תשובות ריב"ש/כא
תשובה כא[עריכה]
- והראן[1] לרבי עמרם בן מרואס י"א
שאלת לבאר לך אותה הלכה שביבמות (דף סו.) המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי. רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה ודידה הוו. רבי אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותיה קיימו וכדידיה דמי. ונפסקה הלכה כר"י. ונסתפק לך אם טענתם היא שהיא אומרת כלי אני נוטלת בשווין של עכשיו והוא אומר או תקחם בשומא ראשונה או אתן לך דמים. ולדעת רב יהודה דקיימא לן כותיה הדין עמה ליטלן בשווין עתה או שאין טענתם אלא אם תטול כלים או דמים, וכיון שנפסקה הלכה שתטול כלים הוא הדין שאם רצה הבעל לפורעה בכלים שהביאה מבית אביה תקחם היא בעל כרחה :
תשובה: דע שאין טענת הבעל והאשה ולא מחלוקת רב יהודה ור' אמי אם תטול כפי השומא הראשונה או כפי השומא של עכשיו, שזה דין אחר ולא ירדו לו כלל. וכן אם הבעל רוצה לפורעה בכליה והיא שואלת דמים -- גם זה דין אחר ואינו תלוי במחלוקת ר"י ור"א כי מחלקותם כשהיא שואלת כליה והוא רוצה לסלקה בדמים ונניח שלא פיחתו ולא הותירו לא בשבחא ופחתא ולא ביוקרא וזולא היא שואלת כליה והוא רוצה לסלקה בדמים ונפסקה הלכה כר"י משום שב"א והוא הדין שאם פחתו או הוזלו והיא רוצה בכליה ושיפרע לה הבעל הפחת מצד אחר הדין עמה כדעת הריא"ף ז"ל שכבר נדחו דברי הראשונים ז"ל שהיו אומרים שאין הבעל משלם אלא כשאינן עושין מעין מלאכתן דהוי דומיא דמתו מתו לו דקתני מתניתין גבי עבדים כי הריא"ף דחה סברתם מדאמרינן בגמרא גבי ההיא דכהן ששכר פרה מישראל נהי דחייב באונסה בכחשה וביתירות דמים מי מחייב -- מכלל דלגבי נכסי צאן ברזל מחייב בכחשא וביתירות דמים ולהכי אכלי בתרומה.
ועוד הביא הרשב"א ז"ל ראיה דהא יתירות דמים לבעל מדקתני מתניתין אם הותירו הותירו לו וכן נמי בההיא דהכניסה לו שני כלים שכן הדין נותן שיהיו באחריותו לפחיתת דמים ולא שתלקה האשה בחסר וביתר וכמ"ש הר"ם ז"ל בזה לפי המנהג.
ועוד דלהכי מקרי צאן ברזל לפי שאחריותן עליו לגמרי כדאיתא בפרק איזהו נשך (דף ט:) ואיתא נמי בבכורות (דף טז:) אי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית להו.
ועוד הביא ראיה מן התוספתא דגרסינן התם הכניסה לו עבדים הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים -- כלומר אם הכניסתן בשומא בדמים נוטלתן בדמים ובין שהשביחו או שהוסיפו השביחו והוסיפו לבעל, ואם לא הכניסתן בדמים אלא סתם נוטלתן כמות שהם אם השביחו השביחו לה ואם הכסיפו הכסיפו לה.
הנה נתבאר שדברי הראשונים ז"ל נדחו לגמרי לפי דין התלמוד ודברי הריא"ף ז"ל קיימים. גם הר"ם ז"ל כן דעתו שהרי הביא למעלה בזה הפרק ההיא דהכניסה לו שני כלים והוקרו וכו' שמזכיר בה שהשבח לבעל ואם כן גם בהוזלו ישלם הבעל כמ"ש הוא ז"ל בסוף הפרק לפי המנהג. ולא הביא הר"ם ז"ל הוראות הגאונים ז"ל אלא לומר שנהגו כן ע"פ הוראתם והנושא סתם על דעת המנהג הוא נושא כמו שכתב זה גם כן הריא"ף ז"ל.
ומה שאמרת שהר"ם ז"ל לא הביא דין היא אומרת כלי אני נוטלת הדין עמה משום שב"א ואיך לא והלא הביא ההיא דהכניסה לו שני כלים שנוטלת האחד בכתובתה והשני נותנת דמים ונוטלתו משום שב"א, ואם כן הרי יש בכלל מאתים מנה והך הויא רבותא טפי שאחרי שנפרעה מכתובתה באחד תתן דמים ותטול השני משום שבח בית אביה כמו שמבואר זה בגמרא דמקשינן על ההיא דהכניסה לו שני כלים מאי קמ"ל דמשום שבח בית אביה דידה הוי הא אמרה רב יהודה חדא זמנא. ומפרקינן מהו דתימא הני מילי היכא דמטיא למשקל בכתובתה אבל מיתן דמי ומישקל לא. קמ"ל.
ומה שנסתפק לך אם דין זה של שב"א יהי גם כן כשמת הבעל וטענתה עם היתומים או דוקא כשטענתה עם הבעל שגרשה, זה אינו צריך לפנים דבכל ענין הוא שמפני מיתת הבעל לא פקעה זכותה בכליה, ומתבאר הוא מן הגמרא גבי ההיא אתתא דעיילא ליה לגברא אצטלא דמלתא בכתובה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתנא אמר רבא קניי' מיתנא ומקשי' והא אמר רבא אמר ר"נ הלכה כר"י וכו' -- הנה מבואר שיכולה היא לומר כלי אני נוטלת אפילו בשמת הבעל אלא דהתם קנייה מיתנא משום דפרסוה עליה ונאסרה בהנאה ואסורי הנאה מפקיעין מידי שעבוד דומיא דהקדש חמץ ושחרור.
ומה שנסתפק לך גם כן אם דין זה של שב"א הוא דוקא בכלים כלשון הגמרא כלי אני נוטלת או אפילו בקרקע -- גם זה אינו צריך לפנים דאם בכלי' העשויין ליבלות איכא משום שב"א כל שכן בקרקע שהארץ לעולם עומדת, ופלוגתא דרב יהודה ור' אמי בכולהו היא ולא בכלים דוקא, דהא מייתי בגמרא סייעתא לרבי אמי מעבדי צאן ברזל דתנן במתניתין הואיל וחייב באחריות הרי אלו יאכלו בתרומה ומדתניא עבדי צאן ברז יוצאים בשן ועין לאיש ולא לאשה, וכן מייתי סייעתא לרב יהודה מדתניא המכנסת שום לבעלה אם רצו הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכדי שניהם וכו' והך בין במטלטלין בין בקרקעות היא והכניס לה שום משלו מסתמא אורחא דמילתא בקרקעות היא שהיא הכניסה לו בגדים וכלים או מעות מבית אביה והוא קבל עליו את השום ויחד לה שדה משלו לאותו סך והוא מאותן שלש שדות שהזכירו בפרק חזקת (דף נ.) ואף בזה אף על פי שלא היה מבית אביה כיון שקנאתו ממה שהכניסה לו מבית אביה כשהיא יוצאה נוטלתו משום שב"א; וכן פירש זה הר"ם ז"ל -- אלמא בין במטלטלין בין בקרקעות הוא.
וכן נראה שפירש לזו הר"ם במז"ל בקרקעות לפי דעתו שבמטלטלין של צאן ברזל לא היה הבעל מוציא מיד הלקוחות דאפילו שאין הבעל רשאי למכור אם מכר מכור אבל בקרקעות אפילו מכר אינו מכור ואם מרישא דברייתא מייתי ראיה לרב יהודה דמשום שאינו רשאי למכור במטלטלין יכולה לומר כלי אני נוטלת אף על גב דאם מכר מכור -- כל שכן שיש לומר כן בקרקעות שאף אם מכר אינו מכור.
וכן תוכל להבין שאין כח שב"א במטלטלין כמו בעבדים ואין צריך לומר בקרקע שהרי ולד שפחת מלוג וולד בהמת מלוג לבעל מדין פירות ואם גרשה יכולה ליתן דמים וליטול ולד השפחה משום שב"א ולא כן ולד הבהמה כמ"ש הר"ם ז"ל בפרק זה ומתבאר בפרק האשה שנפלו (דף עט:).
ומה ששאלת אם מפני שבארצות אלו לא יסורו מפסקי הר"ם ז"ל נדין בזה כדין הגאונים ז"ל הראשונים אף על פי שלא פשט המנהג ההוא ביניהם -- ואין ספק שאין דנין אלא כדין התלמוד בכל מקום שלא פשט המנהג ואפילו הסכימו לדון על דברי הר"ם ז"ל שהרי הוא ז"ל לא אמר זה מן הדין רק מפני המנהג ואף על פי שכתב שמנהג פשוט הוא זה -- אולי בדורו ובגלילותיו ולא שפשט בכל העולם כמו שראינו בעינינו. וכבר כתב הוא ז"ל בפרק שאחר זה שיש מנהגות רבות בנדוניא חלוקים זה מזה וכן בגביית הכתובה והכונס סתם כונס כמנהג המדינה וכתב בסוף דבריו וכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה. עד כאן. אם כן באר שאם אין המנהג פשוט בכל המדינה אין הולכין אחריו כנגד דין התלמוד, אין צריך לומר אם לא נודע שפשט בה זה המנהג כלל או בעיר חדשה שאין בה מנהג. ואין זה כנגד דעת הר"ם ז"ל אבל מסכים לדעתו.