שולחן ערוך אבן העזר/הלכות גיטין

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קיט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קיט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הל׳ גיטין
מה דבה ימצא באשה שתתגרש, ושלא תדור הגרושה עמו בחצר

ובו אחד עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא

סעיף א

לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה. ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים, מותר:

סעיף ב

לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו, ודעתו לגרשה:

סעיף ג

לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר.

הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה מותר (אגדה פרק המגרש וכן כתב הר"ן).

ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה:

סעיף ד

אשה רעה בדעותיה, ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות, מצוה לגרשה:

סעיף ה

אשה שנתגרשה משום פריצות, אין ראוי לאדם כשר שישאנה:

סעיף ו

יכול לגרשה בלא דעתה.

הגה: ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדוניתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש). וכל זה מדינא, אבל רבנו גרשם החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, אם לא שעברה על דת, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואפילו אם רוצה לתן לה הכתובה, אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סימן קפ"ד). עבר וגירשה בעל כרחה, בזמן הזה, ונשאת, שוב אין האיש נקרא עבריין (כל בו). גירשה מדעתה, ונמצא פסול בגט, יכול אחר כך לגרשה בעל כרחה (גם זה שם). נולדו בה מומין, עיין לעיל סוף סימן קי"ז אם יכול לגרשה בעל כרחה. יש אומרים דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בעל כרחה, או מתירים לו לשא שתי נשים (מוהר"ם פדוואה סימן י"ג). וכמו שנתבאר לעיל סימן א'.

לפיכך, קטנה מתגרשת אף על פי שאין בה דעת גמורה, אפילו אם קבל אביה קדושיה שהם דאוריתא, או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת, ונתחרשה; אבל אם נשתטית, ואינה יודעת לשמור עצמה, אינו מוציאה עד שתבריא, שלא ינהגו בה מנהג הפקר; לפיכך מניחה, ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה, ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה, ואינו חייב לרפאותה, ויש אומרים דחייב במזונותיה ורפואתה (בית יוסף בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד), וכן פסק לעיל סימן ע' סעיף ד', וכן עקר ולא לפדותה. ואם גירשה מגורשת, והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה. ויש אומרים דאפילו בדיעבד אינה מגורשת (וכן משמע במהרי"ו סימן נ"ב); אבל בעתים שוטה ובעתים חלומה, וגירשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך, לא מהדרינן עובדא (פסקי מהרא"י סימן רט"ו). ועיין לקמן סימן קכ"א סעיף ג'. ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור ולטפל בה:

סעיף ז

מי שגרש אשתו מן הנשואין, לא תדור עמו בחצר, שמא יבואו לידי זנות; ואם היה כהן, לא תדור עמו במבוי; וכפר קטן נדון כמבוי.

הגה: ואם נשאת לאחר, אפילו בישראל, לא תדור עמו במבוי (טור). וכל זה במבוי סתום, אבל במבוי מפולש שדרך רבים עובר ביניהם, מותרים לדור (בית יוסף בשם הר"ן שכן כתב בשם התוספות), אם רשות הרבים מפסיק בין בתיהם (הגהות אשרי פרק שני דכתובות), אפילו אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבד, שרי (תרומת הדשן סימן רמ"ג). גירשה משום שאסורה עליו, אפילו לא נשאת, אסור לדור עמה, כאילו נשאת לאחר (אור זרוע):

סעיף ח

היה לה מלוה אצלו, עושה שליח לתובעו.

הגה: ודוקא בכהאי גוונא, אבל מותר ליכנס לביתה אף על פי שנשאת, הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה (כך משמע בתרומת הדשן סימן רמ"ג). ויש מחמירין (בית יוסף). ומותר לאדם לזון גרושתו, ומצווה הוא יותר מבשאר עני (הגהות מיימוני פרק כ"א מאסורי ביאה) ובלבד שלא יהא לו עסק עמה, רק יזונה על ידי שליח (אור זרוע):

סעיף ט

גרושה שבאה עם המגרש לדין, מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות:

סעיף י

אם נתגרשה מן הארוסין, מותרת לתבעו לדין ולדור עמו. ואם היה לבו גס בה, אף מן הארוסין אסור:

סעיף יא

מי נדחה מפני מי? היא נדחית מפניו. ואם היה החצר שלה, הוא ידחה מפניה:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש

ובו אחד עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

הגט, צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו; ואף אם שלוחו כותבו, צריך שיהיה משל הבעל; לכך נהגו כשהבעל מצוי, שנותן לו הסופר הקלף והדיו ויש אומרים דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה (הגהות אשרי פרק שני ובמרדכי מהלכות גטין) במתנה, קודם כתיבה. והבעל נותן שכרו; ומפני תקנת עגונות, תקנו חכמים שהאשה תתן שכר הסופר והקנוהו לבעל:

סעיף ב

גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה, כשר, אפילו קודם יאוש.

הגה: אבל גזל גט, כגון שכתב לו הסופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו, וגרש בו, לא הוי מגורשת (בית יוסף):

סעיף ג

כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירים ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית. ויש אומרים דגם הסופר צריך להכירן (טור), וכן נראה לי. והכרה זו אפילו על פי עד אחד, ואפילו על פי אשה וקרוב.

הגה: וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם, וכל שהחזיקו שלשים יום בעיר, אין חוששין להם יותר. ושם אביו, נהגו לכתוב על פי עצמו (בית יוסף ממשמעות לשון הרמב"ם).

ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהן שוים, אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חברו, שמא יכתוב גט ויוליכנו לאשת חברו ויגרשנה עליו. ובשעת הסכנה, כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים:

סעיף ד

לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים, עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום. ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים (בסדר הגט מהר"א מרגליות). וכשיאמר להם הבעל, יכתבוהו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום. אפילו אמר לבית דין: תנו גט לאשתי, לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום, ואפילו אמר להם: אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתומו, לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו.

הגה: עבר וגירשה על ידי "אומר אמרו לסופר ויכתב" כו', הוי ספק מגורשת (טור בשם הרמ"ה ובית יוסף בשם הר"ן ובעל התרומה וסמ"ג והמרדכי וכל בו):

סעיף ה

אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו, לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו, בין שהוא פקח ובין שנשתתק, בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר. ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר: כתוב, ולעדים: חתומו, והוא שתהא דעתו מיושבת עליו:

סעיף ו

מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו, והרכין בראשו, יתבאר בסימן שאחר זה:

סעיף ז

אמר לעשרה: כתבו גט לאשתי, אחד כותב בשביל כולם. ואם אמר: כולכם כתבו, אחד כותב במעמד כולם:

סעיף ח

אמר לעשרה: כתבו וחתומו ותנו גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמים ואחד נותן:

סעיף ט

אמר: כולכם חתומו, או שמנאם, בין שמנה כולם בין שמנה מקצתם, ואמר להם: חתומו, הרי זה כאומר כולכם חתומו, וכולם צריכים לחתום בו; ושנים שחותמים בו תחלה הם משום עדים, וצריך שלא יהא שום אחד מהם פסול, והאחרים משום תנאי; לפיכך, אם היו השאר פסולים, או שחתמו זה היום וזה למחר או אחר כמה ימים, כשר, והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם; ואפילו חתמו השאר אחר נתינת הגט, ואפילו אחר שנשאת (הר"ן פרק קמא דגטין), כשר; ואם מת אחד מהם קודם החתימה, הרי הגט בטל ועיין לקמן בסמוך:

סעיף י

ואם אמר: כלכם חתמו משום עדים, צריך שיהיו כלן כשרים ושיחתמו כולם בו ביום. ויש אומרים שאפילו אמר סתם: כולכם חתמו, דינו כמפרש ואומר: כלכם חתמו משום עדים, ונראה לי דיש להחמיר כסברא זו:

סעיף יא

תקנו חכמים שהאומר לרבים לכתוב גט או לחתום או להוליך גט לאשתו; אם לכתיבה, יאמר להם "כל אחד מכם יכתוב גט לאשתי", וכן להולכה "כל אחד מכם יוליך"; ואם לחתימה, יאמר להם "כל שנים מכם יחתומו בגט זה":

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה

ובו שמונה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח

סעיף א

צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצוה לכתבו. לפיכך, אם אחזו רוח רעה בשעה שמצוה לכתבו, אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא. וכן השיכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר "כתבו" -- אין כותבין. ואם לא הגיע, הרי זה ספק:

סעיף ב

היה בריא בשעה שצוה לכתבו, ואחר כך אחזו החולי, אין כותבים אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא, אם הוא חולי דסמיה בידן, הרי זה פסול; ואם לאו, אינו גט.

הגה: אבל לאחר שנתרפא, כותבין ונותנין, אפילו מחה בחליו שלא ליתנו (טור):

סעיף ג

מי שהוא עתים חלים (פירוש: בריא, מן "ותחלימני והחייני" (ישעיהו לח, טז)) עתים שוטה, כשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו, ואם גרש באותה שעה גטו גט. ואפילו חלים בעלמא, שאינו שפוי לגמרי ועיין לעיל סימן קי"ט סעיף ו':

סעיף ד

שכיב מרע שמצוה לכתוב גט, צריך לדקדק בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה.

הגה: ואין צריך בדיקה כמו נשתתק, אלא בודקין אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו (בית יוסף):

סעיף ה

מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו, והרכין בראשו לומר הן -- בודקין אותו בדברים אחרים בסרוגין, חד הן ותרין לאו, חד לאו ותרין הן. אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן -- הרי אלו יכתבו ויתנו.

הגה: ויש אומרים דבודקין אותו על ידי פירות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החורף (טור) אם רוצה שילקטו לו מן האילן, או להיפך (כך פירשו התוספות):

סעיף ו

ודוקא כשנשתתק, או אלם השומע ואינו מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא. אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מוציא את אשתו ברמיזה, אם נשאה כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש, אפילו היא פקחת, מוציא ברמיזה.

(ועיין בחשן המשפט סימן רל"ה סעיף י"ט):

סעיף ז

גוסס (פירוש, תרגום "על צד תאמנה" (ישעיהו ס, ד), על גססיהן, כלומר על חזה שלהן וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה לחה בגרונו מפני צרות החזה), הרי הוא כחי ויכול לגרש.

הגה: ויש אומרים דוקא גוסס שמדבר, אבל אינו מדבר, לא (סמ"ג וסמ"ק והמרדכי), ויש להחמיר:

סעיף ח

שחטו בו שנים או רוב שנים, וכן אם היה מגויד או צלוב והחיה אוכלת בו, ורמז ואמר "כתבו גט לאשתי" -- כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו. והוא הדין לנפל מן הגג. מיהו צריך בדיקה שלש פעמים כשנשתתק (כן כתב הר"ן):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אמר לכתוב הגט וטעה או נאבד

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

אמר לסופר ולעדים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו, וכתבו וחתמו ונתנו לה, ונמצא פסול או שכתבוהו ונאבד, יכולים לכתוב גט אחר. ואם לא נאבד, והם מסופקים אם הוא כשר מכמה חומרות שנהגו להחמיר, הרי עשו שליחותם וצריך לחזור הבעל לומר להם לכתוב ולחתום.

הגה: ואם העדים רוצים לכתוב אחד וליתן לה שניהם, הרשות בידם ואין צריכים לשאלו לבעל (תשובת הרשב"א הובאה בבית יוסף).

לכן אם הבעל הולך מהעיר, יאמר שהוא נותן להם רשות לכתוב ולחתום גט מאחד עד מאה עד שיהא אחד כשר בין בכתיבה בין בחתימה לדעת הרב שבעיר בלי שום פקפוק,

הגה: ולכל מי שמראה אותו (סדר גיטין). אבל אם הבעל בעיר, אין לסמוך על זה ויש לבעל לחזור ולצוות כל פעם לעדים ולסופר (בית יוסף בשם ר"ת); וכן נוהגין שחוזר ומצוה כמו בראשונה, גם מקנה להם הקלף והדיו אם לא נשאר לסופר ממה שהקנה לו בראשונה (כן נמצא בסדר גיטין). ויש אומרים הא דאמרינן עשו עדים וסופר שליחותן צריך לחזור ולצוות, היינו דוקא אם כבר נחתם ונפסל. אבל אם עדיין לא נחתם, יכולין לכתוב אחר ואין הבעל צריך לצוות (בית יוסף בשם הרשב"ץ), אבל נהגו להחמיר בכל ענין:

סעיף ב

אמר להם: כתבו וחתמו ותנו לשליח ויוליך לה. וכתבו ונתנו לשליח ונמצא הגט פסול או בטל -- אין כותבין גט אחר עד שימלכו בבעל. ואם לא נמלכו בו וכתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח ונתנו לה -- הרי זו ספק מגורשת.

הגה: ויש אומרים דכל שנמצא הגט בטל או פסול כותבין גט אחר, אלא שאם נאבד מיד השליח דינו כמו שנתבאר (טור). וכל זה שאמר להם לכתוב וליתן, אבל נתן לשליח גט להוליכו ונמצא פסול, פשיטא שאינן יכולין לכתוב אחר בלא רשות שלו (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א, וכן משמע מתשובת הרמב"ן סימן קמ"ה):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

מי ראוי לכתוב הגט, ונכתב וניתן בשבת

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

הכל כשרים לכתוב הגט, חוץ מחמשה: גוי ועבד וחרש שוטה וקטן. אפילו האשה בעצמה, אם אמר לה הבעל לכתבו, יכולה לכתבו ותקנה אותו לבעלה וחוזר ונותנו לה.

הגה: והבעל לכתחלה לא יכתוב הגט בעצמו, גם לא יצוה לסופר כיצד יכתוב, אלא אומר לו סתם לכתוב (מצא בקונטרסים). ויש אומרים דיש להחמיר שגם קרוב לא יכתוב לכתחלה, היכא דאפשר באחר (מהרי"ק שרש ק"ו). ולכתחלה יכתוב הסופר בידו הימנית; ואם הוא אטר יד, יכתוב בשמאלו (מ"כ בתקון ישן):

סעיף ב

ישראל שהמיר, או שהוא מחלל שבתות בפרהסיא, הרי הוא כגוי לכל דבר:

סעיף ג

כתב הגט אחד מאלו החמשה, אינו גט אף על פי שחתמו בו עדים כשרים ונמסר לה בכשרים. במה דברים אמורים, בשכתב התורף; אבל אם לא כתב אלא הטופס, והניח מקום התורף שהוא מקום האיש והאשה והזמן ו"הרי את מתרת לכל אדם", וכתבו הפקח הגדול הישראלי לשמו, הרי זה גט כשר.

ויש אומרים דאפילו בכי האי גוונא פסול מדרבנן (טור בשם ר"י):

סעיף ד

מותר להניח חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט לכתחלה, והוא שיהיה גדול הפקח עומד על גבן. אבל הגוי והעבד אין כותבין טופס לכתחלה ואפילו ישראל עומד על גבן:

סעיף ה

הכותב גט בשבת או ביום הכפורים, בשוגג, ונתנו לה, הרי זו מגרשת. כתבו וחתמו בזדון בו ביום או ביום טוב, ונתנו לה, אינה מגרשת, שהרי העדים פסולים מן התורה. כתבו ביום טוב בזדון, ונמסר לה בפני עדים כשרים, הרי זה גט פסול.

הגה: אבל כתבו בזדון ביום כפורים ושבת, הרי זה בטל מדאורייתא, (כן דקדק הבית יוסף). ואין לגרש בלילה, ואם גרש בלילה יש אומרים דהוי גט פסול (ר"י מינץ). ולכן לאחר שהתפללו הקהל ערבית אף על פי שעדיין היום גדול, אין לגרש (בתרומת הדשן סימן רמ"ח). ועיין לקמן סוף סימן קנ"ד סעיף פ"ח ופ"ט:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

על מה נכתב הגט

ובו תשעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט

סעיף א

גט שכתבו על איסורי הנאה, כשר. מיהו, בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה, אם כתב עליו הגט, בטל (הר"ן פרק בתרא דגיטין):

סעיף ב

כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף, והוא שיתננו לה בעידי מסירה. כיצד? כותב על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל יד העבד ועל קרן הפרה, ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים. אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה, ואם כתב [וחתך] ונתן לה, אינו גט, משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה.

הגה: וכותבין על כל דבר תלוש (טור) ויש אומרים דוקא בדבר שהוא של קיימא, אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה, פסול (הר"ן פרק שני). ולכתחלה יש לכתבו על קלף מתוקן לספר תורה תפילין ומזוזות, אבל לא בעינן מעובד לשמו; אבל אין עיכוב בדבר זה (מ"כ בסדר גיטין) ואפילו אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר, בכל כתב, כשר (גם זה שם). ועיין לקמן ריש סימן קכ"ו:

סעיף ג

טוב לחתוך הנייר למדת הגט, שלא יצטרך לחתוך ממנו אחר כתיבה. ואם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו ורוצה להתחיל באותו נייר עצמו, יחתוך תחלה המועט שכתב.

הגה: אם כתבו על נייר גדול, וחתכו לאחר הכתיבה קודם הנתינה, פסול. אבל אם חתך ממנו מעט, כדי ליפותו, לא מקרי קציצה (טור בשם הרא"ש). וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכתיבת הגט, הוי כליפותו (כן משמע בסה"ת). אבל לכתחלה חותכין ממנו הכל קודם הכתיבה, אפילו הנקבים שעושין כדי לשרטט על ידן, ושאר הדברים, יחתוך הכל קודם השרטוט, דהשרטוט צורך כתיבה הוא (סדר גיטין). כתבו על ספר, אף על פי שיש בו ענינים אחרים, ונתן לה הכל, כשר (טור בשם העטור):

סעיף ד

אין כותבין גט במחובר, אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא, דבעינן "ונתן בידה" (דברים כד, א). ואפילו חתמו העדים אחר שתלשו, ואחר כך נתנו לה, אינו גט. ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ (פירוש, כעין חצי קדרה של חרס שזורעין בה) נקוב, אף על פי שנתן לה העציץ כולו, פסול, שמא יקטום. אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה, והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו, שחרס דבר המזדייף הוא:

הגה: והוא הדין בעציץ שאינו נקוב; ויש אומרים דבשאינו נקוב לא גזרינן שמא יקטום (תמצא מבואר שתי הסברות בבית יוסף):

סעיף ה

אין כותבין במחובר, אפילו טופס. כתב הטופס במחובר, ותלשו ואחר כך כתב התורף וחתמו ונתנו לה, כשר:

סעיף ו

היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו, הרי זו מגורשת אף על פי שאין שם עידי מסירה, שהרי אינו יכול להזדייף. ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו, וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה, והיא אומרת: בעדים נמסר לי, הרי זו ספק מגורשת, שמא מעצמו נכנס לה, שהגודרות (פירוש, כל דבר שמהלך בדרכים ובשוקים, שיתכן לומר מעצמו נכנס) אין להם חזקה.

הגה: ודוקא במקום שאין להם חזקה, אבל במקום שיש להם חזקה, מגורשת (בית יוסף). ועיין בחושן המשפט בדיני חזקות:

סעיף ז

היה הגט חקוק על הטבלא, והעדים עליו, והוא יוצא מתחת ידה, ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה, אף על פי שהם מוחזקים בטבלא שהיא שלה, הרי זו מגורשת, שהאשה עצמה כותבת את גיטה:

סעיף ח

חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה: "הרי זה גיטך וכתובתיך" הרי זו מגורשת ונתקבלה כתובתה בכדי שווי הטס.

הגה: אבל נתן לה סתם, הרי הכל שלה מכח נתינת הגט, וצריך ליתן לה כתובתה משלם (כן משמע בגמרא וכן כתב הר"ן):

סעיף ט

לא יתננו לה עד שתתיבש הכתיבה והחתימה יפה, פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

במה נכתב הגט, ותקון הכתיבה והקלף

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד, כגון דיו וסקרא וקומוס וקנקנתום (פרוש, מיני צבעים) וכיוצא בהם; אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד, כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם, אינו גט:

סעיף ב

כתבו בדיעבד באבר, בשחור, בשיחור -- כשר. (פרוש אבר - עופרת. ושחור -- הוא כלי של ברזל שרושמין בו. ושיחור -- הוא הפחם ערוך).

הגה: יש אומרים הא דבאבר כשר, הינו חתוכי אבר מערבים במים (הטור והרא"ש), אבל אם כתב באבר עצמו, פסול, ויש לחוש לזה. ולכתחלה נוהגין לכתבו בדיו טובה כמו שכותבין ספרים (סדר גיטין), ואין לשנות. ויש מחמירין עוד לומר, דהסופר יקרא כל אות תחילה קודם שיכתוב, כמו בספרים (גם זה שם):

סעיף ג

כותבין אותו במי עפצים. והוא שלא יהיה הקלף מעופץ, מפני שאין מי עפצים ניכר בו; ואם כתב, אינו גט. וכן כל כיוצא בו:

סעיף ד

חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר יריכי האותיות, כשר; וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס. אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן, או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דינר זהב, אינו גט.

הגה: יש אומרים דלכתחלה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל, שלא לבוא לידי חקיקה (סדר גיטין). ועיין לקמן סימן זה סעיף כ"ב. ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך, אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות, כשר (תרומת הדשן סימן רכ"ח):

סעיף ה

הקורע על העור תבנית כתב, כשר; אבל הרושם על העור תבנית כתב, פסול. ויש אומרים בהפך. ויש מי שמכשיר בשניהם:

סעיף ו

נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל, ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור ביניהם להפרידם,

הגה: ויש אומרים דאין להפריד האותיות אם נוגעין (כן הוא בסדר גיטין), וכן נוהגין. ויש מקילין בשעת הדחק (תשובת הרא"ש) לתקן קודם שיחתמו העדים (מהר"ם פדוואה), כשהבעל מצוה לתקן (בית יוסף לדעת הרא"ש):

סעיף ז

אם יש מי שרוצה לזיין האותיות, מוחין בידו:

סעיף ח

אם נפלה טפת דיו בתוך האות (טור) ואינה ניכרת, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוה ליה חק תוכות.

ויש מחמירין אפלו האות ניכר (מהרי"ק שרש צ"ח), וכן נוהגין:

סעיף ט

אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה, ונמשכה ידו ונסתמה, אינו יכול לגרור הדבקות, דהוה ליה חק תוכות. ועיין בארח חיים סימן ל"ב:

סעיף י

נוהגין לשרטטו. ויש לזהר מלשרטט באבר, מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב:

סעיף יא

נוהגין לעשותו שתים עשרה שיטין:

סעיף יב

נוהגין לעשות שיטה שלש עשרה וחולקים אותה לשתים, שבה חותמים העדים זה תחת זה.

הגה: ומשרטטין אותן שתי שורות קטנות גם כן. וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט. גם ישרטט מן הצדדין, ויהיו שורות הגט שוות, לא אחת ארוכה ואחת קצרה. ואם לא שרטט כלל, כשר. והוא הדין אם הוסיף או פחת משנים עשר שיטין (כ"ז גם בסדר גיטין גם במרדכי ריש גיטין). יש אומרים דאין להכשירן כי אם במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות. ונראה לי, דהוא הדין לענין שרטוט. וצריך לשרטט מבחוץ שלא במקום הכתב (בבית יוסף בשם הקונטרס ובסדר גיטין). ויכתוב לצד הבשר ולא בצד שער; ואם כתב במקום שער, יש פוסלין אותו (מהרי"ל). ולי נראה, דבמקום עיגון אין להחמיר. וכשהסופר כותב, לכתחלה יזהר שלא יגע בשרטוט שבצדדין. ונוהגין לכתחלה להניח גליון מן הצדדין כחצי אצבע, ולמעלה כאצבע (סדר גיטין), ולמטה כדי תפיסת יד (מהרי"ל) ויותר (דעת עצמו):

סעיף יג

נוהגין לעשותו שיהיה ארכו עם הגליון של מטה (בית יוסף בשם הקונטרס) יתר על רחבו:

סעיף יד

נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל.

הגה: ואם כתב חוץ לשיטין, יש אומרים דאפילו אות אחת שיצא לחוץ, פסול (בית יוסף בשם הגהות מימוני); ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל (סברת הרב):

סעיף טו

לא יהא בו שום טשטוש, ולא יכתבו על המחק.

הגה: אם בא זבוב ומשך הדיו, לא ימחוק (בסדר גיטין). ולא יכתוב על שום נקב שאין הדיו עובר עליו (שם):

סעיף טז

לא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל, שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה.

הגה: רגלי ה"א וקו"ף שנוגעין, יש לפסול אפילו בדיעבד (תרומת הדשן סימן רל"ו ובפסקיו סימן מ"ה). מיהו, אם תינוק יכול לקרותו, יש מכשירין במקום עיגון (מהרי"ק שרש ע"א). ולכתחלה אסור להפריד בסכין, אלא יכתוב גט אחר (שם שרש צ"ח). ודוקא שלא במקום עיגון, אבל במקום הדחק שיש לחוש לעיגון, יתקן (סברת הרב) ועיין בארח חיים סימן ל"ב כיצד יתקן. ועיין סימן קכ"ו סעיף מ"ח. ואם צריך לתקן אותיות, כגון שלא נוגעין במקום שראוי ליגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן, יתקנן קודם שיכתב "כדת משה וישראל" (בהגהות סדר גיטין בקבלה משם מהרי"ו כן מ"כ בשם מהר"ם מאור עינים), או לכל הפחות קודם החתימה (מהר"ם פדוואה). וצריך ליזהר שיגע כל מה שראוי ליגע, ושלא יגע מה שראוי שלא יגע, כספר תורה ותפלין ומזוזות (בסדר גיטין, וכן משמע בהגהות מרדכי דגיטין). ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע, כגון יו"ד שאחורי הצדי"ק ויו"ד שבאל"ף וכיוצא בזה, יש אומרים דאפילו תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו, פסול אפילו בדיעבד (בתרומת הדשן ובפסקיו סימן מ"ג). ויש אומרים דבמקום עיגון יש להכשיר בכי האי גוונא. ואם הוא בטופס הגט, אפילו בלא עיגון יש להקל (בית יוסף). כתב למ"ד אל"ף של ישראל ביחד, יש אומרים דכשר אם הוא בטופס (תשובת הרא"ש); ובמקום עיגון יש להקל. היה קוצו של יו"ד שעל האל"ף נוגע גם מלפניו כזה כשר (מ"כ בשם מהר"י מרפורק). נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאס"ן, עד שנראין כדבוקין ומכל מקום נראה שאין האותיות נוגעין, כשר (מ"כ בשם מהר"י ברי"ן):

סעיף יז

היה בו משמעות שני עניינים, או שהיה בכתבו עיקום או בלבול, או שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר, הרי זה פסול:

סעיף יח

צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טפש. ויש מי שאומר, שאף במקום כתיבתו צריך שיהיה נקרא כן.

הגה: ואין צריך לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק, אלא מראין לו כך, ואם יוכל לקרותו, כשר (מ"כ בתקון ישן). ונוהגין לערות השיטות, דהינו שימשך ן' או ף' שבשיטה עליונה עד שיטה שלמטה ממנה, או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה. ואם לא עירה, יש אומרים שהוא פסול, ולי נראה דבמקום עיגון אין להחמיר. ויזהר שלא ימשך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה, או להפך (הר"ן פ"ב דגיטין בשם יש אומרים), ואם עשה כך ונשתנה צורת האות, כגון שמשך ראש למ"ד לחלל דל"ת שאז נראה כה"א, פסול. (סברת הרב דוקא בכי האי גונא, וכן משמע בהגהות סמ"ק):

סעיף יט

גט שמחק בו אות או תיבה, או שתלה בין השיטין, אם מטופס הגט, הרי זה כשר. ואם מן התורף, אינו גט. ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק, אפלו מתורף הגט, כשר כשאר שטרות. והקיום יכתבנו קודם "כדת משה וישראל". ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק הגט:

סעיף כ

גט שנמצא קרוע שתי וערב, שהוא קרע של בית דין, הרי זה גט בטל כשאר שטרות. אבל אם נתקרע ואינו קרע של בית דין, כשר. נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה, כשר. נמחק או שנטשטש, ובבואה שלו קיימת, אם יכול לקרות, כשר; ואם לאו, אינו גט:

סעיף כא

במה דברים אמורים, כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה, ואין שם עדי מסירה. אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר, הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם. ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב, והוא הדין כשנטשטש עד שאינן יכולין לקרותו (כן כתב המגיד משנה):

סעיף כב

יש מי שכתב, שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף, אלא בשל קנה. ועיין לעיל סימן זה סעיף ד':

סעיף כג

אם רקם או ארג או עשה כמעשה מחט אותיות הגט, יש אומרים דלאו כתב הוא:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו

ובו חמישים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ

סעיף א

כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון, בין שהוא כתב הגויים בין שהוא כתב ישראל, כגון פרובינצאל וכיוצא בו. אבל אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר, פסול.

הגה: ויש מכשירין (הראב"ד). ונראה לי, דאפילו למאן דפוסל, מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר, דשניהם נתנו בסיני והוו קרובים בלשון, וכלשון אחד דמיא, ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית. אי נמי, מאחר דרובו לשון ארמית, ואין בו רק מלות לשון הקדש, אין זה מקצתו בלשון אחר. אי נמי, דדוקא בתורף הצורך קאמר, אבל מה שמוסיפין בתורף "הרי את מותרת לכל אדם" או שאר מלות, אינן צריכין ואינן רק כפל דברים שנוהגין לכתחלה. כן נראה לי ליישב המנהג.

ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי.

הגה: ואין להכשיר בכתב אחר, רק במקום עיגון ושעת הדחק, כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשובת הרא"ש כלל מ"ה). ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף ט"ז:

סעיף ב

"בשלישי, ברביעי, בחמישי" -- מלאים יו"ד. "בשני, ובששי" -- חסרים:

סעיף ג

יום ראשון יכתוב "באחד בשבת".

סעיף ד

ביום ראש חדש יכתוב: "ביום (ראשון) [אחד] לירח פלוני".

הגה: ויש אומרים דכותבין "באחד לירח" (מרדכי פרק המגרש), ומכח זה יש נמנעים לתת גט בראש חדש (כך כתוב בסדר גיטין).

בשני יכתוב "בשני ימים, בשלשה, בארבעה" -- כולם לשון זכר בה"א לבסוף.

הגה: ויכתוב "ימים" עד עשרה -- בשני ימים, בשלשה ימים וכו', (בסדר גטין), ומכאן ואילך יכתוב יום: "אחד עשר יום, שנים עשר יום וכו'" (מרדכי פרק המגרש); כתב "ימים", לא מפסל בדיעבד אם כבר נתן, וכל שכן בשעת הדחק (בית יוסף). כתב "שלושה" או "שמונה" מלא בוי"ו (בסדר ר"י מינץ), או שלא כתב "בשני" רק "שני" (בסדר גטין), או שכתב ראשי תיבות, כגון שהיה לו לכתוב "שנים עשר" וכתב י"ב (בשם הרב מטרוני), כשר.

וכן "באחד ועשרים, בשנים ועשרים, בשלשה ועשרים", וכן כולם:

סעיף ה

בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה "בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם, שתים, שלש, ארבע" -- כולם בלא ה"א לבסוף. וכן "אחת עשרה, שתים עשרה" עד עשרים. ומשם ואילך "עשרים ואחת, עשרים ושתים, עשרים ושלש", המנין המועט לשון נקבה, וכן לעולם.

הגה: ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם, אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם (וכן משמע בטור וכן היא בסדרים) "אחד ועשרים, שנים ועשרים וכו'". ואם כתב מנין המרובה קודם, או להפך שכתב בשנים מנין המועט קודם, כשר (בית יוסף). כתב לשון זכר במקום לשון נקבה, כגון שהיה לו לכתוב "חמש" וכתב "חמשה", כשר (בשם מהרי"ל):

סעיף ו

אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר, יכתוב: "ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ראש חדש אייר". וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים. וביום שני של ראש חדש יכתוב: "באחד לירח פלוני" כי חשבונו מיום השני.

הגה: ויש אומרים שאין לתן גט בשום ראש חדש (סדר הגטין בשם סמ"ק ומרדכי פרק המגרש והגהות מימוני וכל בו), וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון:

סעיף ז

אם השנה מעוברת, יכתוב באדר ראשון "לירח אדר ראשון", ובשני יכתוב "לירח אדר השני".

ואם כתב באדר הראשון "אדר" סתם, כשר. אבל אם כתב בשני סתם, הגט פסול (בית יוסף בשם הרא"ש והר"ן). ומלת "ראשון" יכתוב מלא וי"ו (מ"כ בתקון). "ניסן" מלא; "אייר", בשני יודי"ן (הכל בסדר). ואם כתב בחד יו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק (תרומת הדשן סימן רל"ג). ויש נמנעין ליתן גט באייר, אך במקום הדחק נותנים וכותבין בשני יודי"ן. "סיון", מלא יו"ד (גם זה בסדר גטין). "תמוז", מלא וי"ו. "אלול", מלא וי"ו. "תשרי", בחד יו"ד. "מרחשון", חד וי"ו (דברי הרב). "כסלו", חסר יו"ד (תרומת הדשן סימן רל"ג). ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד:

סעיף ח

יש נוסחי גיטין שכתוב בהם: "איך אנא פלוני בן פלוני", ואינו מכוון, ויש לזהר מלכתוב תיבת "איך". וכן יש נוסחאות שכתוב בהם: "ולאתריהון (דאבהתיכו) דאבהתי", וכן באשה "ולאתריהון דאבהתיכי", ויש ליזהר מלכתבם:

סעיף ט

לא יכתוב: "ודין" מלא, אלא חסר יו"ד. ולא יכתוב "ואיגרת" מלא יו"ד, אלא "ואגרת".

סעיף י

"דתיהוייין, דתיצבייין" -- שלשה יודי"ן רצופין. ונהגו לכתבם בחמשה יודי"ן -- "דיתיהוייין, דיתיצבייין".

הגה: ויש לכתוב הכל בשיטה אחת -- "דיתיהוייין דיתיצבייין", אבל אם כתב "די" בשיטה אחת, והשאר בשיטה שניה, יש פוסלין. (מהרי"ו ומהרי"ל, כן הוא בסדרים בשמם):

סעיף יא

יאריך וי"ו ד"תירוכין" ווי"ו ד"שיבוקין" ווי"ו שניה ד"וכדו", שמא ידמו ליו"ד.

הגה: נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת, אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):

סעיף יב

יכתוב "תרוכין, שבוקין", חסר יו"ד ראשונה; אבל "פיטורין" מלא, בשני יודי"ן.

הגה: ויש אומרים ד"פטורין" גם כן חסר יו"ד ראשונה (בסדר גטין דמהרי"ל ובסמ"ג), וכן נוהגין. ולכן צריך להאריך גם כן וי"ו של "פטורין" (כן כתב המרדכי). ונהגו לכתוב בגט בתחלה: "שבוקין, פטורין, תרוכין", ואחר כך: פש"ת, ואחר כך: תש"פ; ואם שינה בזה, אין עיכוב בדבר:

סעיף יג

"למהך", חסר יו"ד.

סעיף יד

יזהר יפה ברגל של ה"א של "למהך" שירחיקנה מגגה; וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר, אלא שבזה צריך ליזהר יותר:

סעיף טו

לא יכתוב "לאתנסבא" אלא "להתנסבא".

"ואנש", חסר יו"ד (מרדכי). דלג ה"א ד"להתנסבא", וכתב "לתנסבא", כשר (רשב"א אלף קס"ג):

סעיף טז

על דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב, שלא יהא בו משמע שתי ענינות:

סעיף יז

"לא ימחא", באל"ף.

הגה: ואם כתב בה"א וכבר נתן הגט, כשר (בית יוסף). ואם נכתב "ימחי" ביו"ד, פסול, אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתקון):

סעיף יח

צריך שלא יהא בשיטה אחרונה, לא "ספר תרוכין" ולא "גט פטורין" ולא "אגרת שבוקין", אלא "כדת משה וישראל" לבד; ויעשה ממנה אותיות גדולות, כדי שלא יסיים באמצע שיטה, משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת, ואין ראוי לעשות כן. ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מ"כדת משה וישראל", לא נפסל בכך:

סעיף יט

אם כתב "וישראל"^[1], אל"ף למ"ד כאחד, לא נפסל בכך. ודוקא בדיעבד או במקום עיגון, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו:

סעיף כ

כיון שאנו מכירין סגנון הדבר, אין לפסלו בשביל דלוג אות אחת:

סעיף כא

אם כתב "ברביעי עשרים יום לירח שבט", ודלג ולא כתב "בשבת", וגם יום רביעי היה עשרים ואחד לשבט והוא כתב עשרים, הגט כשר. ויש חולקין ופוסלין בכהאי גונא (ריב"ש סימן קי"ז):

סעיף כב

אם לא האריך ווי"ן שאמרנו, או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו, או שלא כתב היודי"ן היתרות, הרי זה גט פסול, חוץ משתי יודי"ן הנוספות ב"דיתיהוייין" ו"דיתיצבייין", שאינו אלא מנהג, ויש אומרים דאם לא כתב ד"יתיהוייין רשאה", רק כתב זאת: "ואת תהא רשאה", עדיף טפי (הר"ן פרק המגרש ובעטור).

ויש אומרים שאם לא ערער הבעל, כשר. ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל, אלא אם כן כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:

סעיף כג

"אייר", יש לכתבו לכתחלה בשני יודי"ן. ועיין לעיל סעיף ז':

סעיף כד

"כסלו", חסר יו"ד.

סעיף כה

אם הוה ליה לכתוב "בשנים עשר" וכתב בי"ב, כשר:

סעיף כו

"למנין", בחד יו"ד.

סעיף כז

"שאנו מנין", בלא וי"ו.

הגה: ואם כתב וי"ו, אין לפסלו בשעת הדחק (ריב"ש סימן שי"ד); ואם נהגו לכתוב כך, אין לפסלו. והוא הדין אם כתב "למנין שאנו מונין [במתא]", וכל כיוצא בזה:

סעיף כח

"דיתבא על נהר פלוני", בחד יו"ד. ואם כתב "די יתבא", כשר (בית יוסף):

סעיף כט

"במתא פלונית דמתקריא פלונית", בלשון נקבה:

סעיף ל

נהגו לכתוב "העומד במקום פלוני" קודם "וכל שום".

הגה: ויש אומרים דיש לכתוב החניכה קודם "העומד במקום פלוני וכו'" (עיין בפסקי מהרא"י סימן רמ"ז), וכן נוהגין במדינות אלו. ונהגו לכתוב: "פלוני בן פלוני", ולא "בר פלוני"; ואם כתב "בר", הגט כשר (מהרי"ק שרש כ"ו):

סעיף לא

נהגו לכתוב: "וכל שום דאית לי ולאבהתי":

סעיף לב

אם כתב "בדלא אניס", במקום "בדלא אניסנא", לא נפסל. וכותבין: "אניסנא", מלא, ביו"ד אצל הנו"ן (מהרי"ו):

סעיף לג

נהגו לכתוב: "פטרית" קודם "ושבקית"; ונהגו לכתוב "ותרוכית" בוי"ו אחר הרי"ש:

סעיף לד

"יתיכי", בשלש יודי"ן. "ליכי", בשתי יודי"ן:

סעיף לה

נהגו לכתוב "דהוית" תיבה אחת.

הגה: אם לא כתב "מן קדמת דנא", רק כתב "דהות אנתתי" (מצא כתוב בתקון), או דלג מלת "אנתתי" (ר"ד כהן), או מלת "דהוית" (הגהות אלפסי פרק המגרש), כשר:

סעיף לו

"אנתתי", בלא יו"ד אחר האל"ף.

סעיף לז

"בנפשיכי", נהגו לכתב בשני יודי"ן.

ואם כתבו חסר, כשר (דעת עצמו וכן משמע במרדכי):

סעיף לח

"להתנסבא", נהגו לכתבו בלא שום יו"ד.

ואם כתב יו"ד אחר ה"א, כשר. (הגהות מימוני פרק ד' ומרדכי בשם יש אומרים סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד):

סעיף לט

"בידיכי", בשלשה יודי"ן.

סעיף מ

נהגו לכתוב "מן שמי מן יומא דנן ולעלם".

ויש אומרים דאין כותבין "מן שמי" (סמ"ג וסמ"ק ותשובת רשב"א), וכן נוהגין במדינות אלו:

סעיף מא

צריך לכתוב "והרי את מותרת לכל אדם".

ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב: "[ו]הרי את [מותרת לכל אדם]", בשיטה אחת; אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות, כשר לתנו (מהרא"י סימן קמ"ג):

סעיף מב

"מותרת", בוי"ו.

סעיף מג

"די יהוי", נהגו לכתבו שתי תבות.

אמנם אם כתב "דיהוי", תבה אחת, כשר (מרדכי פרק המגרש). ואף אם לא כתב רק: "דהוי", כשר בשעת הדחק במקום עיגון (ריב"ש סימן ר"ה):

סעיף מד

"מנאי", נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם.

ואם כתב יו"ד אחר המ"ם, לא נפסל בדיעבד (בית יוסף בשם הר"ן והרשב"א):

סעיף מה

נהגו לכתוב: "תרוכין שבוקין פטורין".

סעיף מו

בגט ארוסה כותבין "דהוית ארוסתי". ואם כתב "דהוית אנתתי", כשר.

ויש אומרים דהוא הדין להפך, דכתב לאשתו: ארוסתי, כשר בדיעבד (בית יוסף):

סעיף מז

שי"ן ועי"ן שלא היו היודי"ן נוגעין בהם, וכן היו"ד שעל גבי האל"ף ושאחורי הצדי"ק שאינם נוגעים באות, אם התינוק קורא אותם יפה, אפילו הם בתורף, יש להכשיר במקום עיגון:

סעיף מח

אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין, אם תינוק דלא חכים ולא טפש קורא אותם, יש להכשיר במקום עיגון, אפילו אם הוא בתורף, ויפריד בסכין.

ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף י"ו:

סעיף מט

אם חסר תיבה אחת מהטופס, לא נפסל בכך.

וכל שכן אם חסר וי"ו שניה של "וכדו" וכתב "וכד" (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א), דמאחר שאין הענין משתנה, אין פסול בחסרון זה (כן כתב הרא"ש בתשובה). והוא הדין אם היו אותיות יתרות, כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סימן ר"ה). אבל אם נשתנה הענין, פסול. ולכן יש אומרים דאם כתב "לבריאת עלמה", בה"א, שהגט פסול, דעלמה לשון נערה (הר"ד כהן), ויש מכשירין בשעת הדחק (בנימין זאב):

סעיף נ

אין לכתוב בגט "בבטול מיני מודעי". ועיין נוסח הגט לקמן (בסימן קנ"ד):

1. ראו תמונה מצורפת לדוגמא. - ויקיעורך

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שצריך להזכיר הזמן בגט, ודין קדימה ואחור

ובו שלושה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג

סעיף א

צריך לכתוב זמן, בגט. ואם נתגרשה בגט שאין בו זמן, לא תנשא; ואם נשאת, לא תצא, אפילו אין לה בנים:

סעיף ב

אם היה מוקדם, או נכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו, פסול, אפילו היו עסוקים באותו ענין. ויש אומרים דנכתב ביום ונחתם בלילה שלאחריו, בשעת הדחק כשר.

הגה: וגט מוקדם, אף על פי שפסול, אם קדשה אחר, צריכה גט משני ואסורה לחזור לראשון (פסקי מהרא"י סימן י"ג לדעת הרמב"ם, ובית יוסף בשם הר"ן והרשב"א):

סעיף ג

נכתב ביום, ולא הספיקו לחתמו עד הלילה, אם כתבו בו קודם חתימה: גטא דנן אכתוב ביום פלן ולא הספיקו סהדי למחתמה עד ליליא, וחתמו העדים אחר כך, כשר:

סעיף ד

השולח גט ממקום למקום, אף על פי שמקדים הזמן, שהרי כותבין הזמן מיום הכתיבה ואינו מגיע לידה עד אחר זמן, כשר, משום דאית לה קלא:

סעיף ה

גט שלא נמסר ביום הכתיבה, אין תקנה להכשירו, אלא שישלחנו לה על ידי שליח.

הגה: מיהו, נהגו להחמיר ולכתוב אחר (כן משמע מדברי הר"פ שהביא הארחות חיים). וסתם גט שיצא מיד אשה, אמרינן שנמסר ביום שנכתב, ואינה צריכה ראיה, אלא אם כן היה בו רעותא כגון שהיה מושלך (טור והתוספות והרא"ש):

סעיף ו

אמר לשנים לכתוב גט ולחתום ולתנו לאשתו, ונתאחר הדבר ימים או שנים, או שנמצא הגט (פסול) [בטל] והוצרכו לכתוב לה גט אחר, כשכותבין הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר להם הבעל לכתוב בו, ולא אותו המקום. כיצד, היו בירושלים כשאמר להם הבעל, והיו עומדים בתשרי, ונתאחר עד ניסן. והרי הם בלוד, כותבין הזמן מניסן ובלוד:

סעיף ז

גט שלא כתב בו שם היום, אלא בשבת ראשונה או שניה מחדש פלוני, או בחדש פלוני, או בשנה פלונית ולא הזכיר החדש, אפילו כתב בשבוע פלוני, כשר. וכן אם כתב בו: היום גרשתיה, כשר, שמשמעו היום הזה שיצא בו הגט:

סעיף ח

כתב בו זמן, וחתך ממנו הזמן ואחר כך נתנו לה, כשר. ויש פוסלים:

סעיף ט

גט שזמנו מאוחר, כשר לגרש בו. ואפילו נתנו לה מיד, אין הגרושין חלין עד הזמן הכתוב בו. ויש פוסלין גט מאוחר:

סעיף י

אם דלג הסופר "לבריאת עולם" כשר.

סעיף יא

אם דלג האלפים והמאות, רק שכתב "בכך וכך לפרט" כשר, ואפילו אם דלג גם בריאת עולם:

סעיף יב

אם דלג חמשה, ולא כתב אלא אלפים, כשר:

סעיף יג

אם כתב הכלל והפרט הקטן, ודלג הפרט האמצעי, כגון שכתב: חמשת אלפים ושבע עשרה, ודלג ושלש מאות, פסול; ואם נשאת, לא תצא. ויש מי שאומר, שמצריכין לה גט כשר מבעלה הראשון, ותשב תחת השני:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שצריך להזכיר בגט מקום דירת הבעל ואשה ועדים

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

צריך להזכיר בגט שם המקום שהעדים עומדים שם בשעת חתימה: למנין שאנו מונין בו כאן במתא פלונית; ואם שנה והזכיר שם מקום אחר, פסול; ואם נשאת, לא תצא. אבל על מקום עמידת הסופר בשעת כתיבה, אין לחוש. לפיכך, אם נכתב במקום אחד ונחתם במקום אחר, יזכיר שם המקום שנחתם בו. ויש אומרים שגם על מקום עמידת הסופר יש להקפיד, וצריך שיעמדו הסופר והעדים במקום אחד:

סעיף ב

כותבין שם עירו ושם עירה. ואין כותבין שם מקום הלידה; ואף על פי שאם שינה לא פסל, מכל מקום מוטב שלא לכתב, כדי שלא יבואו לטעות ומחזי כמשנה. וגם אין כותבין שם מקום הדירה, מפני שאנו גולים ומטלטלים ומקום דירתנו מרפה בידינו. אבל כותבין שם מקום עמידת האיש: העומד היום במתא פלונית, אם הוא מצוי במקום חתימת הגט; ואם אינו מצוי שם, אין כותבין מקומו כלל. וכן באשה, אם היא עומדת במקום חתימת הגט כותבין מקום עמידתה: העומדת היום במתא פלונית; ואם לאו, אין כותבין מקומה כלל.

‏‏הגה: ואם כתב שם הלידה או שם הדירה, ולא שינה, כשר (ריב"ש סימן שי"ד). ואם שינה מקום העמידה, יש מכשירין כמו במקום הלידה, דכל דבר שאינו צריך לכתב, אף אם שינה בו, כשר; ויש פוסלין (בבית יוסף הביא השתי דעות), ובמקום הדחק יש להקל. אבל אם שינה במקום דירה, פסול לכולי עלמא (פרק השולח) ואפלו אם נשאת, תצא. וכותבין: מתא פלונית, בין שהעיר גדולה או קטנה; ולא יכתב: פלונית מתא, אלא: מתא פלונית. ואם דלג מלת מתא, כשר:

סעיף ג

יכתב: וכל שום דאית לי ולאתרי, ומלבד זה, אם יש לעיר שני שמות יכתב: מתא פלונית דמתקריא פלונית.

‏‏הגה: ולא יכתב יו"ד אצל המ"ם (סדר גטין). מיהו אם כתב יו"ד: דמיתקריא, כשר (שם). ואנו לא נהגינן לכתב: וכל שום דאית לי ולאתרי, אלא אם יש לעיר שני שמות כותבין: מתא פלונית דמתקריא פלונית או דמתקרית פלונית (פסקי מהרא"י סימן קפ"ה), והוא הדין אם יש לנהר שני שמות. ואם יש להן שם אחד במקום הכתיבה ושם אחר במקום הנתינה, דינן כמו בשמות הבעל (הרא"ש והר"ן פרק השולח), ועין לקמן סימן קכ"ט. ואם יש לעיר שני שמות, אחד נקרא (כפי) [בפי] ישראל ואחד בלשון כותי, שם שקורים לו ישראל, עיקר, וכותבין כפי משמעות לשונם (פסקי מהרא"י סימן קמ"ב ומהרי"ק שרש ק"ו). ואם השני לשונות קרובין זה לזה, ושם שקורין לו ישראל אינו אלא קצור לשון, כגון עיר שכותים קורין: הרעדי"ש, וישראל; רעדי"ש, אין כותבין רק שם ישראל (שם בפסקיו סימן רנ"א). אבל בלאו הכי כותבין שניהם; שם ישראל תחלה (כן משמע שם), ועל שם כותים: דמתקריא:

סעיף ד

אין צריך לכתוב שם הנהר, אבל נהגו לכתבו. ואם יש שנים או שלשה נהרות, כותבין כלם: דיתבא על נהר פלוני ופלוני.

הגה: ואם לא כתב שם הנהר כלל (תשובת הרא"ש כלל מ"ה ובית יוסף בשם תשובת הר"ן), או ששנה בו (תשובת מהרי"ל), כשר. וכל נהר שהוא חוץ לתחום העיר, אין לכתבו כלל, אפילו מסתפקים ממנו, ואפלו בדיעבד, אם כתבו, יש פוסלין (תשובת הרשב"א בהגהת מימוני סוף נשים). ואפילו הוא תוך התחום חוץ לעבור העיר, אין כותבין, אלא אם כן כל תשמישי העיר ממנו (פסקי מהרא"י סימן קמ"ב).

וכותבין: דיתבא, בחד יו"ד. ואם יושבת על חוף הים, נהגו לכתב: דעל כיף ימא מותבא. ועיר שספוקה ממי בארות, כותבין: על מי בארות. ועיר שספוקה ממי מעינות, כותבין: מי מעינות, ובחד יו"ד.

‏‏הגה: וכותבין: בארת, בלא וי"ו (סדר גטין). ואם המעין מים חמין, כותבין: על מי מעינות חמין (מ"כ בתקון ישן):

סעיף ה

אם יש בעיר בארות נובעים, וכתב: דיתבא על מי בורות, כשר:

סעיף ו

אם העיר יושבת על הנהר, אין לכתב לא בארות ולא מעינות, כי אם הנהר.

‏‏הגה: ויש חולקין, וסבירא להו דיש לכתב כל ספוקי העיר (בהגהות מרדכי בשם ר' יודא). וכן נוהגין במדינות אלו, כאשר יתבאר לך מנסח הגט שכתבתי סוף סימן קנ"ד:

סעיף ז

עיר שאין בה אלא בורות ואגמים, לא יזכירם כלל, שלא לחלק בין גטין שנכתבו קדם שנעשו לנכתבו אחר שנעשו.

‏‏הגה: שתי נהרות השופכין זו לזו, אם קרוב לעיר אבד אחד שמו, אין כותבין אלא האחד. ואם שם שניהם עליהם, כותבין שניהם. ואם יש ספק בדבר, אין כותבין אלא אחד. וכן תמיד, יותר יש לכנס לספק חסרון מלספק שנוי (מהרי"ק שרש ק"ו):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קכט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קכט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני שם (האיש והאשה, ו) חתימת הגט, ודין מומר המגרש

ובו שלושים וארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

כותבין שם האיש והאשה בגט. ואם יש לאחד מהם שני שמות, כותבין שם שהם רגילים בו ויודעים בו ביותר, וכותבים: איש פלוני וכל שם שיש לו גירש אשה פלונית וכל שם שיש לה; ואם כתב חניכתו וחניכתה, כשר.

הגה: וכל שכן אם כתב עיקר השם לבד, דכשר, ולכן אין להקפיד על הכנויים כל כך. ויש אומרים דאין לכתב כל שום שיש לו, אלא אם יש לו שני שמות יכתב: פלוני דמתקרי פלוני (רבנו תם ובית יוסף בשם הרמב"ן והרשב"א), וכן נוהגין, ואין לשנות. ואפלו נכתב הגט אין לגרש בו, אף על פי שכתב: כל שם, עד שיכתב שני השמות (בקונטרס). לא כתב אלא שם האחד, אפילו הוא שם הטפל, וגירש בו, כשר (טור):

סעיף ב

כתב השם שאינם ידועים בו ביותר, וכתב: כל שם שיש לו, הרי זה פסול; אבל אם השני שמות כתובים בפרוש בגט, אין הפרש בין שכותב זה ראשון או זה:

סעיף ג

שינה שמו או שמה, או שם עירו או שם עירה, אף על פי שכתב: כל שם שיש לו וכל שם שיש לה, אינו גט:

סעיף ד

אם עומד במקום אחד ושולח הגט למקום אחר, ובכל מקום מהם יש לו שם אחר, כותב שם מקום הנתינה, ויכתב שם מקום הכתיבה: "דמתקרי"; ואם כתב שם מקום הנתינה, וכולל שם מקום הכתיבה ב"וכל שום", כשר.

הגה: אבל אם עשה שם מקום הכתיבה עיקר וכתב על שם מקום הנתינה "דמתקרי" או "כל שום", פסול (הב"י כתב שכן משמע מלשון הטור):

סעיף ה

מומר, אין לו לגרש בשם עכו"ם, אלא בשם ישראל. ואם כתב שם עכו"ם עיקר ושם ישראל בלשון "דמתקרי", כשר.

הגה: ולכתחלה כותבין שם ישראל "וכל שום וחניכה דאית לה" (סמ"ג וסמ"ק וכל בו ות"ה סימן רל"ה). ואם כתב שם של עכו"ם, וכתבו: כל שום וחניכה דאית לה, פסול (ריב"ש סימן מ"ג וטור). היה לו שם כנוי כשהיה יהודי, כותבין לו שם ישראל המכנה פלוני וכל שום וחניכה דאית לה (סדר הגטין):

סעיף ו

גר שכתב שם גיותו, כשר, אפילו אם נשתקע ממנו:

סעיף ז

אם כתב: פלוני החכם, או הרב, או הנשיא, אף על פי שאין קורין אותו כן וגם אינו בר הכי, הגט כשר, כיון שהזכיר שמו בפרוש.

הגה: אבל לכתחלה אין כותבין רב או חכם, אפילו הוא או אביו רב או חכם ומחזק בכך, אלא כותבין: פלוני (או) בן פלוני (סדר גטין). וכן אין כותבין בן הקדוש (ר"י מינץ). אבל כותבין: כהן או לוי, פלוני בן פלוני הכהן או הלוי; ואם יש להם כנוי כותבין אחר כך (סדר גטין). אבל אם יש ב' שמות, שכותבין על אחד: "דמתקריא", כותבין אחר כך: כהן או לוי (שם בשם מהרי"ק). ואם לא כתב: כהן או לוי, יש אומרים דפסול (פסקי מהרא"י סימן ז'), מאחר שנהגו לכתבו, ויש מכשירין (מ"כ בתקון וכ"כ הב"י), ונראה להו לסמך להקל במקום הדחק, אבל לכתחלה יש לכתבו. ואם יש ספק אם הוא כהן או לוי, יש לתן ב' גטין (תשובת ר"י מינץ). אין כותבין בגט: פלוני בר פלוני, אלא כותבין: פלוני בן פלוני (סדר גטין):

סעיף ח

עכשו נהגו שבכל הגטין כותבין: וכל שום דאית לי ולאבהתי ולאתרי.

ובמדינות אלו אין נוהגין כן, אלא אם יש לו שתי שמות כותבין בפרוש, כמו שנתבאר:

סעיף ט

אם לא הזכיר שם אבי האיש או שם אבי האשה, כשר.

הגה: וכל שכן אם הזכיר שמו ולא הזכיר שם כנוי שלו; אבל לכתחלה כותבין אפלו כנויין שם אביו (בסדרים ובמהרי"ו סימן כ"ג). ואם יש לאב ולבן כנוי אחד, לכתחלה כותבים הכנוי אצל כל אחד (סדר גטין); מיהו, אם לא כתבו רק לבסוף: פלוני בן פלוני המכנה פלוני, כשר. אבל אם הכנוי לבן לחוד, יכתב הכנוי קדם שיזכיר שם האב, ואם כתבו לבסוף, פסול (ב"י בשם תשובת אשכנזית).

ולפיכך, גר או שתוקי או אסופי, אין כותבין אלא שמותיהם בלבד:

סעיף י

יוסף בן שמעון ששנה וכתב: יוסף בן שמואל, פסול. ויש מי שאומר, שאם נשאת, לא תצא.

הגה: ודוקא אם החזק בשם השני, אבל בלאו הכי, תצא (משמע בב"י). כשכותבין גט לבן מומר לעכו"ם, כותבים לו על שם אביו, אף על פי כשעולה לספר תורה או חותם בשטרות חותם עצמו על שם אבי אביו. ואין לחתם בגט לעד, בן מומר (הכל בסדר גטין):

סעיף יא

אם לא כתב שם האיש והאשה בגט, פסול, והבנים ממזרים:

סעיף יב

מי שיש לו שם אחד בגליל ושם אחד ביהודה, והוא ואשתו במקום שאין מכירין בו אלא בשם אחד, בין שהוא אחד מהשני שמות בין שהוא שם אחר, לכתחלה יש לו לכתב כל השמות שיש לו, או יכתב שם שיש לו שם, ויכתב: "וכל שום", לכלל שמות דשאר מקומות; ואם לא כתב אלא שם שיש לו במקום שהוא ואשתו שם, כשר:

סעיף יג

אם כתב שם שיש לו במקום אחר, וכתב: וכל שום, בשביל מקום כתיבה ונתינה, בטל:

סעיף יד

מי שיש לו שני שמות, כותבין: ראובן דמתקרי שמעון; ואם כתב: ראובן שמעון, יש מי שאומר שהוא פסול.

הגה: אבל אם נקרא בשני השמות ביחד, או שעולה כך לספר תורה, כשר. אם נקרא בפי ישראל בשם אחד, ובפי כותים בשם אחר, כותבין שם ישראל דמתקרי על שם כותים (המ"מ בשם הרמב"ן פרק ג'); אבל אם ענינם כמעט אחד, אין כותבין רק שם ישראל, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח סעיף ג' לענין הנהרות:

סעיף טו

מי שיש לו שני שמות, והשם השני יוצא מהשם הראשון בשם דנערות, כגון יצחק חקין, אהרן ארנין, וכיוצא בזה, אין צריך לכתב שם דנערות כלל, אלא אם כן יש אחר ששמו יצחק או אהרן.

הגה: והוא הדין ליעקב יעקל (פסקי מהרא"י סימן ק"ה), פרץ פרצין (ב"י); ונראה דהוא הדין אברהם אברלן, וכיוצא בזה; מיהו, אם רוצה לכתב אינו מזיק. מיהו, כל קצור שם שהוא שם בפני עצמו, כמו אלחנן חנן, כותבין, וכיוצא בזה:

סעיף טז

אם השם השני יוצא משם העברי, כגון יהודה ליאון, כותבים: יהודה דמתקרי לאון; ואם אינו דומה קצת לשם העברי, יכתב: המכנה.

הגה: פרוש דבריו, כי לאון הוא פרוש אריה, ויהודה נקרא כך על שם "גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט), ולפי זה יש לכתב: יהודה דמתקרי ליב. אבל יש אומרים, דכל ששני השמות הם בלשון הקדש, כותבין: דמתקרי, ואם האחד בלשון לעז, כותבין: המכנה (הגהות מימוני פ"ג וסמ"ק וכל בו). ואין חלוק בין אם הוא יוצא מן השם או לא; ולכן כותבין: יהודה המכנה ליב, וכל כיוצא בזה, וכן נוהגין במדינות אלו. וכל כנוי משפחה אין לכתבו כלל, בין שהוא לשון עברי או לעז (סדר גטין), והכי נהוג. מי שיש לו שם עברי שעולה בו לקרא בתורה, ויש לו נמי שם בלשון לעז, עושין שם העברי עקר, ועל השני כותבין דמתקרי. והוא הדין באשה, עושין שם העברי עקר. יש אומרים דמי שיש לו שני שמות, אם רגיל בשניהם ומכל מקום האחד הוא יותר עקר, כותבין: פלוני דאתקרי פלוני. ואם אינו רגיל בשני, כותבין דמתקרי (סדר גטין). כל כנוי שהוא גנאי למגרש, אין כותבין אותו בגט (ד"ע); ולכן מומר שעשה תשובה, אין כותבין לו: וכל שום וחניכה דאית לה (מ"כ בתקון). כל שם כנוי שאינו נקרא בכנוי ההוא לבד, אלא קורין אותו עם עקר השם, אין צריך לכתב הכנוי (ת"ה סימן רל"ה). אבל אם הכותים קורין אותו בכנוי לחוד, אף על פי שאין ישראל קורין אותו כך, יש אומרים דכותבין: וכל שום וחניכה, אף על פי שבשאר גטין אין כותבין כן; וכן בכנוי משפחה (שם). ולי נראה, דאין לכתב לכנוי כלל, כמו שנוהגין בכנוי משפחה:

סעיף יז

אם השם השני בלשון לעז, והכל אחד, כגון חיים ביבאנ"ט, כותבין: חיים דמתקרי ביבאנ"ט. כל חניכא כותבין: המכנה, בין שהוא בלשון עברי בין שהוא בלשון לעז. וכבר נתבאר שאין נוהגין כן:

סעיף יח

מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השנוי עיקר, אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי (בסדר גטין), וכותבין אותו קודם, ואחר כך: דמתקרי פלוני, שם ראשון; ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד. ויש מי שמצריך שני גטין בשני שמות. ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר.

הגה: ואם עולה לספר תורה בשניהם, כותבין השני עיקר, ועל הראשון: מתקרי; אבל עד החותם עצמו ויש לו ב' שמות, יחתם עצמו בשני השמות בלא מתקרי. מי שנשתנה שמו מחמת חולי, ויש לו כנוי מחמת שם השני, כותבין השם עם כנויו קדם שם הראשון. ואם יש לו גם כן כנוי מחמת שם הראשון, כותבין אותו גם כן לבסוף (בסדר גטין). ואם נשתנה שמו שני פעמים, כותבין שם השלישי תחלה, ואחר כך השני, ואחר כך הראשון, וכותבין כל שם עם כנוי שלו (שם):

סעיף יט

יש מי שאומר, שכשנותן שני גטין לאשה, לא יתן לה שניהם בבת אחת, אלא זה אחר זה.

הגה: ואין לתת שני גטין אלא מדחק. ויתן אותו גט שנראה לו לרב יותר כשר בתחלה, עם כל שאלותיו וקריאתו בסדר הגט, ואחר כך יתן השני גם כן בסדר הגט; ויאמר לעומדים בשעת הנתינה טעם למה נותן שני גטין (בסדר ר"י מינץ), ויאמר לבעל שיכון לגרשה בכל אחד מן הגטין. ואם נתן שניהם בזה אחר זה בסדר אחד, כשר.

לא נהגו לכתב בגט לא כהן ולא לוי ולא שום כנוי, אלא: פלוני בן פלוני וכל שם אחרן וחניכה דאית לי ולאבהתי. וכבר נתבאר דבמדינות אלו אין נוהגין כן:

סעיף כ

בגט גר כותב: פלוני בן אברהם אבינו:

סעיף כא

מי ששמו גרשום, וכתבו בגט: גרשון; או שהיה שמו גרשון, וכתבו: גרשום, אינו גט:

סעיף כב

אם לא נודע אם שמו אליה או אליהו, יכתב: אליהו; ואם כתב: אליה, לא פסול.

הגה: ואם חותם עצמו או עולה לספר תורה: אליה, כותבין: אליה, וכל כיוצא בזה (מפי הקבלה, מר"א מפרא"ג):

סעיף כג

שם שמריה, אין לכתב שמריהו בוי"ו:

סעיף כד

שם מתתיה, אין לכתב מתתיהו בוי"ו:

סעיף כה

שם יונתן, לא יכתב יהונתן, אלא אם כן ידוע שחותם שמו כן או עולה בו לקרות בתורה:

סעיף כו

שם דוד, כותבין בלא יו"ד. גדליהו, אם לא שאומר בודאי ששמו גדליה (מ"כ):

סעיף כז

שם חזקיה יש לכתבו בלא יו"ד בתחלת התיבה ובלא וי"ו בסופה, אם לא שידוע ששמו חזקיהו; ואפלו הכי אם כתב חזקיה, כשר, אבל לא אפכא:

סעיף כח

שם הילל, יש מי שאומר שיש לכתבו מלא ביו"ד.

הגה: וכן יש לכתב בכל כיוצא בזה; אף על פי שדינו לכתב חסר, אינו מזיק אם כתבו מלא:

סעיף כט

שם שבתי, יש לכתבו בלא אל"ף.

סעיף ל

שם בנימן יש לכתבו חסר יו"ד בתרא.

סעיף לא

שם ירחמאל, אף על פי שלא נמצא בכתובים, מכל מקום אם החזיק עצמו לקרות עצמו ירחמיאל ודחק בלשונו החיריק, כך כותבין.

הגה: ודבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא, הולכים אחר הרב (סדר גטין). כל כנוי שהוא בלשון לע"ז, כגון בלשון אשכנז, וצריך לכתב תי"ו או טי"ת, כותבין טי"ת, כי התי"ו יכולין לקרות רפויה, וכל כיוצא בזה (ת"ה סי' רל"א). כל תבה שיש להסתפק בה אם כותבין חי"ת או כ"ף, כותבים כ"ף (שם), כגון מיכל איכל, דקורין בכנוי חי"ת כמו כ"ף; אמנם בשם אשה שקורין רעכליין, אין כותבין רק רחל, שהוא עקר השם (מהרי"ו סי' ר'), וכל כיוצא בזה; ואם שנה, בדיעבד כשר:

סעיף לב

אין פוסקים שם האיש ולא שם האשה בשני שיטין, אבל בשיטה אחת אפשר שפוסקין קצת שמות שסובלין כן, דומיא דכדר לעומר. וכן עמנו אל. ואם כתב תבה אחת, לא הפסיד (סדר גטין):

סעיף לג

שם ידידיה, אם יחלק לשתי תבות כשר, ובלבד בשיטה אחת. ופדהצור ועמינדב, תבה אחת:

סעיף לד

המנהג בשמות הנשים, יש מי שאומר, שיש לכתב בילא באל"ף, וכן כל שם שאינו בלשון הקדש. אבל כשהוא לשון הקדש, כותבין בה"א, כמו חומה דביתהו דאביי, או חובה, שהשם הוא לשון הקדש. אבל כשאינו לשון הקדש, כותבין באל"ף. והוא הדין לכנוי האנשים, כל כנוי שהוא בלשון הקדש כותבין בה"א; ושאינו בלשון הקדש, כותבין באל"ף.

הגה: מיהו, אם שנה וכתב ה"א במקום אל"ף, כשר. כל כנוי שמשתנה מכח לשון המדינות, כגון ליב, שיש מדינות מדברים לשון קלילא: ליב, ובמקצת מדינות מדברים: ליבא או ליוא, וכן בכנוי וואלף, שקורין אותו במדינות אלו כך, ובמדינות אחרות וואלפ"א או וואלבליין או וואלפליין, או בכנוי מענדל, שיש מדברים: מנדיל, וכל כיוצא בזה; וכן בקריאת התיבות, כגון במקצת מדינות שקורין גומפרעכט גימפרחט, או שהלשונות מתחלפות בקריאת הב' או פ' או ו', כגון זנביל או זנוויל פייב"ש וויבש, שמקצת מדינות מדברים יותר בלשון רפה, הולכין אחר לשון בני אדם במדינה שנותנין בו הגט; ואין להקפיד בזה איך נמצאו השמות והכנוין כתובים, כי כל אחד כתב כפי לשון מדינתו; ולכן סדר לגטין משנים זה מזה בענין זה, והעקר כאשר כתבתי כן נראה לי להורות; אמנם אם אין ידוע לשון המדינות, אין לשנות ממה שנמצא בדברי הקדמונים; מכל מקום בדיעבד אם שנה באחד מאלו הדברים, כשר, כן נראה לי:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קל (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קל | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דיני עדי הגט וחתימתו, ואם אינם יודעים לקרות או לחתום

ובו עשרים ושנים סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

צריך שיחתמו שני עדים כשרים זה תחת זה (במרדכי הל' גיטין) למטה משיטה אחרונה של גט. ולא יניחו כדי אויר שני שיטין בין שיטה אחרונה לחתימתם.

הגה: ואם הניחו, הגט פסול (טור). ויש חולקין ומכשירין על ידי עדי מסירה (הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן) ואם חתם העד האחרון תחלה, ואחר כך חתם הראשון, כשר, אף על פי דמתחלה היה השני חתום שני שיטות מן הגט (סדר גיטין). ומכל מקום לכתחלה לא יעשו. יש אומרים, דלכתחלה אין לחתום בגט אפילו קרוב ונתרחק או מחתנים בעלמא (בסדר הגט בשם מהרי"ל). וטוב להדר אחר הסופר שלא יהיה קרוב לאיש ולאשה, אבל היכא דלא אפשר אין קפידא בדבר (מהרי"ק ק"ו). ולא יהא אחד מן העדים חשוד בעריות. ויש מחמירין שלא יהיה בעל מום, ושלא יהיו העדים קרובים לסופר, וכלם לא יהיו קרובים לרב המסדר הגט, וטוב לחוש לכל זה לכתחלה (כל זה בסדרים). גם נוהגין ליקח עדי חתימה לעדי מסירה, והם יראו שהבעל צוה לסופר לכתוב, כדי שיהיה הכל נעשה בפני כת אחת של עדים (במרדכי הל' גיטין ובסמ"ג). ולא יחתמו העדים רק בדיו וקולמוס של בעל, כמו הסופר (בסדרים), וכמו שנתבאר לעיל ריש סימן ק"כ:

סעיף ב

יתחיל בראש שיטה, שלא ישאר חלק בגליון הגט לפני חתימתן:

סעיף ג

לא יהיה בין הגט לחתימת העדים כתוב דבר שאינו מענין הגט. ואם כתוב כן, כגון שכתוב: שאלו בשלומה, פסול, שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום. אבל אם כתב: ושאלו בשלומה, כשר, שהיא מדבק עם של מעלה ועל הכל חתמו:

סעיף ד

חתמו בראש הגט או מצדו או בימינו או בשמאלו או מאחריו, פסול:

סעיף ה

אף כשחותמין למטה, צריך שיהיה גב החתימה כלפי הגט. ואם היו רגלי החתימה כלפי הגט, פסול:

סעיף ו

כל אלו שאמרנו פסול, אם יש כאן עידי מסירה, כשר:

סעיף ז

שיר מקצת הגט וכתבו בדף השני, והעדים מלמטה בסוף הדף השני, כשר, והוא שיהיה במגילה, שנכר שלא נחתך, ושלכך נתכון הסופר שישלים בדף השני; אבל אם אינו נכר, אף על פי שנמסר בעדים, הרי זו ספק מגורשת, שמא שני גיטין היו ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף.

הגה: מיהו, אם יש עדים שגט אחד היה מתחלה, ונמסר לה בעדים, כשר (המ"מ פ"ד). דבק שני עורות בחד על ידי דבק, וכתב עליהם גט, פסול מספק (א"ז):

סעיף ח

כתב שני גיטין בשני דפין במגילה אחת, זה אצל זה, והעדים מתחת זה לתחת זה, ששם העד תחת הראשון ושם אביו תחת השני, וכן העד השני תחתיו, את ששמות העדים חתומים תחתיו, כשר. ואם כתב "ראובן בן" תחת הראשון, "יעקב עד" תחת השני, פסול השני. ואם כתב "ראובן" תחת הראשון, ו"בן יעקב עד" תחת השני, אף השני כשר.

הגה: ואם נמסר בעדים ליד אותה שאין עליו עדים, כשר בדיעבד, דהא לא גרע מאלו לא היו עליו עדים כלל (ב"י בשם הרמב"ם) ועין לקמן סי' קל"ג:

סעיף ט

חמשה שכתבו גט אחד לחמש נשותיהם, אם כתבוהו בכלל, כגון שכתבו בו: כך וכך לשבת גרש פלוני לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל אחד מהם לאשתו: ליכי דיתיהוייין וכל טופס הגט, והשני עדים חותמים מלמטה, הרי זה גט כשר וינתן לכל אחת בעדי מסירה. ואם אין שם עדי מסירה, כל מי שתצא מגילה זו מתחת ידה, מגורשת. אבל אם כתב: בכך בשבת גרש פלוני לפלונית, והשלים הגט והתחיל תחתיו גט אחר באותה מגילה וכתב: וביום זה גרש פלוני לפלונית, והשלים הגט השני, וכן עד שהשלים כל הגיטין והעדים מלמטה, אם נתנה מגילה זו לכל אחת מהן בעדי מסירה, הרי כולם מגורשות. ואם אין שם עדי מסירה, והיתה מגילה זו יוצאה מתחת יד אחת מהן, אם היתה זו שגיטה באחרונה שהעדים נקראים עמו, הרי זו מגורשת. ואם היתה המגילה יוצאת מתחת יד אחת מן הראשונות, הרי זו ספק מגורשת.

הגה: וכל זה שכתב: ופלוני לפלונית וכו', אבל אם כתב בשני וכן באחרים: פלוני לפלונית, אינו כשר רק האחרון (טור):

סעיף י

כתב: אנו פלוני ופלוני גרשנו נשותינו פלונית ופלונית, והשלים הגט, אף על פי שנמסר לכל אחת מהן בעדי מסירה, אינו גט, שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד, שנאמר: "וכתב לה" (דברים כד, א) ולא לה ולחברתה. חזר ופרטן בתוך הגט, וכתב: פלוני גרש פלונית ופלוני גרש פלונית בזמן הזה, הרי אלו כשרים:

סעיף יא

כשחותם העד, צריך לכתב שמו ושם אביו, כגון יוסף בן יעקב עד. כתב: יוסף עד, או בן יעקב עד, או יוסף בן יעקב, ולא כתב עד, כשר.

הגה: יש אומרים מאחר דסגי אם כתב יוסף עד, אם כן בן יעקב לא צריך למכתב, ואם טעה או שנה בו, אין לפסל (ת"ה סימן רכ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ח בכיוצא בזה; ואין לסמוך על זה רק בשעת הדחק ובמקום עגון. ועין לעיל סי' קכ"ט, עד שיש לו שני שמות כיצד יחתם עצמו. ואין העד צריך לחתום עצמו בחניכתו (שם סי' רל"ד) אפילו לכתחלה, גם לא יחתם עצמו או אביו בשם רב או חכם, רק פלוני בן פלוני עד (סדר גיטין). וכל דבר שיש בו קצת ספק כיצד כותבין, אין ראוי לכתחלה לחתמו, כי אין לכנס לספקות לכתחלה בלא צורך (ד"ע); ולכן אין חותמין לעד מי שאביו מומר, כמו שנתבאר לעיל סימן קכ"ט, והוא הדין לכל כיוצא בזה. ולכתחלה נזהרין בחתימת העדים בכל דבר שנזהרין בכתיבת הגט, הן דבעינן כתיבה תמה ומוקף גויל (ב"י בשם הקנטרס), וכל כיוצא בזה:

סעיף יב

אבל כתב: יוסף, לבד, ולא כתב: עד, פסול. וכל שכן אם כתב: בן פלוני, ולא כתב: עד, דפסול (ב"י):

סעיף יג

עדי הגט אין חותמים אלא זה בפני זה. ואם חתמו זה שלא בפני זה, פסול.

ויש מכשירין אם חתמו שנים זה בפני זה, והשלישי שלא בפניהם (טור בשם ר"ת):

סעיף יד

גט שנכתב בכתב מהלשונות, ועדיו חתומים בכתב אחר, כשר, והוא שיהיו העדים מכירים לשון הכתב והכתיבה:

סעיף טו

אחד מהעדים חתם בכתב לשון אחד, והעד השני בכתב לשון אחר, כשר:

סעיף טז

העדים שחותמין על הגט צריכים להיות יודעים לקרות ולחתום. ואם אינם יודעים לקרות, קוראים בפניהם וחותמין, והוא שיכירו לשון הגט. ואם אינם יודעים לחתום, רושמים להם הנייר ברוק וכיוצא בו, מדבר שאין רישומו מתקיים, והם כותבין על הרושם.

הגה: ויש אוסרין לעשות כך לכתחלה, אלא מקרעין נייר חלק לפניהם, והם חותמין דרך הקרע (טור בשם הרמ"ה):

סעיף יז

גט שחתמו בו עדים פסולים, אפילו אחד פסול ואחד כשר, הרי זו פסול, אפילו יש כאן עדי מסירה, שהרי הוא מזויף מתוכו:

סעיף יח

יש לזהר שלא לחתום הסופר לעד, מפני שיש פוסלין:

סעיף יט

גט שנעשה בערכאות של כותים, ועדי כותים חתומין עליו, אפילו כתבו ישראל ונמסר בעדי מסירה ישראל, ושמות עדים הכותים החתומים בו מובהקים ונכרים לכל שהם כותים, דליכא למיחש דלמא אתי למסמך עליהו, אפילו הכי פסול. אבל אשה שמביאה לפנינו גט שנתגרשה בו, לנשא בו, ושמות העדים כשמות כותים, אם הם שמות שאין דרך ישראל לקרות בהם כלל, תנשא בו, שודאי ישראל הם, שלא היו טועים מחתימי הגט להחתים שמות כאלו אם לא שידעו שישראלים הם. ואם הם שמות שדומין קצת לשמות ישראל, חישינן שמא טעו מחתימי הגט שסברו שהם ישראל, ושמא כותים הם, ולא תנשא בו:

סעיף כ

נתן לה הגט בינו לבינה, ואפילו בעד אחד, אינו גט. במה דברים אמורים, כשהיה הגט בכתב יד הסופר, אבל אם כתב הבעל הגט בכתב ידו וחתם עד אחד ונתנו לה, הרי זה גט פסול, ופוסל לכהונה:

סעיף כא

לא יטלו עדי הגט שכר יותר מכדי שכר בטלה דמוכחת.

הגה: ויש אומרים דמתנין עם העדים שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, ומכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה, או מטעם דהעדים אסורים לשא הגרושה (בסדר גיטין בשם מהרז"ך), כמו שנתבאר לעיל בסימן י"ב, וכן נוהגין:

סעיף כב

יש מי שאומר, שצריך שייבש הגט קודם שיחתמו העדים:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך שיהיה כתיבתו וחתימתו לשמה

ובו תשעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

צריך שתהיה כתיבת הגט וחתימתו לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת. ואם לא נכתב לשמה, אינו גט. כיצד, סופר שכתב גט ללמד או להתלמד, ובא הבעל ומצא שם שנכתב בגט זה כשמו, ושם האשה כשם אשתו, ושם העיר כשם עירו, ונטלו וגרש בו, אינו גט:

סעיף ב

יתר על כן, כתב לגרש את אשתו, ונמלך, ומצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, ונטלו ממנו וגרש בו, אף על פי שנכתב לשם גרושין, אינו גט:

סעיף ג

יתר על זה, מי שיש לו שתי נשים ששמותיהם שוות, וכתב לגרש את הגדולה, ונמלך, וגרש בו את הקטנה, אינו גט, שאף על פי שנכתב לשם האיש המגרש, לא נכתב לשם זו שנתגרשה בו:

סעיף ד

יתר על כן, אמר לסופר: כתב, ואיזה שארצה אגרש בו, וכתב הסופר על דעת זה, וגרש בו אחת מהן, הרי זה ספק גרושין. והוא הדין אם אמר לו: כתב, לאי זו שתצא בפתח תחלה אגרשנה בו:

סעיף ה

גט שכתבו שלא לשמה, אף על פי שהעביר עליו קולמוס לשמה, אינו גט. ויש אומרים שחוששין לו:

סעיף ו

אפלו נכתב לשמו, אם לא חתמו העדים לשמו, אם נתנו לה בלא עדי מסירה, אינו גט. ואם נתנו לה בעדי מסירה, הרי זה פסול. ויש אומרים שגם זה אינו גט:

סעיף ז

לפיכך צריך לזהר, כשהבעל מצוה לסופר לכתב, שיאמר בפני עדים שיחתמו על הגט: כתב גט לשם פלונית אשתי. וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחיל לכתב, שכותבו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו של פלוני.

הגה: ויאמר כן בפני עדים החותמים על הגט, ויכתבנו אחר כך בקביעות ולא בסרוגין, כדי שיכתבו לשמו ולשמה כמו שהתחיל (בסדר גטין). ומיהו, בדיעבד אם כתבו בסרוגין, כשר (ד"ע). יש אומרים תקון הקלף וחתיכת הקולמוס, וכל שכן השרטוט, צריך הכל להיות לשמם (מ"כ בתקון), ומיהו, אם עשה אלו הדברים שלא לשמם, אינו פסול:

סעיף ח

יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתב הגט, כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה:

סעיף ט

כשיאמר לעדים לחתם בגט, יאמר להם שיחתמוהו לשם פלונית אשתו. וכן יאמר כל אחד בפיו, כשחותם, שהוא חתמו לשם פלונית אשת פלוני ולשמו.

הגה: ואם התחיל לחתם מקצת שמו, ולא אמר לשמו ולשמה, ואחר כך נזכר ואמרו, יש מכשירין (ת"ה סימן רכ"ח ומהרי"ו סי' כ"ז):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

שצריך להזכיר שם האיש ואשתו, (והמביא גט ונפל ממנו)

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

סעיף א

אמר לסופר: כתוב גט לארוסתי, לכשאכניסנה אגרשנה, וכנסה וגירשה בו, הוי גט, כיון שבידו לגרשה עתה. במה דברים אמורים, שכתב בו זמן הנתינה, אבל אם כתב בו זמן הכתיבה, פסול:

סעיף ב

צוה לכתוב גט לגרש בו אשה בעלמא לכשיכניסנה, אינו גט. ואם היא יבמתו ואחר שיבמה גירשה בו, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף ג

שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים, ושלחו ב' גטין ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה. ואם נאבד אחד מהם, לא ינתן הגט הנשאר לא לזו ולא לזו; ואם נתן לאחת מהם או לשתיהן, הרי זה ספק גרושין:

סעיף ד

המביא גט ונפל ממנו במקום ששיירות (פי', חבורות של אנשים הולכי אורח) מצויות, או אפילו במקום שאין השיירות מצויות ובעיר שנכתב הגט הוחזקו שנים ששמותיהם ושמות נשותיהם שוים. אם מצאו לאלתר -- שראה שלא עבר שום אדם שם משעה שנפל עד שמצאו, או אפילו לא מצאו לאלתר ויש לו סימן מובהק או טביעות עין בגט, או אפילו אין לו סימן וטביעות עין בגט אלא שמצאו בכלי שהיה בו הגט ויש לו סימן או טביעות עין בכלי ויודע שלא השאילו לאחר, או שמצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת שחזקת כלים אלו שאינו משאילם לאחרים, או שמצאו בביתו בין כליו -- כשר, ולא חיישינן שמא אחר הוא.

אבל אם אינו יודע אם עבר אדם שם, ואין לו טביעות עין וסימן בכלי ולא בגט, חיישינן שמא לא זה הוא הגט שנאבד לזה, ואפילו אם עדים מעידים שהאחר שהוחזק בשמו של זה לא היה בעיר כשנכתב. וכן אם ראה שעבר אדם שם, אפילו לא שכיחי שיירות ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, חיישינן, אפילו היה כותי שעבר שם, אלא אם כן עידי הגט אומרים: מעולם לא חתמנו על גט אחר ששמו כשם האיש הזה.

אפילו אינן מעידים בפירוש שזה היא חתימת ידם, כגון שאין הגט עתה בפנינו, כשר, וכגון דאיכא עדים דלא אתחזק אנשים ששמם כשמם של אלו העדים. אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו, חיישינן, עד שיעידו שזה היא חתימת ידם, או שיאמרו העדים: אנו מכירים הגט שיש לנו בו סימן מובהק שיש בו נקב בצד אות פלוני. ואפילו אינם אומרים הסימן עד אחר שיראו אותו.

ואם התובעו אומר הסימן, אינו מועיל, אלא אם כן יאמר אותו קודם שיראה הגט, אבל בטביעת עין אין מחזירין אותו לתובעו, שאין מועיל טביעת עין להכשירו אלא כשמוצאו אותו בעצמו שאבד לו. ואם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ולא שכיחי שיירתא, מחזירין אותו בלא סימן, אפילו שהה כדי שיעבור אדם שם.

ויש שפסקו שאם אבד ממנו במקום שאין השיירות מצויות, אפילו מצאו לאחר זמן מרובה, לא חיישינן שמא אחר הוא, אפילו הוחזקו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים. ואם אבד במקום שהשיירות מצויות, אם מצאו מיד ועדיין לא שהה אדם שם מהעוברים, או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעת עין בארכו ורחבו של גט שהיה כרוך, הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. ואם הוחזקו באותו המקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים, אם אבד במקום שהשיירות מצויות, חוששין שמא גט זה הנמצא של אותו האיש האחר הוא, הואיל ועבר אדם שם אף על פי שלא שהה. אבל אם לא עבר אדם שם, הרי הוא בחזקתו. הגה: יש אומרים שאם הוזכר שם העיר בגט, אין לחוש לשיירות מצויות, דאין חוששין לשני עיירות ששמם שוה (תשובת הרא"ש כלל מ"ה):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך שימסר הגט בפני שני עדים כשרים

ובו שלושה סעיפים:
א • ב • ג

סעיף א

צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת מסירת הגט, ושימסר לה הגט בפני שניהם ביחד (ב"י). וכן צריך להחתים עליו עדים לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא היו אלא עדי חתימה, ומסרו בינו לבינה, כשר. וכן אם היו עדי מסירה ולא היו בו עדי חתימה, כשר.

ויש אומרים שאם נודע שנתן לה בלא עדי מסירה, אף על פי שעדים חתומים בו, פסול. ומיהו, כשרואין אותו חתום, תולין שבודאי נמסר בעדי מסירה. הגה: ועיין לעיל ריש סימן ק"ל דלוקחין כת אחת של עדים לחתימה ולמסירה, ולא שני כתות:

סעיף ב

צריך שיהיו גם החתימות יבשות בשעת נתינת הגט:

סעיף ג

רגילין ליתן הגט במנין עשרה:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך שיבטל הבעל כל מודעות

ובו עשרה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט. שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר: גט שאני רוצה לתן לאשתי דעו שאני אנוס לתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל, הרי הוא בטל, אף על פי שלא לקח בקנין.

הגה: ואף על פי שלא מסר בפני שני עדים ביחד, רק בזה שלא בפני זה, ובלבד שיהיו כשרים (ריב"ש סימן רל"ב).

אף על פי שאין מכירין את אנסו. ואפילו אם האונס שאמר היה שקר. ואף על פי שנתנו אחר כך, לא אמרינן שבטל המודעא שמסר, עד שיאמר בפרוש שמבטל המודעא ואז היא בטלה, ואינו צריך קנין:

סעיף ב

לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר, ויאמר כן: הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה. וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקימו אותן הדברים בטול לגט זה. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבטל הגט מחמתו, והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דבור.

הגה: ויש אומרים דסגי אם אומר שמבטל מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי (טור בשם הרא"ש), וכן נוהגין, אך טוב לכתחלה לחוש ולומר כסברא הראשונה:

סעיף ג

נהגו להצריך בטול מודעא אף למגרש מרצונו.

הגה: ומיהו, אם שכח מלבטל, כשר (מ"כ בשם הרא"ש), מאחר שמגרש מרצונו (מ"כ בשם מהר"ל). ונהגו עוד לבטל מודעא קדם שיצוה לכתב קדם הנתינה (במרדכי). ואף על פי שיש אומרים שאם בטל הגט בין כתיבה לנתינה לא היה מועיל אחר כך בטול מודעא לגרש באותו גט, ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט, אפילו הכי מחמירין גם כן לבטל מודעא בשעת נתינה (עין בב"י):

סעיף ד

אם נשבע הבעל לתן גט, צריך שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבות יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס.

הגה: והוא הדין אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג). אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גטו בדבר אחר, ויוכל לתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה, וכן הוא במהרי"ק ושם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גרש מפני זה, ואפלו גרש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א). יש אומרים דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו, אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חברו, אפלו אב על בנו או להפך, לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ). ויש מחמירין באב על בנו (ב"י). ועין לקמן סימן קנ"ד מדינים אלו:

סעיף ה

הא דאינו גט כשהוא אנוס, הני מלי כשמסר מודעא. אבל אם לא מסר מודעא, אם אנסוהו שלא כדין, פסול. וכדין, כגון שהוא חיב להוציא ואינו רוצה, ואנסוהו בית דין עד שהוציא, הוי גט. ומצוה על כל בית דין שבכל מקום ובכל זמן לכפו למגרש לבטל המודעא:

סעיף ו

מי שמסר מודעא על הגט, מכין אותו מכת מרדות, מפני שגרם להיות ממזרים, שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו, ואחר זמן יבואו עדים שבטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קדם שיכתב הגט, ונמצא הולד ממזר.

הגה: ואפילו בטל המודעא בשעת נתינה, אפילו הכי משמתינן לה, דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בבטול (תשובת הרא"ש כלל נ"ב, וכ"כ הב"י בשם התוס'):

סעיף ז

אנסוהו ישראל לגרש, שלא כדין, ואמר: רוצה אני, וגם בטל המודעא, או לא מסרה, פסול; ואף על פי כן פסלה מן הכהונה:

סעיף ח

אנסוהו כותים לגרש, אם הוא חייב לגרשה מן הדין, פסול, ואף על פי כן פסלה מהכהונה. ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין, אפילו ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהונה.

ואפלו אם קבל מעות על נתינת הגט, לא אמרינן משום זה נתרצה (הגהות אלפסי פרק המגרש):

סעיף ט

אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים, והיו הכותים מכין אותו ואומרים: עשה מה שישראל אומרים לך, דינו כאנסוהו ישראל:

סעיף י

גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו, ונתנו לה, ואחר כך בטל מרצונו, ואמר לה: תתגרשי בגט שנתתי לך כבר, אין צריך לחזור ולטלו ממנה:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך לקרות הגט קדם נתינה ולאחריו

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

העדים שנותנים הגט לפניהם צריכים לקרותו קודם נתינה. וטוב לקרותו גם לאחר נתינה; ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד, מגורשת.

הגה: וכן אם יעידו בטוב שזהו גיטה (בסדר הגט). ולכתחלה אנו נוהגין שהחכם המסדר הגט קורא אותו תחלה וסוף עם העדים, ואחר כך שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו ולשמה ולשם גרושין, ואחר כך שואל לכל אחד מהעדים אם מכיר חתימתו וחתימת חברו, ואם חתמו זה בפני זה (כ"ז מ"כ בקנטרס ובסדר גטין):

סעיף ב

קראוהו ונתנוהו לבעל או לשלוחו, והכניסו לבית ידו ונתנו לה, צריך לקרותו פעם שנית קודם שיתנהו לה. ואם לא קראוהו, ונתנו לה וזרקתו לים או לאש, הרי זו מגורשת; הואיל וקראוהו תחלה אין חוששין לו שהחליפו. ולא עוד, אלא אפילו אמר הבעל: שטר אחר היה ולא היה הגט שקראתם, אינו נאמן, והרי היא מגורשת. ואם הגט בידו ומראה אותו, נאמן, כל זמן שלא נשאת:

סעיף ג

הרי שלא קראו הגט תחלה, ונתנו לה בפניהם וזרקתו לאור או לים, אף על פי שהבעל אומר: גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת.

הגה: ואפילו אם נשאת, תצא (תוספות בלשון אחר, וכ"כ הב"י בשם רשב"א ור"י ח"ה). אבל אם הגט עדין יוצא מתחת ידה, אם נשאת לא תצא, אבל לא תנשא בגט זה מאחר שלא קראו אותו תכף אחר הנתינה (כן משמע מר' ירוחם הנ"ל ודלא כב"י); ויש חולקין:

סעיף ד

נתן לה נייר חלק ואמר לה: הרי זה גיטך, אם לא בדקו הנייר במי נרא לראות אם היה שם דבר כתוב בו, או אם יבדקו ותפלט הכתיבה, הרי זו ספק מגורשת. ואם יבדקוהו ולא תפלט הכתיבה, אין כאן חשש גרושין:

סעיף ה

זרק לה הגט לחצרה לבין החביות, בפני עדים, ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר, אין חוששין (לה), שזה שנמצא הוא שזרק. ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות, חוששין שמא גט שזרק אכלוהו עכברים, והרי זו ספק מגורשת. במה דברים אמורים, כשלא קראוהו. אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט חזר הבעל ולקחו מידם וזרקו [לחצרה] לבין החביות, אפלו לא נמצא אלא מזוזה אחת או שטר אחד, הרי זו ספק מגורשת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה, והמגרש בשבת

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט: "הרי זה גטך", וכיוצא בזה. ואם נתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה גט פסול.

הגה: ולכתחלה יאמר לה: הרי זה גטך (והתקבלי גטך) (מרדכי פ' המגרש וב"י בשם הקנטרס) והרי את מגרשת ממני והרי את מותרת לכל אדם (שם ובטור) מעכשו (ב"י בשם י"א). ונוהגין שהבעל כופל הגט כמו אגרת, ונותנו לה, כדי שתוכל לאחזו כלו בידה כשנתנו לה. והבעל צריך לידע מה הוא אומר לה. וכן כל מה שאומר לה, יודיעו אותו פרושו (הכל בסדר גטין):

סעיף ב

במה דברים אמורים, בשלא היה מדבר עמה על עסקי גטה. אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גטה, ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום, הרי זה גט:

סעיף ג

כשיתן לה הגט יאמר לה: "הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם", או "הרי את משלחת ממני". ואם שלוחו נותנו לה, אומר: "הרי את מגורשת מפלוני בגט זה והרי את מותרת לכל אדם". ואם אמר: "איני אישך", "איני בעלך", יש מי שאומר, שאינו גט, אפילו היה מדבר עמה על עסקי גטה, דכתיב "ושלחה" (דברים כד, א) ולא שישלח את עצמו. ויש מי שאומר, שאם היה מדבר עמה על עסקי גטה, הויא ספק מגורשת:

סעיף ד

אמר לה: "הרי את לעצמך", הרי זה גט. אבל אם אמר לה: "הרי את בת חורין", לא אמר כלום:

סעיף ה

צריך שיתננו לה בתורת גרושין, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב, אינה מגורשת, אלא אם כן יאמר אחר כך: הרי זה גטך, או שיודיע כן לעדים בתחלה.

הגה: ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו, או שהעדים מגידים לה אחר כך (כ"כ התוספות פרק הזורק):

סעיף ו

אם יש אחר בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו, אינו יכול לגרש אלא בפני האחר.

הגה: ואפילו יצא גט מתחת יד אחת, אינה מגורשת, עד שתביא ראיה שגרשה בפני האחר, או תביא עדי מסירה שזהו שגרש את אשתו (ר"י ח"ה). יש אומרים דאם שמות המגרשים שוים, אף על פי שאין שמות הנשים שוים, מכל מקום יכתבו סימן במגרש או מצד כנוי שלו (בסדר גטין) או שהאחד כהן והשני אינו כהן (פסקי מהרא"י סי' ו'). ולכן נהגו לתת הגט ברבים, שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים, שיהיה אצל הגט (חדושי אגדה פרק כל הגט):

סעיף ז

אין מגרשין בשבת. ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החלי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם, אם הגט ברשותו יקנה לה אותו, ותזכה בו ובגט שבתוכו. ואם אי אפשר בלא טלטול, כגון שאין הגט מנח ברשותו, יטלנו בידו ויתננו לה.

ויש אומרים דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה, מתר לטלטל גט בשבת (מרדכי ריש הזורק והסמ"ג), ויכול לתנו לה בכל ענין:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

צריך שיתירנה התר גמור

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

אמר לה: הרי את מותרת לכל אדם, חוץ מפלוני, או אלא לפלוני, אינו גט. כיצד יעשה, יטלנו ממנה ויחזר ויתננו ויאמר: הרי את מותרת לכל אדם. אבל אם אמר: על מנת, הרי הוא כשאר תנאי הגט, בין אמר לה: על מנת שלא תנשא לו, או על מנת שלא תבעלי לו, או על מנת שלא תהיי לו.

ויש מחמירין אפלו באומר על מנת (הר"ן בשם י"א והרשב"א בשם הרמב"ן), ויש להחמיר לכתחלה. ואם חושדה מאדם, יאמר לבית דין והם ימחו בידם שלא ישאו זה את זה (מרדכי ריש המגרש):

סעיף ב

היה אותו פלוני שהוציא מכלל הגט בחוץ או באלא, מי שאין קדושין תופסים לו בה, הרי זה גט כשר. אבל אם קדושין תופסין לו בה, אף על פי שהוא מחיבי לאוין, אינו גט. והוא הדין אם שייר קטן. ויש מי שאומר, דבשייר קטן הוי ספק מגורשת (טור בשם ר"ת):

סעיף ג

שייר בעל אחותה, או ששייר מי שעתיד עדין להולד, או שאמר לה: חוץ מזנותיך או חוץ משלא כדרכה (טור) או חוץ משטר וביאה, או חוץ מהפרת נדריך, או חוץ מירושתך, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף ד

אמר לה: הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון, וחזר ואמר לה בשעה שמסר לה הגט: הרי את מותרת לראובן ושמעון, או שאמר: הרי את מותרת לראובן, או שאמר: הרי את מותרת לשמעון, או שאמר: אף לשמעון, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף ה

אמר לה: הרי זה גטך והרי את מגורשת ממני היום ולמחר את אשתי, הרי זו ספק מגורשת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין נתינת הגט מידו

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

אמר לה: טלי גטך מעל גבי קרקע, אינו כלום. ואפילו היה מנח על גבי ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט, כיון שלא סייע בנטילתו. אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה, ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה, שסייע בנטילתו, אפילו הכי אינו גט, כיון שלא קרב גופו אליה. ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו, וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו, קרי בה שפיר "ונתן" (דברים כד, א), אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה, או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו, לא הוי נתינה. ויש מי שאומר, שאם היה קשור על ידו או על ירכו, והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו, ואמר לה: הרי זה גטך, הרי זה גט:

סעיף ב

נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור בו בידו, אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו, אינה מגורשת. ואם לאו, מגורשת. ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אלו לא קפצה ידה, אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו, לא הוי נתינה ואינה מגורשת; ויש מי שאומר שהיא מגורשת.

הגה: וכל זה לא מיירי אלא שקפצה ידה בלא רצון הבעל, אבל אם הבעל מצוה לה לקפץ, ואפילו הושיט לה הגט והיא לקחה אותו בצד השני, הוי גט, כן נראה לי:

סעיף ג

נתן הגט כשהיא ישנה, וננערה, והרי הוא בידה, ואמר לה: הרי זה גטך, אין צריך לחזר ולטלו מידה ולתנו לה. אבל אם לא אמר לה: הרי זה גטך, אפילו אמר לעדים: ראו גט שאני נותן לה, אינו כלום, כיון שהיא היתה ישנה. וכן אם נפל מידה בעודה ישנה, אף על פי שחזרה ולקחתו, אינו גט עד שיחזר ויתננו לה ויאמר לה: הרי זה גטך.

הגה: נתן גטה בחצרה בשעה שהיא ישנה, יש אומרים דלא הוי גט; אבל ביד שלוחה, לכלי עלמא הוי גט (ב"י בשם הר"ן והרשב"א):

סעיף ד

אמר לעדים: ראו גט שאני נותן לאשתי, ואמר לה בשעה שמסרו לה: כנסי שטר חוב זה, הרי זה גט אף על פי שלא אמר: הרי זה גטך. ויש מי שאומר, דהני מלי באומר לעדים שלא בפניה, אבל אם אמר בפניה, ובשעה שמסרו לה אמר לה: כנסי שטר חוב זה, הרי זו ספק מגורשת. אבל אם לא אמר תחלה: ראו גט זה שאני נותן לה, ואמר לה: כנסי שטר חוב זה, צריך לומר לה: הרי זה גטך, אבל אין צריך לטלו ממנה ולחזר ולתנו לה. ויש מי שאומר, דהני מלי באומר: כנסי שטר חוב זה, אבל אם אמר לה: זכי בשטר חוב זה, אין לה תקנה, עד שיטלנו ממנה ויחזר ויתננו לה, ויאמר לה: הרי זה גטך:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קלט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קלט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין קבלה מידו, ואם זרק לה ולחצרה

ובו שמונה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

זרק לה הגט בחצרה, בין שהוא קנוי לה או שאול או מושכר, הרי זו מגורשת. במה דברים אמורים, כשהיא עומדת בחצרה והוא משתמר לדעתה, אבל אם אינה עומדת שם, אף על פי שהוא משתמר לדעתה, אינה מגורשת:

סעיף ב

אם נתן בחצרה, ואחר כך בא שם ואמר לה "הרי זה גטך" - יש מי שכתב שאף על פי שהגט עדיין שם, אינה מגורשת, עד שתטלנו משם או עד שיטלנו משם ויתננו לה להתגרש בו. דבעינן שתהא סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו ובשעה שאומר לה הא גטך. וכן בגטה וחצרה באים כאחד, בעינן שעומדת בצד החצר בשעת נתינה. ויש חולקין:

סעיף ג

נתנו בחצרה שלא מדעתה, ואינה עומדת בצד חצרה, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף ד

היתה עומדת על גגה, וזרקו לה לראש הגג, אם יש לו מעקה כיון שהגיע לאויר תוך מחיצות המעקה, או אפילו אין לו מעקה והגיע לתוך ג' טפחים סמוך לקרקעית הגג, הרי זו מגורשת אפילו נשרף קודם שנח, והוא שקדם גט לדלקה, שהרי היה ראוי לנוח אלמלא האש שבא אחר שזרקו. אבל אם קדם האש, לא, שהרי לא היה ראוי לנוח ברשותה:

סעיף ה

ויש מי שאומר, שאם נמחק או נשרף קודם שיגיע, אפילו נמחק או נשרף אחר שהגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' טפחים סמוך לגג, אינה מגורשת:

סעיף ו

היה הוא בגגו וזרק לה לחצרה, אם מחיצות החצר גבוהות מהגג בענין שמיד כשזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר מחיצות החצר, מגורשת, אפילו נמחק קודם שהגיע לארץ, וכגון שנמחק לאחר שהתחיל לירד:

סעיף ז

היה לה קנה נעוץ בחצרה, והיא עולה למעלה ממחיצות החצר, וזרק הגט עליה, אינה מגורשת, שאינו משתמר שם:

סעיף ח

זרקו לה לרשותה, ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה, אינה מגורשת, אף על פי שהיה בתוך שלשה טפחים סמוך לקרקע בתוך רשותה, כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה. ויש אומרים שהיא ספק מגורשת:

סעיף ט

ב' חצרות זו לפנים מזו, הפנימית שלה והחיצונה שלו, וכתלי החיצונה גבוהות על הפנימית, כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה, נתגרשה, שהפנימית בכתלי החיצונה משתמרת. מה שאין כן בקופות. כיצד, שתי קופות זו לפנים מזו, פנימית שלה והחיצונה שלו, וזרק לה בתוכם גטה, אפילו הגיע לאויר הפנימית, אינה מגורשת עד שינוח על צד הקופה הפנימית. במה דברים אומרים, כשהיתה מוטה על צדה ואין לה שולים. אבל אם יש לה שולים, אפילו נח בקרקעיתה, אינה מגורשת, שכלי האשה ברשות הבעל אינו קונה לה גט אלא אם כן אינו מקפיד על מקומו:

סעיף י

היתה בחצרו, וזרקו לה שם, אינה מגורשת. אפילו היא יושבת במיטה ונפל הגט במיטה, אינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה או לחיקה או לכלי מהכלים שאין הבעל מקפיד על מקומו. וכן אם הגיע למיטה שלה שהיא יושבת עליה, והיתה גבוה עשרה טפחים, הרי זו מגורשת, שהרי חלקה רשות לעצמה ואין הבעל מקפיד על מקום כרעי המיטה. ואם לא היתה גבוה י' טפחים, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף יא

השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה, ונפל על גבי קורה או על גבי סלע, אם המקום שנפל עליו אין בו ארבע אמות על ארבע אמות ואין גבוה עשרה ואין לו שם לוי, הרי זו מגורשת. ואם יש שם אחד מג' דברים אלו, חלק רשות לעצמו, ומקום אחד השאיל לה ולא שני מקומות, ואינה מגורשת. ויש מי שכתב, שאף על פי שאין שם שום אחד מג' דברים אלו אינה מגורשת, עד שיהיה בתוך ארבע אמותיה:

סעיף יב

השאיל לה גגו, ונפל הגט על גג שיש לו אצלו, מגורשת, כיון שאין דיורים קבועים בגג אינו מקפיד עליו. ויש מי שכתב, שאפילו נפל הגט על גג של כל אדם, והיא יכולה לפשט ידה ולטלו משם, הרי זו מגורשת:

סעיף יג

זרקו לה ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם - קרוב לו אינה מגורשת. היה הגט מחצה למחצה, וממחצה למחצה עד שיהיה קרוב לה - הרי זו ספק מגורשת. היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו - הרי זה פסול, עד שיגיע לידה, ואחר כך תנשא בו לכתחלה.

כיצד הוא קרוב לו? היה הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה לשמרו, זה הוא קרוב לו. שניהם יכולים לשמרו, או שניהם אינם יכולים לשמרו, זהו מחצה למחצה:

סעיף יד

בא הוא תחלה ועמד, ואחר כך עמדה היא כנגדו, וזרקו לה, אם היה הגט בתוך ארבע אמות שלו, אינה מגורשת, אף על פי שאם תשוח תטלנו. עמדה היא תחלה, ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה, אף על פי שהוא מחצה למחצה, הואיל והיא לתוך ארבע אמות שלה, הרי זה גט פסול, עד שיגיע הגט לידה.

הגה: אבל אם זרק לה לתוך ארבע אמות שלה, ואין הבעל נכנס לתוכו, הרי זו מגורשת. וכל זה מדינא, אבל לכתחלה אין לגרש, אפילו לתן הגט לתוך חצרה או לתוך מלבושיה, אלא לתוך ידה ממש, וידה תהא פתוחה מתחלת הנתינה עד סופה (מרדכי פרק הזורק וסמ"ק וכל בו), כמו שנתבאר לעיל סימן קל"ח. ואפילו בדיעבד אין להתירה לעלמא עד שבא הגט לידה ממש. ונהגו עוד שלאחר שנתן לה הגט תסגר ידיה ותכניסנו תחת בגדיה. ותזהר שלא יסיע לה שום אדם בקבלתו, גם לא יהא שום דבר כגון טבעת, בידה וכיוצא בזה בשעת קבלתו (הכל בסדר הגט):

סעיף טו

היה ידה קטפרס (פי' שהעמידה ידה משפעת, ולא זקופה כמחצה ולא פשוטה לקבל), וזרק הגט על ידה ונפל לארץ, אם נפל לתוך ארבע אמות שלה ונח, הרי זו מגורשת. ואם לא נח בתוכן, אלא נתגלגל מיד מתוכה לחוצה להן, הרי זו ספק מגורשת. נפל לתוך הים או לתוך האש, אינה מגורשת; והוא שתהא על גבי המים או סמוך לאש, שמתחלת נפילתו, לאבוד היה עומד.

הגה: וכל זה שאינה עומדת ברשותה, אבל אם עומדת ברשותה, אף על פי שנפל מידה ונתגלגל חוץ לארבע אמות, מגורשת, דהא לא נתגלגל רק לרשותה. מיהו, לדידן דאין מגרשין על ידי רשותה, כמו שנתבאר, אם נפל הגט מידה צריך לגרשה שנית. ועל כן תגביה האשה ידיה בשעה שמקבלת גטה, שלא יפל מידה. גם יהיו ידיה גבוהות מן הארץ ג' טפחים (ג"ז בסדר גטין):

סעיף טז

נתן ביד עבדה והוא נעור והיא משמרתו, אם היה כפות הרי זה גט, וכאילו הגיע לחצרה שהיא עומדת בצדה. ואם אינו כפות, אינו גט. ויש אומרים דתרתי בעינן: כפות כדי שלא יהא חצר מהלכת, וישן כדי שיהא משתמר לדעתה:

סעיף יז

נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו, הרי זה פסול. ואם היה כפות, הרי זו מגורשת:

סעיף יח

כתב הגט ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו, כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה, אם היה כפות. ואם אינו כפות, ונעור, קנתה העבד, ואינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה. וכן אם נתן הגט בחצרו ומכר לה החצר, או נתנו לה, כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה, נתגרשה. אבל אם נתנו בחצרו של אדם אחר, והאחר נתן לה החצר, או שקנאתו ממנו, אינה מגורשת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שליח להולכה וקבלה והובאה

ובו אחד עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

האיש עושה שליח להוליך גט לאשתו, וזה נקרא שליח הולכה. ואינו גט, עד שיגיע גט לידה; לפיכך, יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה:

סעיף ב

כל דין האיש עם האשה, בענין נתינת הגט וקריאתו ודבורו, כן דין שלוחו עמה.

הגה: והחכם המסדר הנתינה עם שנים שעמו כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ב סעיף ד', ידקדק בגט תחלה שכתוב כהוגן וכמו שיתבאר לקמן בסדר הגט סעיף צ"א):

סעיף ג

האשה עושה שליח לקבלה, והיא מגורשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו. ודינו כדין האשה לכל דבר, לענין אם זרק גט לחצרו או לתוך ארבע אמותיו.

הגה: וכותב בגט: הרי את מתרת וכו', אבל כשנותן הגט אומר לו: התקבל גט זה לאשתי (הר"ן פ"ק דקדושין):

סעיף ד

אמרה לו: התקבל לי גטי או טול לי או יהא לי בידך, כלן לשון קבלה הן.

ויש אומרים דהוא הדין שא לי (ב"י בשם רש"י והמ"מ) או קח לי (ר"י):

סעיף ה

יכולה גם כן לעשות שליח להובאה, שתאמר לו: הבא לי גטי, ודינו כדין שליח הולכה של בעל, שאינו גט עד שיגיע לידה. אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה, שאינו יכול לעשות שליח לחובתה, שלא מדעתה, ואפילו היתה אשת מוכה שחין, או שהיתה קטטה ביניהם ותובעת להתגרש. ויש מי שאומר בזו, שהיא ספק מגורשת.

הגה: ואם בעלה מומר, וידעינן שהיא מהדרת אחר גט, יש אומרים דהמומר יכול לזכות לה גט (ת"ה סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ג), ויש מחמירין גם בזה (הר"ן בתשובה). וכן אם היה היבם (עי' בב"י) מומר, והבעל מזכה לה גט כדי שלא תפל לפני היבם (עין בב"י). ואם אשתו מומרת, וזכה לה גט על ידי אחר (עי' בת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ד), כמו שנתבאר לעיל סי' א', אף על פי שחזרה בה אחר כך, אינה צריכה גט אחר (שם בת"ה). והוא הדין לאשה הנאסרת על בעלה, מזכה לה גט על ידי אחר. ויש מחמירין בזה (מהרי"ק שרש קמ"א):

סעיף ו

האשה שעשתה שליח לקבלה, ואמר לו הבעל: אין רצוני שתקבל לה גטה, אלא הרי זו גטה הולך אותו לה, הרשות ביד הבעל, ונעשה זה שליח להולכה. אבל אם אמר לו: התקבל לה גטה, או הא לך, או זכה לה, לא עקר שליחות הקבלה. אבל אם אמר לו: הולך לה, עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל. וכן אם אמר לה: הולך ותן לה, עקר שליחות הקבלה, ובזה ובזה לא נתגרשה עד שיגיע גט לידה.

ויש אומרים דבתן לה הויא ספק מגרשת (הר"ן פ' התקבל בשם י"א):

סעיף ז

לא עשאתו שליח לקבלה, והבעל אומר: התקבל לה, לכשיגיע לידה מגורשת; שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה, והתקבל והולך לה קאמר:

סעיף ח

עשאתו שליח להביא לה גטה, ובא ואמר לבעל: אשתך עשאתני שליח לקבל לה גטה, והוא אמר: הולך כמו שאמרה היא, אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת. ואם הבעל אמר לו: הולך לה, או זכה לה, ולא אמר: כמו שאמרה היא, כשיגיע לידה מתגרשת:

סעיף ט

עשאתו שליח לקבלה, ובא לבעל ואמר: אשתך עשאתני שליח להובאה, ואמר לו: הילך כמו שאמרה היא, כיון שהגיע הגט לידה הרי זו מגורשת. ואם נשרף הגט או אבד קדם שהגיע הגט לידה, הויא ספק מגורשת:

סעיף י

עשאתו שליח לקבלה, ובא לבעל ואמר: אשתך עשאתני שליח להובאה, ואמר לו הבעל: התקבל, ולא אמר: כמו שאמרה היא, משהגיע לידה הרי זו מגורשת.

הגה: עשאתו שליח לקבלה, וכן אמר השליח לבעל, והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואחר כך נתן לו שטר קבלה, אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה, הרי בטל שליחות האשה, ואחר כך כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה, ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל, ואינה מגורשת בשליחות זו, אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה. אבל אם לא נתן לו הגט רק בשעה שמסר לו שטר שליחות הקבלה, מגורשת מיד שנתן הגט לידו, דמאחר שלא נתן לו הגט בראשונה לא נתבטל שליחות האשה (ב"י בשם ריב"ש סימן שכ"ט):

סעיף יא

מומר, השולח גט לאשתו, מלבד שישביעוהו ויקבל חרם וכל האלות התורה שלא יבטל לא את הגט ולא את השליחות, יעשו תקון אחר, והוא שכשימסר הגט לשליח יאמר לו: זכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם, ואחר כך יאמר החכם למומר: כבר אשתך מותרת לכל אדם, ולרוחא דמלתא תקח הגט מיד השליח, ותחזור למסרו לו, ואמר לו: הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשיתך כעשיתי ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם.

ועין לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ט:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין השליחות והחזרה ממנו

ובו ששים ותשע סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

האשה יכולה לעשות שליח לקבל גטה מיד שליח בעלה. במה דברים אמורים, שעשתה שליח אחר לקבל ממנו. אבל אם אמרה לשליח הבעל: יהיה גט זה פקדון אצלך, או שאמרה לו: הרי אתה שליח לקבלו לי, ויש אומרים אפילו לא אמרה לו רק: תתקבל (בית יוסף בשם הרמב"ן והרשב"א), הרי זו ספק מגורשת, עד שיגיע גט לידה, ומשיגיע לידה תתגרש ודאי.

הגה: אמרה האשה לשלוחה לקבל הגט מיד בעלה, אין לקבלו מיד שלוחו. אבל אמרה: קבל גט מבעלי, יכול לקבלו מיד שלוחו (תשובת רשב"א אלף ר"נ).

ויש אומרים שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה:

סעיף ב

נערה המארסה, אף על פי שמתגרשת בקבלת גטה בידה כמו קבלת אביה, אביה יכול לעשות שליח קבלה; אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה, אלא אם כן אין לה אב, או שנשאת:

סעיף ג

קטנה, אפילו אין לה אב, או שנשאת, אינה יכולה לעשות שליח קבלה; אבל אביה יכול לעשותו, אם היא ארוסה:

סעיף ד

המקדש קטנה על ידי אביה, וגרשה כשהיא קטנה בעודה ארוסה ואביה חי (טור), אביה מקבל גטה, ולא היא שלא מדעתו. ויש אומרים שהיא יכולה לקבל גטה:

סעיף ה

נשאת, אין אביה יכול לקבל גטה.

סעיף ו

קדשה אביה כשהיא קטנה, ומת, או שנשאת, אם מבחנת בין גטה לדבר אחר, דהינו שנותנים לה צרור וזרקתו, אגוז ונוטלתו, ויש אומרים דהינו משתגיע לעונת הפעוטות, דהינו בת שית או בת שבע, כל חד וחד לפום חרפה (טור), מתגרשת על ידי עצמה. ואם אינה מבחנת, וגרשה על ידי עצמה, אינה מגורשת. אבל על ידי אביה מתגרשת, אפילו אינה מבחנת. ויש מי שחולק ואומר שכל שאינה מבחנת אינה מתגרשת אפילו על ידי אביה.

הגה: ועיין לקמן בסדר הגט סעיף צ"ו כיצד כותבין לקטנה המתגרשת על ידי אביה:

סעיף ז

כל היכא שיש לקטנה יד לקבל גטה, יש לה תורת חצר או ד' אמות (הגהות מימוני פ"ה) לקבלו, כשם שיש לגדולה:

סעיף ח

כשהיא עושה שליח לקבלה, צריכה לעשותו בפני שני עדים. וצריך לקבל הגט בפני שנים, אפילו אם השנים המעידים על השליחות הם מעידים על קבלת גטה, או אחד מעיד על השליחות ואחד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה ועל זה.

הגה: ולכתחלה לא ימסר הבעל הגט ליד השליח, עד שיברר תחלה שנעשה שליח קבלה בעדים (מרדכי ריש התקבל בשם מוהר"ם):

סעיף ט

מה שצריך שני עדים על הקבלה, דוקא כשאין השליח כשר; אבל אם הוא כשר, מצטרף עם עד אחד. ויש מי שנראה מדבריו שחולק על זה. והוא הדין לשליחות להולכה:

סעיף י

במה דברים אמורים שצריך עדי קבלה, כשאבד הגט או נקרע. אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שליח קבלה, אינו צריך עדי קבלה. ועיין לקמן סימן זה סעיף י"ג:

סעיף יא

אין שליח להולכה צריך עדים, אם הודו השליח והמשלח. ואם המשלח כופר, הרי זה ספק. ויש אומרים ששליח הולכה צריך למנותו בעדים.

הגה: מיהו, השליח נאמן לומר שעשאו בעדים, ואין צריך עדות על כך (רבי ירחם ח"ג נכ"ד). ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח. ועיין לקמן סעיף כ"ד:

סעיף יב

במה דברים אמורים שאין שליח האיש צריך עדים, כשמסר לה גט שחתומים בו עדים. אבל אם אין עדים חתומים בו, והלך השליח ומסרו לה בפני עדים, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף יג

יש מי שאומר, ששליח הולכה ושליח הובאה אין צריך לעשותו בעדים, ויש מי שחולק.

הגה: כפל דברים הן בכאן, כי בבא זו נתבאר סעיף י"א. ויש מחלקת בדין זה בדרך אחר, דיש אומרים דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה, ואי אפשר לחזר ולתנו לה בפני שנים, דמגורשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו (טור בשם הרמב"ם). ויש אומרים דפסול (טור בשם הגאונים). מיהו, אם הגט מקוים בחותמיו, מתחת ידה, אינה צריכה שתביא עדי מסירה בפנינו, רק שאומרת שקבלה אותו בפני שנים כראוי (טור). והוא הדין בשליח קבלה מן הבעל:

סעיף יד

בין שליח קבלה בין שליח הולכה אין צריך שישמע מפיהם שממנים אותו שליח. לפיכך, בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר, והעדים כותבים וחותמים שמנה לפלוני שליח.

ועיין לקמן סעיף ל"ה:

סעיף טו

בעל שעשה שליח להולכה, צריך שיאמר לו: תן גט זה לאשתי, או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו, או לשון שמשמעו שיגרשוה, כמו: גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה; אבל אם אמר: פטרוה, פרנסוה, עשו לה כדת, עשו לה כנמוס, עשו לה כראוי, לא אמר כלום. אמר להם: עזבוה, הוציאוה, התירוה, הניחוה, הועילו לה, הרי זה ספק:

סעיף טז

האומר: כתבו גט לאשתי, הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו, ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה, אינו גט. במה דברים אמורים, בבריא. אבל במסוכן, והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד, והיוצא בקולר, אפילו על עסקי ממון, והמפרש בים והיוצא בשירא, ואמר: כתבו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו לה, שהדבר ידוע שלא נתכון זה אלא לכתב וליתן לה:

סעיף יז

בריא שאמר: כתבו גט לאשתי, וכתבו ונתנו לה, והרג עצמו מיד, כגון שהשליך עצמו מן הגג, או הפיל עצמו לים, הרי זה גט כשר. ואם לא כתבוהו, כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת, אינו גט:

סעיף יח

ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו; אם לאלתר נפל, הרי זה גט; ואם לא נפל לאלתר, הרי זה ספק:

סעיף יט

וכן מי שהיה משלך לבור ואמר: כל השומע קולי יכתב גט לאשתי, ופרש שמו ושם אשתו, שם עירו ושם עירה, הרי אלו יכתבו [ויתנו] לה. ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, הרי זה כשר, שזה כשעת הסכנה הוא, שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. ויש אומרים דהני מלי שראו לו דמות אדם וחזו לה נמי בבואה דבבואה, הא לאו הכי חישינן שמא שד הוא, שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות:

סעיף כ

אם היו שם שלשה, ואמר: כל השומע קולי יכתב גט לאשתי, אחד כותב ושנים חותמים, ואין צריך מעמד כולם, דאף על גב דאמר: כל, לא הוי כאומר: כלכם כתבו:

סעיף כא

היו רבים עומדים ביחד, ואמר: הוליכו גט לאשתי, איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם ועיין בסמוך סוף סעיף כ"ג.

ואם אמר: שנים מכם יוליכוהו, יוליכו שנים. אפילו היה בכללם אב ובנו, דעתו גם על הבן, ונעשה הבן שליח במקום האב:

סעיף כב

והוא הדין לאומר לשלשה: שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו ויתנו לה, והיה בהם אב ובנו, בין שחתם הבן עם האחר, בין שחתם האב עם האחר, הרי זה גט כשר:

סעיף כג

אמר לחבורה: כלכם הוליכוהו, אינו גט עד שיוליכוהו כולם. והאידנא תקנו חכמים שהאומר לרבים להוליך גט לאשתו, יאמר: כל אחד מכם יוליך גט לאשתי:

סעיף כד

מה שכתוב בתקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום, אין צריך, אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לעשות כמה שלוחים אפילו לא יחלה ולא יאנס.

הגה: ולכן אם נאבד שטר הרשאה או נפסל, והוא שעת הדחק, נותנין הגט בלא הרשאה (מהרי"ק שרש כ"ו). והשליח נאמן על השליחות ולומר שעשאו שליח בעדים, כמו שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם ועיין לקמן סימן קמ"ב סעיף ג'. אבל לכתחלה כותבין ההרשאה בדקדוק, ונזהרין שלא לכתב בה ראשי תיבות (בתקון מהר"י מינץ בשם מהרא"י). גם שלא לשנות בה בדברים הכתובים בגט, כגון אם כתוב בגט שם זנביל בב', לא יכתב בהרשאה בוי"ו (ג"ז שם), וכל כיוצא בזה. ונסח הרשאה, עיין בא"ה סימן קמ"א ולמטה סעיף ל'. ושאר דינים וסדר השליחות, עיין לקמן בסדר הגט. עדי הרשאה לא יהיו קרובים זה לזה, ולא לאיש ולא לאשה, ולא לעדי הגט (סדר גטין סי' ע"ג). ואם נמצאו עדי הרשאה פסולים, נתבטל כל השליחות, שהרי הם מעידים על עיקר השליחות ושבפניהם עשה הבעל לשליח, ולא דמי לשאר פסולי הרשאה, כן נראה לי. ונהגו שהרב המסדר הגט מקיים ההרשאה. ויש אומרים דיש לקיימה בשלשה; מיהו, אם אינו נכר רק חתימה אחת, סגי (גם זה בסדר). ויש נוהגין לכתב כתב (של) [אל] מקום הנתינה, להודיע אם יש שנוי באיזה דבר בהרשאה (שם בשם מהר"ר ז"ך):

סעיף כה

אם הבעל או השליח רך בשנים, טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח, שאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח; ואם יש לו זקן בפניו, אין לחוש.

הגה: אבל אין צריך לדקדק כל כך בעדי חתימה, דעדי מסירה כרתי, ורגילים להיות הרבה גדולים אצל נתינת הגט (בית יוסף בשם א"ח). ולפי מה שנוהגין ליחד עדי מסירה, ידקדק בהם שיהיו גדולים:

סעיף כו

נהגו להקנות לעושה שליח, להודיע שגמר בלבו. ואם אמר: בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה, אין צריך קנין:

סעיף כז

על שטר שליחות קבלה יחתמו שני עדים כשרים. וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהיה חתימתן נכרת במקום הנתינה, ואף אם יקיימוה בהנפק, צריך שיהיו חתימות הדינים נכרות וידועות לבני מקום הנתינה.

ועיין בטור אבן העזר סימן קמ"א נסח שטר שליחות הקבלה:

סעיף כח

צריך לזהר ולדקדק, שתהיה האשה שעושה שליח קבלה גדולה בשנים ובסימנים. ואם אין (הנשים יודעות) [השנים ידועות] כי עם על פי האב, צריך רבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן:

סעיף כט

בשעת נתינת הגט ביד שליח קבלה, ישבו בית דין כשרים שאינם קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה, ונהגו לזהר גם כן שלא יהיה קרוב לשליח, ויכירו חתימות ההרשאה, ואחר כך יביא הבעל הגט, ויקראוהו ויחזירוהו לו, ויבטל כל מודעות ויפסל עדים שיעידו דבר שגורם בטול הגט, ויתנהו ליד השליח ויאמר לו: התקבל גט זה לפלונית אשתי והרי היא מגורשת ממני (מעכשיו) ומתרת לכל אדם. ויש מי שאומר, שלא יטיל בו שום תנאי. ויחזרו לקרותו אחר הנתינה, והדינים יכתבו עדותם ויהיו החתימות נכרות וידועות (טור), ויתננו ליד השליח.

הגה: ונסח (הגט) [השטר] שנותנים לו, עיין בטור סימן זה. וכל זה הוא מדינא, אבל יש אומרים שנכון להחמיר שלא לגרש על ידי שליח קבלה כלל (טור בשם הר"פ), וכן נוהגין:

סעיף ל

בנסח הרשאת שליח הולכה, צריך להוסיף על הנוסח שכתוב בטור אבן העזר: בפנינו עדים חתומי מטה מסר פלוני בן פלוני גט כריתות ביד פלוני בן פלוני להוליכו לאשתו פלונית בת פלוני ולתן אותו בידה. וכך אמר בפנינו פלוני בן פלוני הבעל לשלוחו פלוני בן פלוני: הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה ותן אותו בידה או ביד שלוחה או ביד שליח שלוחה ותהא ידך כידי ופיך כפי ודבורך כדבורי (הגהות מרדכי דגטין) הגה: ואם יש תנאי בגט, מזכירו כאן וכותבין: על תנאי כך וכך, וכן חוזר ומזכירו בסוף אחר שכתב ומותרת לכל אדם (גם זה בהג"ה הנ"ל) ועשיתך כעשיתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים אפילו בלא אונס ותכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ונותן אני לך רשות למנות שליח ושליח שליח עד מאה אפילו בלא אונס עד שיגיע גט לידה ותכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם.

הגה: וכותבין גם כן בהרשאה שם העיר עם הנהרות שלה, כמו בגט (בסדר גטין). וכן כותבין כל כנוי האיש והאשה, כמו בגט (מהרא"י סימן ט"ז וי"ז). ויש אומרים דכותבים אף כנוי השליח (בסדר בשם מהר"ר ז"ך). ויש אומרים שאין להאריך בהרשאה בדברים שאינם צריכין (פסקי מהרא"י סימן ט"ו). ויש אומרים שאין לחוש להאריך בדבר שעיקר השליחות תלוי בו, מאחר שכל אחד יכול לכתב כפי צחות לשונו ואינו תקון חכמים (ב"י). ועיין לקמן בסדר הגט סעיף כ"ו כיצד כותבין בהרשאת מומר. שליח הולכה שמביא הרשאה וכתב בה שהוא שליח קבלה, אם השליח אינו מכחיש ההרשאה רק שאומר שנעשה שליח הולכה וקבלה, אז השליחות כשר ונעשה שליח הולכה ונותן הגט לאשה. אבל אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם, הרי ההרשאה מכחשת אותו ונתבטל כל השליחות, גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה, יש לחוש לכמה מיני פסולין (ב"י מ"כ מעשה בכה"ג נעשה בפני ר"א מזרחי), וכן כיוצא בזה שנכר שאותן שסדרו הגט היו הדיוטות (ריב"ש):

סעיף לא

הכל כשרים לשליחות הגט, בין לקבלה בין להולכה, אחד האיש ואחד האשה, חוץ מחרש שוטה וקטן, עבד ונכרי. ויש מי שאומר, שאם העבד הוא שליח הולכה, הוי ספק:

סעיף לב

היה השליח קטן כשנתנו לו הגט, והגדיל והביאו; או חרש ונתפקח, שוטה ונשתפה, עבד ונשתחרר, נכרי ונתגיר, פסול. אבל אם נתן לו הגט כשהוא פקח, ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר, כיון שתחלתו וסופו בכשרות:

סעיף לג

הנשים והקרובים, כשרים לשליחות הגט. הגה: ויש מי שכתב, דבמקום שאפשר, לכתחלה לא יהא השליח קרוב לאיש ולא לאשה ולא לדינים שנותנים הגט לפניהם (בסדר גטין).

ואפילו הפסולים מדברי סופרים, בעברה, כשרים לשליחות הגט. אבל הפסולים בעברה מדברי תורה, פסולים להבאת הגט אלא אם כן נתקיים הגט בחותמיו. ויש פוסלים אף בנתקיים בחותמיו. ודין מומר, כדין פסולי עדות מדאוריתא כן משמע בהגהות אלפסי דגטין:

סעיף לד

היו פסולים כשנתמנו שלוחים, וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה, כשרים:

סעיף לה

השולח הגט ביד גוי שיתננו לפלוני, ומנה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו, כשר, מפני שהגוי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא.

הגה: מיהו, יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה על ידי כתב, גם לא ראיתי נוהגין כן:

סעיף לו

נתן הגט לשליח ואמר לו: הולך גט זה לאשתי, אמר לו השליח: איני מכירה, אמר לו הבעל: תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה; הראשון לא נעשה שליח לגרושין רק להוליך הגט לאותו פלוני, ולא יכול לשלחו לו על ידי שליח (טור), ואותו פלוני הוא שליח לגרושין ונותנו לה, או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס. ואם נתן לה הגט, הראשון או שלוחו, הרי זה ספק מגורשת.

הגה: השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה, יתנהו לה על פי שנים שזאת אשתו (טור):

סעיף לז

נתן הגט לשליח ואמר לו: לא תתנהו לה עד שלשים יום, אם חלה או נאנס בתוך שלשים, יכול לעשות שליח שיתנהו לה לאחר שלשים יום, אף על פי שאינו עכשו שליח לגרושין, הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח לגרושין, ובלבד שיאמר הבעל: נאמנת עלי שלא פיסתי, אם היא נשואה. ויש מי שאומר, שלא ימסר מיד לשליח שני, אלא ימסר שליחותו לבית דין, והם לא יעשו לשני שליח עד אחר שלשים יום:

סעיף לח

השולח גט לאשתו, ואמר לו: הולך גט זה לאשתי, או שאמר ליה: אתה הולך, לא ישלחנו ביד אחר, אלא אם כן חלה או נאנס, או שפרש לו שיוכל למנות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחים. פרש לו שלא ישלחנו ביד אחר, לא יוכל לעשות שליח, אפילו חלה או נאנס (כן משמע בטור).

ויש מי שחולק ואמר דבהולך סתם יכול לשלחו על ידי אחר, אף על פי שלא חלה. ובאתה הולך, לא ישלחנו על ידי אחר, אלא אם כן חלה או שפרש לו שיוכל למנות שליח:

סעיף לט

דין שליח שני כדין שליח ראשון, שאינו יכול למנות שליח אלא אם כן נאנס או שפרש לו:

סעיף מ

כשממנה השליח שליח אחר, אם הוא צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", צריך למנותו בפני בית דין. ואם אינו צריך לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", אין צריך למנותו בפני בית דין, אבל צריך למנותו בפני עדים. ועיין לקמן סימן קמ"ב סעיף ט':

סעיף מא

שליח שעשה שני, ושני שלישי, אם מת הבעל נתבטלו כולם. אבל אם הבעל קיים, אף על פי שמת השליח הראשון, לא נתבטל שליחות השאר, מאחר שהבעל קיים:

סעיף מב

אם מת שליח שני, יכול שליח ראשון לטלו מיורשיו של שני, ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר:

סעיף מג

שליח קבלה אינו יכול למנות שליח, ואפילו נאנס, ואפילו נתנה לו רשות למנות שליח, משום דהוה ליה מלי, ומלי לא ממסרן לשליח. ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח. ואז יוכל למנות אחר בלא בית דין, רק לפני שנים (ב"י בשם הרשב"ץ):

סעיף מד

אם עשתה שליח קבלה, וחזרה ועשתה שליח, אפילו עשרה זה אחר זה, או שעשתה עשרה בבת אחת, כל שהגיע הגט ליד אחד מהן, מגורשת.

ואפילו נתן ביד אחד מהם גט פסול, ולשני גט כשר, מגורשת (מרדכי ריש השולח):

סעיף מה

השליח ששנה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא, לא עשה כלום. כיצד, אמר ליה: תנהו לה במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר; אל תתנהו לה אלא בעליה, ונתנו לה בבית, או אפכא; או אל תתנהו לה אלא בימין, ונתנו לה בשמאל, או אפכא; לא עשה כלום:

סעיף מו

יש מי שאומר, שאם אמר לו: אל תגרשנה אלא בימינך, אינו יכול לשלחו ביד אחר, אפילו אם חלה, דהוה לה כאלו פרש: לא יגרשנה אחר אלא אתה:

סעיף מז

אמר לה: תן גט זה לאשתי, הרי היא במקום פלוני, ונתנו לה במקום אחר, הרי זה גט, שאין זה קפידא אלא מראה מקום:

סעיף מח

אמר לו: תנהו לה ביום פלוני, ונתנה לה בתוך הזמן, אינו גט. אל תתנהו לה אלא ביום פלוני, ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו, אינו גט:

סעיף מט

האשה שאמרה לשלוחה: קבל לי גטי במקום פלוני, וקבלו במקום אחר, אינו גט. אבל אם אמרה: הבא לי גטי במקום פלוני, והביאו לה במקום אחר, כשר:

סעיף נ

אמרה לו: התקבל לי גטי בבבל ופעמים תמצאנו בדמשק, בכל מקום שיקבלנו הוי גט, ובלבד לכשיגיע לבבל למקום שאמרה היא:

סעיף נא

אמר הבעל לשליח: טל ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. ואם שלחו ביד אחר ונתנה האשה לשליח החפץ תחלה ואחר כך נתן הגט, הרי זו מגורשת. ואם נתן לה הגט תחלה ואחר כך נתנה החפץ, אפילו ביד שליח ראשון אינו גט. אמר לו: תן לה הגט וטל ממנה חפץ פלוני, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר. ואם שלחו ביד אחר, הרי זה גט, בין שנתנה תחלה בין שלא נתנה אלא בסוף. ויש אומרים שכשאמר לו: טל ממנה חפץ פלוני ותן לה הגט, אם שלחו ביד אחר, אפילו נתנה לו החפץ תחלה ואחר כך נתן לה הגט, מאחר שלא נתנה החפץ ביד שליח ראשון קודם שתקבל הגט משליח שני, אינה מגורשת. כיצד יעשה, יטלנו הראשון מידה, ויחזר ויתננו לה בתורת גרושין, אחר שהגיע לידו החפץ:

סעיף נב

כל תנאי שהתנה הבעל עם השליח, כגון אל תגרשנה אלא בבית או בעליה וכיוצא בזה, אם לא הרשהו הבעל למנות שליח אינו יכול לשלחו ביד אחר לכתחלה, שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט.

הגה: מיהו, אם עשה שליח שני, אפילו לא הגיד לו התנאי או החליף לו, אם נתקיים התנאי הוי גט (ריב"ש סימן שי"ו). אם התנה שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו, אף על גב דלענין דינא יש לדון מהו בכלל "כל זכות", מכל מקום יש להחמיר לענין גט שתמחול כל זכות שיש לה עליו ואחר כך תדון עמו מהו בכלל, וכן כל כיוצא בזה (שם סימן שי"ז):

סעיף נג

שליח המביא גט במקום שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", נותנו לה ומתגרשת בו ונשאת אף על פי שאין מכירין חתימות העדים, וגובה כתבתה מבני חרי. ואם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזויף, אין שומעין לו. באו שנים וערערו, אפילו נשאת כבר, תצא. ואם בא הבעל וערער ואמר: לא גרשתי מעולם, וגט שהובא לה מזויף הוא, יתקיים בחותמיו; ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל, תצא והולד ממזר, שהרי אינה מגורשת. אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף נד

חמותה ובת חמותה וצרתה אפילו היתה נשואה לאחר, ויבמתה אפילו היא אחותה, ובת בעלה, אינן נאמנות להביא את גטה במקום שאין צריך לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", דשמא מזויף הוא והם מכונות לקלקלה. ואם הוא במקום שצריך לומר: "בפני נכתב ובפני נחתם", ואמרוהו, נאמנות, ואם הוא במקום שאין צריך לומר ואמרוהו, יש אומרים שנאמנות, ויש אומרים שאינן נאמנות:

סעיף נה

עשתה שליח לקבלה בעדים, והגט יוצא מתחת ידו, והבעל אומר: מזויף הוא, אם נתקיים בחותמיו או בעדי מסירה, הרי זו מגורשת. ואם הוא מודה שכתבו, אלא שאומר שלא נתנו בתורת גרושין אלא בתורת פקדון, והשליח אומר שקבלו (בשבילה) שתתגרש בו, השליח נאמן, אפילו אם שלשתם בעיר אחת. ויש אומרים שאם שלשתם בעיר אחת, הבעל נאמן, דאם איתא דבתורת גרושין יהבה, לדידה הוה יהיב לה. ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו, אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה, ורוצה לחזר בו קודם שיגיע לידה, אינו נאמן. ואם אינם בעיר אחת, השליח נאמן, והוא שבאים בפנינו עדים שעשאתו שליח קבלה, והשליח אומר שמסרו לו בפני עדים.

הגה: יש אומרים דוקא שהגט יוצא מתחת ידו, אבל אין הגט בידו אינו נאמן, אפילו היה לו עדים שראוהו תחת ידו (כן משמע מהטור לדעת הרא"ש).

ולסברא זו טוב לזהר שלא לגרש על ידי שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת, משום דמצי מפק מניה חרבה, שאם יטען שלא נתנו לו לגרושין, שהוא נאמן.

הגה: ואין חלוק בזה בין שליח הולכה לשליח קבלה (כ"כ הרי"ף). מיהו, בזמן שהרשאה בידו שנעשה שליח לגרש, אין חלוק בין אם הבעל בעיר או לא (מהר"ם פדוואה סימן ג'). ואם האשה אומרת: בפני קבלו שליח לגרושין, נאמנת. ויש אומרים דוקא כשהגט ביד האשה:

סעיף נו

היה הגט יוצא מיד האשה והיא אומרת: שליח זה נתנו לי לגרושין, והשליח אומר: כן נתתיו לה ולגרושין, והבעל אומר: לא נתתיו לו אלא לפקדון, השליח נאמן והיא מגורשת. ואם אבד הגט ואין עדים שראו אותו בידה, אף על פי שהבעל אומר: לגרושין נתתיו לשליח, והשליח אומר: נתתיו לה, הרי זו ספק מגורשת; שהרי הוחזקה אשת איש, ואין כאן אלא עד אחד ובעל. ואפילו אמרה האשה: בפני נתנו לו לגרושין ונתנו השליח לי, הואיל והבעל והשליח מסייעים אותה אפשר שתעיז פניה, ושמא לא נתגרשה:

סעיף נז

שליח קבלה שקבל הגט לאשה, ושלחו לה בפני שני עדים, והגיע הגט לידה ונטלתו, והרי הגט יוצא מתחת ידה, והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעל, הרי זו מגורשת. ואם בא הבעל וערער שלא כתבו, או שהוא גט בטל, יתקיים בחותמיו, שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו. ואם לא נתקיים, אינה מגורשת. ויש אומרים שאם שלשתם בעיר אחת, איכא למיחש שמא יאמר הבעל: לפקדון נתתיו.

ואפילו אינן בעיר אחת, יש אומרים דאין השליח נאמן רק כשהגט בידו (כן משמע מהטור לדעת הרא"ש) דהוי כשליש שיתבאר בחשן המשפט סימן נ"ו:

סעיף נח

כיון שהשולח גט לאשתו אינו גט עד שיגיע לידה, הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה או ליד שליח קבלה. ואם מת קודם שיגיע, אין גט לאחר מיתה:

סעיף נט

השולח גט לאשתו, ובטלו קודם שיגיע לידה, הרי זה בטל. ואם הגיע לידה, אינו יכול לבטלו, אפילו בתוך כדי דבור.

הגה: יש אומרים דמומר אינו יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו, דחישינן שמא יבטלנו (מהרי"ו סי' קכ"ו). ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו, לא מהני, דחישינן שמא יעבר על שבועתו. ויש אומרים דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח: זכה בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגורשת וכו', ונותנו לשליח, ואחר כך חוזר ולקחו מן השליח ועושה אותו שליח להולכה, ואומר: הולך גט לאשתי וכו' (ת"ה סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב), וכן נוהגין. אבל לא יעשה השליח תחלה שליח להולכה ואחר כך שליח לקבלה. וכבר נתברר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א:

סעיף ס

לכתחלה אין לו לבטלו אלא בפני השליח עצמו או בפניה, אבל בדיעבד אפילו בטלו שלא בפניהם, מבוטל, והוא שיבטלנו בפני שנים.

הגה: ואין הבעל נאמן לומר שבטלו, אלא אם כן השליח או האשה מודים בדבר או שיש לו עדים שבטלו (ב"י וכן הוא בהגהות אשר"י בפרק השולח). יש אומרים דאלו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד, אבל זה שלא בפני זה, לא. אבל אם מבטל הגט עצמו, אפילו לאחר שנכתב, מהני אפילו זה שלא בפני זה (ריב"ש סי' רל"ב):

סעיף סא

שלחו על ידי שנים או על ידי עשרה, יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה, ואותם שבטל שליחותם בטל, ואינם יכולין לעשות שלוחים אלא אם כן יתמנו פעם אחרת. ובעשרה שעשאום שלוחים, (בין) לכתב ולתן גט בין שעשאם שלוחים להולכה, אם בטל מקצתם לא נתבטלו כולם. ויש מי שאומר, דבשליחות, אם בטל אחד מהם נתבטלו כולם:

סעיף סב

במה דברים אמורים שהוא בטל, כשבטלו בפרוש. אבל אם לא בטלו בפרוש, אף על פי שגלה דעתו שחפץ בבטולו, כגון שאמר לו השליח: לא נתתיו לה עדיין, ואמר: ברוך הטוב והמטיב, וכיוצא בזה, אינו בטל. ולא עוד, אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו, ולא הספיק להגיע אליו עד שהגיע לידה, אינו בטל.

הגה: וכן אם אומר לשליח: החזר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר, אינו אלא גלוי דעת ואינו בטל (מרדכי ריש התקבל). כתב כתב אחר השליח שלא לתן הגט, הוי בטול, דיכול לבטל על ידי כתיבה (תשובת הר"ן בבית יוסף). השולח גט לאשתו ואמר לשליח: אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה, ואם לא פטר אותה בגט, והלך הבעל מן העיר ההיא, ואחר כך באתה האשה עם השליח לאותה העיר, יכול השליח לתן הגט, דהא לא באתה האשה אל הבעל, כי יצא מן העיר קודם בואה. ואפילו היה הבעל בעיר, אם לא יוכל להתפיס עמה יוכל השליח לתן הגט, דמה שאמר תחלה: אם תבא אלי אקיימנה, אינו אלא דברים בעלמא, ולא הוי אלא גלוי דעת, שאינו כלום (טור בשם תשובת הרא"ש):

סעיף סג

באיזה לשונות מבטל גט, אמר: בטל הוא, אי איפשי בו, גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזב, לא ישלח, לא יגרש, יהא כחרס, הרי הוא כחרס; אם אמר אחד מלשונות אלו וכיוצא בהם, הרי זה בטלו. אבל אם אמר: גט זה אינו גט, פסול הוא, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא; לא אמר כלום. אמר: גט זה בטל, ולא אמר: הוא, או שאמר: גט זה בטל, שמשמעו פעל עבר, כמו "חמק עבר" (שיר השירים ה, ו) הרי זה ספק:

סעיף סד

יש מי שאומר, שאם אמר: יהא פסול, בטלו.

אמר: לא תצא לצמיתות, הוי בטל, וכאלו אמר: היום אין את אשתי ולמחר את אשתי (ב"י בשם תשובת הר"ן סימן מ"ג):

סעיף סה

אם לא גלה דעתו מתחלה שרוצה לבטלו, ואמר אחד מלשונות שאינם מועילים לבטל הגט, מכל מקום ערעור הוא, לפוסלו, וצריך שיתקיים בחותמיו:

סעיף סו

השולח גט ביד שליח ובטל הגט, הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה, שלא בטל מתורת גט אלא מתורת שליחות. לפיכך, אם היה הגט ביד הבעל ובטלו, כגון שאמר: גט זה בטל הוא, אינו מגרש בו לעולם. וכן אם פרש בעת שבטלו, והוא ביד השליח, ואמר: גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט, אינו מגרש בו; ואם גרש, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף סז

מי ששלח גט לאשתו, וחזר ובטלו בפני שנים אחרים; וכן מי שמסר מודעא על הגט, מכין אותו מכת מרדות, מפני שגורם להיות ממזרים:

סעיף סח

שליח שהביא גט, אין חוששין שמא בטלו הבעל או שמא מסר מודעא, ונותנו לאשה בחזקת שהוא חי, אפילו הניחו זקן או חולה. ויש אומרים דוקא חולה בידי שמים, אבל הכה ונעשה טרפה, דינו כגוסס (הגהות אלפסי).

אבל אם הניחו גוסס, לא יתננו לה, שרב גוססים למיתה; ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגורשת. ויש מי שאומר, דהא דאמרינן בזקן, דוקא בפחות מבן שמונים או מבן מאה ומעלה, אבל מבן שמונים (טור בשם הרמ"ה) עד בן מאה, דינו כגוסס:

סעיף סט

עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות, והיו במצור, וספינה המטרפת בים, והיוצא לדון בדיני נפשות, הרי אלו בחזקת חיים; ואם היה גט אחד מהם ביד שליח, נותנו לאשתו ותהיה בחזקת מגורשת. אבל עיר שכבשוה כבר, או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת, וספינה שאבדה בים, והיוצא להרג בדיני כותים, ומי שגוררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפלת, נותנים עליהם חמרי חיים וחמרי מתים, ואם היה גט אחד מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו, ואם נתנו לה, הרי זו ספק מגורשת. ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע גט לידה, אינו גט:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המביא גט בחוצה לארץ

ובו תשעה עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

שליח שהביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ, או מארץ ישראל לחוצה לארץ, או מחוצה לארץ לארץ ישראל, אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו, הרי זה אומר בפני שנים: בפני נכתב ובפני נחתם, ואחר כך יתן לה בפניהם ותתגרש בו; ואף על פי שאין עדיו ידועים אצלנו. ואפילו היו שמות עדיו כשמות הכותים, אין חוששין להם. ואם בא הבעל ועמד וערער, אין משגיחין בו. לפיכך, אף הנשים שאינן נאמנות לומר: מת בעלה, נאמנות להביא גט זה ולומר: בפני נכתב ובפני נחתם. וכן שליח שהביא גט בארץ ישראל ואמר: בפני נכתב ובפני נחתם, אף על פי שאינו צריך, אם יבא הבעל ויערער, אין משגיחין בו. ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה, לא ינתן לה אלא אם כן נתקיים בחותמיו. ויש לשליח להיות מכלל השלשה שקיימו אותו; ואם לא נתקיים, ונתן לה, הרי זה פסול, עד שיתקיים. ואם בא הבעל וערער, ולא נתקיים, אינה מגורשת. אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת. ומפני מה הצריכו לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, בחוצה לארץ, כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבא הבעל ויערער, מפני שאין עדים מצויים לקיימו ממקום למקום בחוצה לארץ. ונראה לי, דהאידנא, אפילו בארץ ישראל צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם.

הגה: ובזמן הזה, המביא גט, אפילו מבית לבית בעיר אחת, צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם (תוספות ריש גטין). ועין לעיל סימן קמ"א סעיף נ"ה, דאין לתנו בזמן שהבעל בעיר. יש אומרים דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עדי הגט, דזה מקרי נתקיים בחותמיו, ואם כן אין השליח צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם (רשב"א סימן תקס"א ומרדכי ריש התקבל). ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (ריב"ש סימן שי"ח ובסדרים). וכן נוהגין דשליח אומר: בפני נכתב ובפני נחתם, אף כשיש לו הרשאה, ואין לשנות:

סעיף ב

בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו: בפני נכתב ובפני נחתם, מזויף הוא, הרי זה בטל:

סעיף ג

כשם שאין צריך לקיים הגט כשאומר: בפני נכתב ובפני נחתם, כך אין צריך לקיים עדי השליחות, אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים, אף על פי שאין מכירין חתימת עדי השליחות, או אפילו אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי, נאמן.

ועין לעיל סימן קמ"א סעיף י"א וסעיף כ"ד כיצד נוהגין לכתחלה:

סעיף ד

במה דברים אמורים, שנותנו לה בפני שנים כשאין השליח קרוב או פסול, אבל אם הוא קרוב או פסול, צריך לתנו לה בפני ג' זולתו.

הגה: ויש אומרים דיש להחמיר, אפילו אין השליח קרוב או פסול, לתנו לה לפני שלשה, כדי שלא יבא לתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול (טור בשם הרי"ף), וכן נוהגין. ויש מחמירין עוד, לטל שנים אחרים לעדי מסירה, ולא יהיו קרובים לדיינים ולא לאיש ולא לאשה, גם השלשה שיושבים לא יהיו קרובים לעדי הגט, ולא לשליח, (בסדר גטין). ועין לעיל סימן קמ"א סעיף ל"ג. יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה אחד משלשה היושבים לדיינים, אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה (בסדר גטין, כן עשה מהרא"י):

סעיף ה

אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב. וכשאומר השליח: בפני נכתב ובפני נחתם, צריך לעמד. ויש מי שאומר, שלכתחלה צריכים לישב, אותם שאומר בפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם.

ולכתחלה יתנו לה ביום ולא בלילה (בנימין זאב סימן קכ"ב):

סעיף ו

אומר: בפני נכתב ובפני נחתם, בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד תוך כדי דבור. לפיכך, נתנו לה ולא הספיק לומר: בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק, פסול, עד שיתקיים בחותמיו:

סעיף ז

אם אחר מלאומרו יותר מתוך כדי דבור, או שלא אמרו בפני האשה (טור), או שנתנו לה בינו לבינה; אף על פי שנשאת, נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים, ואומר בפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם. ואם לא נטלו ממנה, הרי זה פסול, עד שיתקיים בחותמיו.

הגה: ולכן, אלם לא יוכל להביא גט, אף על פי שיוכל לכתב: בפני נכתב ובפני נחתם, דצריך לומר בפיו (ריב"ש סימן ר"מ). ויש אומרים דצריך לאמרו בלשון הקדש, והיינו: בפני נכתב ובפני נחתם (כן משמע מהרא"ש פ"ק מסדר גטין). ואם עם הארץ הוא, מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפרוש (גם זה בסדרים). מיהו, בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז, נראה לי דכשר:

סעיף ח

ואם לא אמר השליח: בפני נכתב ובפני נחתם, ומת הבעל, אין תקנה לטלו ממנה ולחזר ולתנו לה ולומר: בפני נכתב ובפני נחתם, ואין לו תקנה אלא להתקיים בחותמיו:

סעיף ט

שליח שעושה שליח, יעשנו בפני בית דין, דהינו שנים והוא מצטרף עמהם אם הוא כשר לדין, ואומר: בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו לשליח, וכן אחר לאחר, עד מאה. וכל אחד אומר בפני בית דין בשעת נתינה או תוך כדי דבור (בסדר גטין): שליח בית דין אני. וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה.

הגה: ולאו דוקא האי לשנא, אלא הוא הדין אם אומר: אני השליח נעשיתי לפני בית דין, סגי (מ"כ תקון ישן). ואפילו לא אמר כלום, אם יש לו הרשאה, והוא במקום עגון, יש להקל (ריב"ש סימן שי"ח). וכן יאמר כל אחד לחברו: הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי ובחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני בר פלוני תהא מגורשת כו' (הכל בסדר גטין), כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל'. ואין שליח בית דין צריך הרשאה כמו שליח הראשון, אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון (ריב"ש סימן נ"ג). ועין לעיל סימן קמ"א סעיף כ"ד. ואפלו לא היו חתומים על ההרשאה רק שנים, וכתבו בלשון עדות ולא בלשון דיינות, נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או שהוא היה עמהם, ולא שיך בזה אין עד נעשה דין (ריב"ש סימן שי"ח). ולא חיישינן לבית דין טועין, אלא אם כן אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין, שאז אפילו כתוב כהוגן חוששים להם (גם זה שם):

סעיף י

כשבא לעשות שליח אחר, אין צריך שיהיה בפניו, אלא אומר בבית דין: הרי פלוני שלוחי, אפילו שלא בפניו. וכן יכול למסר שליחות לבית דין שהם יעשו שלוחים אחרים, ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון.

הגה: ויש אומרים דלא מהני שיאמר: שליח בית דין אני, מאחר שלא שמע שהשליח אומר: בפני נכתב ובפני נחתם, אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו (ריב"ש סי' נ"ג):

סעיף יא

הסומא בשני עיניו, אינו יכול להביא גט של חוצה לארץ, מפני שאינו יכול לומר: בפני נכתב ובפני נחתם. לפיכך, אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא פתוח, ונסתמא, הרי זה אומר: [בפני שלשה] בפני נכתב ובפני נחתם, ונותנו לה. והוא שמכיר האשה בטביעות קול. ואם אינו מכירה בטביעות קול, לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת, אף על גב דמהני בפקח.

ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים (ת"ה סימן רל"ח):

סעיף יב

אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגרושין, כשר, שהרי כיון שיש עדים אינו צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופיהו. ואם נתקים בחותמיו, כשר בכל גונא:

סעיף יג

האיש שנתן גט לאשתו, ונכתב ונחתם בפניה, ואמר לה: הרי את שליח להולכה עד בית דין פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליך גט זה ותתגרשי בו, הרי זו נאמנת לומר בפניהם: בפני נכתב ובפני נחתם. וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה (טור והרא"ש). והם נוטלים אותו ונותנים לשליח לתנו לה כמאמר הבעל. ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה, והרי הגט יוצא מתחת ידה, אינה צריכה לומר כלום, והרי היא בחזקת מגרשת, ואף על פי שלא נתקימה חתימת ידי העדים; שעדים החתומים על הגט, כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי, כל זמן שאין מערער. ואפילו אמר לה: אל תתגרשי בו אלא בבית דין פלוני, תנאה בעלמא הוא; וכשתבא לאותו בית דין והגט ברשותה, מתגרשת בקבלתה ראשונה, ואינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

סעיף יד

ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לנשא על ידי גט שיוצא מתחת ידה, אם לא נתקיים בחותמיו, אף על פי שאין עליו עוררים, שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו.

הגה: בעל שמביא גט לאשתו, והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה, צריך למסרו לה כשליח, וצריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם, כמו השליח, כדי שלא לבא לטעות גם בשליח אחר, מאחר שעכשיו אינן בני תורה (ב"י בשם א"ח):

סעיף טו

נכתב מקצת הגט בפניו, ונחתם כלו בפניו, אם מקצתו הראשון הוא, הרי זה אומר: בפני נכתב ובפני נחתם, אפילו לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו, ואפילו שמע קול קולמוס כותב, וחתמו העדים בפניו, הרי זה אומר: בפני נכתב ובפני נחתם. וכן אם יצא הסופר לשוק, וחזר והשלים הגט, אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו ולשם אשה אחרת כתבו. ואם בא להחמיר ולעמוד על כתיבת כולו אין שומעין לו, שלא להוציא לעז על גטין הראשונים. וכל זה בכתיבתו, אבל בחתימתו צריך לעמד עליהם מתחלה ועד סוף:

סעיף טז

אמר: בפני נכתב, ולא אמר: ובפני נחתם, או אמר: בפני נחתם, ולא אמר: ובפני נכתב, או שאמר: בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כלו, או שאמר: בפני נכתב כלו ונחתם עד אחד אבל לא העד השני, אינו כלום. אפילו אם הוא אחד מעדי הגט, ואמר: העד האחד חתם בפני, וזאת היא חתימתי, יתקיים בחותמיו. ואם העיד הוא ואחר עמו על חתימת העד השני שלא חתם בפניו, שפיר דמי. ואין צריך לומר אם העידו שנים אחרים על חתימת אותו העד שלא חתם בפניו:

סעיף יז

היו שלשה עדים חתומים בו, והשנים חתמו בפניו, אף על פי שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום:

סעיף יח

עשה הבעל שנים שלוחים להוליך גט לאשתו, אף על פי שלא נכתב ונחתם בפניהם, נותנים אותו לה ותהיה מגורשת; והוא שהיו כשרים להעיד, שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אף על פי שאינו מקוים שהרי שלוחיו הם עדיו. ויש אומרים דאם בא הבעל וערער, צריך להתקיים בחותמיו (טור, וכן משמע מהר"ן לדעת ב"י).

ויש אומרים שאפילו לא עשה שליח אלא אחד, והשני מעיד שבפניו נתן הבעל לזה הגט להוליך לאשתו, אין צריך לומר: בפני נכתב ובפני נחתם. ויש מי שמצריך בזה שימסרנו בפני עידי שליחות עצמם:

סעיף יט

שנים שמביאים גט, ואחד אומר: בפני נכתב, ואחד אומר: ובפני נחתם, אם אין שליח אלא אחד מהם, לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו. וכן אם שנים אומרים: בפנינו נכתב, ואחד שלישי אומר: בפני נחתם, אם אין שליח אלא אחד, לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו. אמר אחד: בפני נכתב, ושנים אומרים: בפנינו נחתם, אף על פי שאינו יוצא מתחת ידם, כשר, שהרי נתקיים בחותמיו.

הגה: יש אומרים דאם הביא השליח הגט מקוים בחותמיו, אף על פי שאין מכירין חתימות דיני הקיום, מכל מקום במקום דחק ועגון יש להקל ולסמך עליו, אף על פי שלא אמר השליח: בפני נכתב ובפני נחתם, הואיל ואי אפשר להחזיר ולומר, יש לסמך על החתימות, דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי (בית יוסף בשם רשב"ץ):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המגרש על תנאי

ובו עשרים ושלושה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג

סעיף א

המגרש על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת ואפילו הוא כהן מותרת לו וכבר נתבארו משפטי התנאים בסי’ ל"ח:

סעיף ב

המגרש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינה הגט לידה לפיכך יש לבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו או להתנות תנאי אחר כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע לידה ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף קודם שיתקיים התנאי אינה מגורשת ואם נשאת תצא ואם אמר לה הרי את מגורשת מעכשיו או מהיום על תנאי כך וכך או שאמר לה הרי את מגורשת על מנת כך וכך (וע"ל סי’ קמ"ד סעיף ד’ ויש אומרים דעל מנת לאו מעכשיו דמי) כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה לפיכך אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאי משהגיע לידה ואם אבד או נשרף (ואפילו מת הבעל) קודם שיתקיים התנאי ה"ז מקיימת התנאי אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינת הגט לידה ולכתחלה לא תנשא קודם קיום התנאי ואם נשאת יפרוש ממנה עד שיתקיים התנאי ומיהו בתנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו ולפיכך מותרת להינשא מיד בתנאי דעל מנת או מעכשיו ויש אומרים דאפילו לא אמר מעכשיו ולא מהיום ולא על מנת דינו כאומר מהיום משום דזמנו של גט מוכיח עליו הילכך אזלינן בה לחומרא.

ויש אומרים דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר) (עיטור וכן משמע בהרא"ש):

סעיף ג

אמר לה על מנת שתתני לי ר’ זוז מכאן ועד שלשים יום ומת בתוך השלשים יום קודם שנתנה לו אינה יכולה לקיים התנאי שאם תתן ליורשיו אינו כלום וכיון שכן כיון ששלמו ל’ יום ולא נתנה לו בטלו הגירושין וחולצת או מתייבמת ואם אמר לה על מנת שתתני לי מאתים זוז ולא קבל לה זמן ומת קודם שתתן לו אע"פ שאבד הגט או נקרע קודם שימות הרי זו לא תנשא לזר עד שתחלוץ:

סעיף ד

אמר לה על מנת שתתני לי ר’ זוז מכאן ועד ל’ יום ונתנה לו בתוך שלשים יום בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתתן מדעתו:

סעיף ה

אמר לה על מנת שתתני לי ר’ זוז מכאן ועד ל’ יום וחזר ואמר לה בתוך השלשים יום הרי הם מחולים לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי ויש אומרים דה"מ כשלא אמר לה אלא הרי הם מחולים לך לבד אבל אם אמר לה להוי גיטא בלא שום תנאי הרי זו מגורשת ואין צריך ליטלו ממנה.

סעיף ו

אמר לה על מנת שתתני לי כלי פלוני או בגד פלוני ואבד אותו כלי או אותו בגד או נגנב אע"פ שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי או אותו בגד עצמו או שיאמר לה ליהוי גיטא בלא שום תנאי ויש מי שאומר שאם הוא מתרצה בקבלת הדמים הוי גט.

סעיף ז

אמר לה על מנת שתתני לי ר’ זוז מכאן עד ל’ יום אפילו לא נתנה לו עד יום שלשים בסופו מגורשת ואם אמר לה בתחלת יום הראשון לחודש ונתנה לו בסוף ליל ראשון לחדש השני ה"ז ספק מגורשת.

סעיף ח

התנה עליה שתעשה דבר זה סתם ה"ז כמפרש יום אחד הואיל ולא פירש כמה זמן תעשה כיצד אמר לה ה"ז גיטך על מנת שתעשי עמי מלאכה על מנת שתשמשי את אבא על מנת שתניקי את בני אם עשתה עמו מלאכה או אם שמשה את אביו יום אחד או שהניקה את בנו יום אחד בתוך הזמן שהבן יונק בו והוא בתוך כ"ד חודש ה"ז גט:

הגה ויש אומרים דצריכה שתשמש האב כל ימי חייו וצריכה להניק התינוק עד סוף כ"ד חודש (וטר בשם הרא"ש) ואם מתו לאחר שהתחילה לקיים התנאי רק יום אחד הוי גט (טור)

מת הבן או מת אביו קודם שתניק או שתשמש אינו גט אמר לה על מנת שתניקי את בני או על מנת שתשמשי את אבי שתי שנים הרי זו משלמת הזמן שפירש מת הבן או האב בתוך הזמן שפירש או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי וכן כל כיוצא בזה

ויש אומרים דכל שאין העיכוב ממנה הוי גט ונ"ל דאזלינן בכל זה לחומרא:

סעיף ט

י"א דכי אמרינן דהניקה או שמשה יום אחד הוי גט לאו דוקא יום אחד דאפילו בשעה אחת סגי ויש מי שאומר דיום אחד דוקא בליל שבת ויומו:

סעיף י

הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז וחזר והתנה עליה תנאי אחר בפני עדים שתשמש אביו שתי שנים לא ביטלו דבריו האחרונים את דבריו הראשונים אלא ה"ז כאומר לה עשי אחד משני תנאים רצת משמשת רצת נותנת ואין אחד מהראשונים ואחד מהאחרונים מצטרפים אבל אם התנה עליה שתתן לו ר’ זוז והתנה בפני שנים שתתן לו ג’ מאות זוז כבר ביטל התנאי של ר’ זוז וצריכה ליתן ג’ מאות זוז וכן כל כיוצא בזה:

הגה ויש אומרים דכל זה דוקא בשלא מסר לה הגט לא בתנאי ראשון ולא בתנאי שני אלא אחר שני התנאים מסר לה הגט בפני עדים הראשונים והאחרונים אבל מסר לה הגט בשעת תנאי הראשון או השני אותו תנאי דוקא (הר"ן פרק מי שאחזו):

סעיף יא

ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות על מנת שתתני לי את הנייר ה"ז מגורשת ותתן:

סעיף יב

התנה על דבר שא"א לקיימו כגון על מנת שתעלי לרקיע או שתרדי לתהום או שתבלעי קנה של ד’ אמות אינו תנאי והגט גט אבל אם התנה בדבר שאפשר לקיימו אפילו באיסור כגון על מנת שתאכלי בשר חזיר הוי תנאי שאפשר שתאכלנו ותלקה ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שאינו מתנה שתאכלנו עכ"פ שאם לא תאכלנו לא תתגרש בד"א כשהאיסור תלוי בה לעבוד עליו אבל אם תלוי באחרים שאמר לה על מנת שתבעלי לאבא לא הוי תנאי שאביו לא ישמע לה לעשות איסור:

סעיף יג

אמר לה על מנת שלא תבעלי לאבא ונבעלה לו אינו גט אבל כל זמן שאין עדים שנבעלה לו אין חוששין שמא נבעלה לו (ומותרת להנשא) ואין חוששין שמא תבעל לו (טור):

סעיף יד

אמר לה על מנת שלא תנשא לאבא ונשאת לו הוי גט שאין לו בה נישואין:

סעיף טו

אמר לה על מנת שתנשאי לפלוני אם נשאת לו הרי זו מגורשת אבל אמרו חכמים לא תנשא לו שלא יאמרו נשותיהם נותנים במתנה זה לזה:

הגה ואפילו לא התנה עמה בפירוש שתנשא לפלוני אלא שניכר שגירשה משום זה כגון שאותו פלוני נתן לו ממון כדי לגרשה והוא מעלה לה מזונות כדי שיקחנה וכל כיוצא בזה (הגהות מרדכי בקידושין)

ואם נשאת לא תצא ואם נשאת לו תחילה וגירשה מותרת לכל שהרי נתקיים התנאי נשאת לאחר קודם שתנשא לאותו פלוני תצא ממנו ולא יחזיר עולמית וצריכה ממנו גט והולד ממנו ממזר:

הגה נשאת אח"כ לאותו פלוני שהתנה עמה הבעל הוי גט למפרע ואין הבנים ממזרים (טור ) אבל לא יחזיר עולמית משום דהוי כמחזיר גרושתו (טור בשם הרמ"ה) נתקדשה לאחר תצא ולא תחוזר לו אלא אחר מיתת הבעל או שיתן לה גט אחר בלא תנאי (ג"ז שם)

סעיף טז

אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני עד זמן פלוני הרי זה גט ויש מי שאומר שלא תנשא עד שימות אותו פלוני ויש מי שאומר שמותרת לינשא מיד כיון שבידה לקיימו שא"א לינשא לו אלא מדעתה ואין תקנה להחזירה (לאותו פלוני) אא"כ יקדשנה המגרש ויחזור ויגרשנה סתם (או שמת הבעל קודם שנשאת לשום אדם) (בב"י בשם הרשב"ץ) ואם נשאת לאחר וגירשה אותו האחר סתם עדיין לא הותרה לאותו פלוני ואם נשאת לו נתבטל הגט ובניה אף מהשני ממזרים:

סעיף יז

זינתה עם אותו פלוני הולד כשר והגט כשר שלא התנה אלא על נישואין:

סעיף יח

אמר לה על מנת שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה"ז גט ולכתחלה לא תבעל לו דהא אינה מגורשת עד שתבעל לו נמצאת תחילת ביאה באיסור:

סעיף יט

על מנת שלא תבעלי לפלוני הוי גט ולא תנשא עד שימות אותו פלוני דחיישינן שמא תבעל לו באונס:

סעיף כ

צריך שלא יתנה עליה תנאי שעומדת בו כל ימיה כגון על מנת שלא תאכלי בשר או שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי שאם התנה כך אין זה כריתות אבל אם אמר לה כל ימי חיי או כל ימי חיי פלוני או עד חמשים שנה ה"ז גט ויש מי שכתב שאפילו הרחיב הזמן יותר מכדי חיי האדם כיון שהוא דבר פסוק הרי זה גט:

סעיף כא

אמר לה על מנת שלא תלכי לבית אביך עד זמן פלוני אע"פ שהגט כשר והתנאי קיים אין לשום אדם להשתדל בגט שינתן בתנאי זה כי א"א לעמוד על נפשה מללכת לבית אביה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ואם המגרש הוא מאותם שכופין להוציא ולא רצה לגרש אלא בתנאי זה כופין אותו לגרש בלא תנאי זה:

סעיף כב

אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני ולא קבע זמן אינו גט שאין זה כריתות דומה לאומר על מנת שלא תשתי יין לעולם או כל ימי חייכי וי" א שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל ימי חייו הוי ליה כאומר על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני שהיא מגורשת ונקטינן כדברי שניהם להחמיר:

סעיף כג

אמר לה על מנת שלא תשתי יין זה לעולם או שלא תעלי באילן זה או בכותל זה לעולם ונשפך היין ונקצץ האילן ונפל הכותל אין זה כריתות מאחר שלא הותרה לעולם במה שנאסרת ויש אומרים שכיון שאין התנאי נמשך אלא כל זמן שהיין קיים או האילן או הכותל קיימים ה"ז כריתות ונקטינן כדברי שניהם להחמיר:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין תנאים, ואם יש טענת אנס בגט

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

אמר לה: הרי זה גטך אם לא אבא בתוך שלשים יום, או שאמר: על מנת שלא אבא בתוך ל' יום, והיה בא בדרך בתוך ל' יום, וחלה או עכבו נהר ולא בא עד אחר ל' יום, הרי זה גט, אפילו עומד וצווח: הריני אנוס, שאין אונס בגטין. ואף על פי שגלה דעתו שאין רצונו לגרש, כיון שלא התנה חוץ מאם יקראני אונס. אבל אונס דלא שכיח כלל, כגון אכלו ארי או הכישו נחש או נפל הבית עליו, לא אסיק אדעתה להתנות עליו, ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם.

ושביה, הוי אונס דשכיח, ואינו מבטל הגט מדלא התנה (מרדכי פרק מי שאחזו):

סעיף ב

הרי זה גטך אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש, ולא אמר: מעכשו ולא על מנת, ומת בתוך שנים עשר חדש, הרי זה ספק, וחולצת ולא מתיבמת:

סעיף ג

הרי זה גטך מעכשו, אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש, ומת בתוך שנים עשר חדש הרי זו מגורשת. אבל אם יש לה יבם, לא תנשא בלא חליצה עד שיעברו שנים עשר חדש; ואם נשאת, לא תצא:

סעיף ד

נתן לה גט בלילה ואמר לה: הרי זה גטך על מנת שתצא חמה מנרתקה, ומת בלילה, הרי זה גט. אבל אם אמר לה אם תצא מנרתקה או שאמר לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה הרי זה ספק. וי" א דאף בעל מנת נקטינן לחמרא, אלא אם כן אמר: מעכשו, בהדיא:

סעיף ה

אמר: אם לא באתי עד שנים עשר חדש כתבו גט ותנו לאשתי, או שאמר: כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י"ב חדש, אין כותבין תוך י"ב חדש, אפילו אם לא ירצו לתנו עד אחר י"ב חדש. ואם כתבוהו בתוך י"ב חדש, אף על פי שנתנוהו לה לאחר י"ב חדש, אינו גט. כתבו ונתנו לה לאחר י"ב חדש, ומת, אם מיתה קדמה לנתינת הגט, אינו גט. ואם גט קודם למיתה, הוי גט (טור). ואם הוא ספק איזה מהם קודם, הרי זו ספק מגרשת.

הגה: לא נתנו לה מיד אחר י"ב חדש, אלא זמן רב אחר כך, אף על פי שהעכוב היה מצד האשה שלא רצתה לקבלו מיד, אפילו הכי הוי גט, ובלבד שיהיה הבעל חי (עין בב"י):

סעיף ו

אמר: כתבו ותנו גט לאשתי אחר השבוע, אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע. אמר: לאחר שנה, כותבין עד לאחר חדש משנה שניה. אמר: לאחר החדש, כותבין עד לאחר שבת מחדש שני. אמר: לאחר שבת, כותבין עד סוף יום שלישי. אמר: כתבו ותנו לה קדם השבת, כותבין מיום רביעי עד סוף יום ששי, ונותנים לה. הרי שאחרו אחר הזמן שאמר, ואחר כך כתבו ונתנו לה, הרי זו ספק מגרשת.

הגה: יש אומרים דאם אמר: אחר י"ב חדש, כאלו אמר: אחר שנה. אמר: לאחר שלשים יום, כותבין יום אחד אחר שלשים יום (הגהות אלפסי פ' מי שאחזו):

סעיף ז

התנה עליה שתתגרש כשיעבר מנגד פניה ל' יום, והיה הולך ובא הולך ובא, ולא נתיחד עמה, כשילך וישהה ל' יום, תהיה מגורשת; ואף על פי שהיה הולך ובא בתוך ל' יום, הואיל ולא נתיחד עמה, הרי זה גט כשר. במה דברים אמורים, כשהתנה ואמר: הרי היא נאמנת עלי שלא פייסתיה. אבל אם לא האמינה, חוששין שמא פייסה כשהיה הולך ובא, ומחלה לו, וחזר ובטל הגט כשפייסה, ומפני חשש זה יהיה הגט פסול. וכן האומר לאשה: הרי זה גטך לאחר י"ב חדש, והיה עמה במדינה, דחוששין שמא פייסה, עד שיאמר: נאמנת עלי שלא פייסתיה. וכן כל התנאים שהם תלוים ברצונה. ואם רצתה ומחלה אותן לבעלה בטל הגט, דחוששין לה שמא פייס, עד שיאמר: נאמנת עלי. במה דברים אמורים, במתגרשת מן הנשואין, שלבו גס בה. אבל במתגרשת מן הארוסין, אין חוששין לה שמא פייס. הרי זה גטך מעכשו, אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש, אין חוששין שמא בסתר בא, שאין דרך בני אדם לבא בצנעא. ואם תם הזמן שקבע, ולא בא, הרי זו מגורשת. ויש אומרים שאף בזו חוששין שמא בסתר בא, אלא אם כן התנה בתחלה ואמר: נאמנת עלי לומר שלא באתי. וראוי לחוש לדבריהם לכתחלה, וכן המנהג להתנות בתחלה שתהא נאמנת לומר שלא פייס. ואם כשהתנה תלה ביאתו בעדים, שלא יתבטל הגט בבואו אלא אם כן יעידו עליו עדים שבא, ועבר הזמן ואין מעידים שבא, לדברי הכל אין חוששין שמא בא, אף על פי שלא האמינה:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמה (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמה | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שכיב מרע, ואם עמד ומת מחמת מקרה רע

ובו עשרה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

הרי זה גטך אם מתי, או הרי זה גטך אם מתי מחלי זה, או הרי זה גטך לאחר מיתה, אינו גט; ויש אומרים שהוא ספק.

סעיף ב

הרי זה גטך מהיום אם מתי, או מעכשו אם מתי, הרי זה גט, וכשימות תהיה מגורשת. ויותר טוב שיאמר: מעכשו, משיאמר: מהיום, שאם אמר: מהיום, ומת בתוך היום, יש להסתפק שמא אין דעתו אלא מסוף היום, ואין גט לאחר מיתה.

סעיף ג

הרי זו גטך מעכשו, או מהיום, ולאחר מיתה, ומת, הרי זה ספק מגורשת, שמא אחר שאמר: מעכשו, חזר בו מלשון מעכשו, וסמכה דעתו על לאחר מיתה.

סעיף ד

שכיב מרע שגרש סתם, בלא תנאי דמהיום אם מתי, אין אומרים סתמו כפרושו, כמו שאנו אומרים במתנה, דגט שאני; ואם עמד, אינו חוזר.

סעיף ה

שכיב מרע שרוצה לגרש על תנאי אם ימות, כדי שלא תפל לפני יבם, ואם עמד לא תהיה מגורשת, אומר לה כשנותן לה הגט: אם לא מתי לא יהיה גט ואם מתי יהא גט מעכשו ואם לא מתי לא יהא גט, כדי שיהא התנאי כפול והן קודם ללאו, ולא יפתח פיו תחלה לפרענות, ואז יהיה בטל מיד כשיעמד, אף על פי שלא יאמר: חוזרני בי. ואם ירצה שלא יתבטל מיד כשיעמד, אלא עד זמן פלוני, יאמר: אם לא מתי עד זמן פלוני לא יהיה גט ואם מתי עד זמן פלוני יהא גט מעכשו ואם לא מתי עד זמן פלוני לא יהא גט.

הגה: ויאמר לשון זה דוקא: אם מתי אם לא מתי וכו', ולא יאמר: אם אמות אם לא אמות, מאחר שהוא לשון חכמים. ועין לקמן סימן קנ"ד סעיף ק' לא משמע כך:

סעיף ו

הרי זה גטך מהיום אם מתי מחלי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה, ומת, אינו גט. אבל אם אמר: אם לא יעמד מחלי זה, ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי, הרי זו ספק מגורשת:

סעיף ז

הרי זה גטך מעכשו אם מתי מחלי זה, ועמד והלך בשוק, וחלה ומת; אומדין אותו, אם מחמת חלי הראשון מת, הרי זה גט, אפילו הלך בלא משענת; ואם לאו, אינו גט. ואם נתק מחלי לחלי ולא עמד בשוק, הרי זה גט ואינו צריך אומד:

סעיף ח

שכיב מרע שנתן גט ואמר: מהיום אם מתי, סתם, והבריא, בטל גטו; ולא אמרינן לעולם קודם שימות קאמר, אלא אם מתי מחלי זה קאמר, אבל אם מתוך בריו התנה במהיום אם מתי, ודאי כל שמת בחייה קאמר, וכל אימת דמאית הרי זו מגרשת:

סעיף ט

עצה טובה על פי גדולי עולם לחוש לרמאין בגט שכיב מרע, שיאמר: אם מתי מעכשו ועד יום פלוני והוא בכלל, יהא גט; ולא יאמר: אם אמות מחלי זה, שיהא התנאי תלוי בחלי, שמא יבא אדם שאינו הגון וישתדל עם הרופא שיאמר שלא מת מאותו חלי אלא מחלי אחר שנעתק אליו, ויוציא לעז על הגט.

הגה: ויש אומרים דאין אנו בקיאין בזמן הזה, ולכן אין לסמך בזמן הזה מאמדנות הרופאים. ויש אומרים דלכתחלה אין לגרש על ידי תנאי, רק יגרש סתם, ולקבל בחרם הקהלות או לתן משכנות שכשיעמד יחזרו וישאו זה את זה (מרדכי פרק מי שאחזו). ובכהן המגרש, שצריך להתנות, שלא תהא אסורה לחזר לו, כדלעיל ריש סימן קמ"ג, או שיש לחוש לטרוף דעת החולה, יש לגרש בתנאי כדרך שנתבאר (סדר גטין). אשה שנתגרשה על תנאי, ומת הבעל, אינה צריכה להתאבל עליו (שם במרדכי); אבל אין אסור בדבר אם רצונה להחמיר על עצמה לבכות עליו ולצאת אחר מטתו:

סעיף י

שכיב מרע שנתן גט לאחד ואמר לו: זכה בגט זה לאשתי, כדי שלא תפל לפני יבם, ומת קדם שיגיע לידה, הרי זו ספק מגורשת, וחולצת ולא מתיבמת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמו (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המגרש לאחר זמן, ומי שנתגרשה על תנאי

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

המגרש את אשתו לאחר זמן קבוע, הרי זו מגורשת כשיגיע הזמן שקבע. והרי זה דומה לתנאי, ואינו תנאי. דומה לתנאי, שהיא מתגרשת כשיגיע הזמן שקבע; ואינו תנאי, שהמגרש על תנאי הרי גרש, וזה עדין לא גרש עד שיגיע אותו זמן. לפיכך, המגרש על תנאי צריך לכפל תנאו, וזה אינו צריך לכפל דבריו ולא לשאר משפטי התנאים. כיצד, האומר לאשתו: הרי זה גטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום, אינה מגורשת אלא לאחר שלשים יום. ואם מת הבעל או אבד הגט או נשרף בתוך שלשים יום, אינה מגורשת:

סעיף ב

הלכה והניחתו בצדי רשות הרבים, ונגנב או אבד לאחר שלשים יום, הרי זו מגורשת, הואיל והיה הגט קיים ביום שמתגרשת בו, ויחדה אותו במקום שאינו רשות הרבים, שצדי רשות הרבים אינם כרשות הרבים. וכן אם תלה הגרושין במעשה, דינו כדין מגרש אחר זמן. כיצד, כגון שאמר לאשה: הרי זה גטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז, הרי זו מתגרשת אחר שתתן, ואינו צריך לכפל התנאי ולא לשאר משפטי התנאים, שהרי לא גרש על תנאי, אלא עדין לא גרש זה, אלא תלה הגרושין בעשיה כך וכך ואחר כך תתגרש. ומה בין מגרש על תנאי, לזה שקבע זמן לגרושין או תלאן במעשה, שהמגרש על תנאי יש שם גרושין, ואינם גומרים עד שיתקים התנאי; לפיכך, כשיתקים התנאי, נתגרשה, אם היה הגט קיים, אף על פי שאינה ברשותה, ואינה צריכה לחזר ולטלו או להיותה ברשותה אחר שנתקים התנאי, שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גרושין. אבל התולה הגרושין בזמן או במעשה, לא הגיע לידה בתורת גרושין אלא בתורת פקדון עד הזמן שקבע או עד שתעשה המעשה; לפיכך, כשהגיע הזמן צריך להיות הגט ברשותה, או תחזר ותטלנו, או יהיה במקום שיחדה אותו בו אף על פי שאינו רשותה, כמו שבארנו, ואחר כך תתגרש בו. ואם נשאת קדם הזמן שקבע, או קדם שתעשה המעשה שתלה בו הגרושין, תצא והולד ממנו ממזר, שעדין היא אשת איש גמורה ואין כאן שם גרושין:

סעיף ג

הנותן גט ביד אשתו ואמר לה: אם לא תתני מאתים זוז אין זה גט, או אין את מגורשת, הרי זה לא גרש כלל, ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה, וכן כל כיוצא בזה. ואם אמר לה: הרי את מגורשת, ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהיי מגורשת, הרי זו מגורשת אף על פי שלא נתנה, מפני שלא כפל תנאו:

סעיף ד

מי שנתגרשה על תנאי, וקדשה אחר קודם שיתקים התנאי; אם נתקים התנאי, הרי זו מקודשת; ואם לא נתקים התנאי ובטל הגט, אינה צריכה גט משני, שאין קדושין תופסין בה. אבל אם נשאת ולא נתקים התנאי ובטל הגט, צריכה גט משני:

סעיף ה

במה דברים אמורים שאם קדשה אחר ולא נתקים התנאי שהגט בטל, בתנאי שהוא בלאו, ועשתה מעשה בבטולו, או בתנאי שהוא במעשה תוך זמן קצוב ועבר הזמן ולא נעשה, או באיזה דרך שהיה התנאי מבטל בפעל, הגט בטל. אבל בתנאי שבידה לקימו ובה הדבר תלוי ואם נתקים התנאי מגרשת, חישינן שמא קימה התנאי (המ"מ) וחלו קדושי שני:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמז (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמז | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

אין כותבין תנאי בגט, ואם כתבו מה דינו

ובו שלושה סעיפים:
א • ב • ג

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

כיצד מגרש אדם על תנאי, לא שיאמר: כתבו גט לאשתי על תנאי זה, או כתבו ותנו לה על תנאי זה, ואין צריך לומר שלא יכתב בתוך הגט: על תנאי זה גרש פלוני את פלונית, אלא כיצד עושה, אומר לסופר לכתב, ולעדים לחתם, וכותבין גט כשר בלא שום תנאי בעולם, ואחר כך נותן לה הגט ואומר לה: הרי זה גטך או הרי את מגורשת ממני על מנת כך וכך, או יאמר [להם או] לשליח: תנו לה גט זה על מנת כך וכך:

סעיף ב

כתב התנאי בגט אחר שגמר לכתב תורף הגט, הרי זה כשר, בין שכתבו קודם חתימת העדים בין שכתבו אחר חתימת העדים. אבל אם כתבו קודם תורף הגט, אפילו כתב על מנת כך וכך, הרי זה ספק גרושין, שהרי נשאר לו זכות בגופו של גט. וכן אם התנה על פה קודם כתיבת התורף, הרי זה ספק גרושין:

סעיף ג

כל מגרש על תנאי שמבטל הגט, כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר ולא תשתה יין כל ימי חייה, או שתהיה מותרת לכל אדם חוץ מפלוני, או שהתנה עליה שאר תנאים קדם כתיבת התורף, אם היה התנאי כתוב בגט וחזר ומחקו ונתנו לה, הרי זה ספק מגורשת; ואם היה התנאי על פה, הרי זה נוטל הגט ממנה וחוזר ונותנו לה בלא תנאי כלל, או בתנאי כשר:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמח (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמח | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המגרש בגט ישן, והמגרש בתנאי, ושלא יתיחד עמה

ובו שני סעיפים:
א • ב

סעיף א

מי שכתב לגרש את אשתו, ונמלך ולא גרשה, ונתיחד עמה אחר שכתבו, לא יגרשנה באותו הגט פעם אחרת כשירצה לגרשה. ואם גרשה באותו הגט הישן, הרי זו מגורשת ותינשא בו לכתחלה, שהרי נכתב לשמה והרי נתן לה עתה בעדים כהלכתו. ולמה לא יגרשנה בו לכתחלה, גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה. ויש אומרים דהני מילי כשהגט ביד הבעל ומסרו מידו לידה, אבל אם שלחו לה על ידי שליח, ונתיחד עמה אחר שנתנו ליד השליח, ונתנו לה השליח, לא תינשא בו, ואם נישאת, לא תצא:

סעיף ב

כל המגרש על תנאי, בין שאמר "מעכשיו" בין שאמר "אם יהיה ואם לא יהיה", הרי זה לא יתיחד עמה כל זמן שלא נתקיים התנאי, אלא בפני עד, אפילו עבד ואפילו שפחה, וביוצא ונכנס סגי, חוץ משפחתה או בנה הקטן, מפני שאינה בושה לשמש בפניהם. והדבר ידוע שאם נתיחד עמה בפני שני עדים כאחד, וראה הוא והיא אותם, אפילו נתקיים התנאי אחר כך, הרי זו ספק מגורשת, שמא בעלה ובטל הגט, ויתבאר בסימן שאחר זה::

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קמט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קמט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה או נתיחד עמה

ובו שבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז

סעיף א

המגרש את אשתו, וחזר ובעלה בפני עדים, או שגלוי לכל שבא עליה, כגון שנשאה (הר"ן פרק כל הגט), קודם שתינשא לאחר, בין שגרשה מן הנשואין בין מן הארוסין, הואיל ואשתו היתה, הרי זו בחזקת שהחזירה ולשם קדושין בעל ולא לשם זנות. ואפילו ראו שנתן לה מעות, שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי בידו לעשותה בעילת מצוה. לפיכך, הרי זו מקודשת קידושי ודאי, וצריכה ממנו גט שני:

סעיף ב

נתיחד עמה בפני שני עדים, והיו שני עדים כאחד, וראו הוא והיא את העדים, אם היתה מגורשת מן הנשואין, חוששין לה שמא נבעלה, והן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה. לפיכך, היא ספק מקודשת, וצריכה גט מספק. ואם היתה מגורשת מן הארוסין, אין חוששין לה, שהרי אין לבו גס בה. ואי חזינן להו דגייסי אהדדי, חוששין לה.

הגה: אבל אם נתיחד עם משדכת שלו, אף על גב דגס בה, לא חיישינן, אלא אם כן בא עליה בפני עדים (תשובת הרמב"ן סימן קל"ה):

סעיף ג

מי ששלח גט לאשתו, ואחר כך בטלו, והלך ונתיחד עמה, ואחר כך נתברר שכבר הגיע הגט לידה קודם ביטולו, אינה צריכה ממנו גט שני, דודאי לא בעל לשם קדושין, כי היה סבור שהגט היה בטל, ולא בעל אלא על דעת קדושין הראשונים:

סעיף ד

מי שגרש את אשתו, ונתיחד עמה, וקודם שגרשה שנית לקחה אחד לשם פילגש, אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

סעיף ה

לא אמרו חזקה זו דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא באשתו שגרשה או במקדש על תנאי ובעל סתם, שהרי אשתו היא ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות או יפרש שעל תנאי הוא בועל. אבל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות, עד שיפרש שבעל לשם קדושין:

סעיף ו

וכן איש ואשה שהמירו באונס הגזרות, ונשאו זה לזה בחקות הכותים, אף על פי שמתיחדים זה עם זה בכל יום לעיני הכל, אין חוששין להם משום קדושין ועיין לעיל סימן כ"ו:

סעיף ז

נתיחד עם אשתו אחר שאמר לכתוב ולחתום גט וליתנו לה, הרי אלו לא יכתבו. ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה, הרי זו ספק מגורשת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנ (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנ | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין פסול גט שאם נשאת בהן

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

סעיף א

כל גט שהוא בטל מן התורה, אם נתגרשה בו עדיין היא אשת איש גמורה. ואם נישאת בו, תצא והולד ממזר, וצריכה גט משני מדבריהם, ומהראשון מן התורה, להתירה לעלמא. ואסורה לשניהם לעולם. וכל י"ג דרכים שנוהגין באשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת ואחר כך בא בעלה, שנתבארו בסימן י"ז, נוהגים בה. ויש אומרים דבעלה הראשון יורשה (המ"מ פרק י' דגרושין).

אבל אם לא נישאת עדיין, אלא נתקדשה, מותרת לבעלה ואינה צריכה גט משני. וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם להינשא בו, לא תינשא בו לכתחלה, ואם נישאת, אפילו לא נבעלה, לא תצא, והולד כשר; וכותבין לה גט אחר, והיא יושבת תחת בעלה. ואם אי אפשר לכתוב לה גט, והיה הבעל ותיק וגרש מעצמו, הרי זה משובח. במה דברים אמורים, שאין לו בנים ממנה. אבל אם יש לו בנים ממנה, לא יוציא, מפני שמוציא לעז על הבנים.

מיהו, נותנין גט אחר כשר, ואין בזה משום הוצאת לעז על הבנים (פסקי מהרא"י סימן כ"א). כל דבר שאנו מחמירין בגיטין, והגט בלאו הכי כשר אלא שמחמירין לכתבו לכתחלה, אם לא נכתב, הגט כשר (מהרי"ו סימן כ"ג):

סעיף ב

כל שהיא ספק מגורשת, לא תינשא, ואם נישאת, תצא, והולד ספק ממזר:

סעיף ג

כל גט שהוא בטל מן התורה, אם היה בעלה כהן לא נאסרה עליו משום גרושה, חוץ מהמגרש ואמר לה: הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם, שאף על פי שאין כאן גט כלל, פסולה לכהונה:

סעיף ד

מי שגרש את אשתו בגט שיש בו פסול מדבריהם, או שהיתה ספק מגורשת ורצה להחזירה, צריך לקדשה, אבל אינו צריך לברך שבע ברכות ולא לכתוב לה כתובה אחרת:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנא (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנא | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

הסופר שטעה בגט ובשובר

ובו סעיף אחד:

סעיף א

כתב הסופר השובר והגט, וטעה ונתן השובר לאיש, והגט לאשה, ונתנום זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה, ולאחר זמן ערער הבעל לומר שלא נתגרשה, שלא נתן לה אלא השובר והרי הגט עדיין בידו, אם לא נישאת עדיין, נאמן, ויגרשנה עכשיו ותהא מותרת מעתה. ואם לא גירשה, ועמדה ונשאת, תצא מזה ומזה, וכל הי"ג דרכים בה. ואם לא ערער הבעל עד אחר שנישאת, אינו נאמן לאסרה, והרי היא בחזקת גרושה, שאנו תולין שנפל ממנה והוא מצאו:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנב (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנב | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין שני עדים אומרים שנתגרשה, והאומרת: אשת איש הייתי ונתגרשתי

ובו שנים עשר סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב

סעיף א

הבעל שאמר: גרשתי את אשתי, אינו נאמן, וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת. ואפילו הודית לו שגירשה, אינם נאמנים:

סעיף ב

האומרת לבעלה: גרשתני, והוא מכחישה, נתבאר סימן י"ז:

סעיף ג

שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה, אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני -- הרי זו בחזקת אשת איש גמורה, מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה. לפיכך, אם נשאת, תצא והולד ממזר.

במה דברים אמורים, כשאמרו עכשיו נתגרשה, שהרי אומרים לה "אם אמת הדבר הוציאי גיטך", אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה, יש לומר אבד הגט, והואיל והיא אומרת "גרושה אני" בודאי, ושנים עדים מעידים לה, אף על פי שהשנים מכחישין אותם -- אם נשאת לאחד מעדיה, לא תצא, שהרי היא ובעלה יודעים בודאי שהיא מותרת, וחזקה היא שאין מקלקלים עצמם.

אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק, וכן אם אמרה "איני יודעת", תצא והולד ספק ממזר.

אבל כל היכא דליכא הכחשה, אלא שנים אומרים נתגרשה עכשיו, ואמרינן לה "אחזינן גיטך", ואמרה נאבד או נקרע -- לא חיישינן לה:

סעיף ד

אמרו שנים: ראינוה שנתגרשה, ושנים אומרים: לא ראינוה, אפילו אם היו כולם שרויים בחצר אחת, הרי זו לא תינשא. ואם נישאת, לא תצא והולד כשר, שבני אדם עשויים לגרש בצינעא.

הגה: ויש אומרים דאם אמרו שהיו כולם במעמד אחד, ושנים אומרים לא ראינו, הוי הכחשה, דכולי האי לא עבדי בצינעא (תא"ו נכ"ג ח"ג):

סעיף ה

אחד אומר נתגרשה, ואחד אומר לא נתגרשה -- לא תינשא.
ואם נשאת, אם היתה בחזקת אשת איש, תצא בכל ענין.
ואם לא היתה בחזקת אשת איש, אלא על פיהם,
אם יש הכחשה בעדותן, כגון שאחד אומר נתגרשה, ואחד אומר מעולם לא היו בה ספק גרושין, תינשא לכתחלה.
ואם שניהם מעידים שהיא אשת איש, אלא שזרק לה גט, אחד אומר קרוב לו, ואחד אומר קרוב לה -- (אפילו) אם נישאת, תצא:

סעיף ו

האשה שבאה ואמרה: אשת איש הייתי וגרושה אני -- נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ויש אומרים דווקא כשאמרה כך בתוך כדי דיבור, אלא אם כן נתנה אמתלא לדבריה:

סעיף ז

אם יש עדים שהיתה אשת איש, אינה נאמנת לומר גרושה אני, ואם נשאת, תצא. ואפילו אם נשאת קודם שבאו העדים שהעידו שהיתה אשת איש. אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם; ואם מת, חולצת ולא מתיבמת.

הגה: באו עדים ואמרו "שמענו שהיא מגורשת", אין זה עדות להוציא מחזקתה, עד שיעידו שהיא גרושה (ריב"ש סימן תק"ד). אבל אם אין עדים שהיא אשת איש, רק אומרים "שמענו שנתקדשה ונתגרשה", דינו כקול בעלמא, וכדרך שנתבאר לעיל סי' מ"ו:

סעיף ח

היו לה שני עדים שהיא גרושה, אף על פי שאין שם גט, הרי זו תינשא לכתחלה:

סעיף ט

הוציאה גט מתחת ידה ואמרה "גרשני בעלי בזה", הרי זו נאמנת, ותינשא בו אף על פי שאינו מקוים, כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב:

סעיף י

בא הבעל וערער, אם אמר "ממני נפל ומצאה אותו" -- אינו נאמן, שהרי הודה שכתבו לה, והרי הוא יוצא מתחת ידה. אבל אם אמר הבעל "על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי", (או) "פקדון היה", או "מעולם לא כתבתיו", (או) "מזויף הוא" -- יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה, כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב (סעיף י"ג וי"ד):

סעיף יא

ואם לא נתקיים, אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים, אבל פסלה עצמה מכהונה:

סעיף יב

אשה שיש בידה מעשה בית דין, אינה יכולה לינשא בו עד שיוכרו חתימות ידי הבית דין. (ועיין בסוף סימן קמ"ב בהגה):

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנג (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנג | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

דין המוצא גט בשוק למי יחזיר אותו

ובו סעיף אחד:

סעיף א

המוצא גט אשה בשוק, אם האשה נותנת סימן, שאומרת: נקב יש בצד אות פלוני, ואומרת שכבר נתגרשה בו וממנה נפל -- יחזירוהו לה, אפילו אם הבעל מכחישה ואומר שממנו נפל ולא גרשה מעולם אלא שצוה לכתבו ועדיין לא נתנו; אפילו אם גם הוא נותן בו סימן.

ואם אינה נותנת בו סימן, והבעל מכחישה -- לא יתנוהו, לא לו ולא לה.

ואם הבעל מודה שכתבו, ואומר שיתנוהו לה להתגרש, במקום ובשעה שראוי להחזיר, דליכא למיחש שמאחר נפל על פי מה שנתבאר בסימן קל"ב, יתנוהו לה ותתגרש בו מעתה; ואם לאו, לא יתנוהו לה.

ואם הוא מודה שנתגרשה בו, והיא שואלת אותו לגבות בו כתובתה, והוא אומר שכבר פרעה והחזירתו לו וממנו נפל -- מחזירו לה, אפילו אינה אומרת "נקב יש בצד אות פלונית", רק בשאר סימן (שאינו כל כך) מובהק, כגון שאומרת "כך וכך אצבעות באורך הגט או ברחבו", או שאומרת מדת החוט הקשור בו. אבל אם אמרה "הגט היה ארוך או קצר", ואינה מכוונת מדתו, או "החוט לבן או שחור", או שאמרה שהוא מונח בחפיסה או בדלוסקמא -- אינו סימן להחזירו לה על ידו:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר קנד (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן קנד | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו

ובו עשרים וארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א

אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו. ואם רצתה תשב עם בעלה. ואם ידעה בהן קודם שנשאת, אין כופין להוציא, דסברה וקבלה (טור בשם הרמ"ה).

נעשה האיש מוכה שחין, כופין אותו להוציא וליתן כתובה; ואף על פי שהיא רוצה לישב עמו, או שהתנה עמה קודם שנשאה, אין שומעין לה, אלא מפרישין אותם בעל כרחם, מפני שהיא ממיקתו. ואם אמרה: אשב עמו בעדים, כדי שלא יבא עלי, שומעין לה.

הגה: יש אומרים דמומר כופין אותו על ידי כותים להוציא (ב"י סימן קל"ד בשם א"ח ובמרדכי פרק המגרש), ובלבד שיבטל בשעת הגט (שם במרדכי). ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר או שאר עובר על דת (תשובת מור"ם), אלא אם כן פושע לה, כגון שמאכילה דבר אסור (מהרי"ו סימן כ"ב), או שעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, או שנודר ואינו מקיים שבניו מתים בעון נדרים (הגהות מימוני סוף אישות).

מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים כותים אין לחוש, דלמא משקרים עליו (חידושי אגדה דיבמות):

סעיף ב

מי שהיה בעלה בעל ריח הפה או ריח החטם, או מלקט צואת כלבים וכיוצא בה, ומת, ונפלה לפני אחיו ויש בו אותו מום שהיה בבעלה, יכולה היא לומר: לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל, ויחלוץ ויתן לה כתובה:

סעיף ג

האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש.

הגה: וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו תמיד, כופין אותו להוציא, כי על ידי זה אינו זנה לפעמים ופורש ממנה בתשמיש יותר מעונתה והוי כמורד ממזונות ותשמיש (תשובת הרשב"א סימן תרצ"ג). ועיין לעיל סימן ע' וסימן ע"ז.

איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חברו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה כותים הוא. וכל זה כשהוא מתחיל, אבל אם מקללתו בחנם או מזלזלת אביו ואמו, והוכיחה בדברים ואינה משגחת עליו, יש אומרים דמותר להכותה, ויש אומרים דאפילו אשה רעה אסור להכותה. והסברא ראשונה היא עיקר. ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבין ביניהן אחרות לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו חנם, יוצאת בלא כתובה. ונראה לי, דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. ואם הלכה מביתו ולותה ואכלה, אם יצתה מכח שהכה אותה תמיד, חייב לשלם (כל דברי הג"ה זו תמצא במרדכי פרק נערה בשם מוהר"ם וב"ז סימן פ"ח), וכמו שנתבאר לעיל סימן ע':

סעיף ד

האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא, אפילו נקטעת ידו או רגלו, או נסמית עינו, ולא רצתה אשתו לישב עמו, אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה; אלא אם רצתה תשב, ואם לא רצתה, דינה כדין מורדת.

הגה: ויש אומרים דכל זה בידו או רגלו או עינו אחת, אבל בב' ידיו וב' עיניו וב' רגליו, כופין אותו להוציא (טור והרא"ש):

סעיף ה

איש המשתטה מידי יום יום, ואומרת אשתו: אבי מחמת דחקו השיאני לו וסבורה הייתי לקבל ואי אפשי כי הוא מטורף ויראה אני פן יהרגני בכעסו, אין כופין אותו לגרש, שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים.

הגה: מי שהוא נכפה, יש אומרים שאינו מום ואין כופין על זה לגרש. ומכל מקום אין כופין אותה שתהיה עמו, הואיל ובאתה מחמת טענה (מרדכי פרק המדיר בשם ראבי"ה). ויש אומרים דהוי מום באיש, וכופין לגרש (הרא"ש כלל מ"ב):

סעיף ו

האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו, אין שומעין לה. ואם טענה שחפצה לילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואין לה כבר שום בן, ואומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר, שומעין לה, אפילו יש לו בנים מאשה אחרת, דשמא נתקלקל אחר כך, וכופין אותו להוציא, ויתן מנה מאתים, אבל לא תוספת, ויתן נדוניתא מה שהכניסה לו. ויש לו להחרים סתם על מה שטוענת דבר שאינה יודעת בו בודאי, ואחר כך יתן כתובה. ואם אמר אשא אשה אחרת עליה ואבדק עצמי, שומעין לו. ואם ילדה השניה, תצא הראשונה בלא כתובה, ואם לאו יוציא שתיהן ויתן כתובה, או ישא שלישית, אם אפשר לה למיקם בספוקייהו. ויש מי שאומר, שאם אמרה גם השניה שאינו יורה כחץ, יוציא שתיהן ויתן כתובה. ובכל גוונא, אם ידוע שהוא עקר, והיא באה מחמת טענה, יוציא מיד.

הגה: והוא הדין אם שהה י' שנים ולא ילדה, ובאה מחמת טענה, שכופין אותו להוציא וליתן כתובה, והתם לא מהני מה שאומר: אבדק עצמי ואשא אחרת, דמכל מקום לא אבדה הראשונה כתובתה, הואיל ולא הוחזקה בג' אנשים. והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ, היינו שידוע שהיו לו כבר בנים, אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ, או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נראה סברת הטור והוא מסקנת התוס' והאשר"י:

סעיף ז

אם טוענת: אין לו גבורת אנשים לבא עליה, ושואלת גט, והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת ואפילו לא שהתה י' שנים (טור), וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה. ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה, יתן לה כתובה.

ויש אומרים דאף על פי שיכול לבעול אחרת, צריך ליתן לזאת הכתובה; הואיל ולא יכול לבא עליה, יכולה לומר: מסרתי עצמי לך, ומה אעשה לך יותר (ב"י בשם א"ח).

במה דברים אמורים, כשאינה תובעת כתובתה. אבל אם תובעת כתובתה, אינה נאמנת, ואף להוציא אין כופין.

הגה: ויש אומרים דבזמן הזה שיש נשים חצופות, אינה נאמנת (מרדכי פרק עשרה יוחסין). ומכל מקום, במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת, נאמנת (מהרי"ק שרש ע"ב). ואם יש לתלות שלא יוכל לבא עליה משום שרחמה צר והיא בתולה, שלא יוכל לבא עליה מכח רכות שניו וחולשתו, תולין בזה ואין כופין להוציא (תשובת הריצב"א סוף אשות). ויש אומרים דאפילו במקום שאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין אותה להתפייס עמו, ואין דנין אותה כדין מורדת, אלא מאריכין הדבר עד שיתפשרו או עד שישהה עשר שנים ולא תלד (מהרי"ק שרש קל"ה בב"י בשם הרשב"א). והוא הדין אם קידש אשה ואסורה להנשא לו ולאחר, כופין אותו להוציא (תשובת הרא"ש כלל מ"ג). אם טוענת שבעלה אינו שוכב עמה ואינו בא עליה, דינה כדין טוענת שאין לו גבורת אנשים:

סעיף ח

אם ידוע שהאיש רוצה לילך לארץ אחרת, ישביעוהו שלא ילך או יכפוהו שקודם שילך יגרש אותה לזמן:

סעיף ט

אם הדבר ידוע שאינו רשאי לעמוד במקום שנשאה מפני סכנת נפשות, כופין אותו לגרשה, כי היא אינה צריכה ללכת אחריו:

סעיף י

נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד. ואם לא רצה, כופין אותו עד שיוציא. ואם אמר: איני בועלה והריני שוכן עמה בפני עדים כדי שלא אתיחד עמה, בין שאמרה היא בין שאמר הוא, אין שומעין לו, אלא יוציא וישא אשה הראויה ללדת.

הגה: יש אומרים דכל זה דלא הוליד כלל, אבל אם הוליד זרע קיימא, אף על פי שלא קיים עדיין פריה ורביה, אין כופין להוציא (ריב"ש סימן ט"ו). ועיין לעיל סימן א' דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל. ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד, ואין כופין אותו לישא אשה (נ"י פרק הבא על יבמתו):

סעיף יא

הלך בסחורה בתוך י' שנים, או שהיה הבעל חולה, או שהיתה היא חולה, אף על פי שמשמשים יחד, או שהיו חבושים בבית האסורים, אין עולים להם אותו זמן מהמנין:

סעיף יב

הפילה, מונה מיום שהפילה. אם הפילה וחזרה והפילה שלש פעמים, הוחזקה לנפלים, ויוציא ויתן כתובה; ומכל מקום מותרת לנשא לאחר:

סעיף יג

הוא אומר: הפילה בתוך עשר, כדי שתשב עמו; והיא אומרת: לא הפלתי, היא נאמנת:

סעיף יד

הוא אומר: הפילה שנים, והיא אומרת: הפלתי ג', היא נאמנת:

סעיף טו

בכל זה משביעה (שבועת) הסת שלא הפילה, או שהפילה ג', שבטענה זו יתחיב ליתן לה כתובה:

סעיף טז

שהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והוציאה, מותרת להנשא עם השני. שהתה עם השני עשר שנים ולא ילדה, דינה עמו כדינה עם הראשון:

סעיף יז

גרשה, לא תנשא לשלישי. ואם נשאת לשלישי, תצא שלא בכתובה; אלא אם כן יש לו אשה אחרת, או שקים מצות פריה ורביה. ואם הכיר בה, יש לה כתובה:

סעיף יח

שהתה עם השלישי עשר שנים ולא ילדה, אם לא גבתה כתובה מהראשונים, לא תגבה. ואם גבתה, לא תחזיר:

סעיף יט

הוציאה השלישי בלא כתובה, ונשאת לרביעי וילדה, אינה יכולה לגבות כתובה מהשלישי, דשמא עתה נתרפאה:

סעיף כ

כל הנושא אשה בעברה, אפילו באסור דרבנן כגון שניות, כופין אותו להוציא:

סעיף כא

כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפילו בשוטים. ויש אומרים שכל מי שלא נאמר בו בתלמוד בפרוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין.

הגה: וכיון דאיכא פלוגתא דרבותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש). אבל אם יש לו אשה בעברה, לכולי עלמא כופין בשוטים. וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו גם כן (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין לגזר על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לשא וליתן עמו (שם בשם ר"ת ובמהרי"ק קל"ה), או למול בניו או לקברם, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח). ובכל חומרא שירצו בית דין יכולין להחמיר בכהאי גונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפיה רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז). וכן מי שגרש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מתר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת לה (מרדכי ריש המדיר):

סעיף כב

צריך להטיל חרם על כל העומדים בשעת נתינת הגט, שלא להוציא לעז על הגט.

ומזכירין שרבנו תם גזר בכנופיא עם תלמידיו על מי שמוציא לעז על הגט הנתן:

סעיף כג

אם נשבע הבעל ליתן גט, טוב שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאנס; אך ערבון יתן, אם ירצה.

הגה: ועיין לעיל סימן קל"ד סעיף ד'. ובגט מומר אין צריכין לשאל אם נשבע או נדר, מאחר דצריך לגרש מדינא; אך שואלין אותו אם מגרש ברצון, וכן שואלין לאשתו:

סעיף כד

מי שקבל עליו נזירות שמשון לגרש את אשתו, מותר לגרש, ואין בו משום מגרש באונס. וטוב לגרשה בשני גטין, ויתנם לה זה אחר זה:

מתוך: שולחן ערוך אבן העזר סדר הגט (עריכה)

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סדר הגט | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז
שו"ע באתרים אחרים:    הגט תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
תרגומים: en.wikisource.org · SefariaENG

סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיו

ובו מאה ואחד סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח • כט • ל • לא • לב • לג • לד • לה • לו • לז • לח • לט • מ • מא • מב • מג • מד • מה • מו • מז • מח • מט • נ • נא • נב • נג • נד • נה • נו • נז • נח • נט • ס • סא • סב • סג • סד • סה • סו • סז • סח • סט • ע • עא • עב • עג • עד • עה • עו • עז • עח • עט • פ • פא • פב • פג • פד • פה • פו • פז • פח • פט • ק • קא

העריכה בעיצומה

שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה. דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

• סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

(אמר המגיה: כל הכתוב בסדר זה משם הסדרים, סתם, הוי יודע שהוא מסדר מהר"י מרגליות ז"ל)

הגה: בימי חכמי התלמוד היו נוהגין למנות חכם בקי על הגטין, וכן נמצא בדברי הקדמונים שהיו נוהגין שלא לתן גט רק לפני גדולי הדור (ריב"ש סימן שפ"ט). ועל כן לא ישתדל אדם בנתינה, רק הבקי בהם. וכל מי שאינו בקי בטיב גטין וקדושין, לא יהא לו עסק עמהם. ואם אחד עבר ונתן גטין או חליצות בלא נטילת רשות, עיין ביורה דעה סי' רמ"ב סעיף י"ד. גט שסדרו אותו הדיוטות, יש לפסלו כמו שכתבתי לעיל סימן קמ"א סעיף ל' וסימן קמ"ב סעיף ט':

סעיף א

יש נזהרים מלסדר הגט בערב שבת:

סעיף ב

יזמין סופר ושני עדים כשרים שאינם קרובים זה לזה ולא לאשה.

הגה: ועיין לעיל סי' קמ"א סעיף כ"ה. לכתחלה לוקחים עדים שאין להם שום קורבה אפילו רביעי ברביעי (בשם מהרי"ל) או מצד חתונים, גם שלא יצא עליהן קול שחשודים על עריות (כן משמע בפ' זה בורר) או שאר דברים הפוסלים, גם אין לוקחים עד שהוא בעל מום. גם מדקדקים שלא יהיו העדים והסופר קרובים אל הרב המסדר הגט; ובשעת הדחק אין לדקדק בסופר אם הוא הגון. יש אומרים דהרב אומר לעדים שיהרהרו תשובה בלבם על עברות שעשו, אפילו מוחזקים לצדיקים גמורים, שמא עברו עברה שנפסלים בה (בסדר מהר"ם יפה והר"י מינץ). ולוקחים עדים המבינים הגט, ואם לא יודעים לקרות מלמדין אותן ומפרשין להם ולסופר ולבעל מהו גט ומהו לשמו ולשמה (מ"כ). ועיין לקמן בסמוך סעיף י"ב עוד מדין סופר:

סעיף ג

יזהר שלא יהיה הסופר אחד מהעדים.

סעיף ד

אם הסופר או החכם המסדר הגט נוטלים שכר הרבה יותר מכדי בטלה, יש אומרים שצריך שלא יהיו העדים קרובים להם. והר"ר עובדיה בפרוש המשנה בפרק ד' דבכורות קרא תגר על הרבנים מסדרי הגט הנוטלים יותר מכדי שכר בטלה.

הגה: ולא נהגו כמותו. גם טעמו אינו כלום, כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלין; ואינו ראיה, כי סדור הגט אינו דין, אלא למוד בעלמא. ועיין לעיל סימן ק"ל הטעם שהעדים לוקחים שכר. ויש לבעל להשוות עצמו עם הסופר והרב והעדים קודם שמתחילין לכתוב (מ"כ בשם מהר"ן ז"ל):

סעיף ה

צריך שיכירו שזה הוא פלוני וזו היא אשתו פלונית, אלא אם כן הוא שעת הסכנה:

סעיף ו

אם יש בעיר אחד ששמו כשמו, ושם אשתו כשם אשתו, אינו יכול לגרש אלא בפני חברו:

סעיף ז

אם המגרש הוא שכיב מרע, צריך לדקדק בו שיהיה שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה. ועיין לעיל סימן קכ"א:

סעיף ח

אם רוצה לגרש על תנאי, לא יזכיר שום תנאי, אלא אומר לסופר לכתב גט ולעדים לחתם בו, ולא יזכר שום תנאי עד שעת מסירה ועיין לעיל סימן קמ"ז:

סעיף ט

הכל כשרים לכתב גט, חוץ מחרש שוטה וקטן, ועבד ונכרי, וישראל מומר או מחלל שבת בפרהסיא:

סעיף י

הבעל עצמו לא יכתב הגט, היכא דאפשר:

סעיף יא

וכן לא יאמר הבעל לסופר: כתב כן או לא תכתב:

סעיף יב

לא יהיה הסופר קרוב לא לאשה ולא לאיש, היכא דאפשר:

סעיף יג

יביא הסופר הקלף והדיו והקולמוס וכל שאר כלי הכתיבה, וישאל הרב לסופר בפני עדים אם הכל שלו, וכשיאמר: הן, אחר כך יתנם במתנה לבעל והבעל יגביהם לקנותם.

הגה: יש אומרים דקדם שיתן לו הסופר דברים אלו יבטל הבעל מודעות (טור בשם הרא"ש). וחוקרין אותו כמו שיתבאר סעיף י"ד וסעיף כ', ואחר כך מקבל הדברים הנזכרים מן הסופר, וכן נוהגין:

סעיף יד

ישאל החכם לבעל המגרש: אתה נותן גט זה מרצונך בלא שום אונס, כלום עשית שום אסור או נדר או שבועה שמכריחך לתנו תאמר לנו ונתיר לך. והבעל המגרש משיב: לא נדרתי ולא נשבעתי ואין לי שום אונס אלא מרצוני אני נותן גט זה בלב שלם בלי שום אונס ותנאי. ואם אומר שנשבע או נדר או תקע כף לתנו, יתירו לו קודם, כדי שלא יהא דומה לאונס; אך ערבון יתן, אם ירצה, שאין זה דומה לאונס

ועיין לקמן סימן זה סעיף כ"ג וכ"ד השיכים הנה:

סעיף טו

יושיט הבעל הקלף ושאר כלי כתיבה והקולמוס והדיו לסופר בפני עדים, ואומר לו בפניהם: כתב לי גט לשם גרושי אשתי פלונית בת פלוני ולשם כריתות, ואני נותן לך רשות לכתב מגט אחד עד מאה עד שיהיה אחד כשר בלי שום פקפוק בין בכתיבה בין בחתימה לדעת החכם הרב רבי פלוני.

הגה: או לכל מי שמראה אותו. ויאמר הסופר: כן אעשה (כ"ז בסדרים). ולא מהני זה אלא בדיעבד; ולכן נוהגין גם כן לכתחלה שהסופר מקנה לו הרבה קלף ודיו דאולי יכתב גטין רבים כמו שצוה לו דכשר בדיעבד, אבל לכתחלה אם כתב גט פסול נוהגין שחוזר ומקנה לו הסופר הכל, והבעל חוזר ומצוה לו לכתב, ומבטל מודעות כסדר שעשה בראשונה. ועיין לקמן סעיף נ"ד. וכשהבעל נותן הדברים לסופר, יתנם לו לכתחלה על ידי עצמו ולא על ידי שליח (מ"כ בתקון ישן):

סעיף טז

ואתם פלוני ופלוני היו עדים וחתמו בגט הזה שכותב סופר פלוני בן פלוני לשמי ולשם גרושי אשתי פלונית בת פלוני ולשם כריתות. ואני נותן לכם רשות לחתם מגט אחד עד מאה גטין עד שיהיה אחד כשר לדעת החכם הרב רבי פלוני או לכל מי שמראה אותו בלי שום פקפוק בין כתיבה בין בחתימה.

הגה: ויכול לומר כל דברים אלו בכל לשון שירצה (מהרי"ו סי' ק"צ). ויאמרו העדים: כן נעשה (בסדרים):

סעיף יז

אם צריכים לכתב שני גטין, מפני ספק שיש בשמות, כגון גרשון גרשם, וכיוצא בזה, צריך שיאמר הבעל המגרש לסופר שאם יחפץ החכם הרב רבי פלוני לסדר גטין הרבה מחמת ספק כדי שינתנו כלם ביד האשה, שהוא נותן לו רשות לכתבם. וכן יאמר לעדים שהוא נותן להם רשות לחתמם:

סעיף יח

לא יכתב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפי הבעל שצוה לסופר לכתב ולעדים לחתם, ולא מפי שליח; אפילו אמר לשלשה: אמרו לפלוני שיכתב ולפלוני ופלוני שיחתמו, לא יכתבו ויחתמו, מאחר שלא שמעו מפיו:

סעיף יט

הבעל נותן שכר הסופר; ואם נתנה האשה, כשר:

סעיף כ

יאמר הבעל בפני העדים: הנני מבטל לפניכם כל מודעי ומודעי דמודעי ומודעי דנפקי מגו מודעי דמודעי שמסרתי על גט זה. וכל דברים שמסרתי שהם כשיתקימו גורמים לבטל הגט, הרי הם בטלין. וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר על הגט שיפסל מחמתו, והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבטל גט זה שיורע כחו מחמתו.

ועיין לעיל סי' קל"ד סעיף ג':

סעיף כא

צריך שהעדים שאמר הבעל לפניהם לסופר לכתב גט לאשתו, שלהם עצמם יצוה לחתמו, וצריך שיעמדו בשעת כתיבת שיטה [שבה] שם האיש והאשה והזמן, וישמעו שכתבו לשמו ולשמה:

סעיף כב

צריך שיכירו שזהו הגט שכתב סופר לשמו ולשמה. לפיכך, אם רוצים לצאת לחוץ אחר שכתב שם האיש והאשה והזמן, צריכים לעשות שום סימן בגט, כדי שיכירוהו, או שתהיה להם טביעות עין בו:

סעיף כג

טוב שיהיה הבעל אצל הסופר והעדים עד שיכתב הגט ויחתם וינתן, כדי שלא ימסר מודעא. גם שלא ידבר מעניני הגט עד אחר הנתינה, כדי שלא ידבר דברים המביאים לידי בטול הגט (בסדר):

סעיף כד

אם רוצה לשלח הגט לאשה על ידי שליח, צריך שיעמד שם השליח בשעת כתיבת שיטה שבה שם האיש והאשה והזמן, וישמע שיתחיל לכתב לשמה, וגם צריך לעמד שם בשעת חתימת שני העדים, וישמע שחותמים לשמה.

הגה: ויש אומרים דהשליח יהיה גם כן אצל צווי הבעל לסופר ולעדים, וכן נוהגין. וטוב להגיד לשליח קודם כל דבר, שאסור לישא המגורשת, שלא יוכל לומר אחר כך: אלו ידעתי לא הייתי שליח (מ"כ בשם מהרי"ל). גם יאמר לו החכם המסדר שיקח השליח סימן מובהק בגט, אילו יוציאנו מתחת ידו, שיכירנו. אבל יזהר שלא להוציא מתחת ידו כלל, כל מאי דאפשר:

סעיף כה

וצריך שקדם כתיבה יודיענו שהוא יהיה השליח. גם קודם שיצוה לסופר לכתוב, או שיעשה שום דבר, ימנה השליח. ועיין לקמן סי' צ"ז כיצד ידבר. והחכם יאמר, שישמע איך הגט הוא נכתב ונחתם לשמה, כדי שיוכל להעיד כן:

סעיף כו

כששולח גט ביד שליח, טוב הוא שישביעו הבעל בשבועת התורה שלא ימסר מודעא ושלא יבטל הגט.

הגה: ואם הוא משומד, שאינו מקפיד, משביעין אותו על חלקו לעולם הבא, וכך כותבין בהרשאה. ועיין לעיל סי' קמ"א סעיף נ"ט. ונוהגין להקנות מן הבעל שעושה השליח. ועיין לעיל סימן קמ"א סעיף כ"ו:

סעיף כז

צריך לדקדק שיהיו השליח והמשלח גדולים, לפי שאין שליחות לקטן ואין קטן עושה שליח.

הגה: גם צריך לעשותו שליח בפני עדים כשרים. ועיין לעיל סי' קמ"א סעיף י"א וכ"ד כיצד נוהגין בעדי השליחות:

סעיף כח

צריך שלא יהיה השליח חרש שוטה וקטן, או עבד או נכרי, או סומא, או פסול לעברה מן התורה וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"ג:

סעיף כט

טוב לזהר שלא לגרש על ידי שליח, כשהבעל והאשה שניהם בעיר וע"ל סי' קמ"א סעיף נ"ה:

סעיף ל

אם הבעל נחפז ללכת ואינו יכול להמתין עד שיכתב הגט ויחתם, אומר לסופר: כתב גט לאשתי וכו', כדלעיל, ואומר לעדים: אתם פלוני ופלוני היו עדים וחתמו בגט הנזכר וכו', כדלעיל, והריני ממנה את פלוני בן פלוני שליח להוליך הגט הנזכר לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שימצאנה ותהא ידו כידי ופיו כפי ודבורו כדבורי ועשיתו כעשיתי, ונתינתו כנתינתי, ונותן אני לו רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים ואפילו בלא אנס עד שיגיע הגט לידה או ליד שלוחה, ותכף שיגיע הגט הנזכר לידה או ליד שלוחה מיד פלוני שלוחי או מיד שלוחו או מיד שליח שלוחו כאמור תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם. ושאר דיני השליחות והרשאה, עיין לעיל סימן קמ"א:

סעיף לא

וכבר נתבאר שאין להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט; ואם כן כל מי שמצוה לגרש בענין זה, אינו יכול לגרש על תנאי:

סעיף לב

ואם אינו רוצה לגרש אלא לזמן, והוא נחפז ללכת, ואי אפשר לכתבו קודם שילך, יאמר לשליח שיתן הגט לאשתו, ולא תתגרש בו אלא לאחר זמן פלוני:

סעיף לג

אין צריך שהשליח יהא עומד בפני המגרש, אלא אפילו שלא בפניו יכול למנותו, והעדים כותבים שמנה לפלוני שליח.

הגה: וכל זה כשהבעל נחפז ללכת ואינו מוסרו הגט לשליח והוא שעת הדחק, אבל בלאו הכי אין עושין שליח בכי האי גונא, אלא מוסר ליד השליח. ועיין לקמן סימן זה מסעיף צ"ז ואילך:

סעיף לד

כבר כתבתי לעיל מי הם הפסולים להיות שלוחים:

סעיף לה

וגם כבר נתבאר שצריך השליח לעמד בשעת כתיבת תורף הגט וחתימת שני העדים, ושישמע שנכתב ונחתם לשמה:

סעיף לו

כשיבא הסופר לכתוב הגט, קודם שיתחיל לכתוב, יש לשאול למגרש מה שמו ומה שם אביו, ואם יש לו או לאביו שני שמות כגון על ידי חולי, ואם יש לו או לאביו כינוי או שום חניכא או אם הם כהנים או לוים:

סעיף לז

וכן יש לשאול לאשה ולאביה, כמו לאיש.

הגה: וכיצד נוהגין לכתוב השמות, עיין לעיל סימן קכ"ח וסימן קכ"ט בדיני שמות המקום. וישאל זה לפני העדים:

סעיף לח

צריך שהסופר והעדים יעמדו במקום אחד.

הגה: ויש אומרים שקודם שיחתך הסופר הקלף ידבר בפני העדים שרוצה לכתוב לשמה, כדרך שיתבאר לקמן סעיף נ"ה. וכן נוהגין במדינות אלו:

סעיף לט

יחתוך הקלף למדת הגט, שלא יצטרך לחתוך ממנו שום דבר אחר כתיבת הגט:

סעיף מ

אם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו, ומתחיל [באחר] באותו הקלף, יחתוך תחלה המועט שכתב:

סעיף מא

צריך הקלף להיות ארכו יותר על רחבו. ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו לסופו. ויניח למטה גליון כדי תפיסת יד או יותר. ובדיעבד, אין לחוש:

סעיף מב

ישרטטו בו שלשה עשר שיטין. ושורה אחרונה יחלקנה לשתי שורות קצרות, שבה יחתמו העדים זה תחת זה.

ויעשה בו השרטוטין וכל תקוני הכתיבה לשמו ולשמה ולשם גרושין (כ"כ בסדרים):

סעיף מג

יש מי שאומר, שיכתב במקום בשר ולא במקום שער:

סעיף מד

לא ישרטט באבר, ולא ישרטט מבפנים אלא מבחוץ.

הגה: וישרטט שני שרטוטין בצדי הגט, אחד מימין ואחד משמאל, כדי לישר הכתב (בסדר הגט). ויכון שיהא הכתב בצד השרטוט ולא על השרטוטין עצמן:

סעיף מה

יש מי שאומר, שאין כותבין הגט בקולמוס של כנף:

סעיף מו

לא יהא הכתב מעקם ולא מבלבל, שמא תדמה אות לאות נמצא הענין משתנה:

סעיף מז

נהגו להחמיר לעשות האותיות מוקפות גויל. ואם יש בו אותיות דבוקות, יכול לגרר הדיו שביניהם, להבדילם. ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף ו':

סעיף מח

וצריך לדקדק שלא יכנסו האותיות זו בזו, כגון ראשה של למ"ד שבשטה תחתונה לא תכנס בתוך חללה של ה"א או חי"ת של שטה העליונה, וכן כל כיוצא בזה:

סעיף מט

לא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל לתוך הגליון. ויש להחמיר אפילו מאות אחת:

סעיף נ

נפלה טפת דיו לתוך האות, ואינה נכרת, אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות, דהוה לה חק תוכות. (עין לעיל סימן קכ"ה סעיף ח'):

סעיף נא

ואף אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה, ונמשכה ידו ונסתמה, אינו יכול לגרר הדבקות לפתחה, דהוה לה חק תוכות. ועיין לעיל סימן קכ"ה סעיף ט':

סעיף נב

לא יהא בו טשטוש ולא יכתבנו על המחק:

סעיף נג

צריך לזהר בטפס הגט לכתבו כמשפט:

סעיף נד

ואם נמצא פסול בגט, וצריך לכתב גט אחר, אם הבעל בפנינו, צריך לחזור ולצוות כבתחלה לסופר שיכתב גט לאשתו, ולעדים שיחתמו בו:

סעיף נה

כשיבא הסופר לכתב הגט יאמר בפני עדים: הגה: שמעו אלי אתם עדים פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני (הגהות מרדכי), הנני כותב גט זה לשם פלוני בן פלוני ולשם גרושי אשתו פלונית בת פלוני שיגרשנה בו לשמו ולשמה לשם כריתות. ויכתב הגט מיד, ולא יכתבנו בסרוגין. והסופר יקח סימן מובהק בגט קודם שיוציאנו מידו:

סעיף נו

צריך שיתיבש הגט קודם שיחתמו העדים:

סעיף נז

אחר שיתיבש הגט, יחתמו העדים זה תחת זה.

הגה: ויקראו אותו קודם שיחתמו, שידעו על מה יחתמו (בסדר מהר"ן). ויראו תחלה אחר סימן שלקחו, כמו שנתבאר לעיל סעיף כ"ב:

סעיף נח

צריכין העדים לחתם זה בפני זה:

סעיף נט

יאמר כל אחד מהעדים קודם שיחתום: אני חותם גט זה לשם פלוני בן פלוני לגרש בו אשתו פלונית בת פלוני לשמו ולשמה לשם גרושין, ויחתום מיד. ויראה העד השני כשחותם חברו (סדרים):

סעיף ס

יתחילו לחתום בראש השיטה, שלא יניחו חלק בגליון מימין לפני החתימה:

סעיף סא

לא יניחו כדי אויר שני שיטין בין חתימתו לשיטה אחרונה. ויחתמו גם כן בקולמוס ובדיו של הבעל (סדרים):

סעיף סב

צריך כל אחד מהעדים לפרש שמו ושם אביו, שיחתם: פלוני בן פלוני עד.

הגה: ואין צריכין לחתם כנויין. אבל אם הם כהנים או לוים, חותמין; פלוני בן פלוני הכהן או הלוי עד, אבל אינו כותב: בן מהר"ר או בן החבר (בסדרים), וכן נוהגין:

סעיף סג

כתיבת העדים תהיה תמה ונכרת, שלא יהיו דבוקים האותיות, כמו בגט עצמו:

סעיף סד

לא יחתם הסופר בגט.

סעיף סה

צריך ליבש החתימות.

סעיף סו

החכם והעדים קוראים הגט וגם חתימות העדים.

הגה: ומדקדקים בו אם לא דלג בו תבה, גם בחסרות ויתרות ובכל תקוני הגט. וטוב לקרותו נגד גט אחר, שאז אם יש בו טעות ירגיש בו מיד (בסדר מהרי"ו); גם לשלחו אל שאר החשובים שבעיר לדקדק בו אם נכתב כהגן, ויזהירו שלא יטשטשו אותו בשליחתו. ואחר כך חוזר הבעל ונותן הקלף שנשאר לסופר, והדיו וכל כלי הכתיבה, לסופר, במתנה, כדי שיוכל לכתב בו גטין לאחרים (בסדרים). ונהגו לקח עשרה אצל נתינת הגט, כדי לפרסומי מלתא (ר"י מינץ), וקרובים יכולים להיות מן המנין. ולוקחים שני עדים כשרים לעדי מסירה. ונהגו לקח הב' עדי חתימה לעדי מסירה. גם כן ונהגו שהחכם המסדר הגט עומד באמצע, וב' עדי מסירה אחד מימינו ואחד משמאלו, והסופר לפניו, גם הבעל והאשה לפניו, עומדים כלם ולא יושבים (בתקון ישן ובא"ז פרק זה בורר). יש אומרים (שיש) לזהר שלא לתן גט בבית החכם המסדרו; ולא ראיתי נזהרים בזה (שם בתקון מפי הקבלה).

ואחרי קראו ישאל החכם לסופר: זהו גט שכתבת, (נתן לך כל כלי הכתיבה והקלף והדיו), כתבת אותו בצווי בעל לשמו ולשם גרושי אשתו פלונית בת פלוני, והוא אומר: הן. אמר לך הדברים לפני העדים. שואל לאחד מהעדים: שמעת שצוה הבעל לסופר לכתב לשמו ולשם גרושי אשתו פלונית בת פלוני.

הגה: ואם היה אצל הסופר עד שכתב קצת הגט כמו שכתוב לעיל סעיף כ"א, ואם ראו שהבעל נתן לו הקלף וכו':

סעיף סז

אתה מכיר שהוא גט זה.

סעיף סח

אתה חתמת בצווי הבעל שצוה אותך לחתמו לשמו ולשמה וכו':

סעיף סט

חתמת לשמו ולשם גרושי אשתו פלונית:

סעיף ע

אתה מכיר חתימתך.

סעיף עא

חתמת בפני חברך.

סעיף עב

אתה מכיר חתימתו. שמעת שצוה לו הבעל לחתם:

סעיף עג

והוא משיב: הן, על כל שאלה. וגם העד השני כמשפט הזה יעשה לו.

הגה: גם שואל לסופר ולעדים אם אמרו בפרוש, כשהתחילו לכתב, שכותבין לשמו ולשמה לשם גרושין. ואם שמע כל אחד מה שאמר חברו, ואומרים: הן; אומרים לו בפרוש כיצד אמרו (בסדרים). ויזהיר החכם לבעל ולסופר ולעדים שלא יאמרו: הן הן, או לאו לאו, בתשובתם, אלא פעם אחת הן או לאו (בסדר מהר"ם יפה):

סעיף עד

אחר כך יתן הגט לבעל, ואז ישוב לשאל לו אם נותן גט זה מדעתו ורצונו, כנזכר לעיל. הגה: סעיף י"ד. ויש סדורי גטין שכתוב בהן בטול מודעות אלו קודם שהחכם קורא הגט, ושואל לסופר ולעדים, כמו שנתבאר, קודם שקורא הגט, וכן נוהגין במדינות אלו, אבל אין חילוק בדבר. וכשהחכם קורא הגט, יקראנו בדקדוק, ולא יקראנו בדרך המשתמע ללשון אחר:

סעיף עה

וגם יבטל המודעות פעם שנית, וגם יפסל עדים כדלעיל. הגה: סעיף כ'. וישאל לעדים אם היו כשהבעל בטל מודעות קודם הנתינה, כמו שנתבאר לעיל סעיף כ':

סעיף עו

ואם יצא הבעל מלפניו בין כתיבה לנתינה, ישביענו החכם המסדר, בשבועה, שלא בטל הגט בשום ענין, ושלא מסר שום מודעה, ולא אמר שום דבר שיגרום בטול הגט:

סעיף עז

יקבץ מנין, כדי לתת הגט בעשרה.

סעיף עח

יאמר החכם לכל העומדים טרם יתן הגט: אם יש שום אדם שיודע שום פסול נגד הגט וירצה לערער בו דבר, יאמר אותו קודם שינתן, וכל מי שיודע דבר צריך לאמרו, כי אחר הנתינה יושם חרם שלא להוציא לעז על הגט. ועיין לעיל סימן זה סעיף כ"ב ששיך הנה:

סעיף עט

יאמר החכם: שמעו כל הכשרים להעיד:

סעיף פ

טוב שיהיה שם עדים החתומים על הגט:

סעיף פא

יצוה לאשה שתסיר הטבעות שבידיה, ושאחר כך תוציא שתי ידיה ותפתחם ותקרב אותם יחד, כדי לקבל הגט, ולא יהיו ידיה כמדרון שיוכל הגט ליפול.

הגה: נהגו לכסות פני האשה עד שעה שהחכם מדבר עמה וכשמקבלת הגט, משום צניעות. וישאל אותה אם מקבלת הגט ברצונה, ותאמר: הן. ויש מחמירין לומר אם נשבעה או נדרה שיתירו לה. ויאמר לה החכם המסדר הגט: דעי שבגט זה תהי מגורשת מבעלך (בסדרים). וישאל הרב אחר הכתובה, ושתחזיר לבעל הכתובה או תמחל לו, כדי שלא יבאו אחר כך לידי קטטה מחמת הכתובה ושיאמר הבעל על מנת כן לא גרשה (הטעם מ"כ בסדר מהר"י מינץ):

סעיף פב

יזהר שלא תסיע לה חברתה ולא שום אדם. ושלא יגיע סרבלה ולא שום דבר לידה בשעת קבלה (בסדרים):

סעיף פג

תזהר שלא תקפץ ידיה עד שיאמר לה, ושלא יהיו ידיה תוך שלשה טפחים סמוכין לארץ (שם):

סעיף פד

יתן הבעל הגט בידה וכה יאמר לה כשיתננו בידה: "הרי זה גטך והתקבלי גטך זה והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם".

הגה: וקדם שיתננו לה, יאמר החכם לעדי מסירה שיראו מסירת הגט. ויודיע לבעל תחלה פרוש המלות שאומר (בסררים). יש נוהגין לכפל הגט כאגרת בשעה שמוסרו לה, וכן נוהגין. ויש שכתבו שלא לכפלו, רק לתנו לה כך והכתב מבחוץ, שיראו הכל שהוא גט (כך משמע בסדר מהר"י מינץ):

סעיף פה

אחר שהניח הגט בידה וסלק ידו מכל וכל, אז תקפץ ידה ותחזיק בגט ותגביה שתי ידיה למעלה, ואחר כך יקח החכם הגט מידה ויקראנו שנית בפני העדים. ויש אומרים שחוזרין ושואלין לסופר ולעדים כל השאלות ששאלו בראשונה (כ"ז בסדרים). ויחרים על כל מי שיוציא לעז על גט זה:

סעיף פו

ויקרענו שתי וערב.

הגה: ונהגו מעכשו שהרב המסדר הגט גונזו אצלו ואינו נותנו ביד האשה, ואין לשנות. וכל גט שלא נתן, אין לקרעו שתי וערב, שלא יטעו בו שנתן (מ"כ):

סעיף פז

יזהיר החכם לאשה שלא תתארס עד צ' יום, חוץ מאותו יום ומלבד יום שתתארס בו:

סעיף פח

נתינת הגט, יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה ועיין לעיל סוף סימן קכ"ג:

סעיף פט

וכן אם התפללו הקהל ערבית, אף על פי שהיה עדין יום, אין לתן גט אז, מפני שכבר חשוב לילה, אם לא בשעת הדחק שאז אפילו בלילה ממש יכתב וינתן. צריך שינתן הגט בו ביום שנכתב, אלא אם כן שולחו לעיר אחרת דאז אי אפשר לתנו לה ביום שנכתב:

סעיף צ

צריך שלא יתיחד הבעל עמה בין כתיבה לנתינה. ואם נתיחד עמה הוי גט ישן, ולא יגרש בו ועיין לעיל סימן קמ"ט:

סעיף צא

שליח המביא גט, נותנו לה בפני שנים. ואם השליח קרוב או פסול, נותנו לה בפני שלשה. ואומר לה בשעת נתינה: הרי זה גטך ששלח ליך בעלך פלוני בן פלוני המכנה פלוני והרי את מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם וגט זה בפני נכתב ובפני נחתם.

הגה: וכן גט ארוסה, יאמר לה השליח: זה גטך ששלח ליך בעלך (בסדר ר"י מינץ). וכן כותבין בהרשאה שם בעל. אבל בשאלות ששואל הרב לשליח יזכיר שם ארוס, כגון ששואל אם זהו גט ששלח פלוני הארוס. והבית דין שנותנים הגט לפניהם קוראין הגט קודם הנתינה, ואם יש תנאי בגט אומר השליח בשעת נתינה: על תנאי כך וכך. ועיין לעיל סימן קמ"ב עוד מסדר נתינה מיד השליח ליד האשה, ולעיל סימן ק"מ סעיף ב'. יש סדורי גטין, וכן נוהגין, שאותן שיושבים שואלים לשליח מהו רוצה, והוא אומר: אני שליח פלוני בן פלוני לגרש אשתו פלונית וכו', וישאלו אותו אם לא קבע לו הבעל זמן לגרש, או אם לא התנה שאר תנאי, והוא אומר להם. ואחר כך ישאלו לאשה אם רצונה לקבל גט. ואחר כך שואלין אחר ההרשאה, וקורין אותה אם היא כתקונה ואם היא מקימת כראוי. ואחר כך שואלין לשליח אם היה הבעל בריא כשעשאו שליח, ואם לא שמע שמת או בטל השליחות, והוא משיב להם על הכל. גם שואלין לאשה אם לא בא הבעל אליה או לא שלח שליח לבטל הגט, והיא משיבה להם. ואחר כך חוזרין ושואלין לשליח אם הוא עצמו לא בטל השליחות, או אם לא עשה שליח אחר, או אם עושה שליחות זה באנס או מכח נדר או שבועה, או אם מסר מודעא על השליחות, והוא משיב להם על לאו לאו, ועל הן הן. ואחר כך שואלין אותו אם מכיר האשה אשת המגרש, ואם אינו מכירה צריכין להיות עדים המכירין אותה. ויקרא החכם המסדר הגט עם עדי מסירה וישאל לשליח אם ראה שהבעל נתן הקלף והדיו לסופר לכתב, ואם שמע שצוה לו לכתב לשמו ולשם אשתו לשם גרושין, וכן אם שמע שצוה לעדים לחתם לשמו ולשמה ולשם גרושין, ואם מכיר שזה הגט ההוא. ושואלין אותו אם היה אצל הכתיבה וחתימה כדרך שנתבאר לעיל סעיף כ"ד וכ"ה, ואם שמע מן הסופר שאמר בפרוש שכותב לשמו ולשמה ולשם גרושין, וכן אם אמרו העדים כשחתמו, וכן אם היו זה בפני זה כשחתמו, ואם היה הגט יבש כשנתנו לשליח. והשליח יעמד כשמוסרו לאשה ולא ישען כלל (בסדר ר"י מינץ בשם מהרי"ל). ואחר כך מקבלת האשה הגט מן השליח כדרך שמקבלת אותו מבעלה, כדרך שנתבאר לעיל, והוא מוסרו לידה כמו הבעל המוסר גט לאשתו, רק שמשנה בדבורו ואומר לה: "הרי זה גטך ששלח ליך בעלך" וכו'. ואחר כך לוקח החכם הגט מן האשה וחוזר וקורא אותו, ושואל לשליח כל השאלות ששאל לו בראשונה. ואחר כך קורעין הגט שתי וערב, ומחרימין על הלעז, ומזהירין על האשה שלא תנשא תוך צ' יום, כמו שנתבאר לעיל סעיף פ"ז (בסדרים). ונראה לי שהחמיר בזה הרבה בשאלות, מקצתן ללא צורך; ולכתחלה נוהגין כך, אבל בדיעבד כבר נתבאר סימן קמ"א וקמ"ב איזה דברים מעכבים:

סעיף צב

אם המתגרשת היא נערה, בין ארוסה בין נשואה, מתגרשת בקבלת הגט היא עצמה. ואם קבלו אביה, אם היתה ארוסה, מאחר שעדין לא בגרה, הרי זו מגורשת. אבל אם בגרה, אף על פי שאינה אלא ארוסה, או אם נשאת אף על פי שהיא נערה, אינה מתגרשת בקבלת אביה:

סעיף צג

ואם היא קטנה, ונשאת, אינה מתגרשת בקבלת אביה:

סעיף צד

ואם היא קטנה ארוסה, לדברי הכל מתגרשת על ידי אביה. ואיכא פלוגתא אם מתגרשת על ידי עצמה, וראוי להחמיר שלא תקבלנו אלא על ידי אביה:

סעיף צה

והא דקטנה מתגרשת, דוקא כשמבחנת בין גטה לדבר אחר, דהינו שנותנים לה צרור וזורקתו, אגוז ונוטלתו, או שהגיעה לעונת הפעוטות, דהינו כבר שית וכבר שבע, כל חד לפום חרפה. אבל פחות מכאן, אינה מתגרשת, לדעת רש"י ז"ל אפילו על ידי אביה; ולדעת רבנו תם דוקא על ידי עצמה, אבל על ידי אביה מתגרשת, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל:

סעיף צו

קטנה המתגרשת על ידי אביה, יש להחמיר לכתב שני גטין ולתנם לה; האחד כנסח שאר גטין, והאחר יכתב בו: בתך פלונית דהות אנתתי וכו'.

הגה: ואם מוסר הגט ליד קטנה מדעת אביה, אין צריך רק גט אחד, כשאר גטין. ועיין לעיל סימן קמ"א וסימן ל"ז:

סעיף צז

אם הוא מוסר גט לשליח להוליכו לאשתו, ימנה אותו בפני שני עדים, ויקראנו החכם לפני העדים, ואחר כך ישאל לסופר: זה הוא הגט שכתבת וכו', כדלעיל, עוד טוב שיהיו שם עדים החתומים על הגט.

הגה: וכן יאמר: הנני פלוני בר פלוני המכנה פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שלוחי להוליך גט לאשתי פלונית בת פלוני המכנה פלונית אתה או שלוחך או שליח שלוחך עד מאה שלוחים ותהא ידך כידי וכו', כמו שנתבאר לעיל סעיף ל'. ואחר כך מצוה לסופר לכתב ולעדים לחתם, ומבטלין מודעות ושבועות קודם הכתיבה, כאילו היתה האשה עצמה אצלו (הכל בסדרים), וכמו שנתבאר לעיל:

סעיף צח

ואחר כך מחזיר החכם הגט לבעל, והבעל ימסר הגט לשליח, ויאמר: אתה פלוני בן פלוני המכנה פלוני הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה ותהא ידך כידי ופיך כפי ודבורך כדבורי ועשיתך כעשיתי ונתינתך כנתינתי, ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים ואפילו בלא אנס עד שיגיע הגט (זה) לידה או ליד שלוחה, ותכף שיגיע גט זה לידה או ליד שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך כנזכר לעיל תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם.

הגה: ויקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה. ואחר כך חוזר החכם וקורא הגט וישאל כל השאלות ויחרים על המוציא לעז, כדלעיל סעיף פ"ה. וכופלו כאגרת ונותנו לשליח. ואחר כך כותבין ההרשאה ולא קודם לכן, דהרי כותבין בהרשאה בפנינו מסר וכו' כמו שנתבאר לעיל סימן קמ"א סעיף ל'. דין שליח שני, עיין לעיל סימן קמ"א סעיף מ' וסימן קמ"ב סעיף ט'. וסדר ההרשאה תמצא בסדר גטין. אבל אין הלשון מעכב, כמו שכתבתי לעיל סימן קמ"א סעיף ל'. וכשהשליח ראשון עושה שליח שני, נראה לי שיש לשואלו כל השאלות ששואלים אותו כשנותנו הוא בעצמו ליד האשה, שהרי השליח השני אינו אומר אחר כך כלום, רק שאומר: שליח בית דין אני. ולכן יש לבית דין הראשון לחקר הדברים היטב, וכדרך שנתבאר לעיל סעיף צ"א:

סעיף צט

אם נותנו לה על תנאי, יאמר לה בשעת נתינה: הרי זה גטך והרי את מגורשת בו ממני ומותרת לכל אדם, על מנת שאם לא באתי מהיום עד י"ב חדש יהא גט מעכשיו, ואם אבא בתוך הזמן הנזכר ואראה בפני פלוני ופלוני לא יהא גט, ותהא היא נאמנת עלי לומר שלא באתי ושלא פיסתיה:

סעיף ק

אם המגרש שכיב מרע, אומר לה בשעת נתינה: הרי זה גטך והרי את מגורשת בו ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם על מנת שאם לא אמות עד יום פלוני והוא בכלל לא יהא גט ואם אמות קודם יום פלוני יהא גט מעכשו ואם לא אמות עד יום פלוני והוא מכלל לא יהא גט. הגה: ועיין לעיל סימן קמ"ה סעיף ה'.

ואחר כך לא תתיחד עמו אלא אם כן יש אחד עמהם, אפילו עבד אפילו שפחה, חוץ משפחתה ובנה הקטן (טור סימן קמ"ח):

סעיף קא

מאד יש לזהר לאדם שלא להשתדל בענין גטין, אם לא שיהא בקי בהלכות גטין, כי רבו בהם הדקדוקים ובנקל יכול אדם לטעות בהם והוא פסול ממזרות; וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן:

הגה: וכבר נתבאר ריש סימן זה נוסח גט שנהגו בו במדינות אלו, ובפרט בעיר הזאת. וזה לשונו: בשלישי בשבת, בשלשה ימים לירח סיון, שנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבעים לבריאת עולם, למנין שאנו מנין כאן בקאזמר, דמתקריא קאזימירז, מתא דיתבא על נהר ויסלא ועל נהר וילגא ועל מי מעינות, אנא פלוני המכנה פלוני בן פלוני המכנה פלוני, העומד היום בקאזמר דמתקריא קאזימירז מתא דיתבא על נהר ויסלא ועל נהר וילגא ועל מי מעינות צביתי ברעות נפשי בדלא אניסנא, ושבקית ופטרית ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פלונית המכנה פלונית בת פלוני המכנה פלוני, העומדת היום בקאזמר דמתקריא קאזימירז מתא דיתבא על נהר ויסלא ועל נהר וילגא ועל מי מעינות, דהוית אנתתי מן קדמת דנא, וכדו פטרית ושבקית ותרוכית יתיכי ליכי, דיתיהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא לכל גבר דיתיצבייין, ואנש לא ימחא בידיכי מן יומא דנן ולעלם, והרי את מותרת לכל אדם, ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין ואגרת שבוקין וגט פטורין, כדת משה וישראל. פלוני בן פלוני עד, פלוני בן פלוני עד: