חלקת מחוקק על אבן העזר קטז
סעיף א
[עריכה](א) הנושא אחת מחייבי לאוין: אבל אם נשא אחת מחייבי כריתות דאין קדושין תופסין ואין צריכה גט ל"ש למיהב כתוב' ואפשר דתוספות כתובה יש לה בהכיר בה שרצה ליזוק בנכסיו מפני חיבת ביאה ואפשר אפי' בלא הכיר בה יש לה תוספות כמו חייבי לאוין ואיילוני' דסברי שיערב עליו המקח וכמ"ש הר"ן ואינו דומה לעוברת על דת וחברותיה עיין בר"ן ודין חלוצה לדעת הטור הרי היא כחייבי לאוין אף שהיא מדרבנן ועיין בב"י במאי פליגי:
(ב) יש לה עיקר: אף על גב דכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו וזאת בעמוד והוצא קאי אפ"ה הואיל וגם הוא עשה שלא כהוגן קנסו אותו שתהיה אצלו ככל הנשים ולא יהיה חוטא נשכר:
(ג) מעשה ידיה שלו: זה לשון הנ"י בשם הריטב"א אם זן אותה בשתיקה זוכה במעש' ידיה שעשתה כל אותו זמן ולא אמרינן מחל לה לגמרי אלא הרי הוא גוב' ממעש' ידיה או תתן לו מזונותיה וכוונתו שאין זוכה בכל מעשה ידיה אף אם נותן לה מעה כסף רק כפי מה שזן אות' צריכ' לשלם לו ולא אמרי' דמחלה לו ואי לאו הריטב"א הייתי מפרש דאף שאין לה מזונות מעשה ידיה שלו כדי שלא תתעכב אצלו:
(ד) ואינו חייב בפרקונה: משמע דברישא בהכיר בה שיש לה כל תנאי כתובה חייב בפרקונה אף על גב דנתבאר לעיל סי' ע"ח סעיף ז' דהאשה האסור' על בעלה מחייבי לאוין אינו חייב לפדותה היינו שאינו חייב לפדותה משלו אבל הפירות שאכל חייב להחזיר כשנשבית אבל אם לא נשבית א"צ להחזיר הפירות אבל רש"י כתב אף בלא נשבית יש לה פירות וצריך הבעל להחזיר כל הפירות וכ"כ הרמב"ם והמ"מ ובלא הכיר בה כתב הרמב"ם שאין מוציאין מן הבעל פירות שאכל ולפ"ז לדעת הרמב"ם אף שיש לחייבי לאוין כתובה בהכיר בה אין לה תנאי כתובה דפרקונה הואיל ולא זכה הבעל בפירות דהא מכיסו פשיטא דא"צ לפדות ומה שאכל אף בלא נשבית צריך להחזיר:
(ה) ואפ"ה אינו משלם הפירות: דין זה מוסכם בשלא הכיר בה שזכה בפירות ואין חייב בפרקונה אבל בהכיר בה לדעת רש"י והרמב"ם מוציאין הפירות אף בלא נשבית ולדעת התוספות דוקא בנשבית:
(ו) בעין אצלו: דמיד שלקטן זכה בהן וכאלו אכלן דמי ועיין בב"י ובב"ח ועיין בד"מ שכתב דמשמע מדברי הרי"ף והרמב"ם שכתבו אין מוציאין ממנו פירות שאכל משמע אם הם עדיין בעין נוטלתן:
(ז) מנצ"ב אינו חייב לשלם: לשון הגמרא נצ"ב דלאו ברשות' קיימ' כלומר שהוא קיבל עליו אחריות וברשות הוציאן לית לה אבל נ"מ אין לו רשות לכלות הקרן הילכך סברא דקרן של צ"ב א"צ לשלם וקרן של נ"מ צריך לשלם ואית לה ואי עיילא ליה גלימא ונשתמש בה ובלה היינו פירי וכבר נתבאר דפירי שאכל הם שלו אבל בגניבה ואבידה דנ"מ חייב אף על גב דבשאר נשים אם אבדו בפשיעתו הוי פשיעה בבעלים ופטור כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ה הכא כיון דלאו אשתו גמורה היא חייב אפילו בגניבה ואבידה כל שנשתמש בהן ונכנסו לרשותו דלאו עמו במלאכתו היא ומשמע דאפי' עדיין לא נשתמש בהם מאחר שהפירו' הם שלו נעשה עליהם ש"ש ועיין בב"ח מ"ש בזה ואין דבריו מוכרחים וסתם אבד או נגנב ממילא משמע:
סעיף ג
[עריכה](ח) הרי היא ככל הנשים: כלומר ועדיפא מחייבי לאוין וחייבי עשה וחייב בפרקונ' וחייב במזונותיה וממילא זוכה במציאתה:
סעיף ד
[עריכה](ט) שדינם בהם ככל הנשים: אבל הרא"ש כתב כגון שבילן הבעל בבת אחת שמכרן והיינו דאיכא בין שניה לאשה כשירה בשניה לית לה אפי' אם מכר נ"מ שלה ואשה כשירה אם אכל הקרן של נ"מ צריך לשלם ובב"ח כתב שראה כתוב שדין חייבי עשה ג"כ כדין שניה לענין נ"מ ולא ידעתי הא חייבי עשה דאורייתא ואם מוציאין ממנו כתוב' למה לא ישלם נ"מ:
סעיף ה
[עריכה](י) אבל יש לה תוספות: אעפ"י שהיא ממאנת ויוצאה לרצונה וראוי היה לומר דכי אקני לה תוספות אדעתא למיקם קמיה וכמ"ש הרמב"ם כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו וכמו שיתבאר לקמן סי' קנ"ד סעיף ו' בטוענת על בעלה שאינו יורה כחץ שאין לה תוספות מ"מ קטנה וממאנת שאני דסביר וקיבל דסתם קטנה תמאן ועל חיבת ביאת לילה הראשונה כתב לה ומיאון בקטנה כיוצאת שלא לרצונה:
(יא) אעפ"י שאכל פירותיה: ואם אכל הקרן בגמרא אמרו אי ליתנהו אידי ואידי לא שקלת וכ"כ הרמב"ם הממאנת אין לה בליות כלל וכו' וכתב בכ"מ דוקא כשבלו מחמת תשמיש אבל אם מכרם חייב לשלם וכ"כ הר"ן על דברי רש"י שכתב אין לי להחזיר נ"מ שהוצאתי שלא ברשות עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה וכתב הר"ן תימה גדול אי שלא ברשות הוציאה איך יכול לומר שלא ישלם אלא ודאי אפירא קאי ע"ש אבל הרא"ש כתב אפילו קרן גופא שאכלו אין לה ע"ש וצריך לדקדק לפ"ז למה יש לה תוספות דהא אפילו נ"מ שלה א"צ לשלם וטעם זה שייך גם גבי תוספות שלא ישלם לה עד שיגרשנה: