שולחן ערוך אבן העזר ק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · ק · ו · >>

צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה

שולחן ערוך

אלמנה, אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, אינה גובה אפלו עיקר כתובה. וכן הגרושה, אם הבעל טוען: פרעתי או מחלה, אפלו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתבה. במה דברים אמורים, במקום שדרכם לכתב כתובה. אבל במקום שאין דרכם לכתב כתובה, אלא סומכים על תנאי בית דין, הרי זו גובה עיקר כתובה אף על פי שאין בידה שטר כתובה, בין נתגרשה בין נתאלמנה.

הגה: ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה, אפלו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פרק הכותב). ויש אומרים דאפלו במקום שכותבין גובה את כתבתה בלא שטר כתובה, ואין נאמנין לומר פרוע היא (טור בשם ר"י). ולא מבעיא עיקר כתובה, אלא אפלו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשובת מימוני סוף אשות). וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שרש ח"י וקי"ד ומהרא"י סימן רכ"ט). אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה. ולכלי עלמא אם אין המנהג פשוט, אף על פי שכתבתה בידה ואינה מקימת, אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סימן קי"ג ומהרי"ק שרש ח"י). מיהו, אם תפסה האלמנה ויש לה מגו שתוכל לכפר בנכסים, נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב). ועין לעיל סימן ס"ו. ויש אומרים דאם כבר נשאת לאחר, אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פרק אלמנה). וכל מקום שנאמנת, צריכה לשבע שלא נפרעה. ובמקום שאינה נאמנת, אם הבעל חי צריך לשבע שפרעה. ואם אינו חי, היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב, וכן משמע לשון הטור). היתה כתבתה בידה ונחתכה בסכין, אינה גובאת כלום, אף על פי שאינו קרע שתי וערב (ריב"ש סימן שפ"ג):

מפרשים

חלקת מחוקק

(ל) וכן הגרושה אם הבעל טוען:    היה לו לכתוב דין גרושה בתחלה שיכול לטעון בברי פרעתי ואח"כ דין האלמנ' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך סמוך למיתה או מחלה לו או אתפס' צררי:

(לא) שנאבדה הכתובה או נשרפה:    בהגהות אלפסי לא כ' רק נשרפה וז"ל אם באו עדים שנשרף שטר כתובתה וכו' שאין לחוש שמא תוציא כתובתה פעם אחרת וכו' משמע אבל כשנאבדה שיש לחוש שמא מצאה ואח"כ פרע לה ומכ"ש אם הבעל טוען ברי ועיין בחושן משפט סי' מ"א דמחלק שם ג"כ בין נאבדה לנשרפה ונראה דאם נשרפה הכתובה בחיי הבעל והבעל טוען מאחר שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כתבתי לה כתובה אחר' טענתו טענה וכן אנן טוענין כן בעד היתומים אם לא שהיא תביא עדים שנשרפה סמוך לגירושין ולמיתה ואז הוי כמקום שאין כותבין כתובה ועיין לעיל סי' ס"ו סעיף ג' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע:

(לב) אבל לא נהגו במדינו' אלו לגבו' בלא כתוב':    בב"ח כתב שמהרש"ל העיד שנוהגין לגבו' בלא כתובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין ובב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל שזה מעיד שנהגו לגבות עיקר כתובה מנה מאתים בלא כתובה ועדות מהרמ"א קאי על התוס' ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת ב"ד:

(לג) ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט:    כלו' אפילו לדעת הסוברים שגובין בלא כתובה אפי' תוספו' היינו שמנהג פשוט בכל המדינה לגבות תוספו' זה אבל בשאין המנהג פשוט אין זה דומה לתנאי ב"ד ונראה אף אם תביא ראיה שכתב לה מ"מ יכול לטעון פרעתי מאחר שאין הכתובה מקויימת ומשמע מל' הרב דבאין המנהג פשוט אינה גובה בלא קיום מכ"ש בלא כתובה אבל אם המנהג פשוט בזה נחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה או בלא קיום אבל במהרי"ק סי' י"ט כתב שאף שנחלקו הפוסקים היינו בדלא נקיטא כתובה דאז ריעא טענתה דידה מאחר שאין הכתובה בידה אבל אם הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומתוך אורך הזמן לא נמצאו לה עדי קיום נלע"ד דבהא מודו כל הפוסקים דמהימנ' וכו' ועיין לעיל סי' ס"ו סעי' י"א דאם אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג ויש בידה שטר כתובתה בלא קיום אינה גובה אלא כמנהג משמע לסך שהמנהג פשוט א"צ קיום וכדעת מהרי"ק:

(לד) ויש לה מיגו שתוכל לכפור:    בתשו' מהרי"ו סי' קי"ג סיים אבל הדבר צריך דקדוק גדול דבמילת' כל דהו איכא למימר דאין כאן מיגו:

(לה) ועיין לעיל סי' ס"ו:    עיין בסי' ס"ו סעיף יוד שם כתב בפשיטות אם אבדה כתובתה דגובה כתובתה כפי מנהג בני משפחתה או משפחתו וצ"ל דמיירי שם בידוע שלא נפרעת כתובתה רק שאין יודעים סך הכתובה:

(לו) אינה נאמנת לגבות עוד וכו':    כלו' בזה מודו דאינה גובה בלא כתובה ומיירי בדלא תפסה ונראה דאם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני ב"ד שלא נפרע' מכתובתה והיא מוכנ' לשבע ושלא תפסיד זכות שלה אף אם תנשא לאיש נראה דמהני לה תנאי זה ודינה כאלו לא נשא':

(לז) היתומים פטורים בלא שבועה:    עיין בחושן משפט סי' ס"ט סעיף ה':

(לח) ונחתכה בסכין:    עיין בחושן משפט סי' נ"ב:

בית שמואל

(כז) אם אין שטר כתובה וכו':    אף על גב דקי"ל כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ אם אין שטר כתובה בידה אית' ריעות' ואינה גובה כ"כ הרמב"ן ושאר פוסקים וי"א שהבי' בסמוך ס"ל אפילו אם איכא ריעות' דאין הכתובה בידה מ"מ א"י לומר פרעתי דטוען אחר מעשה ב"ד הוא וקי"ל כהני י"א כמ"ש לקמן בשם מהרש"ל ודרישה וב"ח והיינו שיטות התוספת לפ"ז אפילו אם ליכא בידה הגט אלא עידי גט גובה:

(כח) אם הבעל טוען פרעתי:    כ' המגיד אם הוא מודה חייב לשלם וקשה מאי קמ"ל פשיטא אם הוא מודה חייב לשלם ונראה דקמ"ל חידוש גדול דכותבים שובר על הכתוב' ולא כדעת הש"ג שכתב אף על גב דקי"ל דכותבים שובר ללו' משום עבד לוה למלוה אבל בכתובה אם נאבדה א"צ לשלם שמא תמצא הכתוב' והוא יאבד השובר ותוס' והג"א ס"פ הכותב והר"ן ס"ל ג"כ דכותבים שובר על כתובה וא"ל שאר הפוסקים איירי כשנשרף הכתובה אז כותבים שובר משום דאין חשש שתמצא הכתובה משא"כ בנאבד דהא בנשרף ליכ' פלוגת' כלל וע"כ דאיירי אפילו אם נאבדה הכתובה כותבים שובר, ולפי דברי הש"ג יש לישב דברי הרי"ף הא שפסק פ"ק דב"ק כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובס"פ הכותב הביא אוקימת' דשמואל דמתני' שם איירי במקום שאין כותבים כתובה אז צריך לשלם לה כשאין הכתובה בידה אבל במקום שכותבים כתובה א"צ לשלם והקשו הפוסקים עליו כיון שפסק כר' יוחנן היה לו לפסוק אפילו במקום שכותבין כתובה ואין הכתובה בידה צריך הוא לשלם וא"י לו' פרעתי כיון שמעשה ב"ד הוא ולדברי הש"ג י"ל אף על גב דא"י לומר פרעתי מ"מ אם נאבד א"צ לשלם דחיישינן שמא תמצ' הכתובה ואין כותבים שובר לכן צ"ל המתניתין איירי במקום שאין כותבים כתובה ומדין ר"י נ"מ נשרפה הכתובה דאז ליכ' חשש שמא תמצ' הכתובה וטוען פרעתי א"צ /א"י/ לטעון אחר מעשה ב"ד:

(כט) ואם יש עדים שנאבדה:    הש"ג לא כתב דין זה אלא כתב אם נשרפה הכתובה והקשה בח"מ מנ"ל להרב רמ"א אם נאבדה דצריך לשלם דהא יש לחוש שמא תמצא הכתובה ובאמת לק"מ כי הש"ג לטעמו דס"ל דאין כותבים שובר על הכתובה לכן כתב דינו רק בנשרף ולא בנאבד אבל למה דקי"ל דכותבים שובר צריך לשלם אפילו אם נאבדה הכתובה ואי"ל פרעתי אא"כ כשיש ריעות' היינו שאין הכתובה בידה אבל אם ידוע דנאבדה או נשרפה ליכא ריעות' אי"ל פרעתי, ומ"ש בהג"ה סי' צ"ו אם נאבדה הכתובה י"ל פרעתי צ"ל א"י איך /אי/ נאבד אז אמרינן שמא נפרע אבל אם ידוע שנאבדה דליכ' ריעות' בפנינו אי"ל פרעתי ואם נשרפה הכתובה או נאבדה והבעל אמר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טענינן הב"ד בשביל היתומים תוס':

(ל) אלא אפילו תוספת וכו':    הנה תוס' ב"מ דף י"ז והרמב"ם פט"ז והר"ן כתבו להדי' דאינו גובה ת"כ אפילו במקום דאין כותבים כתובה הואיל ולאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה מיהו תוספו' שליש לאו תוספת הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו השליש זה הואיל שיכול להרויח בנדוני' כ"כ א"כ אם יש בידה שטר או התנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך והוספה שליש ולפי המנהג במדינת פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהו' ולאלמנה ב' מאות זהו' וכותבים כל הכתובו' בשווה גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו אם גובה בלא הכתובה ועיין בהג"ה דרישה:

(לא) אבל לא נהגו:    מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה וכתבו בדרישה וב"ח דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבו' ומהרש"ל איירי בכתובה ועיין סי' צ"ג שם אית' אפילו לשיטו' הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונו' ועיין סוף סימן קי"א ועיין בהרא"ש פ' שני דייני שם נשמע דס"ל דגובה בלא כתובה אפילו במקום שכותבים כתובה דהא הדין של הרמב"ם שהבי' הרא"ש בענין מזונו' איירי במקום שכותבים כמ"ש בפ' י"ח דין כ"ג להדי':

(לב) אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקויימת:    במהרי"ק שורש י"ט מבואר אף שנחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה לא נחלקו אלא כשאין הכתובה בידה דאז איכ' ריעות' אבל אם הכתובה בידה אלא דאינה מקוים ומתוך אותו הזמן לא נמצאו עדי קיום מודים כל הפוסקים דהיא נאמנת כיון דליכ' ריעות', ומה שאין מנהג פשוט אז אפילו אם יש בידה הכתובה ואינה מקוים אינה גובה וכן יש לפרש דברי רמ"א:

(לג) וע"ל סי' ס"ו:    שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתוב' כ"כ בח"מ:

(לד) וי"א אם כבר נשאת:    כלו' בזה כ"ע מודים דאינו גובה בלא הכתובה ומיירי בדלא תפסה ובד"מ ריש סימן ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה ועיין סימן אח"ז מ"ש וכתב בח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכות' מהני:

ט"ז

באר היטב

(כא) שנאבדה וכו':    עיין ח"מ ב"ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב"ד בשביל היתומים תוס' ב"ש.

(כב) להוסיף:    תוספ' והרמב"ם והר"ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ"כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג"ה דרישה ב"ש.

(כג) אלו:    מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין. וב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש"ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע"ש. והחלקת מחוקק כתב ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב"ד ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט ע"א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונות עיין ב"ש.

(כד) וע"ל סי' ס"ו סעיף יו"ד:    שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתובה ח"מ ב"ש.

(כה) לאמר:    כלומר בזה כ"ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד"מ ריש סימן ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח"ז וכתב החלקת מחוקק אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע"ש.





פירושים נוספים

▲ חזור לראש