שולחן ערוך אבן העזר עז א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אבן העזר · עז · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל שלושים ושישה שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יגרע" (שמות כא י); ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה.

יש אומרים דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה, אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות). ונראה לי, דאף בלאו ד"לא יגרע" (שמות כא י) אינו עובר):

מפרשים

חלקת מחוקק

(א) הריני זן ומפרנס וכו':    זה הוא ל' הרמב"ם בפ' י"ד מה"א דין ט"ו וכ' המ"מ דכשם דמורדת באשה ק"ל דאינה אלא מתשמיש כרב הונא (כתובות דף ס"ג) אבל באומרת איני עושה מלאכה אין לה דין מורדת אלא כופין אותה בשוטים או מונע ממנה מזונות או מוכרין כתובתה בטובת הנאה כדי שישכיר עליה עבד או שפחה לשמשו כך איש המורד אינו אלא מתשמיש דסיפא דמתני' שם דתני המורד על אשתו וכו' דומיא דרישא דתני' המורדת על בעלה אבל מונע ממנה מזונות כופין אותו להוציא לרב או כופין אותו לזון לשמואל ואין כאן דין מורד להוסיף על הכתובה אבל הטור כתב שגם במורד ממזונות נקרא מורד כמו מורד מתשמיש ומוסיפין לה על כתובתה אם תרצה להמתין וכ"כ הרא"ש דאפי' לרב הונא דסבר דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת אבל איש המורד מלזונה נקרא מורד וע' בב"ח שכ' שהרא"ש יחיד בדין זה נגד שאר פוסקים:


(ב) משקל ל"ו שעורות של כסף:    כבר כתבתי בסי' ס"ה שלפי החשבון שכתבו האחרונים דינר כסף שהוא צ"ו שעורות הוא רביעית לוט ולפי חשבון זה ל"ב שעורות הוא שליש מרביעית לוט שהוא חלק י"ב מלוט וד' שעורות הנותרים הוא חלק ט' מזה:


(ג) דאם רוצה לגרש מיד וכו':    הנה לדינא דגמרא דבר זה פשוט דהבעל מגרש בע"כ ומהי תיתא דיעבור על לאו דלא יגרע ואדררב' המשמש עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משום אל תחרוש על רעך רעה וגו' כדאי' לקמן סי' קי"ט אך עתה אחר שתיקן ר"ג שלא לגרש אשה אלא מדעתה היה אפשר לומר להוסיף לה על כתובתה אם מונע ממנה עונת' מאחר שאין יכולת בידו לגרשה בע"כ וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו' עכ"ל ולפ"ז תקנת ר"ג לא היתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו ובאמת מלבד שיש לפקפק על עיקר דברי הרב המזרחי דראייתו אינו ראיה דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה וחלתה יוכיח דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה מ"מ נראה דאפשר לומר דאף הרב לא אמרה רק לענין מזונות דאפשר דיכול לומר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך מאחר שאני מוכן לגרשך אך עונתה לא יגרע וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב כ' וז"ל הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ובמה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' משמע להדי' במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה וגם מוסיפין על הכתובה כמו באשה המורדת וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז שכל עצמו לא כ' שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחד אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת מום וכמו שהאריך שם אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה נראה שם שיש לכופו משום ביטול פ"ו וגם באשה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לו' דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד, ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים וגם על דברי הרב מהרמ"א יש לתמו' דכתב דמשמע מדברי הרמב"ם אם רוצה לגרש אין לו דין מורד ומה לו לדקדק מדברי הרמב"ם הנה מי לא ידע זה שהאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר כ' מהרי"ק בסי' הנ"ל שהרמב"ם לא הזכיר תקנת ר"ג שלא נתפשטה בארצו ומה משמיענו בזה שהמגרש אשתו אינו נקרא מורד ואינו עובר בלאו:

בית שמואל

(א) אבל איני בא עליה:    לדעת כמה פוסקים מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה וכן כשהיא מורדת ממלאכה אינה מורדת אלא כופין אותה כמ"ש בסי' פ' אלא בתו' כתבו דין זה תליא בפלוגת' אם י"ל איני ניזונית ואיני עושה לכן לפסק הלכה דקי"ל היא י"ל איני ניזונית ואיני עושה לא הוי מורדת אבל הוא א"י לומר איני נזונך הוי מורד וכ"כ הרא"ש והטור, מיהו לא הוי מורד כשאומר טול מ"י במזונתך ומספיק לה, וב"ח פוסק כשיטות הפוסקים מורדת /מורד/ דוק' מתשמיש:


(ב) מוסיפים לה על כתובתה:    דהיינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:


(ג) משקל ל"ו שעורות:    היינו ג' דינרים דתנא במתני' שהם דינרים של דבריהם והוא שמינית שבצורי וע"ס ס"ו והוספה זו היינו חצי דינר על כל יום ובשבת לא מוסיפים משום דמחזי כשכר שבת משא"כ במורדת דפוחתים מן הכתובה פוחתים אף על שבת ש"ס:


(ד) וישב ולא ישמש:    ואין כופין אותו לשמש דאיסור היא דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה אבל באמת אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוא מורד כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש:


(ה) כופין אותו מיד להוצי':    כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש, וא"ל לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך יב"ח מחמת תקנות ר"ג ולמה כופין אותו ואפשר שם יש גבול לדבר עד יב"ח שאני, מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו וע' ב"ח סעיף ט"ו מ"ש בזה:


(ו) וי"א דאם רוצה לגרש מיד:    לכאורה תמוה מה ראיה מדברי הרמב"ם דפסק כן לדינ' דש"ס פשיט' יכול לגרש בע"כ אבל בזה"ז דאיכא חרם ר"ג דא"י לגרש בע"כ י"ל דדינו כמורד אף אם ירצה לסלק הכתובה וכן הקשה בח"מ ואפשר מדסתם הרמב"ם ופסק אם רוצה לגרש וליתן הכתובה אין דינו כמורד ולא חילק בין זיווג הראשון דקי"ל דאסור לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה כמ"ש בסי' קי"ט ש"מ אף על גב דאסור לגרשה לכתחלה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על הכתובה מזה נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו שאני התם דעדיין לא כנסה כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה, וע' בהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כתבו כל הני דכופין אותם הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירש יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגרושין גמורים דלכאורה משמע מזה גם אם הוא מורד יורש אותה וכ"פ בתשו' מהרא"ם שם ובש"ג כתב היכא שהוא מוריד או מדיר את אשתו אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סי' צ', וע' בב"ח מה שמחלק בין אם היא מאוסה לו לבין אם אמר בעינ' אותה ומצער אותה:


באר היטב

(א) עליה:    זהו דעת הרמב"ם דס"ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא"ש ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב"ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע"ש.


(ב) כתובתה:    היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן.


(ג) שעורים:    עיין ח"מ.


(ד) ישמש:    דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוי מורד ב"ש.


(ה) להוצי':    דאין נותנין לו זמן עיין ב"ש.


(ו) מוסיפין:    כתב כנה"ג נ"ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגין חר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"ש דף ק' ע"א. וכ"כ הח"מ. אבל ב"ש ס"ל אף לדידן דאיכ' חר"ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ"כ הב"ח. ועיין תשובת מהר"א מזרחי סי' למ"ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר"ג. והחלקת מחוקק חולק עליו. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה פסק דהבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי. גם ב"ח פסק כמהר"א מזרחי. מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ק שורש ק"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש"ג ב"ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב"ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה.







▲ חזור לראש