בית שמואל על אבן העזר קיב
סעיף א[עריכה]
(א) אפי' לא נכתב בכתובה: והכתובה בידו לא אמרינן שהיה תנאי שאין להן מזונות אלא אמרינן ט"ס הוא:
(ב) ובמקום שאין כותבים כתובה: כ"כ הטור וכן הוא דעת הרמב"ם פי"ט במקום שכותבים כתובה אין להן מזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו אלא הרמב"ם לטעמיה אזיל דכן ס"ל במזונות שלה כשאין הכתובה בידה אין לה ת"כ אבל לדעת הטור אית לה מזונות אף על פי שאין הכתובה בידה כמ"ש בסי' צ"ג צ"ל כמ"ש בסי' הקודם שאני מזונות שלה דנכסים בחזקתה אלא לכאורה קשה לדעת רמ"א שהביא בסי' ק' דעת הפוסקים דס"ל אפי' אין הכתובה בידה אית לה כתובה כיון שהוא תנאי ב"ד ושם פסק כן ומ"ש שם ולא נהגו כן קאי על תוספות כתובה א"כ כאן לענין מזונות הבנות קשה למה לא הביא הפוסקים הללו דס"ל דאית לה כתוב' כן אית לה מזונות ובד"מ לא הביא שום פוסק דס"ל דאית להו מזונות אלא כ' בשם הראב"ד דאית להו מזונות ובאמת כל הני פוסקים דסבירא להו דאית לה כתובה כן יש להן מזונות וא"ל שאני מזונות בנות דמהני שיהא פטור ויש לחוש שמא היה תנאי שיהיה פטור דהא תנאי ב"ד הוא אין לחוש שמא הי' תנאי כשם דלא חיישינן לפרעון וע"כ הטעם הוא כיון שהוא תנאי ב"ד לא אמרינן שמא פרע אלא בעינן בירור גמור כן ה"נ לא חיישינן שמא היה תנאי ביניהם גם מבואר כאן כשהכתובה בידה ולא נכתב חיוב מזונות לא אמרינן שהיה תנאי כך ביניהם אלא תלינן בט"ס כיון שהוא תנאי ב"ד ואפשר לומר הסברא כמ"ש בסי' הקודם הבנות אין להן טענות בריא אפילו אם אמם טוענת ברי ל"מ ברי דידה כיון המעות שייך להבנות כמ"ש בסי' קי"ז וכמ"ש בתוספות פרק המדיר דף ע"ז ד"ה רישא:
(ג) וי"א דאפי' במקום שכותבים: הנה פי"ט ה"ה מבואר לדעת הרמב"ם כשאין הכתובה בידה אין להם מזונות משום דחיישינן שמא מחלה כתובתה וע"ז תמה שם הראב"ד וס"ל אפילו אם מחלה הכתובה מ"מ מזונות הבנות אין תלוי בכתובה משמע דס"ל ג"כ אם מחלה בפירוש מהני אלא מחילת הכתובה אין מפסיד מזונות לפ"ז י"ל אם אין השטר כתובה בידה ס"ל לראב"ד ג"כ דחיישי' שמא מחלה בפירוש המזונות כיון דאיכא ריעותא לפנינו ולא השיג הראב"ד על הרמב"ם אלא מ"ש הרמב"ם שמא מחלה הכתובה וס"ל מחילת הכתוב' מפסיד המזונות והראב"ד ס"ל אפי' אם מחלה הכתובה לא נמחל המזונות והרב רמ"א כתב בשם הראב"ד אפי' אין הכתובה בידה לא חיישינן שמא מחלה המזונות א"י מנ"ל זאת כי לא נשמע זאת מהשגות הראב"ד הנ"ל ודוחק לומר מ"ש בשם הראב"ד לא כתב בשמו אלא אם מחלה הכתוב' לא נמחל המזונות ומ"ש אפי' אין שטר הכתובה בידה זאת לא כתב בשם הראב"ד אלא כן הוא דעת ר"י שהביא בסי' ק' דהא בד"מ לא הביא דעת ר"י בסי' זה רק הביא דעת הראב"ד ואפשר דס"ל כיון דאין מזונות הבנות תלי' בכתובה א"כ לענין מזונות הוי כאלו אין ריעותא לפנינו אף על פי שאין הכתובה בידה מ"מ לענין מזונות ליכא ריעותא דלא תליא מזונות בכתובה גם יש לו' דס"ל לראב"ד כיון דאין מזונות תלי' בכתובה א"י למחול זכות הבנות כי בשלמא כשהכל נגרר אחר הכתובה אז כיון שהיא מחלה זכותה ממילא נמחל הכל אבל למאן דס"ל דמזונות לא נגרר אחר הכתובה א"י למחול והטור ס"ל כהרמב"ם כמ"ש בסי' ק"ה והא דפסק בסי' קי"ד דא"י למחול מזון בנותי' תירץ בח"מ מזון בנותי' כבר זכו הבנות שהיו בעולם לכן א"י למחול אבל בנותיו דעדיין לא היו בעולם ולא זכו יכולה למחול ולמ"ש א"צ לזה אלא מזון בנותיו שאני שהוא תנאי כתובה ונגרר אחר הכתובה לכן יכולה למחול כמו דיכולה למחול הכתובה אבל שאר זכות הבנות א"י למחול ובסי' ק"ה לא הביא הרב רמ"א דעת הראב"ד על מ"ש המחבר שם במוחל' אבדה כל ת"כ י"ל דשם איירי כל תנאי שלה וזכות שלה קאמר והר"ן פנ"ש והמגיד פ' י"ט ס"ל כדעת הראב"ד בזה:
(ד) וכן אם נתגרשה: היינו לכ"ע הדין כן אפי' אם נתגרשה חייב במזונות הבנות שנולדו לה קודם הגט כ"כ הטור ונראה אפי' אם נתעברה וילדה אחר הגט נמי בכלל החיוב:
סעיף ב[עריכה]
(ה) ומציאתה לעצמה: דאין אדם מוריש זכות בתו לבניו אף על גב מ"י של האלמנה שלהם מ"מ בתו ניחא ליה בהרווחה שלה ש"ס:
סעיף ג[עריכה]
(ו) והארוס חייב במזונותיה: היינו בעי' בש"ס לפי' הרי"ף והרמב"ם ופסקו כלישנ' דאית לה מארוס כיון דהפסידה המזונות מחמת ארוסיו לכן כתב הר"ן אפשר דאינו חייב אלא עד שתבגר דהא משתבגר אין לה מזונות מאחים וכ"מ מרמב"ם מיהו לשיטת רש"י ותוס' והרא"ש דמפרשי' בעיא זו בענין אחר אין לה מזונות מארוס ונראה הארוס י"ל קים לי כהני פוסקים:
(ז) וי"א דלא אבדה מזונות וכו': כ"כ המגיד בשם ר"ח והעיטור והרשב"א דלא הפסידה מזונות אלא כשארסה בנערות אז הוי אריסיה מדאוריי' משא"כ בקטנותה לפ"ז אפילו נתארסה מעצמה אית לה מזונות אבל למ"ש הר"ן ס"ל לר"ח והעיטור כהרמ"ה שהביא בסמוך וכתב הר"ן בשם הרשב"א בזה"ז דגובין מן המטלטלין אם נשאת לדעתה הוי כמחילה ועסי' אח"ז שם מבוא' לדעת המ' והגמ' סתם נישואין לא הוי מחילה וכן הוא דעת הר"ן:
(ח) שנתארסה מעצמה: עיין סי' קנ"ה בסעיף ב':
סעיף ד[עריכה]
(ט) וי"א דוקא מן האירוסין: וכתב בפרישה אם נתארסה כשהיא נערה אחר מיתת אביה ונתגרשה בעודה נערה יש לה מזונות דכיון משמת אביה היה לה שיעבוד וחוב על האחין אף על גב דפקע לה משנתארסה מ"מ כיון שנתגרשה חזרה לזכותה דומה לקטנה שנישאת כשמיאנה בנשואין חזרה למזונות וט"ז חולק ע"ז דל"ד למיאון שעוקר נישואין הראשונים משא"כ בארוסין של נערה ומשמע לדעת י"א אפילו אם נתאלמנה אחר מות אביה יש לה מזונות וא"י מנ"ל זאת דהא הטור והר"ן כתבו דוק' כשנתאלמנה בחיי אביה ולא מצינו שום פוסק דס"ל בארוסי' אפי' אחר מות אביה ומה שמציין טור לא ראיתי בטור משמעות לזה ואפשר דנתכוון לדעת רש"י שפי' הסוגי' מן הארוסין ולא פי' דאיירי דנתאלמנה בחיי אביה אלא לכאורה נראה מפרש"י למה דקי"ל ארוסה אין לה מזונות אף בנתאלמנה אין לה מזונות ובריית' זו ס"ל ארוסה אית לה מזונות ולא קי"ל כן אלא כרב דאמר בארוסה אין לה מזונות, ואית' בזה ד' שיטות לרש"י אפילו בנתאלמנה מן ארוסין אין לה מזונות ומשמע אפילו בחיי אביה ולרא"ש והר"ן בארוסי' אית לה כשנתאלמנה בחיי אביה, ולר"ת אפילו מן הנישואין אית לה מזונות כשנתאלמנה בחיי אביה, ולרמב"ם אפי' אם נשאת ונתאלמנה אחר מות אביה אית לה מזונות וא"ל א"כ מהיכי תיתי בממאנת דאין לה מזונות מן הנישואין וי"ל שאני ממאנת הואיל היא גרמה ה"א דאין לה מזונות ב"י וכ"מ:
סעיף ה[עריכה]
(י) אם לא היה לאחיו נכסים: אז כתובתה על נכסי בעלה השני יש לה ת"כ ג"כ ממנו ויש מזונות לבתה ממנו אבל כשהניח הראשון נכסים אז כתובתה על הראשון בזה מבעי' בש"ס אם יש לבתה מזונות משני כיון מראשון לית לה מזונות דהא לאו בתו היא וקי"ל כל היכ' דאין לה מא' אית לה משני לענין כתובה כ"פ הרא"ש והר"ן מיהו לפי' תוס' אפי' אם לא הניח נכסים מ"מ מבעי' בש"ס אי אמרי' בבתה ת"כ ככתובה:
(יא) וכן בת שניה דאין לה כתובה ות"כ: מבעי' בש"ס בתה מהו די"ל לדידה קנסו חז"ל הואיל ועשתה איסור ולא לבתה, וכן בת אנוסה דאין לה כתובה כיון דא"י לגרשה ומבעי' אם אית לה ת"כ וכן בת ארוסה דלא תקנו חז"ל כתובה עד הנשואין בכל אלו עלתה בתיקו ואין לה מזונות וכתב רי"ו אם תפסה אין מוציאים ממנה ובש"ג כתב בנכסים מועטים אין מוציאין ממנה אבל בנכסים מרובים אין להן זכות אלא מזונות דבר יום ביומו לכן מוציאין ממנה ואחר שמוציאין אפשר דאין להן כלל ובב"י ובד"מ הביאו דברי רי"ו בסתם מיהו בתיקו אית' פלוגת' אם מהני תפיסה כמ"ש בחושן המשפט בכמה מקומות, ולרמב"ם בת ממאנת יש לה מזונות ופי' המגיד פ"ב ה"א היינו שמאנה בעת שהיתה מעוברת וקודם שתלד יכולה למאן ואח"כ ילדה וע' בסי' קנ"ה מ"ש בזה ומהר"מ מטיקטי"ן וב"ח פירשו דאיירי בקדושי טעות ולמ"ש בסמוך לית' והנה הר"ן והמגיד הניחו בצ"ע מנ"ל לרמב"ם דין זה כיון דממאנת אין לה כתובה מנ"ל דבתה יש לה מזונות ונראה דס"ל כל הסוגי' איירי דוק' שאין לה בעת הנשואין כתובה בזה מבעי' אם יש לה ת"כ אבל אם יש לה כתובה מצד הנישואין אלא אח"כ גרמה לעצמה הפסד אז לא הפסידה בתה זכות שלה אטו אם זנתה היא והפסידה הכתובה תפסיד בתה זכות שלה ומזה מוכח דלא כמהר"ם הנ"ל וב"ח דהא אם איירי בקדושי טעות אז למפרע לא הוי נישואין כלל ואין לה כתובה מיד בעת הנישואין:
(יב) שנולדה לו בעודה ארוסה: אבל נתעברה קודם שנשאה וילדה אחר שנשאה קרינן בנן נוקבין וכו' ומ"ש אח"כ נשאה היינו לפי הפי' של הרא"ש אבל רש"י והר"ן פירשו שלא נשאה אלא כתב לה כתובה בעודה ארוסה ומת:
(יג) אבל בחייו הוא חייב במזונותן: הנה בחייו חייב לזון את בנו עד ששה שנים כמ"ש בסי' ע"א ואחר מותו אין מפרישין מזון בניו כמ"ש שם ולבנות בחייו אינו חייב אלא עד שש ולאחר מותו יש להן מזונות עד שיבגרו או עד ארוסין ולאלו אין להן אחר מותו:
סעיף ו[עריכה]
(יד) דבר המספיק: כ"כ הרמב"ם פי"ט ובש"ג פסק גם לבניו /לבנותיו/ פוסקים לפי כבוד אביהן ע"ש פ' נ"ש, וע' בש"ס דשמין הנכסים ונותנים לה מזונות וכסות:
(טו) ואין הבנות נשבעות: אף על גב לפי פסק הלכה בסי' צ"ג גם האלמנה אינה נשבעת על מזונות מ"מ ה"א הבנות צריכה לישבע כי אלמנה נשבעת לסוף על הכתובה קמ"ל דא"צ לישבע כי לא חיישי' לצררי דלקטנות לא מתפיס צררי כמ"ש ר"פ שניי דייני כ"כ תוס' פ' השולח דף נ"א, לפ"ז משמע נערה צריכה לישבע כי דוק' לקטנה לא מתפיס צררי וכן משמע בתוס' שם, מיהו לרמב"ם אפי' נערה א"צ שבועה, ובתוס' פ' הנושא אית' אפילו בקטנות חיישי' לצררי דמתפיס בעת המיתה גם לבנותיו ניח' ליה בהרווחה וכן הוא בר"ן שם לפ"ז אפילו מת כשהן קטנות צריכין לישבע אחר שיגדלו אף על גב שכתבתי בסמוך בודאי מתפיס צררי היינו לענין אם באתה לגבות מן משועבדים אבל מב"ח ניזונית מ"מ לענין שבועה לפי תירוצים אלו חיישי' לצררי אפי' לענין בעל חוב /בני חורין/ צריכה שבועה, מיהו בתו' אלו י"ל לענין ב"ח לא חיישינן לצררי וכל דבריהם שם איירי לענין משועבדי' אבל בתוס' פ' הניזקין משמע כמ"ש אפי' לענין ב"ח חיישינן לצררי וצריכה שבועה:
סעיף ז[עריכה]
(טז) אם מכר האב: עיין דינים אלו בסי' צ"ג וכתובת האשה קודמת למזון בנות תשו' רמב"ן ואפי' אם ליכא אלא מטלטלין דל"ש קדימ' מ"מ כתובה קודמת דתקנות הגאונים כעין דאוריי' תקנו ר"ן ס"פ מציא' האשה:
סעיף ח[עריכה]
(יז) אפי' קנו ממנה: הנה בענין מזונו' הבנות דאין טורפי' משועבדים אי' בפ' הנזקין לר"ת /לר"ח/ הטעם מפני שאין קצובים וכ"כ הרמב"ם ועיין סי' קי"ד ולעולא הטעם מפני שאין כתובים ואפי' אם כתב תקנו חז"ל דהוי כאלו לא כתב ואין טורפין משועבדים והא דטורפין למזון בת אשתו כשמחייב את עצמו לזון אותה אוקמי בש"ס דוקא כשעשה ק"ס דאז עדיף מכתובות ולבנותיו ל"מ קנין משום בנותיו דאי' להו מזון מחמת תנאי ב"ד חיישינן טפי לצררי משא"כ בת אשתו והא דטורפין לפרעון כתובה ולא חיישי' לצררי משום בתו נ"ל בהרווח' דיד' חיישינן טפי לצררי ול"מ שבוע' ואשתו טורפת בכתובה בשבוע' לפ"ז יש לחלק בין בנותיו לבת אשתו נמי בכה"ג דבנותיו נ"ל בהרווח' דידהו והא דמחלק מטעם תנאי ב"ד משום דנ"מ מזה אם קנו קנין לזון את בנותיו אחר שיבגרו דליכא תנאי ב"ד אף על גב דנ"ל בהרווחה דידה מ"מ לא חיישי' לצררי אלא בצירוף תרי טעמי' הללו תנאי ב"ד ונ"ל בהרווחה כן עולה מתוס' הנ"ל והקשו תוס' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' ת"ל מטעמים הללו ותרצו בפ' הנושא דנ"מ היכא דהודה האב בעת מיתתו דלא התפיס צררי לזה בעינן הטעם מפני שאין כתובי' לפ"ז אם קנו קנין לזון את בנותיו והן היו בעולם באותו פעם והודה אביהן דלא התפיס להן צררי טורפין מן משעובדי' דהא קנין עדיף מכתוב' אלא דאין טורפין מחשש צררי ובהודה לא חיישי' לצררי כמ"ש תוס' מיהו לתירוץ בתרא שם ל"מ הודה ותרצו אם לא קנו קנין אז לא חיישי' לצררי ואין טורפין מפני שאין כתובים ואם קנו קנין אז חיישי' לצררי מדיפה כחה ועשה ק"ס לפ"ז תו א"צ לומר דהודאה של אביהן מהני דהא סברא זו ילפי' מחמת הקושי' ל"ל הטעם מפני שאין כתובי' והשתא יש לתרץ קושי' זו דנצרך תרי טעמים הללו דהיינו אם לא עשה קנין אז ליכא חשש משום צררי בעינן הטעם מפני שאין כתובים ואם עשה ק"ס דעדיף מכתובה נצרך הטעם דחיישי' לצררי כיון דיפה כחה ועשה ק"ס ובפ' הנזקין כתבו תירוץ זה וכ"כ באגודה גם נ"מ מתירוץ זה אפי' מי דלא ניחא ליה הרווחה דידיה מ"מ אם יש לו מזונות מתנאי ב"ד ועשה ק"ס חיישי' לצררי מדיפה כחו לפ"ז אם עשה ק"ס לזון את אשתו חיישי' לצררי והרשב"א והמגיד דכתבו אם עשה ק"ס לזון את אשתו טורפי' מן משועבדים ע"כ ס"ל כתירוץ קמא של תוס' דלא חיישי' לצררי אלא היכא דניחא ליה בהרווחה ואית לה מתקנת חז"ל ובבדק הבית הקשה על הטור אי מטעם צררי תשבע ויזונו הם ממשועבדי' ותירץ אה"נ השבועה מהני כשהיא נערה אלא בקטנה א"א אותה להשבעי' /להשביע' אותה/ מ"ה לא חשש רבינו להזכיר ע"כ וליתא כמ"ש בשם תוס' דאשה טורפ' בשבועה נשמע הבנות אין טורפין אפי' בשבועה גם כתב הר"ן דאין חשש הוא שמא התפיס צררי אלא בודאי התפיס צררי ול"מ שבועה:
(יח) אבל אם קנו ממנו וכו': כ"כ הטור בשם הרמ"ה אי כתב לה שטר באפי נפשה א"נ קנו ממנו אחר הנישואין סתם קנין לכתיבה עומד דאם התפיס צררי אי בעי ליה למנקט שטרא א"נ למיכתב תבראי, ולכאורה נראה דס"ל כתירוץ א' של תוס' היכא דהודה האב לא חיישי' לצררי דהא כאן ליכא הוכחה אלא מאב מ"ה ס"ל דמהני ג"כ הסברא אם איתא וכו' ואז הוי כאלו הודה האב ולכאורה קשה אף על גב דליכא חשש משום צררי מ"מ למה מהני שטר הא תקנו חז"ל אפי' כתב דלהוי כאלו לא כתב כמ"ש בסמוך וצ"ל דס"ל כל הסוגיא איירי כשלא כ' שטר באפי נפשי' אבל שטר באפי נפשי' מהני והיינו בשבועה כמו בכתובה ובבדק הבית הקשה למה חיישי' בכתובה להתפסת צררי הא אי התפיס צררי ה"ל למכתב תברא כמ"ש הרמ"ה ולמ"ש ניחא דאף כאן לדעת הרמ"ה צריכים לישבע כמו אשה בכתובתה אבל לדעה קמייתא ל"מ שבועה מיהו לתירוץ בתרא ולמ"ש הר"ן ל"מ הודאת אביהן כי בודאי מתפיס צררי:
סעיף ט[עריכה]
(יט) אם פסק עם האשה וכו': כלומר כל שמחייב את עצמו לעשות דבר שאינו מת"כ אז לא אמרי' בודאי מתפיס צררי אף על גב דניחא ליה בהרווחה אלא הן כשאר ב"ח ונשבעי' וטורפי' מלקוחות והיינו כשמחייב את עצמו כדרך שחייב ע"פ הדין:
סעיף יא[עריכה]
(כ) שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות: כתב הנ"י בכל המזונות נכלל כסות ומדור ולא הנדוניא וכן לדעת תוספות הנדוניא אינו בכלל מיהו בתו' יש לדייק גם מלבושים אינן בכלל וכן הוא לדעת ריב"א כמ"ש בבית יוסף סוף סימן קי"ד, ולרשב"ם גם צרכי הנשואין בכלל וכן כתב בהג"א וכן הוא דעת ר"ה כמ"ש בב"י שם בתשו' שהביא שם מיהו יש לדחות לענין נכסים מועטים לא איירי שם ומודה דלא הוי נכסים מועטים משום צרכי נישואין וכן יש לומר לדעת רשב"ם כמו שכתב הנ"י בשם הריטב"א וכן עיקר:
(כא) מוציאין מהם לבנו': ונותני' ביד הב"ד או ליד אפטרופוס שלה וכן כתב המגיד ונ"י:
(כב) וי"א דאסור לבנים למכור: כ"כ תוס' והמ' היינו לדעת הפוסקים דס"ל אם קדמו ומכרו בנכסים מועטים אפי' אחר שעמדו בדין מכרן קיים תקשו א"כ מה איכ' בין נכסים מרובים לנכסים מועטים כי בודאי אפילו בנכסים מרובים אין להן למכור להפקיע מזונות ותרצו דנ"מ בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך גדול כגון פדיון שבוים ובנכסים מועטים אין מוכרים לכתחלה, נשמע בנכסים מרובים יכולים למכור לצורך פ"ש אפילו שמפקיעים מזונות מיהו י"ל דוק' להני פוסקים צ"ל כן אבל לדעת הפוסקים דס"ל דמכר בטל אם מכרו אחר שעמדו בדין יש חילוק אחר בין נכסים מרובים לנכסים מועטים וי"ל אפי' לצורך פ"ש א"י למכור לכתחלה להפקיע מזונות:
(כג) דאסור לבנים: בד"מ כתב בשם הנ"י דיכולים למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשים שישלשו כדי שאל ימכרו אלא אם מכרו המכר קיים ואין מחויבים להשליש על זה:
סעיף יב[עריכה]
(כד) יזונו אלו ואלו: כי לא תקנו הגאונים שידחו את הבנים ומשמע דאז הכל בחזקת שניהם:
(כה) וע"י מטלטלים יהיה מרובים: וס"ל תקנות הגאונים היה לטובת הבנות ומכ"ש היכ' דאיכ' טובת הבנים לכן אי"ל הבנות לא ניח' לן תקנות הגאונים:
(כו) מיהו מקום דכותבין: אריש' קאי אם לא הניח אלא מטלטלין:
סעיף יג[עריכה]
(כז) זכו בהם הבנים: משמע לפרש"י דיזונו יחד, ורשב"ם פי' דשמין כמה יהיה מגיע עכ"א ותפסד לפי הערך:
סעיף יד[עריכה]
(כח) הבנים יורשים: ואין הולכים אחר התחלת העסק ול"ד לכב"ד בסי' הקודם כאן למעקר ירושה דאוריית' שאני תוס':
(כט) וי"א אפי' עמדו וכו': אפי' באו הנכסים ליד ב"ד והעמידו אפוטרופוס מ"מ אם נתרבו חזרו לדין מרובים אף על גב לענין מכירה לא אמרי כן כמ"ש בסמוך שאני מכירה שמפסיד אותם לגמרי וכן הוא מפורש בהרא"ש והב"י לא ע' בהרא"ש, והתוס' ורמב"ם והמגיד ס"ל אלו שני דינים שוים אבל לכל הפוסקים אין חילוק בין עמדו לדין לבין אם תפסו הנכסים:
(ל) ונדחו הבנות: אפי' ממעות דלאו הני זוזי שבק אביהם והרא"ש ור"ה חולקים ע"ז /בזה/ ובחושן המשפט סי' ק"ז הביא שני דעות אלו ולא הכריע וכאן הואיל היורשים מוחזקים מ"ה כתב דנדחו הבנות אבל שם בחושן המשפט שניהם שוים היורשים וב"ח דשיעבודו דאוריית' הוא וע' סי' צ"ג מיהו צריך ישוב למה לא הגיה הרב רמ"א כלום בסי' צ"ג:
סעיף טו[עריכה]
(לא) ויש עליו חוב: בנ"י כתב מלוה בשטר בודאי ממעט ולא משמע כן משאר הפוסקים והרא"ש כתב דוק' כתובת אלמנה ממעט הואיל אית לה בתקנות חז"ל ה"ל כאלו גביה כבר:
(לב) או חיוב עישור נכסים: בש"ס מבעי' חוב או מזונות בת אשתו אם ממעט ועלתה בתיקו וקי"ל הנכסים קיימ' בחזקת הבנים לכן זכו הבנים אבל עישור נכסים לית' בש"ס אלא הרא"ש כתב כיון דלא מטי הזמן אינו ממעט לפ"ז ל"ד להני תרי מזון בת אשתו וחוב דשם עלתה בתיקו ונ"מ לענין תפיסה כמ"ש לעיל ואפשר עישור נכסים דכתב איירי דמטי הזמן ומדמה הטור לחוב מ"ה כתב הני ג' דינים בחד בבא ובשלשתן מהני תפיסה כי עלו בתיקו:
(לג) ומזונות האלמנה: לפי גי' הרי"ף והרמב"ם לית' בש"ס בעיי' זו מזונות אלמנה כמ"ש בנ"י ובב"ה כי לשיטתו אלמנה דוחה לבן או לבת אין מקום לבעי' זו אבל לשאר פוסקים לא דחי' האלמנה אלא בנכסים מועטים ונדחה הבן מחמת מזונות הבת אז דחי' האלמנה לבת ובנכסי' מרובים יזונו שלשתן ביחד אלא צריך ישוב מה קמבעי' ליה הא אלמנה אינה דוחה ולשיטות הרי"ף אלמנה ממעט וב"ח מבעי' ליה משום ב"ח מחוסר גוביינ' אבל אלמנה עומדים הנכסים בחזקתה ואחר שבא הב"ח או בת אשתו ס"ל לרשב"א דהוי נכסים מועטים ונדחה הבן ולריב"א נזונו יחדו וע' בהג"א: