שולחן ערוך אבן העזר צה ז
<< · שולחן ערוך אבן העזר · צה · ז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
אלמנה שנזונית מן היתומים, והניח בעלה קרקע והשביחתו, יש מי שאומר, שכל השבח שלהם, ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת. ויש מי שאומר, שהשבח הוא לעצמה. ויש מי שאומר, שנוטלת שכר טרחה, אלא שידה על התחתונה. ואם אינה נזונית משלהם, והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה, יש מי שאומר, שאם אמרה: ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי, ונתעצלו מלהגבות כתובתה, אפילו השביחו הנכסים אלף זוז, השבח לעצמה. אבל אם השביחה הנכסים סתם, נוטלת כתובתה והמותר ליורשים. ויש מי שאומר, שבין אמרה ראו, בין לא אמרה, כל השבח ליורשים, ואפילו כתובתה לא תגבה ממנו, אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה.
- הגה: וכן עיקר, דהשבח כלו הוא של היתומים, ואינה גובה כתובה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פרק מי שמת); ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה ונזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה, אף על גב דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה, אינה גובאת כתובתה משם (הטור ומהרי"ו סימן קע"ו). ויש חולקין, אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבח (מהרי"ל סימן מ"ו). ועין לקמן רמ"א סימן ק':
מפרשים
(ז) ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה: לא ראיתי מי שיסבור שהאשה שהשביחה קרקע של יתומים שיהיה כל השבח לעצמה ובפרט בניזונת ואף שהטור כ"כ בשם הראב"ד אם עשתה הרי היא לעצמה היינו במטלטלין דבזה מיירי בסוף דבריו וכמ"ש הרשב"א בתשובה דהרי זו שולחת יד במה שאינה שלה ושבח גזילה דגזלן הוי אבל בקרקע אפי' אמרה בפי' ראו הרי אני יורד לקרקע היתומים להשביח לעצמי הרי הוא כאחר היורד שלא ברשות וידה על התחתונה:
(ח) אם השביחה הנכסים סתם נוטלת כתובתה: אף על גב דאין כתובה נגבית מן השבח היינו בשבח שהשביחו יורשים או לקוחות אבל בשבח שהשביחה האשה עצמה מסתמ' אדעת' דהכי אשבח שתגבה כתובתה מן השבח אף שלא אמרה ראו ודי בזה שהמותר ליורשים:
(ט) שבין אמרה ראו וכו': ולא אמרו במשנה שהאשה שאמרה ראו השביחה לעצמה אלא דוק' באשה יורשת אבל באשה דעלמ' אין לה כח בלא ב"ד לירד לנכסי בעלה בלא ב"ד ולהשביח לעצמה אלא כל מה שהשביחה הוא של יורשים ואין לה רק שכר טרח' כיורד שלא ברשות דעלמ' וממילא אין גובה כתובתה משבח של יתומים:
(י) וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים: לא הכריע הרב דלא כרשב"ם אלא בלא אמרה ראו דמאחר דהשבח של יתומים איך תגבה כתובתה מן השבח רק יושבת בבית בעלה סתם וע"ז פסק מהרי"ו רשב"ם יחיד בדבר וכל רבותינו חולקים עליו אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני רוצה להשביח לעצמי והנכסים הם מטלטלין או מעות והיא אינה רוצה ליזון מן היתומים נראה דכל הפוסקים יודו שהדין עמה דהא כתב המרדכי בפ' מי שמת בתשוב' ר' שמשון שהעתיק שם הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי קא עבדה וקצת הלב נוטה דהיכ' דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אף ע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי וכו' אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסבר' בלא ראיה ושלום שמשון ב"ר אברהם עכ"ל הרי משמע שמסכים בזה לדברי רשב"ם שאם אמרה ראו לעצמה ואם לא אמרה ראו ליורשים אף על פי שכ' שהיה ראוי להכריע אף בלא אמרה בנכסים מועטים כאמרה דמי הרי להדי' דבאמרה פסק ר' שמשון כרשב"ם ואף ר"י החולק על רשב"ם כמ"ש במרדכי שם לפני זה וז"ל ולא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוק' באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד עכ"ל, היינו בקרקע של היתומים ובזה מיירי הרא"ש דהוי כיורד שלא ברשות ואין לה רק שכר טרח' אבל אלמנה הלוקחת מטלטלי ומכ"ש זוזי דיתמי ואומרת לעצמי אני עוסק' ואיני רוצה ליזון משלהם פשיטא דהכל לעצמה גם הרשב"א החליט בתשוב' בנכסים מרובין ואינה ניזונית ואמרה ראו מהני אבל כל שהיא ניזונית לא מהני אמירת ראו ובנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונית דעת הרשב"א דשבח שלה הוי אבל באיני ניזונית ואומר' ראו במטלטלי ובמעות פשיט' דשלה הוי ובקרקע אף בראו ובנכסים מועטים אם לא אמרה ראו בזה יש מחלוקת בפוסקים דוק ותשכח:
(יא) וניזונית מהם: כלומר מתפיסת הבית ניזוני' אף על גב שהקרן היה דבר מועט ואלו היתה באה לב"ד היה מגבין לה הכל והיה ראוי לו' דמסתמ' כאלו אמרה ראו דמי דמסתמ' לא שבקה נפשה ומשבח' לבניה אפ"ה אין מוציאין השבח מיד היורשים אלא אמרי' כל שהשביחה ליורשים השביחה ואם היורשין רוצין דוחין אותה להבא מן השבח ואין נותנין לה מזונות וכתובה מן השבח ע' במ' שם תשוב' ר' שמשון:
(יב) אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח: סברא זו נכונה היא וכי בשופטני עסקינן שהיא תשביח ליורשים ותאכל הקרן מה שהוא משועבד לכתובה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שכל מה שאכלו היא והיתומי' הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה לכתובתה וכ"מ במרדכי שלא נחלק על רשב"ם אלא במה שפסק שתגבה כל הכתובה מן השבח אבל במה שנשתייר מבעלה רביע כתובתה בודאי גובה ונדון דמהרי"ו מיירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשין לטעון האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח וגם זה לא כתב הרב רק לסניף אבל האלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובה ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז:
(ח) יש מי שאומר השבח שלהם: כמו שאר מ"י כן הוא דעת ר"ח ורשב"ם ולא מהני אפילו אם אמרה ראו מה שהניח בעלי כיון שהיא ניזונת ואף שכתב הרשב"א בתשוב' במטלטלין אם אמרה ראו וכו' הוי כשולח יד וכגזלן ושבח שלה מאותו שעה לא הכריע כדיע' זו ודיע' שני' דסבירא ליה דשבח לעצמה היא דעת הראב"ד וס"ל שבח לאו בכלל מ"י הוא והיינו כשאמרה ראו וכו' דאל"כ לא עדיפא מאשה יורשת או א' מאחי' אם לא אמר ראו לא זכה בכל ולענין אם מנכין לה מה שמוטל עליה לעשות י"א דאין מנכין כמ"ש בטור בשם הראב"ד ובתשובת הרשב"א כי מ"י מה שהיא חייבת לעשות אינה אלא לכתחלה אבל אם לא עשתה אין מנכין וב"ח בשם מרדכי הארוך כתב דהשבח לעצמה ומנכין כשיעור מ"י וכ"כ באגודה (ומ"ש בח"מ אנ"ל) ודיעה ג' שהביא דנוטלת שכר טרחה אין מי מפורש מי שסובר כן אלא הב"י הבין כן מדברי הרא"ש מ"ש בפרק מ"ש דנוטלת שכר טרחה קאי על כל דברי הרשב"ם אפילו בניזונת וכן ראיתי בדרישה בשם מהרש"ל וכ"כ ב"ח אבל נראה עיקר דלא קאי על ניזונת וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל נ' שהביא הב"י ריש סימן ק"ס וכן מוכח ממ"ש הרא"ש דאינה מוחלת להם וי"א בניזונת איירי א"כ למה לי מחילה שלה דהא זכו מחמת המזונות ואי ס"ל שבח אינו בכלל מ"י ה"ל לכתוב בקיצור דאין שבח בכלל מ"י וכן הוא דעת הדרישה שוב ראיתי בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ט כתב גם כן דהרא"ש לא קאי על הניזונ' ופסק דמ"י הכל של יתומים כשניזונו' וכ"פ בתשו' ריב"ש סי' קס"ח ובב"י הביא ריש סימן צ"ו:
(ט) שאם אמרה ראו: כן הוא דעת הרשב"ם הנה לדעת הראב"ד והמרדכי ואגודה שהבאתי בסמוך ס"ל אפילו בניזונת השבח שלה מכ"ש כאן כשאינה ניזונת וכן הוא לדעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י ומשמע דאיירי בין בקרקע ובין במטלטלין וכמ"ש בראב"ד להדיא וכן מוכח בתשובת רשב"א בתחלת התשובה כתב במטלטלין השבח שלה כיון שאמרה ראו דינ' כגזלן ואח"כ לא כתב הטעם משום גזלן וצ"ל הטעם הראשון כתב לדעת הפוסקים דס"ל שבח בכלל מ"י כשניזונת בזה כ' במטלטלין דשייך בהו גזל אם אמרה ראו דינה כגזלן אבל הוא סבר שבח לאו בכלל מ"י אפילו אם היא ניזונת מכ"ש כשאינה ניזונת מ"ה אפילו בקרקע דלא שייך גזל מ"מ כל השבח שלה הוא, והטעם דנוטלת כל השבח יותר מאחר היורד לשדה של חבירו והשביח משום דהוי כאלו יש לה חלק בנכסים דהא יש לה כתובה לגבות ויש מי שאומר שהביא זו דעת תוס' והרא"ש דס"ל אף על גב דיש לה כתובה לגבות מ"מ כל זמן דלא הגבו לה הב"ד אין לה חלק ודינה כאחר היורד לשדה חבירו, מיהו במטלטלין י"ל דהתם מודים מטעם הנ"ל שכתב הרשב"א:
(י) וכן עיקר: היינו כשלא אמרה ראו בזה הכריע כהפוסקים דאינו גובה משבח אבל אם אמרה ראו י"ל במטלטלין לכ"ע השבח שלה מטעם הנ"ל ובקרקע ג"כ לדעת רוב הפוסקים השבח שלה וא"ל כיון אם אמרה ראו נוטלת כל השבח ע"כ צ"ל דדינה כאשה יורשת כיון דאית לה כתובה לגבות א"כ כשלא אמרה ראו למה נשתנה דינה מאשה יורשת דנוטלת משבח והשבח לאמצע ויש לומר כשאמרה ראו אז הוי כאלו גבאה הקרקע לכתובה ואז דינה כאשה יורשת אבל אם לא אמרה ראו אין דינה כיורשת ונדוני' והוספת שליש נוטל' משבח כ"כ בנ"ש והא דאינה גובה הכתובה משבח ומן מטלטלין גובה בזה"ז משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ובמ':
(יא) ולכן אלמנה וכו': ז"ל מהרי"ל בתשובה סי' מ"ז אלמנה שלא נשבעה על הכתובה אף על גב דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך הבנים אין מנכין לה מכתובה כי כל מה שהוציאה הוא משבח כתובתה וי"ח הוא מהרי"ו סי' קע"ז וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ד שנים מסתמ' כבר הוציאה לצורך מזונותיה ופרנסת' יותר משיעור נכסים שהניח בעל ונמצא כל שבידה הוא מריוח ואין אשה גובה כתובה מהשבח שלאחר מיתת בעלה, ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל מהא דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א אלמנה שיש הכתובה בידה גובה לעולם ובוודאי במשך הזמן כבר כלה עזבון בעלה ויש לדחות וי"ל דאיירי שם כשהניח בעלה קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה, גם י"ל הטעם הוא דאמרי' מסתמ' הוציא' ממה שהניח בעלה דלא שביק היתר' מה שהניח ותוציא מן הריוח לכן אם היורשי' נותנים לה מזונות סתם אמרינן אלו היו אומרים לה דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת הכתובה ולפ"ז י"ל דל"פ מהרי"ל עם מהרי"ו כי בתשו' מהרי"ל דאיירי דהוציאה למסים ולשדוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון אבל אם הוציאה לצרכה אז אמרינן דלא שביק היתרא וכו' ומזה איירי מהרי"ו:
ואפי' שכר טרחא כו' זו דעת רשב"ם בטור ובאמת ברשב"ם בגמ' דף קפ"ד לא נזכר בהדיא שכר טרחא בזה אלא ז"ל דאי שקלה מזונות הא תנן דמעשה ידיה (שלהן) הלכך אשה שמת בעלה כו' עכ"ל רק באשר"י בשם רשב"ם כתב כן דאפי' שכר טרחא אינה נוטל' בניזונות משל בעלה (מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא וטעמו דכיון שהיא משועבדת במעשה ידיה גריעה מאחר שיורד שלא ברשות) (האי מ"מ כו' עד שלא ברשות שהצגתי בחצי עגול נכתב בסמוך סק"ד ונראה דשייך כאן תיבת עכ"ל שנכתב שם שייך ג"כ והצגתיו בח"ע וכן תיבת שלהן שנכתב שם שייך כאן והצגתי ג"כ בחצי עגול) וגם במ"ש בגמ' משמע כן מדאמר דאי שקלה מזונו הא תנן דמעשה ידיה שלהן הרי דכלל השבת כמעשה ידיה ובמעש' ידיה פשיטא דלית לה שכר טרחא דהא המזון שנותנין לה הוא שכר טרחא שלה:
ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה הוא דעת הראב"ד בטור והטעם שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועי' כגון טוי' או אריגה אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכולין לכפות' שתעשה מלאכה זו דהיינו עבודת שדה ונראה דעכ"פ לא עדיפא משאר יורד לשדה חבירו דעכ"פ גם לבעל השד' יש שם חלק אלא דזה היורד ידו על העליונה וה"נ באשה זו דמ"ש הראב"ד מה שעשתה היא לעצמה היינו מה שמגיע לחלקה כמו יורד ברשות הוא שלה:
ויש מי שאומר הוא הרא"ש דס"ל דדמיא האשה לאדם אחר לגמרי דיורד שלא ברשות ידו על התחתונה (שלהן עכ"ל מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא כו' עד שלא ברשות כבר הצגתיו בס"ק ב' והי' כתוב כאן המעיין ירא' שאין כאן מקומ'):
ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחא תיוהא קא חזינ' הכא דזה כתב לפי דעת הרא"ש שבטור דהיינו שהטור כתב באינ' ניזונית דהרשב"ם כתב ואם אינה ניזונת כו' וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטל' בשבח כלום ולא נהירא כו' סבר הרב ב"י כאן בש"ע דזה קאי על ניזונות וכ"כ בפריש' בשם רש"ל ולא ידענא התחל' לכך דא"כ היה לו להטור להבי' זה על ניזונ' קודם לזה ותו דא"כ להרא"ש החולק וכתב לא נהירא כו' נוטל שכר טרחא אפי' אם ניזונו' וז"א דבהדיא כ' הטור בקיצר פסקי הרא"ש דבניזונו' אפי' שכר טרחא אינה נוטלת אלא נראה דבאינה ניזונו' דוקא פליגי רשב"ם והרא"ש דלרשב"ם כל שיש נכסים מרובים מכדי כתובתה והיא השביחה אין בשבח כלום כיון דעכ"פ לא יגיע לה כל הכנסים מועטים נמצא שבודאי יהיה כל השדה שלה רק שלא הספיקו עדיין לגבותה בזה יש חילוק אם אמרה ראו הוה כאלו כבר הגביהו ביד וכל השבח שלה אבל בסתם שלא אמר' ראו מהני עכ"פ למלאות סך הכתוב' אבל נוסף על הכתבה לא כי אין בשבח כלום נוסף על הכתוב' וע"ז חולק הרא"ש דאם הנכסים מרובים יש לה עכ"פ שכר טרחא כמו אחר ולא אמרינן דהיה טרחא קמי יתמי ובמועטים לא מעלה ולא מוריד אמירת ראו אלא בכל ענין יש לה שכר טרחא בשבח ואין חילוק בין תשלום כדי הכתובה ובין אם יש מרובים דבשניהם אין לה אלא שכר טרחא ושכר טרחא מיהו יש לה וזהו היש מי שאומר של הש"ע שבסוף הסעיף הוא הרא"ש ומ"ש הש"ע כאן בניזונת יש מי שאומר יש לה שכר טרחא הוא שלא בדקדוק לפע"ד גם בדרישה פי' דהרא"ש חולק על אינה ניזונ' והאריך מאד בפרטי דברים בפי' דברי הרא"ש ולעד"נ עיקר כמו שכתבתי בפי' הדברים ויהיו דברי הטור מכוונים כאן עם דבריו בקיצור פסקי הרא"ש:
אבל אם השביחה הנכסים סתם כו' זה דעת רשב"ם והקשה הרא"ש ממאי דתנן בפ' יש בכור דאין אשה גובה כתובתה ונראה דלק"מ על הרשב"א דכאן לא נוטלת שבח מכח כתובתה אלא מכח שהיא השביחה וכיון דאין שם בנכסים כדי כתובתה הוה לה כאלו פירשה שמשבחת לעצמה ודוקא בשיש לה שיעור כתובתה אז אמרי' דמחלה להיורשים כיון דלאו דרכה למטרח להשביחה קמי יתמי כדקס"ד בגמרא אפילו באמרה ראו כו' אחולי אחלה כו' וסברא זו נשארה קיימת במשבחת בסתם וזה דוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשים וההוא דיש בכור לא מיירי בשבח שמשבחת היא אלא בשבח דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון דמחלקינן בפ' י"נ לענין בכור זה נ"ל ברור לדעת רשב"ם:
וכן עיקר גם בתשובת מהרי"ו ראיתי כן סי' קע"ו שרשב"ם יחיד בדבר ולא קי"ל כוותיה ליטול כתובה משבח שהשביחו נכסים אחר מות בעלה:
ולכן אלמנה שישבה כו' ז"ל מהרי"ל בת' סי' מ"ו אלמנה שלא נשבעת על כתובתה אע"ג דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך בנים אין מנכין לה מכתובתה כי כל מה שהוצאיה היא משבח כתובתה אלא אם ירצו היורשים שתשבע ובמה שהניח אביהם תטול והעודף שהיה במיתת אביהם של היורשים עכ"ל (וזהו) היש חולקין (והדעה ראשונה) היא מהררי"ו סי' קע"ו וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ח שנים מסתמא כבר הוציאה לצורך מזונותה ופרנסתיה יותר משיעור הכנסים שהניח בעלה ונמצא כל מה שבידה דהיינו מהריוח ואין אשה גובה כתובתה מהשבח של אחר מיתת בעלה עכ"ל הרי ב' דיעות ואין לאחד מהם ראיה אלא סברא דנפשיה אמר כל א' וכי נחזי אנן בס"ד נימא דדברי מהרי"ל עיקר חדא מצינו בסי' ק"א באלמנה ששתקה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה משמע דפחות מכ"ה שנים יכולה לתבוע כתובתה ואי ס"ד כדברי מהרי"ו תיפוק ליה מכחד באותן כ"ה שנים ודאי הוציאה יותר משיעור הנכסים שהניח בעלה וא"ל דהתם מיירי שהיה עשיר והניח ממון הרבה זה ודאי אינו מסתבר כלל לומר דמיירי שהניח סך גדול כ"כ שיקיים שיעור לכתובתה כ"כ שנים הרבה ותו דבהדיא פרכינן שם עניה שבישראל עד כ"ה שנים ומרתה בת בייתות כ"ה שנים אלמא שהתנא (מיירי) בכל האשה הן עניה הן עשירה וכן בין הניח ממון הרבה או מעט אלא ודאי דהעיקר דקרן קיימת לעולם וההוצאה היא הרווחים ולא מן הקרן ועוד ראיה ממה דאמרי' בפ' המקבל דף ק"ה אי א"ל הב לי פלגי דרווחא פי' ששותף רוצה ליטול חלק שלו בריוח והקרן יהיה בשותפת עדיין א"ל רווחא לקרנא משתעבד פרש"י שמא נפסיד בסחורה שנעשה עוד וצריך שיהיה הריוח קיים כדי למלאות הקרן ש"מ דכל מה שנחסר מהקרן ויש אח"כ ריוח אין אנו חושבים לריוח אלא מה שנשאר אחר שיתמלא חסרון כקרן ולא אמרי' כבר נאבד הקרן ואין כאן אלא ריוח לחוד וא"כ היה שפיר יכול לחלק לאחד מהם ה"נ כאן דכל מה שנחסר ע"י הוצאות האשה מהקרן נתמלא מן הריוח ושפיר נוטלת הכתובה וכדעת מהרי"ל כנלע"ד ברור שוב ראיתי מחלוקת בין הראשונים דהיינו במרדכי פ' מי' שמת כתב בשם רשב"ם ואם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובה והמותר ליורשים אע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה ורבינו שמשון חולק ואומר דמשבח פשיטא דלא משועבד אפילו מה שהניח בעל פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל מ"מ איני זז מה שזכרתי דאף שכבר נפסק דלא כרשב"ם לענין לגבות משבח כמוזכר לעיל סק"ז מ"מ לענין שיעור שהניח בעלה שפי' גביה מטעמים שזכרתי ושפיר יש לסמוך על רשב"ם בזה. (דברי המגיה כ' ב"ש סקי"א לכן אלמנה כו' ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל ממה דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א דאלמנה גובה כתובתה לעולם ובודאי במשך הזמן כבר כלה העזבון בעלה וי"ל דאיירי שם כשהניח קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה גם י"ל דאמרי' מסתמא הוציאה מהקרן דלא שביק התירא ותוציא מהריוח לכן אם היורשי' נותנין לה מזונות סתם אמרי' אלו היה אומרים לה מן מה שהניח בעלה נותקים לה היתה נוטלת הכתובה עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחויה לא מצד סברא ולא מצד איזה ראיה דמ"ש דמיירי שהניח קרקע א"א לאומרה חדא דא"כ היה להש"ע בסי' ק"א לחלק כן ולומר הא דגובה כתובתה לעולם ה"מ כשהניח קרקע אבל כשהניח מטלטילין אינה גובה כתובתה אחר שיעור שאכלה שהניח בעלה ועוד דע"כ מוכרח לומר גם לפ"ד דרשאי לה ליזון מחשבה דאל"כ גם אם יש לו קרקע לא תגבה כלם כיון שאכלה משבח יותר מדמי הקרקע ומהשבח אינו מגיע כלו א"כ ינוכה לה מהקרן וכמו שמפורש בהדיא במרדכי וד"מ מביאו בשם תשו' ר"ש דהשבח פשיטא דאינה משועבד למזונות ואפילו מה שהניח בעלה פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל אלא ודאי דלית לה בזה כר"ש וסבירא ליה דאין מנכין לה מהקרן דרשאי לה ליזון מחשבה רק הניח קרקע אנו רואין שאכלה מהשבח הקרן קיימת לפיכך גובה כתובתה ממנו אבל בהניח מטלטלין אנו תולין לומר שאכלה הקרן והניחה השבח ואינה גובה מחשבה וזהו סברא שאין הדעת סובלתן שהיא תאכל מהקרן ותפסיד כתובתה ותטריח עצמה בשביל היתומים וכ"כ בחמ"ח סקי"ב וכי בשיפטני עסקי' שהיא תשביח ליורשים כו' ומ"ש בתירוץ ב' דמסתמא הוציאה ממה שהניח בעלה דלא שביקי התירא כו' אין לך תמהון גדול מזה דמה אם היורשים נותנים לה מזונות דכל השבח היא מטרחת היורשים אמרי' אלו היו אומרים דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת כתובה על אחת כמה וכמה כשהיא מטרחת עצמה ומשביח הנכסים דהסברא נותנת לומר אלו היתה יודעת דיוחשב מזונותיה מהקרן היתה גובית כתובתה והיתה מרויח לעצמה את כל ומסתמא כל טרחתא היתה בשבילה כמ"ש הט"ז בסק"ו דדוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשיה ולא באין לה כדי כתובה כ"ש כאן דאנו רוצים להפסיד כתובתה לגמרי מטעם שאכלה הקרן והניח השבח דאינו מסתבר כלל ואף אם היו הנכסים מרובים לא אמרי' אלא עד זמן שנשאר כדי שיעור כתובתה שאכלה מהקרן וטירחא קמי יתמי אבל אחר שלא נשאר רק כדי כתובה שוב לא אמרי' כן דבודאי לא תפסיד כתובה ותטריח קמי יתמי ומ"ש דלא פליגי מהרי"ו ומהרי"ל בלא"ה דברים אלו אינם כדאי להשיב עליו דרוצה לתלות על רמ"א שכ' דפליגי בסברא כזו לחלק בן הוציא לצורך מסים ושידוכים או לצרכה לא פליגי מה שא"א להעמיד דבריו כלל דלמה נאמר במסים ושדוכים יותר שהוציאה מהרויח מבהוציאה לצרכה עד כאן דברי המגי'):
(ו) ראו וכו': הוא דעת הרשב"ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא"ש. וכתב ב"ש מיהו במטלטלין י"ל דתוס' והרא"ש מודו דהשבח שלה ע"ש.
(ז) דהשבח וכו': היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ"א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י"ל לכ"ע השבח שלה כמ"ש ובקרקע ג"כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח"מ ב"ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ב"ש.
(ח) ויש חולקין וכו': הדיעה א' הוא דעת מהר"י ווייל סי' קע"ז. והי"א הוא דעת מהר"י סג"ל סי' מ"ו ע"ש. וכתב הב"ש דלא פליגי דמהרי"ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי"ו איירי דהוציא' לצרכה ע"ש. והחלקת מחוקק כתב דסברת מהרי"ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי"ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז ב"ש.