שולחן ערוך אבן העזר עה א
שולחן ערוך אבן העזר · עה · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
שלש ארצות בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נשואין, יהודה ועבר הירדן והגליל. וכל הישוב הוא ארצות, כגון ארץ כנען וארץ מצרים וארץ תימן שחלוקים בלשונם (מוהר"ם סימן קי"ז). שמי שהוא מארץ מהארצות ונשא אשה בארץ אחרת, כופין אותה ויוצאה עמו לארצו, או תצא בלא כתובה ובלא תוספת, שעל מנת כן נשאה, אף על פי שלא פירש.
- אבל אינו יכול להוציאה מעיר לכרך או להפך, בגליל (אחד), אף על פי שהתנה עמה להוציאה מגליל ליהודה (הר"ן פרק שני דייני גזרות, וכן כל כיוצא בזה).
אבל הנושא אשה באחת מהארצות, והוא מאנשי אותה הארץ, אינו יכול להוציאה לארץ אחרת, אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותם הארצות, ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר ומכפר למדינה.
- הגה: ויש אומרים דאם היו שניהם מארץ אחת, ונשאה בארץ אחרת, היא יכולה לכוף אותו לילך עמה לארצה, אפילו מכפר למדינה או להפך (טור בשם רבנו תם). אבל אם שניהם מארץ אחת ונשאה באותה הארץ, אין אחד מהם כופה לשני להוציאו ממדינה לכפר או להפך; אבל ממדינה למדינה או מכפר לכפר, האשה יכולה להכריחו שילך עמה למקומה, הואיל והם שוים (גם זה שם).
- היה דר עמה בעירו ולא מתדר שם, ונסע עמה לעירה דרך מקרה, ולא אתדר ליה, יכול לחזור ולהוציאה (ריב"ש סימן פ"ח). יש אומרים אם לא יוכל להחיות ולפרנס עצמו, כופין אשתו שתלך עמו למקום שירצה (תרומת הדשן סימן רט"ו), ויש חולקין (בית יוסף וכן משמע בריב"ש סימן פ"א).
- מי שהוא ממדינה אחת ויש לו שם אשה, ונשא אחרת במדינה אחרת, צריכה לילך עמו לעירו, דודאי נשאה לשוב לביתו (בית יוסף בשם הרשב"ץ). ועין לקמן סימן קנ"ד סעיף ט', עוד מדינים אלו:
מפרשים
חלקת מחוקק
(א) שחלוקים בלשונם: אף על פי שמסתמ' יהודה וגליל ועבר הירדן היו מדברים בלשון הקודש אפשר היה שינוי בלשונם כדאמרינן בעירובין גלילאה דלא דייקו לישנ' וזה לשון הד"מ אם תאמר שלעזיי"א וריינו"ס ופרנקי"ן מקרי חילוק ארצות א"כ איך יתכן שא"י שהיתה ת' פרסה על ת' פרס' לא היה בו רק ג' ארצות עכ"ל ולפ"ז לאו בשינוי לשון לחוד תלי' דמסתמ' שלעזיי"א וריינוס יש קצת שינוי לשון אלא בגודל המדינה תלוי וצ"ע למעש' בזמן הזה מה נקרא ארץ אחרת והריב"ש בסי' קע"ז כתב למלכות אחרת אין יכול לכוף אשתו אבל באותה מלכות עצמה מוציאין:
(ב) ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה: הר"מ מרוטנבורג בפי' לירושלמי (הביאו הב"י סי' זה) כתב כיון דהנשואין היו בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה ובטור כתב בדברי הר"מ הנ"ל אם הוא מיהודה וקדשה בגליל אפילו לא נשאה בגליל אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכ"ש אם נשאה בגליל ובד"מ הגיה בטור אפילו לא נשאה ביהודה נמצא דהר"מ הנ"ל חולק על הרמב"ם והרי"ף דס"ל דאם נשא אשה במדינה אחרת צריכה לילך אחריו ובב"ח נדחק ליישב לחלק בין אם רוצה מיד אחר הנשואין לילך למקומו או אם נתעכב שם במקומה אחר שנשאה והר"ן כתב כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שעומד עכשיו בגליל ולמעשה א"צ להאריך כי ראוי לפסוק כפשט לשון הרי"ף והרמב"ם והר"ן והמ"מ וריב"ש:
(ג) בלא כתובה ולא תוספות: ונ"מ ונצ"ב אם נגנבו או נאבדו יתבאר בסעיף ד':
(ד) אעפ"י שהתנה עמה וכו': לשון הר"ן ובגליל אין כופין אותה לצאת כלומר אף על פי שהוא מיהודא ויכול להוציא מכרך שבגליל לעיר שביהודא אם היה מושבו ביהודא בעיר לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך של גליל לעיר שביהוד' כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר שבגליל (אלא בעבר הירדן צריכ' לילך אחריו ליהודה דמשמע דמכל שכן אם נשאה בגליל) דלית' אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית יש להסתפק אם יכול להוציאה בגליל למקום השוה או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך וחן מקומך היה עלי הוי כאלו היה לי תנאי עמך שתוליכני למקומך או נאמר שהברירה בידו ומאי דאמרן שע"מ כן נשאה היינו שתהיה הברירה בידו לא שיהיה מוכרח להוציאה למקומו:
(ה) ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר: היינו כשהיו שניהם דרים במדינה אבל אם הוא דר במדינה ונשא אשה בכפר צריכה לילך אחריו לא יהא אלא ממדינה למדינה וכ"כ הר"ם:
(ו) וי"א דאם היו שניהם מארץ אחת: דעת ר"ת הוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנ' מיירי בכפיית האיש מתי תוכל לכופו שילך אחריה כי בכ"מ שאין לאיש היזק ידה על העליונה והוא מחויב לילך אחרי' במדינ' אחת מעיר לעיר אם לא בשני מדינות והנשואין היו בעירו אז א"צ לילך אחריה אפילו במקומות שוין או אפילו במדינה אחת והנשואין היו בעירו ואין המקומות שוין אז אין יכולת ביד האשה לכופו להניח עירו מקום הנשואין מאחר שאין המקומות שוין:
(ז) ונשאה בארץ אחרת: ומכ"ש אם נשאה בארצה שאין יכולה להוציאה מארצה דלא כדעת הפוסקים דס"ל דאפילו הנשואין במקומה צריכה לילך אחריו לארצו:
(ח) דרך מקרה ולא אתדר ליה: כלו' אם היו הנשואין מתחלה בעירה על דעת לדור בעיר' אין יכול להוציא' ממקומה מעיר לכרך אבל אם אחר הנשואין דרך מקרה באה למקומה ודאי יכול להוציאה משם:
(ט) למקום שירצה ויש חולקין: הריב"ש כ' אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על הספר ולהוליכה מעיר לעיר מדחי אל דחי ובזה לא נסתפק אדם מעולם, ונ' דאף בעל ת"ה יודה לזה כי בעל ת"ה מיירי שמבקש מאשתו שתלך עמו למדינה אחרת לגור שם היינו שרוצה להוליך אותה למקום מיוחד במדינ' אחרת ולקבוע דירתו שם והריב"ש חולק גם על זה כנר' בסי' פ"א ובסי' פ"ח שאם היה בברש"ך מקום הנשואין לא היה יכול להוליכה למקום שהיו רוצים לקבוע שם דירה מקום תורה וחכמה אף שדחקה לו השעה שם בברש"ך כנזכר בשאלה סימן פ"א:
(י) ויש לו שם אשה: המעיין בב"י בתשובת הרשב"ץ ירא' דמ"ש דכיון שיש לו אשה בברש"ך כדי נסבה דהא בלאו הכי כל שיש לו נשואין במדינה אחרת צריכה לילך אחריו אפילו מנוה יפה לנוה הרעה ומעיר לכרך דהוי כאלו התנה עמה שתלך אחריו ותשובה זו שהשיב הרשב"ץ תמצא ג"כ דין זה ממש בתשובת הריב"ש סי' קע"ז והריב"ש פסק שהדין עם האשה וכן פסק הרב כהריב"ש בסמוך ולא ידעתי למה העתיק תשובת הרשב"ץ דהא כבר נפסק לעיל דכל אשה צריכ' לילך למדינת בעלה ואם הכוונה אפי' לר"ת החולק וסבר לה דהאיש צריך לילך אחריה מודה היכא דיש לו אשה במקום אחר קשה מנ"ל זה דהא הרשב"ץ כתב דין שלו אליבא דשאר פוסקים ולא אליבא דר"ת:
בית שמואל
(א) שחלוקים בלשונם: עיין בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין משמע אפי' אינן חלוקי' בלשונם מ"מ הוי ארץ אחרת ודוחק לומר דריב"ש חולק על מהר"מ אלא צ"ל מ"ש מהר"מ שחלוקי' בלשונ' וכו' היינו כשהכל תחת מלכות אחת, וז"ל מהר"מ אין נקרא חילוק ארצות אלא כשנפרדו בלשונם וא"ת שלעזיי"א וריינוס מקרי חלוקת ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות, נראה שלעזייא וריינו' הם חלוקים בלשונם וה"ק א"ת שלעזייא וריינוס מקרי חילוק ארצות בלא חלקי לשונם איך יתכן א"י לא הוי אלא ג' ארצות אלא ודאי הכל תלי' בחילוק לשונם:
(ב) ונשא אשה בארץ אחרת: הנה יש בזה ג' שיטות לדעת הרי"ף ורמב"ם פי"ג והר"ן והריב"ש לא הביאו לפסק הלכה אלא התוספ' וס"ל דאין חילוק בין אירס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת לילך צריכה לילך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת ולשיט' הר"מ מתרץ התוספתא והירושלמי ל"פ וס"ל לחלק בין אירס לבין נשא היינו אם אירס במדינה אחרת צריכה לילך עמו למדינה שלו ואם נשא במקום מולדת' אין כופין אותה לילך אחריו כבר תמהו כל האחרונים על הטור מ"ש מדברי הר"מ אם הוא מיהודה וקידש בגליל אפי' לא נשא בגליל צריכה לילך אחריו משמע בנשא בגליל צריכה ג"כ לילך עמו וליתא ובד"מ מגי' וכ' דהגירסא היא אפי' לא נשא ביהודה ולדעתו שרצה להגיה יותר טוב להגיה אם במקום אפי' וכן הוא בש"ג וב"ח מחלק בין אם לא שהה שם אחר הנישואין לבין אם שהה שם אחר הנשואין ולא משמע כן מל' הרא"ש והטור, ואפשר לומר דכוונ' הטור אליבא דמהר"מ הכלל הוא אם נשא במקום מולדתה אז אין כופין אותה לילך אחריו למדינה שלו אבל אם היה הנישואין בארץ שאינו מדינת מולדתו ואינו מדינת מולדתה צריכה לילך אחריו ואם קידש אותה במדינה שאינו מולדתה אז אפי' היה הנישואין במדינת מולדתה צריכה לילך אחריו כיון שהקדושין היה במקום שאינה מולדתה והיתה צריכה לילך אחריו אז אמרינן דנשואין היו מסתמא על חיוב זה והיינו שכתב הטור אם הוא מיהודה וקידש בגליל היינו שהיא אינה מגליל אפי' לא נשאה בגליל אלא הנישואין היו בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו, והא דלא תירץ הר"מ בקיצור דהתוספתא איירי כשהיא מארץ אחרת ולא מגליל והירושלמי איירי כשהיא מגליל אז א"צ לילך אחריו משום דתנא כאן אירס וכאן נשא ש"מ באירס לבד אפי' אם היא בארץ מולדתה צריכה לילך אחריו ושיטה שלישית הוא שיטת ר"ת ויתבאר בסמוך:
(ג) ובלא תוס': עי' הג"מ פלוגת' ר"ח ור"ת בדוכתא דתנא יוצא' בלא כתובה אם אין לה תוס' ועיין ב"ח סוף סעיף ד':
(ד) אבל א"י להוציא וכו': כלומר אף על גב מגליל ליהודה יכול לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לצאת אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך, ומשמע אם הוא רוצה יכול לקבוע דירתו שם בגליל אף על גב דהוא מיהודה כיון לשיטה זו אין שום כפיה עליו אלא הוא יכול לכוף אותה לילך אחריו אבל הוא יכול לדור שם בגליל ולהוציא אותה מעיר לעיר ובסמוך כתבתי אף לשיטות ר"ת א"י לכוף אותו בכה"ג:
(ה) לארץ אחרת: אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל כאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה עיין מרדכי ובהרא"ש והטור:
(ו) ממדינה למדינה: כלומר מעיר גדולה כי בעיר גדולה יש מעלה דיכול לקנות כל צרכה וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקי' ומקרבי' בתים זה לזה והיינו דוקא כשהנישואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום שוה אבל ודאי אם הנישואין היה במדינה זו במקום אחר מחוייבת לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר ואפשר בכה"ג אף לדעת הר"מ אם היה הנישואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת:
(ז) וי"א דאם היו שניהם: זו שיטת ר"ת דס"ל אם א' מהם מיהודה והשני מגליל אז היכא שהיו נישואין שם מחוייבים לדור אף שהי' במקומו א"י לכופו שיעקור משם וילך למדינתה וכן אם הם ממדינ' א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנישואין ואם שניהם מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל והנישואין הי' בגליל א"י לכופו וכן אם אחד מגליל וא' מיהודה והנישואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שילך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנישואין הי' בכרך /אינה/ יכולה לכופו שילך לעירו, ורוב פוסקים חולקים על ר"ת אלא במרדכי כתב כיון דאיכא פלוגתא עבדינן הכא והכא לחומרא והיכא דבעל רוצה לכוף אותה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"כ בד"מ:
(ח) יכול לחזור ולהוציאה: מבואר בריב"ש דיכול להוציא' לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא לכן אף שהי' דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יכול להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה:
(ט) ויש חולקים: בריב"ש סימן פ"א מבואר אין ספק שאין האיש יכול לכוף את אשתו ללכת עמו על ספק מעיר לעיר בזה לא נסתפק אדם מעולם אלא כשרוצה לעקור דירתו ולקבוע במקום מיוחד אז דינו מבואר בש"ס דא"י והשאלה היה שדחקה לו השעה ורצה לילך ממקומו ולקבוע במקום מיוחד מ"מ ס"ל להריב"ש דא"י וכ"כ בח"מ, וכתב כשאין לו מקום לקבוע מקומו ורוצה לילך מעיר לעיר אף הת"ה מודה דא"י, ולדעת הריב"ש צ"ל אף ע"ג כבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' אלמ' שראוי לצאת ממקומו לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז:
(י) ויש לו שם אשה וכו': משמע דס"ל אפי' לשיטת ר"ת הדין כן אף על גב דלא מצינו כן להדי' אליב' דר"ת מ"מ הכריע כן מסבר' עצמו בכה"ג לכ"ע אף לדעת ר"ת צריכה לילך עמו למקומו כי בודאי אין סבר' שישב הוא עמה ואשתו הראשונה תשב גלמודה ומכ"ש דא"י לכופה שתשוב אליו ותעתיק ממקומה:
ט"ז - טורי זהב
שלש ארצות כו' כתב הרא"ש תוספת' נ"א לנשואין כו' בד"א שבזמן שהי' מיהודה ואירס אשה ביהודה או בן גליל שאירס אשה בגליל אבל בן יהודה שאירס אשה בגליל כופין אות' לצאת שעמ"כ נשאה:
ירושלמי מתני' כשהוא מיהודה ונשא אשה מגליל אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצא' מגליל אין כופין אותה לצא' לכאורה התוס' והירושלמי סותרין זא"ז ור"ת תירץ דבתוס' גרסינן כופין אותו דמיירי מכפיית האיש דהיינו אם נשאה באחת מאלו הארצות והוא מקום מולדתו ודירתו אין כופין אותו לצא' משם וכ"ש אם נשאה באחד מארצות אלה במקום מולדתה ודירתה שיפ' כח האשה יותר וא"י להוציא' משם וה"ק התוספ' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאת ביהודה שהוא מקומו אין מוצא האיש ממקומו לילך אחריה לגליל כיון דשתי מדינות הן ואין יכול לחקור אחר מולדתו אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה אבל נשאה בגליל כופין אותו לצא' ואם האיש והאשה ממקום א' ביהודה אעפ"י שנשאה בגליל כופין אותו לצא' אפי' מעיר לכרך וכו' ור"מ הקשה עליו מן הירושלמי דמשמע התם דיפה כח הבעל מכח האשה וכו' ופי' דאיירי בכפיית האשה וח"ק בד"א שהוא מיהודה ואירס אשה ביהודה אינו יכול להוציאה למדינה אחרת אעפ"י שהאש' מגליל אינו יכול להוציאה מיהודה ולא מצי למימר והלא אין זה מקום מולדתך מאי איכפת לך אם אדור כאן או במדינה אחרת דכיון דאירס' ביהודה מצי למימר אדעת' דהכי נתקדשתי לך לדור ביהודה כי הורגלתי שם אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל כו' אפילו הלך לגליל וקדשה בסתם כופין אותה לצא' ליהוד' והא דאמר שע"מ כן נשאה ולא אמר שע"מ כן אירסה כיון דבקידושין איירי י"ל דקמ"ל רבותא אפי' אם אח"כ נשאת בשאר ארצות כגון בעבר הירדן כופין אות' לצאת מיהודה מתי שירצה שעמ"כ נשאת ע"ד קידושין ראשונים וכיון דבשע' קידושין הי' בר יהודה הוה כאלו התנה שתלך אחריו ליהודה והירושלמי ה"פ אם הי' מיהודה ונשא בגליל פיר' שהולך לשם ונשא כיון דהנשואין היה שם בגליל אין כופין אותה לילך אחריו ליהודה אבל אם הי' מיהודה ונשא אשה ביהודה שהיה מגליל ושוב מרדה ושבה לאביה לגליל כופין אותה לצא' משם ביהודה כיון שניסת לו ביהודה עכ"ל ומ"ה כתב הטור בשם רבינו מאיר אם הי' מיהודה וקדשה בגליל אפילו אם לא נשאה בגליל אלא שנשא' בעבר הירדן צריכה לילך אחריו ליהודה שהיה מקומו בשעה שקידשה וצריך ביאור דהא אכתי דברים סותרים זא"ז דתחילה אמר דקמ"ל לרבות דאפי' אם נשאה אח"כ באחת מארצות כולי משמע כ"ש נשאה בגליל דיכול לכופה וזה אינו דבהדיא אמר אח"כ בירושלמי דאם הלך ונשאה בגליל דאינו מוציאה משם וכן קשה בלשון הטור בשם ר"מ אפילו לא נשא' בגליל כולי משמע כ"ש נשאה בגליל וזה אינו כמו שכתבנו. ונראה דמשום הקידושין לחוד אין לה כח להשאר שם דאין מעלה בקידושין אלא לומר אחר הנשואין אדעת' דהכי (לא) נתקדשתי כדי לדור אח"כ ביהודה אבל כאן שהיה מיהודה והלך לגליל ואירס אשה ולא עשה נשואין עד ארץ אחרת והיא פרצה לומר לא אלך מכאן כיון שנעשו נשואין שלי בארץ אחרת קמ"ל כיון שבשעת קידושין ה' דר ביהודה הוה כאלו היה תנאי לדור ביהודה ממילא מקום הנשואין לא מבטל זה וה"ק הטור כיון שבמקום הקידושין לא מהני לעקר מקום דירתו דהיינו יהודה אם נשאה אח"כ בארץ אחרת לא מהני הנשואין דודאי אם היה הנשואין במקום הקדושין אזלינן בתר הנשואין אלא דאם הי' הנשואין בארץ אחרת לא נעקר התני שהיה בשעת הקדושין כיון שהיה הקדושין במקום אחר והאי אפי' דקאמר קאי על הנשואין שאעפ"י שניסת צריכה לצאת משם כיון שהם במקום אחר מן הקידושין והקדושין עצמן לא היה להם בה נשואין כיון שהדירה היתה ביהודה והיתה חייבת אז לצאת ליהודה. אך מ"ש הטור תחילה אבל אם הוא מאחד מאלו הארצות והלך לארץ אחרת ונשאה שם צריך שתלך אחריו לארצו זה סותר דברי הירושלמי דאמר דהנשואין של ארץ אחרת עיקר מקום שהיה דר שם ואזלי' בתרא ומדברי הרמב"ם דכאן משמע ג"כ בטור שכתב כופין אותה ויוצאה עמו לארצו אם נשאה בארץ אחרת ועליו אין תמוה שאפשר שסובר שהירושלמי חולק על התוספ' ופסק כתוספת' אבל על הטור קשה שמביא דעת הר"מ שמתרץ התוספתא והירושלמי קשה ואין בידי ליישב אלא שחסר בטור תיבת אינה וכצ"ל אבל אם הוא מאחת כו' אינה צריכה לילך כו' וה"ק תחילה ונשא שם אשה אינו יכול לכופ' פירוש לילך לארץ אחרת אלא תשאר ביהודה דוקא אבל אם היא מאחת כו' אינה צריכה לילך אחריו ליהודה דוקא אלא תשב במקום שהיה:
באר היטב
(א) בלשונם: בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב"ש.
(ב) אחרת: הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן והריב"ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר"ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר"ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב"ח ח"מ ב"ש ע"ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר"ת ויתבאר בסמוך.
(ג) לארצו: יש להסתפק אם מ"ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ"ש צריכה לילך אחריו לארצו ל"ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה"ג דף צ"ח ע"א. כתב מהרי"ט ח"א סי' מ"ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א"ל שע"ד לחזור לעירו נשאה ואע"פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע"ש.
(ד) לכרך: כלומר אע"ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח"מ. וב"ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע"ש.
(ה) אחרת: אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב"ש וכתב מהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' קנ"ה.
(ו) למדינה: כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ"כ רש"י בכתובות דף ק"י ע"ב. ובקדושין דף מ"ט ע"ב כתב רש"י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע"ש וצ"ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י"ז ע"א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר"ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב"ש ועיין כנה"ג דף צ"ח ע"ב.
(ז) אחת וכו': זהו שיטת ר"ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א"י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב"ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א"י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שתלך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע"ש. רוב פוסקים חולקים על ר"ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת. ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"פ הד"מ עיין ב"ש.
(ח) ולהוציאה: לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב"ש ב"ש.
(ט) ויש חולקים: עיין ח"מ ב"ש. ולדעת החולקים צ"ל אע"ג שכבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז ב"ש. ועיין בב"מ דף ע"ה ע"ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע"ש. א"כ צ"ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס"ק א' מש"ש בשם הרש"ך ועיין בתשובת הריב"ש סי' פ"א.