תשובות ריב"ש/קח

עוד שאלת ראובן נשא אשה ולא הכניס' לו מאומה אלא ערומה מבלי לבוש הכניס' לביתו כי הוחזקה שאין לה והי' לה בן מי"א או עשר שנים מאיש אחר וראובן זה השליט אשתו בשלו וכל מפתחות ביתו בידה ומוכרת מסחורותיו בהסתר מבעלה ראובן ותמיד היה מתרעם וזורק מרה בביתו ובשוקים וברחובות שהוא מוצא סחורותיו חסרות כמו ארגמן שני פלפל שמן וכל מיני מסחר ולא היה יכול למצוא חסרונותיו כי אשתו היתה לה אם מכסה ומקבלת פקדונותיה ומוכרת כל מה שהיתה הבת לוקחת מבית בעלה עד שהגדיל הבן ועשה מעשה אמו וזקנתו כי היה דר וסומך על שלחן ראובן בעל אמו הנזכר ועמד ראובן עם האש' הזאת תשע שנים וחלה למות אמרו לו לצוות לביתו וימאן כי אמר שכל מה שהי' לו בעול' הוא ברשות אשתו ובנה חורגו ואם ימות בניו ישאלום אמרו לו שיניח קטטה ומריב' בין אשתו ובניו השיב כי לזה הי' מכוון יען יצא האמת לאור והנה מת והניח שני בנים מאשתו הראשונ' שמתה בחייו ושנים ובת מזאת האחרונה מיד שמת בקשו אהובי השותף שלו העומד במיורק' שיסגרו האוצרות והתבות ויחתמו הכל עד יתראו חשבונותיו וסחורותיו ומיד נעשה כן גם לזכות היתומי' ואחרי עבור ימי אבלו פתחו התבות והאוצרו' ומצאו הכל ריקן אין כסף ואין זהב ולא מגדנות ושום סחורה אלא מעט שעורים באוצר אחד פתוח לרוחה מבלי דלתות וכמו י"ב חביות שמן והי' אמוד ששוה שלו ת"ק כפולות ומעלה כשראו ב"ד ענין זה ונתאמת שמה שהי' צועק במרה העלוב לא הי' בחנם כי אם במרירות נפשו ואמ' שברשו' אשתו וחורגו כל מה שהי' לו בהסכמ' הקהל החרימו חרם חמור שכל מי שידע נכסים של ראובן ברשות אדם בעולם בעדות וברמז או מי שברשותו מאומה מנכסיו שיודה ויעידו תוך שני ימים שהזמינו ב"ד וכל הקהל פה אחד כי קנאו לשם בראות חמשה יתומים ערומים מכל טוב וטוב אביהם בידי זולתם משלמי רעה תחת טובה כי הביאם ראובן לביתו ערומים והאכילם והשקם ועתה הבן שלה סוחר ושלו עניים מרודים אמרו לא יעשה כן בקהל הזה מוסף על דעת האשה שכל העם מרננים עליה קלא דלא פסיק שהשקתו לאהבה והי' לו כוס תרעלה כי בהלותו הי' משליך חתיכות הכבד והטחול לעין כל רחמנא ליצלן מאשה רעה התקום בזאת בישראל וע"פ החרם העידו כ"ד מהקהל והעולה מעדיות שראוי לסמוך עליה' מי שעשה לה שנים מפתחות ברזל לתבות שלו והיה לזה כמו ב' שני' כי יראה שהתחיל להשמר מאשתו מפני החשד אבל האוצרות כהויתן היו ושנתנה לו אחת כפולה מהשתי מפתחות עוד שראו הבן חורגו מוציא שעורים בסתר בלילות כמו ששה פעמים בקופות גדולות ועירב בשעורים שהיו במקום אחד עוד שהיתה האש' מפקדת ברשותם פעמים הרבה ארגמן ופלפל ובגד וחפצי הבית נרות נחושת וצרורות לא ידע מה הן ופעמים הרבה מסרה האש' זהב לשלוח לבנה כי הי' מחוץ לעיר בזמן המגפה לכלם היתה מחלה ומזהרת לבלתי יגלו הענין לבעלה עוד שכאשר היו רוצים לקנות איזח סחורה בזול היו קונים ממנה בפחות שליש ממה שהיו קונים ממנו ומזהרת אותם לבלתי יגלוה לבעלה וכאלה רבות עוד שהיום לו ו' חדשי' הוליכה האש' לבי' א' תוך השכונה סדינין לנגבן וכן העיד בעל הבית ובשעת מיתתו לא מצאו במה יכסוהו והוצרכו להביא אליו מחוץ לבית והביאו חורגו עוד העידו ששמנה ימים קודם שמת ראהו הרופ' מסוכן אמרו לאשה האיש הזה מסוכן אין בו שום תוחלת אז חלתה פני הרופא להביא בנה מן השוק והוא הביאו מיד ומסרה לו צרור לא ידע מה בתוכו אבל הצרור היה קטן והחביאו והלך מהבית וכי ראו שהוא הרגיש הוריקו פניהם והיה אחרי כן שמנה ימים כי חליו היה משונה מאד עד שבני מעיו יצאו בשעה שמת אשר כל שומעו תצלגה שתי אזניו כראות הקהל ענין זה כי העדיות כולם נקראו בבי' הכנס' על ראש הקהל צוו לעכב סחורות חורגו של ראובן לדעת זכות היתומים וכל הנכסים הנראים היום לבן מפורסם לכל שהם לאמו שהפקידה אותם לו וכי ראתה שהיה חולה ראובן בעלה השכיר' לבן עלית קיר קטנה סמוך לדירתה יען תוכל להסתיר בביתו הנעשה ועתה עדיין אוכלים כלם מנכסי המת כי לא חלקו ולא חלקה האלמנ' במאכל ודירה. יורנו האדון אחרי שנתבאר על האלמנה כל ענין זה מה יהיה דינה עם היתומים בכתובת' כי היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ובארץ הזאת מכירה וקניה ראוי שיהיה כמו אונות ושטרות בארץ אחרת ולמעוט דעתי המטלטלין לדין בזה כמו אונות ושטרות ויראה שהרא"ש ז"ל הסכים לזה (בבתרא פרק חזקת) והנכסים שהם ברשות הבן בידוע שהם שלה ולא מהבן מאשר לקחה מבי' בעל' ואם אמרה שנפלו לה בירוש' עליה להביא ראיה בעדים ועוד שלא נחלקה מהיתומים בעיסתה ובזמן כזה אפילו היו חלוקי' לא תוכל לדחוק לקמץ לחלק ממאה מהנמצא וע"פ העדים נתבררו הגנבות ובאת לתבוע כתובתה ולא שמענוה עד יבא דבר האדון אם נשביעה אותה והיא חשודה כי אם בחרם חמור לא הודית כלום שבועתה שהיא קלה להיותה חוץ לב"ד לא כ"ש לזה אנו צריכין שיודיענו האדון מה דין האלמנה שנמצאת חשודה ומה זכותה בכתובתה על נכסי בעלה עוד בא הבן הנזכר לב"ד ושאל ששק גדול מחטה ואחר של פולין יש לו בבית בעל אמו ראובן הנזכר שהניחו שם והוא בעין א"ל להביא ראיה אמר שהבן של ראובן הגדול שהוא מבן י"ח הוא כפעוט ופחות יודע בו ג"כ בן אחר קטן מי"א שנה שהם מאשה אחר' של ראובן כי איננו אחיו נסתפק לי אם יקובל עדותו להזיק אחיו הקטנים בי קרוב הוא או אם יזיק לחלקו לבד כי הוא גדול בשנים והפעוט אחיו בהודאת פיו אם יזיק לעצמו ובקש להחרים סתם בבית הכנס' מי שיודע בחטה ההיא להעיד אם ענין זה ראוי להעשות על פי המשפט הבינני ואדעה עדותיך:

תשובה כבר ידעת שהריא"ף ז"ל סובר דנאמנות מועיל לגבות מן היורשין כל שפירש בין ממני בין מיורשי כתנא קמא דמתניתין דבפרק הכותב (כתובות פו:) ואע"ג דאפסיקא הלכתא התם כאבא שאול דאמר בין נקי נדר בין בלא נדר וכו' אין היורשין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולפום פשטא משמע דס"ל שאין כח בידו להתנות לעקור תקנה זו דעת הרי"ף ז"ל דדוקא בדלא נדר ובנקי נדר הוא דיורשין משביעין אותה אבל אם פטרה בפירוש בין ממנו בין מיורשיו מהני לה פטורא ואין היורשין משביעין אותה כפשטא דמתני' נראה מדבריו שהוא מפרש מלתיה דאבא שאול הכי מן הדין לא היו יכולין היורשין להשביעה לא על אפטרופיא ועל פגימת שטר אבל כיון דתקינו חכמים שהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מסתמא זה לא נתכוון לעקור תקנת חכמים אנא אם כן פירש בהדיא וכמו שהאריך הריא"ף ז"ל בהלכות וכן דעת הרמב"ם ז"ל (פט"ז מה' אישות) וכן בח"מ בסימן ע' וכן דעת הראב"ד ז"ל גם הוסיף שאפילו ללקוחות מועיל נאמנות אם פירש וכן דעת ר"ח ז"ל דאפי' ללקוחות מועיל נאמנות כדפירש וקנו מידו דאית ליה קלא ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו שקנו אחרי כן וא"כ בנדון זה אם בכתובה של זו כתוב נאמנות בין ממנו בין מיורשיו כשני עדים כשרים לעולם אין להם להשביעם ואע"פ שנהגו להשביעה האלמנה שבאה לגבות כתובתה מן היורשין זהו לכתחלה לחוש לדברי המפרשים ז"ל שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי יורשין ואפי' במפרש דכיון דס"ל לאבא שאול דבלא נדר ונקי נדר משמע בין ממנו בין מיורשיו הרי הוא כאלו אמר כן בפי' ואפסיקא הלכתא כותיה וכן משמע ממאי דאמרינן לקמן דר"ש כאבא שאול ורבי שמעון קאי אמתניתין שפטרה בפירוש ולריא"ף ז"ל צריך לומ' דר' שמעון עדיפא מדאבא שאול ומוסיף על דבריו ולא אפסיקא הלכתא כר"ש אלא כאבא שאול וכגון שלא פטרה בפירוש אלא בסתם אבל בדיעבד להפסידה כתובתה כשאינה יכולה לישבע או שמתה ולא נשבעה אין מפסידין אותה כתובתה וכ"כ הרב בעה"מ ז"ל בשם חכמי נרבונא ז"ל דאפי' למאן דס"ל דאין נאמנות מועיל לגבי יורשין מיהו שטר שיש בו נאמנות מיורשין ומת לוה בחיי מלוה לא דיינינן ליה בדינא דרב ושמואל דאמר כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אלא דאם הוא קיים ישבע וטעמא דמילתא דהא אמרינן התם בשבועות דדיינא דעבד כר' אלעזר עבד ואע"ג דלכתחלה עבדינן כרב ושמואל היכא שיש בו נאמנות עבדינן לכתחלה כר' אלעזר דכיון דמדינא מהני נאמנות אלא דרבנן עשו חזוק לדבריהם שלא לעקור תקנתם בתנאי הכי לא דיינינן ליה בתרי קולי קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל כך כתוב בספר המאור וכתב שזו סברא נכונה וכן שבחוה מן האחרונים ז"ל וכן כתבתי אני בתשובה לתלמסאן זה לי יותר משמונה שנים וכן יש לומר בנדון זה שכיון שיש כמה גאוני עולם סוברין שנאמנות בפי' מן היורשין מועיל אין להפסידה כתובתה לזו בשביל החשד שהרי אפילו העידו עליה מאה עדים שנפרע מכתובתה בפניהם היא נאמנת יותר מכלם שהרי האמינה כשני עדים ותרי כמאה ומאה כתרי כדאיתא בפ' שבועת הדיינין (שבועות מב.) וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ' טו מה' מלוה ולוה) ועוד שדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל שאין נעשה חשוד על השבועה מפני שעברה על שבועת בטוי להבא שהרי בשעת שבועה לא יצאה שבועה מפיה לשקר ולא דמיא לשבועת שוא דתנן במתניתין ולא חשדינן לה בהכי שתעבור על שבועת ב"ד שבשעת שבועה תצא מפיה לשקר כמ"ש זה בספר מגיד משנה (פ"ב מה' טוען ונטען) והחרם שהחרימו הקהל הרי הוא כשבועה להבא וגרע מיניה שהרי לא יצאה שבועה מפיה כלל ועוד שאפי' לא היה לה נאמנות ונאמר שהיא חשודה ולא תוכל לישבע לא תפסיד כתובתה מפני זה בנדון זה שאין היורשין שכנגדה יכולין לטעון אותה טענת ודאי אלא טענת ספק ובידה שטר מקוים ואין שכנגדה יכול לישבע וליפטר שבועה המכחישתו בברי וכ"כ הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות טוען ונטען) שאם הי' חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשוד ואין שכנגדו נשבע נפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה ולפי שאין התובע טוענו טענת ודאי כדי שישבע על טענתו עד כאן. ונראה שדבריו ז"ל אפי' בנשבעין ונוטלין כמו שבאר בפיסקא הסמוכה לזה שכתב שאם נתחייב החשוד שבועה מדבריהם והוא מן הנשבעין ונוטלין אינו יכול לישבע וליטול אלא שכנגדו נשבע שבועת היסת ונפטר וכן פוגם שטרו וכל כיוצא בו שהיה חשוד וכו' וכל זה בשכנגדו טוען ברי ולכן כ' הרב ז"ל שנשבע היסת ויפטר מן השטר וגם בזה שטוען ברי חלק עליו הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שער מקויים מפני שבועה דרבנן וא"ת הא דרב ושמואל הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה ע"כ וכ"כ ר"מ הלוי ז"ל והרב בעל מ"מ מהפך בזכו' הרמב"ם ז"ל כתב בזה שאין בידו להכריע ולפי זה יפה כח החשוד כשיש בידו שטר ממי שאינו חשוד שהחשוד נוטל בלא שבועה וכ"כ בעל המאור ז"ל בספרו שהפוגם שטרו והוא חשוד וכן עד אחד מעיד שהוא פרוע וכל אותן שדינן ניטול מן התורה בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם והטילו עליהן שבועה כל אלו אם הם חשודין נוטלין בלא שבועה ואין אומרים בהן שכנגדו נשבע ונפטר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאמרינן בגמ' (בפרק שבועת הדיינין מא.) ובפ"ק דמציעא (ה:) גבי שבועת היסת חוץ מן הבא ליפרע מנכסי יתומים והוא חשוד שזה כיון שאינו יכול לישבע משלם דהוה ליה כההיא דרב ושמואל דמת לוה בחיי מלוה שאין אדם מוריש שבועה לבניו והא נמי דכותה ולא מוסיפין עלה מידי דהיא היא לפי שהרב ז"ל סובר דהך תקנתא דהבא ליפרע מנכסי יתומים היא קבועה מאד ואין כח בידו נעקרה אפי' ע"י נאמנות בפירוש לגבי יורשים אלא דאם יש בו נאמנות לגבי יורשין לא דיינינן ליה בתרי קולי כמ"ש למעלה בשמו ז"ל וא"כ בנדון זה לכל הדעות כיון שיש נאמנות בשטר הכתובה בין ממנו בין מיורשיו כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל הכתובות אף אם היא חשודה ובאה ליפרע מן היתומי' נוטלת בלא שבועה כ"ש שכבר כתבתי למעלה שאין האשה הזאת נעשית חשודה על השבועה מפני שעברה על החרם שהחרימו הקהל כדעת רש"י והרמב"ן והרשב"א ז"ל בתשובה וגם שלדעת הרי"ף והר"ם ז"ל ואחרים היא נאמנת בכתובתה יותר מק' עדים ואינה נעשית חשודה על פיהם ולזה אין מונעין מלהגבות לה כתובתה בשבועה אם לא תחשבוה בחשודה כדרך שמגבין לכל הנשים או שלא בשבועה אם תחשבוה בחשודה כיון שיש נאמנות בכתובה אפי' מיורשיו:

אמנם רואה אני שהאשה הזאת כיון שהושיבה בעלה חנונית בחייו והית' נושאה ונותנת בתוך הבית הרי היורשין יכולין להשביעה ולא אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כי מ"ש במשנה גבי הלכה מקבר בעלה וכו' (כתובות פו:) ואם עשתה אפטרופיא יורשין משביעין אותה על העתיד ואין משביעין אותה על העבר ופרש"י ז"ל דהך בבא אפטרה הבעל קאי והכי תניא בהדיא בתוספתא וכן הסכימו האחרונים ז"ל דמיירי בשפטרה בין ממנו בין מיורשיו ואז אין היורשין משביעין אותה על העבר ומפרשינן בגמ' דעל העבר היינו על אפטרופיא שנעשית בחיי בעלה ולמסקנא אפי' במה שנשאה ונתנת בין מיתה לקבורה כרב מתנה דסבירא ליה הכי בגמרא (שם פז.) כדי שלא תהא מניחתו ותתעסק בקבורתו וזה דעת ר' יונה בירושלמי דאף כשפטרה בין ממנו בין מיורשיו משביעין אותה על העתיד שאין תנאו מועיל אלא שאין היורשין משביעין אותה על מה שנתעסקה בחיי בעלה אבל לא על העתיד ור' יוסי פליג עליה התם וסבר דאם פטרה אף מיורשיו אין משביעין אותה אפילו על העתיד ומתניתין בשפטרה ממנו דוקא ולא מיורשיו ולכולי עלמא כל שפטרה בין ממנו בין מיורשיו אין משביעין אותה על העבר מ"מ בנדון זה אין כאן פטור לא ממנו ולא מיורשיו דבמתני' תנן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' ולשון זה כולל אפטרופסות ומה שנשאה ונתנת בתוך הבית ופגימת כתובה אבל בלשון שרגילין עתה הסופרים לכתוב בכתובות איני רואה שיהיה נכלל בלשון ההוא מה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה שהם כותבין וכל זמן ששטר כתובה זה יוצא וכו' תהא נאמנת וכו' לומר לא נפרענו בלא שום שבועה קנה וכו' כב' עדי' כשרים לעולם ולשון זה אינו כולל שום נאמנות על מה שנשאה ונתנת בחייו שלא יוכל הוא להשביעה או יורשיו אלא שבפרעון כתובת' היא נאמנת ואין נמנעין מלהגבותה כתובתה מחמת שום טענה אבל עדיין נשאר ליורשין דין עליה להשביע' על מה שנשאה ונתנה בתוך הבית בחיי בעלה ואם יש עדים כנגדה מחייבין אותה אלא שהעדים שהעידו כנגד זה בכח החרם שהחרימו הקהל נראה שנתקבלו שלא בפניה וידעת שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין ואם קבלום אין דנין על פיהם וכ"ה בירושלמי וכ"כ הרשב"א והרמ"ה ז"ל וכ"כ בספר ח"מ (בסי' כ"ח) ולכן צריך שיקובל העדות בפניה שנית וזה יותר טוב ליתומים שיכחישוה העדים בפניה כי מעתה לא יחזרו בהם אחרי שכבר העידו בכח חרם וגם אתם תאיימו עליה להפחידה בכל מיני איומין והפחדות כדי שתודה להתפשר עם היורשי' אחרי שמפורסם ביניכם הערמות והאונאות שהיתה עושה עם בעלה כמ"ש בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כד.) מר זוטרא חסידא אגניב כסא דכספא מאושפיזיה חזייה לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה אמר האי הוא דלא איכפת ליה אממונא דחבריה כפתי' ואודי ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב:) מסקינן בגמרא דבדין מרומה בעינן דרישה וחקירה. אמנם אני מתפלא בענין זה הפלא ופלא שהרי העלוב אניוסף עבו נ"ע היה בקי הרבה בטיב משא ומתן מהיר וזריז ופקח בעסקיו ובסחורותיו ואיך אפשר שירד מנכסיו כל זה השעור הנזכר ולא היה מגיש עצומותיו לפני ב"ד או שופטי הארץ לחפש בבתי כל אותן שנפל עליהן החשד וכ"ש שהיה רואה חורגו סוחר עתה ובבואו בביתו בא בכנף בגדו ומה שהיה צועק בשוקים וברחובות מה הועיל לו והיה צועק ואינו נענה והיה לו לגרש כלם מביתו עד יתבררו הדברים ויתלבנו וכן יש ליפלא אם בימי חליו הוציאו סחורותיו מן הבית עד שלא מצאו במה לכסותו וכי לא היו בניו הגדולים מבקרים ומשמשים אותו ואיך טח מראות עיניהם והוכו בסנורים שלא יראו בהרק הסחורות מן האוצרות והחפצים מן הבית סוף דבר כל אלה נפלאת ממני ולא אדע ובאמת כי אותו הנפח שעשה לה שני מפתחות בהסתר פנים מן הבעל ולקח בערכם ממנה כפולה אחת ראוי ליענש על בלי הגיד לבעל שכבר היה לו להבין שלא לחנם רבתה במחיר המפתחות אלא שהיתה כונתה לגנוב מנכסי בעלה והנה הוא מסייע ידיה בזה דלא עכברא גנב אלא חורא גנב וכן המעידים שהיו קונים הסחורות ממנה בזול פחות משליש בערכם והיתה אומרת להם להעלים מבעלה גם אלה עשו איסור ואע"פ שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית שלא לחנם היתה מוכרת להם בזול אלא שכך דרך הגונבים וכבר אמרו ז"ל בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קיח:) שאפי' הדברים שמותר ליקח מן הרועים ומשומרי פירות ומן הנשים וכלם שאמרו הטמן אסו'. סוף דבר בענין כתובת האלמנה שורת הדין שהיא נאמנת יותר ממאה עדים כיון שיש לה נאמנות בין ממנו בין מיורשיו ואין כח בעדים לשום אותה חשודה וגם לא מפני שעברה על החרם כיון שלא יצאה שבועה מפיה וא"כ הרי היא ככל הנשים בכתובתה זולתי אם יראה בעיניכם שלא למהר להגבותה כתובתה עד שיצא לאור דין היתומי' בענין מה שנשאה ונתנת בתוך הבי' שאין הנאמנות מספיק לזה ובזה אם העדים מספיקין לחייבה אחר שיעידו שנית בפניה הנה מה טוב וכן לאיים עליה ולהפחידה עד שתודה להתפשר עם היורשין וכל מה שימצא ברשותה או שהפקידה אצל אחרים הכל בחזקת נכסי הבעל ואם היא תאמר שבאו לה ממקום אחר עליה להביא ראיה וכן לחקור על אמה ועל בנה מה בידם וברשותם ומאין בא להם וזה בדרישה עצומה ואם יוציאו מפיהם מילין שהפקידה להם האלמנה ואחר כל זה תשבע האלמנה בנקיטת חפץ שבועת האפטרופין וטוב להם ליתומים שלא לדון אותה בחשודה שאם היינו אומרים שהי' חשודה לא היתה נשבעת ולא היו היורשים שכנגדה נשבעין ונוטלין כיון שטוענין בספק וגם אביהם לא היה טוען טענת ברי אלא שהיה אומר שהוא מוצא חסרון בסחורותיו וחושב שאשתו גונבת משלו וכמו שכתב הר"ם ז"ל (פ"א מה' טוען ונטען) שכגון זה הוא טענת ספק אם אמר לחבירו א"ל אבא שיש לו אצלך מנה או שאמר צוה לי בפני עדים שיש לו אצלך מנה או דבר פלוני נגנב מביתי ולא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו חשבתי מעותי ומצאתי חסר שמא אתה הטעיתני בחשבון והנתבע אומר אין לך בידי כלום הרי זה פטור אף משבועת היסת וזה לפי ההקדמה שהקדים שאין משביעין שבועת היסת אלא על טענת ודאי וכן בחשוד כתב (בפ' ב') שאם הי' חשוד מן הנשבעין בטענת ספק אינו נשבע לפי שהוא חשוד ואין שכנגדו נשבע לפי שלא נתחייב זה שבועה מן התורה ולפי שאין התובע ודאי שישבע על טענתו ע"כ. זהו בריב האלמנה אבל בבנה כבר נראה מן השאלה שהיה סוחר ויושב לו בחנות וא"כ הרי אפשר לומר דמעסקי סחורתו והשתדלותו קמץ דלא גרע מעיסתו ולזה אין צריך להביא ראיה על מה שברשותו שיהיה שלו אבל היתומים צריכים להביא ראיה ולכן באותן קופות גדולות של שעורים שמעידין העדי' יקובל עדותם שנית בפניו וישמעו טענותיו והדיין ידין ביניהם משפט צדק ולענין השק גדול של שעורים ואחר של פולין ששואל בן האלמנה מן היתומים ושנים מהם אותן שאינן קרובים לו האחד בן י"ח והאחר בן י"א מעידים לו שאמת כדבריו בזה במה שהוא כנגד אחיהם אין עדותן עדות מפני שהן פסולין להם מחמת הקורבה בין לזכות בין לחובה אבל במה שמגיע לחלקם באותן השקים הודאתם הודאה ומשנה שלמה שנינו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא קלד.) האומר זה בני נאמן זה אחי אינו נאמן ונועל עמו בחלקו ובנדון זה ג"כ אע"פ שאין נאמנין בחלק אחיהם נאמנים הם במה שמגיע לחלקם וא"צ לומר בגדול שהוא בן י"ח אלא אפי' בקטן שהוא בן י"א שהרי הוא הגיע לעונת הפעוטות ומקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלין וכן מתנתו בהן מתנה וכתב הרמב"ן ז"ל דמחילתו מחילה ג"כ דאע"ג דעדיין קטן הוא ואמרינן בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו היינו בסתם כגון באונאה פחות משתית דבשאר ב"א הוי מחילה וביתמי לא הוה מחילה אבל במה שמוחלין לדעת כיון שהגיעו לעונת הפעוטות ומתנתם מתנה במטלטלים ה"נ מחילתן מחילה ולזה הודאתם בזה הודאה: