חלקת מחוקק על אבן העזר צה
סעיף א
[עריכה](א) מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה: ע' בב"ח שדקדק בדברי הטור ע"פ סוגית הגמ' דף צ"ה ע"ב בכתובות וע"פ דעת הרא"ש דלאנשי יהודה שביד היורשים לסלקה וליתן לה כתובה בע"כ ולא ליתן לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן ואנשי גליל שניזונית בע"כ של היתומים מעשה ידיה שלהן ולפ"ז ה"ה במקום שיש תקנה לעשות כאנשי יהודה אין מעשה ידיה שלהן ואף שכתב זה בפשיטות מספק' לי טובא דהא כתב הרז"ה דהבעיא לא נפשט' ודאסיקנ' לעולם ניזונית תנן בדרך דחיה איתמר וגם הרמב"ן הסכים עמו בזה וא"כ איך תוציא מן היורשים מזונות ולא תתן להם מעשה ידיה והא היורשים יאמרו אף אם נגרוס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלנו ובפרט שלדעת הרי"ף והגאונים לא נסתפקו בזה בגמ' כלל והם פירשו האבעי' בגמ' דלא כפירוש התוס' ולדבריהם לעולם מ"י תחת מזונות ואף שהתוס' פירשו האבעי' כך אבל למסקנ' יודו התו' דדרך דחיה איתמר ניזונית תנן ולדינ' אף מאן דגריס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלהן ולמה נעשה מחלוקת בין התוס' והרא"ש לשאר פוסקים בלא הכרח ותדוק מלשון הטור שכ' חייבים ולא כתב נותנים אין זה דקדוק כלל שגם לאנשי יהודה חייבים לזונה מתנאי כתובה כל זמן שאין משלמין לה הכתובה:
(ב) מעשה ידיה שלהם: זה פשוט שדין האלמנה עם היורשים כדינה עם בעלה וכמבואר לעיל ס"פ וכל שפטורה מן המלאכות בחיי בעלה כשהכניסה לו שפחה אחת או יותר כן דינה עם היורשים דלא עדיפ' גברא דאתי מחמתיה:
סעיף ב
[עריכה](ג) אינה מניקה אלא בשכר: אפי' בעניה שמבוא' לעיל סי' פ' שמחוייבת להניק בנה היינו בניזונית אבל כאן מיירי באינו רוצה ליזון מהם ותובעת כתובתה שאין לה מזונות ע"כ צריכין לשלם לה שכר הנקה:
סעיף ה
[עריכה](ד) והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה כו': לעיל בסי' ע' כתב דמותר מזונות לבעל ובסי' ע"ג כתב בטו' והושמט בש"ע דמותר בלאות לאשה לימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה אבל כאן תתגנ' ותתגנה ע"כ הכל ליורשין:
סעיף ו
[עריכה](ה) אין מחשבין עמה על מעשה ידיה: גם לעיל בסי' ע' כתב במי שהלך למד"ה שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה והוא דעת הרמב"ם והרא"ש חולק עליו ונראה דגם כאן הרא"ש חולק עליו ושם תמהתי שבסעיף ה' העתיק דברי הרמב"ם ובסעיף י' הגיה הרב דברי הרא"ש כאלו אין חולק וגם כאן יש לתמוה למה לא העתיק דברי הרא"ש והיה לו לרמוז על מ"ש לעיל בסי' ע':
(ו) ואם לאו ילכו לדרכם: כבר כתבתי גם לעיל סי' ע' וכן הוא מבואר בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתת' וכו' וע' לעיל סי' ע' בלוותה ואכלה דעת הרא"ש שיכול לטעון היה לה להתפרנס ממעשה ידיה:
סעיף ז
[עריכה](ז) ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה: לא ראיתי מי שיסבור שהאשה שהשביחה קרקע של יתומים שיהיה כל השבח לעצמה ובפרט בניזונת ואף שהטור כ"כ בשם הראב"ד אם עשתה הרי היא לעצמה היינו במטלטלין דבזה מיירי בסוף דבריו וכמ"ש הרשב"א בתשובה דהרי זו שולחת יד במה שאינה שלה ושבח גזילה דגזלן הוי אבל בקרקע אפי' אמרה בפי' ראו הרי אני יורד לקרקע היתומים להשביח לעצמי הרי הוא כאחר היורד שלא ברשות וידה על התחתונה:
(ח) אם השביחה הנכסים סתם נוטלת כתובתה: אף על גב דאין כתובה נגבית מן השבח היינו בשבח שהשביחו יורשים או לקוחות אבל בשבח שהשביחה האשה עצמה מסתמ' אדעת' דהכי אשבח שתגבה כתובתה מן השבח אף שלא אמרה ראו ודי בזה שהמותר ליורשים:
(ט) שבין אמרה ראו וכו': ולא אמרו במשנה שהאשה שאמרה ראו השביחה לעצמה אלא דוק' באשה יורשת אבל באשה דעלמ' אין לה כח בלא ב"ד לירד לנכסי בעלה בלא ב"ד ולהשביח לעצמה אלא כל מה שהשביחה הוא של יורשים ואין לה רק שכר טרח' כיורד שלא ברשות דעלמ' וממילא אין גובה כתובתה משבח של יתומים:
(י) וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים: לא הכריע הרב דלא כרשב"ם אלא בלא אמרה ראו דמאחר דהשבח של יתומים איך תגבה כתובתה מן השבח רק יושבת בבית בעלה סתם וע"ז פסק מהרי"ו רשב"ם יחיד בדבר וכל רבותינו חולקים עליו אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני רוצה להשביח לעצמי והנכסים הם מטלטלין או מעות והיא אינה רוצה ליזון מן היתומים נראה דכל הפוסקים יודו שהדין עמה דהא כתב המרדכי בפ' מי שמת בתשוב' ר' שמשון שהעתיק שם הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי קא עבדה וקצת הלב נוטה דהיכ' דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אף ע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי וכו' אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסבר' בלא ראיה ושלום שמשון ב"ר אברהם עכ"ל הרי משמע שמסכים בזה לדברי רשב"ם שאם אמרה ראו לעצמה ואם לא אמרה ראו ליורשים אף על פי שכ' שהיה ראוי להכריע אף בלא אמרה בנכסים מועטים כאמרה דמי הרי להדי' דבאמרה פסק ר' שמשון כרשב"ם ואף ר"י החולק על רשב"ם כמ"ש במרדכי שם לפני זה וז"ל ולא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוק' באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד עכ"ל, היינו בקרקע של היתומים ובזה מיירי הרא"ש דהוי כיורד שלא ברשות ואין לה רק שכר טרח' אבל אלמנה הלוקחת מטלטלי ומכ"ש זוזי דיתמי ואומרת לעצמי אני עוסק' ואיני רוצה ליזון משלהם פשיטא דהכל לעצמה גם הרשב"א החליט בתשוב' בנכסים מרובין ואינה ניזונית ואמרה ראו מהני אבל כל שהיא ניזונית לא מהני אמירת ראו ובנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונית דעת הרשב"א דשבח שלה הוי אבל באיני ניזונית ואומר' ראו במטלטלי ובמעות פשיט' דשלה הוי ובקרקע אף בראו ובנכסים מועטים אם לא אמרה ראו בזה יש מחלוקת בפוסקים דוק ותשכח:
(יא) וניזונית מהם: כלומר מתפיסת הבית ניזוני' אף על גב שהקרן היה דבר מועט ואלו היתה באה לב"ד היה מגבין לה הכל והיה ראוי לו' דמסתמ' כאלו אמרה ראו דמי דמסתמ' לא שבקה נפשה ומשבח' לבניה אפ"ה אין מוציאין השבח מיד היורשים אלא אמרי' כל שהשביחה ליורשים השביחה ואם היורשין רוצין דוחין אותה להבא מן השבח ואין נותנין לה מזונות וכתובה מן השבח ע' במ' שם תשוב' ר' שמשון:
(יב) אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח: סברא זו נכונה היא וכי בשופטני עסקינן שהיא תשביח ליורשים ותאכל הקרן מה שהוא משועבד לכתובה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שכל מה שאכלו היא והיתומי' הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה לכתובתה וכ"מ במרדכי שלא נחלק על רשב"ם אלא במה שפסק שתגבה כל הכתובה מן השבח אבל במה שנשתייר מבעלה רביע כתובתה בודאי גובה ונדון דמהרי"ו מיירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשין לטעון האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח וגם זה לא כתב הרב רק לסניף אבל האלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובה ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז: