באר היטב על אבן העזר קמא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| באר היטב על שולחן ערוך אבן העזר קמא |

סעיף א[עריכה]

(א) מגורשת:    א"ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ"ב סעיף י"ג אינו גט כלל משום דכאן בתחלה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה. אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו ב"ש.

(ב) מיד בעלה:    וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוקא לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו ב"ש.

(ג) יכולה וכו':    ובתשובת הריב"ש סי' נ"ה כתב דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכא שום חשש איסור אם ישלח ע"י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא שליח קבלה לקבל מיד שלותו ועיין ב"ש.

סעיף ד[עריכה]

(ד) גיטה:    עיין בבדק הבית מה שהביא בשם תשובת הר"ל בן חביב ועיין ב"ש.

סעיף ט[עריכה]

(ה) עד א':    הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע"א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש"ק די אם ע"א מעיד על שליחתו דרישה וב"ח. וכן בש"ה די אם ממנה אותו לפני ע"א כי מצטרפים השליח ג"כ עם העד. וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע"א. והחולק הוא הרא"ש וס"ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה. אבל מ"מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ"ש בסמוך. ואם שנים הם שלוחים לכ"ע נעשה עדים והיינו דתנא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב"ח.

סעיף י[עריכה]

(ו) קבלה:    כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמיר' שעשאו אותו לש"ק עיין ב"ש.

סעיף יא[עריכה]

(ז) בעדים:    היינו ש"ה אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו בעדים לש"ק כיון דהגט אינו בידו עיין ב"ש.

סעיף טו[עריכה]

(ח) שלחוה וכו':    כתב המגיד בשם הראב"ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעיסקי גיטין דאל"כ מהיכי יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפי' אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה. אמר לשלשה כל מה שתירצו לעשות בכתיבת גט לאשתי יהא עשוי נראה דמהני לכתוב ולתת דלא גרע מגרשוה. הרמ"ט ח"א סי' קצ"ה. ח"ב סי' יו"ד. אמר לראובן כל מה שתרצה לעשות בגט זה עשה באופן שכל מה שעשה ויגמר על ידך בגט זה כאלו אני בעצמי עשיתיו. שליח שווי' הרמ"ט שם.

(ט) כלום:    מיהו ספק גט הוי. פוסקים.

סעיף טז[עריכה]

(י) החולי:    ה"ה שאר חולה אחר ג' ימים וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד"מ בשם הר"ן.

(יא) בשיירא:    פרש"י היוצא למדבריות. משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב"י. שבוי שהשבאים מוליכין אותו ולא היה יוכל להתמהמה דלא בעי למימר תנו הראנ"ח ח"א סי' ע"א. מי שהיה רוצה ללכת לדרך ורצה לתת גט לאשתו ונדחה הענין אעפ"י שאמר כתבו וחתמו לא יתנו הרא"ם ח"א סי' ל"ג.

סעיף יז[עריכה]

(יב) נשמה:    וצריך בדיקה ג"פ שמא נטרפה דעתו. ר"ן.

סעיף יט[עריכה]

(יג) קולי וכו':    או מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב. כתב הב"ש לתירץ ראשון של תוספ' בגיטין דף ס"ו ע"א בד"ה כל השומע קולי וכו' מהני. ולתירץ ב' לא מהני. ועפ"ז הקשה מריש פרק המדיר ע"ש. ולא הבנתי. חדא דלפי דבריו דלמד הפשט בתוס' בתירץ א'. דכי אמר כל הרוצה לתרום יתרום דהוי שליחות ממש רק לענין נדרים לא חשיב הנאה. א"כ קשה אמאי לא אמר כל השומע קולו יתרום כמו שאמר גבי גט. ועוד קשה לפי דבריו מה מתרץ תוס' בתירץ ב' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. א"כ אי לא הוי שליחות באומר כל הרוצה לתרום וכו' אמאי מהני גבי תרומה. וע"ק לדבריו. למה הקשה קושייתו על המקשן דלפי חילוק של תוס' לא הקשה המקשן מידי בכתובות וכו'. למה לא הקשה לפי האמת דקי"ל דצריך שיאמר כל הזן אינו מפסיד. למה לא אמר כל השומע קולי יזון דאע"ג דהוי שליחות לענין גט מ"מ לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה. ע"כ אני אומר דאישתמיטתיה ליה דברי הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"ב ע"ש ובתוס' י"ט פרק ד' דנדרים משנה ג'. דמצינו למידן דג' חילוקים יש. דלגבי תרומה צריך שיאמר דוקא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ובגט דוקא כל השומע קולי. ובמזונות דלא צריך גילוי דעת ולישנא מעלייא מהני אם אמר כל הזן אינו מפסיד עפ"ז לא קשה מידי ודו"ק. וע"ל סי' ע' ס"ק כ"א.

(יד) אדם:    ע"ל סי' י"ז סעיף יו"ד שם כתב בזמן הזה לא סמכינן על ראית בבואה דבבואה.

סעיף כא[עריכה]

(טו) האב:    אבל שניהם האב והבן לא נעשו שלוחים ולא היה דעתו אלא על אחד מהם מהרש"ל.

סעיף כד[עריכה]

(טז) למקום:    דוקא ממקום למקום א"צ הרשאה ע"פ הדין. אבל בעיר א' צריך הרשאה ע"פ הדין ועיין רש"ך ח"א סימן קמ"ב.

(יז) אלא לפי וכו':    אבל בש"ק צריך ומחמירין בקיום דידיה כמ"ש בסמוך.

(יח) בה וכו':    ואם שינה דינו כמו בר"ת וכשר. ב"ש.

(יט) הגט:    בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"א כתב בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום דעידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה ב"ש. ומ"מ כמה רבנים לא רצו להורות להתיר כנה"ג דף קס"ג ע"א.

(כ) השליחות:    והגט פסול ד"מ ועיין ב"ש.

(כא) סגי:    ב"ש העלה אפי' אם אין ניכר שום חתימה או אפי' אין מקוים כשר.

סעיף כה[עריכה]

(כב) לדקדק:    כלומר באמת אין קפידא ממ"נ אם הוא גדול יוכל לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושיו קידושין וא"צ גט. ובד"מ כתב דיש לחוש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט.

סעיף כז[עריכה]

(כג) ניכרות:    ול"ד להרשאה של ש"ה דא"צ להכיר החתימות. דשם מקילין משום הגט בידו משא"כ בש"ק. דלכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות. אבל במקום עיגון מקילין אפי' בש"ק אם הביא שטר חתום. מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דא"י לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן. וכשרוצים לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה. אפי' אם הם בעצמם מכירים החתימות מ"מ צריך להיות הקיום בשלשה דלא כסמ"ע בחושן משפט סי' מ"ו ס"ק ז' ע"ש ועיין ב"ש.

סעיף כט[עריכה]

(כד) לגרש וכו':    כתב ט"ז אם אי אפשר בלא ש"ק יכולה לעשות ש"ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דיינים. וב"ח ג"כ התיר לעשות ש"ק ומעשה היה באחד שהיה עתים שוטה ועתים חלים וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקום שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש"ק שלה.

סעיף ל[עריכה]

(כה) הרשאת:    כתב הד"מ בתחלה ממנין השליח קודם שמצוה לכתוב ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא. וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה. וכותבים ושליח שליח עד מאה. אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחים עד מאה י"ל דקאי הכל על הראשון דהוא יוכל לעשות שלוחים עד מאה אבל השני א"י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח. וכותבין אפילו בלא אונס. ואם לא כ"כ בפירוש מ"מ יוכל לעשות שליח בלא אונס. וכינוי שליח אין כותבין. עב"ש.

סעיף לא[עריכה]

(כו) מחש"ו:    ורשעים כשרים לשליחות אלא דאין לסמוך על דבורם מה שאומרים ב"נ לכן בעי' כשרים לשליחות. וכן כשהגט מקוים דא"צ לומר ב"נ כשר לשליחות. כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין ב"ש.

סעיף לג[עריכה]

(כז) מומר:    כתב הרדב"ז ח"א סי' ר"ה הגונב מן הנכרי ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו מטעם דאיהו סבר מצוה קא עביד ולכן כל שלא התרו בו והודיעוהו שהוא נפסל לעדות מותר לגרש בזה שהביא ומתקיים ע"י שאומר בפ"נ. ועיין מ"ש הכנה"ג דף קס"ד ע"א. החשוד על העריות אפי' שלא בא על הערוה ממש אלא שעסקו עם הנשים תמיד ומייחד עמהם לא יהיה שליח להביא את הגט ואם הביא ונתקיים הגט בחותמיו כשר הרדב"ז שם.

סעיף לו[עריכה]

(כח) שזאת אשתו:    בעל ת"ה סי' (רל"ה) [רל"ח] חוכך להחמיר בזה דלא סגי קרוב או פסול והר"ם מטראני ח"ב סי' קי"ט כתב דבעד א' לא סגי אלא צריך שני עדים. וכ"כ הראנ"ח ח"א סי' פ"ט ועיין כנה"ג קס"ד ע"א.

סעיף לז[עריכה]

(כט) או נאנס:    ואם יש בידו הרשאה דיוכל לעשות שליח אע"ג דלא כתב דיוכל לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יוכל לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול"ל הרשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפילו בלא אונס ב"י ד"מ ב"ש ועיין ס"ק כ"ה.

(ל) הבעל:    וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהא נאמנת ש"ג.

(לא) ימסור:    משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך למ"ד יום.

סעיף לח[עריכה]

(לב) אחר:    ואם גילה דעתו דאינו מקפיד יוכל לעשות שליח ב"ש.

(לג) אחר:    וא"ל ממעשה דרבא בגיטין דף כ"ט ע"ב דאמר רבא מ"ט משום דאנוס האי נמי אנוס הוא וכו' ע"ש. ולמה לא שאל שמא פירש לו המשלח שלא ישלחנו ביד אחר. דהואיל דאמר רבא לשליח מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח וכו'. ממילא אי הוי המשלח פירש לשליח שלא ישלחנו ע"י אחר. הוי השליח אמר לן ולא הוי שתק. דע"כ לסמוך אנן אשליח דאל"כ לעולם לא נוכל לעשות שליח שליח דילמא המשלח פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר. אלא ודאי מסתמא היכא דשמע השליח ומרוצה שנעשה שליח אחר אמרינן מסתמא דלא פירש המשלח דאל"כ הוי השליח הזה אמר לנו ולא הוי שתק. ובזה יתורץ קושית הב"ש. ומה שהקשה הר"ן למה לא שאל שמא אמר הולך סתם ויוכל לעשות בלא אונס ע"ש. גם זה אינו קושיא למה ישאל בחנם הא השתא הוי אונס ומאי נפקא מיניה עיין ודו"ק.

(לד) סתם:    אמר לשליח כל מה שיעשה ויגמר בגט הנזכר ע"י כאלו אני עשיתי בעצמי יכול למנות שליח אחר בלי אונס הר"ם מטראני ח"א סי' קצ"א.

סעיף מב[עריכה]

(לה) מיורשיו:    וה"ה אם השני חי יוכל הראשון ליקח ממנו הגט ט"ז ב"ש.

סעיף מג[עריכה]

(לו) מילי:    כיון דאינו מוסר לו שום דבר אבל ש"ה מוסר לשליח הגט עיין ב"ש. ועיין כנה"ג דקס"ד ס"ב.

(לז) ב"ד:    בהא השליח א"צ לומר בפ"נ. וכן יוכל לעשות שליח בלא אונס עיין ב"י.

סעיף מד[עריכה]

(לח) א':    כתב הרשב"א אם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה עיין ב"ש.

סעיף מה[עריכה]

(לט) פלוני:    אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני הוי קפידא. משא"כ אם אמר שיתן בעלייה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא"כ שאמר אל תתנהו אלא כך וכך וכו'.

סעיף נג[עריכה]

(מ) בחותמיו:    משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ב"ש.

(מא) מגורש':    אבל חוששין לקדושין של אחר ב"ש.

סעיף נה[עריכה]

(מב) נאמן:    אפילו בלא מיגו.

סעיף ס[עריכה]

(מג) שנים:    אבל כשמבטל בפני השליח א"צ שנים כ"ה דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ר"פ השולח מסופקים בזה ב"ש.

(מד) בדבר:    ואם הגט בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור א"ע על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו עיין ב"ש.

סעיף סב[עריכה]

(מה) לרוץ:    וה"ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה.

(מו) אקיימנה:    ט"ז כתב דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי גילוי מלתא. אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תוך כדי דיבור אז השליחות נעשה ע"מ כן. ואז אם ראובן בעיר ולא יוכל להתפייס עמה א"י ליתן לה הגט ב"ש.

סעיף סג[עריכה]

(מז) עבר:    בטל בפתת תחת הטי"ת לשון עבר. וצירי תחת הטי"ת משמע להבא.

סעיף סה[עריכה]

(מח) דעתו:    אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי"ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גט לא הוי דהא ראינו דכוונתו הי' לבטל ולא לערער ב"ש.

סעיף סו[עריכה]

(מט) לעולם:    ואם גירש ה"ז ספק עב"ש.

סעיף סח[עריכה]

(נ) שמים:    ובשבו"י נסתפק הראב"ח סי' ע"א שלא ליתן אותו לכתחלה בחזקת שהוא קיים עיין כנה"ג דף קס"ה ע"ב.

סעיף סט[עריכה]

(נא) עכו"ם:    ולכמה פוסקים בין בדא"ה בין בד"י הוי ספק עיין ב"ש וע"ל סי' י"ג ס"ק קי"ג.