תרומת הדשן/א/שכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · שכא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שכא[עריכה]

ראובן נשא בת שמעון ופסק שמעון לראובן מאה זהובים לנדוניא ונתן לו שטר חוב על זמן בשבילם ומתה הבת קודם שפרע שמעון לראובן הנדוניא ולאחר מיתת הבת שאל ראובן מחמיו שמעון ספרים ללמוד בהן לאחר זמן תבע ראובן משמעון לפרוע לו שט"ח ממאה זהובים שיש לו עליו השיב לו שמעון השט"ח הוא מחמת נדונית בתי וכבר מתה אין אני חייב לפרוע אמר ראובן לא אתבע בך עוד אחזיק הספרים שלך שהשאלתני עד אשר תפרעני. הדין עם מי:

תשובה יראה דבתחילה צריכין אנו לבאר משפטי הנדוניא גבייתו מן האב לבעל וחזרתו מן הבעל לאב לפי דין התלמוד ולפי תקנות שתיקן ר"ת ואח"כ הקהלות וכפי מה שנהגו בהן הארצות. ומאז נתברר שאילתינו. בכתובות פרק נערה מוכח בתוספות ובפסקי הגאונים דלפי פרש"י היכא דנשא הבת אפי' מתה שעה אחת אחר הנשואין הבעל יורש נדונייתו אפילו עודנו ביד האב מוציאין ממנו ונותנין לבעל. וכן פסק הרמב"ם דאפי' מסר האב לשלוחי הבעל ומתה בדרך הבעל יורש נדונייתו אפי' הנדוניא בבית אביה ור"ת פסק מתוך ההלכה ודין התלמוד נדונית חתנים כל זמן שלא גבו אותם מן האב אם מתה הבת אין הבעל יורש כלום לעולם אפי' מתה כמה שנים אחר הנשואים ואפי' יש לו בנים ממנה משום דאמדינן לדעתו של אב שלא הקנה לו אלא על מנת שתהנה בתו מן הנדונייא*). וההיא דתניא בת"כ ותם לריק כחכם שפסק לבתה הרבה ממון ומתה. תוך ז' ימי המשתה הרי הפסיד בתו והפסיד מעותיו ההוא אתיא כר' נתן א"נ כרבנן ואיירי שהחתן מוחזק בו כזה הלשון איתא בתוס' ובמרדכי בלשון אחר תירץ ר"ת דמיירי הגון שהחתן מחזיק דאז לא מפקינן מיניה מאחר שהחזיק ולשון הגה"ה במיימון התם שאני שכבר נתן וזכה הבעל ועוד תיקן ר"ת שלא מתוך ההלכה שאפי' הבעל מוחזק יחזיר אם מתה תוך שנה וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה. כך כתבו התוס' על תקנת ר"ת ובהגה"ה במיימון כתב בשם ר"ת התם שלא פשטה תקנתו בכל ישראל וז"ל מרדכי מצאתי שכתב ר"ת והחרים על כל יושבי צרפת ונומברדי"א והסכימו עמו גדולי נרבו"נא על כל נושאי אשה ומתה תוך שנה בלא ולד של קיימא שיחזיר כל הנדוניא והתכשיטין ליורשים או לנותני' או יורשים כו' עד ומצאתי בתשובת רבינו ברוך ממענ"ץ ובתשובת רבינו דוד ממינצב"ורק שהקהלות עשו תקנה על איש ואשה שעשו נישואין ויפטור אחד לעולמו תוך שנתיים שיחזרו חצי נדונייתה שנתן ליורשי המת ע"כ ובתשובה במיימון כתב מתשובת ר"י וז"ל בשנה ראשונה לית דין ולית דיין דאפילו הממון ביד הבעל שיש לו לחזור הכל לאב מתקנת ר"ג וסמך מן המקרא ותם לריק כו' והקהלות הוסיפו בתקנת אף בשנה שנייה וההיא לא ברירא לן כולי האי ובלא תקנה נדון זה נראה דין תורה דכיון דלא בא ליד הבעל אלא ביד נאמן ע"מ שיתן לו אחר שנה מה שפסק ומתה הבת בלא זרע אפילו אחר כמה שנים לא זכה הבעל בדברים הללו כדמשמע פ' נערה לפר"ת ואע"ג דרש"י לא מפרש הכי בפלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא בנדון זה ושתא קמייתא הו"ל בחזקת האב כי עדיין לא היה לבעל שום צד זכייה ותפיסת יד בהן ע"כ. עוד שם בתשובה במיימון וז"ל. והנה גדולי הקהילות וראשיה כולם כאחד העידו שהתקנה פשטה והמנהג פשוט שתוך שנתיים מחזירים חצי מה שהכניס הזוג המת לאביו או לקרוביו. עוד מסיק באותה תשובה דל"ש אם האב נותן הנדוניא מכיסו ועודנו קיים ול"ש אם שאר קרוביו נתנוהו ובתשובה אחר שם שמחזירין הממון לאב ולא ליורשים ע"כ. אמנם במרדכי כתב דלפר"ת אם הנדוניא ביד השליש יחלוקו ובאשירי פ' נערה מסיק כפר"ת שפירש מתוך ההלכה אבל במרדכי שם כתב וז"ל מצאתי בשם ראבי"ה דר"י הלבן חולק וכתב דמן הנשואין גובה הכל כרש"י ורבינו שמואל בן רבי ברוך כתב דאם תפש החתן יכול לומר קים לי כרש"י דאיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין גובה הכל אפי' אם לו גבה ע"כ. הנה כתבתי בקצרה משפטי הנדונייא כאשר מצאתי ובינותי בספרים מן התלמוד ומה שנתחדש בתקנת הגאונים והקהלות. וגם אכתוב מה שידוע לי מנהג הארצות בזמנינו באושטריי"ך ובסביבותינו אין ידוע לי כלל שום מנהג קבוע לא בשנה ראשונה ולא בשנה שנייה אך בכל פעם כשאירע כך היו מפקפקים בדבר ולא נתברר שום התפשטות מנהג כלל וברינו"ס וסביבותיה נוהגים לעולם להתנות בשעה שמקיימין תנאים השדוכין שקבלו הזוג עליהם תקנת הקהילה לא ידעינן אם עושים כדי להפטר מכל עירעורים ופקפוקים או אם נזקקים לכך מפני שלא נתברר גם אצלם התפשטות המנהג. וכמדומה שמקרוב חדשו קהלותיהם ע"פ מנהיגים תקנות דלא נהיגי לבני אושטריי"ך ע"כ. ומהשתא נבאר שאלתינו לפי מנהג המקומות דלא נתפשטו התקנות ונראה מתוך ההלכה דלא זכה ראובן לעכב הספרים בשביל שט"ח שלו על חמיו מדבר הנדוניא דכיון דנדן גופא לא בא לידו מעולם היינו פלוגתא דרש"י ור"ת כדמבואר לעיל ולא מפקינן ממונא מן האב וכיון דמדינא לא מפקיק משום ספיקא דדינא לא יכול ראובן לתפוש הספרים ולומר קים לי כרש"י כמו שכתב רבינו שמואל בן ר"ב דנוכל לומר דאיירי כגון שתפש קודם שמתה הבת דאכתי לא נולד הספק אבל תפוש לאחר שנולד הספק כנד"ד לא מהני ונראה דאפי' אם שאל ראובן הספרים והביאו לרשותו קודם שמתה אשתו והחזיק בתורת שאלה בידו עד לאחר מיתת הבת ושוב אומר שרוצה לתפוש בהן בשביל חובת הנדוניא אפילו כה"ג מיקרי תפיש לאחר שנולד הספק ותפישה קמייתא בתורת שאלה היתה ובחזקת שמעון הוה בכל אתריה דהוי קיימי ואת"ל דרבינו שמואל ר"ל דאפי' אם יתפוש לאחר שמתה הבת כדמשמע הלשון מ"מ י"ל דאיהו סבר כיש מרבוותא. וכדמוכח נמי מרב אלפס כדאיתא באשירי פ' כיצד הרגל דס"ל נמי דתפישה מהני בספיקא דדינא אפי' לאחר שנולד הספק כדמוכח התם ואנן קי"ל כשינויי התוספת פ"ק דב"מ ופ"ב דכתובות דלא מהני תפישה לאחר שנולד הספק ומפקינן מיניה כההיא דתקפו כהן מוציאין אותו מידו וה"נ מסיק במרדכי פ' השואל ואפי' תפסה קודם שנולד הספק בספיקא דדינא משמע ליש שינוייא בתוספות פ"ב דכתובות דלא מהני אלא מוקמינן לה בחזקת מריה קמא כההיא דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואיו נאמנים לפסול השטר כדקאמר התם בברייתא ופירש"י דאיירי בתפש המלוה ולכך מוקי ממון בחזקתו. ומקשים התוספת מ"ש מתקפו כהן מוציאין אותו מידו אלמא תפיסה לאחר ספק לאו כלום היא ומתרצינן בחד שנויא דתקפו כהן תופש עצמו אינו טוען אלא בספק אבל בההיא דאוקימנא תרי בהדי תרי התופש טוען ברי. ועוד יש לומר דהכא איירי כשתפש קודם שנולד הספק ותירוץ זה תרצו נמי התוספות פ"ק דב"מ. ועוד תירצו בענין אחר. משמע קצת דלאינך שינויא אין נראה להם לחלק בין קודם שנולד הספק לאחר שנולד הספק בספיקא דליכא טענת ברי מדהוצרכו לתרץ בע"א אמנם יש לומר דכל חד שינוי' טעמא קאמר וכולהו מסתברא ולא פליגי אהדדי וכה"ג איתא באשירי פ' הפרה אהא דנזקקין לתובע תחילה. ותו דהכא איכא למימר דלעולם תפישה דקודם הספק מהני לכולי עלמא אפי' בספיקא דדינא. והא דלא מחלקינן הכי אינך שינוייא יש לומר משום דאין נראה להם שפיר לאוקומי ההיא דתרי בהדי תרי שתפש מקודם. ולכך מתרצינן דאפי' תפיש לאחר הספק הואיל וטוען ברי מהני ולשון קושית התוספות משמע הכי דקאמרינן אלמא תפישה לאחר הספק לאו כלום היא משמע הא דקודם מהני. אמנם באשירי פ"ק דב"מ כתב בהדיא בההיא שמעתא דתקפה כהן דכל התופש מספק שלא יכול לטעון ברי מפקינן מיניה ומוקמינן לה בחזקת מרא קמא ורוצה לומר על כרחך אפי' אם תפיש קודם שנולד הספק מדמייתי ראיה מחדש העיבור דלמשכיר הוא אליבא דרב נחמן. ואע"ג דהשוכר תפוש מקודם ובהיתר*).