תשובות ריב"ש/קמט
ומה שהוקשה לך משתי לשונות מצאת להרמב"ם ז"ל בהלכות אישות הלשון האחד בפרק י"ז והוא המוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה לא מכרת שאר תנאי כתובתה ואם היה לה בן זכר יורש כנגד הכתובה הזאת שנמכרה מנכסי אביו יותר על חלקו בדין תנאי זה אבל המוחלת כתובתה לבעלה אבדה כל תנאי כתובתה ואפילו מזונות אין לה עליו עכ"ל. והלשון השני הוא בפרק כ"ב והוא זה האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשתה כלום וכו' וכן האשה שמכרה או נתנה נכסי מלוג לבעלה מכרה ומתנתה קיימין ואינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אבל בשאר נכסים יש לה לומר כיצד האשה שמכרה או נתנה לבעלה בנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שכתב לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה אע"פ שקנו מיד האשה ברצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה לו ולא מכרה לו אלא מפני שלום ביתה ולפיכך אין לבעלה ראיה כלל בנכסי אשתו חוץ מנכסי מלוג כמו שבארנו. נכסי צאן ברזל שאבדו או שנגנבו ומחלה אותן לבעלה וקנו ממנה בעדים יראה לי שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הא למה זה דומה וכו' אבל אם נתנה לו מתנה מטלטלי צאן ברזל הקיימין לא קנה מפני שיבולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכ"ל והוקשה לך שנראה שתי הלשונות סותרין זה את זה שבלשון פי"ז נראה שמכרה קיים ומחילתה מחילה ובלשון פרק כ"ב מכרה בטל ומתנתה בטלה:
תשובה דע שמוסכם הוא מן הכל שבעקר כתובה אין לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יהיה לה איבה שיאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה שהרי כיון שכל הנשים יש להן עקר כתובה אין לה למכור ולתת לו מפחד איבה שלא יאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה דאדרבה היא יכולה לומר לו עיניך נתת בגרושין כשמבקש ליתן או למכור לו כתובתה ולכן מכירתה ומחילתה קיימין והוא הדין לתוספת שהרי אמר בריש פרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת וכו' ועל תוספת אמרו כן וזה דעת הרמב"ם ז"ל וכן פרש"י ז"ל אבל הנדוניא לדעת הרמב"ם ז"ל אינה ככתובה לכל אותן דברים שהוזכרו שם אלא הרי היא כחוב דעלמא והדברים שאמרו ז"ל מקולי כתובה אינן בנדוניא כמ"ש (ריש פרק י"ו) ודברי הר"ם ז"ל בלשון הראשון שבפרק י"ז הם בעקר כתובה ותוספת שמכירתה ומחילתה בהן קיימין ובאלו הוא שאמר בפרק נערה (כתובות נג.) אמר רבא מוכרת כתובתה בין לאחרים בין לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין נראה מכאן שמכירתה ומחילתה קיימין אלא שבמחילתה כיון שזלזלה בכתובתה למוחלה בחנם אין לה כתובת בנין דכרין וגם לא מזונות כדעת ר' אלעזר שם אבל מוכרת שקבלה דמים ולא זלזלה בכתובתה כל כך לא מכרה אלא שלא תגבה היא אותה בגרושין ובמיתת הבעל אבל כשמתה היא שלא יירשו בניה כנגד כתובתה זה לא נכלל במכירה ודברי הרמב"ם ז"ל (בפ' כ"ב) הם בנכסי צאן ברזל הן קרקע הן מטלטלין קיימין שהן בעין שבאלו אין מכירתה ומתנתה לבעלה קיימין לפי שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכן בכל הנכסים של בעלה אם מכר מהן הבעל ואח"כ קיימה היא במכירה אין קיומה כלום ויכולה לגבות מהם כשתבא לגבות כתובתה אלא א"כ לקח מן האשה תחלה ואח"כ לקח מן האיש או שכת' היא במכירתה אחריות שאז אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי שבשביל שלא תחייב עצמה באחריות מכירת נכסיו לא יהיה לה איבה לומר עיניך נתת בגירושין ובמיתה כמו שאינה יכולה לטעון כן בנכסי מלוג אם מכרה או נתנה בין לאחרים בין לבעלה כמו שמבואר זה בגיטין בפרק הנזקין ובבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא נ.) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ' הנזכר) בענין נכסי מלוג והטעם לפי שהם שלה לגמרי ואין לה איבה אם לא תתן מה שהוא שלה לגמרי אבל בנכסי צאן ברזל הקיימין בין קרקע בין מטלטלין שאינן שלה אלא שיש לה עליהן שעבוד באלו יכולה לטעון טענת נחת רוח שלא יאמר לה עיניך נתת בגרושין ובמיתה כמו שיכולה לטעון כן בנכסים שלו המשועבדין לה אבל אם אינן קיימין אלא שקבל הנדוניא במעות וכתבן לה בכתובה בשעבוד כל נכסיו דעת הרמב"ן ז"ל שגם היא בכתובה כמו התוספת ומכירתה ומחילתה קיימין בה שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשיו ובאי כחו שכך כ' בחדושיו (בריש פרק אעפ"י) וז"ל הילכך כל דיני כתובה דמנה מאתים על נכסי צאן ברזל מיהו דוקא בדליתנהו זכתה לגבות מנכסיו בשעבוד דכתובה אבל היכא דאיתנהו לא שאפי' זינתה לא הפסידה בלאותי' הקיימין דנכסי צ"ב עכ"ל ועקר ראיותיו ממה שהזכירו חכמים נדוניא בלשון כתובה בכמה מקומות כמ"ש אע"פ שכתובתה בבית אביה (כתובות מח:) ואמרו וקבורתה תחת כתובתה (שם מז.) ההוא שכיב מרע דאמר הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי (בבא מציעא קד:) וכן כתובת בנין דכרין כל עיקרה משום נדוניא תקנו כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וכן בהרבה מקומות וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל שכתב שהמוכרת או המוחלת הכל בכלל שהכל נקרא כתובה והלשון כולל אותן ואפשר לי לומר שגם הרמב"ם ז"ל כן דעתו שהרי לא כתב בפרק כ"ב בנכסי צאן ברזל מוחלת אלא מוכרת ונותנת לפי שדבריו הם בנכסי צ"ב שהם בעין ואין לשון מחילה נופל בהם אלא מתנה או מכירה אבל מעות הנדוניא הכתובין לה בכתובה שלשון מחילה נופל בהם הרי הם ככתובה ומחילתה בהן קיימת כמו בכתובה ומה שכתב אח"כ שאם נגנבו או אבדו יכולה היא למחול רבותא קמ"ל אע"פ שהיו בעין ולא היתה אז מכירתה ומתנתה בהם כלום ועתה נגנבו או אבדו על אחריות הבעל וא"א לומר בהן שיהו ככתובה ואעפ"כ יכולה למחול החיוב שיש לה על הבעל מחמת שעבוד האחריות ואינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי זה נראה לי בדעתו ז"ל אע"פ שאחרים אין אומרים כן מפני הלשון הכללי שכתב (בריש פ' ט"ז) ואין נקראין כתובה אלא עקר כתובה שהוא מאה או מאתים עם התוס' בלבד ע"כ: