טור אבן העזר קכא
<< | טור · אבן העזר · סימן קכא (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצווה לכתוב הגט.
לפיכך אחזו רוח רעה בשעה שמצווה לכתוב, אין כותבין אותו אפילו לכשיבריא.
וכתב הרמב"ם: וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו, אין כותבין. היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט, הרי זה ספק. היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואחר כך אחזו החולי, אין כותבין אותו בעודו בחליו, ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום, לא שנא מת מתוך החולי לא שנא נתרפא, אבל לכשיתרפא כותבין אפילו אם בחליו מיחה מלכותבו אין באותו מיחוי כלום ונותנין אותו לכשיתרפא ואין צריך לימלך בו פעם שנית, לפיכך שכיב מרע שמצווה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שהיה שפוי בדעתו בשעת כתיבה.
ובעל העיטור כתב שאין צריך, אלא כיון שצוה לכתוב כותבין אפילו אם נשתתק, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.
מי שנשתתק ושאלוהו אם ירצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו לומר הן, בודקין אותו בדברים אחרים, ששואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו, אם רואין שדעתו מיושבת עליו שרומז על תשובת לאו הרכנה כדרך בני אדם על לאו ועל הן הרכנת הן ג' פעמים בכל אחד, כותבין ונותנין.
ולא יבדקו ג' פעמים הן או ג' פעמים לאו זה אחר זה, אלא חד הן ותרין לאו, ותרין הן וחד לאו.
ולא יבדקוהו בדברים הנמצאים באותו הזמן, אלא בקיץ שואלין אותו אם רוצה בפירות של החורף, ובחורף אם רוצה בפירות של הקיץ, אם ישיב הן ודאי שוטה הוא, ואם ישיב לאו פקח הוא.
אבל אם שאלוהו בקיץ אם רוצה ללבוש בגדים חמים הראויין לחורף ומשיב הן, אינו בחזקת שוטה דשמא אחזו קור. וכן אם משיב הן בחורף על בגדי הקיץ, יש לתלות שמא אחזו חום, והוי ספק מגורשת.
ודווקא כשנשתתק, או אלם השומע ואינו מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא. אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מוציא את אשתו ברמיזה. במה דברים אמורים שנשאה כשהיה פקח ונשתטה או נתחרש, או שנפלה לו יבמה מאחיו. אבל נשאה כשהוא חרש, אפילו היא פקחת מוציא ברמיזה.
וגוסס, פירש רש"י שהוא חשוב כמת ואינו מוציא את אשתו, וכן פסק רבינו חננאל, אבל ר"י כתב שחשוב כחי ויכול לגרש, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
שחטו בו שנים או רוב שנים, וכן ראוהו מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו, ורמז ואמר כתבו גט לאשתי, כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו אף על פי שבודאי ימות מהמכה.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
צריך שיהיה בדעתו בשעה שמצווה לכתוב הגט וכו' בפרק מי שאחז (ד' סז:) קורדייקוס שהוא רוח רעה ואמר כתבו גט לאשת לא אמר כלום וכתב הרמב"ם בפי' המשנה שהוא חולי מתחדש ממילוי חדרי המוח ומתבלבל הדעת מפני כך שהיא מין ממיני חולי הנופל ומדקתני לא אמר כלום משמע דאף לכשיבריא אין כותבין וכן משמע מדברי רבי יוחנן בגמרא ונ"ל דאם כתבוהו ונתנוהו לא חיישינן ליה דהא לא אמר כלום קתני ורבינו ירוחם שכתב בח"ו שהוא פסול לא דק בלישניה:
וכתב הרמב"ם וכן השכור וכולי דברי הרמב"ם הם בפ' ב' וגרסת ספרינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין ואם לא הגיע ה"ז ספק ולפ"ז אם נשתכר הרבה אע"פ שברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק ולפי גירסת רבי' דוקא כשנשתכר כ"כ עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל אע"פ שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסת רבי' כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט. ודע דבפ"ד מה' אישות כתב שכור שקדש קידושיו קידושין ואף ע"פ שנשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה עכ"ל. ולגירסת ספרינו דמשמע מיניה שכל שנשתכר הרבה אף ע"פ שברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק קשה דגבי קידושין משמע דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט לא מספקא ליה אלא קדושי ודאי הוו מדכתב סתם קדושיו קדושין ואפשר שמה שכתב ומתיישבין בדבר זה קאי נמי ארישא דלישניה שכתב קדושיו קדושין כלומר מתיישבין לראות ענין שכרותו אם ראוי לסמוך על קדושיו לגמרי אם אין ראוי לסמוך עליהן אלא דוקא להחמיר ולא להקל ועוד י"ל שמ"ש הרמב"ם בגיטין ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו שהגיע כלומר דמספקא לן אם הגיע אם לא הגיע וזה עולה כגירסת רבינו:
היה בריא בשעה שצוה לכתבו וכו' משנה בפרק מי שאחזו שם אמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום ובגמרא (דף ע:) אמר ר"ל כותבין ונותנין לאלתר ורבי יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה והא דקתני אין בדבריו אחרונים כלום דלכי ציילא דעתיה לא צריך למיהדר אמלוכי ביה וידוע דהלכה כר' יוחנן וכתב הרמב"ם בפ"ב ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול ותימא דהא בגמרא אמרי' דר' יוחנן מדמי ליה לשוטה וכל עניני שוטה לית בהו ממשא ואיפשר דכיון דר"ל אמר כותבין משום דמדמי ליה לישן ליכא לפלוגי בין ר' יוחנן לר"ל כולי האי דלרבי יוחנן אם כתבו ונתנו אינו כלום ולר"ל אפילו לכתחלה כותבין ומסתיין דנימא דלר' יוחנן אם כתבו פסול מדרבנן ואכתי קשה דבגמרא אמרינן דטעמא דלר"ל דאמר כותבין באחזו קורדייקוס משום דסמייה בידן כלומר שרפואתו בידינו כדאיתא בגמרא ומש"ה מדמי ליה לישן ולא לשוטה משמע דהיכא דלאו סמייה בידן כגון שאר אחוזי רוח רעה זולת קורדייקוס מודה ר"ל דלשוטה מדמינן להו וכיון שכן אפי' לר"ל אם כתבו ונתנו קודם שיבריא אינו כלום וא"כ הרמב"ם ה"ל לפרושי דדוקא בדסמייה בידן הוא דפסול אבל לאו סמייה בידן בטל נמי הוי ועוד שלא הזכיר הרמב"ם קורדייקוס אלא מי שהיה רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן: נשאל הרשב"א ח"א סי' תשס"ה הא דאמר רבא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו קי"ל כוותיה ואם גירש בשעה שהוא חלים גיטו גט או לא קי"ל כוותיה ואין גיטו גט עד שישתפה ואיסתפקא לי הא משום דמשמע בירושלמי דר' יוחנן דאמר גבי אחזו קורדייקוס לכשישתפה פליג עליה: תשובה איברא מסתברא דעתים חלים ועתים שוטה בשעה שהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו ודר' יוחנן לא פליג וכדבעינן למיכתב ואפי' למאי דסבירא לך דפליגא אם איתא הא קי"ל כרבא דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"כ מה"מ וכן פסק רבי' האי בודאי דהכין הלכתא מההיא דבר שטיא דפ"ב דכתובות (כ.) ומסתברא דאפי' חלים בעלמא שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפיקח כסתמא דמילתיה דקא אמרי כשהוא חלים הרי הוא כפיקח לכל דבריו לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בענינו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בבית הקברות ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד מה שנותנין לו שהם סימני שוטה כדאיתא בירושלמי דגיטין ובתרומות ואע"פ שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכרים בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו אפי' הכי בשעת חלימתו הרי הוא כפיקח לשיטתו עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסימן א' וגם במה שאכתוב בסימן זה:
לפיכך שכיב מרע שמצווה לכתוב גט לאשתו צריך לדקדק בו שהיה שפוי וכו' בר"פ מי שאחזו (שם) גבי הא דא"ר יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו דאמרינן התם דעתא צילתא הוא כתבו התוס' בגט שכ"מ אור"י דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתיים אפי' נתפקח לבסוף אינו מועיל ופעמים ששכ"מ אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה וכישן דמי עכ"ל ואין כוונת התוס' כדמשמע לכאורה דכל היכא שנכתב בעודו שפוי ונתקלקל וחזר ונשתפה ונתנו לה כשהוא שפוי דכיון שנתקלקל בנתיים הוא פסול דכל כה"ג משמע לי דכשר הוא דהא כשאמר כתבו גט לאשתו ואחזו קורדייקוס ואמר אל תכתבו לכי צליא דעתיה כותבין ולא צריך לאמלוכי ביה אלמא אחיזת קורדייקוס לא ביטלה את דבריו הראשונים וכ"ש שלא תבטל את מעשה כתיבת הגט וליכא למימר דהא דלא ביטל אחיזת קורדייקוס את דבריו הראשונים היינו דוקא היכא דסמייה בידן דומיא דקורדייקוס אבל היכא דלאו סמייה בידן יבטל דהא דר' יוחנן דקי"ל כותיה לא מפליג בהכי דכיון דמחוסר מעשה לשוטה מדמינן ליה אבל כונתם לומר שאם אחר הכתיבה נתקלקל דעתו ונתנו לה בעודו מקולקל אף ע"פ שנשתפה אח"כ לא אמרינן איגלאי מילתא דשפוי היה כשנתנו לה הגט ותונבא בעלמא הוא דנקטיה והגט כשר אלא מספקינן לן שמא שוטה היה באותו שעה וה"ל ספק מגורשת: אע"פ שתמצא בסדר כתיבת הגט להרא"ש בפסקיו סוף מסכת גיטין שכתב וז"ל ואם ש"מ מצווה לכתוב גט יזהר הסופר שיהיה החולה שפוי ומיושב בדעתו בתחלת כתיבת הגט עד גמר נתינתו שאם תטרף דעתו בנתיים אע"פ שתחזור דעתו עליו הגט פסול עכ"ל ולשון זה מוכיח כדמשמע לכאורה מדברי התוס' דע שטעות הוא שנפל בספרים וצריך להגיה כתיבתו במקום נתינתו שהרי רבי' וגם רבינו ירוחם כתבו הסדר ההוא תיבה בתיבה וכתבו עד גמר כתיבתו וגם הוא ז"ל בתשובותיו כלל מ"ו כשכתב סדר הגט כתב יזהר שיהא החולה שפוי ומיושב בתחלה בכתיבת הגט עד גמרו ולישנא דעד גמרו משמע דאכתיבת הגט קאי כלומר עד גמר כתיבתו וגם בכלל מ"ה סימן י"ח משמע מדבריו דלא בעי' שיהא שפוי אלא בשעת כתיבה ונתינה דוקא אבל בין כתיבה לנתינה לית לן בה וגם הגהות בפ"ב מה"ג בשם התרומה וסמ"ג כתבו דאור"י דיש ליזהר בשעת כתיבה וגם המרדכי והרשב"א והר"ן והרא"ש כתבו בשם ר"י דיש ליזהר בשעת כתיבה ולא הזכירו נתינה כלל משמע דהא מיהא בין כתיבה לנתינה אע"פ שיתקלקל לית לן בה לכולי עלמא דאפי' על שעת נתינה דנין אי בעינן שיהא שפוי כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ודעת הרשב"א והר"ן שצריך שיהיה בדעתו בשעת נתינה ג"כ והביאו ראיה מהירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לה לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדייקוס פלוגתא דר"ל ור' יוחנן כלומר דרבי יוחנן צריך שיהא בדעתו בשעה שהגט גומר והרשב"א כתב עוד וק"ל דהא אמרינן לקמן בפירקין גמרא לא תתייחד עמו וכו' באומר מעת שאני בעולם דמשמע שאינו רוצה שיחול הגט אלא רגע אחרון שהוא בעולם ואותה רגע א"א לבודקו ומדברי רבותינו בעלי התוס' נ"ל שאין מקפידין אלא בשעת כתיבה ושלא כדברי הירושלמי והתוס' וצל"ע עכ"ל. ולגירסת התוס' שבידינו פשיטא דמקפידין הם על שעת נתינה והבו דלא לוסיף עלה להקפיד בין שעת כתיבה לנתינה ואפי' לגירסת התוס' שביד הרשב"א דלא מדכרו אלא שעת כתיבה איכא למימר דסירכא דגמרא נקטו דמיירי באחזו קורדייקוס בשעת כתיבה אבל אה"נ שיש ליזהר גם בשעת נתינה. והאי זהירות מדברי רבי' נראה דהיינו לומר דש"מ צריך בדיקה שהרי כתב שבעל העיטור חלק על הרא"ש וכתב כיון שצוה לכתוב כותבין אפי' נשתתק ובודאי דלא מיירי בעל העיטור בראינו שאין דעתו מיושבת אלא בש"מ סתם איירי דלדידיה אפי' בנשתתק כותבין ולהרא"ש אין כותבין אפי' לא נשתתק דהא בכל ש"מ איירי ומ"מ ליכא למימר דלהרא"ש יהא צריך לבדוק ש"מ ג"פ כדין מי שנשתתק אלא היינו שצריך לחקרו קצת לראות אם דעתו מיושבת ולא יהיו כמו החולים שמדברים ואינם יודעים מה מדברים דשפאריא"ר בלעז דכל שהוא מדבר כן הרי הוא כשוטה וכמו שכתב בעל התרומה וכן משמע מדברי הרא"ש דלא בעינן בדיקה ג"פ אלא בבדיקה קצת סגי שכתב בפסקיו וז"ל צריך ליזהר בש"מ שצוה ליתן גט שתהא דעתו מיושבת עליו ואף בשעת כתיבה משום דחולה פעמים שדעתו מטורפת עליו ועתים חלים עתים שוטה ואפי' לר"ל דמדמי קורדייקוס לישן היינו משום דרפואתו בידינו או שמא אפי' לר' יוחנן כישן דמי משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא וטוב ליזהר עכ"ל ואילו היה דעתו דבעי בדיקה ג"פ לא ה"ל לכתוב שתהא דעתו מיושבת אלא ה"ל למימר צריך לבודקו כדין מי שנשתתק ועוד שכתב בסוף לשונו וטוב ליזהר ואין לשון זה מורה על בדיקת ג"פ דא"כ הל"ל וטוב לבדקו וכן כתבה רבינו ירוחם בח"ד ש"מ שצוה ליתן גט לאשתו צריך שתהא דעתו מיושבת עליו אפי' בשעת כתיבה ואע"פ שכתב סמוך לזה וכן גוסס צריך בדיקה דמשמע דש"מ נמי צריך בדיקה ההוא בדיקה לאו בדיקה ג"פ היא דא"כ הוה ליה למימר צריך בדיקה כדין מי שנשתתק אלא ודאי האי צריך בדיקה היינו שאם הוא מדבר צריך בדיקה קצת כמו שכתבתי ודין נשתתק שצריך בדיקה ג"פ כ' בח"ו:
ובעל העיטור כתב שאין צריך וכו' ז"ל במאמר שביעי ומסתברא דוקא דאמר כתבו ואחזו קורדייקוס דדעתא שגישתא הוא דאין כותבין אלא לכשישתפה אבל ש"מ שאמר כתבו ונשתתק כותבין ונותנין עד שעת נטילת נשמה דדעת צילתא היא וכחישותא הוא דנקטיה ולא מחזקינן ליה בדעתא שגישתא תדע דהא בשמיעת הקול פעם אחד דיו ובנשתתק מתוך חליו דיו בהרכנת הראש פעם אחד כדגרסינן בירושלמי שמע מיניה דלא מחזקינן ליה כשוטה ואיכא מאן דאמר נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דאם איתא כי בדקינן ליה ג' זימני מאי הוי ליהוי בשעת בדיקה כחלים ולבתר הכי כשוטה וליחוש דלמא פיקח ונשתטה הוא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה דהא אין כותבין עד שישתפה ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא אלא שמע מיניה דנשתתק לאו כספק שוטה הוא ש"מ והא דאמרינן שיחיא דלאו לאו נקטיה לאו משום שוטה הוא דהא שוטה בחדא מילתא לא סריך אלא מינא דחולי הוא ומעשה בא לידי בשכיב מרע שאמר כתבו גט ונשתתק מתוך חליו והיה לו אח במדינת הים וכתבו ונתנו לה על פיו עכ"ל ורש"י נראה שסובר דנשתתק בשוטה מספקינן ליה שכתב על ודילמא שיחיא דלאו לאו נקטיה חולי שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו וכן דעת הרמב"ם בפ"ב שכתב וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו ומה שהקשה בעל העיטור דליהוי כעתים שוטה עתים חלים י"ל שכל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושבת בשום שעה כנ"ל ואיפשר דהיכא שלא בדקו השכיב מרע וכתבו הגט על פיו בדיעבד מודים התוס' והרא"ש דכשר שטוב ליזהר לכתחילה משמע ואיפשר דאפי' בנשתתק מתוך חליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא איפשר כעובדא דבעל העיטור. ומיהו בנשתתק מתוך בוריו משמע דאפי' בעל העיטור מודה דבעי בדיקה ואם לא בדקוהו נראה דמידי ספיקא לא נפקא והיכא שנתברר לנו שהיה מטורף בשעת צווי או בשעת כתיבה וחתימה בעל הוא לכולי עלמא ונראה דהוא הדין להיה מטורף בשעת נתינה לדברי המצריכים לבודקו בשעת נתינה מיהו אדברי התוס' שכתב הרשב"א שאין צריך צ"ע. ולענין אם התחילו לכתבו כשהיה שפוי ונתקלקל והניחו מלכתוב וחזר ונשתפה וגמרו הכתיבה נ"ל דלפי מה שהוכחתי בתחילת דיבור זה דשטותו אינו מבטל לא דברים ולא מעשים הראשונים הכא נמי דכוותיה אף על פי שנתקלקלה עתה מה שכתבו בעודו שפוי כשר הוא וחוזר וגומר לכשישתפה:
מי שנשתתק ושאלוהו אם ירצה שיכתבו גט לאשתו וכו' גם זה שם במשנה (דף סז:) נשתתק אמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י דג' פעמים היינו ג' פעמים לאו וג' פעמים הן שהם ששה וכן כתבו התוס' והרשב"א והר"ן וכן אמרו בירושלמי נכתוב גט לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לחמותך לאו וכ"נ מדברי סמ"ג ורבינו ירוחם ואע"ג דאמרינן בההוא פירקין גופיה לא יכתבו הגט עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב וכו' כבר אמרו בירושלמי היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש דכיון שעושה בגופו מעשה המוכיח שמצוה להם שיכתבו ויחתמו ויתנו גט לאשתו חשוב כאילו מצוה כן בפיו. ואמרינן בגמרא (ע:) וליחוש דילמא שיחיא דלאו לאו או דהן הן נקטיה ופירש"י שיחיא דלאו לאו. חולי שגעון המלמדו תמיד להרכין בראשו בהרכנת לאו או הן ואינו משיב על דברי שאלתם אמר רב נחמן דאמרי ליה בסירוגין ופירש"י בסירוגין ממתינין בין הרכנה לשאלה שעה וחוזרין ושואלין לו אותה שאלה עצמה ופריך תו ודילמא שיחיא דסירוגין נקטיה ופירש"י שיחיא דסירוגין. לשהות ולהרכין בענין זה לשעות ומשני דאמרי ליה חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו ופירש רש"י דכי האי שיחיא לא נקטיה כלומר דאין דרך למינקט כי האי שיחיא וכתב הר"ן דאע"ג דבירושלמי חד הן וחד לאו חד הן וחד לאו לא קי"ל הכי אלא כדאמרינן בגמרא דידן חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן וגם המרדכי כתב בשם ראבי"ה דירושלמי לא דק בלישניה דודאי חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן בעינן דאי חד לאו וחד הן איכא למיחש דלמא שיחיא דסירוגין נקטיה ובתר הכי אמרינן בגמרא דבי רבי ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי ניהו אילימא גלופקרי וסדיני ניחוש דלמא קורא אחדיה אי נמי חמה אלא בפירי ופירש"י בפירי שאינם מצויים באותה שעה וכתבו התוס' דאין לפרש ששואלין אותו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא שאיפשר למצוא כבושין בדבש או בענין אחר אלא ששואלין אם רוצה שילקטו אותו מן האילן והרי"ף והרא"ש כתבו כל סוגיא זו משמע דס"ל דלא פליג רבי ישמעאל אמאי דפריך רב נחמן אמתניתין אלא דר"נ אתא לפרושי דבדקינן ליה בסירוגין ובחד לאו ותרין הן וכו' כי היכי דלא נימא שיחיא דהכי והכי נקטיה ורבי ישמעאל אתא למימר דבדקינן ליה בפירי וכיוצא בהם דאי בדקינן ליה בגלופקרי איכא למימר קורא אחדיה וכן בכל דבר דאיכא למיתלי כה"ג לא מהניא בדיקה דבדיקה לא מפקא לן מספיקא אלא היכא דליכא למיתלי במידי כגון בדיקת פירי וא"כ בעינן לבודקו בפירות וכיוצא חד לאו ותרין הן וכו' ובסירוגין גם תוס' כתבו דאין נראה לומר דרבי ישמעאל פליג דבדיקה דמתני' למה לא תועיל אלא דקתני בדיקה עדיפא טפי דליכא למימר בה דשיחיא דלאו או דהן נקטי' שהיא חכמה גדולה פיון שאינו טועה בין ימות החמה לימות הגשמים אפי' בעינן ג' לאו וג' הן סירוגין לא בעי עכ"ל ואע"ג שמפרשים דלא פליגא הם חלוקים מדרך הא' שכתבתי בהא דפשיטא להו דבבדיקה דר' ישמעאל לא בעי סירוגין ומספקא להו אי בעי ג' לאו וג' הן ורבינו ירוחם בח"ו נראה שתופס עיקר דבבדיקה דרבי ישמעאל לא בעי אפי' ג' לאו וג' הן שכתבו הבדיקה היא שיאמרו לו בסירוגין ואמרי' ליה חד הן ותרי לאו וכו' או בודקין אותו בפירות משמע דבבדיקת פירות בחדא זימנא לחודא סגי וכ"כ סמ"ק אבל המרדכי כתב בשם ר"י דר' ישמעאל פליג אבדיקה דמתני' וסבר דלא מהני אומרים לו נכתוב גט לאשתך גט לאמך וכו' אלא בדיקת פירי דוקא מהני דליכא למיחש בה דשיחיא דלאו או דהן נקטיה כיון שאין טועה בין ימות החמה לימות הגשמים ואפי' בעי' ג' הן וג' לאו סירוגין לא בעינן ולפי זה קי"ל כסתם מתני' דלא מפלגא בין בדיקת פירי לשחר בדיקות והלכך נקטינן דכל בדיקה מהניא ואפי' בבדיקת פירי בעי ג' לאו וג' הן ובסירוגין ורבינו לא הזכיר שבודקין אותו בסירוגין ואין לומר דמפרש כפי' התוס' דבבדיקה דר' ישמעאל לא בעינן סירוגין דא"כ ה"ל לפרושי דה"מ בבדיקת פירי אבל בבדיקה אחרת צריך שיבדוק בסירוגין ונ"ל שסובר דכיון דאסיקנא דבדקינן ליה בחד לאו ותרין הן וכו' ממילא הוי בודק ע"י סירוגין שהרי אחר שבדקוהו בחד לאו מניחין מלבודקו בלאו ובודקין אותו בתרי הן ואח"כ מניחין מלבודקו בהן עד שבודקין אותו בלאו שכל שמניחין מלעשות הדבר שהתחילו נקרא סירוגין וכן נראה מהירושלמי שכתב ובלבד במסרגין לו נכתוב גט לאשתך והוא אומר הן לאמך והוא אומר לאו דמשמע דפי' מסרגין היינו להפסיק בתשובת לאו בין הן להן ולפי זה איפשר לומר דכי א"ר נחמן בסירוגין היינו לומר דבדקינן ליה בחד לאו ותרין הן כדמפרש בתר הכי אלא דאידך סבר דסירוגין היינו שממתינין בין הרכנה לשאלה שעה וכדפירש"י ומש"ה אקשי ליה ודילמא שיחיא דסירוגין נקטיה ושני ליה דכי אמר בסירוגין לאו למימר דבהמתנה לחוד סגי אלא דא"ל חד לאו ותרין הן וכו' ולפי זה מה שכתבו התוס' אפי' בעינן ג' לאו וג' הן סירוגין לא בעי וה"ק סירוגין לא בעי כלומר להפסיק בהן בין לאו ללאו או בלאו בין הן להן אלמא בג' לאו רצופים וג' הן רצופים סגי ואיכא למידק עוד בדברי רבינו שלא כתב אלא בדיקת פירות ואין לומר דהיינו משום דסבירא ליה כפי' המרדכי בשם ר"י דר' ישמעאל פליג אבדיקה דמתני' ומפרש סירוגין להמתין מעט בין שאלה לשאלה ומ"ש המרדכי אפי' בעי' ג' לאו וג' הן סירוגין לא בעי ה"ק אפי' אי בעי' שיבדקנו ג' פעמים לאו וג"פ הן בחד לאו ותרין הן ותרין הן וחד לאו כדאיתא בגמרא סירוגין דהיינו להמתין מעט בין שאלה לשאלה לא בעי' ודברי רבינו הם כלל ופרט דמעיקרא כתב בודקין אותו בדברים אחרים ששואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו ואח"כ פי' דהיינו בדיקת פירות דוקא מדלא הזכיר בדיקה אחרת דכיון דהרי"ף והרא"ש כתבו ד"ר ישמעאל בהדי מילי דאמוראי דפירשו בדיקה דמתני' ולא פסקו הלכה משמע דס"ל דלא פליגי וכמו שכתבתי ה"ל לרבי' לכתוב דעת הרא"ש כמנהגו בכ"מ ואח"כ יכתוב סברא אחרת ומדכ' סתם משמע דאדעת הרא"ש סמיך וכבר הוכחתי דלדעת הרא"ש לא פליג ר' ישמעאל אבדיקה דמתני' ועוד דאפי' נימא דרבי ישמעאל פליג מנא ליה לרבינו למפסק כותיה ודלא כסתם מתניתין ואמוראי שפירשו אותה ודלא כירושלמי שפירש נכתוב גט לאמך וכו' אלא י"ל דבדיקת פירות שוה לשאר בדיקות כמו שכתבתי לעיל וכן דעת סמ"ג שכ' בודקין אותו בפירי או כדמפרש בירושלמי נכתוב גט לאמך וכו' והא דנקט בדיקת פירות מפני שהוזכר בגמ' וגם לאשמעינן דאי בדקוהו בגלופקרי וסדיני לאו בדיקה הוא ומה שכתב בתחלת דבריו בודקין אותו בדברים אחרים ששואלין אותו דבר שראוי להשיב עליו וכו' היינו אי זו בדיקה שתהיה בין בדיקת פירות בין נכתוב גט לאמך וכו' או שאר בדיקות ואח"כ פירש שאם בדקוהו בדברי ימות החמה וימות הגשמים לא יבדקוהו בדברים הנמצאים באותו זמן וכו': והרמב"ם כתב בפ"ב מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו וצריכים לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו עכ"ל ומדבריו למדנו דס"ל דל"ש לן בין בדיקת פירות לשאר בדיקות וכמו שכתבתי למעלה ושלא כדברי התוס' שהרי לא הזכיר בדיקת פירות כלל אך יש לדקדק בדבריו שלא הצריך בדיקה אלא ג"פ לבד ובגמרא משמע דבעי' ששה וכן בירושלמי כמו שכתבתי לעיל ואין לומר דלעולם ו' פעמים בעי דג"פ בסירוגין הם ששה כמו שכתבתי לעיל לדעת רבי' דהא כיון דחזינן דאמאי דאמר ר"נ בסירוגין אקשיה ודלמא שיחיא דסירוגין נקטיה עד דשני דבדקינן ליה בתרי הן וחד לאו וכו' א"כ משמע דשוהה בין שאלה לשאלה מיקרי נמי סירוגין וה"ל להרמב"ם לפרושי דהאי סירוגין לאו בשוהה בין שאלה לשאלה הוא אלא ששואל שאלה אחרת מעין הראשונה לכנ"ל דלהרמב"ם א"צ לבודקו אלא ג"פ ומאי דאמרינן בגמרא חד לאו ותרין הן חד הן ותרין לאו וכו' וכן מה שאמר בירושלמי נכתוב לאשתך נכתוב לאמך וכו' לאו למימרא דכולהו שיתא בעי' דא"כ ה"ל למיתני במתני' בודקין אותו ו' פעמים אלא ודאי בג"פ סגי ובגמרא או או קאמרי כלו' או חד לאו ותרין הן או חד הן ותרי לאו וכן בירושלמי או או נמי קאמר נכתוב לאשתך נכתוב לאמך לאשתך או לבתך לאשתך או לחמותך ואכתי צריך עיון שלא כתב שיבדקוהו בחד לאו ותרין הן כדאיתא בגמרא או בחד לאו וחד הן כדאיתא בירושלמי כי היכי דלא נימא שיחיא דסירוגין נקטיה ונ"ל דס"ל דכי אמרינן בגמרא חד לאו ותרי הן דוגמא בעלמא קאמרי וה"ה לחד הן וחד לאו כדאיתא בירושלמי או לכל גוונא דנפקי ביה מידי ספיקא דשיחיא דסירוגין ולפיכך סתם וכלל הכל במ"ש וצריכין לבדקו יפה יפה דהיינו לומר שמדקדקין בענין בדיקתו דלא נקטיה שיחיא דהן הן או דלאו לאו וכ"נ מדבריו בפי' המשנה שכתב והרכין בראשו ר"ל שירמוז בראשו רמיזה תורת תשובה נכונה לשאלה ויפליג בה בכל צדדי הניסיון בכל מה שאפשר עכ"ל הרי שלא הזכיר שיבדקוהו בחד הן ותרין לאו אלא תלה הדבר בדעת הבודקין אותו כמו שעשה בפ"ב מהלכות גירושין וגם ממה שלא פירש במשנה שיבדקוהו ו' פעמים נלמוד שדעתו כמו שכתבתי דבג' זימני סגי כפשטא דמתני':
אבל אם שאלוהו בקיץ אם רוצה ללבוש בגדים תמים וכו' זהו מה שאמרו אילימא בגלופקרי וסדיני דילמא קורא אחדיה וכו' ויש לדקדק וכי משום האי חששא נכתוב הגט ותירץ הרשב"א בשם התוס' דה"פ למה לעגן אשה זו דמי שלא כיון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק אותו יותר דילמא קורא אחדיה ונצריכנו בדיקות אחרות. ורבינו מפרש דנ"מ אם כתבו גט על פיו דהויא ספק ואע"פ שהרשב"א לא רצה לתרץ דכי אמרינן ניחוש דילמא קורא אחדיה דהיינו לענין דהויא ספק מגורשת היינו משום דמתני' כותבין ואין כותבין קתני אבל לענין דינא ודאי הויא ספק מגורשת: והיכא שלא בדקוהו כלל וכתבו גט ע"פ הרכנתו ונתנוהו לה יש לדקדק ונראה דחשבינן לה ספק מגורשת ואין להקשות לאשמעינן רבינו בההיא דאינה ודאי מגורשת וכ"ש היכא דבעי גלופקרי בימות החמה דרבי' בא ללמד דלא תימא דבעא גלופקרי בימות החמה שוטה הוא והגט בטל קמ"ל דאינו בחזקת שוטה דאיכא למימר קורא אחדיה וה"ל כאילו לא בדקוהו דספק מגורשת הויא: ואם אותו שנשתתק כתב בכתב ידו שיכתבו ויחתמו ויתנו גט לאשתו אם צריך לבודקו אם לאו כתבתי בסי' שקודם זה: כתב הר"ן דאמר בירושלמי דמתני' בנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חליו דיו פעם א' אלא שמן התוס' נראה שאפי' בנשתתק מתוך חליו בעי בדיקה ג"פ וכ"ד כל הפוסקים שכתבו סתם נשתתק ולא חלקו בין מתוך בוריו למתוך חליו: ואם שחטו בו רוב שנים או נפל מן הגג אי בעי בדיקה או לא אכתוב בס"ס זה בס"ד: ואם אמר כתבו גט לאשתי ונשתתק כבר כתב רבי' לעיל בסמוך שדעת בעל העיטור שאין צריך לבודקו ושחולקין עליו: ואפשר דע"כ לא קאמר בעל העיטור אלא בנשתתק מתוך חליו אבל מתוך בוריו מודה דבעי בדיקה:
ודוקא בנשתתק או אלם השומע ואינו מדבר וכו' אלם הוא שמתחלת ברייתו שומע ואינו מדבר ומשמע בגמרא ריש מי שאחזו (דף עא:) דקא"ר זירא אמתני' דנשתתק אלם קאמרת וכו' דנשתתק נקרא אלם ומשמע שדינם שוה ולכאורה נ"ל דאלם מעיקרו אינו צריך בדיקה דכשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה דומיא דנשא כשהוא חרש ואם מפני שהוא אלם מספקי' ליה בשוטה א"כ לא היה בקידושיו ממש ומיהא איפשר דכיון שאינו חרש גמור לא מספקינן ליה בשוטה לגמרי אלא מספקינן בעתים חלים עתים שוטה ושמא כשנשאה היה חלים ועכשיו כשמגרש הוא שוטה ואכתי קשה דא"כ ניחוש שמא אחר שבדקנוהו חזר לשטותו ובשעת כתיבת הגט שוטה היה דבשלמא בנשתתק לא חיישינן להכי משום דאיכא למימר דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושבת אבל באלם מתחלת ברייתו שכתבתי דמספקינן ליה בעתים חלים עתים שוטה קשיא והכי אמרינן בר"פ חרש (קיג:) דאי הוה אמרינן לר"א דחרש עתים חלים עתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש ואם איתא הא מצי לגרש ע"י בדיקה לכן נראה שאינו צריך בדיקה ומדברי רבינו אין להכריע דבעי בדיקה שאפשר שמה שהשוהו לנשתתק היינו לסמוך על רמיזותו לא לענין שצריך לבודקו. ומצאתי להרשב"א שכתב אההיא דא"ר זירא אלם קאמר וכו' דלרבי זירא אלם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק ולא עוד אלא דאפשר דפיקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרשב"ג דבסמוך דעדיף ליה טפי פיקח ונתחרש מחרש מעיקרו וצ"ע עכ"ל ורבינו שכתב דאלם נמי סומכין על רמיזתו משמע דפשיטא ליה דלא עדיף נשתתק מאלם מעיקרו וטעמיה מדלא אידכר שאינו יכול לגרש ברמיזה אלא חרש וחרש שדברו בו חכמים אינו שומע ואינו מדבר ואם איתא אלם מיבעי ליה למימר דהוי חידושא טפי מיהו לענין אי בעי בדיקה איפשר דכהרשב"א ס"ל דלא עדיף מנשתתק מיהו מה שהקשיתי על זה צריך יישוב: ולענין מדבר ואינו שומע אי בעי בדיקה או לא כתבתי בסי' שלפני זה גבי ואף אם הוא חרש אפי' הוא שומע אלא שאינו מדבר אז אפי' פיקח וכתב להם בכתב ידו וכו':
אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו' ביבמות ר"פ חרש (דף קיב:) חרש שנשא פיקח ופיקח שנשא חרשה רצה יוציא רצה יקיים כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה פיקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים נשתטה הוא לא יוציא נתחרש או נשתטה אינו מוציא עולמית ופירש"י נתחרש הוא אחר קידושין הואיל וקידושין גמורין הם לא יוציא עולמית עכ"ל ואפילו כתב כתבו גט לאשתי אין כותבין לכ"ע כדאסיקנא במי שאחזו עד שישמעו קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט לאשתו וטעמא משום דכל שאינו שומע ואינו מדבר דעתא שגישתא אית ליה וכשוטה חשיב:
ומ"ש או שנפלה לו יבמה מאחיו פיקח אבל נשאה כשהוא חרש אפי' היא פקח' מוציא ברמיזה הכל פשוט בפ' חרש במשנה (ד' קיב:) שני אחים א' חרש וא' פיקח נשואים לב' נכריות פקחות וכו' ובמשנה ב' אחים חרשים נשואים לב' אחיות פקחות או חרשות וכו' וכתוב בירוש' אמתני' דחרש שנשא פקח' וכו' כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה מתני' בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בבעילה קדושיו מעשה וגירושיו אינו וכתבו בעל נ"י אבל לא ראיתי לא' מהפוסקים שכתב כן:
ומ"ש רבינו מוציא ברמיזה דוקא רמיזה קאמר ולא קפיצה דתנן בהניזקין (ד' נט.) חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ופירש"י רמיזה בידיו ובראשו: קפיצה עקימת שפתים שנאמר קפצה פיה ואינו סימן ניכר כרמיזה והערוך פי' רמיזה בעין ובידו קפיצה בפיו ובגמרא אמר ר"נ מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה איכא דאמר אמר ר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והרי"ף כתב בהניזקין תרי לישני דר"נ ובריש מי שאחזו הביא אגב גררא מתני' דחרש רומז ונרמז וכתב לישנא בתרא לחודיה ומשמע דכבן בתירא ס"ל וכתב הרא"ש דטעמיה מדאמר ר"נ דבריו אליבא דבן בתירא אלמא הלכתא כוותיה ולא מסתבר לי דבכל התלמוד מפרשים אמוראי דברי התנאים לידע פי' המשנה במה נחלקו אף על גב דלית הלכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה עד כאן לשונו ובעל העיטור במאמר ז' כתב ור"ח כבן בתירא ס"ל אלא דקאמר כיון דאיתמר תרי לישני דר"נ תפסינן לחומרא כלישנא קמא דדברי הכל ברמיזה ולא בקפיצה ומיהו מסתברא לן בקפיצה מגורשת כלישנא בתרא אליבא דבן בתירא ומסתברא לן כר"ח דאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר ואית דמפרשי קפיצה יותר מן הרמיזה ירושלמי קופץ ונקפץ שוור ומשתוור קופץ ונקפץ ממקום למקום עכ"ל ולמאי דסבר הרא"ש בדעת הרי"ף דקופץ קל מהרמיזה וקי"ל כבן בתירא נ"ל דמאי דתנן בפרק חרש כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דסתם מתני' ככ"ע דמדינא בקפיצה סגי וכ"ש ברמיזה והרמב"ם בפרק ב' לא הזכיר קפיצה אלא רמיזה משמע דלא קי"ל כבן בתירא דסתם מתני' רמיזה דוקא נקט ואפשר שג"ז דעת הרי"ף ולא הביא דברי ר"נ אלא ללמדנו דלת"ק דהלכה כוותיה גיטין נמי ברמיזה ולא אמרי' דמודה דסגי בקפיצה משום עיגונא ומפשט משניות דפ' חרש והניזקין נראה שחרש גמור שנשא כשהוא חרש ברמיזה סגי ליה לגרש וא"צ בדיקה דבדיקתו אינה מוציאה אותו מחזקת דעתא שגישתא דהא אם נשאה כשהוא פיקח ונתחרש אינו מגרש אפילו ע"י בדיקה והיכא דנשאה כשהוא חרש מש"ה שרינן ליה לגרש אע"ג דדעתיה שגישתא דכשם שכנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורים כך מוציא ברמיזה וכן משמע לכאורה מדברי הפוסקים מדלא הזכירו בדיקה אלא בנשתתק אבל מצאתי לרבינו ירוחם שכתב בח"ו שגם החרש צריך בדיקה כדין מי שנשתתק ולמה שכתבתי בסמוך להרשב"א אלם בעי בדיקה איפשר דגם חרש בעי בדיקה: כתב בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה וששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינה מיושבת עליו כ"כ אם יכול לעשות מחילה או למכור או להקדיש דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ואינו שומע כלל וכך היה ממעי אמו אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמי שאינו מדבר עד כאן לשונו וכתבה רבינו בטח"מ סי' רל"ה: שוטה שנשא אין קידושיו קידושין דלא תקינו ליה רבנן נשואין כדאיתא בר"פ חרש והלכך אין אשתו צריכה גט והוא שנשאה אחר שנשתטה מיהו היכא דנשא כשהוא שוטה ונשתפה וחזר ונשתטה איפשר דאיכא למיחש שמא כשהיה שפוי בעל לשם קידושין: ואם הוא עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וכל מה שמקדש ומגרש באותה שעה אינו כלום וכשהוא חלים כחלים לכל דבריו וקידושיו וגירושיו באותה שעה קיימים ואפי' נשאה כשהיה פיקח לגמרי מגרש באותה שעה דהכי אמרינן בספ"ב דכתובות (כ.) ובפ"ג דר"ה (כח.) דעתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים כחלים לכל דבריו וכשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ב ח"ה בשם הרמ"ה וכתב עוד אין אנו יודעים בודאי הזמן שעומד בריא והזמן שהוא שוטה הוה ליה ספק ופשוט הוא ועיין בתשובת הרשב"א שכתבתי לעיל בסימן זה: גרסינן בר"פ חרש בעי רב אשי מ"ט דר"א מיפשיט פשיטא ליה דחרש דעתא קלישתא היא ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אי לאו דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא היא או דלמא פשיטא ליה דדעתא קלישתא ולאו דעתא צילותא היא וכו' ופירש"י קלישתא דקה כלומר מועטת שאין מחודד להבין כשאר ב"א ומיהו מספקא ליה אי דעתא צילותא אותה קצת דעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה ומשמע מהכא שמי שדעתו צלולה ומבין ומשיג הדברים על בוריין אע"פ שדלה וחלושה קידושיו קידושין גמורים וכן גירושיו ואם דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו אין קידושיו ולא גירושיו כלום וכ"כ רבינו ירוחם בנכ"ב ח"ח בשם הרמ"ה: סימני השוטה איתא בריש חגיגה (ה:) ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמאבד את כסותו איתמר רב הונא אמר עד שיהיו כולן בבת אחת רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן ואוקימנא לה בגמרא בדעביד להו דרך שטות דאי לא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא חשיב שוטה ופסק הרא"ש בריש חולין כרבי יוחנן ותניא תו בריש חגיגה איזהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו וכן נראה מדברי הרמב"ם דהלכה כר"י שכתב בפ"ט מהלכות עדות השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד אלא כל מי שנטרפה ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים ה"ז פסול ובכלל שוטים יחשב עכ"ל. ומדכתב בדבר מן הדברים משמע בהדיא דכרבי יוחנן דאמר אפילו באחת מהן ס"ל ולכאורה היה נראה דחד מהני ד' דתני בגמרא בעינן ליחשב שוטה אבל אי עביד שאר דברים אחרים דרך שטות אכתי בחזקת שפוי הוא כיון שאינו עושה דבר מד' דברים הללו אלא דמדברי הרמב"ם שלא הזכיר דברים הללו אלא סתם וכתב שנטרפה דעתו וכו' בדבר מן הדברים משמע דהני ד' דברים השנויים בברייתא לאו דוקא אלא לדוגמא נקטינהו וה"ה לשאר דברים ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת ולא קתני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא ואם איתא דהני ד' דוקא קשיא על ברייתא קמייתא אמאי לא קתני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא לא קתני הנך תלתא אלא ודאי הני לאו דוקא אלא לדוגמא נקטינהו והך ברייתא נקטה הנך לדוגמא ואידך ברייתא נקטה הך וזה שלא כדברי רבינו שמחה שכתבתי בסימן קי"ט ובתשובות מהר"י קולון שורש י"ט כתוב הלא ידע מר מה שהשיב רבי' אביגדור כהן לר"מ על אודות הגט שניתן בווירצבורק וז"ל אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפיקח לכל דבריו עכ"ל ואם יראה בעיני כ"ת דלאו דוקא הני דפ"ק דחגיגה אלא שדברו חכמים בהווה אע"ג דמתוך לשון רבינו אביגדור לא משמע כן ויראה בעיני כ"ת שהגיע זה לשטות גדול כמו הני דפ"ק דחגיגה אז ודאייש להשביעה סתם וכו' וז"ל ריב"ש בסימן תס"ח סימני השוטה מפורשים בפ"ק דחגיגה איזה שוטה היוצא יחידי בלילה וכו' ומפרש התם דעביד להו דרך שטות וכן כל מי שמאבד כל נכסיו לדעת כדתניא נמי התם איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנין לו ואמרינן נמי בפרק מי שמת (קנה:) ההוא שטותא יתירא חזא ביה דמשחרר לכולהו עבדיה עכ"ל. טופס גט חרש כתב רבינו ירוחם בסוף נכ"ד דין גירושי חרשת ושוטה נתבאר בסי' קי"ט:
וגוסס פירש"י דחשוב כמת וכו'. אבל ר"י כתב וכו' דברי רש"י ור"י הם בפרקי' יוחסין (עח:) גמרא האומר בני זה ממזר ועענותיהם כתובים שם באורך בתוס' ובפסקי הרא"ש ובריש פרק מי שאחזו בחידושי הרשב"א והר"ן והמרדכי ומסקנת הרא"ש בפ"י יוחסין כר"י וכן דעת רשב"ם בפי"נ (קכז:) וכן דעת סמ"ג וסמ"ק וכן דעת רבינו ירוחם בנכ"ד ח"ד מיהו משמע מדברי המרדכי וסמ"ג וסמ"ק דכי אמרינן דיכול לגרש היינו במדבר דוקא אבל אם אינו מדבר לא ולא נ"ל אלא כיון דכחי חשבינן ליה דינו שוה ממש לדין ש"מ שנשתתק ולפי שראו הפוסקים הנזכר בדברי ר"י מדבר כתבו גם הם מדבר ור"י לאו משום גט אמרה אלא משום מתנה דנקט בהדי מגרש ומתנה לא הויא אלא במדבר דוקא וגם הרשב"א והר"ן שכתבו בשם ר"י דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט משום מתנה כתבו מדבר אבל לגט אפי' אינו מדבר הרי הוא כחי ותדע שהרי הביאו ראיה לומר שגוסס דינו כחי מדאמרינן במי שאחזו שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה והרי שם ע"י רמז קאמר דכותבין ונותנים וא"כ ה"ה לגוסס מחמת חולי דע"י רמז כותבין ועוד שהביאו ראיה לדברי ר"י מדתניא בתוספתא אמר כתבו גט לאשתי ועלה לגג ונפל ומת כותבים ונותנים כל זמן שיש בו נשמה והרי שם לא חילקה התוספתא בין מדבר לשאינו מדבר ועוד שאחד מהראיות שכתבו התוס' שהביא ר"י לדבריו הוא מדתנן בפרק כל הגט (כח:) המביא גט ממ"ה והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמר בגמרא ל"ש אלא חולה אבל גוסס שרוב גוססין למיתה לא משמע דמשום שאין מחזיקין אותו בקיים הוא דלא יתננו לה הא ידעינן ביה שעדיין חי הוא נותנין ומשמע דאי הוה ידעינן שהוא חי היה נותנו לה ולא הוה מפלגינן בין מדבר לנשתתק וכן משמע מדברי התוס' בפ"י יוחסין שכתבו משמע מתוך פירש"י דנתינה דגוסס אינה כלום וכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשה אין כותבין וקשה דבמס' שמחות אמרינן הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו וכו' לכנ"ל דודאי גוסס דבריו קיימים והכא גבי מתנה היינו טעמא דאינו כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימים עכ"ל משמע מדבריהם דלגבי מתנה הוא שאמרו דכשאינו מדבר אין מתנתו מתנה אבל גבי גט כשרמז דבריו קיימין שהרי באו לדחות דברי המדקדקים דגוסס שרמז לכתוב לאשה אין כותבין אך ק"ל דמתנה וגט שוים הם ותרוייהו על ידי רמיזה דבריו קיימין וכדתניא בר"פ מי שאחזו כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למתנות לכנ"ל דבין לגט בין למתנה גוסס הרי הוא כחי ואפי' נשתתק ורמז דבריו קיימין אם בדקוהו כדין מי שנשתתק ומ"ש התוס' והכא גבי מתנה היינו טעמא דמתנתו אינו כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר כוונתם לומר דכל שאינו מדבר מכיון שהוא גוסס מסתמא אין שהות לבדקו עד שהוא מת או דעתו מטורפת וא"כ שפיר אמרינן גוסס שאינו מדבר אין מתנתו מתנה וה"ה נמי דאין כותבין גט ע"פ רמיזתו ולא מפני שאינו מדבר דרמיזה חשיבא כדיבור בין לגט בין למתנה אלא דמסתמא אין שהות לבודקו כדפרישית אבל אי איתרמי מילתא שאחר שנשתתק עמד בדעתו כדי לבודקו כדינו גיטו גט ומתנתו מתנה ס"ל וכן נראה שהוא דעת רבינו ירוחם (נכ"ד ח"ד) דגבי גט כתב גיטו גט ולא חילק לפי שסמך על מ"ש דין מי שנשתתק ואם הגוסס נשתתק הרי דינו מפורש שם דל"ש לן בין גוסס לאינו גוסס בשום דבר וגבי מתנה כתב בהדיא דמתנתו מתנה אפי' אינו יכול לדבר בודקין אותו ברמיזות כדאמרינן בודקין למתנות עכ"ל:
שחטו בו שנים וכו' מימרא דרב יהודה אמר שמואל פרק בתרא דיבמות (קכ:) ופרק מי שאחזו (דף ע:) ומה שכתב וכן ראוהו מגוייד וכולי ברייתא בפרקים הנזכרים: כתבו התוס' ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו ושמא א"צ לבדקו משום דאית ביה דעתא צילותא כלומר דעתו צלולה אלא שכחש כחו מלהוציא דבר בפיו ורבינו ירוחם כתב בח"ד שאינו צריך בדיקה אבל הר"ן כתב בריש מי שאחזו שהוא חוכך להחמיר להצריך בדיקה בכל נשתתק אפי' בשחט בו רוב שנים ודמי לנשתתק מתוך חליו דלדברי הירושלמי אינו צריך בדיקה אלא פעם אחד אלא שמן התוס' נראה שצריך בדיקה ג"פ: וכתב עוד הר"ן ובנפל מן הגג תניא בתוספתא דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה ואיכא מאן דאמר דאפי' לדעת הירושלמי בעי בדיקה ג' פעמים דהוי כנשתתק מתוך בוריו שהרי יש לחוש שמתוך הנפילה נטרפה דעתו עליו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
צריך שיהיה בדעתו וכולי משנה ריש פרק מי שאחזו קורדייקוס וא' כתבו גט לאשתי לא אמר כלום ופירש"י שאין דעתו מיושבת וכתבו התוס' ואפי' אמר כתבו ותנו וז"ל הרשב"א כלומר ואפילו נכתב באותו שעה ולאחר שנתרפא נתנוהו לו ונתנו לה פסול לפי שלא נכתב במצות הבעל כיון שאין בדבריו כלום עכ"ל ונראה דט"ס הוא וכך צריך להגיה ואפילו לא נכתב באותה שעה אלא לאחר שנתרפא ונתנוהו לו וכו' וכמו שכתב רבינו אין כותבין אותו אפי' לכשיבריא דאעפ"י דמתחלת כתיבת הגט ועד שבא הגט ליד האשה היה בריא אפילו הכי כיון שלא נכתב במצות הבעל אינו כלום ואפילו נתנו הבעל לידה לא חיישינן ליה:
וכתב הרמב"ם וכן השכור וכו' נראה לפי לשון זה דאם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט אף על פי שנשתכר הרבה כותבין על פיו אבל בספרי הרמב"ם שבידנו כתוב וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט ואם לא הגיע ה"ז ספק לפי לשון זה משמע אפילו ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט ה"ז ספק והכי משמע מדברי ה"ה שפירש כך שכתב וז"ל וכן השכור וכו' פרק הדר אמרינן שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט ה"ה כפיקח לכל דבריו ושמא היכא דאמר כתבו ולא אמר תנו כמו מי שאחזו קורדייקוס דמי והרי זה ספק אם הוא כבריא וצריך שיאמר כתבו ותנו או שמא הוא כחולה ואצ"ל תנו וכן נראה שהרב כתב שכור אחר מי שאחזו קורדייקוס דאע"ג דהוא כפיקח לכל דבריו אינו כבריא עכ"ל כלומר שמא אינו כבריא ואצ"ל תנו ומ"מ גיטו גט כיון שהוא כפיקח לכל דבריו או שמא דינו כבריא גמור וצריך לומר תנו לפי זה ודאי שכור שאמר כתבו ותנו ה"ז גט ודאי כיון שהוא פיקח לכל דבריו ואין בזה ספק ולפי זה נתיישב מה שהקשה בית יוסף לפי ספרינו ברמב"ם מ"ש דקידושיו קידושין ודאי וגיטו הוי ספק דפשיטא דגיטו נמי גט גמור ודאי ולא קאמר הרמב"ם דהוי ספק גט אלא היכא דלא אמר תנו ודו"ק:
היה בריא בשעה שצוה לכותבו וכו' משנה שם ופליגי בה ר"י ור"ל ופסקו הפוסקים כרבי יוחנן דאין כותבים אלא לכשישתפה אבל בעודו בחליו אין כותבין דמדמי ליה לשוטה וס"ל לרבינו דאם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום דלית ביה מששא והגט בטל כיון דחשוב שוטה בשעה שכתבוהו ונתנוהו אבל הרמב"ם כתב ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא פסולה משמע שאינו בטל מן התורה אלא פסול מדרבנן ותמה ב"י למה כתב פסול ולא בטל ועוד הקשה דה"ל להרמב"ם לפרש דדוקא בדסמייה בידן הוא דפסול אבל לא סמייה בידן בטל נמי הוי ועוד הקשה שלא הזכיר הרמב"ם קורדייקוס אלא רוח רעה מבעתת אותו ורוב המבועתים מרוח רעה לאו סמייהו בידן עד כאן לשונו. ושתי קושיית אלו קשה גם כן על דברי רבינו לפי דעתו. אבל לפע"ד אין כאן קושיא כלל דכיון דקי"ל כרבי יוחנן ולרבי יוחנן לית ליה הך סברא דסמייה בידן דאפילו סמייה בידן פסול הוא כשכתבוהו ונתנוהו בחליו כיון דצריך לרפואה מחוסר מעשה הוא אם כן ה"ה כשאין סמייה בידן נמי הכי דיניה דאין בסברא זו לא להקל ולא להחמיר גם מה שתמה למה כתב פסול ולא כתב בטל לפי עניות דעתי אין כאן קושיא דכיון דרבי יוחנן קאמר אין כותבין אלא לכשישתפה משמע הלשון דאין זה אסור אלא מדרבנן דאם היה הגט בטל מדאורייתא הוי ליה לרבי יוחנן לומר אם כתב בחליו אינו כלום מדלא אמר הכי אלמא דאינו אלא פסול מדרבנן ועוד דכיון דאינו מפורש בדברי ר' יוחנן אם בטל הגט אם לאו אין לנו להקל מסברת לבנו ולכך העיקר כדברי הרמב"ם ולא כמ"ש רבינו דאם כתבוהו ונתנוהו בחליו אינו כלום דמשמע דהגט בטל מן התורה ואין חוששין לו כדין שוטה כדפריך וליתא דלא קאמר תלמודא אלא דר' יוחנן מדמה ליה לשוטה אבל לא שהוא חשוב שוטה ממש נראה לי ועוד יש לפרש דהרמב"ם ס"ל דהכא כיון דבשעה שציוה לכתבו היתה דעתו צלולה אף על פי דאח"כ נשתטה ממש לא הוי אלא פסול כדמוכח ממאי דמקשה לרבי יוחנן משחט בו שנים ולא מקשה לריש לקיש וכמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש:
אבל לכשיתרפא כותבין וכו' ונותנין אותו לכשיתרפא וכו' כתב בית יוסף דאפי' חזר ונעשה חולה בין כתיבה לנתינה כשר הוא כיון דבשעה שציוה לכותבו היה בריא וגם בשעת כתיבה ונתינה היה בריא אפי' בנתיים היה חולי לית לן בה וכן מה שכתב לפיכך שכיב מרע וכו' דבשכיב מרע נמי צריך שיהא שפוי בשעה שמצוה לכתוב גט לאשתו ואף בשעת כתיבה ואף על פי שרבינו לא הזכיר בש"מ שיהא שפוי גם בשעת נתינה לא חש להאריך לפי שנסמך על מ"ש מקודם באחזו רוח רעה לאחר שציוה לכתוב דלא יכתבו ולא יתנו עד שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה והוא הדין בשכיב מרע דלמדוהו רז"ל מדין אחזו רוח רעה כמ"ש התוס' וכל הפוסקים אחריהם ועוד דהרא"ש לשם אף באחזו רוח רעה לא כתב אלא שיהא שפוי אף בשעת כתיבה ולא הזכיר נתינה ורוצה לומר הוא הדין נתינה וכן הדין בשכיב מרע. ועוד יש לומר דלפי דהעיטור חולק בשכיב מרע דאפי' בשעת כתיבה אין צריך שיהא שפוי אלא כיון שציוה לכתוב כשהוא שפוי כותבין אפי' נשתתק לכך כתב בסברא הראשונה דצריך שיהא שפוי בשעת כתיבה דלא כדעת העיטור דמחלק בין אחזו רוח רעה לש"מ אבל לעולם גם בשעת נתינה צריך שיהא שפוי לסברא הראשונה ועיין בב"י הארוך:
מי שנשתתק וכו' נראה דדברי רבינו הם ע"פ דברי הרי"ף והרא"ש ר"פ מי שאחזו שכתבו וז"ל נשתתק ואמר ליה נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן ה"ז יכתבו ויתנו וניחוש דילמא שיחיא דלאו לאו א"נ שיחיא דהן הן נקטיה א"ר יוסי בר מניומי אר"נ דאמרינן ליה בסירוגים חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן דבי ר"י תנא א"ל דברים של יה"ח ביה"ג ושל יה"ג ביה"ח מאי היא פירי עכ"ל ומפרש רבינו דמדכתבו דא"ל בסירוגין חד הן וכו' משמע הלשון דמאי דבדקינן ליה בחד הן ותרין לאו ואח"כ בחד לאו ותרין הן זהו פי' בסירוגין דקאמר ר"נ הכא מעיקרא אלא דהמקשה קס"ד דפי' בסירוגין היינו חד הן וחד לאו חד הן וחד לאו וחד הן וחד לאו וקשיא ליה ודילמא שיחיא דסירוגין להרכין בענין זה תמיד נקטיה ומשני דא"ל חד לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן דכי הך שיחיא ודאי לא נקטיה ועוד מפרש רבינו לדבריהם דתנא דר"י לא פליג אתנא דמתני' ורב נחמן דקא מפרש למתני' דתנא דר"י לא אתא אלא לפרש דהבדיקה שלש פעמים על לאו לאו ועל הן הן דמתני' וכדמפרש ר"נ אינה אלא בפירי ולא בענין כתיבת הגט כדאמר בירושלמי נכתוב גט לאשתך הן לאמך לאו וכו' ור"נ אתא לפרש דהבדיקה הוא בששה פעמים ובתרין הן וחד לאו ובחד הן ותרין לאו וליכא פלוגתא בין תנא דמתני' ופירושא דר"נ ובין תנא דר"י אבל פליגא תלמודא דידן אירושלמי דאית ליה בדיקה בענין כתיבת הגט ולכן כתב גם רבינו בודקין אותו בדברים אחרים וכו' כלומר אבל אין בודקין אותו בענין כתיבת הגט ואח"כ כתב לפרש דהני דברים אחרים לא יהיו אלא בפירי וכן כתב רש"י במשנה וז"ל בודקין אותו בדברים אחרים שואלין אותו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן לאו או הן וכו' ומיהו קשה לפי דעת רבינו הלא פי' סירוגין לגבי ק"ש ולגבי מגילה אינו אלא ששוהה בין דיבור לדיבור שעה קצת וכן בס"פ הניזקין מהו כתב בטבלא אם שכב אם לא שכב הב"ע בסירוגין והכי גבי גט נמי כך פירושו ממתינין בין הרכנה לשאלה שעה וחוזרין ושואלין לו אלא דהמקשה היה סבור דחוזרין ושואלין לו אותה שאלה עצמה וקשיא ליה ודילמא שיחיא דסירוגין נקטיה לשהות ולהרכין בענין זה לשעות ומשני דאמרי' ליה חד לאו ותרין הן וכו' דכי הך שיחיא לא נקטיה וכמו שפירש"י ומסתמא כך מפרש גם הרי"ף והרא"ש ודלא כמה שהבין רבינו מדבריהם אבל במה שהבין מדבריהם דתנא דר"י לא פליג אתנא דמתניתין ופירוש דרב נחמן הוא אמת דלא כדעת שאר הגדולים הובאו בב"י: וההמב"ם כתב וז"ל מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו ליה נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים בסירוגין אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו עכ"ל ונראה דס"ל דלא בעינן לבדוק ששה פעמים אלא ג' פעמים בין הכל ואותן ג' פעמים יהיו בסירוגין שישהה בין שאלה להרכנה שעה קצת וכמו שכתב בפרק שני דה' ק"ש שזהו פירוש בסירוגין ומש"ה כתב כאן בסתם בסירוגין דנסמוך על מ"ש פירושו בה' ק"ש והיינו כפירש"י והא דקאמר בגמרא חד לאו וכו' ר"ל או חד לאו ותרין הן או תרין לאו וחד הן והא דלא כתב כך הרמב"ם י"ל דזהו בכלל מ"ש וצריכין לבודקו יפה יפה דתלה בדעת הבודקים אותו ולכן לא כתב הא דתנא דר"י דבודקין אותו בפירי לפי שתלה בדעת הבודקים אותו כפי אשר יראה בעיניהם בדיקה יפה יפה וכך פירש הרב המגיד שכתב וזהו לשונו מי שנשתתק וכו' שם דאמרינן ליה בסירוגין דא"ל חד לאו ותרין הן וכו' וז"ש הרב צריך לבודקו יפה יפה עכ"ל ואפשר דגם הרי"ף והרא"ש כך דעתם דא"צ בדיקה כי אם ג"פ וכמ"ש הרמב"ם דכך הוא משמעות פשוטה של משנתינו ותלמודא או או קאמר או חד לאו ותרין הן או תרין לאו וחד הן אלא דרבינו לא פירש כן אלא ו' פעמים בעינן וכך פי' המפרשים והכי נקטינן כנ"ל דעת רבינו והרמב"ם וב"י האריך:
ודוקא כשנשתתק או אלם וכו' שם ריש (דף עא) הקשה רב יוסף מנשתתק דמתני אדרב שאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב וכו' ואמר רבי זירא אלם קאמרת וכו' מדקרי ליה לנשתתק אלם אלמא דנשתתק ואלם מעיקרו חד דינא אית להו ומוציא את אשתו בגט על ידי הרכנה ובבדיקה גם כן והקשה בית יוסף דלמה לו בדיקה באלם מעיקרו ואמאי לא נימא כשם שכנסה ברמיזה כך מוציא ברמיזה כי היכי דאמרינן בחרש מעיקרו דבסמוך ואין לומר דאלם מעיקרו כיון שאינו חרש גמור דינו כעתים חלים ועתים שוטה ולהכי בעי בדיקה לידע אם הוא חלים. דאם כן אפילו בדיקה ג"פ לא מהני דשמא אחר הבדיקה חזר לשטותו ולפי עניות דעתי נראה דודאי באלם מעיקרו לא בעי בדיקה כי היכי דכנס ברמיזה מוציא נמי ברמיזה והא דכתב רבי' ודוקא בשנשתתק או אלם וכו' דמשוה להו ובאלם נמי בעי בדיקה היינו כשנפלה לו יבמה מאחיו דגט דידיה לא מפקא זיקה דאורייתא אלא על ידי בדיקה ג"פ כי היכי דבפיקח ונשתתק דכשנשא כשהוא פיקח דקידושיו דאורייתא ואחר כך נשתתק דמוציא על ידי הרכנה בבדיקה ג' פעמים הכא נמי באלם כשמוציא ליבמתו מהני הרכנה בבדיקה שלשה פעמים ומה שהביא בית יוסף מ"ש הרשב"א בחידושיו דאלם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה היינו נמי במוציא את יבמתו וכדמוכח ממ"ש דאיפשר דפיקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרשב"ג דעדיף ליה טפי פיקח ונתחרש מחרש מעיקרו והתם אסיקנא בגמרא דלא איירי רשב"ג אלא ביבמתו והכי נמי באלם מיירי ביבמתו אבל באשתו של אלם פשיטא לן דלכ"ע לא בעי בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה עוד כתב ב"י על דברי הרשב"א ורבי' שכתב דאלם נמי סומכין על רמיזתו משמע דפשיטא ליה דלא עדיף נשתתק מאלם מעיקרו וכו' עד כאן לשונו הוא תמוה דנראה דהבין דלהרשב"א עדיף נשתתק דמוציא ברמיזה ואלם אינו מוציא ברמיזה והא ודאי לא יעלה על הדעת דהא קאמר רבי זירא אלם קאמרת וכו' דאלמא דאלם דינו כנשתתק דמוציא ברמיזה אלא דמסברא קאמר הרשב"א דעדיף נשתתק מאלם אבל לדינא שוין הן דמוציאין ברמיזה ומה שלא כתב רבינו כאן דין מדבר ואינו שומע הוא לפי דרבינו סובר דדין פיקח יש לו כיון דמדבר ויכול לומר לסופר פלוני שיכתוב ולעדים פלוני ופלוני ויחתמו ואין סומכין על רמיזתו ולא על כתב ידו ונתבאר בס"ד בסימן ק"ך סעיף ה' ע"ש:
והיכא דכתב חרש בכתב ידו כתבו גט לאשתי נראה דאף להרמב"ם דכתב יד מהני בנשתתק ואלם וכמ"ש רבינו בשמו בסי' ק"ך ס"ו מ"מ בחרש מעיקרו שאינו שומע ואינו מדבר או אפילו מדבר ואינו שומע דדינו כחרש להרמב"ם לא מהני כ"י ודוקא ביבמתו דזיקה דאורייתא ואפי' פיקח ונתחרש דלמד לכתוב מדעת צלולה לא מהני כתיבת ידו לכתוב גט ליבמתו דלית הילכתא כרשב"ג דאמר אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין וכדאמר רבי יוחנן לשם דחלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל בחרש מעיקרו דאמרינן כשם שכנסה ברמיזה כך יוצאה ברמיזה נראה דכ"ש כ"י דמהני דאיכא הוכחה שהוא מבין בטוב יותר מהרכנה כדכתב התוס' ריש (דף עא) בד"ה אמר ר"י:
וגוסס פירש"י וכו' כך פי' רש"י בפ"י יוחסין סוף (דף עח) לגבי מתנתו דאינה מתנה כשהוא גוסס וכתבו התוס' דכמו כן יש מדקדקים דגוסס שרמז לכתוב גט לאשה אין כותבין דאין מעשיו כלום והקשו על זה וכתב לכנ"ל דודאי גוסס דבריו קיימין והכא גבי מתנה ה"ט דמתנתו אינו כלום משום דמסתמא גוסס אינו יכול לדבר אבל אם היה מדבר פשיטא דדבריו קיימין עכ"ל לפי זה משמע דוקא שהוא מדבר אבל הרא"ש כתב לשם דאפי' רימז הגוסס ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל עוד שנשמתו בו כדין שחטו בו שנים כו' דבסמוך וכדי ליישב דעת רש"י ור"ח י"ל דשאני הך דשחט בו שנים דנשחט מתוך בוריו ודעתא צילותא היא ומש"ה א"צ בדיקה לדעת התוס' ולהר"ן דצריך בדיקה והביא ב"י דבריהם בסוף סי' זה מ"מ כיון שנשחט מתוך בוריו דעתו צלולה וכותבין ונותנין אבל גוסס שרימז מתוך חליו ואפי' מדבר איפשר שאין דעתו צלולה אפי' ע"י בדיקה אי כותבים ומיהו רוב הפוסקים כתבו כפר"י והרא"ש ובחידושי הרשב"א כתב דאף ר"ח לא אמר דגוסס חשוב כמת אלא באינו מדבר וכ"כ במרדכי דר"ח לא אמר דחשוב כמת אלא באינו יכול לדבר וא"כ לא נשאר מאן דמחמיר אלא הרב רבי' יואל הלוי מבונ"א שדקדק כך מפירש"י ולכן יש לנו להורות שגוסס יכול לגרש כשהוא מדבר ודעתו מיושבת אבל אם אינו יכול לדבר אין לנו לסמוך על רמיזתו ואפי' בשחט בו שנים וכו' נראה דאין אנו בקיאין להבין היטב רמיזתו כ"ש דלהר"ן בשחט בו שנים דצריך בדיקה וכל מידי דצריך לבדוק אין אנו בקיאין לבדוק ואין כותבין ונותנין נ"ל ודלא כמסקנת ב"י דאפי' אינו יכול לדבר אלא רימז בלבד הרי הוא כחי בין לענין מתנה ובין לענין גט אם עמד בדעתו עד אחר הבדיקה ולא קי"ל הכי ודו"ק וע"ל סימן קמ"א סעיף מ"ו:
דרכי משה[עריכה]
(א) ובסדר הגט הנמצא בידינו שאנו נוהגין אחריו כתב שיש ליזהר שיהא שפוי מתחלת הכתיבה עד אחר הנתינה בשם נוסח סדר הגט של הרא"ש וטוב לחוש לדבריו
(ב) ודבריו צ"ע שהרי בספרים שלנו הר"ן והמרדכי כתב בשם ר"י שצריך לחוש לנתינה:
(ג) וזהו אינו נראה דהרי בסדר הגט של הרא"ש כתב בהדיא דהגט פסול:
(ד) וכ"ה במרדכי שם:
(ה) ושם נתבאר מדברי הר"ן דמדבר ואינו שומע הוי כשומע ואינו מדבר וצריך ג"כ בדיקה:
(ו) וע"ל סימן זה שכתבתי שאם מדבר ואינו יודע מה מדבר כדרך החולים הרי זה כשוטה גמור: