טור אבן העזר קכה
<< | טור · אבן העזר · סימן קכה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
כותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר. בדיו, בסם, בסיקרא, בקומוס, ובקנקנתום, באבר, בשחור, ובשיחור.
פירוש באבר - חתוכי אבר מעורבים במים. שחור - פחמים מעורבים במים. שיחור - אירמנטי.
והרמב"ם כתב: כתבו בשחור ובשיחור באבר כשר ואין כותבים בהם לכתחילה. ואין נראה כן מלשון אדוני אבי ז"ל.
וכותבין אותו במי עפצים, והוא שלא יהיה הקלף מעופץ, אבל אם הוא מעופץ לא, שאין מי עפצים ניכר על קלף מעופץ.
אין כותבין במי פירות.
חקקו על הטבלא - חקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע, כשר. חקק תוכו וסביבותיו ונמצא הכתב בולט, פסול.
חקק הגט בחותם והכה בו על הטס עד שנראית כתיבת הגט בהם, פסול.
לשון הרמב"ם: חפר יריכי האותיות כשר, וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס עד שבלטו פני הטס, אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן כמין דינרי זהב פסול שאין זה כתב. המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על הטבלא תבנית כתב, הרי זה כשר. עד כאן.
אין צריך שיהיו האותיות מוקפים גויל. ומכל מקום נהגו להחמיר לעשות מוקף גויל.
ויש שמצריכין לעשות בו זיינין באותיות שעטנ"ז ג"ץ. ובספר התרומה כתב שאין צריך ויש למנוע מלעשותן.
ואם יש בו אותיות דבוקים, יכול לגרר הדיו שביניהן להבדילם. אבל אם נפלה טיפת דיו בתוך האות ואינה ניכרת, אינו יכול להעביר הדיו לתקן האות דהוה ליה חק תוכות.
וכתב בספר התרומה: ואף אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשכת ידו ונסתמה, אין יכול לגרר הדביקות לפתחה דהויא ליה חק תוכות.
ונוהגין לשרטטו. וכתב רב האי לפי שנקרא ספר.
ונוהגין לעשותו י"ב שיטין. רמז לדבר בשם רבינו תם "גט" עולה י"ב. ואם חסר מי"ב או יתר עליה לא נפסל.
ויחתוך הקלף שיהא ארכו יותר על רחבו.
וכתב בספר התרומה: ולא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל לתוך הגליון, ולא יהא בו שום טשטוש, ולא יכתבנו על המחק.
כתב הרמב"ם: צריך שיהא הגט מבואר היטב באותו כתב שיכתבנו עד שידעו לקרותו הקטנים שיודעים אותו הכתב שאינם לא נבונים ולא סכלים כקטנים אלא בינונים, ולא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה, היה בו משמעות שני ענינים או שהיה בכתב עקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנה ענין אחר הואיל ונקרא לענין אחר אף על פי שיש בו משמעות גירושין ויש בו מענין גירושין הרי זה פסול. עד כאן.
שאלה לאדוני אבי ז"ל: גט הבא מארץ מרחק ויש בו אותיות שמשתנות ממדינה למדינה, שיש מקומות שכותבין נון זקופה כמו זי"ין, ורי"ש כותבים גג שלה קצר עד שנראה כמין יו"ד. תשובה: צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום כתיבתו לינוקא דלא חכים ולא טיפש, ואם לאו אין כאן גט כלל.
כתב עוד הרמב"ם: גט שנמחק בו אות או תיבה שתלה בין השיטין - אם מטופס הגט הרי זה כשר, ואם מהתורף אינו גט. ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק - אפילו מתורף הגט כשר. וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין - הרי זה גט בטל. אבל נקרע קרע שאינו של בית דין - כשר. נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה - כשר. נמחק או נטשטש ובבואה שלו קיימת - אם יכול לקרות כשר, ואם לאו אינו גט. במה דברים אמורים כשהגט יוצא מתחת ידה בעדי חתימה ואין כאן עדי מסירה, אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט לפניהם והיה כשר - הרי זה כשר אף על פי שתורף הגט על המחק או בין השיטין או שהוא קרוע שתי וערב כשנתנו לה בפניהם. עד כאן.
ורבינו סעדיה כתב דמחק בשמו ושמה פסול אפילו אם הוא מקויים, ושאר מחקים אם נתקיים כשר בדיעבד אבל לא לכתחילה. ורבינו נסים כתב כדברי הרמב"ם ז"ל שבכל מקום שנמחק ונתקיים כשר, ובטופס כשר אפילו בלא קיום, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שגט שיש בו מחקים וקיומים כשר.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר וכו' משנה בפ"ב דגיטין (דף יט) בכל כותבים בדיו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא ובגמרא תני רבי חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ופירש"י סם אורפימנט וכ"כ הערוך וסיקרא צבע אדום שקורין מיניא"ו קומוס פירש"י והערוך שרף האילן ובלע"ז גומא קנקנתום פירש"י אדרימנט וכתב שהוא שיחור הנזכר בברייתא והתוס' חלקו עליו ופרשו דשיחור הוא אדרימנט וקנקנתום הוא קרקע ירוקה שקורין וידרי יאולה בלע"ז וכ"כ הר"ן והמרדכי וכ"כ ג"כ בערוך שקנקנתום הוא ויטריאו"ל ובלשון ישמעאל הוא אלזאגא ואיתא תו התם בגמרא איתמר עדים שאין יודעין לחתום א"ר מקרעין להם וכו' ושמואל אמר באבר באבר ס"ד והתני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ל"ק הא באברא הא במיא דאברא ופירש"י באברא. לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחיר אינו כתב במיא דאברא מים ששרה בהם שחיקת אבר וסובר רבינו דשחור שפירש"י פחמים יש לפרש דומיא דאבר דלשפשף בחתיכת פחם על הקלף ומשחיר אינו כתב וכי מכשירים בשחור היינו בפחמים מעורבים במים ואף ע"ג דרב אמר מקרעין להם נייר חלק ור' אבהו אמר במי מילין ורב פפא אמר ברוק לאו משום דפליגי אדשמואל אלא כל חד נקט גוונא דמתחזי ליה שפיר טפי ומ"מ בפירוש ברייתא דכתבו באבר כשר מודו כ"ע דהיינו במיא דאברא דוקא כדפריש שמואל וזה נראה שהוא דעת הרא"ש שכתב לדשמואל ומאי דאקשו עליה מברייתא ומאי דשני הא באברא הא במיא דאברא אבל הרי"ף השמיט להא דשמואל וכתב הברייתא סתם כתבו באבר כשר ולא חילק בין אברא למיא דאברא משמע דס"ל דרב פליג עליה דשמואל בפירוש הברייתא וס"ל דכתבו באבר כשר לא שנא באברא לא שנא במיא דאברא וקי"ל כרב באיסורי וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ד כתבו באבר כשר ולא חילק בין אברא למיא דאברא והתימא על הר"ן שלא דקדק בכך לדעת הרי"ף וכתב כתבו באבר ששרה במים שחיקת אבר וכפירש"י ואיפשר דסובר הר"ן דכיון דתנן כתבו ודאי במיא דאברא הוא דמיקרי כתיבה דאילו באבר גופיה לא מיקרי כתיבה אלא רשימה והרמב"ם כתב בפ"ד כתבו בשחור וכו' ואין כותבין בהם לכתחילה וטעמו משום דאיתנו בברייתא בלשון דיעבד וכ"כ ה"ה וגם הר"ן ופשוט הוא :
ואין נראה כן מל' א"א הרא"ש ז"ל לא ידענא מהיכן דייק לה רבינו שהרי הרא"ש כתב לשון הברייתא סתם כתבו באבר וכו' דמשמע דיעבד ושמא משמע ליה לרבינו דכתבו לאו לישנא דדיעבד הוא אלא לפי שאין דרך לכתוב באלו הדברים קתני כתבו ותדע מדאמרינן בגמרא ובכל דבר המתקיים לאיתויי מאי לאיתויי הא דא"ר חנינא כתב במי טריא ואפצא כשר והא מתני' לכתחלה היא כדקתני בכל כותבין וקתני בכל דבר המתקיים לאיתויי מי טריא ואפצא וכותבין בהם לכתחלה ואעפ"כ תני להו ר' חנינא בלשון כתבו אלא ודאי כתבו לאו לשון דיעבד הוא דלשון דיעבד לא הוי אלא אי הוי תני הגט הכתוב באבר בשחור ובשיחור כשר והרמב"ם סובר דההוא דרבי חנינא דגלי לן תלמודא שהיא לכתחילה הוי לכתחילה אבל הא דרבי חייא נקטינן לה כפשטא דכתבו דהוי דיעבד ומשום דס"ל לתלמודא דההיא דרבי חנינא הוי לכתחילה ודרבי חייא הויא דיעבד לא אמר דמתני' לאיתויי דרבי חייא כדאמר לאיתויי דרבי חנינא:
וכותבין אותו במי עפצים וכולי היינו דר"ח שכתבתי בסמוך ואוקימנא לה בגמרא בדלא אפיצן הקלפים דאי אפיצן כיון דמראה הקלפים כמראה הכתב אינו ניכר וכתב הרמב"ם בפ"ד שאם כתבו במי עפצא ע"ג מגילה עפוצה שאינו גט וטריא הנזכר בדברי רבי חנינא פירש"י שהוא מי גשמים ובל"א פירש שהוא פרי כעין עפצים ורבינו תפס עיקר פי' השני ומש"ה לא הזכיר אלא מי עפצים וכן הרמב"ם בפ"ד לא הזכיר אלא מי עפצים משמע נמי דכפי' שני ס"ל:
אין כותבין במי פירות משנה כתבתיה בסמוך וכתב הרמב"ם בפ"ד שאם כתבו אינו גט:
חקקו על הטבלא חקק ירך האותיות שנמצא הכתב שוקע וכו' שם (כ:) ת"ר וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהי עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות ל"ק הא דחק תוכות הא דחק יריכות ופירש"י דחק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהן והעץ נשאר כמות שהיה כדפוס האותיות מאליו הא דחק יריכותיהן של אותיות דהיינו הן ממש שישקע הכתב זו היא כתיבה:
חקק הגט בחותם וכו' ג"ז שם א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחרץ חריץ או כנופי מכניף ופירש"י רושמא. חותם המטבע: מחרץ חריץ. התוכות והסביבות של צורתו שהיא שוקעת חורצין ודוחקין תוכו וסביבות של צורת הדינר עד שעומדת צורת הדינר בולטת כמו שהיתה ונ"מ שאם חקק את הגט בחותם וכתבו ע"ג טס לא הוי כתב דחק תוכות הוא או כנופי מכניף צורת החותם שהיא שוקעת בשתוכותיה דוחקים את תוכות של דינר ונכנס הזהב קצת בדוחק בתוך שקיעת הצורה נמתח מתוך דוחקו ונכנס לתוך הצורה ולאו ממילא הן אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים א"ל מחרץ חריץ:
לשון הרמב"ם חפר יריכי האותיות וכו' ומה שהכשיר בחקק יריכות מאחורי הטס עד שבלטו פני הטס מבואר שם בגמרא ומה שהכשיר במקרע על העור כתב הרב המגיד וגם הרשב"א והר"ן בפ"ב דגיטין דבירושלמי מכשיר במקרע ופוסל ברושם ובתוספתא תניא איפכא ותמהו על הרמב"ם שהכשיר בשניהם :
א"צ שיהיו האותיות מוקפות גויל וכו' דעות הפוסקים בדין זה חלוקה שיש פוסלין לכתחלה כלומר כל זמן שלא ניתן מיהו היכא דניתן מודו דכשר ובעלי הסברא הזאת הם בעל התרומה וסמ"ג וסמ"ק וכלבו וכולם נמשכו אחר מה שכתבו התוס' בשם ר"י ובסמוך אדקדק בו בס"ד וגם זה דעת הרא"ש בתשובה שהרי כתב בכלל מ"ה דבוקות האותיות פוסלין בארצנו וכך היו עושים בצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו וכתבו התרומה וסמ"ג דהא דצריך שיהיו האותיות מוקפות גויל לא משום דנקראת ספר דהא לספירת דברים הוא דאתא אלא שאין נקרא יפה כשאות נוגעת בחבירתה וי"א שאין קפידא בדבר ואפי' לכתחלה וכתב ה"ה שזה דעת הרמב"ם והרמב"ן ושהוא ג"כ דעת רוב הפוסקים ועיקר והתוספות כתבו בפ"ב דגיטין אהא דאמרינן לא צריכא דמעורה מכאן מדקדק ריב"ם דאין צריך בגט שתהא כל אות מוקפת גויל מד' רוחותיה ור"י אומר דאין מכאן ראיה דהא דקאמר דמעורה היינו רגל כ' של שיטה עליונה וכו' ומ"מ נראה לר"י דאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בס"ת וכו' אבל בגט ליכא קפידא עכ"ל. ודבר זה כתבוהו הרא"ש והמרדכי והרשב"א והר"ן ומפשט דברי ר"י משמע דאפי' לכתחלה מכשיר באין האותיות מוקפות גויל וכדכתב אבל בגט ליכא קפידא וליכא קפידא לכתחלה משמע וכן משמע מדברי המפרשים הנזכר דס"ל דלר"י נמי אפי' לכתחלה ליכא קפידא אבל לדעת התרומה וסמ"ג והנמשכים אחריהם צ"ל שסוברים דע"כ לא מכשיר ר"י אלא בדיעבד אבל לכתחלה בעינן שלא יהיו דבוקות וליכא קפידא דקאמר היינו היכא דניתן כבר ולא ידעתי מנין להם דר"י סבר הכי דפשט לשונו כדכתבתי לעיל משמע ומ"ש רבינו ומ"מ נהגו להחמיר לעשותו מוקף גויל הם דברי הרא"ש שם וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב:
ויש שמצריכין לעשות בו זיינין וכו' סברות אלו כתבם בעל התרומה בסי' קי"ד והמרדכי בריש גיטין והגהות מיימון בפ"ד שריב"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם לא יעשה תגין וזיונ"י כמשפטן א"כ לא מיקרי אות בלא תגין ודחה בעל התרומה ראייתו והעלה ומ"מ כיון שאין רגילות לעשות תגין באותיות הגט אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על שאינן עשויין כן ועוד שיש הרבה סופרים שיעשום כמו מקלות על האותיות לבלתי ידעו לעשותן כהוגן וע"י כן יקלקלו הכתב שלא תהא נקראת אות הילכך טוב לחדול ולעשות כמנהג עכ"ל וכ"כ בסמ"ג:
ואם יש בו אותיות דבוקות יכול לגרר הדיו וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין וגם המרדכי בפרק הנזכר ואפילו בתפילין ומזוזות כתב בספר התרומה דמועיל תיקון בתיבות ולא דמי לחק תוכות ותמיהא לי על תשובת הרא"ש שכתוב דבוקות האותיות פוסלין בארצנו ולא אשכח לה שריותא אלא היכא דא"א להביא אחר ואפילו איפשר להביא אחר יגרור הדבוקות ושמא סובר הרא"ש דנהי דבגרירת הדבוקות לא מיפסל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגררם הסופר שכתב הגט במצות הבעל אבל אחר לכתחלה לא אלא היכא דלא איפשר ואע"ג דגבי תפילין שרי לגרור הדבוקות אלמא לא חשיב כתב דא"כ ה"ל כתבה למפרע ופסולים האי טעמא סגי לאכשורי בדיעבד או היכא דלא איפשר אבל היכא דאיפשר לכתחלה צריך שלא יגררם אלא מי שצוה הבעל לכותבו כיון שע"י גרירה זו חשוב גט כשר לינתן לכתחלה כנ"ל ואם רגלי ההי"ן וקופי"ן נוגעין בגגין אי מהני להפרידם בסכין יתבאר בסי' קכ"ו בס"ד:
אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך האות וכו' כ"כ הרא"ש בפ"ד דגיטין ודין זה וגם דין הרוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשך ידו ונסתמה וכו' הוזכר גם בסמ"ג ומשמע מדבריהם דלא מפסיל כשמתקן ע"י מחיקה אלא כשנשתנית צורת האות על ידי הדיו שנפל בה אבל כשלא נשתנית צורת האות יכול למחוק טיפת הדיו דלא מיקרי חק תוכות מאחר שהאות היתה ניכרת והכי דייק לישנא דהרא"ש וסמ"ג ובספר התרומה מפורש ביותר אבל מהרי"ק כתב בשורש צ"ח דמשמע מלשון הר"פ שאם נפלה דיו לתוך האות אע"פ שהאות ניכרת אין לתקן על ידי מחיקה ואם ה"א או קו"ף נוגעים רגליהם לגגם והפרידם כתב מהרי"ק בשורש ע"א דלא מיקרי חק תוכות שהרי במרדכי הכשיר אפילו בס"ת ותפילין לעשות כן ומ"מ כתב בשורש צ"ח דלכתחלה אין לסמוך על הפרדת סכין ואכתוב עוד בזה בסימן קכ"ז גבי ה"א דלמהך בס"ד וכתוב בכלבו וסמ"ק שאם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש בזה והר"פ כתב ומורינו רבינו ברוך פסיל ליה וכן נהגו העולם עכ"ל וכתוב בתרומות הדשן סימן רכ"ח דכל חק תוכות דפסלי הגאונים על ידי מחיקה לא כתבו אלא שעל ידי מחיקה לבדה נתקן האות מקלקולו אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף על המחיקה לשווייה אות בכה"ג לא נפסל משום חק תוכות וכן השיב לי חד מרבוותא והביא ראיה מלשון הטור וסמ"ק אך סמ"ג שכתב דקודם שנגמר האות ונפלה עליה טיפת דיו מיקרי טפי חק תוכות משנפלה אחר שנגמר כבר האות לכאורה פליג אסברתינו דכיון שלא נגמר האות א"כ צריך לכתוב ולהוסיף אחר הגרירה ואפ"ה קרי תק תוכות אמנם י"ל דאיירי כגון שנפלה טיפה במקום רגל של אל"ף או תי"ו ומחק מן הכיפה בכל צידיה עד שנעשה רגל כתקנו ובדרך זה נגמר האות ע"י מחיקה וגרירה לבדה עכ"ל ומשמע לי למידק דהכי ס"ל לסמ"ק מדכתב וכתב ולא וחקק מכאן שאם לא נעשה האות כתקנה כגון מדלי"ת ה"א וכיוצא בו אין למחוק לקוצו של ה"א לתקנה לאות דלי"ת עכ"ל וכל כה"ג משמע שאינו צריך תיקון אחר זולת המחיקה וגם הכל בו כתב כדברי סמ"ק בנפל בה דיו אחר שנעשה כתקנה ואח"כ כתב ואם יפול דיו על האות הכתיבה שלא יתקן אותה משום חק תוכות אמנם מיו"ד וא"ו וכיוצא בהן לעשות מטיפה שנפלה אות שלימה אין בכך כלום וכשר כי זה חק יריכות וכשר ע"כ וא"א לומר דמכשיר ביו"ד וא"ו הנעשים מטיפה ע"י מחיקה לבד דא"כ היכי קרי ליה חק יריכות אלא ע"כ לומר דה"פ שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשותה יו"ד או משך אותה לעשותה וא"ו אע"פ שתחלת האות ע"י טיפת דיו דליכא כתיבה כיון שגם הכתב סיים בעשיית האות שפיר מיקרי חק יריכות והיינו כמו שכתב בעל תרומת הדשן דגם סמ"ק סובר דלא מיקרי חק תוכות אלא כשנתקן האות על ידי מחיקה לבד אבל היכא שצריך להוסיף ולכתוב שפיר מיקרי חק יריכות שהרי הכלבו כתב דברי הסמ"ק וכתב דברים אלו וע"כ יש ליישב כי היכי דלא ליסתרו דבריו אהדדי :
ונוהגים לשרטטו בספר התרומה כתוב צריך לשרטטו והרשב"א כתב בתשובה (סי' ר"כ) שרטוט אינו צריך שהרי שנינו על הכל כותבין על היד של עבד ואין משרטטין יד של עבד והדין נותן שבכל מקום לא הצריכו שרטוט אלא משום כתיבה תמה ובגט אינו צריך כתיבה תמה : כ' בקונדריסין בשם התרומה שצריך לשרטט ג"כ מן הצדדין כתוב במרדכי דהלכות מזוזות בשם אז"ק דמסופק רבי' שמחה אם צריך שרטוט שיהא ניכר וקיים לעולם כגון לשרטט בברזל אי סגי בשרטוט כדי שיהא נראה לסופר שיכתוב בשוה כגון בבדיל או בעופרת ואע"פ שלאחר זמן נמחק השריטה או אם יוכל לשרטט בדיו או בצבע וקצת נראה ל' שרטוט גומא וחריץ ובה"ג בענין חליצה כתב הלכתא כרבי יצחק דאמר ג' אין כותבין ואי שרטט בדיותא לאו כלום הוא עכ"ל ואח"כ בדיני ס"ת כתב המרדכי תניא במ"ס מסרגלין בקנה לאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שהשירטוט ע"י צבע וכיוצא בו עכ"ל וגם הכלבו כתב צריך לשרטט בברזל ולא באבר וצ"ל שאם שרטטו בעופרת לא מיפסל בהכי משום כתב שע"ג כתב כדמשמע בפ"ב דגיטין (יט.) גבי עדים שאין יודעים לחתום דאמר שמואל רושמין להם באבר ואע"ג דאמרינן דרב אמר מקרעין להם נייר חלק ור' אבהו אמר במי מילין ורב פפא אמר ברוק לאו משום דפליג אדשמואל אלא כל חד נקט גוונא דמתחזי ליה שפיר טפי מיהו כבר כתבתי בסימן זה שזה דעת הרא"ש ורבינו ושאין נראה כן מדברי הרי"ף והרמב"ם אלא דאפי' באברא גופיה מיקרי כתיבה וא"כ לדידהו ה"נ אם שרטט באבר לאו כלום הוא דהוי כמו שרטט בדיותא דפסל בה"ג וכתבו הקונדריסים ועל השרטוט מקובל אני מרבותי שהשרטוט מבחוץ וכן עמא דבר וא"ת א"כ אמאי אין משרטטין באבר י"ל דאפ"ה נראה מבפנים צבע האבר אבל בברזל או בקנה אינה נראה כשמשרטטין מבחוץ אלא כשמשרטטין מבפנים אפילו בברזל יש לחוש שלפעמים נראה לכך התקינו שישרטטו מבחוץ:
ונוהגין לעשותו י"ב שיטין וכו' כ"כ סמ"ג והתרומה ובמרדכי ובתוספות והרא"ש בריש גיטין ושם נתנו סמך לדבר ובתשובת הרא"ש כלל י"ז סימן י"ב כתוב דין הוא שיהא בגט י"ב שורות בלא שורה של חתימת העדים וכתוב בקונדריסים ויש שמשרטטים י"ג שיטות ואותה שורה אחרונה מחלק אותה לשתי שורות קצרות אשר בה יחתמו העדים זה תחת זה עד כאן לשונו וכן אנו נוהגין:
ואם חסר מי"ב וכו' כך כתב הרא"ש בריש גיטין אבל בתשובה כתב וגט שאינו משורטט בי"ב שיטין פוסלין בארצנו ובצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו עכ"ל והרשב"א כתב בתשובה ח"א סימן אלף ש' ראיתי הכל נוהגין עכשיו לכתוב י"ב שיטין ותולין הדבר בגימטריא של גט שהוא עולה י"ב אבל אני לא מצאתי בא' מב' התלמודים שום זכר לזה כלל אדרבה שנינו על הכל כותבין על עלה של זית וסתמא דמילתא עלה של זית אינו מכיל י"ב שיטין אלא שטוב לכתחלה לכתוב י"ב שיטין לחוש למה שהעולם נוהגין כן שיחתמו באותה שיטה של י"ב שנגמר בו הגט או בשיטה בפני עצמה מלבד הי"ב שיטין ע"כ. כתב בתשובת הר"ש בן הר"ש בר צמח אם נכתב הגט בלא שרטוט או בפחות מי"ב שיטין או יותר תתגרש בו:
ויחתוך הקלף שיהא ארכו יותר על רחבו כך כתוב בסמ"ג והתרומה ומפרש טעמא שיהא כדין ספר ולא יהא נקרא אגרת וכתב רבינו בסדר כתיבת הגט שבסימן קנ"ד ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו לסופו וכ"כ בסמ"ק ארכו קרוי מתחלת הגט עד סופו לצד העדים אמנם נהגו שלא להקפיד ובקונדריסים כתב ולבי מגמגם איך נהגו שלא להקפיד לכתחלה וכל הספרים כתבו דצריך ונ"ל הטעם דנהגו שלא להקפיד בכתב כמ"ש הר"ם ווי העמודים גבי ס"ת שאין לעשות שע"י כך יקלקל לעשות אותיות קצרות או רחבות שלא כדת עכ"ל ול"נ דאי מהא לא איריא דא"כ יותר ה"ל שלא להקפיד על שיהיה י"ב שיטות כדי שלא יקלקל לעשות אותיות קצרות או רחבות שלא כדת אלא הטעם שנהגו שלא להקפיד הוא מפני שהכותבים שיהא ארכו יותר על רחבו הוא מטעם שנקרא ספר ואנן ס"ל דספר לספירת דברים הוא דאתא וכמו שכתבו התרומה גבי אי בעינן אותיות מזויינות מוקפות גויל . וכתב עוד בקונדריסים שנ"ל שעם הגליון יש לו להיות ארכו יותר על רחבו כמו ס"ת דלמטה טפח וכן משמע לשון אבי העזרי שכתב והמגילה צריכה להיות ארכה יתר על רחבה ולא כתב והכתב וכו' וגם במקצת פוסקים תמצא דין ארכו יתר על רחבו קודם דין שרטוט א"כ משמע דקאי אגויל עכ"ל. והכי דייק לשון רבינו שכתב ויחתוך הקלף שיהא ארכו וכו' אבל בסמ"ק בטופס רבינו פרץ כתוב וצריך שיהא ארכו יתר על רחבו מן הי"ב שיטין:
וכתב בספר התרומה ולא יהיו האותיות וכו' כך כתוב גם בסמ"ג וכתבו שכן נמצא בטופס גט שתקנו הגאונים הקדמונים ובה' הגט דמרדכי כתב ראב"ן שצריך לכוין השורות מכאן ומכאן מרבינו פרץ עכ"ל: וכתוב בסמ"ק ובלבד שלא יעברו שתי אותיות מן התיבה חוץ לשיטה והר"פ כתב ונהגו להקפיד אפילו מאות אחת וכן בספר ר' ברוך ומלשון סמ"ג והתרומה נראה שאין להקפיד בכך אלא לכתחלה דוקא ובספר התרומה משמע דאפי' לכתחילה אין להקפיד אלא שלא לכתוב חוץ לשיטה תיבה שלימה אבל הגהות מיימון כתבו בפ"ד בשמם ונהגו לפסול אפילו אות אחת העוברת חוץ לשיטה . והרא"ש בר צמח כתב בתשובה על דברי סמ"ק ור"ף נראה שזו חומרא ובטופס לא מיפסל בהכי ובתורף פסלינן אי מה שהוא חוץ ממשמעות מה שהוא תוך הגט אלא א"כ נמחק וקיומו למטה עכ"ל :
ולא יהא שום טשטוש בגט ולא יכתבנו על המחק גם זה מספר התרומה וכן כתוב בסמ"ג וסמ"ק:
כתב הרמב"ם צריך שיהא הגט וכו' בפ"ד ותחילת דבריו ברורים:
ומ"ש עוד היה בו משמעות שני ענינים וכו' ה"ז פסול כתב ה"ה דאזדא לטעמיה כדין האריך הווי"ן או שלא כתב היודי"ן היתרות וכו' וכתב רבינו בסי' שאחר זה כלומר דאילו לדעת העיטור ורבי' אם לא כתבו הבעל אלא שהסופר טעה כשר:
שאלה לאדוני אבי ז"ל גט הבא מארץ מרחק וכו' תשובה צריך שיהא כתב הגט נקרא במקום כתיבתו באמת תשובה זו קשה בעיני דבפ' השולח (נד:) גבי הא דתנן בראשונה היה משנה שמו ושמה משמע דבתר מקום נתינה אזלינן ומתשובה זו נראה דמקום כתיבה עיקר שאם היה נקרא יפה לבני מקום הכתיבה אע"פ שלבני מקום הנתינה אינו נקרא כשר והא ליתא ודאי וכמ"ש ובדקתי בתשובת הרא"ש עצמה בכלל מ"ה סי' ב' ואע"פ שכתב בהם צריך שיהא נקרא הגט במקום כתיבתו וכמ"ש רבינו מ"מ מסוף התשובה משמע דטעות סופר יש כאן וצריך להגיה נתינתו במקום כתיבתו שהרי מסיים בה כההיא דהשולח מי שיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל אמרינן שצריך לגרש בשני שמות היכא דאיתחזק כ"ש מי שאין לו אלא שם א' ולא נכתב שיוכלו לקרותו במקום נתינתו דאין כאן גט כלל דלא ידעי בני העיר שנתגרשה כלל כיון שאין יודעים לקרותו וגם כל טופס צריך שיהא נקרא לאנשי העיר עכ"ל הרי שמסוף התשובה מוכיח הענין והלשון דבתר מקום נתינתו אזלינן ואיפשר דתרוייהו בעינן ומש"ה פתח במקום כתיבתו וסיים במקום נתינתו אבל רבינו שלא כתב אלא תחלת התשובה נראה שלא היה גורס בסוף התשובה נתינתו אלא כתיבתו ותימה הוא. ובתשובות הרמב"ן סימן רמ"ח כתוב על גט הבא ממ"ה והיה בשם האשה רי"ש קטנה כמו ו' והשיב שפסול ואם נישאת תצא והולד ממזר ואע"פ שנראה שאם גרשה במקום שנכתב שם הגט מגורשת אם היה שם נקרא ברי"ש במקום שנקרא בשינוי פסול דומה למה ששנינו בראשונה היה משנה שמו ושמה וכו' פירוש המשנה כך הוא בראשונה וכו' כיצד הרי שהיה ביהודה ושמו יוסף ואשתו שרה והלך בגליל וכולי הרי שהיה משנה שמו ושמה שעיקר השם הוא שבמקום הגירושין ע"כ התקין ר"ג שיהא כותב כל שם שיש לו במקום הכתיבה ומקום הגירושין עכ"ל והרי תשובה זו מוכחת כדברי דבתר מקום נתינה אזלינן :
כתב עוד הרמב"ם בפ"ד גט שנמחק בו אות וכו' בריש המגרש כתבו התוס' דמדתנן גבי תנאי דאלא מאיש פלוני ואם כתבו לתוכו ואעפ"י שחזר ומחקו פסול משמע דשאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום המחק קודם שריר וקיים ומ"מ נהגו העולם להחמיר עכ"ל. וכ"כ ג"כ הר"ן שם וה"ה כתב דכמו שכתב הרמב"ם הכי איתא בתוספתא ובירושלמי גט שיש בו מחק אי תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו מלמטה אפילו מגופו כשר ע"כ ונהגו שלא לקיים מחק בגט להחמיר עכ"ל . ולפי זה כי דייקינן ממתניתין דשאר מחקין כשרים בגט הוא בחד מתרי או שאינן מגופו של גט או שחזר וקיימו וכמבואר בתוספתא ובירושלמי: כתב רבינו ירוחם בחלק ב' והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל כי כדת משה וישראל במקום שריר וקיים ובסמוך אכתוב כן בשם רבינו נסים גאון ובשם הרשב"א . ודעת הרמב"ם דכל דבר הנוגע לתורף מיפסל מדאורייתא ומ"ה כתב אינו גט ומה שיש לדקדק בזמן אי הוי בכלל תורף כענין דבתורף אינו גט דכיון דאין כותבין זמן בגיטין אלא מפני תיקון העולם דין הוא שלא יפסל אלא בפיסולא דרבנן כתבתיו בסי' קכ"ג ושמא דכיון דאיכא למיחש לזיופא מדאורייתא מיבטיל ואינו במשמע ויותר נראה דטעמא משום שהחזיקו חכמים דבריהם וכמו שכתבתי שם על הזמן שהוא בכלל התורף ואין כותבין אותו בגיטין אלא מדרבנן:
וכן גט שנמצא קרוע שתי וערב וכו' כתב הר"ן בריש המגרש וה"ה בפ"ד שכל זה מבואר בתוספתא בסוף המסכתא וכתבו שהראב"ד השיג עליו ואמר אם מקויים הוא למה יפסל מהיותה מגורשת שלא אמרו פסול אלא שלא תגבה בו אומרים שכבר גבתה וקרעוהו ב"ד והרשב"א כתב בפרק התקבל שאף הרמב"ם נראה שכך דעתו ולא אמרו אלא כשאין כתוב בו הנפק אבל כל שכתוב בו הנפק יש הוכחה ששלם בא ליד האשה וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (כ.) דמלוה הוא דמקיים שטריה ולא לוה ה"נ אשה מקיימת גיטה ולא הבעל:
בד"א כשהגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה וכו' כתב הר"ן בריש המגרש וה"ה בפ"ד דטעמיה משום דכיון דלדידן דקי"ל עידי מסירה כרתי אפי' על הנייר המחוק ועל הדפתרא כשר כדאיתא בפ"ב דגיטין (כא: כב.) וכתבה הרמב"ם בפרק הנזכר א"כ המחקים שהזכירה התוספתא בשאין עידי מסירה לפנינו הוא וכן אף בנקרע קרע של ב"ד ראוי שיהיה כשר אבל הרשב"א חולק בזה בפרק התקבל ואומר שכיון שהוא קרוע כעין קרע של ב"ד הרי הוא כחרס ופסול לגרש בו כתב ה"ה אבל ודאי בנטשטש ואינו יכול לקרות אם נמסר אח"כ בעידי מסירה אינו כלום דהא לאו כתב הוא ואין האשה מתגרשת אלא בכתב:
ורבינו סעדיה כתב דמחק בשמו ושמה וכולי דברי רבינו סעדיה ורבינו נסים כתובים בעיטור מאמר שמיני וכתב בעל העיטור דלא בריר ליה דברי רבינו סעדיה אלא אפילו לכתחלה אפילו שמו ושמה ודע שרבינו סתם הדברים וכתב שרבינו נסים כהרמב"ם ואמת הדבר דיש ללמוד מדבריו דכהרמב"ם ס"ל דכל שהוא מקויים אפילו בדבר שהוא תורף הגט כשר ומ"מ דבריו הם בסגנון אחר ממה שהם דברי הרמב"ם ותוספת דברים והילך לשון העיטור במאמר הנזכר בתשובה לרבינו נסים אי איכא בגט זכירת זמן שני פעמים או טעות ונקד אחד מהם או שעבר עליו הקולמוס ונמחק וכן אם טעה באותיות אין לחוש בכך אלא במקומות ידועים כגון שם האשה רחל וכתב רחל ושרה ונקד על שרה ולא כתב וכל שם שיש לה ודאי חיישינן שמא שני שמות יש לה ויש לבעל לערער בדבר וכן אם כתב בגט תנאי ע"מ כך וכך ונקד עליו וכן תיבות שיש בהם חיסור כגון ודין דן ונקד עליו בכולם יש לחוש שיבא הבעל ויערער ויש לחוש לערעורו ודוקא שלא כתב בקיומו לבסוף אבל כתב בקיומו לבסוף לא כל כמיניה והיכא שמחזיר בסוף צריך שלא יהא בשיטה אחרונה כדא"ר יוחנן כל המחקין צריך לכתוב ודין קיומיהן וצריך שיחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה והיכא שנופל בגט כן צריך שיכתוב וגיטא דנן כשר כדת משה וישראל עכ"ל. וסברת רבינו סעדיה ג"כ סתומה בדברי רבינו ומדבריו לא משמע דמיירי אלא בשכתב השם על המחק כדמיירי הרמב"ם ולא היכא דכתב השם וכתב אצלו שם אחר מחוק אבל מדברי העיטור משמע דרבינו סעדיה אדברי רבינו נסים הנזכר לעיל קאי ורבינו ירוחם בח"ב כתב ויש מגדולי המורים שכתבו דבשמו ובשמה פסול אע"פ שמקוים ויש מי שכתב דזה נראה דוקא בגט היוצא לפנינו דחיישינן שמא שינה שמו אבל אם ידוע שמחמת טעות אחר נמחק כשר והוא שנתנו לה בעידי מסירה ויודעים שכך היה וכ"כ הר"א בן אשמעאל עכ"ל. נשאל הרשב"א (סימן תקצ"ח) על גט שכתוב בו יצחק בן אברהם ומלת אברהם על המחק ואינו מקויים והשיב נראה שהוא פסול דכיון שאמר בן אברהם מכלל שמו הוא זה והרי הוא כאילו כתב שמו על המחק עכ"ל:
וכן כתב א"א ז"ל בתשובה שגט שיש בו מחקין וקיומים כשר בכלל מ"ה סימן י"ט כתב וז"ל ואם היה בגט אות תלויה ביני שיטה ונתקיימה קודם שכתב כדת משה וישראל כשר הוא ואין חילוק בזה בין גט לשטר עכ"ל. כתוב במרדכי פ"ק דגיטין בהגהה בשם רבינו שמשון משנ"ץ שאין כותבין גט בקולמוס של כנף שפירש מסרגלין בקנה וכו' מזיינין בקולמוס של קנה לאפוקי בקולמוס של נוצה ודו"ק עכ"ל. ומ"מ לא משמע לי דמיפסל בהכי אפילו לרבינו שמשון דודאי לא גרע מחקיקה דמכשרינן בפ"ב דגיטין וכמו שנתבאר בסימן זה אם ראש הלמד שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חלל ה' או ח' של שיטה עליונה או רגל הך' שבשיטה עליונה נכנס לתוך חלל ט' שבשיטה תחתונה וכיוצא בזה כתבו התוס' והרא"ש והרשב"א והמרדכי בפ"ב דגיטין דכשר גבי הא דת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי וכו' לא צריכא דמעורה וכ"כ בספר התרומה והר"ן ז"ל בפרק הנזכר כתב דעת התוספות וכתב שאחרים אומרים שזה קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות: אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט לאו כתב הוא כך פי' הערוך אהא דאמרינן בפ"ב דגיטין עלה כתב למימרא לאו כתיבה הוא ורמינהו עבד שיוצא בכתב שע"ג טבלא ופנקס יצא לחירות אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי ומשמע התם דגט אשה וגט עבד הם שוים דהא מייתי האי ברייתא דעבד לרמויי אוכתב ולא וחקק השנוי גבי גט אשה וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב אם רקמו בבגד הנקרא בלשון חז"ל אנדוכתרי אינו כתב וגם העיטור במאמר ז' כתב ברייתא אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי וקבלנו בפירושם שכתב גט בכותל כיפה ומחוסר תלישה ור"ח פירש כיפה של צמר ארוגה באריגתה ואנדוכתרי הוצין דצובעין אותם ומציירין בהם כתב כדרך שעושין במחצלאות כתב באותיות וכגון זה שנכתב ברקמה או במעשה מחט אינו גט עכ"ל מיהו רש"י פי' כיפה כעין כובע של צמר ואנדוכתרי תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט כעין כמשלא"ר בלע"ז ואם רקמו עליהם אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובין עכ"ל. ויש לדון בדבריו שאם הוא קבוע כגון שהוא ארוג או שהוא מרוקם כמו שרוקמין הנשים אצלנו שהוא קבוע כתב מיקרי וכשר וצ"ע:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כותבין הגט בכל דבר שרישומו ניכר וכו' משנה פ"ב (דף י"ט) בכל כותבין בדיו ובכל דבר שהוא של קיימא אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים והרמב"ם רפ"ד כתב אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד וכו' ואיכא לתמוה דבמשנתינו אמר דוקא בשל קיימא והוא שיהא רישומו קיים ועומד שלא יהא נמחק וכך משמע מלשון הרמב"ם שאמר שרישומו עומד דהיינו שלא יהא עובר ורבינו שינה ואמר שרישומו ניכר משמע ואפי' אינו קיים ועומד אלא עובר אפ"ה כיון שהוא ניכר קצת כותבין ונראה דרבינו דקדק מפירש"י בגמרא דקאמר במי מילין אין כותבין דהיינו מים ששרה בהם עפצים שחוקים ואקשינן והא תני רבי חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר ל"ק הא דעפיץ הא דלא עפיץ שאין מי מילין ע"ג מי מילין ופי' רש"י הא דעפיץ הקלפים מעובדים בעפצין ורושמין עליהם את העדים דלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר הילכך אין מי מילין ע"ג מי מילין שמעינן מפירושו דדוקא כשאין רושם הכתב ניכר כלל אבל אם מראה הכתב ניכר כשר דכיון שניכר חשוב דבר של קיימא לאפוקי במי משקין ובמי פירות שעובר לגמרי דאינו של קיימא כלל וכ"כ הרמב"ם דאין כותבין במי עפצין על מגילה עפוצה מפני שאינו ניכר וכו':
ומ"ש ובשיחור פי' באבר חתוכי אבר וכו' שם תני רבי חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ואקשינן והאמר שמואל באבר אינו כתב ל"ק הא באברא הא במיא דאברא ופירש"י באברא לשפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחיר אינו כתב אבל מיא דאברא מים ששרה בהן שחיקת אבר כשר עכ"ל וכתב ב"י סובר רבי' דשחור שפירש"י פחמים יש לפרש דומיא דאבר דלשפשף בחתיכת פחמים על הקלף ומשחיר אינו כתב וכי מכשרינן בשחור היינו בפחמים מעורבים במים וכו' וזה נראה שהיה דעת הרא"ש שכתב לדשמואל ומאי דאקשו עליה מברייתא ומאי דשני הא באברא הא במיא דאברא אבל הרי"ף השמיט להא דשמואל וכתב הברייתא סתם כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר ולא חילק בין אברא למיא דאברא וכו' עכ"ל והאריך ולפע"ד נראה דרב אלפס מפרש איפכא מפירש"י דבמיא דאברא אינו כתב דאינו מתקיים כמו במשקין ובמי פירות אבל באברא ניכר הכתב כמו שחור ושיחור דכשר ולהכי כתב הברייתא סתם דמשמע מינה דבאברא כשר והשמיט לדשמואל דאמר באבר אינו כתב דהיינו מיא דאברא משום דממילא משמע הכי דאינו כשר אלא באברא וזו היא דעת הרמב"ם שכתב דבמשקין ומי פירות וכיוצא בהן אינו גט דר"ל בכיוצא בהן כגון מיא דאברא אבל כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר דהיינו באבר גופיה בלא מים:
והרמב"ם כתב כתבו באבר בשחור בשיחור כשר ואין כותבין בהן לכתחילה ואין נראה כן מלשון א"א הרא"ש ז"ל פי' דעת הרמב"ם הוא דכיון דבמשנה תנא כותבין דמשמע לכתחילה ואתא לאתויי בלישנא יתירא דמי טריא ועפצא דתני רבי חנינא כתבו בהן כשר דלאו דוקא כתבו דיעבד אלא אפי' לכתחילה נמי כותבין א"כ בברייתא דר' חייא דתנא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר וליכא בבא יתירא לאתויי דכותבין לכתחילה משמע ודאי דוקא דיעבד דאי איתא דהך לישנא לאו לישנא דדיעבד הוא אלא דלפי שאין דרך הסופרים לכתוב באלו הדברים קתני כתבו א"כ לא היה לו לתנא למיתני בבא יתירא לאתויי נמי הך דקי"ל כתבו במי טריא ועפצא כשר דלכתחילה כותבין דהא פשיטא הוא אלא בע"כ דאין דיניהן שוין דבהני כותבין לכתחילה ובהני אין כותבין בהן לכתחלה וקצת מזה פי' גם ה"ה וב"י וע"ש: ומ"ש ואין נראה כן מלשון א"א הרא"ש אע"ג דגם מלשון הרי"ף אינו נראה כן דגם הוא כתב כלשון הגמרא מ"מ אין לדקדק מלשונו דלא ס"ל כהרמב"ם דכבר אפשר דס"ל לפרש כפי' הרמב"ם אלא שדרכו לסתום דבריו בלא פירוש אבל הרא"ש שראה דברי הרמב"ם אי איתא דס"ל כמותו ה"ל לפרש חילוק זה בדבריו שהרי כל דבריו פירש בהן באורך בע"כ מדסתם דבריו אלמא דס"ל דאין חילוק ובכל כותבין לכתחילה זולת במי משקין ומי פירות דפסול הגט אפי' דיעבד ולזה כתב רבינו דאין נראה כן לחלק בין דיעבד ובין לכתחלה מלשון א"א הרא"ש ז"ל וכבר כתבנו בחיבורנו זה שדרך זה דרך בו רבינו בדברי הרא"ש שאמר עליו שהוא שלא כדעת הרמב"ם ולא חשב כך על דברי הרי"ף אע"פ ששניהם סתמו דבריהם ולא פירשו ודוק ותשכח:
חקקו על הטבלא וכו' שם בגמרא (דף כ') קאמר ל"ק הא דחק תוכות פסול הא דחק יריכות כשר:
חקק הגט בחותם וכו' שם קמיבעיא ליה אי ה"ל הא ג"כ חק תוכות ופסול או דילמא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמו נמתחת לתוך הרושם והרי כתבה בידים וכשר ופשטינן דפסול והשתא רבי' לא זו אף זו נקט ל"מ בחקק על הטבלא תוכו ממש דפסול אלא אפילו הכה בקורנס על הטס וכו' נמי ה"ל חק תוכות ופסול והביא לשון הרמב"ם מפני שאמר וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס דאעפ"י שהכתב בולט כשר כמו אילו חקק יריכות והכתב שוקע דאעפ"י דכך צריך לפרש בגמרא גבי כתב של ציץ מ"מ רש"י ז"ל לא כתב לשון חקק אלא כך כתב שהיה הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהון והן בולטות מעבר השני וכו' ורמב"ם כתב לשון חקק נראה שהיא אומנות אחרת מאומנות דפירש"י וגם הביא לשון הרמב"ם לפי שהכשיר בשניהם בין במקרע על העור בין ברשם על העור ובירושלמי מכשיר במקרע ופוסל ברושם ובתוספתא מכשיר ברושם ופוסל במקרע וצריך לומר דהרמב"ם סובר דט"ס הוא וצריך להגיה כשר בשניהם:
א"צ שיהיו האותיות מוקפין גויל ומ"מ נהגו להחמיר לעשות מוקף גויל פי' נהגו להזהר בשעת כתיבה שכל אות ואות יהא מוקף גויל אף עפ"י שא"צ ליזהר בכך כיון שא"צ אפ"ה נהגו להחמיר לעשותו כס"ת כיון שנקרא ספר וכדפריך תלמודא (בדף כ') ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים וכתבו התוספות על זה אע"ג דדרשינן ספר לספירת דברים מ"מ דרשינן נמי הך דרשא דהכא עכ"ל ולפי שדרשא זו אינה אלא אסמכתא נהגו ג"כ לכתחלה שיהא דינה כס"ת אף בזה לעשות כל אות מוקף גויל בשעת כתיבה ונמשך לפי זה שיש שמצריכין לעשות לכתחלה ג"כ זיונין בשעטנ"ז ג"ץ כמו בס"ת וכתוב בסה"ת שא"צ לעשותן אפי' לכתחילה דנקראת שפיר אות בלא תגין משא"כ כשנדבקו האותיות דלא נקרא אות דאין ניכר היכן כלתה האות ולפי דמשמע דאעפ"י דא"צ מ"מ אם כתב גט ועשה זיונין לשעטנ"ז ג"ץ עביד מן המובחר ע"כ אמר סה"ת דאדרבה יש למנוע לעשותן דאין לשנות המנהג כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים ולפי דהוה משמע דכיון דנהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל לכתחלה דלא נקרא אות כשהן דבוקות א"כ אם אירע שנעשו דבוקין ומחוברין צריך לכתוב גט אחר דזה מיקרי לכתחילה כיון שיכול לכתוב גט אחר ולא דמי לס"ת דגוררין הדבק שבין האותיות דהתם אם לא היו גוררין הדבק היה צריך לסלק כל היריעה והיה צריך לסלק כל היריעות כשנמצאו בה ב' אותיות דבוקים יחד והיה זה הפסד גדול חשוב דיעבד אבל כתיבת גט שאינו אלא י"ב שורות כבר יכול ליזהר שלא יהא נדבקו ב' אותיות ואם אירע שנדבקו יחד אין כאן הפסד גדול וצריך לכתוב אחר וזאת היתה דעת ראבי"ה כמ"ש בסדר הגיטין מקובץ של מה"ר מנחם מירזבורק מעשה בא לפני ראבי"ה שלא היה מוקף גויל ופסלו א"ז וספר התרומה הכשירו בדיעבד עד כאן לשונו וכן כתוב בסדר הגט של הר"י מינץ סימן פ"ט לכך אמר רבינו דאין מקום לחומרא זו ויכול לגרר הדיו להבדילם וכן כתב הרא"ש בפסקיו והכי נקטינן והא דכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ה דבוקות האותיות פוסלין בארצנו וכך היו עושין בצרפת אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו עכ"ל נראה דאין זה סותר לפסקיו דה"פ נוהגין לפסול בארצנו שלא ינתן הגט עד שיגררם הסופר שכתב הגט במצות הבעל אבל כשבא מארץ רחוקה לא הייתי פוסלו ואיפשר לפרש דר"ל שהיה מצווה שינתן הגט כך באותיות דבוקות ולא יתקנו אחר שלא במצות הבעל א"נ ר"ל דהיה מצווה לאחר לתקנן קודם נתינה דאינו חשוב כתב מה שמגרר וזה דעת ב"י. כתב בהגהות ש"ע נוהגין לערות השיטות וכו' ואם לא עירה י"א שהוא פסול ולי נראה דבמקום עיגון אין להחמיר עכ"ל ותימה גדולה למה יהא פסול הלא משנה שלימה שנינו בהמגרש שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר וכל מקום ששנינו לשם כשר אף לכתחילה כשר ואע"פ שמנהגינו לערות השורות פשיטא דאם לא עירה דבדיעבד מיהא כשר וא"צ לכתוב אחר אפילו שלא במקום עיגון והארכתי בזה בסימן ק"ל סעיף ה':
אבל אם נפלה טיפת דיו וכו' פי' אע"פ דב' אותיות דבוקות מותר לגרר ואינו נקרא חק תוכות היינו משום דכל אותן ב' אותיות ניכרות היטב אף לאחר דבוקן אבל בנפלה טיפת דיו על האות ואינה ניכרת ה"ל חק תוכות ולפי זה נראה דאף בדבוקות אין לגרר אלא בנגיעה קצת בדיו מועט והאותיות ניכרות היטב כל אחת ואחת אבל בדבוקות ממש כל גובהו של אות כזה
אב ה"ל נמי חק תוכות וכל שכן אם נפל טיפת דיו על האות אעפ"י שכבר נעשה כתקנה כיון שנתקלקלה צורת האות ע"י טיפה או נשתנית צורתו קצת פסולה ואסור לגרור דה"ל חק תוכות ואין לה תקנה אלא לגרור הכל ואחר כך לחזור ולכתוב אצל הגרר דעל הגרר אסור לכתוב דאין כותבין על הטשטוש ועל המחק דעשוי להזדייף ותקנה זו אי איפשר אלא כשהרגיש הקלקול לאחר שנעשה מיד וכתב בספר הלבוש דאין לפסול אלא כשנפלה טיפת דיו על האות בעוד שהאות לחה דנתערב הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפלה טיפת דיו ונטל הדיו מעל האות כשר ולא נהירא דסברא שכתב להכשיר משום דלא עשה אלא שגילה הכיסוי אינו אלא לדעת הסמ"ק דאם נפל דיו לאחר שנעשה כתקנה אין לחוש בזה אבל בהגהותיו כתב ומיהו בספר רבינו ברוך פסיל ליה וכן נהגו העולם עכ"ל ולפי דעת ר"ב ודאי אפי' בנפל על הכתב לאחר שנתייבש נמי פסול ליה שהרי כתב לפסול כשנפלה טיפת דיו בתוך חלל הבי"ת ועשה פ"א או בתוך חלל אחרת דלפי זה אפי' היה הכתב לח אין הדיו של הטיפה מתערב עם הדיו של הכתב ואפ"ה פסיל ליה וה"ה כשנפל לאחר שנתייבש דסברתו לפסול הוא דאע"פ שנעשה האות כתקנה אפי' הכי כיון שעכשיו נתקלקלה צורתו לא מיבעיא אם נקראת עתה בשם אחר כגון שנפל בתוך בי"ת ונעשה פ"א אלא אפילו לא נעשה אות אחר אלא שאין עתה שמה עליה כגון שנפלה הטיפה בתוך חלל ה"א או חלל חי"ת ואח"כ מחק הטיפה מן האות זהו חק תוכות שנעשה האות על ידי מחיקת תוכה ופסול כמפורש דבריו בסימן קט"ו א"ר אין חילוק בין לח ליבש בכל ענין פסול:
ומ"ש וכתב בסה"ת ואף אם רוצה לעשות מ"ם וכו' פי' אעפ"י שהאות ניכר היטב ואין צריך אלא לגרור דבר מועט שנסתם דאינו דומה לנגיעת ב' אותיות זו בזו דכשר ואינו גורר כדי לתקן האות שכבר הוא מתוקן אבל הכא דהאות הוא מקולקל שנסתמה הפתיחה אם יגרר הסתימה ה"ל חק חוכות:
ונוהגין לשרטטו וכתב רב האי לפי שנקרא ספר נראה דרב האי נתכוין למ"ש סה"ת וז"ל וי"א משום דכתיב זה ספר תולדות אדם ודרשינן במדרש אפילו סרגל הספר נאמר לאדם הראשון וגט נמי נקרא ספר וכה"ג אמרינן פ"ק דכריתות והוריות גבי שמן המשחה זה יהיה לי ז"ה בגימטריא י"ב לוגין הוי: כתב בסדר גיטין ויסרגל מבחוץ לא מצד הכתיבה לפי דמחמת הסרגול נראה כאילו היו האותיות שבורות ולא ישרטט שורה אחת או יותר ויכתוב ויחזור וישרטט ויכתוב יותר משום דכתיב וכתב ונתן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה ושמא כבר כתב תורף ועיקר הגט והגון לינתן ומפסיק בשרטוט שאינו עיקר הגט שהרי הגט כשר בלא שרטוט כלל וכתב עוד שם שיחתוך תחלה הקלף ואח"כ ישרטט דכך הוא דרך ספר גם מ"ש שיחתוך הקלף שיהא ארכו יתר על רחבו הוא מטעם זה שנקרא ספר ודרכו שיהא ארכו יתר על רחבו עם הגליון וכ"כ ב"י:
ומ"ש בשם סה"ת שלא יהיו האותיות עוברות וכו' כ"כ בסי' קי"ז ושכך נמצא בטופס הגט שתקנו הקדמונים וכלשון זה כתב גם הסמ"ג משמע שלא ידעו טעם לדבר ולכן אמר שכך קבלנו מהגאונים הקדמונים ואינו מתקבל לפע"ד להנהיג ישראל שדבר זה פסול ולא ידעו טעם ועוד מי חמיר גט מס"ת שיכול לכתוב ב' אותיות חוץ לדף לפחות ולפעד"נ דהגאונים תופסים הא דכתב רבינו האי דנוהגין לשרטטו לפי שנקרא ספר דר"ל כמ"ש סה"ת מדרשת זה ספר תולדות אדם דז"ה בגימטריא י"ב לאורויי דגט שנקרא ספר צריך י"ב שיטות וסבירא ליה דמשמעות דרשא זו היא דכל י"ב שיטין יהיו שוות אפילו אות אחת לא יהא ארכו יותר משאר שיטות ולכן כתב בסדר גיטין דמעשה היה לפני הרב רבי קאפלמן שהיה אות אחת יוצא חוץ לשורה ופסל אותו וכתב שם דה"ה ביוצא רובו של אות חוץ לשורה יש לפוסלו דרובו ככולו מיהו בסמ"ק כתב וז"ל וצריך שלא יעברו שתי אותיות מן התיבה חוץ לשיטה ובהגהות ונהגו להקפיד אפילו מאות אחת שחוץ לשיטה וכן בספר רבינו ברוך עד כאן לשונו נראה דעת הסמ"ק דבאות אחת ליכא קפידא כיון דרובו הוא תוך השיטה דמסתמא אין התיבה פחות משלשה אותיות אבל ב' אותיות לא יעברו דאישתכח דבתוך השיטה ליכא אלא אות אחת או ב' וצריך שעל כל פנים שיהא הרוב תוך השיטה ולענין הלכה נראה דלכתחילה ודאי יש להקפיד אפי' על רוב של אות שלא יצא חוץ לשיטה אבל אם כבר נכתב אין צריך לכתוב גט אחר אפי' יצא אות אחת שלם חוץ לשיטה ואפי' שלא במקום עיגון אלא כמו שכתב הסמ"ק דאין לפסול אלא ביצאו ב' אותיות ובמקום עיגון יש להקל אפילו יוצאין ב' אותיות ויותר כן נראה לי ואפשר דמה שכתב בהג"ה ש"ע להקל במקום עיגון רצונו לומר ג"כ דיש להקל אפילו ביוצאין ב' אותיות או יותר ודו"ק. שוב עיינתי בחיבורו בדרכי משה משמע דלא כתב להקל במקום עיגון אלא באות אחר שיוצא:
ולא יהא בו שום טשטוש ולא יכתבנו על המחק ג"ז מלשון סה"ת וכ"כ הסמ"ג והוסיף ואם אירע שכתב על המחק יקיימנו למטה וכ"כ הסמ"ק וז"ל ואם כתב על המחק וקיימו כשר בדיעבד אם ניתן ובהג"ה שם אבל אין נוהגין כן עכ"ל ומשמע ממ"ש סה"ת ורבי' בסתם ולא יכתבנו על המחק דלכתחלה לא אפילו רוצה לקיימו אלא דקשה הא בהדיא תנן פ"ב (דף כ"א) אין כותבין על נייר המחוק וחכמים מכשירין לכתוב לכתחילה וקי"ל כוותייהו ומפרש בגמ' ר"א הוא דאמר עידי מסירה כרתי ואינה נישאת עד שיהיו עידי מסירה לפנינו כמ"ש רבינו ריש סימן קכ"ד והשתא קשה דסה"ת ורבינו מזהירין על כל כותבי גיטין שלא יכתבו לכתחלה על המחק מפני שהוא דבר שיכול להזדייף וזהו סותר למאי דקי"ל דלכתחילה כותבין על דבר שיכול להזדייף ונישאת כשיהיו עידי מסירה לפנינו וצריך לפרש דה"ק דאעפ"י דכך הוא דין התלמוד מ"מ צריך ליזהר דלכתחילה לא יכתבו על המחק דשמא ימותו עידי מסירה ולא יהא איפשר לה לינשא אפילו אם עידי חתימה לפנינו כדלעיל בסימן קכ"ד ואף עפ"י דכשיקיימנו שריא לינשא אינו נכון לכתוב לכתחלה על המחק ולסמוך על הקיום אלא דאם אירע כך כשר אם קיימו וכתב בהגה"ה שאין נוהגין כן ונראה שזהו לפי שאין אנו משנין לשון הגט ממה שנוהגין לכותבו גם אין מוסיפין על י"ב שורות ואין פוחתין מהם ואם יקיימו מה שיהא נכתב על המחקים יהא צריך להוסיף על הלשון ועל השורות על כן אם אירע כך צריך לכתוב גט אחר והכי נקטינן:
כתב הרמב"ם צריך שיהא הגט וכו' עד שידעו לקרותו הקטנים וכו' כתב התוס' בפרק הקומץ גבי ואם לאו יהרג היא ופסול דא"צ לכסות התיבות שלפניו ושלאחריו מדקאמר תלמודא אייתי תינוק דלא חכים דאי הוה חכים היה מבין שיגדף כלפי מעלה לומר יהרג ואומר ויהרג אלמא שהראה לתינוק כל השורה ויהרוג ה' כל בכור ומכאן הביא רבי' אליהו ראיה לגט שכתב בו דלי"ת של כדת קטנה ואייתי תינוק והראה לו כל השורה וכ"כ בסדר גיטין ומביאו ב"י בסימן קכ"ו בד"ה מצאתי כתוב:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' נו"ן כפופה כמו זיין כו' כצ"ל תשובה צריך שיהא נקרא כתב הגט במקום נתינתו כצ"ל ודלא כפי' ב"י דלהרא"ש תרוייהו בעינן שיהא נקרא הגט כך במקום כתיבתו ובמקום נתינתו ובש"ע כתב שיש מי שאומר כן וליתא אלא לכ"ע סגי במקום נתינתו והכי נקטינן:
כתב עוד הרמב"ם גט שנמחק וכו' אע"ג דבסי' רכ"ד כתב רבינו דין התלמוד שכותבין גט לכתחלה על נייר מחוק בדאיכא עידי מסירה חזר והביא כאן דברי הרמב"ם דמכשיר אפילו בלא עידי מסירה אם נכתב הטופס על המחק או תלאו בין השיטין אפילו לא נתקיים למטה ואם הוא מן התורף כשר ג"כ אם נתקיים למטה וכמה שכתב בסמוך ע"ש הסמ"ג והסמ"ק אלא שאין נוהגין לקיים המחקים בגט:
דרכי משה[עריכה]
(א) כתב בסדר גיטין שלנו דלכתחלה אין לכתוב גט אלא בדיו מבושלת יפה כדי שיתקיים וידבקו האותיות היטב שלא יהיה כתב הראוי להזדייף עכ"ל עוד שם סימן ח' ואם אחר מקרא לו התיבות או האותיות אז מכל מקום יקרא הוא בעצמו קודם שיכתוב דומיא דכתיבת תפילין עכ"ל וכל זה אינו אלא לחומרא בעלמא:
(ב) וכן הוא במ"מ בפ"ד וכתב בסדר גיטין סי' נ' הקולמוס שכותבין בה נהגו לכתוב בקנה ולא בברזל דכתיב וכתב ולא וחקק אע"ג דחק יריכות מותר מ"מ לכתחלה טוב שלא לחקוק כלל עכ"ל ובמרדכי פ"ג דגיטין דף תרי"ו ע"א כתב רבינו שמשון שאין כותבין גט בקולמוס של כנף אלא של קנה עכ"ל וע"ל סי' זה איזה מיקרי חק תוכות:
(ג) וכן הוא במרדכי פ"ב דגיטין ע"ב ובתשובת הרשב"א סי' תק"ך ובתשובת ריב"ש סי' נ"ו וכתב מהרא"י מינץ בשם א"ז לפסול כשאינו מוקף גויל ונ"ל דבמקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילין ואפשר דאף א"ז מודה בכך. כתב עוד הרא"ש בתשובה הנ"ל וכן כשבא מארץ רחוקה גט שאינו נכתב בי"ב שורות או בכתב שאינו אשורית יש להקל במקום עיגון:
(ד) וכ"כ הריב"ש סי' נ"ו בהדיא דאין לתקן דבר בגט רק הסופר אמנם בתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ט"ו לא משמע הכי ובסדר גיטין שלנו סי' י' כתב דאין להפריד האותיות כשהן דבוקות ומהר"ם פדווה כתב בתשובותיו שפעם אחד נגע א' למטה בכ' וצוה להפרידן קודם שיחתמו העדים וזהו כדברי ב"י שמותר לסופר לתקן מצאתי כתוב בהגה"ה בסדר גיטין דאם יש לתקן האותיות הראויות לתקן בנגיעתן ר"ל שראויות ליגע ואינן נוגעות או אותיות הקצרות וצריכות תיקון או באריכות יתקנם קודם שיתחיל לכתוכ כדת משה וישראל כן הוא קבלה ממהר"י ז"ל וכן נמצא כתוב בכתיבת יד מהר"ם מאור עינים מרעגינשפורג עכ"ל ונראה שדוקא לכתחילה אבל בדיעבד אין לחוש אם יתקנו אח"כ וכ"כ שם סימן צ"ז ובתשובת מהר"י בסי' כ"ז משמע דאם הוא בדבר שנשתנה הלשון ממשמעותו והוא בתורף נפסל הגט בדיעבד בכה"ג וע"ש:
(ה) ובהגהת מיימון פ"ד דגיטין משמע דלא מהני שום תיקון בזה אלא במחיקת כל המ"ם ולכן צריך לכתוב גט אחר ועיין באלו הדינים בי"ד הלכות ס"ת סי' רע"ד ובא"ח הלכות תפילין סי' ל"ב:
(ו) וכן ראיתי כל רבותינו נוהגים לכתוב גט אחר כל זמן שאות ה' נוגע שלא כמשפט אפילו כמלא נימא ולא ראיתי מעולם מי שמיקל בזה לכתחלה עכ"ל ובב"י סי' קכ"ו לקמן ותשובה זו דשורש צ"ח היא בודאי היכא דליכא למיחש לעיגון אבל היכא דאיכא למיחש לעיגון אע"ג שעדיין לא ניתן חשוב כדיעבד וכמו שכתב בשורש ע"א. וכתב עוד והרשב"ץ כתב בתשובה תליית קופי"ן וההי"ן וטשטושין אין פוסלין את הגט כל זמן דתינוק ולא חכים כו' קורא אותה וז"ל הרשב"ץ בקו הקופי"ן כשרות בלא תלייה וההי"ן אם תינוק דלא חכים קורא אותו ח' בתורף הגט יש לפסול אבל בטופס הגט אינו נפסל בכך שאפי' לא נכתב אות או תיבה אין חוששין לה וכתב עוד אם שתי תיבות נקראות כאחד לתינוק גם בזה יש לחלק בין טופס לתורף:
(ז) ועיין לעיל בסמוך בדין מחיקה:
(ח) וכ"כ בהגהה סדר גיטין שלנו וכ"כ מהרי"ו בתשובה סי' כ"ז דאפילו לכתחלה יש להכשיר בכה"ג:
(ט) וכתב בסדר גיטין שלנו וצריך שישרטטו כל י"ב שיטין קודם שיתחיל לכתוב הגט עכ"ל וכן משמע מדברי המרדכי ריש גיטין עכ"ל:
(י) וכן הוא בסדר הגט שלנו:
(יא) וכן הוא בסדר גיטין שלנו ויסרגל מבחוץ לצד השער ולא מצד הכתיבה לצד הבשר ומצאתי כתב בתיקון גיטין בשם מהרי"ל שהיה פעם אחד הגט נכתב בצד השיער ופסל מהרי"ל הגט וצ"ע דהא גם בס"ת לא נפסל בכה"ג ועוד דהא לא גרע משאר דבר תלוש שנכתב עליו כדלעיל סימן קכ"ד ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום עיגון או דיעבד כ"ע בסדר גיטין והגליון מן הצדדים הוה כחצי אצבע ולמעלה כאצבע ולמטה כתב מהרי"ל כדי תפיסת יד ואני מניח יותר מתפיסת יד וכ"כ בשם מהרי"ל והסופר יזהר להתחיל סמוך לשרטוט שבצדדין ולא יגע הכתיבה בשרטוטין עד כאן לשונו:
(יב) דכל מה שאנו יכולין לקרב עדים אצל הגט אנו עושים:
(יג) אמנם בסדר גיטין שלנו כתב דיש להקפיד בזה וכן נוהגין:
(יד) כתב בסדר גיטין ויזהר מכל טשטוש ומכל מחק בעולם ואפי' אם בא זבוב על אות ומשך הדיו לא ימחק וגם יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לחלוחית על הקלף דכשכותבין עליו נראה כמחוק וכתב הרב טוב להחמיר כשיפלו גשמים על הגט שלא ליתנו כלל אם נפלו גשמים על הכתיבה דבמקום שנפלו הגשמים נעשה שחור ובכל דבר יכול להזדייף עכ"ל וע"ל סי' קכ"ד כל דיני דבר שיכולין להזדייף וכ"ע ויזהר שלא לכתוב על שום נקב אם לא שהוא קטן שהדיו עובר עליו וכן אם היה הנקב בצד האות ולא באות עצמו לא היה פסול עכ"ל:
(טו) מצאתי כתוב בתיקון ישן וא"צ לכסות התיבות שלפניו ולאחריו שלא לגלות רק התיבה שיש בה ספק רק מראין לו הגט ואם יכול לקרותו סגי בכך וכ"כ ב"י בשם סדר הגט של מהרא"י ובס' אגודה כתוב תינוק היודע האותיות ואינו יודע צירוף האותיות התיבות והתוס' פרק המגרש (פה:) כתב היודע לקרות אותה תיבה עכ"ל:
(טז) ומעשה בא לפני מהור"ר קאפלמן ז"ל שכתב הסופר אות אחת חוץ לשיטה פסל הגט עכ"ל:
(יז) וע"ל סוף סי' זה מדין קיום מחקים בגט. ונראה דודאי קודם נתינה במקום דליכא למיחש לעיגון יש לכתוב גט אחר אבל במקום דאיכא למיחש לעיגון או בדיעבד אין לפסול הגט משום אות אחד שיוצא מן הצדדים דהא גם כס"ת אינו פסול כנ"ל:
(יח) כתב הר"ן פ"ב דגיטין דף תקס"ג בשם ר"י דיכול לערות האותיות ולהמשיך ראשה של למ"ד שבשיטה תחתונה לתוך חלל א' או ח' של שיטה עליונה וכיוצא כזה וי"א שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שע"י זה משתנות צורות האותיות עכ"ל ודברי ר"י הם כתוס' פ"ב דגיטין וכתב הרא"ש והמרדכי וכן נוהגין האידנא וכן הוא בסדר גיטין שלנו שצריך לערותן בדרך זה שימשך ראש ל' עד שיטה עליונה וכן ימשוך רגל ן' או ך' שבעליונה עד שלמטה הימנה כדי שלא לכתוב עוד שיטה בין שיטה לשיטה דלא יהא גט הראוי להזדייף וכתב עוד שם סי' ע"א ן' פשוטה של פטורין יעקם קצת לצד ימין כדי שיוכל להאריך ראש הל' של ישראל למעלה שלא תגע באות ן' ויהיו ג"כ אותה שיטה מעורבת עכ"ל ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין וכתבו בשם הגהות סמ"ק מעשה בא לפני הר"ף בגט אחד שניתן לפניו והגיע קוצו של למ"ד של מטה בתוך ד' שלמעלה ופסלו עכ"ל ונ"ל דדוקא בכה"ג יש לחוש דע"י עירוב זה הדלי"ת הוא נשתנה לצורת ה"א אבל בע"א כגון שמשך ראש אות לתוך החלל א' או כדומה שאין לחוש לשום טעות לא פסלינן ליה כנ"ל וכ"נ לדברי ר"י דלעיל:
(יט) וכן הוא בסמ"ק ובמרדכי דף תרי"ו ע"ג ודף תרצ"ו ע"ב וע"ג וכתב שם במרדכי דבדיעבד מיהו כשר והרוצה לקיים יקיים קודם שיכתבו ודן די יהוי כו':
(כ) וכן משמע בתוס' פרק המגרש ובתשובת הרא"ש כלל מ"ה סימן י"ט: