שולחן ערוך אבן העזר צא ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · שולחן ערוך אבן העזר · צא · ד · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: חלקת מחוקק בית שמואל ט"ז באר היטב פתחי תשובה באר הגולה

שולחן ערוך

היה עליה מלוה על פה ואחר כך נשאת, אינה נגבית מהבעל, דמלוה על פה אינו גובה מהלקוחות.

הגה: מיהו, אם המעות שהלוה בעין, חיב לשלם (ר"י והמרדכי). ואם בא המלוה קדם שנשאה ורוצה למחות נשואיה עד שתפרעהו ושלא יפסיד שלו, הדין עמו, ואף על פי שעדין לא הגיע זמן הפרעון (בית יוסף בשם נמוקי יוסף).

אבל אם היה עליה מלוה בשטר, גובה מנכסים שהכניסה לבעלה.

קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות, ועברה אשה על התקנה, בעלה חיב לשלם (ב"י סי' ע' בשם ת"ה סי' רפ"ב):

מפרשים

חלקת מחוקק

(ו) המעות שהלוה בעין:    אבל אתי מחמתי' דהמעות אינו חייב לשלם כמבואר לעיל סי' צ' סעיף ט' אבל בנ"י ראיתי סוף פרק י"נ כתב אם יש דבר שבא מחמת אותן מעות שנטלה וכ"ש אם המעות עצמן הם בעין חוזרים אל הלוקח וכו' ולפי זה ה"ה הכא:


(ז) קהל שעשו ביניהם תקנו' בקנסות:    דין זה הועתק מת"ה סי' רפ"ב ושם מדמה הקנסות לקרבן שהבעל מחוייב להביא בשביל אשתו כך מחוייב ליתן קנס בשבילה שגם הקנס מכפר קצת על העובר ומשמעות ל' התשובה שאם עברה במזיד ומכ"ש אם כוונתה להכעיס את בעלה (דפטור הבעל) דהא מטעם זה אשה ועבד שחבלו באחרים הבעלים פטורים כדי שלא יחייב את רבו מאה מנה בכל יום והיה אפשר לפ' כוונת הרב דאם האשה עברה על התקנה קודם שנשאת ואח"כ נשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העוברת על התקנה קלא אית ליה והוי כלוה בשטר והוא דבר הלמד מעניינו רק שצריך לעיין מהיכא הוציא הרב דין זה לדמות חיוב קנס לחיוב מס ושילוח סבלונות דבסמוך ובד"מ לא מצאתי מזה רק שסתם וכתב ועיין בתוס' ב"מ דף ק"ד ע"א בד"ה הכי גרסינן בתוספת':

בית שמואל

(ט) אינה נגבית:    ס"פ י"נ בעיי' היא היכא דלותה קודם הנישואים מלוה בעל פה אם גובי' מהבעל דאם דינו כיורש גובים ממנו ואם דינו כלוקח אין גובה ממנו ומסקנ' שם הבעל לפעמים דינו כיורש ופעמים דינו כלוקח היינו היכא דליכא פסיד' לאחר דינו כלוקח או אפי' אם איכא פסידא לאחר אלא דהוא הפסיד לעצמו אז דינו כלוקח אבל אם איכא פסידא דאחר ולא הפסיד לנפשו דינו כיורש, וס"ל לכמה פוסקים דינו כאן ביורש משום פסיד' דמלוה והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ס"ל דלא אפשט הבעיי' כי י"ל המלוה הוא דהפסיד לנפשו דהלוה לאשה העומדת להנשא בלא שטר, ופסק המחבר אינה נגבית מהבעל דהיינו דאינו יכול להוצי' מהבעל אבל אם תפס המלוה אין מוציאים ממנו ועיין תשובת מהר"מ אלשיך סי' י"ז, וכל זה איירי אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ"ע אינו חייב לשלם כמ"ש בתוס' פ' המקבל דף ק"ד שם ובמרדכי שם ובתשובת מהרי"ק שורש י"ח ולא כר"ב שהביא המרדכי שם והרשב"א פי' סוגיא זו דאיירי אפילו אם היא חי ש"מ דס"ל אפילו בחייה דינו כלוקח כמ"ש בסמוך והרמב"ם דס"ל שומא אפילו בחייה איירי הסוגיא וכן משמע מדבריו ס"פ כ"ו ה"מ והמחבר שכתב כאן סתם דאינה נגבי' מהבעל משמע אפי' בחייה ובסמוך כתב ונשאת ומתה וכו' ע"כ צ"ל דס"ל דשומא ל"ד לדין פרעון ודוחק הוא לחלק בין פרעון לשומא וכן הסמ"ע סוף סימן קי"ב משוה דין שומא לדין פרעון מ"ה הקשה ממ"ש שם בש"ע על מ"ש סוף סימן ק"ג היינו בסי' קי"ב אית' ראובן שהלוה לא' ולא כתב ליה דאקני והלוה מת והניח בת ונשאת א"י לגבות מהבעל משום דדינו כלוקח ומשמע אפי' בחייה דינו כלוקח ובסוף סימן ק"ג בשומא כתב הרב רמ"א אחר מותה דינו כלוקח ולא בחייה ותירץ בסוף סימן קי"ב איירי בנצ"ב אז דינו כלוקח לכ"ע אפי' בחייה ולדידיה א"י איך מתרץ כאן דברי הש"ע, מיהו לדינ' נ"ל ג"כ כוותיה דאיירי שם בנצ"ב ולא מטעמו אלא דלא תקשה למה דינו שם כלוקח ולא כיורש למה ל"ח לפסידא דמלוה דהא שם לא הפסיד לנפשו דהא הלוה בשטר אע"כ דאיירי בנצ"ב אז דינו כלוקח אפי' בחייה ובזה אין חילוק בין אם הפסיד לנפשו ובין אם לא הפסיד אף על גב דהדין שם נובע מדברי בעל התרומות ושם איירי בנ"מ היינו משום הבע"ת ס"ל דאפשיט' הבעיא דדינו כלוקח כמ"ש שם ואסיקנ' דינו כלוקח אפי' בנ"מ או לא פלוג בין מלוה למלוה ולעולם דינו כלוקח לכן כתב דינו בנ"מ אבל לדידן דלא איפשוט הבעי' וחיישינן לפסידא למלוה לא שייך דינ' דהתם אא"כ בנצ"ב לכן כתב שם הדין של הבע"ת בנצ"ב וע' בש"ך שם, ונצ"ב דדינו כלוקח נובע מתשובת מהרי"ק שם ומתשו' בן לב ח"א סי' ע"ב בשם ר"י האחרון ובספר נתיבות משפט חולק על מהרי"ק ויש קצת ראיה לדבריו מ"ש בש"ס מי שמת והניח אלמנה ובת נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסים דשוינהו רבנן כיורש ושם איירי בנצ"ב והיינו פרנסת הבנות כמ"ש ברמב"ם פ"כ ה"א ולקמן סי' קי"ג והסמ"ע שם והש"ך כתבו בפשיטות כמהרי"ק ולכן בנצ"ב אפי' אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה כמ"ש בחושן המשפט סי' תכ"ד ובנ"מ מהני תפיסה ונראה כל זה איירי אם תפס נכסי מלוג שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל תחת פרקונה ומכאן נשמע נמי בנ"מ שייך ל' הכניסה כמ"ש הרשב"ם והרשב"א בתשו' בדין זה לשון הכניסה דאיירי בנ"מ:


(י) מיהו אם המעות בעין:    וכ"כ הרמב"ם ספכ"ו ה"מ וכ"כ המגיד שם בשם ר"ח ור"ה אפי' בהלואה אשר נעשה אחר הנשואים אלא במגיד כתב צ"ע אפילו כשהמעות בעין הוי כאלו הוציאם דמלוה להוצאה ניתן וכ"כ הנ"י אפילו אם המעות בעין א"צ לשלם ומה שכתב אחר זה דצריך להחזיר מעות בעין או דבר הבא מחמתו שם קאי אם מכרה נ"מ וח"מ ל"ד בזה ולא ראה מ"ש הנ"י בתחלת הסוגיא:


(יא) הדין עמו:    כמ"ש בחושן המשפט סי' ע"ג הלוה אם מבזבז נכסיו או רוצה לילך למ"י יכול המלוה לעכב אותו אפי' תוך הזמן:


(יב) גובה מנכסים:    בין מנ"מ ובין מנכסי צאן ברזל:


(יג) בעלה חייב לשלם:    בת"ה מדמה דין זה למ"ש בפרק המקבל אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ושם איירי דחייב להביא משלו אם כן חייב לשלם קנס בשבילה משלו אפי' לא הכניסה לו כלום כי היכא דלהוי לה כפרה כמו בקרבן ושם פליגי לדעת תוס' והמרדכי והג"מ חייב להביא קרבן בשבילה אפילו אם חייבת קודם הנישואין אבל לדעת רש"י אינו חייב להביא קרבן אא"כ נתחייבה תחתיו וכתב בח"מ דוקא אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ותימ' על תשובת מהר"ם מינץ סי' ז' שכתב הסוגי' פרק המקבל איירי בקרבן שחייבת מחמת נדר היפוך פרש"י ותוס' מיהו שם בת"ה מסיים וכתב וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם ובט"ז כתב על כן נלע"ד דאין להוציא ממון מיד הבעל ומ"ש בתשוב' הנ"ל אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשביל' אף על גב דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר:


באר היטב

(ז) מהבעל:    ואם תפס המלוה לא מפקינן מיני' הר"ם אלשיך סי' י"ז ומהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע"ד. והב"ש האריך והעלה בנצ"ב אפילו אם תפס המלוה לא מהני אלא מוכרים בטובת הנאה. ובכ"מ מהני תפיסה ודוק' אם תפס נ"מ שלה אבל אם תפס הפירות מן הקרקע לא מהני התפיסה כי הפירות שייכים להבעל ע"ש. וכל זה איירי אם הכניסה לו נכסים אם הבעל חייב לשלם מן מה שהכניסה לו אבל משלו לכ"ע אין חייב לשלם כמ"ש תוס' פרק המקבל דף ק"ד. ועיין כנה"ג דף ק"י ע"א ס"ח. ראובן ודינה שנשארו יתומים ונשאר להם מאביהם ובהיות ראובן חוץ לעיר באו קרובי דינה והשיאוה ונתנו לה כל הנכסים בנדונייתה לשמעון מצי ראובן למיתבע לבעל אחתי' מאי דשקלה טפי מאומדן דעתו דאבוה ואי ליכא מאן דידע אומדן דעתא שקיל מאי דשקלה טפי מעישור נכסי אליב' דכ"ע הר"ם אלשיך סימן י"ז. גזל שגזלה האשה ואכלתה. או פקדון. עיין כנה"ג דף ק"ט ע"ב.


(ח) לשלם:    כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם ע"ש. וצ"ע איך נעלם דברי הרמב"ם ראש הפוסקים המפורסמים שבפירוש חולק על הנ"י בסוף פרק כ"ו מהלכו' מלוה ע"ש. ולפענ"ד היה נראה שהדין עם בעל נ"י דאם כדברי רבי' ירוחם והרמב"ם דאם המעות בעין חייב להחזיר היכי בעינן למיפשט דבעל יורש הוה מהא דתנן ישאו גדולות ישאו קטנות ומהא דתנן מי שמת והניח אלמנה ובת ונישאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו ואם אית' דכשהמעות בעין כ"ע מודו דחייב לשלם אין הוכחה משם דיורש הוי דאפי' נימא לוקח הוי שאני התם שהמעות בעין ולכן חייב לשלם. ועיין כנה"ג דף ק"ט ע"ב סעיף ה' שמתרץ קושיא זו ועיין ב"ש.


(ט) מנכסים:    בין מנ"מ ובין מנצ"ב ב"ש.


(י) לשלם:    אפילו לא הכניסה לו כלום. אפילו עברה על התקנה קודם שנשאת חייב בעלה לשלם אח"כ כשנשאת לדעת התוס' אבל לדעת רש"י אינו חייב אא"כ עברה תחתיו והא דחייב בעלה לשלם דוק' אם עברה בשוגג אבל אם עברה במזיד מכ"ש להכעיס אינו חייב לשלם בשבילה כדי שלא תתחייב את בעלה בכל יום ח"מ בה"י ב"ש. וכתב ב"ש ותימ' על רמ"א שפסק דהבעל חייב לשלם הא שם בת"ה מסיים וצ"ע אם הנדון דומה לראיה ע"ש וכ"כ הט"ז דאין להוצי' ממון מיד הבעל. אשה הנושאת ונותנת בבית אם נדרה לצדקה צריך לשלם בשבילה אע"ג דיוכל למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עיין (בח"ה) [בת"ה] סי' (רע"ב) [רפ"ב].







▲ חזור לראש