ט"ז על אבן העזר קלח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א[עריכה]
על בטור כ' נתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלתה א"צ שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה עכ"ל משמע מידה מרבינן רשותה וק' דבבריי' לא אמרינן כן דת"ר ונתן בידה א"ל אלא ידה גגה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י ת"ל ונתן מ"מ ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמר לדעת' עכ"ל א"כ משמע דידה מורה ממש ידה אלא מונתן מרבינן רשותה שלא כדברי רבינו הטור וזה הקשה גם בב"י ותירץ דלרבינו הטור ה"ק דאי כתיב ונתן לה לא הוה דרשינן מ"מ משום דמשמע לה ממש ולא משתמע כלל לרשות' אבל השתא דכתיב ידה משמע נמי רשותה כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו עכ"ל ותמהני על הרב בזה דאשתמטתיה סוגיא שלימה דפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) דמקשינן הך דמכל ארצו מידו דמשמע רשותו אהך ברייתא טעמא דכתב רחמנא ונתן הא לאו הכי ה"א כל היכא דכתיב ידו ידו ממש ומשנינן כו'. היכא דכתיב ידו ידו ממש ושאני התם גבי ויקח את כל ארצו מידו דא"א לומר בענין אחר ש"מ דמכח ונתן אנו מפרשים דידה הוא רשותה וזה הפך מדברי הרב ב"י שכתב דילפותא דברייתא הוא מבידה כיון דמשמע נמי רשותה וגם מהך ברייתא גופה מוכח דלאו מבידה מרבינן דא"כ אין שום התחלה למ"ש אין לי אלא בידה גגה כו' מנין דהא בידה משמע נמי רשותה לפי דבריו ונלע"ד דלא זה הדרך בדברי ר' הטור דמ"ש רש"י מדלא כתיב ובידה יתננו צריך להכין פי' דלכאורה קשה דכל הדרשות דרשינן מכח יתור שיש בתורה שהיה אפשר לכתוב פחות ממ"ש הכתוב וכאן אנו מוכיחים מדלא האריכה התורה לכתוב ובידה יתננו אלא ודאי כוונת רש"י דכל שאנו מפרשים דונתן דבוק עם בידה ודאי ה"א נתינה בידה ממש בעינן אלא דאנו רואין שאין כאן דביקות דא"כ היה לו לכתוב ובידה יתננו דזה הלשון של יתננו הוא שייך לדבקות וכן אם היה כתוב ויתננו בידה הוה נמי דביקות וחדא מנייהו נקט רש"י אבל לשון ונתן אינה מורה על דביקות אלא תיבה מוכרחת בפני עצמה כאלו הנתינה אינה שייך כלל לבידה וא"צ לידה אלא לרשותה ובידה דכ' רחמנא להורות על רשותה משתמר לדעתה ורבינו הטור נמי ס"ל כרש"י אלא דהוסיף עוד שיש עוד להקשות נהי דונתן הוא אינו דבק וא"צ לידה מ"מ מנלן רשותה דלמא קמ"ל דצריך ליתנו עכ"פ לאחד משאר איבריה או לתחוב על גופה תחת בגדה אבל עכ"פ גופה דוקא בעי' וגם בזה שייך לדרוש ידה על משתמר לדעתה דהיינו שיתננו על גופה במקום המשתמר לדעתה ודבר זה תירץ רבינו הטור דא"כ היה לו לכתוב ונתן לה דהוה משמע לגופה דוקא וגם בידה היה לכתוב משום משתמר לדעתה ומדלא כתיב לה ש"מ דונתן קאי אפי' שלא על גופה כלל אלא לרשותה וזהו שכ' רבינו דנתינתו צריך שתהא מידו ממש פי' אפי' מגופו כמו דכ' אח"כ אם סייע בנטילתו ולא כתב ל' ממש אלא לאפוקי רשותו דל"מ אבל קבלתה מהני רשותה והדר קאמר מנלן רשותה דלמא אע"ג דל"צ ידה ממש כיון דאינו דבוק לבידה כמ"ש בפרש"י מ"מ אימא לך דעכ"פ על גופה בעי' לזה תירץ מדלא אמר ג"כ ונתן לה אלא בידה פי' בידה לחוד כתיב אחר ונתן ש"מ דהך מלתא שאינו דבוק לבידה כולל אפי' רשותה וז"ש הטור ודרשינן מרשותה פי' שדרשינן ונתן על רשותה זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח:
סעיף ב[עריכה]
והיא לקחה אותו בצד השני בהזורק איתא א"ר חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת וכתבו התוס' נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה דא"כ אפילו אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת כיון דבשעת נתינה היה יכול להביאו אצלו ומה שקפצה ידה אח"כ זה אינו עושה הבעל אלא היא וה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ואינו גט אלא נראה לר"י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה ותחב הגט לידה אם תחב כ"כ בחוזק עד שאינו יכול להביא אצלו מגורשת ור"ת מפרש דבידו פתוחה מיירי שפיר ואם אינו יכול להביאו היינו כשהגט כבד ואם ימשך המשיחה אצלו תנתק המשיחה וצריך ליזהר שתהא ידה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה דאם תקפוץ ידה בעוד שהוא אוחז ראש הגט בידו לא הוי גט דהוה כמו גט בידה ומשיחה בידו ונראה דכשר דלא גרע מערק לה חרצי' ושלפתו דהוה גט אע"ג דביד הבעל להדק מתניו שלא תטול והמחמיר תע"ב עכ"ל ביאור דבריהם הוא דלכאורה י"ל הך דרב חסדא באם יכולה לנתק היינו שלא קפצה ידה בחוזק אבל אם קפצה ידה בחזקה הוה אינו יכול לנתק ודחי פי' זה דא"כ קשה הרי תליא מלתא בקפיצתה ואנן בתר נתינה אזלי' שהיא עשיה דידיה דבאותה פעם צריך שיהיה לא יוכל לנתק ע"כ כר"י דהיתה ידה קפוצה כבר והוא תחב כחוזק א"כ הכל תלוי כעשיי' דידי' וכן ס"ל לר"ת דקפיצתה אח"כ לא מהני אלא דהוא מפרש הפשט דמיירי בידה פתוחה והדבר תלוי במשיחה אם לא תנתק מחמת שהיא דקה והגט כבד ועפ"ז שבין לר"י ובין לר"ת לא הוי גט כשהמשיחה בידו ואינו יכול להביאו מחמת שאחר הנתינה קפצה ידה ע"כ צריך ליזהר הנותן גט ליד אשתו אע"פ שאין שם משיחה מ"מ יזהר שתהא ידה פתוחה עד שיניח כל הגט לידה דאם יאחוז בראש הגט בשעה שקפצה ידה א"כ לא הוה נתינה מועיל כ"ז שלא קפצה דהרי הגט בידו עדיין בקצה האחד והקפיצה שלה אח"כ אינו אע"פ שהוא מניחו אצלה ומ"ש התוס' אח"כ ונראה דכשר יש לכאורה לפרש דלא קאי רק אסיפא במ"ש וצריך ליזהר כו' דהיינו אכל נותן גט לאשה דא"צ ליזהר מקפיצתה סודם שיניח כל הגט בידה דעכ"פ לא גרע מערק לה חרציה אבל לענין משיחה בידו דנקטו ברישא ע"ז לא אמרו התו' אלא דכשר קי"ל כר"י ור"ת דפסלו באם קפיצתה מבטלת הנתיקה אצלו וכן משמע מדברי הטור שהכשיר באוחז הגט ופוסל במשיחה וקפיצתה מבטלת הנתיקה אלא דקשה ע"ז טובא דא"כ קשה דברי ר"י אהדדי דבתו' נשארו דברי ר"י כר"ת דפסול בקפיצתה מבטלת והרא"ש והטור הביאו בשם ר"י דמכשיר בקפיצתה מבטלת וחולק על ר"ת דפוסל ותו דבאמת אין חילוק בעולם בין אוחז גט לקפיצה מבטלת דמ"ש ב"י וז"ל ואע"פ שכתבתי שהרא"ש מכשיר באוחז הגט בראש א' כו' שאני התם שהניח הגט בידו אבל הכא שעדיין המשיחה בידו לא גמר הנתינה כו' עכ"ל דבר זה הוא אינו באמת דודאי אותו דין דמשיחה בידו לא מיירי שלא הניח המשיחה עד שבא לב"ד אלא תכף שקפצה ידה מניח המשיחה דעד מתי יאחזנה שתתלה בו ביטול הגט א"ו שאחר הקפיצה מניח הוא המשיחה ואינה מגורשת כיון שבשעת הקפיצה בהתחלה היתה המשיחה בידו ויכול להביאו וכ"ש הוא אם אוחז ראש הגט עצמו בידו בהתחלת הקפיצה וכ"כ ב"י עצמו אח"כ בשם התוס' דאלו תרווייהו שוין הם וכן מבואר בהדיא בדברי הרשב"א שמביא ב"י שמביא תחלה דר"ת פוסל בדין משיחה בידו והיא קפצה ידה אבל ר"י מכשיר כיון שנתנו לידה וקפצה ידה מרצונו כו' וסיים ואעפ"כ הורה ר"י להחמיר כדברי ר"פ והצריך לתת הגט בידה פתוחה שהבעל גומר הנתינה לגמרי כו' הרי דלר"ת הפוסל במשיחה בידו וקפצה ידה פוסל ג"כ באוחז הגט שהרי למד חומרא זו מדין משיחה אלא הדבר ברור כמ"ש התוס' ונראה דכשר קאי גם ארישא דהיינו שמה שפוסל ר"י המשיחה וקפצה ידה ומזה נלמד לאוחז הגט בראשו מן הכל חזר ר"י והכשיר דלא גרע מערק לה חרצי' וע"כ שפיר כתבו הפוסקים בשם ר"י להכשיר המשיחה וקפצה ידה דהיינו מ"ש התוס' ונראה דכשר כו' דסתם תו' היינו ר"י וא"כ יפה הקשה ב"י על הטור דמכשיר באוחז הגט בראש אחד ואח"כ מסיק בשם הרא"ש לפסול במשיחה בידו והיא קפצה ידה כר"ת והניח בצ"ע ומו"ח ז"ל כתב על קושית ב"י דאינו קושיא דדוקא בהניח גט בידה לאחר שתקפוץ ידיה לא הוה גט אבל באוחז בראש א' ומושיט לה והיא לקחתו הוה נתינה מידו לידה והוא קירב אלי' וסייע בנטילתו ול"ד לגט בידה ומשיחה בידו אלא כדרמי אוכלא לדנא כו' עכ"ל וכבר הוכחנו דשוין ממש הם ודבוקים כצמיד פתיל דאין שייך כאן באוחז הגט סייע בנטילתו במה שהוא אוחז בנחת בראש האחד בכל זה אינו מקרי סיוע לנטילה אלא מניח מקום שתוכל ליטלו ואינו מונע הנטילה ממנה ולא עדיף כלל ממשיחה בידו וקפצה ידו כמו שהוכחנו גם מ"ש דבהניח הגט בידה לאחר שתקפוץ ידיה לא הוה גט בודאי יש כאן ט"ס דהא בזה הוה גט מעלי' כמ"ש התוס' לעיל לפי' ר"י וכדי לתרץ דברי הטור מקושיות ב"י נלע"ד שהטור הכריע בדין אוחז הגט בראשו דכשר דכיון שהיא מתכוין שתטלו ממילא הוה קפיצתו ברצון הבעל ושפיר מהני משא"כ במשיחה בידו דבזה מגלה דעתו דאין לבו שלם לגרש וע"כ קשר משיחה בגט ואוחז המשיחה בידו להראות שאם תרצה לקפוץ ידיה יחזור ויקחנו אלא שהיא ממהרת לקפוץ קודם שחזר למשוך המשיחה אצלו ונראה לתרץ ג"כ מה שהקשה למה הצריך הטור בתוחב הגט תחת חגורתו דבעי' תרתי דהיינו קירב עצמו ומסייע בנטילתו כמ"ש בסעיף א' כאן וגבי אוחז בראש הגט אין שם כי אם קירב עצמו ולא סייע בנטילתו ותירץ ה"מ היכא דצריכה לתרתי אבל אם א"צ סיוע לנטילתו כגון שקירב הגט אצלה סגי עכ"ל ולכאורה אין ביאור לזה דמאי שנא אבל נראה כוונתו דבנותן הגט בידה כדרך כל הארץ ביד ע"כ סגי בקירוב לחוד משא"כ בתוחב תחת חגורתו שלא הוה דרך נתינה צריך תרתי דוקא כנ"ל לישב דברי הטור אע"ג דמשאר פוסקים לא משמע כן ומ"ש רמ"א כאן וכ"ז לא מיירי אלא שקפצה בלא רצון הבעל אבל אם הבעל מצוה כו' לא ירדתי לסוף דעתו דאמירה שלו לא מעלה ולא מוריד דאף בלא אמר כלום אנו רואין שהוא מרוצה בכך שהרי מקרב עצמו אליה ואם זה אינו מועיל לא תועיל גם האמירה דהוה כאומר טלי גיטך מעל גבי קרקע גם מה שכתב רמ"א ואפילו הושיט כו' נראה דלא אמר אלא בדעבד הוה אבל לכתחלה חלילה לעשות כן אלא לא תקפוץ ידה אלא עד שיצא כל הגט מידו דהא מסיק ר"י להחמיר כמ"ש התוס' ורשב"א בב"י בשמו ואפי' בדעבד נראה דלא הוי גט אלא לחומרא כנלע"ד:
סעיף ג[עריכה]
אין צריך לחזור וליטלו הטעם דלא קנתה הגט כלל לשום דבר וכ"ש לעיל ר"ס קל"ז:
אפי' אמר לעדים כו' אע"ג שבסעיף שאח"ז בנכסי ש"ה מועיל אמירתו לעדים נ"ל החילוק דהתם יש כאן נתינה גמורה אלא שמחוסרת ידיעה מה נותן לה ע"כ מהני מה שהעדים יגלו לה אח"כ משא"כ כאן במשנה דלא הוה נתינה כלל דלאו בת גירושין היא ע"כ ל"מ אמירה לעדים אלא דוקא אומר לה אח"כ ה"ז גיטך דזה הוה במקום נתינה כיון שהוא בידה בעת ההיא:
וכן אם נפל מידה והיא ישנה משמע דבנעור' ונפל מידה הוה גט נראה פשוט דהיינו אחר שהחזיק' בו קצת זמן אבל אם בשעת נתינה תכף נפל מידה ה"ל כלא נתן כלל אפילו בנעורה ואמירתו ה"ז גיטך ה"ל כאומר טול גיטך מן הקרקע אלא צריך ליתן שנית ולומר ה"ז גיטך ועיין לקמן סי' קל"ט סעיף י"ד בהג"ה:
גיטה בחצרה דחצרה מידה אתרבי וזו אין לה יד כיון שהיא ישינה:
סעיף ד[עריכה]
ה"ז ספק מגורשת הטעם דכשאומר שלא בפניה אמרינן דמ"ש כנסי שט"ח אמר כן מחמת כיסופא הוא אבל לא בטלי' לגט אבל אם אומר לעדים בפניה הרי לית ליה כיסופא א"כ מ"ש כנסי ש"ח הוא ביטול לגט וכל כה"ג עבדינן לחומרא וצריכא ממנו גט שני ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה ומזה כ"ל הטור בשם הרמ"ה ונסתפק ב"י אם נאמר דס"ל להרמ"ה כדברי האומרים שיכול לבטל הגט הכתוב שלא יוכל לגרש בו אח"כ דאל"כ ל"ל גט שני יאמר לה הא גיטך כמו גבי ישינה או נימא דכל שצריך לומר לה יהא גיטך גט שני קרי לה והנה הגם שהדברים אלו יצאו מפי הרמ"ה וכתב המלך אין להשיב מ"מ לא אמנע מלהקשות מה שקשה לע"ד דאיתא בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ה) אמר רבא מעדות של ר' יוחנן בן גודגדא אנו למדין אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי ש"ח זה ה"ז מגורשת פשיטא מ"ד כיון דאמר כנסי שט"ח זה בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר הכי משום כסופא וצריך להבין הפשט במ"ש אם איתא לעדים הוה אמר להו למה הוצרך לזה הא ודאי איכא הוכחה טובה דאם נתכוין לבטלו היה לו שלא ליתן כלל הגט ותו מאי הוכחה מדלא אמר לעדים את הביטול דאימא אחר אמירתו לעדים נתחרט וביטל את הגט ופשוט דביאור הפשט באופן דאותן עדים שאמר להו תחלה הן הן עדי המסירה שמסר הגט בפניהם ואח"כ כשאומר כנסי ש"ח בשעת מסירת הגט אפשר שבתחלת המסירה היה בדעתו לגרשה גט גמור ותוך כדי דבור חזר והפך דבריו ואמר כנסי ש"ח ובזה בטליה לגט קמ"ל דכל מבטל גט דרכו לומד הביטול בפני עדים וכאן שהיו אותן העדים שייחד תחלה אותם היה לו לומר הביטול לפניהם ג"כ ומה לו לומר הביטול להאשה אלא ודאי דאין כאן ביטול אלא מחמת כיסופא אמר כן כנ"ל הפשט ואיך שיהיה אנו רואין מן הגמרא (דלא אמרי') דלא בטלו אף שיש סברא דכיסופא אלא כיון שיש לנו הוכחה מדלא אמר כן בפני עדים על כרחך מוכרח אתה לומר דאמר כן מחמת כיסופא והוכחה זו ישנה גם כן באומר תחלה לעדים בפניה דאם איתא דבטלה היה לו לבטל בפני העדים אלא ודאי דאין כאן ביטול ותו דהא יש עוד טעם למה אמר כן דהיינו שהיה ירא שלא תקבלנו כמ"ש הטור בסי' זה בסמוך אלא מפני הבושה או שהיה ירא כו' וא"כ יש כאן הוכחה מה דלא אמר הביטול בפני עדים ש"מ דלא בטלי' והא דאמר כנסי שט"ח שהיה ירא שלא תקבלנו כיון ששמעה שאמר כן תחלה בפניה בפני עדים ראו גט שאני נותן לה ולא תרצה לקבלו ע"כ אמר לה כנסי ש"ח ואין כאן ביטול לגמרי ועכ"פ צ"ל דהרמ"ה לא ס"ל הך מלתא שירא שלא תקבלנו אלא הטעם דכיסופא לחו' וא"כ צ"ע היטב על הטור שס"ל גם טעם זה וא"כ אין מקום לרברי הרמ"ה לו' שיש כאן ביטול וכגון זה צריך לפני ולפני' וליישב הדברים:
זכי בש"ה זה כו' הטעם כיון דעכ"פ זכתה בזה הגט לצור ע"פ צלוחית ע"כ בעינן שיחזור ויתננו לה ודמיא למ"ש ר"ס קל"ז לענין חוץ מפלוני: