהכניס' לו בשומא פשיטא דשייך בה משום שבח בית אביה ואפי' הקרקע שיחד לה הבעל כנגד השום שהכניסה לו ועיין בריב"ש סי' כ"א אלא אפילו הפירות המחוברין לקרקע בשעת יציאה נוטלתן ולא נתבאר כאן אם נוטלת הפירות בחנם בלא שומא דלא תקנו לו שום זכיה בפירות מאחר שלא נלקטו תחתיו או ששמין לה הקרקע עם הפירות וקמ"ל דלא תימא הקרקע צריך להחזיר לה משום שבח אביה אבל הפירות הם שלו וא"צ ליתן לה הפירות אפילו בשומא והנה במשנה שם בדף ע"ט מחלוקת ר"ש ות"ק הוא בפירות של נ"מ ושם ודאי הפירות הם לגמרי שלה דלא תקנו לבעל פירות רק הנלקחים תחתיו וכמ"ש הרא"ש אבל בקרקע שהכניסה לו בשומא ואם הוקרה הוקרה לו ולמה יחזיר לה בחנם מה שהוא שלו ולא ידעתי למה כתב דין זה בהכניסה לו קרקע דמשמע דמיירי בצ"ב ולא בנ"מ כפשט המשנה:

סעיף ז[עריכה]


(י) נ"מ של אשתו וגירשה:    ואם מת והיורשים תובעים ההוצאה יתבאר בסמוך סעיף י"א:


(יא) בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט:    במרדכי כתב לאו דוקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק:


(יב) אלא חבילה אחת של זמורות:    כלומר אף על פי שלא אכל מפירות בעצמו רק האכיל לבהמתו חבילי זמורות שהן מאכל לפילין ומ"מ לדעת הרמב"ם נראה שצריך שיהיו שוים דינר דלאו אכילת כבוד הוא מה שהאכיל לבהמתו אבל דעת הרא"ש שרב יהודא פליג על הני תרי אמוראי וס"ל דבנהנה פרוטה סגי:


(יג) ישבע בנק"ח כמה הוציא:    כדין כל היורד ברשות והא ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ויטול:


(יד) והוציא עליהם הוצאו' להביאם:    אעפ"י שההוצאה לא היתה לתועלת הפירו' רק כדי להביא המעו' ממקום רחוק אפ"ה מה שהוציא הוציא מאחר שאכל פירות אח"כ מן הקרקע:


(טו) כשיעור או פחות:    ברמב"ם לא גרסינן או פחות ואפשר דה"ק כשיעור שלא כדרך כבוד או פחות דרך כבוד:


(טז) ויטול עד כדי השבח:    ומנכין לו מה שאכל מן הקרן:


(יז) אבל במכחישתו לא:    אלא נשבע' היא ולא משלמת והיינו בדלא תפיס שלא בעדים דלית ליה מיגו:

סעיף ח[עריכה]


(יח) נפלו לה נכסי' במקום אחר:    דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק ל' הרמב"ם וכאן העתיק ל' הטור להורו' איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':

סעיף ט[עריכה]


(יט) בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוצי' ויטול:    לשון הרמב"ם אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו וכו':

סעיף י[עריכה]


(כ) ומיאנ' בו:    אבל אם יוצאה בגט דינה כשאר אשה כ"כ הטור בשם הרמ"ה:

סעיף יא[עריכה]


(כא) לא יטלו היתומים כלום:    דלבעל הוא דתיקון רבנן דלהימניה בשבוע' ולא ליורשים ונראה שאם היורשין מוחזקין שלא בעדים ויכולין לטעון ברי גם הם נאמנים בשבועה:

סעיף יב[עריכה]


(כב) ושמין להם וידם על התחתונה:    זה לשון הרמב"ם פ"י מהלכו' גזילה ודעתו דאין אריס של הבעל עדיף מהבעל עצמו וכשם דהבעל שהוציא ולא אכל אין נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ולא כל הוצאה ואם השבח יתר על ההוצא' אין לו אלא הוצאה והיינו ידו על התחתונ' כן דין הארוס ומשמע שאם הארוס ג"כ נהנה מעט מן הפירו' לא יטול כלום כמו הבעל שאכל קמעא והוציא הרבה וגדול' מזה משמע מפרש"י שאם הבעל אכל קמעא אזי אין לאריס כלום דמצי האש' למטען מאחר שהבעל אריס אלו לא ירדת הי' הבעל בעצמו עובד ולא הי' נוטל כלום מאחר שאכל קמעא:


(כג) נוטלין אריסותיהן בכל ענין:    כלו' שהבעל צריך לשלם לאריס כדין השוכר הפועל לעשו' בשלו והראה בשל חבירו דנותן לו שכרו משלם ודין הבעל עם האשה כמו שנתבאר בסי' זה: