בית שמואל על אבן העזר צו
סעיף א[עריכה]
(א) אלא בשבועה: אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך זמנו מ"מ אשה דאית לה כתובה מתקנת חז"ל חיישינן טפי שמא התפיס לה צררי כ"כ תוספ' פ' השולח וריש ב"ב והרא"ש שם וא"ל א"כ למה תגבה בשבוע' מ"ש ממזון בנותיו דאית להו מתקנת חז"ל ואין טורפי' מן הלקוחות אפי' בשבועה והתם ג"כ החשש משום צררי תירצו תוס' משום בבנותיו יש חשש יותר משום דניחא ליה בהרווחה דידהו יותר, ונראה נ"מ ונצ"ב דלא שייך בהו תקנת חז"ל א"כ ליכא למיחש לצררי אין צריך שבועה לגבות אפי' כשאין בעין, לפ"ז י"ל מ"ש הרמב"ם והטור דיורש' נ"מ ונצ"ב איירי אפילו כשאין בעין וכ"כ בתשובת מהרשד"מ סי' קל"ד אלא המגיד והב"י פירשו דאיירי כשהם בעין מיהו י"ל לדינ' יפה כתבו כי שם בתו' והרא"ש תירצו עוד תירץ אחר דחיישי' שמא סמוך למיתה התפיס לה צררי, ולא קודם הזמן לפ"ז יש לחוש אף בנ"מ ונצ"ב לכן בעינן דוקא כשהם בעין אף על גב לפי תירץ זה אין חשש במת פתאום דהא אינו מתפיס קודם מיתתו ובסי' צ' כתבתי פלוגתא בזה י"ל אנן חיישינן במת פתאום לתירץ קמא ובנ"מ ונצ"ב כשאין בעין חיישינן לתירוץ זה ואין מוציאי' מיתמי מיהו לפי שני תירוצי' הללו נשמע אם מת פתאום גובה נ"מ ונצ"ב אפי' כשאין בעין ממ"נ אלא דיש חשש שמא לקחה בעצמה צררי קודם מיתתו א"כ אפי' נ"מ ונצ"ב א"י לגבו' ותלי' דין זה בדין מ"ש לקמן אם שבועה זו שלא לקחה בעצמה צררי צריכה לישבע בלא גילגול שבועה שהתפיס לה בעלה צררי או /אז/ אפי' אם הוא מת פתאו' ואין חשש שהתפיס לה צררי מ"מ שמא לקחה בעצמה אבל אם שבועה זו אין חל עליה אא"כ ע"י גלגול כהנ"ל אין חשש כשמ"פ ועיין סי' צ' ובזה"ז שכוללי' הכל בסכום א' וכותבים כל הסך שהוא חייב לה סך כך וכך יש לומר לכ"ע צריכה שבוע' אפילו אם הכל בעין כיון שהחוב שלה הוא על סך מעות, מיהו בתשובת רלב"ח ובתשו' מהר"י לבית הלוי כלל ג' סי' י"ט לא משמע כן ועיין תשובת רש"ל סי' מ"ט שם מבואר אם כתובה נגבה ממלוה שהלוה בעלה קודם הנשואין:
(ב) בשבועה: ואין פוחתים לה אם נפחתו הנכסים קודם השבועה עיין תשו' הרא"ש כלל פ"ד:
(ג) בעין: עיין בטור סי' צ"ח שם הביא מחלוקת רש"י והרי"ף לרש"י אפי' אין בעין לא חיישי' תו לצררי כיון שנתן לה פ"א לא חיישינן וכאן משמע כהרי"ף:
(ד) אבל תפסה וכו': שלשה מיני תפיסות יש א' אם תפסה האשה בחיים ויורשים מוחזקי' בו בזה לא אמרי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ב' אם האשה תפס' והיורשי' אין מוחזקי' בו אלא מונח ביד הב"ד ובח"ה /ובת"ה/ שם לא החליט הדבר למעשה וכתב הממון המונח ביד הב"ד לחזק' שניהם היה נראה דזכו יורשי האשה הואיל אינם צריכים להוציא בחזקתייהו נמי מונח כי בטעם מועט דחינן דאין אדם מוריש שבועה וכו' ולכל הפחות היה נראה דחולקים ג' אם היורשים תפסו אחר מיתה דבר זה מצינו במרדכי בכמה מקומות ומבואר שם אם ליכא עדים וראיה לכ"ע מהני התפיס' אלא אם איכא עדי' וראו בזה פליגי הפוסקים והר"ן והראבי' ס"ל אפ"ה מהני תפיס' דקיי"ל האי דיינ' דעביד כר' אלעזר לא מהדרי' עובדא וקי"ל דעביד אינש דינא לנפשי' א"כ אפילו תפיסה בעדים מהני כיון דעביד דינ' לנפשי' כרבי אלעזר דאמר אדם מוריש שבוע' לבניו וכן משמע בחושן המשפט סי' ק"ח דקי"ל כהר"ן וכ"כ בה"ת ובגדולי תרומ' וכ"פ בט"ז ועיין תשו' בן ששון סי' נ"ג ובתשו' מהרי"ט סי' מ"ד ובתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ג ותשו' ש"י סי' ל"ד מ"ב ס"ג וכשהיורשי' מוחזקים א"צ שבועה כלל וע' בתשו' מהר"מ במרדכי פח"ה והא דמשמע בתשו' רשב"א סי' תתקל"ט דצריכים לישבע י"ל שם איירי כשהם רוצים להוציא מעות הכתובה אבל כשהם מוחזקי' במטלטלין ואין מבקשים מעות א"צ שבועה וחילוק זה כתב ג"כ הר"ן, ואם הב"ד נתנו לה בעד הכתוב' והיא לא נשבע' על הכתוב' ומתה זכו היורשים לכ"ע ונשמע זאת מדין המבואר בסמוך אם מכרה בלא שבועה. כתב בתשו' ש"י שם כשיש בעלי חובות על אביהם י"ל היורשי' לא ניחא לן השבועה של אמנו כי השבועה תקנו חז"ל לטובת היורשי' וי"ל לא ניחא לן תקנות חז"ל ואז יורשי' את הכתובה וא"צ לשלם ממעות הכתובה לב"ח:
(ה) אם פרעו לה מקצת: ה"ה אם לא פרעו לה אלא זקפו בחוב ועשאו ש"ח הוי כפרעון דהא מהשתא הוי כאלו לקחו הם הלואה כ"כ בח"מ אף על גב דאיתא בסי' נ"ג דל"מ אם נתן ש"ח לחתנו דשאני הכא מדנתן ש"ח אמרי' מסתמא מחל השבועה:
(ו) אלמנה שנשתתקה וכו': כיון דהיא שומעת הרי היא כפקחת לכל דבר ובלבד אחר הבדיק' דלאו דעתה שגישתא ולא שנלך אחר רמיזות אלא הרכנ' ראשה הוי כדיבור כיון דשבועה זו אינה מן התורה אלא משום תקנות היתומי' לכן כשא"י לישבע ולענו' אמן משביעי' אותה מפי אחרים ונוטלת הכתוב' והנדוני' כדי שלא תפסיד כ"כ בתשו' הרשב"א:
(ז) אין יורשי' נוטלין כתובתה וכו': ע' בגוף התשובה בב"י כ' עוד טעמים דטוב לה שלא תגבה כתובת' שאם תגבה תפסיד המזונו' ושמא יפסידו הנכסי' ביד היורשי' וכו' וכתב בח"מ אפי' במקום שנוהגי' כאנשי יהוד' שמסלקי' אלמנ' בעל כרח' מ"מ הכא דאינה בת שבועה לכן חייבי' ליתן הכתובה ביד הב"ד בלא שבועה או יתנו לה מזונות עד שתתפקח:
(ח) אבל אם נתגרשה: הטע' משום דוקא שבועה נגד היתומים קי"ל אין אדם מוריש ומוכר אבל שבועה שאינה נגד היתומי' כגון גרושה או פוגמת כתובה וכדומה לזה מוריש ומוכר אא"כ שמת הוא קודם שגבתה הכתובה אז היה השבועה שלה נגד היתומים א"י להוריש ואם הבעל טוען עמה בעת הגירושין ואמר שכבר פרע לה הכתובה קודם שנתן הגט כ' בתשובת רשב"א אלף צ"ג בשם הרי"ף ובה"ת שער ט"ו חלק ב' דלאו טענה הוא דאין אדם פורע קודם זמנו, מיהו לדעת תוס' שהבאתי לעיל יש חשש שמא התפיס לה צררי קודם הזמן אלא הרי"ף ס"ל דאין מתפיס לה צררי אלא סמוך למיתה כמ"ש בתשו' רשב"א שם ובגדולי תרומה שם מ"ה פסק דלאו טענה היא וע' בחושן המשפט סי' ע"ח שם אית' פלוגת' אם הלוה טוען פרעתי תוך הזמן אם המלוה צריך לישבע ומשמע מכאן דהרי"ף ס"ל דא"צ לישבע והרשב"א ס"ל כוותיה וכן בה"ת וכן הוא דעת ר"י שהביא הטור שם, וב"ח פוסק שם המלוה א"צ לישבע קודם הפרעון אלא הלוה צריך לשלם ואח"ז חייב לישבע המלוה שבועת היסת ומדברי פוסקים הללו משמע דא"צ לישבע אחר הפרעון דהרי כתבו דלאו טענ' היא ולכאור' נ"ל עיקר כדעת פוסקים אלו דהא שבועת היסת רק תקנת חז"ל הוא ובמקום פלוגת' אוקמינן אדינ', ולכאורה קשה שם בחושן המשפט הביא פלוגת' אם יכול להשביע את המלוה כשאמר הלוה פרעתי תוך הזמן אף על גב דאיכא חזקה דאין אדם פורע תוך הזמן ובסי' ס"ח בטור וברמב"ם פי"א ה"א פסקו אם הבעל אומר לא מצאתי בתולים א"צ לישבע והטעם הוא משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וצ"ל החזקות אין דומין זו לזו ומשמע מתשו' הרי"ף הנ"ל אם הבעל טוען עמה אחר הגט ואמר נתתי צררי קודם הגט א"י להשביעה אף על גב אם היה אומר פרעתי אחר הגט היה יכול להשביעה אין אומרים מיגו להשביע:
(ט) אם מת אחריה: אבל אם מת הוא אחר הגט ואח"כ מתה אין יורשי' כלום דהא מיד אחר מיתתו צריכה היא שבועה נגד היתומים ואין אמש"ל וכן איתא בתשו' רשב"א הנ"ל, ובכל אלו דיני' דאין אמש"ל אין קורעין הכתובה ש"ס ובחושן המשפט סי' ק"ח:
סעיף ב[עריכה]
(י) שלא תפסה היא: כתב ב"ח שבועה זו מגלגלין אגב השבועה שלא התפיס לה בעלה צררי דזהו דבר הרגיל מגלגלין עליה ג"כ שלא תפסה בעצמ' לכן גרושה אין צריכה לישבע שלא תפסה בעצמה ויתבאר עוד לקמן ואם נשבע הבעל שבועת אין לו תו לא חיישינן שהתפיס לה צררי תשו' ש"י שם:
(יא) שלא מחלה: אף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה גם למ"ש בסי' ס"ה ס"ל להרמב"ם אם מחלה לו כתובתה קיימת מ"מ חיישינן שמא מחלה נגד היתומים בתנאי שאם יגרש אותה ישלם לה ובזה מיושב נמי הא דמשמע מרמב"ם אפילו כשהכתובה בידה צריכה לישבע שלא מחלה ולמ"ש שפיר דחיישינן שמא מחלה על תנאי לכן הכתובה בידה, ועיין ב"ח:
(יב) שלא נהניתי וכו': דלא תימא דלמא גזלה מבעלה ונשבעה שפיר שלא נהנית מכתובת' קמ"ל דגזילה עולה לפרעון ונהנית מכתובה ומזה נשמע גזלן דיש לו שטר על הנגזל דא"י לישבע הגזלן דלא נפרע לו כי ממון הגזילה עולה לפרעון אף על גב דלאו לפרעון לקח הר"ן:
סעיף ד[עריכה]
(יג) אם היא מוחזקת: ועיין בב"י אם היא מוחזקת בשטר ואם היא דרה בבית ומוחזקת בשאר בתים אם יש לה חזקה:
סעיף ה[עריכה]
(יד) אלמנה שמכרה: עיין סי' צ"ג סעיף כ"ה בענין מזונות אין צריך שבועה מ"מ צריכה למכור ע"פ שומת ג' הדיוטי' ואם מכרה בינה לבין עצמה הביא שם פלוגת' אם המכירה קיים איירי שם אפי' ממטלטלין דאין חילוק בזה בין קרקע למטלטלין וכדמשמע בש"ס וכאן סתם וכתב לכל חד כדאית ליה לר"ח איירי דשמו לה ג' הדיוטים דאם לא כן אין במעשיה כלום אפילו אחר השבועה ולדעת הרמב"ם איירי אפילו אם מכר' בינה לבין עצמה אם מכרה בשוי' מעשיה קיימים ועיין עוד לקמן:
(טו) וה"מ במטלטלין: עיין בטור וב"י שם מבואר דהרי"ף ס"ל אפילו אם מכרה קרקע מכרה קיים ובלבד שתשבע בסוף וכ"כ הרשב"א לפרש כן דברי הרי"ף והרא"ש בתשו' כלל נ' כתב בתשו' אחת אם מכרה מטלטלין מכרה קיים אפילו לא נשבעה ובתשו' אחרת פסק אם מכרה בלא שבועה מכרה בטל אפילו אם נשבעה אח"כ משום ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה נמצא בעת שמכרה לא היה לה שום זכות ותירץ הב"י שני תירוצים ליישב תשו' אלו בתירוץ הראשון כתב בתשו' קמייתא איירי במטלטלין שאין ידועי' אז מכרה קיים אפילו אם לא נשבעה בסוף ובתשובה שניה איירי במטלטלין ידועים אז אפילו אם נשבעה בסוף מכרה בטלה וכו' והח"מ מפרש דברי הש"ע מ"ש וה"מ במטלטלין איירי במטלטלין ידועים מ"ה צריכה דוקא שבועה בסוף וכתב דאיירי כתירוץ הראשון של הב"י וליתא כי לפי התירוץ הראשון אפי' אם נשבעה בסוף מכרה בטלה במטלטלין ידועים ויותר מסתבר מ"ש כאן בש"ע לא כתב כן ע"פ תשו' הרא"ש אלא פסק ע"פ תשו' הרשב"א ומשמעות הפוסקים במרדכי פ' הכותב דס"ל אפי' מטלטלין ל"מ בלא שבועה לכן כתב הרשב"א על דברי הרי"ף דוקא אם נשבעה אחר כך ומשמע אפילו במטלטלין איירי ונראה דראה ג"כ כל הדיעות שהביא הרב רמ"א לכן פסק בקרקע מכרה בטלה משום קרקע בחזקת בעליה קיימת ובמטלטלין פסק מכרה קיים ואיירי אפי' במטלטלין ידועים, מיהו תימא שלא הזכיר הב"י דעת הרמב"ם שכתב פי"ז ה"א דין י"ד אפילו בקרקע מכרה קיים אפילו מכרה בינה לבין עצמה בלא שבועה גם קשה לקמן סי' ק"ג פסק בפשיטו' דמכרה קיים דהא כ' שם סעיף ד' דצריכה לכלול שלא זלזלה וכו' ש"מ דאיירי דלא נשבעה קודם המכירה וע"ש מ"ש גם מ"ש הטור שם אם היא עצמה מכרה צריכה שבועה אחר המכירה על צררי וכו' למד מדברי הרא"ש פ' הכותב ולכאורה נראה דהרא"ש לא כ"כ אלא לפי שיטות הרי"ף דוקא דס"ל מכירה קודם השבועה קיים ושבועה דאתמר בש"ס איירי אחר המכיר' וע"ש:
(טז) אפי' של הדיוטות: משמע בקרקע בענין דשמו לה הב"ד אבל במטלטלין א"צ שומא כלל אפי' של הדיוטים וקשה לשיטות הרא"ש דס"ל דלא מהני השבועה דנשבע' אח"כ משום דינה כמלוה וב"ח מכאן ולהבא הוא גובה מה מהני שומא של בית דין הדיוטי' גם נראה לדעת ר"ח שהביא בסי' צ"ג סעיף כ"ה אפי' במטלטלין צריך שומא ג' הדיוטים כי ס"ל מכירה בינה לבין עצמה בטלה לפ"ז קשה למה כתב המחבר אא"כ שמו לה קרקע ת"ל אפי' במטלטלין הדין כן וכן הקשה בח"מ:
(יז) וי"א דאף במטלטלין וכו': היינו אפילו ליכא עדים וראו אף על גב לענין ירושה כתבתי כשליכא עדים וראו זכו היורשים שאני לקוחות ומקבלי מתנות דאין להם זכות אלא מחמת המכירה והמתנה שעשתה קודם השבועה ובאותו שעה לא היה שלה כ"כ בת"ה סי' ש"ל:
(יח) כגון שמת פתאום: משמע דל"מ מ"פ אלא לענין זה וע' סי' צ':
(יט) וכן אם מוחזקים: כ"כ מהרי"ק וטעמו משום כיון דאי' פלוגתא א"י להוציא מיד המוחזק וכ"כ בד"מ בסוף דבריו אף על גב בתחילת דבריו כ' וכ"ש כשהלוקח מוחזק משמע דחזקה לחוד ל"מ אא"כ במקום שנראה לדיין שלא תפסה מ"מ בסוף כשכ' ובמהרי"ק וכו' סתם ופסק חזקה לחוד מהני ובח"מ לא ראה סוף דברי הד"מ ונראה אפי' אם לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאים מידם דהא המרד' כ' בשם כמה פוסקים אפי' אם מתה ולא נשבעה זכו הלוקחי' דהא מה שא"י למכור קודם השבועה הטעם הוא משום דאין אדם מוריש ומוכר ונותן שבועה וקי"ל ההיא דיינא דעביד כר' אלעזר לא מהדרי' כמ"ש לעיל כן ה"נ אם הלוקח מוחזק אין מוציאין מידו אפי' אם איכא עדים וראו ואם מכרה מטלטלין בלא שומת ב"ד ג"כ אין מוציאין מן הלוקח דהא הלוקח י"ל קים לי כשיטות הרמב"ם דס"ל מכרה קיים, וכל זה איירי כשהניח יותר ממה שמכר' אבל אם לא הניח אלא מה שמכרה מבואר בסמוך:
(כ) כשהאשה חזרה: וז"ל מהרי"ק שם אף על גב דפסק מהר"ם שאין במתנו' אלמנה ממש מה שנתנה קודם השבועה מ"מ דבר פשוט דוקא לענין שלא תחול המתנה למפרע משעת הנתינה ונ"מ אם בין המתנ' לשבועה לותה מאחר או אם חזרה אבל שלא תחול המתנה משעת השבועה ואילך אם לא קדם דבר המבטל דבר פשוט המתנה קיימת כתב בתשוב' רש"ך ס"ב סי' א' דין זה דומה לדין הלוקח מהגזלן כמ"ש בחושן המשפט סי' שע"ד אם הגזלן קנה מנגזל א"י לחזור דוקא כשהלוקח לא ידע שגזילה בידו כן ה"נ אם ידע הלוקח שהב"ד לא גבאו לה יכלה לחזור אפי' אחר הגבי':
סעיף ו[עריכה]
(כא) שמחלה לב"ח: כתב בתשו' הרא"ש כלל ל"ו והב"י הביא רס"ק משום דהיא אינה יורשת בעלה ואין לה אלא חוב על בעלה ובעוד שלא גבתה הכתוב' לא זכתה בהם ואין כח בידה לא ליתן ולא למחול, ואם היה לבעלה ש"ח והחזיר' הש"ח ללוה ואמרה אני מקבל בסך כתובתי אפשר לדמות למכירת מטלטלין אבל לענין מחילה בע"פ בודאי לא מהני ובשטר הי' ראוי לדמות למתנו' מטלטלין ויש לחלק וע' בח"מ ואם לא הניח שאר נכסים ואין לה לגבות אלא מחוב זה אז אותו חוב משועבד לה מדר"נ מהני מחיל' שלה אף ע"ג דלא נשבעה עדיין כי החוב שייך לה מן התורה אלא חז"ל תקנו שבוע' מ"מ לא נתבטל השעבוד שיש לה מן התור' כ"כ בט"ז ואין מוכרח אטו עדיף שיעבוד דר"נ משיעבוד אשר יש לה על נכסי בעלה דכל אשר לו משועבד לה ורוב פוסקים ס"ל שיעבודו דאוריית' וכ"כ ביש"ש דהרא"ש ג"כ ס"ל שיעבודו דאוריית' ומ"מ א"י למכור /למחול/:
סעיף ז[עריכה]
(כב) אפי' לא יטעון: נראה אחר שנמנע להשביע' אין משביעין את האלמנה כל אלו שבועות מיהו אם היתה חייבת שבועות דאורייתא צריכה לישבע ולא נמנעו אלא מה שהוא תקנו' חז"ל:
(כג) כגון פוגמת כתובתה: הטעם מבואר בש"ס דנפרע' לא דייק' ורמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק מ"ה לא אמרינן מיגו דאי בעי היתה פוחתת אף למ"ד אמרי' מיגו לפטור משבועה מ"מ בכה"ג לא שייך מיגו דהא אינ' משקר' אלא סבורה באמת כך הוא תוס':
סעיף ט[עריכה]
(כד) וגירש אחת צריכה לישבע: כלומר וגירש לשתיהן א' נשבעת לשניה היינו הראשונ' נשבעת לשניה אבל השניה א"צ שבועה דליכא כאן יתומים וע' ברש"י דף צ"ג כ' אם השניה טוענת השבע לי שלא גבית כתובתך צריכה לישבע לפ"ז לא ה"ל להרב רמ"א להביא כאן דין זה דהא כאן איירי בשבועה בלא טענ' מיהו מרמב"ם רפי"ז ומטור משמע דנשבע' בלא טענה:
סעיף יא[עריכה]
(כה) ואם קדמה ותפסה: דינים אלו עד סעיף י"ג ע' בחושן המשפט גם מ"ש אם היא חשוד' ישבע שכנגדה ובחושן המשפט אית' פלוגת' בזה וע' בדרישה וב"ח ובט"ז כ' שאני חוב שהוא דאוריי' מ"ה פסק שם דגובה החשוד משא"כ בכתובה:
(כו) ותפס' מעות: אבל מטלטלין כיון דגופיי' לא מקנינן לה מפקינן מינה והדר לא גביה אלא בשבועה:
סעיף יג[עריכה]
(כז) והוא שיודיע לעד הראשון: דאל"כ יכולה לו' דהי' לה שתי כתובות ועד זה מסייע לה דהא ידע שנתן לה לשלם פרעון כתובה לכן מודיע לעד קודם הפרעון ותו אינה נאמנ' לו' דהיה לה שתי כתובות דמלת' דלא שכיח הוא כ"כ רש"י ובדרישה כתב בשם רש"ל אם היא טוענ' דהי' לה שתי כתובות נאמנ' ונשבעת ש"ד ולכאורה אין נרא' כיון שהוא דבר דאינו שכיח גם י"ל נגד ע"א המעיד שנפרע לה אינה נאמנ' לומר דהי' לה כתובה אחרת ואינה נאמנ' נגד ע"א אלא דוק' כשמכחשת אותו כמו בנסכא דר"א אלא כשאינו מודיע לעד נאמנת משום העד מסייע לה:
סעיף יד[עריכה]
(כח) אבל אם אומרת אין בשטר וכו': ולא אמרי' דנאמנ' במיגו דה"ל לומר אמנה היה ביני לבינך דהא שטר זה חספא בעלמ' הוא והוי מיגו להוציא תוס' מיהו במקום שאין כותבין כתובה אף שכתובה זו חספא היא מ"מ גובאת מחמת תנאי ב"ד הג"א:
סעיף טו[עריכה]
(כט) או היורשים: אף על גב כשאומרת משארסתני נאנסתי נאמנ' ומוציאים ממנו מאתים כמ"ש בש"ס ובסי' ס"ח שאני התם דהיא טוענ' ברי והוא טוען שמא וחזקת הגוף מסייע לה וכאן אפי' טענות יורשים הוי כטענות ברי דאנן טענינן בשביל היורשים כל מה דהיה אביהם יכול לטעון כ"כ הרא"ש:
(ל) אם יש עדים: אפי' היכא די"ל פרעתי אינו נאמן במיגו פרעתי משום דהוי מיגו במקום עדים וע' בהר"ן:
(לא) ויש אחר עמו: ע' בכ"מ מ"ש בשם הריב"ש בזה:
(לב) שבועת היסת: כ"כ הטור בשם הרא"ש ולכאור' תמוה דהא כ' הרא"ש דאיירי במקום שאין כותבין כתובה דאז א"י לכפור מאה מנה לכן לא הוי מ"מ מ"ה ס"ל להרא"ש דישבע רק היסת והטור כ' דינו אפי' במקום שכותבין כתובה ונאבדה הכתובה וקשה מנ"ל להטור דין זה דלמא בכה"ג חייבת /חייב/ לישבע ש"ד דהא בכה"ג היה יכול לומר פרעתי נמצא דהוא מ"מ וחייב ש"ד שוב ראיתי גם ב"ח הקשה קושיא זו, וצ"ל כשטוען עם הגרושה איירי בעת הגירושין טוען עמה ואז אין לו טענה לו' פרעתי דקי"ל אין אדם פורע קודם זמנו אף על גב בעלמ' קי"ל כשאבד המלוה השטר י"ל הלוה פרעתי אפילו תוך הזמן היינו דוק' כשיש ריעותא לפנינו דהא השטר אין בידו מ"ה יכול לו' פרעתי אפי' תוך זמנו אבל כשידוע שנאבד ממנו באונס א"י לו' פרעתי תוך זמנו וכאן איירי שנאבד ממנו באונס וכאן יפה כחה עוד מחמת שהוא תנאי ב"ד מיהו לפ"ז י"ל המגיד ל"פ ע"ז אלא הוא איירי כשא"י אם נאבד ממנו והרב רמ"א הביא דעת המגיד דחולק על דיעה קמייתא תימא איך מיישב קושי' הנ"ל שוב מצאתי בט"ז שכוונתי בכל זה לדעתו וע' סי' ק' בהג"ה סעיף ו':
סעיף טז[עריכה]
(לג) הראשונה נשבעת לשניה: כבר כתבתי בשם רש"י והר"ן דוקא כשטוענ' השבע לי שלא לקחת מבעלי כלום, ודע כל אלו דינים דנזקקים לגבו' הכתובה אפי' מיתומים קטנים גובים כן אי' בערכין והביאו הרי"ף והרא"ש פ' אלמנה ניזונת דקי"ל כר' יוחנן דאמר הטעם משום חינא היינו כדי שיהא לה חן ויהי' לה מעות שתנשא בו כמ"ש במיי' פי"ב ה"מ לכן פסק אם כבר נשא' אין נזקקין אא"כ שנשאת על סמך מעות זו כמ"ש בש"ג שם ורש"י פי' חן שיהי' לבעליהן חן בעיניהם לפ"ז אפי' נשאה נמי נזקקים אלא הרי"ף והרמב"ם ור"מ ס"ל כפי' הראשון וכ"פ הר"ן פרק אלמנ' וכ' הרשב"א אפי' אם היא זקנ' שאינ' ראוי להנשא נזקקים לה ומשמע אפי' לשיטו' הרי"ף הדין בזקנה וע' ב"י רס"ז וע' ריש סימן ק"א ובד"מ שם ובסי' ק"ג:
(לד) והרביעי' נשבעת ליתומי': נרא' אף הראשונו' נשבע' לבני היתומים /ליתומים/ אלא צריכ' לישבע גם לשניה וכן השני' לשלישית לפ"ז כיון דהשבועה הוא בשביל היתומים טענינן אנן דתשבע לפני השני' אפילו לפרש"י והא דכ' רש"י דוקא בטוענ' כן היינו לת"ק דס"ל דא"צ לישבע בשביל היתומים ונ"מ לדידן כשאין כאן יתומים:
סעיף יט[עריכה]
(לה) כשמשביעין ב"ד וכו': אם קפצה ונשבע' נוטלת כתובתה וא"צ לישבע עוד כ"כ רש"י והר"ן:
(לו) נודרת: בש"ס הקשה שמא תלך לפני חכם ויתיר לה ותירץ צריכ' לפרט הנדר ואז כשישמע החכם הענין הנדר לא יתיר לה וכן תירץ שם אהא כהן שנשא אשה בעבירה נודר ועובר הקשה נמי ליחוש שמא ילך לפני חכם ויתיר לו ותירץ נמי דצריך לפרט הנדר והקש' הניח למ"ד צריך לפרט הנדר אלא למ"ד דא"צ לפרט הנדר מה איכ' למימר ותירץ צריך לנדר על דעת הרבים וביורה דעה סי' רכ"ח פסק דצריך לפרט הנדר ובאורח חיים סי' קכ"ח כהן הנושא אשה בעבירה צריך לנדר ע"ד רבים ותימ' למה לי ע"ד רבים כיון דצריך לפרט הנדר וכשישמע החכם הנדר לא יתיר לו ובב"ז סוף מנחו' הקשה קושי' זו גם בספר מגן אברהם הקש' זאת גם קשה למה כתבו כל הפוסקים נודר' לא כתבו דצריכ' לנדור ע"ד רבים, ואפשר לענין איסור לא סמכינן על התירוץ דצריך לפרוט הנדר ואם נדרה מכל הפירות לא מהני כי דבר שא"א הוא כ"כ תוס' פרק השולח ור"פ המדיר והג"א והר"ן:
(לז) אבל אם נשאת אינה גובה בנדר: אפי' אם נדרה ע"ד רבים יכול הבעל להתיר ואפי' אם קיים חיישי' שמא יאמר בלחש מופר לך תוס' גם י"א אפי' אם קיים יכול לחזור אבל שבועה א"י להפר לכן משביעים אותה אחר הנישואים כ"כ הרמב"ם פי"ו והטור ריש סימן ק"א וע"ש מ"ש:
סעיף כא[עריכה]
(לח) אין העונש מרובה כ"כ: אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דנעש' חשוד לשבועה אפי' כשעובר על שבוע' להבא מ"מ אין העונש מרובה כ"כ ע' בהרא"ש בסוגיא זו, וכתב בט"ז דא"צ נק"ח בשבוע' זו:
(לט) צריכ' לחזור ולישבע: מיהו נראה בדיעבד לא אמרי' בזה אין אדם מוריש שבועה:
(מ) יכולים היתומים להחרים: היינו כשטוענין ברי דהעדים יודעים מזה וע' בסמ"ע סי' צ"ב: