חלקת מחוקק על אבן העזר פה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר פה |

סעיף א[עריכה]


(א) אין שומעין לה:    כבר נתבאר לעיל סי' ס"ט סעיף ה' הטעם כדי שלא תתערב בין הכותי' וכתבתי שם בשם הר"ן עוד טעם אחר:

סעיף ב[עריכה]


(ב) נכסי צ"ב הם הנדוניא וכו':    פרט כאן ג' דברים ששייך בהן מיתה או פחת וה"ה אם הכניסה לו קרקע ג"כ צ"ב מקרי ואינו רשאי למכרה משום שבח בית אביה כמו שיתבאר לקמן סימן צ' אבל אם הכניסה לו מעות או סחורות בנדן הרשות בידו להוציאן ולישא וליתן בהם והריוח וההפסד שלו וע"כ הוא מוסיף שליש בהם ע"פ דין התלמוד אבל כשמכנסת לו דברים שאין רשאי למוכרן הוא פוחת חומש ועיין במגיד משנה רפט"ז מה היא ההפרש בין נדוניא לכתובה עיין לעיל סימן ס"ה ועיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ:


(ג) ונכסי מלוג כו':    לשון מלוג כענין מליגת הראש שתולש השער ועוזב הראש כך כאן אוכל פירות ועוזב קרן:


(ד) שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות:    כלומר אבל בנכסי צ"ב אם הכניסה לו מעות וסחורות הרשות בידו להוציא גם הקרן אבל בנכסי מלוג נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין בריב"ש סימן ק"ן כתב כמה חילוקים שבין נכסי צ"ב לנ"מ:


(ה) דין בגדי אשה:    כלומר אף עפ"י שכתב שהבגדים שהכניסה לו בנדן הם נכסי צ"ב היינו ששמו הבגדים כמה הם שוים וקיבל אחריותן אבל בבגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן לה בנדן רק הם נכסי מלוג שלה:


(ו) השדה שהבעל שם לה וכו':    כלומר שאינו רשאי למכור שדה זו שיחד לה בכתובה כמו שאינו רשאי למכור קרקע שהכניסה לו:

סעיף ג[עריכה]


(ז) והראשון עיקר:    כלומר אף עפ"י שנכתבו בכתובה מאחר שלא שמו אותם בדמים קצובים אין עליו קבלת אחריות ואם היא אומרת לשום אותן כדי שיהיו באחריותו והוא אינו רוצה כתב הריב"ש סימן ק"ן דאין מי שיכוף אותו לקבל אחריותן הרשות בידו להניח הנכסים ברשות' כדין נ"מ וכן פסק לעיל סימן ס"ה סעיף י"א וראיתי באגרת הרמב"ם דף ל"ג שתמה שם על דיין אח' וז"ל אתה דנת' בכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתא ולא ישאר עליו אחריות' הדין עמו מיד תמהתי וכו' ובאמת לא ידעתי מה היא תמיה' ויפה כתב הריב"ש מי יכוף אותו לקבל אחריות ואפשר דהרמב"ם מיירי בשכבר קיבל עליו אחריות ונכנסו לרשותו דלא יוכל לחזור וגם זה צ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו כמבואר בחושן משפט סימן ע"ד:

סעיף ד[עריכה]


(ח) ואם יש פירות בקרקע:    בסמ"ע סימן קכ"ב כתב דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות ולדעת הרא"ש אפילו קרקע שאינו מגדל פירות כלל הואיל וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות וכן פסק בת"ה סימן שי"ב מכח הדין ומכח סברא ע"ש ודלא כמשמעות הריב"ש סימן תצ"ו:


(ט) מתוך שיש לו לדון על הפירות וכו':    עיין בר"ן סוף פ' השולח שהאריך בזה דמיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' בו אבל ליתא במתא או איתא ומיחת' בו ואף שנתחייב ע"פ עדים הוה ליה כקיבל עדים שלא בפני ב"ד ואפילו לגבי פירות אם נתחייב בהודאת פיו לא תועיל הודאתו אפילו על מחצית הפירות שהרי אינו יכול למכור הפירות משום ריוח ביתא וע"ש מה שכתב אם ירד לדין בנכסי צ"ב ג"כ היא יכולה לבטל הדין בשנתחייב בהודאת פיו:


(י) לעשות פשרה צריך הרשאה:    אפשר לומר אפילו על הפירות לבדן צריך הרשאה דאין כח בידו למחול הפירות משום ריוח ביתא וכמ"ש בשם הר"ן:


(יא) על מעות מזומנים של אשתו:    המעיין בח"ה יראה דבמעות מזומני' כ"ע מודו אפילו לדעת רב האי דס"ל דצריך שיהיו פירות באותו קרקע מודה הוא במעות מזומנים אבל למעשה פסק שם דאפילו שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן ואינה רוצה להרשות את בעלה יכול בעלה לדון בלא הרשאה שאם לא יוציאו מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את הפירות לעולם ע"ש שכתב שהדין והסברא נותנת כך רק במעות מזומנים א"צ לשאול את פיה דהוי כאלו יש פירות עתה בקרקע ובדבר שצריך למכור שואלין אותה אם רוצה לילך עמו או ליתן לו הרשאה הוא טוב ואם לאו טוען אף שלא בהרשאה:

סעיף ה[עריכה]


(יב) עיין בח"ה סימן שמ"ו:    כלומר דשם כ' עוד דין אחר אשה ששאלה פרה לצורך נ"מ שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:

סעיף ו[עריכה]


(יג) ואח"כ נשאת ומתה:    כלומר הפרה מתה ועד יום מיתת הפרה היה הבעל משתמש בה כדין פרת נ"מ:


(יד) אפילו פשע מפני שהוא כלוקח:    אף על גב דק"ל דלוקח בהמה לזמן קצוב הוי ש"ח וחייב בפשיעה כמו שספק בחושן משפט סימן שמ"ו ע' בסמ"ע שנדחק לפרש דמיירי שהאשה שאלה כל ימי חיותה דהפרה או כל ימי חיותה דהאשה דאז פטור הבעל משום דנקר' לוקח ולא משום שמירה בבעלים כיון דהבהמה אינה שלה אבל אם שאלה האשה רק לזמן מוגבל אז חייב הבעל בפשיעה כדין לוקח לזמן ודברים אלו ודאי אינם ברורים אך האמת יורה דרכו דהרמב"ם לא ס"ל דין זה דלוקח לזמן ולדעת ר"י דס"ל דלוקח לזמן חייב בפשיעה דהוי כשומר חנם א"כ בבעל אפשר פטור דהוי שמירה בבעלים ואף על גב דאין החפץ שלה מאחר דלוקח הוי הוי כשומר שלה וכבר הארכתי בביאורי להרא"ש בפרק השואל ובארתי כוונת הרב מהרמ"א בסי' שמ"ו ואין כאן מקום להאריך יותר מזה:

סעיף ז[עריכה]


(טו) או שניתנו לה במתנה:    כך כתבו הפוסקים וכן הוא בירוש' שאע"פ שמציאת האשה לבעלה אבל מה שנתנו לה אחרים מתנה היא לעצמה רק שהבעל אוכל פירות ואם התנה הנותן שלא יאכל הבעל פירות יתבאר בסמוך סעיף י"א:


(טז) או שחבלו:    כבר נתבאר בסי' פ"ג דוק' חבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה אין לבעל אכילת פירות במה שמשלם לה:


(יז) אם מכרה כתובתה ונדונייתה:    דין מכירה כתובה יתבאר בסי' ק"ה ודין נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת יתבאר בסי' צ':


(יח) ומיהו א"י למכור:    נראה בחלוקה הראשונה דבמכרה הכתובה בטובת הנאה כשם שאין לבעל באותן הדמים אכילת פירות ג"כ הרשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה דסתמ' אמרו בגמ' טובת הנאה לאשה ואין לבעלה בהם כלום:


(יט) אינה יכולה למכור:    אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א:

סעיף ח[עריכה]


(כ) אבל אם נתן לה בעודה ארוסה:    אפי' אם פירש במתנה בין קודם נשואין בין אחר נשואין כ"כ הטור בשם הרמ"ה:


(כא) ואם מן הנשואין נתאלמנה:    אבל אם נתאלמנה מן הארוסין לית לה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה:

סעיף ט[עריכה]


(כב) גלוים וידועים לבעל קנתה:    ואינו יכול לטעון אף על פי שהיו גלוים לא הייתי יכול להוצי' מידה כי אמרה שלי הם ע"כ מכרתי לה קרקע כדי שאני אהיה מוחזק במעות דאין זה חזקה דמאחר שנתנה לו המעות בפני עדים ושטר מכירה בידה והיא מבררת המעות היו גלוים וידועים לו א"כ היא נקראת מוחזקת בקרקע:


(כג) ואותן המעות שנראו ילקח וכו':    אף על גב דגבי לוה מן האשה סתם כ' בסי' שאח"ז ריש סעיף ב' שאין לה עליו כלום משמע דאפי' במעות שאינם טמונים וגדולה מזה משמע בדברי הרמב"ם סוף פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האשה הם בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה וכתב המ"מ שם שכן דעת הרמב"ן והנה בפכ"ב מה"א כתב שאם נמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה נאמנת לומר מתנה נתנו לי כמ"ש בסמוך סעי' י"ב וכן הוא בירוש' וא"כ עכצ"ל מ"ש פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האש' הם בחזקת בעל' היינו כשהאש' הלואתן לבעלה ואז אינה נאמנת לומר שלי היו אבל כל זמן שהם בידה נאמנת לומ' שלי הם ואפי' אינם בידה רק נתנתן לבעל ע"ד שתקנה ממנו שדה ואפי' מעות טמונים לא אבדה זכותה אבל בהלואה אבדה אפי' במעות שאינם טמונים שלא היה לה להלוות לו אלא ליקח בהן קרקע כל זה הוא דעת הרמב"ם ע"פ פירושו של המ"מ:


(כד) וי"א דאם טוען ברי שהמעות שלו:    היינו במעות טמונים עדיף ברי שלו אבל במעות שאינם טמונים ברי דידה עדיף ודעת המפרשים שהביא המ"מ הוא להשוות מכר להלואה ובשניהם במעות טמונים ברי דידיה עדיף ואם אינו טוען ברי או במעות שאינם טמונים אפי' טוען ברי היא נאמנת אבל לדעת הרמב"ם גבי מכר לא מהני ברי דידיה אפי' במעות טמונים וגבי הלואה א"צ לטענת ברי רק מסתמ' הם בחזקתו עד שתביא ראיה:

סעיף י[עריכה]


(כה) עליה להבי' ראיה:    דכל זמן שלא ביררה דמעות גלוים היו כאלו לא נתקיים השטר דמי וקרקע בחזקת בעליה עומדת והשטר יש בו ריעות' והמוצי' מחבירו עליו הראיה:

סעיף יא[עריכה]


(כו) נתן לה אחד מתנה וכו':    הרב המחבר העתיק לשון הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה ומתנה דפסק כשמואל פרק בתר' דנדרים דף פ"ח ע"א דאפי' לא יחד דבר פרטי אלא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל בלשון א' לחודיה כגון שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן או מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אבל לרב דפליג שם אדשמואל צריך דוק' שמיחד המתנה לדבר פרטי לאכילה או לשתיה וכיוצא והנה הרמב"ם כתב מתחלה דברי רב שנתן לה לדברי פרטי על מנת שתלבשי או על מנת שתשתי דזה פשיט' דמהני דהא גם לה לא נתן לה רק לדבר פרטי אלא אפי' נתן לה לכל דבר שאמר לה על מנת שתעשי מה שתרצי אם סיים בדבריו בלא רשות הבעל מאחר שאמר שתי לשונות מהני אבל יש שיטה אחרת דלשמואל בלשון אחד סגי דק"ל כרבנן התם בנדרים דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה ואם אמר לה א' משתים מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני ויש שיטה שלישית הפוסקים כרב והמה ר"ת והרא"ש ושאר פוסקים ולפי זה ל"מ אלא שנתן לה לדבר פרטי כלישנא דמתניתין שם בנדרים ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנ' לפיך והריב"ש הכריע כדברי הפוסקים כשמואל ע"ש בסימן רט"ו ואני תמה על הכרעה זו נגד רבותינו בעלי התוספות והסכימו עמהם הרא"ש ומהר"ם וראבי"ה והראב"ד ובפרט אם הבעל מוחזק ועיין ביורה דעה סי' רכ"ב:

סעיף יב[עריכה]


(כז) והוא אומר ממעשה ידיך הם:    כלומר שמא מעשה ידיך הם ע"כ אין לו עליה רק חרם סתם אבל אם היה טוען ברי היתה צריכה לישבע היסת:


(כח) עליה להביא ראיה:    שאין יכולת בידה להפקיע מבעלה לגמרי וכל ממון הנמצא ביד האשה הוא בחזקת בעלה לפירות וגם ליורשה לאחר מיתתה כדין נ"מ ועיין בכ"מ מ"ש בשם בעל התרומות דמשמעות דבריו שאין לה נאמנות על הפקעת ירושה ואכתוב עוד מזה בסמוך:


(כט) וי"א וכו' נאמנת לומר שלי הם:    משפט הג"ה זו משמע דבמעות שאינם טמונים נאמנת להפקיע מבעלה לגמרי ולטעון שניתן לה המעות ע"מ שלא יהיה לבעלה רשות לא בפירו' ולא בירושה ואני לא ראיתי זה בדברי הרב רבי שמשון והרא"ש שהם לא כתבו רק שבמעות שאינם טמונים לא מהני תקיפת הבעל כמו שמהני במעות טמונים אבל מ"מ הם בחזקת נ"מ ואף שהמ"מ כתב שאין הכל מסכימין עם הרמב"ם והרמב"ן בזה והרשב"א הוא מהחולקים וס"ל דנאמנת האשה לומר שלי הם לגמרי ונתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכן דעת הר"י והריטב"א כמו שכתב נ"י אבל מ"מ הביא הב"י בשם הרשב"א בתשובה שלא החליט הדבר למעשה וגם לא חילק בין טמונים לשאינם טמונים דאפשר אף בטמונים כל זמן שהם בידה תוכל לטעון ששלה הם על מנת שאין לבעלה רשות כלל ואין חילוק בין טמונים לשאינם טמונים אלא כשהבעל מוחזק בהם אבל כשהם ביד האשה אין מי שיחלק בין טמונים לשאינם טמונים:


(ל) ודוקא בשאינה נושאת ונותנת:    ואפילו אינה נושאת אלא שהבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה גם כן כל מה שברשות' בחזקת הבעל הם וכך כתב הטור בסימן פ"ו על כן כתבו הפוסקים שסתם אשה מיקרי נושאת ונותנת דסתם נשים הבעל מאמין לה ומפקיד שלו בידה וכן פסק בשלחן ערוך בחושן משפט סימן ס"ב והראיה שצריכה להביא הוא שיש לה ממון מיוחד ואז נאמנ' לומר שמה שנמצא בידה הוא מאותו ממון המיוחד לה ועוד יתבאר דין נושאת ונותנת בתוך הבית בסי' שאח"ז:


(לא) נאמנת בכל ענין:    כלומר אפילו נושאת ונותנת תוך הבית מאחר דיש לה מיגו ואם היו שטרות כתובות על שמה ומתה אף שהיתה נושאת טוענין ליורשי' אם היתה בחיי' היתה מביאה ראיה שהיה לה ממון מיוחד אבל אם מתה והניחה מטלטלין אין טוענין ליורשי' ועיין כל זה בחושן משפט סימן ס"ב ובסמ"ע שם ועין בריב"ש סימן קס"ט ועיין בתשובת מהר"ם ב"ב סימן רס"ח:


(לב) ואם אמרה אתה נתת לי במתנה:    כלומר ואין לך פירות כמ"ש לעיל סעיף ז' שאין לבעל פירות במה שנותן לה מתנה אעפ"י שכבר נתבאר שעליה להביא ראיה כל שרוצה להפקיע הפירות מיד בעלה מ"מ הכא שאני מאחר שמעיזה בפניו נאמנת כ"כ המ"מ ולדעת בעל התרומות שהביא הכ"מ א"צ לתירוץ זה שגם הפירות נאמנת להפקיע מיד בעלה רק הירושה אינה נאמנת להפקיע לאחר מיתה:

סעיף יג[עריכה]


(לג) לוקחין דבר שפירותיו מרובין:    בגמרא מפרש ארעא ובתי ארעא וכו' והרמב"ם השמיט זה משום שאם יראה בעיני ב"ד ששכירות הבתים יותר טוב משדות הרשות בידם והכל תלוי בזה בדב' שפירותיו מרובין ובזמן הגמרא היה ארעא עדיף מבתי:

סעיף יד[עריכה]


(לד) לא ימכור מפני שהם שבח וכו':    ואם היא רוצה למכור אינה יכולה לכופו דהא אפילו בעז לחלבה שאין לה רק חלב אוכל והולך עד שיכלה הקרן מכ"ש בעבדים זקנים משתמש בהן והולך אף עפ"י שלא ישאר לה הקרן:

סעיף טו[עריכה]


(לה) פירות המחוברים לקרקע וכו':    רש"י כתב הואיל והקרקע קיימת לה ורש"י אזיל לטעמיה שפי' כן גבי עז לחלבה דבעי תמיד שיור גבי עז עורה וגבי תרנגולת נוצה אבל לפי' הרמב"ם אין לה רק פירות המחוברים לא גרע מעז לחלבה:


(לו) אפי' הגיע זמן ליקצר:    אף ע"ג דק"ל כל העומד ליקצור כקצור דמי שאני הכא דתקנת חכמים היה פירות הנלקטים בעודה תחתיו הרי הן שלו עיין בהרא"ש:


(לז) ואפשר דטעו' נפל בספרי':    לא ידעתי למה כתב דרך אפש' הא פשוט הוא שהוא ט"ס:

סעיף טז[עריכה]


(לח) עבדי נ"מ ובהמו' נ"מ וכו':    אף על גב דק"ל יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אפ"ה עבדי מלוג עדיפי מעבדי' שלו ועיין ביורה דעה סי' רס"ז סעי' כ':


(לט) ולד שפחת מלוג לבעל:    ומכ"ש ולד ולד עד עולם. וכתב הרא"ש בשם בה"ג דאם מתה האם קודם ששחט הולד נעשה הולד קרן של האשה במקום האם ולא ידעתי למה הושמט דין זה כאן ודין הכפל שלא זיכו אותו לבעל אפילו כפל דולד שהוא שלו הושמט כאן משום דאין כפל נוהג עכשיו דאין דנין דיני קנסות ומ"מ יש נ"מ גם האידנ' אם תפסה זכתה ואין הבעל מוציא מידה:


(מ) וליטול ולד השפחה:    אבל ולד הבהמה אין זה שבח בית אביה:

סעיף יז[עריכה]


(מא) ומקדים לו המעו' אין שומעין לו:    משום דהמעו' יאכל בשנה אחת ולא יהא רווח ביתא לשנים הבאות:


(מב) ועושה סחורה במעו' ש"ד:    אבל אם נפלו לה כספים והוא רוצה לעשו' סחור' בהם ולא ליקח הקרקע אין שומעין לו דהקרן צריך להיות קיים לאש' כ"כ הרשב"א:


(מג) או נ"מ שלה:    עיין בחושן משפט ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאור' אינו גובה דהא אפילו למכור לשנים מרובות אינו יכול משום ריוח ביתו מכ"ש לשלם לב"ח ועיין בתשובת המבי"ט ס"י:

סעיף יח[עריכה]


(מד) לשנים מרובות מכור:    משמע קצת דלכתחלה יכולה האשה למחות רק אם מכור בדיעבד מכור מטעם שכתב רב האי והובא בטור:

סעיף יט[עריכה]


(מה) שיהיו משמשין אותה בבית אשה אחרת:    הרב המחבר לטעמיה אזל שפי' בב"י דוק' לשמש אותו ולא אותה אבל מדברי הטור והמ"מ לא משמע הכי רק שמיירי שייחד שפחה אחת לשימושה של האשה האחרת לדברי הרמב"ם מותר אפי' בבית אחר רק באותו עיר ולדברי רש"י והרא"ש דוק' כשהכניסו צרתה לביתה ופשט הגמ' אינו מורה כפי' הב"י דלא מיירי רק בשימוש צרתה ואשמעינן דלא גרע צרתה מאורח ולא מיירי בשימוש דידיה והב"י כתב בשם הרשב"ץ כיון דאיכ' פלוגת' אין ביד הבעל לכוף לשמש צרתה בבית אחר אם לא במקום שנוהגים לדון כהרמב"ם אבל דברים שהבעל עצמו משמש כגון גלימ' דמכסי ביה יכול להשתמש באיזה מקום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מקום מיוחד: