בית שמואל על אבן העזר צא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר צא |

סעיף א[עריכה]


(א) אשה שהכניסה:    מבואר בחושן המשפט סי' ס"ו הן שהכניסה לו בתורת נצ"ב הן שהכניסה לו בתורת נ"מ א"י למחול ולשון הכניסה שייך בנ"מ ג"כ כמ"ש בסמוך:


(ב) ולכן אינה נאמנת וכו':    כיון דאין לה מיגו דהא א"י למחול מ"ה אינה נאמנת לומר פרוע וכן מלוה בע"פ א"י למחול וא"י לומר פרוע הוא כשהוא תוך הזמן ואם הלוה טוען פרעתי השטר אם אין בו נאמנות אז חייבת היא לישבע י"ל איני רצוני לישבע כי פרוע הוא ובמלוה בע"פ תוך הזמן תליא בפלוגתא בחושן המשפט סי' ע"ח אם היא צריכה לישבע:

סעיף ב[עריכה]


(ג) הוי כלוקח:    אף על גב במקום פסידא לאחר דינו כיורש כאן ליכא פסידא כ"כ שהרי במתנה ניתן לה תוס' ס"פ י"נ והר"ן תירץ בשם הרשב"א כיון האשה לאנסובי קיימא ש"מ אחריך שאמר שלא במקום הבעל אבל כשהיא נשוא' ה"ל לפרש:


(ד) ומכרה ומתה:    ואין להקשות לדעת הרא"ש דסבירא ליה בעלמא אם מכרה מוציא הגוף א"כ אפשר לו' דאחריך יקנה ולא הלוקח דהלוקח לא קנה בחיי האשה דשאני הכא דמאחר דהנותן סילק את הבעל ואמר אחריך ליקני בעל לא ליקני וא"כ לא הוי בעל כלוקח ראשון והלוקח קנה הגוף אפילו לדעת הרא"ש רק דהבעל אוכל פירות בחייה ואח"כ זכה הלוקח והוא קודם לאחריך ח"מ:


(ה) יעמדו הנכסים ביד הלוקח:    כי הבעל יכול להוציא מן הלוקח ואחריך מן הבעל והלוקח מן האחריך לכן יעמדו ביד הלוקח ואין הבעל ואחריך יכולים להתפשר ביניהם להפסיד את הלוקח תוספות והטעם דאוקמי' ביד הלוקח מבואר בש"ס משום הלוקח דהוציא ממון הוא מפסיד ואם ניתן במתנה לא' כולם שוין וחוזר חלילה ויעשו פשרה והא חיישינן לפסידא דלקוחות ולא אמרינן איהו מפסיד לנפשיה וקנה מיד האשה דיש לה בעל תירצו תוספות ס"פ י"נ דיעשו פשרה עם אחריו ויפסיד הבעל:

סעיף ג[עריכה]


(ו) ומתה:    בחושן המשפט סוף סימן ק"ג לא כתב המחבר מתה וסתם כשיטות הרמב"ם דס"ל דהסוגיא איירי כשהיא חי לכן נצרך שם הטעם הבעל הוא כלוקח משום דאי הוי דינו כיורש היה צריך להחזיר משום בחייה לא שייך לו' דהוא יורש שלה וכן היו מחזירים לו אם היה דינה כיורש אלא מפני שדינו כלוקח לכן אינו מחזיר בחיי' וכן אין מחזירין לו ואחר מותה אינו מחזיר אפי' אם דינו כיורש דהא הרמב"ם ס"ל אפי' יורש ממילא אינו מחזיר וכן פסק שם המחבר ותימא מ"ש כאן ומתה וכתב דבעל כלוקח ת"ל אפי' אם היה דינו כיורש נמי אינו מחזיר ומ"ש שם הרב רמ"א ומת' למד זאת מדברי הב"י שם דמפרש כן דברי הטור ואין מוכח וכבר השיג עליו ב"ח בסי' זה וכן נ"ל דהא דין זה נובע מתקנתא דאושא ושם מבואר אפי' בחייה דינו כלוקח ומ"ש הטור ומתה לאו דוקא וכן הוא דעת הש"ך וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב לכ"ע אפי' בחיי' דינו כלוקח וכמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ך שם:


(ז) דבעל כלוקח:    אבל אם היה דינו כיורש היה מחזיר כמ"ש וא"ל למה באמת דינו כלוקח הא קי"ל בעלמא במקום פסידא דאחר דינא כיורש וקשה לשיטות הפוסקים דס"ל יורש ממילא מחזיר תירצו תוספות ס"פ י"נ כאן ע"פ הדין א"צ להחזיר אלא משום ועשית הישר והטוב ליכא פסידא כ"כ:


(ח) אין מחזירים לו השומא:    משום דדינו כלוקח אבל אם היה דינו כיורש היו מחזיקים לו בין בחייה בין אחר מיתתה דקיימא לן דמחזירים לבן הלוה אלא משום דדינו כלוקח לכן אין מחזירים לו אפי' בחייה דהוי כאלו מכרה לו, והא דלא אמרי' דדינ' כיורש משום פסידא דידיה כתבו תוס' פרק המפקיד משום דחיישינן לפסידא דמלוה אף על גב דכתוב ס"פ י"נ דלא הוי פסידא כ"כ כמה שכתבתי בסמוך היינו להוצי' מבעל אבל להוצי' מן המלוה חיישינן לפסידא וכ"כ ב"ח, ושומא לפרעון כתובה אם מחזירים עיין תשובת מהרש"ל סי' כ' ותשוב' רמ"א סי' ח':

סעיף ד[עריכה]


(ט) אינה נגבית:    ס"פ י"נ בעיי' היא היכא דלותה קודם הנישואים מלוה בעל פה אם גובי' מהבעל דאם דינו כיורש גובים ממנו ואם דינו כלוקח אין גובה ממנו ומסקנ' שם הבעל לפעמים דינו כיורש ופעמים דינו כלוקח היינו היכא דליכא פסיד' לאחר דינו כלוקח או אפי' אם איכא פסידא לאחר אלא דהוא הפסיד לעצמו אז דינו כלוקח אבל אם איכא פסידא דאחר ולא הפסיד לנפשו דינו כיורש, וס"ל לכמה פוסקים דינו כאן ביורש משום פסיד' דמלוה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא אפשט הבעיי' כי י"ל המלוה הוא דהפסיד לנפשו דהלוה לאשה העומדת להנשא בלא שטר, ופסק המחבר אינה נגבית מהבעל דהיינו דאינו יכול להוצי' מהבעל אבל אם תפס המלוה אין מוציאים ממנו ועיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' י"ז, וכל זה איירי אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ"ע אינו חייב לשלם כמ"ש בתוס' פ' המקבל דף ק"ד שם ובמרדכי שם ובתשובת מהרי"ק שורש י"ח ולא כר"ב שהביא המרדכי שם והרשב"א פי' סוגיא זו דאיירי אפילו אם היא חי ש"מ דס"ל אפילו בחייה דינו כלוקח כמ"ש בסמוך והרמב"ם דס"ל שומא אפילו בחייה איירי הסוגיא וכן משמע מדבריו ס"פ כ"ו ה"מ והמחבר שכתב כאן סתם דאינה נגבי' מהבעל משמע אפי' בחייה ובסמוך כתב ונשאת ומתה וכו' ע"כ צ"ל דס"ל דשומא ל"ד לדין פרעון ודוחק הוא לחלק בין פרעון לשומא וכן הסמ"ע סוף סימן קי"ב משוה דין שומא לדין פרעון מ"ה הקשה ממ"ש שם בש"ע על מ"ש סוף סימן ק"ג היינו בסי' קי"ב אית' ראובן שהלוה לא' ולא כתב ליה דאקני והלוה מת והניח בת ונשאת א"י לגבות מהבעל משום דדינו כלוקח ומשמע אפי' בחייה דינו כלוקח ובסוף סימן ק"ג בשומא כתב הרב רמ"א אחר מותה דינו כלוקח ולא בחייה ותירץ בסוף סימן קי"ב איירי בנצ"ב אז דינו כלוקח לכ"ע אפי' בחייה ולדידיה א"י איך מתרץ כאן דברי הש"ע, מיהו לדינ' נ"ל ג"כ כוותיה דאיירי שם בנצ"ב ולא מטעמו אלא דלא תקשה למה דינו שם כלוקח ולא כיורש למה ל"ח לפסידא דמלוה דהא שם לא הפסיד לנפשו דהא הלוה בשטר אע"כ דאיירי בנצ"ב אז דינו כלוקח אפי' בחייה ובזה אין חילוק בין אם הפסיד לנפשו ובין אם לא הפסיד אף על גב דהדין שם נובע מדברי בעל התרומות ושם איירי בנ"מ היינו משום הבע"ת ס"ל דאפשיט' הבעיא דדינו כלוקח כמ"ש שם ואסיקנ' דינו כלוקח אפי' בנ"מ או לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח לכן כתב דינו בנ"מ אבל לדידן דלא איפשוט הבעי' וחיישינן לפסידא למלוה לא שייך דינ' דהתם אא"כ בנצ"ב לכן כתב שם הדין של הבע"ת בנצ"ב וע' בש"ך שם, ונצ"ב דדינו כלוקח נובע מתשובת מהרי"ק שם ומתשו' בן לב ח"א סי' ע"ב בשם ר"י האחרון ובספר נתיבות משפט חולק על מהרי"ק ויש קצת ראיה לדבריו מ"ש בש"ס מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסים דשוינהו רבנן כיורש ושם איירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש ברמב"ם פ"כ ה"א ולקמן סי' קי"ג והסמ"ע שם והש"ך כתבו בפשיטות כמהרי"ק ולכן בנצ"ב אפי' אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה כמ"ש בחושן המשפט סי' תכ"ד ובנ"מ מהני תפיסה ונראה כל זה איירי אם תפס נכסי מלוג שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל תחת פרקונה ומכאן נשמע נמי בנ"מ שייך ל' הכניסה כמ"ש הרשב"ם והרשב"א בתשו' בדין זה לשון הכניסה דאיירי בנ"מ:


(י) מיהו אם המעות בעין:    וכ"כ הרמב"ם ספכ"ו ה"מ וכ"כ המגיד שם בשם ר"ח ור"ה אפי' בהלואה אשר נעשה אחר הנשואים אלא במגיד כתב צ"ע אפילו כשהמעות בעין הוי כאלו הוציאם דמלוה להוצאה ניתן וכ"כ הנ"י אפילו אם המעות בעין א"צ לשלם ומה שכתב אחר זה דצריך להחזיר מעות בעין או דבר הבא מחמתו שם קאי אם מכרה נ"מ וח"מ ל"ד בזה ולא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגיא:


(יא) הדין עמו:    כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"ג הלוה אם מבזבז נכסיו או רוצה לילך למ"י יכול המלוה לעכב אותו אפי' תוך הזמן:


(יב) גובה מנכסים:    בין מנ"מ ובין מנכסי צאן ברזל:


(יג) בעלה חייב לשלם:    בת"ה מדמה דין זה למ"ש בפרק המקבל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ושם איירי דחייב להביא משלו אם כן חייב לשלם קנס בשבילה משלו אפי' לא הכניסה לו כלום כי היכא דלהוי לה כפרה כמו בקרבן ושם פליגי לדעת תוס' והמרדכי והג"מ חייב להביא קרבן בשבילה אפילו אם חייבת קודם הנישואין אבל לדעת רש"י אינו חייב להביא קרבן אא"כ נתחייבה תחתיו וכתב בח"מ דוקא אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ותימ' על תשובת מהר"ם מינץ סי' ז' שכתב הסוגי' פרק המקבל איירי בקרבן שחייבת מחמת נדר היפוך פרש"י ותוס' מיהו שם בת"ה מסיים וכתב וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם ובט"ז כתב על כן נלע"ד דאין להוציא ממון מיד הבעל ומ"ש בתשוב' הנ"ל אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשביל' אף על גב דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר:

סעיף ה[עריכה]


(יד) דינה כמלוה בשטר:    משמע דגובה אפילו מנצ"ב מיהו בתשובת הרא"ש ובטו' איתא דגובה מן נ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק שם דוקא מן נ"מ גובה ולא מן נצ"ב והקשה בפרישה ובח"מ למה אין גובין מנצ"ב כיון שדינם כמלוה בשטר ותרצו דאיירי דהכניסה לו מטלטלין מ"ה אף על גב דדינם כמלוה בשטר אינו גובה מן מטלטלים נצ"ב משום בלא אגב בנצ"ב הוא לוקח ממש אבל גובה מן מטלטלים נ"מ אפי' בלא אגב כי בנ"מ לאו לוקח ממש הוא ומ"ש הרב רמ"א בהג"ה סס"ז דאין גובין מן מטלטלין בלא אגב איירי נמי מטלטלין של נצ"ב וכן מוכח מש"ך בת"ח סי' קל"ב הבין כן דכתב שם מלוה בשטר גובה מן מטלטלין דבעל אפי' לא כתב מטלטלין אג"ק דלא אפסיד לנפשו כיון דיש שטר בידו וע"כ צ"ל מ"ש בסי' זה דאין גובה איירי בנצ"ב שוב ראיתי בכנס' הגדול' בחושן המשפט סי' ס' כתב בשם מהריב"ל ח"א סי' ע"ד ומהרשד"מ סי' קפ"ט והרדב"ז סביר' ליה דגובין מן הבעל מטלטלין שכתב אג"ק אפי' מן נצ"ב מכל שכן מן נ"מ והרא"ש סבירא ליה נצ"ב הוא כלוקח לכ"ע אפי' שכתב אג"ק אינו גובה ולכאור' קשה הא הג"ה הרב סס"ז נובע מתשובת הרמב"ן ושם כתב על הבעי' בש"ס הנ"ל דאיירי כשהכניס' לו קרקע אבל אם הכניסה לו מטלטלין אינו גובה ומסיים וכתב לכן אם הכניסה האשה מטלטלין אינו גובה המלו' בשטר ש"מ אפי' בנ"מ אינו גובה דהא הסוגי' איירי בנ"מ כמ"ש ואי איירי בתשובה בנצ"ב א"כ ל"ל לפרש מה שאיירי הסוגיא דהא בנצ"ב כ"ע ס"ל דהוי לוקח ואי הרשב"א והרמב"ן לא ס"ל כמהרי"ק א"כ איך לא הרגיש מהרי"ק בזה ויותר נראה דהרא"ש לא סמך את עצמו על הסברא דסבלונו' הן כמלוה בשטר הואיל דאיתא פרסום אלא כתב שם בתשובה טעם אחר בכה"ג דין הבעל כיורש דמלוה לא הפסיד נפשו דמה היה לו לעשות כי על סבלונות אין עושים שטר לכן פסק דגובה רק מן נ"מ דאפילו אם לא היה פרסום כמלוה בשטר ודינו כמלוה בעל פה מ"מ כשלא הפסיד לנפשו דינו כיורש ועיין בסמ"ע סוף סימן קל"ב כתב דגובין מן מטלטלין דבעל כשכותב מטלטלין אג"ק משום פסידא דמלוה דינו כיורש אלא סוף סימן קי"ב משמע דדינו כלוקח אפילו אם איכא פסידא דמלוה עכ"ל ודבריו תמוהים מאד דכבר כתבתי דוקא בנ"מ שייך לו' במקום פסידא דמלוה דינו כיורש אבל בנצ"ב דינו כלוקח א"כ מ"ש דדינו של בעל כיורש משום פסידא דמלוה ע"כ איירי בנ"מ א"כ מה ק"ל מסוף סימן קי"ב דהא הוא כתב שם דאיירי שם בנצ"ב ואז אפי' במקום פסיד' דמלוה דינו כלוקח ואם לא ס"ל כמהרי"ק הנ"ל יש ליישב גם אשתמטיה ליה הג"ה רמ"א בסי' זה דגובין מן הבעל מטלטלין אם כתב מטלטלין אג"ק והוא פי' דאיירי בנצ"ב וכל הני דצריך לשלם משלה אם מכר הבעל נכסים דמיא לדין מ"ש בחושן המשפט סי' ק"ז אם היורשים מכרו הנכסים והמעות בידם:


(טו) אין חייב לשלם:    בין שנעשה קודם הנישואין ובין שנעשה אחר כך בין מגוף ובין מפירות שם בנ"י:


(טז) עדיין לא נשבעה:    ולא כתבה ליה דאקני וה"א בעת השדוכים הוי כאלו לא היה לה נכסים כיון דעדיין לא נשבעה והוי כאלו קנאה אח"כ ומכרה מה שנתנה לבתה קמ"ל דהוי כאלו היה בידה הנכסים אף על גב דלא נשבעה עדיין מיהא מה שכתוב דהוי כמלוה בשטר משמע מחמת הפרסום דינו כשטר ושם בתשובה י"ל משום התנאים שנכתב ביניהם דינו כשטר:


(יז) אגב קרקע:    אף על גב הבעל דינו כלוקח מ"מ לענין זה דינו כיורש וכ"כ בח"מ מלקוחות אין גובין מטלטלין אפילו אם כתב בשטר אג"ק משום תיקון העולם כמ"ש בחושן המשפט סי' ס' וסי' קי"ג ובבעל לא שייך תיקון העולם:


(יח) רק מטלטלין:    כבר כתבתי דמוכח מתשובת הרמב"ן אשר כתב דין זה דאיירי אפילו מטלטלין של נ"מ אין גובין וכן משמע מל' הג"ה ומ"מ אם תפס מטלטלין מהני לדידן דהא אם דינו כיורש גובין מטלטלין דיתמי ובפרישה וש"ך פירשו דוקא מטלטלין נצ"ב אין גובין אבל מטלטלין נ"מ גובין דלענין מטלטלין לא שויא אותו כלוקח ממש ובד"מ הביא תשובת הרא"ש כלל ל"ב דגובין מן מטלטלין וכתב די"ל דאיירי כשכתב למלוה מטלטלין אג"ק ואינו חולק על תשובת הרמב"ן הנ"ל ועוד תי' תשו' הרא"ש איירי אחר מיתתה אז דינו כיורש ובח"מ הביא תירוץ זה ולכאורה לענין תמוה דהא מלוה בעל פה כתבתי בסמוך אחר מיתתה דינו כלוקח וכן לענין שומא הדרא ומנ"ל לומר לענין מטלטלין דינו כיורש אחר מיתתה וצל"ע: