שולחן ערוך אבן העזר קיט ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

שולחן ערוך

לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר.

הגה: אבל בלאו הכי אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור). ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בעל כרחה, אבל אם מגרשה מדעתה מותר (אגדה פרק המגרש וכן כתב הר"ן).

ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה; אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה:

מפרשים

 

חלקת מחוקק

(ב) ואין ראוי לו למהר לשלח:    כך הוא ברמב"ם והלשון מגומגם דבתחלה משמע דאיסו' יש בדבר המגרש אשתו ראשונה כשלא מצא בה ערות דבר דהא הנביא מתאונן על זה (וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' אשת נעוריך אשר בגדת בה) [מלאכי ב'] ואיך קאמר ואין ראוי למהר לשלח דמשמע דאין איסור בדבר רק שאין ראוי מצד דרך ארץ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן או י"ל שאף אם מצא בה ערות דבר כגון שהעיד לה אחד שמצוה לגרשה לא יאמר אני מאמין לו ויגרשה מיד אלא יהיה מתון בדבר ואל ימהר לשלוח ויעשה חקירה יפה באולי לא יצטרך לגרשה:

(ג) שניה אם שנאה ישלחנה:    אף על גב דקי"ל כב"ה אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה מ"מ אין זה דרך מוסר רק אם שנאה בשביל זה אבל אם יכול להעביר על מדותיו הוא משובח וגם אפשר אתא לאורויי אף לא פשעה נגדו והוא שונא אותה מחמת שנמאסת בעיניו ומכ"ש אם יש לה איזה מום ע"ז ג"כ נאמר [כי שנא שלח] [מלאכי ב'] רק שב"ה אורחא דמילתא נקטי שאין דרך להטיל שנאה על אשתו רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא [כי שנא שלח]:
 

בית שמואל

(ב) לא יגרש וכו':    בטור כתב כי יקח איש אשה וגו' וב"ה ס"ל אפי' אם הקדיחה תבשילו יכול לגרשה כי הוא דרש לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר היינו או ערוה או דבר שפשעה כנגדו וכו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג הראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אליעזר כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד דמעות משמע דס"ל ב"ש וב"ה פליגי בזיווג שני בזה ס"ל לב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיווג ראשון מודה ב"ה דאסור לגרש משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני ואז מותר לגרש משום ערוה או משום דבר לפי"ז מוטל על הב"ד דלכופו אותו לכתחלה שאל יגרש אשתו הראשונה משום דבר אבל ברש"י משמע דפליגי בזיווג א' וס"ל אפי' זיווג ראשון מותר לגרש משום דבר אבל שנוי הוא למקום, ואפש' אף לדעת הטור פליגו בזיווג א' ולב"ה מותר לגרש זיווג א' משום דבר אלא הואיל מזבח מוריד דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רוצה לגרש לא כפינן ליה וכן נוטין דברי הרמב"ם כמ"ש בסמוך, ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס אם פליגו בזיווג א' י"ל בזיווג שני מודה ב"ש דיכול לגרש משום דבר, ואתא קרא לא יוכל לשלחה באונס אפי' בזיווג שני לא יגרש גם י"ל קרא זה אתי דחייב להחזירה אם גירש אותה, וא"ל אם כן כל ימיו ל"ל דאיתא בש"ס דאתי דחייב להחזירה והשתא בלא כל ימיו נשמע דין זה וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזיר' אין סתיר' מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה ש"ס:

(ג) אא"כ מצא בה ערות דבר:    ברמב"ם מסיים שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ולכאורה קשה דהא ב"ש וב"ה פליגו בהאי קרא וב"ש ס"ל דוקא משום ערוה ומגרש א"כ פוסק כב"ש גם מ"ש ואין ראוי למהר ג"כ תמוה ואפשר דתופס לישנא דקרא ערות דבר והיינו ערוה או דבר כב"ה מ"ה כתב ואין ראוי למהר כמה שכתב הטור וה"פ אף על גב דמותר לגרש משום דבר מ"מ כיון דהמזבח מוריד דמעות אין ראוי למהר:

(ד) אבל שניה אם שנאה ישלחנה:    אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא כי שנא שלח ח"מ ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה וזיווג שני אז אפילו בלא דבר רק שונא אות' ישלחנה:
 

ט"ז - טורי זהב

אא"כ מצא בה ערות דבר. הטור הביא פלוגתא ב"ש ס"ל אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ע"פ ב' עדים וזהו ערות דבר ואע"ג דהיא אסורה לו א' וא"כ ל"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ותירצו התו' בשם ירושלמי לעבור עליו בשני לאוין וב"ה ס"ל אפילו אם הקדיחה תבשילו פי' שורפו ע"י האור או מלח ויליף לה מדכתיב דבר וא"ל ל"ל ערות תירץ בגמ' דאי לא כתיב אלא דבר ה"א אם נתגרשה ע"י ערוה אסורה להנשא לאחר קמ"ל ורע"ק ס"ל אפי' לא פשעה בשום דבר נגדו אלא שמצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה וכתב הטור דקי"ל כב"ה דמקיל מב"ש דא"צ דוקא ערוה ומחמיר מרע"ק (דס"ל) דאפי' בלא פשיעה מותר (והוא ס"ל דאינו מותר) אלא בענין שפשעה כנגדו דזה הוה כמו ערוה וזהו פי' דברי הש"ע דהוא לשין הרמב"ם שכתב אא"כ מצא בה ערות דבר דפירושו או ערוה או דבר דהיינו פשיעה כנגדו ולא ידענא למה לא פי' דבריו מהו ערות דבר:

אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' בסוף גיטין אמרינן כי שנא שלח רב יהודה (אומר) אם שנאת' שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח (פירש"י אם שנואה היא) (לפני המקום) (צ"ל פירש"י שנוי המשלח לפני המקום) ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' כו' מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך וכתב הטור וז"ל בד"א בזיוג שני אבל זיוג ראשון אין למהר לגרשה דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל אם מצא בה דבר ערוה או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון עכ"ל וקשה אי מצא בה פריצות אפי' ראשונה נמי ואין חילוק בין ראשונה לשניה אלא פשעה לנגדו דבראשונה אין לגרשה משא"כ בשניה אפילו פשעה לנגדו ולא נמצא בה פריצות וכן מבואר בטור החילוק ביניהם א"כ למה מחלק בגמ' בין זיוג ראשון לשני היה לומר ולא פליגי הא כשמצא בה פריצות אז אם שנאת שלח הא כשלא נמצא בה פריצות אלא פשעה נגדך אז שנוי המשלח כמו שפירש"י שנוי לפני המקום והא ודאי קושי' מנא לך לחלק בין הזיווגים כיון שע"כ יש חילוק אחר ונראה דהגמר' מדקדק בפסוק ואמרתם על מה מה שאלה היא זו והא יסוד של אמיתתנו כזה שאין יסורים בלא חטא ואסור להרהר אחר הקב"ה שנ' תמים תהיה כו' ולמה זכר הכתוב ואמרתם על מה כאלו אין עבירה באמירה זו ואינו כן אלא הענין הוא כן דמיירי ודאי בנמצא בה פריצות פעם ראשונה ויש בזה ב' סברות הפכיות האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ וכמ"ש הכתוב פוטר מים ראשית מדון ותכף יראה לבטל קודם שיתחזק המדון ביניהם להמקום ח"ו ע"כ לא יתן מקום כלל לזה ויש סבר' להיפך דלא יגרש מהר רמי יודע (שמא) תשוב ותתקן מעשיה כמו שדרכו של הקב"ה עם בריותיו מעביר ראשון ראשון וזהו החילוק שבין זיוג ראשון לזיוג שני דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו ובזיוג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין מלגרש (כי) מי יודע (שמא) תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו בזה אמרינן שנוי. המשלח אבל בזיוג שני תפוס ל' ראשון למהר לשלחה ע"ז אמר אם שנאת שלח תכף וע"כ מבי' הטור הפסק גרש לץ ויצא מדון דהיינו מדון דייק. כמאמר הכתוב פוטר מים ראשית מדון שצריך לבטל התחלת המדון אמר גם כאן גרש לץ ויצא מדון שיתבטל מהר ע"י הגירושין יצא כולו וע"ז אמר הכתוב וזאת שנית תעשה כלומר מה שאתם עושים עם הראשון אינו ראוי אלא עם שנית דהיינו זיוג שני לא תגרשי מהר את הראשונה וטעם החילוק דהראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך וזהו מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם כלומר תלמדו מן קב"ה שהוא מעביר ראשון ראשון עד כי יהי' מרוצה עמכם כן תעשו אתם ואמר ע"ז ואמרתם על מה כלומר מה טעם באמת יש חילוק בין הזיווגים שאמרת זאת שנית תעשו אני אגיד לכם והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף משא"כ בזיוג שני וכזה מתורץ קושי' גדולה מה שמקשה ב"י על הטור שמביא קרא גוש לץ ויצא מדון שבגמ' סייף גיטין אינו כלל אלא בגמ' אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה ולדידי ניח' שפסוק זה שייך על זיוג שני דצריך למהר הגירושין ע"ד הפסוק פוטר מים ראשית מדון כמו שזכרנו ומ"ש הטור אבל מצא כ' דכתיב גרש לץ כו' לא קאי על השנייה אלא אפי' על ראשונה ומבי' קרא דגרש לץ כו' דכולל ג"כ שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל המדון בגט דבראשונה אין למהר ובשני' יש למהר דרך זה נכון מאוד בגמרא בטור ופירוש הפוסקים בס"ד:

אשתו ראשונה אין הפירוש שלקחתה בראשונה אלא אותה שמגודלת עמך כמו שפירש"י סיף גיטין וז"ל זיוג ראשון אשר נעורים ובה משתעי קרא עכ"ל וכבר נתבאר דבשניהם מצוה לשלח אם נמצא בה דבר ערוה אלא החילוק הענין למהר לשלחה כמשמעות לשון הטור

אבל לא נתגרשה מדעתה זה דעת האגודה וק"ל במה דאמרי' בגמ' כי שנא שלח רבי יהודה אומר כי שנאת שלח (פסוק הוא במלאכי) אם שנא שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח פירש"י שנוי הוא לפני המקום המשלח ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוי ולא פליגי הא בזיוג ראשון הוא בזיוג שני דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות שנא' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' נמצא לדברי רש"י דהא דאמרי ביה יכול לגרשה בשביל הקדחת תבשיל דהיינו פשיעה הוא לצדדין דבזיוג שני הוא היתר גמור בשביל זה ובזיוג ראשון הוא היתר מצד זה דלא כייפינן ליה שלא להוציא אלא שנקר' שנוי נמצא שאם אין שם אפי' פשיע' אין היתר כלל אלא כופין אותו שלא יוציא וכן מוכח מהא דאמרינן א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מי כייפינן ליה לאהדור' א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד משמע אבל קודם שעבר וגירש ודאי כייפינן ליה שלא יעבור על ד"ת ולפי מה שזכרנו א"ש מ"ש ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה פי' אע"פ שיש לו יכולת לגרשה כיון שפשעה כננדו מ"מ הוא נקרא שנוי וכן הוא פטור וא"כ יתפרשו שפיר דברי הרמב"ם שהוא סעיף ג' כאן דה"ק לא יגרש אשתו ראשונה פי' והב"ד כופין אותו לזה אא"ב מצא בה ערות דבר פי' אפי' דבר לחוד דהיינו פשיעה נגדו וע"ז אמר הש"ע דהיינו הרמב"ם דאע"פ שפשעה לא ימהר לשלחה דנקרא שנוי לפני המקום ב"ה ואם אין משגיח בזה אין ב"ד כופין אותו אבל שניה אם שנאה דהיינו פשעה נגדו ישלחנה אפי' לכתחלה אלא דדברי (רמ"א) תמוה במ"ש אבל בלא"ה אמרי' כל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' דמשמע שאין דינו אלא נקרא שנוי ממילא אין ב"ד כופין אותו שלא להוציא כדאי' בגמ' שהבאתי וזה אינו כיון דאין לו אפי' דבר דינו שכופין אותו שלא להוציא ולא די לו במה שנקרא שנוי ומה שרוצה לעשות אין מוחין בידו א"ו מוחין בידו כיון דאין לו כח לגרשה מן התורה אלא כך היה לו לרמ"א לכתוב ואפ"ה שמצא בה דבר אמרי כל המגרש כו' ואגב שיטפ' דהרב לא דק כאן דעונש כל המגרש כו' הוא אפי' מצא דבר באשה ראשונה. אך דבר זה צריך עיון לפי דעת האגודה שזכר רמ"א כאן דיש חילוק בין גרש מדעתו לגירש בע"כ קשה למה חילק בגמ' דלא פליגי דהא בזויג ראשון וזה בזיוג שני דזה הוי חילוק רחוק ולמה לא אוקמוהו בזה הא דאמר אם שנאה שלח היינו במגרש מרעתה ובזה הזהירה שישלח דוקא ולא לעכבה אצלו והא דאמר שנוי המשלח אם מגרש בע"כ וכן יש להקשות בחילוק שבין פשיעה או לא דבזה היינו לומר דל"פ הברייתות ונראה לתרץ דהחילוק שבין זיוג ראשון לשני מרומז בפסוק דמבי' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה כו' ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך דצריך לדקדק מה שנית דזכר הפסוק אלא נראה דה"ק וזאת פי' אשה הזאת שהיא זיוג ראשון שנית תעשו פי' שאתה עושה עמה בדין אשה שנית וע"ז סיים הפסוק בין אשת נעוריך דהיינו זיוג ראשון ומ"ה מחלק גם בין התנאים בחילוק זה כנ"ל:
 

באר היטב

(ג) דבר:    ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד"ם חא"ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ"ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה"ג בשם הרא"ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס"ח סי' שנ"א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש"ס.

(ד) ישלחנה:    דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע"כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש