שולחן ערוך אבן העזר ע ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · ע · ה · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

מי שהלך למדינת הים ובאה אשתו לבית דין לתבע מזונות, שלשה חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקים לה בהם מזונות, שחזקה אין אדם מניח ביתו ריקן.

הגה: אבל אם שתקה יותר, ותבעה אחר כך, אין פוסקין לה למפרע, רק מיום התביעה אפלו החמיצו הבית דין את הדין (הר"ן פרק שני דיני גזרות). ויש אומרים דאם נפרד ממנה בקטטה, ורוצה לעגנה, פוסקין לה לאלתר, דודאי הניח ביתו ריקן (מרדכי ריש דיני גזרות).

מכאן ואילך, אפלו אין כתבתה בידה פוסקים לה מזונות, אבל אין נותנים לה במה שתתקשט. ואם היו לו נכסים, בית דין יורדים לנכסיו ומוכרים למזונותיה, אפלו לא שמעו בו שמת. ואין מחשבים עמה על מעשה ידיה, עד שיבוא בעלה, אם מצא שעשתה הרי אלו שלו. וכן אם לא עמדה בדין, אלא מכרה לעצמה למזונות, מכרה קים, ואינה צריכה הכרזה ולא שבועה, עד שיבוא בעלה ויטען, או עד שתבוא לגבות כתבתה אחר מותו, מגלגלין עליה שלא מכרה אלא למזונות שהיא צריכה להם:

מפרשים

חלקת מחוקק

(טז) מי שהלך למד"ה:    אבל נודע ודאי שיצא למקום קרוב ע"ד לחזור לאלתר ואח"כ נשתקע שם פוסקין אפי' תוך ג' חדשים ב"י בשם הריטב"א:


(יז) אפילו החמיצו ב"ד את הדין:    דמה לה בכך שהחמיצו דמיום התביע' גילתה דעתה שאין לה מזונו':


(יח) אפי' אין כתובתה בידה:    כלו' אף על פי שיש לחוש שמא מחלה כתובתה לבעל' וכל המוחל' כתובה לבעלה איבד' כל תנאי כתובה כמבואר לקמן סי' צ"ג סעי' ט' שאף בחייו הפסיד' מזונו' לדעת הרמב"ם אבל שאר פוסקים חולקים עליו:


(יט) אין נותנין לה במה שתתקשט:    כלומר אעפ"י שכסות ומזון דין אחד להם וכשם שפוסקין לה מזונו' כך פוסקין לה כסות אבל תכשיטין אין פוסקין וכתב הרמב"ם הטעם שהרי אין לה בעל שתתקשט לו ולכשיבא הבעל תתקשט אבל חרש ושוטה פוסקין לאשתו אפילו תכשיט כי אינה מחיוב' להיות לעולם בלא תכשיט:


(כ) ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה:    זה היא לשון הרמב"ם וכתב הר"ן שדעתו שאם בא הבעל ולא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד והר"ן תמה על דבריו עיין עליו וכ"כ הרא"ש כשב"ד פוסקין לה מזונו' מדקדקין תחלה אם יספיק לה מעשה ידיה ומה שיחסר לה פוסקין לה וכנגד מעשה ידיה אין פוסקין לה ולקמן סעיף י' בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש וכאן לא הגיה כלום:


(כא) אלא מכרה לעצמה למזונו' וכו':    דעת הרמב"ם שא"א ואלמנה שוים ולקמן סי' צ"ג סעי' כ"ה מבואר אם מכרה בשויה בינה לבין עצמה בדיעבד מהני אעפ"י שלכתחלה צריך ג' אנשים בקיאים בשומא ויש חולקים וס"ל דאפי' בדיעבד מכרה בטל והוא דעת הרמב"ן וכ"כ בעיטור בשם ר"ח וא"כ מ"ש כאן מכרה לעצמה היינו לכל מר כדאי' ליה:


(כב) עד שיבא בעלה ויטעון:    זה הוא פי' תשבע לבסוף לדעת הרמב"ם (ר"ל שבמשנה בכתובו' דף ק"ה ע"א אמרו מי שהלך למדינת הים ואשתו תובע' מזונו' חנן אומר תשבע בסוף ולא בתחלה) דהיינו או בביאת בעלה או לאחר מיתת בעלה בשעת גביית כתוב' ומיהו לא נתבאר בדברי הרמב"ם מה הוא הטענה שיטעון בעלה די"ל דוק' אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מעשה ידיך במזונותיך והיה מספיק או קבלת עליך טענה זו יכול לטעון אבל אם טוען אמת לא הנחתי לך צררי ולא דברתי עמך צאי מעשה ידיך רק את היה ראוי לך לעשות מלאכה ותשבע לי שלא היה מזדמן לך מלאכה או נאמר מאחר שאין זה אלא גרם בעלמא דק"ל מזוני עיקר אף שלכתחלה אין לו ליתן לה מזונות עד שתקיים תקנת חכמים ותעשה מה שמוטל עליה לעשות מ"מ לא עשתה ומכרה מנכסיו על צורך מזונותיה הפסיד הבעל ואין מוציאין מידה מה שמכרה ואכלה וכן הוא פשט לשון הר"ן שאם לא מצא שום דבר ממעשה ידיה הפסיד וכ"פ בעל התרומות בשם הרמב"ן לותה ואכלה ולא עשתה אף על גב דספקה מוציאין ממנו עב"י שהביא סי' זה ס"ק ט"ז אבל מדברי הרא"ש משמע שטענתו טענה וע' בסמוך סעיף י' בהגה וע' בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י בסי' נ"ה:

בית שמואל

(יא) מי שהלך למ"י:    אם הלך למקום קרוב והיה בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד כ"כ הריטב"א ובד"מ וב"ח כתבו דהמרדכי פליג ע"ז דהא כ' המ' מדינת הים לאו דוקא הבינו דהמ' קאי על דין זה ופליג על הריטב"א וליתא אלא המ' קאי על מתני' שני' מי שהלך למ"י ועמד א' ופרנס את אשתו ובזה כתב מ"י ל"ד שוב מצאתי בגדולי תרומה כמ"ש בכלל ס"ה:


(יב) למפרע:    אף על גב אלמנה אית לה מזונו' למפרע כל שלא שהתה שלשה שנים כמ"ש בסי' צ"ג מ"מ בא"א לא אמרי' כן כ"כ הרמב"ן והר"ן ר"פ אלמנה ניזונו' ולא כמ' ר"פ שני דייני:


(יג) אפי' אין כתובה בידה:    ולא חיישי' שמא מחלה הכתובה ובעלה מת דאז לכ"ע אין לה מזונו' אחר מיתתו כמ"ש בסי' צ"ג וכתב המד' ופוסקים לה מזונו' וא"צ להודיע לו:


(יד) פוסקים לה:    אפי' אם לא שמעו שמת ולא כמ' דס"ל דהלכתא כרב דאמר כשלא שמעו שמת צריכה שבועה:


(טו) אין נותנים לה במה שתתקשט:    שהרי אין לה בעל להתקשט לו רמב"ם אבל אם הוא חרש שוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחיובת להיו' לעולם בלא תכשיטי':


(טז) ואין מחשבים עמה על מ"י:    כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א וכתב המגיד ראיה לזה מסוגיא שם קטנה וספקה לה מ"י ומ"מ נותנים לה מזונו' מזה נשמע אפי' אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקים לה מזונו' ובד"מ משמע דס"ל עיקר כשיטו' הפוסקי' אלו ולא כהרא"ש ומ"ש בסעי' י' יש ליישב אפי' לשיטו' הללו משום דס"ל אף על גב דהב"ד פוסקים לה ואין מחשבים עמה מ"מ יש לו טענה עם המלוה, והיינו אם לותה בלא ציווי הב"ד אז אף על גב דמ"י אין מספיק אלא לדברים גדולים ולא לדברים קטנים י"ל לא היה לך להלוות לה כי היתה מצמצם, ואם הלוה לה ע"פ ציווי הב"ד אז אם מ"י מספיק לה לכל דבר אפילו לדברים קטנים אלא הב"ד אין מחשבים עמה י"ל למלוה לא היה לך להלוות לה אבל אם אין מספיק לכל דבר אין לו טענה על המלוה כיון שבאתה להב"ד גלתה דעתה דאין רצונה לצמצם כן נ"ל לדעת רמ"א מיהו דבריו אין מוכרחים ויותר נראה כיון שעשה ברשו' הב"ד אין לה טענה עליו:


(יז) אלא מכרה לעצמה:    הרמב"ם ס"ל א"א ואלמנה שוין ובסימן צ"ג מבואר הפלוגתא בזה:


(יח) ולא שבוע' עד שיבוא בעלה:    וזה הוא הפי' במתני' תשבע לבסוף היינו כשיבוא הבעל או לאחר מיתת הבעל ותבוא לגבות הכתובה ומשמע אם יבוא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוציא מה שמכרה אף על גב דמכרה בלא הב"ד לפ"ז מ"ש בסעי' י' הרי שעמדה בדין וכו' או שמכרה וכו' איירי שמכר' אפי' בלא ב"ד ולא כב"ח כתב בח"מ מיהו לא נתבאר ברמב"ם מה הבעל טוען די"ל אם טוען הנחתי לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותך הוי טענה אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא כיון דאין זה אלא גרם בעלמא אף על גב דיכול למנוע ממנה מזונו' עד שתקיים תקנו' חז"ל ותעש' מה שמוטל עליה לעשו' מ"מ אם לא עשתה ומכרה נכסיו אין מוציאים ממנה וכן הוא פשט ל' הר"ן וכ"כ בעל התרומו' אבל מדברי הרא"ש אף בכה"ג טענתו טענה ע"כ ומ"ש ואין מוציאים מידה מה שמכרה ואכלה היינו אם יש לה מעו' ומכרה אין מוציאים משלה כסך שמכרה או אם צמצמה ולא הוציאה הסך שלקחה מן המוכר אם היה טענתו טענה היה יכול להוציא מידה אבל אם טענתו לאו טענה א"י להוציא מידה כי דוקא אם לא מכרה אלא דחקה את עצמה אין לה טענה עליו אבל אם מכרה משלו והמעו' היה ראוי לה למזונו' רק דחקה את עצמה וצמצמה שייך לה המעו' כמו במ"י כמו שכתוב בסעי' י"א, ומ"ש דמשמע מהרא"ש דטענתו טענה לא ראיתי שום משמעו' אלא שם איירי כגון דמ"י עולה זהוב א' ולותה עוד זהוב א' והוא טוען אם לא הלוה לה הית' מספקת בזהוב א' טענתו טענה וכן אם לא עשתה כלל ולות' י"ל אם לא הלוה לה הית' עושה מלאכה וא"צ לשלם למלוה אבל להוצי' מידה מחמת טענה זו לא משמע שם כלום:


באר היטב

(ט) למד"ה:    ואם הלך למקום קרוב והי' בדעתו לחזור לביתו ונשתקע שם פוסקים לה מיד עיין ב"ש.


(י) מזונות:    אפילו לא שמעו שמת.


(יא) שתתקשט:    שהרי אין לה בעל להתקשט לו. אבל אם הוא חרש ושוטה נותנים לה להתקשט כי אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיטין ח"מ ב"ש.


(יב) ידיה:    כ"כ הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפילו אם ידוע להב"ד דמעשה ידיה מספיק לה מ"מ פוסקין לה מזונות. ולקמן סעיף יו"ד בהג"ה הביא הרב דברי הטור בשם הרא"ש כשב"ד פוסקים לה מזונות מדקדקין תתלה אם יספיק לה מ"י וכנגד מ"י אין פוסקים לה ע"ש. וכאן לא הביא הרב כלום וצ"ע ח"מ. והב"ש כתב דהעיקר כהרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ולא כהרא"ש ע"ש.


(יג) למזונות:    וה"ה אם מכרה לפרוע חוב בעלה מכרה קיים רשד"ם חח"מ סי' ר"ו.


(יד) בעלה:    ואז אם יבא הבעל ויטעון צריכה שבועה אבל א"י להוצי' מה שמכרה אע"ג דמכרה בלא הב"ד. וכתב הח"מ כשבא הבעל יוכל לטעון הנחתי לך לך צררי או אמרתי לך צאי מ"י במזונותיך וע"ז הטענה צריכה שבועה. אבל אם טוען תשבע לי שלא הזדמן לך מלאכה לאו טענה היא. אבל מדברי הרא"ש משמע אף בכה"ג טענתו טענה עיין ב"ש.







▲ חזור לראש