חלקת מחוקק על אבן העזר קטו

►| חלקת מחוקק • על שולחן ערוך אבן העזר קטו |◄

סעיף א

(א) שהאכילה את בעלה:    אבל אם היא בעצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה ודת יהודית משום חציפות' ומשום חשד זנות הוא דמפסידה כ"כ הרא"ש וכתב בהגהות אלפסי אם הוא מאכיל אותה דברים האסורים או נודר ואינו מקיים יוציא ויתן כתובה וכ"כ הרב לקמן סי' קנ"ד ע"ש:

(ב) או אחד מכל האיסורים:    כתב המ"מ שהרי המעשר בזמן הזה אינו אלא מדבריהם ואפי' יהיה מן התורה ק"ו הוא לשאר דברים האסורים שהרי המעשר אפשר לו לבעל להפריש ולא יסמוך עלי' כ"ש אם מאכילתו דברים האסורים והוא לא ידע ואשם עכ"ל ולא נתבאר אם מכשלת אותו בשאר איסורים כגון שצוה עליה להניח עירוב והוא סומך עליה ומטלטל בשבת ואח"כ נודע שלא הניחה עירוב או צוה עליה לשרוף החמץ והיא לא עשתה ונשאר החמץ בביתו וכיוצא בזה אם ג"כ יוצאת בלא כתובה:

(ג) וגם יש עדים שאמר' לו שהוא מתוקן:    משמע אף שהוחזקה כפרנית במה שאמרה שפלוני תיקן לה ונודע בעדים שפלוני לא היה בעיר מ"מ יכולה לומר לא האכלתי אותו כי מיד שרצה לאכול הגדתי לו שאינו מתוקן אף על פי שהוא מכחיש אותה והיא הוחזקה כפרנית בדבר אחד לא הוחזקה בשביל זה כפרנית בכל דבריה:

(ד) והיא כופרת וכו' נאמנת:    ולפ"ז במשמשתו נדה צ"ל שהיא מודה ונאמנת על עצמה להפסיד ממון כמ"ש הרשב"א דא"ל שיש כאן עידי יחוד והן עידי ביאה דרחוק להפסיד ממון ע"פ עידי יחוד דלמה לא תהי' נאמנת לטעון אף שנתיחדית עמו כשבא לשמש עמי הגדתי לו שטמאה אני אלא צריך לומר במודה או שמצאוה עדים משמשת עמו ומיהו קשה שכאן פסק הרא"ש שצריך עדים ואין החכם נאמן כל זמן שהיא מכחשת אותו ובפרק [שבועת העדות] כתב הרא"ש בשם הרמב"ן שקיבל מפי רבותיו ובכל עד מפי עד אם בא העד הראשון ומכחיש אותו הראשון נאמן ומביא ראיה מכאן דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם ואזלו שיילוהו ואשתכח שיקרא אלמא אף על גב דהיא מהימנא כיון דאמרה בשם פלוני ושיילוהו ואמר דשיקרא הוא לא מהימנא וכתב הרא"ש על דבריו וכן מסתבר וגם הר"ן כתב בכתובות דף תק"ג ע"א אלמה שכתבו בירושלמי וכולהון בעדים פלוני כהן עישר לי פלו' ראה כתמי פלוני קץ חלתי פלוני התיר לי נדרי בדיקין כולהון ולא משכיחין דמשמע דאין המתקן נאמן לומר לא תיקנתי לה אם היא מכחישתו האי וכולהון בעדים לא קאי אמאי דקאמר כהן רק צריך עדים שאמרה כן לבעל בפני עדים וא"כ תימ' למה הושמטה כאן דעת הרמב"ן שקיבל כן מרבותיו והרא"ש והר"ן הביאו דבריו וכן משמע פשט לשון הרמב"ם שהחכם לבדו נאמן ועוד הוא אפי' נשים שכינותי' שמעידין עליה שלבשה בגדי נדות' הוחזקה נדה אף אם היא מכחשת עדותן ואומרת לא לבשתי ולמה לא יהיה החכם נאמן כמו הנשים והרא"ש בכתובות פ' המדיר לא כתב רק כגון שאמרה תיקן לי כלומר שאני ראיתי בפני תיקן וע"כ אין נאמן להכחישה שאין זה עד מפי עד שהרי היא אומרת שראתה שתיקן אבל באומרת פלוני חכם טיהר לי שהיא אינה יודעת אם טהורה היא רק מפי חכם נאמן החכם לומר לא אמרתי לה שטהורה היא וכמ"ש הרמב"ן אבל אם היא מכחשת הבעל ודאי צריך להביא עדים שדבריו כנים או שהיא מודה וא"כ מ"ש כאן או שמכחשת החכם היינו באומרת ראיתי שתיקן הכרי לא באומרת אמר לי שמתוקן או אמר לי שחתיכה זו מותרת או אמר לי שכתם זה טהור שבכל אלו החכם נאמן יותר ממנה מאחר שמפיו היא חיה אבל בקיצור פסקי הרא"ש לא משמע כן:

סעיף ב

(ה) ובא עליה:    כבר כתבתי דמיירי מסתמא שהיא מודה שבא עליה אף על פי שטוענת עדיין טהורה אני אינה נאמנת במיגו דאי בעי אמרה לא בא עלי נאמינה ג"כ במה שאומרת טהורה אני דהוי כמגו במקום עדים מאחר שהשכינו' מעידות שלבשה בגדי נדותה:

סעיף ג

(ו) הנודרת ואינה מקיימת:    אף על פי שבשאר עבירות אינה מפסדת כתובתה בנדרים ושבועות וחרם שמפני זה בניה מתים ע"כ יכול להוציאה בלא כתובה וע"כ נסתפק מהרא"י בכתביו אם האשה אינה בת בנים אם יכול להפסידה כתובתה מטעם אף שאינ' בת בנים אולי היה מתרחיש ליה נס היפלא מה' דבר וגמגם בזה מאחר דבדור הזה אנשים ונשים פרוצים בנדרים צריך דקדוק היטב להוציא אשה בלא כתובה ובפרט בטעם זה לומר אולי היה מתרחיש לו נס:

(ז) שגם הוא עובר:    דהא ההוא גברא לא בעי בנים ואפשר דה"ה אם הוא עובר שאר עבירות שהעונש עליהם שבנים מתים כדאיתא בגמרא גם כן אין יכול להוציאה מטעם הנ"ל דהא הוא אינו מקפיד בעונש מיתת הבנים אבל אם הוא חשוד על השבועה והיא עוברת על דת משה בשאר דברים מפסדת כתובתה:

(ח) אשה שהמירה דתה:    בתשובת הרא"ש מבואר שהמירה באונס מותרת לבעלה ונסתפק שם אם מיקרי עוברת על דת להפסידה כתובתה דהא לא הכשילה לבעל בזה שהמירה אף שחטאה חטא גדול שלא קדשה השם מ"מ לא נחשדה להכשיל בעלה שאימת בעלה עליה מיהו איכא למימר שגם בזה איכא תקלה לבעלה לבנים אשר תלד ממנו שיהיה להם לעז גדול שאמם היתה בין הערלים וגם אפשר שיהי' סכנה לבעלה לדור עמה במקום אשר המיר' וע"כ אפשר שהפסידה כתובתה אך כל זמן שלא התרו בה אף שעברה על דת ממש מאותן השנויים במשנה לא הפסידה כתובתה אבל כל שהמירה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה ודאי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה ועיין בת"ה סי' רמ"ב ועיין מ"ש לעיל סי' ז' וע"כ יש לתמוה על הרב כאן איך סתם כאן וכתב שהמירה ולא כתב שהמירה באונס:

סעיף ד

(ט) ששערה מכוסה במטפחת:    ואם אין שערה מכוסה כלל מחצר לחצר דרך מבוי שאינו מפולש יש בו משום פריעת ראש ובתוך חצירה אין בו משום פריעת ראש שתקרא מחמת זה עוברת על דת יהודית ואם הוא אסור לכתחלה עיין בב"ח ובד"מ ולעיל סימן כ"א סתם שאין איסור בפריעת ראש רק בשוק ולא בחצר:

(י) וורד וכיוצא בו וכו':    זה הוא לשון הרמב"ם וגריס וורד בשני ווין אבל גי' רש"י ורד ופי' שהחוט של טוי מתרדד נגד פניה של מטה והוי"ו של ורד היא שימושי' ורד הוא לשון מתרדד ור"ת פי' ורד הוא צמר אדום עיין עליו וכולן עולין להלכה שכל שהוא עדות היא עובר' על דת יהודית:

(יא) ורגילה בכך:    לא ידעתי למה העתיק זה דאי בלא התרו בה אפילו ברגילה אינה מפסד' כתובתה ואם התרו בה ועבר' על ההתרא' אפי' בפעם אחת מפסדת כתובתה דלא נתנו חכמים שיעור לדבר והרשב"א בתשובה לרוחא דמילתא נקט דאפילו לקראה בשם עובר' על דת אין ראוי בשביל פעם א' ויש שם ט"ס בתשובה ע"ש:

(יב) משחקת עם הבחורים:    לאו דוקא משחקת ובכתובות אמרו דף ע"ב ע"ב פסקה לפלכה ושדית' ואמר' עלם הב לי פלך היינו מדברת עם כל אדם ששנו במשנה ששיחה יתירה באשה מדברי בטלה ומתכוונת לכך מביאה לידי שחוק ובפרט עם רווק שאין לו אשה ואורחא דמלתא נקט עם הבחורי':

(יג) תובעת התשמיש בקול רם:    ורש"י פי' כשהוא מדבר עמה על עסקי עונה מריבה עמו ומשמעת לשכיניו והוא בוש בדבר זה ושני הפירושים עולים להלכה דהכל בכלל קולני' שאמרו שם בגמר' ואין זה דת יהודי':

(יד) אבל בעלה בפני בעלה:    בגמר' אמרו דף הנ"ל אפי' בפני בן בעל' מתנא בה סימנא (אפרי' ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דבני בניו כבניו) והמחבר נמשך אחר פי' הרמב"ם מ"ש בב"י ובכ"מ ולא ידעתי למה השמיט דעת רוב הפוסקים:

(טו) אפי' אבי בעלה בפני עצמו:    לא משמע כן מפרש"י ומ"ש רש"י דף הנ"ל וז"ל במקללת יולידיו בפני מולידיו כלו' דלא תימא לפניו ממש אלא אפי' מקלל אביו בפני בנו של בעל עכ"ל האי לפניו ממש דקאמר רש"י לאו על חמיה קאמר אלא על בעל' דלא תימא בפניו של בעל ממש אלא אפי' בפני בנו של בעל וכן משמע מדברי התו' דבפניו על בעל קאמ' ועיין בד"מ:

(טז) שהתרה בה תחלה:    וא"צ להתרו' בשעת מעשה כמו בד"נ וצ"ל לה בשעת התראה שאם תעשה עוד תפסוד כתובתך ועיין בתשו' הרא"ש ובמרדכי דלא כהגהו' אלפסי ועיין בד"מ ועיין בסוף הסי':

(יז) ואם רצה לקיים אותה:    מילתא באפי' נפשה היא אפילו יש עדים בדבר:

(יח) מ"מ מצוה עליו שיוציאנה:    זה הוא דעת הראב"ד וכן הוא במרדכי ומדברי הר"ן משמע שהרשב"א ס"ל דאין זה מצוה רק רשות כמו שאין מצוה שלא למחול על קינויו וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מה"א דין ט"ז עוברת על דת משה וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רוצה לא יוציא והא דאמרינן בסוף המגרש דמצוה לגרשה אפשר דמיירי התם דפרוצ' ביותר דפרומ' משני צדדיה ורוחצת וכו' כדאיתא התם מיהו בפ"י מה"ג כתב הרמב"ם ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרו' מצוה לגרשה, וסיים הרמב"ם פכ"ד מה"א בדין הנ"ל ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה שהכתוב' מתקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפיד' אלא על בנות ישראל הצנועו' אבל אלו הפרוצו' אין להן תקנה אלא תהא קלה בעיניו להוציא' עכ"ל ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהג' מכאן ואילך בדרכי הצנועו' וחזרה ממעשיה הראשונים אסור לדור עמה בלא כתוב' וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתוב' הראשונ' נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו:

סעיף ה

(יט) כל אלו אין להם וכו':    כלו' כל אשה שאין סופה כתחלת' שמחמת קלקול שאחר הנשואין הפסידו משא"כ נשים שמתחלת הנשואין לא הית' ראויה יש להן דין אחר וכמו שיתבאר בסי' שאחר זה:

(כ) או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו:    אפילו נאבד בפשיעת הבעל דפשיעה בבעלים הוא דהיא עמו במלאכתו וכמו שנתבא' לעיל סי' פ"ה ס"ב ובב"ח כתב דחייב בפשיע' ולא ידעתי כוונתו אבל אם מכר נ"מ שלה ואכל הדמים חייב לשלם דאין לו שייכו' בקרן של נ"מ והוי כגזלן ואינש דעלמ' ועיין לקמן סוף סי' קט"ז כתבתי דעת רש"י והרא"ש דאפי' קרן של נ"מ א"צ לשלם גבי ממאנת ואפשר דה"ה הכא ויש לחלק:

סעיף ו

(כא) אם יש רגלים לדבר נאמנת:    עיין בהרא"ש פ' שני דיבמו' אף באומר' טמאה אני לך איכא רגלים לדבר או/ אם /איכא טעמא להיתרא כגון דאמרי' אם איתא דעבדא אסורא ניחא ליה דלימות או אירכוסי הוי מירכס אין אוסרין אותה עיין שם שכתב טעם לדבריו:

(כב) ונתנה אמתלא לדבריה:    יש לדקדק אם מועיל אמתלא אף לאחר זמן ולא נחוש שמא למדוה לטעון אמתלא זו וכו' שאין יכול לחזור ולטעון לענין ממון מחיוב לפטור כשיצא חוץ לב"ד אף על פי שנתן אמתלא לדבריו וכמו שמבואר בחושן משפט סי' פ' ואף על פי שאשה שאמר' א"א אני ואח"כ אמרה פנויה לאחר זמן נאמנת בנותנ' אמתלא שאני איסורא מממון והודאת ב"ד לענין ממון כעדים דמי ומה תועיל האמתלא להוציא ממון מבעלה ואין לך אמתלא גדולה מזה שאמרו במשנה אחרונ' בנדרים דף צ' ע"ב שמא עיניה נתנה באחר ואעפ"כ לענין ממון ק"ל כמשנה ראשונה שם וכן משמע מדברי המ"מ פכ"ד מה"א ע"ש:

(כג) אבל אין כופין אותו להוציאה:    דאין דבר שבערוה פחו' משנים ואין ב"ד מוציאין רק בעדי':

(כד) אבל אם נאנסה:    אפילו שסוף הביאה ברצון לא נאסרה לבעלה באשת ישראל ולא אבדה כתובתה באשת כהן:

(כה) נאמן עלי' כע"א:    דפלגינן דיבורי' לענין שנחשוב אותו כע"א לא הי' צריך לפלגינן דבורי' שעדו' ע"א אינו כלום בערוה אלא אם דעתו סומכ' עליו חייב להוציא' וא"כ אפילו לא פלגינן דבורי' אם דעתו סומכ' עליו שאומר אמת אף שרשע הוא לא גרע מקרוב או אשה אף שפסול לעדות מ"מ דעתו סומכ' עליו אלא להצטרף עם אחר ולאוסר' על בעלה קאמר דפלגינן דבוריה ונרא' אם בא עוד עד כשר ואמר ג"כ שזינתה עם זה העד וא"כ לפי דברי העד השני העד הראשון פסול אפ"ה נאמן על האשה דאיכא שני עדים ואינו נאמן על העד הראשון דלא יקום ע"א באיש לפוסלו:

(כו) הנחשד מצטרף עם האחד:    היינו בדאיכא רגלים לדבר שאז לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר רק שהיא מכחשת העד וע"כ מצטרף גם הנחשד ופלגינן דבוריה והוי כשני עדים כשרים שמעידין א' ראה שזינת' וא' שמע שהודי' ובמקום דאיכא רגלים לדבר הודאת' בפני ע"א כאלו ראה שזינתה והודאה אחר הלואה מצטרפין ואעפ"י שלדברי האשה הנחשד פסול מאמינין אותה לגבי עצמה ולא לגבי הנחשד לפוסלו ומיהו אם הי' חשוד בלאו הכי פסול לעדו' אשה בין לאפוקי בין לעיולא ועיין בתשובת הרשב"א אלף רל"ז:

(כז) הודית לפני א' שזינתה:    לאו דוקא לפני א' אפילו לפני שנים דהא הטעם שמא עיניה נתנה באחר שייך אף בשנים וכמשנה אחרונה דנדרים דף צ' ע"ב רק לענין הפסד כתובה יש חילוק בין ע"א לשנים דבע"א לא הפסידה כתובתה כל שמכחשת אותו אבל בשני עדים אף שאין אסורה לו למשנה אחרונה מ"מ כתובתה הפסידה:

(כח) אסו' להחזיר':    היינו בעומדת בדבריה לאחר שגירשה שאז לא שייך לומר עיניה נתנה באחר דהא גירשה ומותר' לכל אדם אלא ודאי קושטא אמרה ושויתה נפשה חתיכה דאסורה לו אבל אם חזרה מדבריה הראשונים ואומר' טהורה הייתי ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים למה אמרה טמאה אני אז מותר להחזירה:

סעיף ז

(כט) מי שראה אשתו שזינתה וכו':    עיין דינים אלו בתשובת הרשב"א סי' אלף רל"ז רמ"ט ר"נ:

(ל) אבל בדברי אחר וכו':    כך היא גירסת הטור בדברי הרמב"ם וכן כתב הב"י והכ"מ ומפרש שאם הוא טוען ברי יכול להשביע' כדין כל לוה שיכול להשביע את המלוה שלא נפרע שטרו וכמבואר בחושן משפט סי' פ"ב אבל אם טוען ע"פ ע"א א"י להשביעה כשהוא טוען שמא והא דתנן ע"א מעידה שהוא פרוע תשבע היינו כשהבעל טוען ברי אבל המ"מ גורס בדבר אחר והכוונה שכבר כתב המ"מ לפני זה בדין עובר' על דת בדין י"ד שכתב שם הרמב"ם אחר שתשבע שלא עברה על דת הרי זה נותן כתובתה וכתב שם המ"מ דאם יש עדים שעברה על דת יהודי' רק שהיא טוענ' שלא התרה בה מאחר שעכ"פ עברה צריכה לישבע קודם שתטול כתובתה אבל אם היא כופרת לגמרי אין עליה שבועה קודם שתטול כתובתה דומה לזה אם הלוה טוען על המלוה שטר אמנה או ריבי' שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך רק אחר הפרעון וכן פסק בחושן משפט סי' פ"ב סעיף י' ודוקא גבי טענת פרעון צריך המלוה לישבע קודם שיטול וזה ג"כ כוונת הרמב"ם כאן מאחר שבזמן המקדש היה יכול להשביעה ולהשקות' על חשש זנות גם עתה כשהבעל טוען ברי שזינתה ומכ"ש אם יש כאן ע"א צריכה לישבע אבל בדבר אחר כלו' בטענות אחרות שטוען עליה אינה צריכה לישבע קודם שתטול דדמי לטענת אמנה או ריבית והמ"מ הניח הדבר בצ"ע למה תשבע בטענת זנות אם היא בחזקת כשירה וראיתי בב"ח הקשה על דברי המ"מ איך ישביע אותה כשעוברת על דת משה בעדים והיא חשודה על השבועה כשעברה על דת משה ובאמת אין זה קושיא רק כששימשתו נדה שגם היא עברה על איסור כרת אבל בשאר דברים שהכשילה אותו ועברה על לפני עור אינה נפסלת לשבועה בכך ומכ"ש כשעברה על דת יהודית שדברי המגיד נכונים הם ומ"ש הכ"מ שם בפכ"ד מה"א וז"ל הא דתנן ע"א מעידה שהיא פרועה דוקא כשהבעל טוען ברי עכ"ל לא ידעתי מניין לו ואפי' ש"ד הסכימו גדולי הפוסקים שמשביעין ע"פ העד כמבואר בחושן משפט סי' ע"ה מכ"ש שבועת המשנה דע"א מעיד' שהיא פרועה:

סעיף ח

(לא) ושהת' עמו כדי טומא' אסור' לבעל':    לשון הרמב"ם ה"ז אסור' על בעלה עד שישקנה מי המרים וכו' והיום שאין שם מי סוטה נאסר' עליו איסור עולם ותצא בלא כתוב' וכו':

(לב) ודוקא שאמר לה בלשון קינוי:    שאמר לה אל תסתרי עם פלו' אבל אמר לה אל תדברי' עם פלוני או לא יהא לך עסק עם פלוני לא הוי קינוי לשון מהרי"ו:

סעיף ט

(לג) אמר לה בינו לבינה:    זה הוא דעת ר"י בר יהודא דס"ל דקינוי ע"פ עצמו ואף על פי שפסק הרמב"ם בהלכות סוטה כר' יהושע היינו לענין השקאת מים המאררים אבל לאסרה עליו יש לחוש לדברי ר' יוסי בר' יהודא:

(לד) אסורה לו וחייב להוציאה:    הרמב"ם כ' אסורה עליו בזמן הזה שאין שם מי סוטה כלו' דאלו בזמן הבית אף שאין משקין אא"כ קינא בפני שנים ונסתרה בפני שנים מ"מ בזמן הבית הי' אפשר לה לעשות תקנה שיקנה לה שנית בפני שנים והיא תסתיר עצמה בפני עדי' ויגלגל עליה גם סתירה ראשונה ותשתרי מי המרים ותהי' טהורה לבעלה אבל בזמן הזה אין לה תקנה אף שאין עדים בסתירה ראיה שלו כמא' עדים דמי לענין לאוסרה עליו וכן אם היא תודה בסתירה הודאתה כמאה עדים לענין הפסד כתובתה:

(לה) לפיכך משביע' ע"ז:    כבר כתבתי בס"ק ל' שהמ"מ מגמג' בשבועות אלו ואין זה דומה לטענת פרעון שיכול להשביע' קודם שתטול:

סעיף י

(לו) עוברת על דת היא:    כלומר אף על גב דאין קינוי רק על סתירה אבל אם קינא לה שלא תדברי עם פלוני ודברה או אפי' נסתרה אין זה קינוי מ"מ הכא שהשביעה על הדבור עברה על שבועתה דלא גרעה מנודרת ואינה מקיימת כ"כ הרא"ש בתשובה ונראה אף אם גם הוא נודר ואינו מקיים דמטעם נדר ושבועה לא הפסידה כתובתה אבל מ"מ היא בכלל מדברת עם כל אדם מאחר שבעלה מקפיד על כך והשביעה דלא עדיפא מההיא דאמרה עלם הב לי פלך (הובא לעיל ס"ק י"ב):

(לז) תפסידי כתובתך:    כבר כתבתי לעיל סעיף ד' שצ"ל לה כן ודלא כהגהות אלפסי שכ' בשם ריא"ז שאפי' אם התרה סתם שלא תנהג כמנהג הרע הזה והיא מוחזקת ברשעה יוצאת בלא כתובה: