טור אבן העזר קכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קכד | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

על כל דבר תלוש כותבין הגט, אפילו על איסור הנאה.

אפילו על עלה של זית, אף על פי שהוא דבר המזדייף, כשר אפילו לזמן מרובה, ולא חיישינן שמא היה בו תנאי ונמחק. והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו. אבל בעדי חתימה אפילו הם לפנינו פסול. אבל בדבר שאינו מזדייף, כשר בעדי חתימה לחוד.

וכותבים אותו על יד העבד וקרן הפרה ונותנין לה העבד והפרה. והוא שיהיה בעדי מסירה. אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה, דבעינן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה.

וכתב הרשב"א: ודוקא שכתב על בעלי חיים או מחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו, אבל דבר אחר לא. וכן כתבו בשם רש"י שהיה מכשיר גט שנכתב בקלף גדול ונחתך ממנו אחר כך. ומעשה היה בימי רבינו יצחק בר' מנחם ופסלו, ונחלקו עליו בני דורו. וכך הביא בעל העיטור תשובה להכשיר. ובעל הלכות גדולות פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום, וכן כתב רבינו תם, וכן מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכתב: מיהו דוקא כשנחתך מקלף גדול הוא דחשיב מחוסר קציצה, אבל אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה. ומכל מקום כתב בסדר כתיבת הגט וזה לשונו: ויחתוך הסופר הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך עוד ממנו. עד כאן. לפיכך אם טעה הסופר בגט לאחר שכתב קצתו ומתחיל באותה הקלף, יחתוך תחילה המיעוט שכתב.

כתב בעל העיטור: כתבו על ספר אף על פי שיש ענינים אחרים בתוכו ונתן לה הכל, כשר.

אין כותבין אותו על המחובר, אפילו יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה.

כתב הטופס במחובר ותלשו והשלים עליו התורף, כשר. אבל אם כתב גם התורף במחובר, אפילו בדיעבד פסול. והרמ"ה פסק כרבי יהודה ופסול עד שיכתוב כולו בתלוש. ולא נהירא.

וכתב עוד: כל היכא דפסלינן מחובר, אפילו תלוש ולבסוף חברו פסול. ואפילו כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואחר כך תלשו ונתנו לה, פסול. ולא מיבעיא אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה, אלא אפילו לא אשרוש נמי פסול כיון דמחוסר מעשה מקמי נתינה, דבעינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר מעשה משעת כתיבה עד שעת נתינה.

כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר, ויתן לה החרס כמו שהוא, ולא חיישינן שמא יקטום שבר ממנו ויתן לה. והוא שיהיו עדי מסירה לפנינו, שחרס דבר המזדייף הוא.

כתבו על עלה של עציץ נקוב פסול, שמא יקטום ויתן לה. וכתב בעל העיטור: אבל כשאינו נקוב כשר אפילו אם קוטם ונותן לה. אבל להלכות גדולות ולרבינו תם פסול.

עבד שהוחזקו בו שהוא שלו וגט חקוק עליו, והיא מוחזקת בו ואומרת שמסרו לה בעדי מסירה להתגרש בו, פסול אפילו העדים חקוקים בכתובת קעקע בענין שאינו יכול להזדייף, לפי שאינה נאמנת דשמא עכשיו נכנס לרשותה. וכתב הרמ"ה דחיישינן מספק לחומרא והויא ספק מגורשת, ואי ניסת לשני תצא בגט.

אבל לא היה העבד בחזקת שהוא שלו והעדים חקוקים בו בענין שאינו יכול להזדייף ויוצא מתחת ידה, הרי זו מגורשת אפילו אם אין עדי מסירה לפנינו, ואין צריך לומר שאם מביאה עדי מסירה שאז הוא כשר אפילו אם עדי חתימה יכולין להזדייף.

אם הגט חקוק על טבלא שהיה ידוע שהוא שלה ויוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה ומביאה עדי מסירה, הרי זו מגורשת, דודאי אקנויי אקני ליה. ואם העדים חקוקים בענין שאינו יכול להזדייף, אפילו אין עדי מסירה לפנינו מגורשת.

כתבו על טס של זהב ואמר "הרי זה גיטך ותתפרע בזהב שבו בכתובה", נתקבלה גיטה וכתובתה.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

על כל דבר תלוש כותבין לאפוקי מחובר כמו שיתבאר בסימן זה:

אפילו על איסורי הנאה בפ"ב דגיטין (דף כ.) שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ואסיק תלמודא הכי הלכתא: וכתב הר"ן בכל איסורי הנאה קאמרינן ואע"ג דכתותי מכתת שיעורייהו לא אמרינן לה אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותם שצריכים להתבער מן העולם למ"ד (מנחות קב:) כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמו עכ"ל:

אפי' על עלה של זית משנה שם (דף יט.) וכתב הר"ן ואליבא דר"א דס"ל עידי מסירה כרתי אפילו בכותב על העלה בדיו כשר אע"פ שהוא כתב שיכול להזדייף וקמ"ל מתניתין דעלה של זית דבר המתקיים הוא דבין לר"מ בין לר"א אין כותבין הגט אלא בדבר המתקיים על דבר המתקיים והיינו דתניא בתוס' על עלה של זית על עלה של דלעת על חרוב על כל דבר שהוא של קיימא כשר על עלה בצלים על עלה ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פסול עכ"ל וגם התוספות כתבו דוקא עלה זית וכיוצא בו דמתקיים כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר וכו' וגם רבינו ירוחם בח"ב כתב תוספתא זו אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו התוספתא זו וכתב ה"ה בפ"ד גבי המקרע על העור דכתב על עלה של זית אינו מתקיים ולא הכשירה התוספתא אלא במקרע ושהרמב"ם לא סמך על התוספתא כיון שלא הוזכר זה בגמרא:

אע"פ שהוא דבר המזדייף כשר אפילו לזמן מרובה וכו' פירוש אפילו לא הביאתו לב"ד עד אחר זמן מרובה שנמסר לה כשר ולא חיישינן שמא היה כתוב בו תנאי ומחקתו ואינו ניכר דכיון שצריכה להביא עידי מסירה לפנינו אם איתא דהוה ביה תנאי מידכר הוו דכירי אבל בעידי חתימה כלומר אבל אם לא הביאה עידי מסירה ואינה מביאה בידה אלא הגט בחותמיו לא מיבעיא אם אין עידי החתימה בפנינו אלא עדים שמכירין חתימתם דפסול אלא אפילו באים עידי החתימה עצמם ומעידים שלא היה כתוב התנאי פסול מפני שכתוב על דבר המזדייף ודין זה דדבר המזדייף משנה בפ"ב דגיטין (דף כא:) ר"י בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירים ובגמרא (דף כב.) מאן חכמים אר"א ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי ופירש"י ר"א היא דאמר חתימת גט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עידי מסירה ומ"ד עידי מסירה עיקר הבאה לינשא צריכה להביא עדים שנמסר לפניהם וכתבו התוספות ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף אומר רש"י דצריכה עידי מסירה בשעה שבאה לינשא אבל בגיטין הכתובין בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא על ידי עידי חתימה ואפי' לר"א כדתנן בפרק בתרא שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם כלומר שאם הלכו להם עידי מסירה משיאין אותה בקיום הגט וכן כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן ובטעמא דלא מכשרינן בעידי חתימה כשכתוב על דבר המזדייף כתב הרא"ש דהוי משום כי חזינן בידה גט דליכא למיחש לזיופא אמרינן דמסתמא בא לידה כמצותו כלומר בעידי מסירה ולטעמיה אזיל דס"ל דכל שלא נמסר בעידי מסירה בטל הוא ומש"ה כל היכא דכתוב על דבר המזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא ניתן לה בפני עדים ולפ"ז מ"ש רבינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול זהו דוקא לדברי הסוברים דכל היכא דליכא עידי מסירה הוא בטל אבל לדברי המכשירים בעידי חתימה לחוד כמו שיתבאר בסימן קל"ג אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"פ שהגט כתוב על דבר המזדייף מיהו קשה דא"כ למה סתם רבינו דבריו וה"ל לפרושי דהיינו להרא"ש דוקא ואפשר דגם למכשירים בעידי חתימה לחודייהו פסלי הכא אפילו כשעידי חתימה לפנינו משום דכיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו א"נ גזרינן היכא שעידי חתימה באים לפנינו אטו היכא שאינן באים לפנינו אלא עדים המכירים חתימתן דאז ודאי חיישי' לדילמא תנאה הוה ביה וזייפתיה וגם שמא זייף החתימות עד שנראה למקיימים שהוא חתימת העדים החתומים בו דכיון שכתוב על דבר המזדייף איתרע ליה חזקה דכשרות וחיישינן לכל מאי דאפשר למיחש ואמרינן תו בגמ' אהא דמאן חכמים ר"א ואר"א לא הכשיר ר"א אלא לאלתר אבל מכאן עד עשרה ימים לא דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מידכר דכירי ופסקו הרא"ש והרשב"א כרבי יוחנן והרי"ף לא הזכיר מחלוקת זה ומשמע דכרבי יוחנן נמי ס"ל ולפיכך כתב סתם מתניתין וחכמים מכשירים ומכשירין לעולם משמע וגם הרמב"ם בפ"ד הכשיר סתם וכתב ה"ה דהיינו משום דסבר כרבי יוחנן ובענין נייר המחוק השנוי במשנתנו פירש"י דהוא ועידיו על המחק ויכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא וכתב הר"ן דלא נהירא דכל כה"ג כשר לפי שאינו דומה נמחק פעם אחד לנמחק ב' פעמים כדאיתא בפרק גט פשוט (קסד.) וכ"כ הרשב"א וגם הרא"ש חולק על רש"י לומר דכל שהוא ועדיו על המחק כשר לכ"ע אלא שמפרש דמתניתין בעדים על המחק וכתב הגט שלא על המחק דהשתא ימחוק הכתב ויכתוב מה שירצה ויהיו הוא ועידיו על המחק וכשר כלומר דכשיצא לפני ב"ד יבואו להכשירו מפני שלא יכירו בזיופו וכן כתב המרדכי וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב בשם התוס' והעיטור במאמר ז' כתב כפירש"י דבגט שהוא ועדיו על המחק עסקינן ואע"ג דאינו דומה נמחק פעם אחד לנמחק שתי פעמים סבר ת"ק דגזרו דילמא דמי האי מחקא להאי מחקא וחכמים מכשירין דאי איכא חששא אזלינן לעידי מסירה: נמצא דבהוא ועדיו על המחק כשר אפילו לת"ק לכ"ע זולתי רש"י והעיטור ובהוא על המחק ועדיו על הנייר או הוא על הנייר ועדיו על המחק לכ"ע כשר בעידי מסירה לדעת חכמים דליכא בינייהו אלא הוא ועדיו על המחק דלרש"י והעיטור בעינן עידי מסירה להכשירו ולשאר מפרשים לא בעינן אבל כל היכא דאיכא עידי מסירה פשיטא דבכל גווני כשר אפי' לדעת רש"י והעיטור :

וכותבין אותו על יד העבד וקרן הפרה ונותן לה העבד והפרה וכולי משנה בפ"ב (דף יט) על הכל כותבין על עלה של זית ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל היד של עבד ונותן לה את העבד ובגמרא (דף כא:) בשלמא יד של עבד לא איפשר למקצייה כלומר משום דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה. ומשמע בגמרא דדרשא גמורה היא כלומר וכל שהוא מחוסר כתיבה קציצה ונתינה הגט בטל וכ"נ מדברי הר"ן שכתב גבי אין כותבין במחובר לקרקע דכיון דפיסולא דאורייתא הוא אפי' בדיעבד אית לן למפסליה וכן הרמב"ם בפ"א מנאו בכלל העשרה דברים שהם עיקר הגירושין מן התורה ואם חסר אחד מהם הגט בטל וכתב הר"ן שכתבו בשם הרמ"ה שצריך שיתן העבד והפרה בפירוש הא בנותן לה ואומר הרי זה גיטך סתמא אינו במשמע שנתנו לה כולם והגט בטל והרשב"א כתב פירוש ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה עכ"ל וכתב רבינו ירוחם בח"ב דכותב הגט על יד העבד וכו' ונותן לה את העבד ובכפות כמו שפירשתי בנתינת הגט ולא נהירא לי דהא דמצרכינן כפות הכי איתא בפ"ב (כא.) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואסיקנא והלכתא בכפות ומשמע דדוקא התם שאינה קונה הגט אלא מטעם חצר הוא שהצריכו שיהא כפות כי היכי דלא ליהוי חצר מהלכת אבל הכא שהגט כתוב על ידו של עבד כיון שזכתה בעבד באחד מדרכי הזכיה ממילא נתגרשה שהרי זכתה בגופו של גט אח"כ מצאתי להרשב"א שכתב אמימרא דרבא וא"ת מאי קמ"ל רבא מתני' היא על היד של עבד ונותן לה את העבד ועוד כי מקשה אדרבא חצר מהלכת היא אמאי לא אקשי הכי אמתני' לא היא דמתני' בכותב על יד העבד ונותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על יד העבד מדין חצר עכ"ל וזה מפורש כמו שכתבתי וגרסינן תו בגמרא בפ"ב דגיטין (דף כ:) בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקני לה או דילמא הוא מנפשיה עייל אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כלומר ודילמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה ולרבא קשיא מתני' על היד של עבד בשלמא מתני' לרבא ל"ק בעידי מסירה כלומר שקראוהו ורבי אליעזר היא אלא לרמי בר חמא קשיא לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע השתא דאתית להכי מתני' לרבא לא תיקשי בכתובת קעקע מאי הוי עלה תא שמע דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה וא"כ מתניתין דמכשרת ביד של עבד וקרן בחד מתרי גווני הוא או בעידי מסירה שבאים לפנינו ומעידים שבפניהם נמסר והם קראוהו ולא היה בו תנאי או בשכתוב על יד העבד בכתובת קעקע וכן חקוק על הקרן של פרה דאינו יכול להזדייף ואז כשר אפי' אין באין עידי מסירה לפנינו כשאר גיטין הכתובין על דבר שאינו יכול להזדייף אלא דהיכא דמוחזקים בעבד ובפרה שהם שלו צריך עידי מסירה משום דהגודרות אין להם חזקה ולפיכך כיון שמעידים שראו שנמסר לה אע"פ שלא קראוהו כשר אבל אם לא היו מוחזקים בו שהם שלו כשר בלא שיבואו לפנינו עידי מסירה מאחר דאינו יכול להזדייף ורבינו כתב סתם והוא שיהיה בעידי מסירה משום דמוקי למתניתין בכתב שיכול להזדייף כפשטא וכדמשמע לן מעיקרא אליבא דרבא: ודין היה כתוב בכתובת קעקע ומוחזקין בו שהוא שלו או אין מוחזקין כתבו לקמן בסימן זה:

וכתב הרשב"א ודוקא שכתב על ב"ח או מחובר לקרקע וכו' עד וכ"כ ר"ת הם דברי התוספות והרא"ש בפ"ב דגיטין ומ"ש רבינו וכתב מיהו דוקא כשנחתך מקלף גדול וכו' הם ג"כ מדברי התוספות שם והר"ן כתב דהכי מוכח בגמרא אלא שנראה מתוך דבריו שרבינו האי חולק בזה ופוסל כל היכא דהוה דעתיה קודם כתיבה למיגז מיניה והרשב"א הביא דברי התוספות כולם ואחר כך כתב דברי ה"ג ונסתפק אם דעת ה"ג לפסול אפי' חותך מן המרובה ומ"ש הרא"ש בסדר הגט ויחתוך הקלף למדת הגט שלא יצטרך לחתוך עוד ממנו לא כתב כן משום הא דרבינו האי שהרי לא הזכירה ואדרבה כתב בפשיטות כדברי התוס' דאפי' לדברי ר"ת אם חתכו ממנו דבר מועט כדי לייפותו לא מיקרי מחוסר קציצה וגם לא משום דמספקא ליה בדברי ה"ג כהרשב"א דמתוך דבריו משמע דלא מחמיר בה"ג טפי מר"ת וכן משמע מדברי התוס' אלא לשופרא דמילתא כתב הכי ולא לעיכובא ואפשר דלישנא דבה"ג נקט שכתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתביה אבל בעל התרומות לא כתב דין זה בפשיטות שכתב וז"ל ואף על פי שפירשתי שאם חתך מן הנייר לאחר שנכתב הגט שפסול מטעם מחוסר קציצה נראה דוקא כי חותך הרבה יותר מכתיבת הגט דמה שחותך הוא עיקר אבל לחתך מעט יכול להיות דכשר הילכך צריך לקצץ ולחתוך הקלף קודם כתיבת הגט כמו שדעתו שישאר קלף גדול לאחר הכתיבה עכ"ל. מ"מ אפי' לבעל התרומה נראה דבדיעבד לא פסלינן ליה כל שלא חתך אלא מעט וכדי לייפותו ואפי' חתך הרבה נמי כל שאינו חותך יותר מכתיבת הגט משמע מלשון בעל התרומה שדינו כחותך מעט לייפותו וכן נראה מדברי הר"ן . ותשובת העיטור היא במאמר ז':

לפיכך אם טעה הסופר וכו' כ"כ בעל התרומה ונזכרו דבריו בהגהות אשיר"י פ"ב דגיטין ובהגהות מיימון פ"א: כתב בהע"ט כתבו על ספר וכו' כ"כ במאמר ז' ויליף לה מעובדא דפ"ב דגיטין דההוא גברא דשקל ס"ת יהביה לדביתהו דלא מיפסיל אלא משום דאין מי מילין ע"ג מי מילין הא לאו הכי כשרה:

אין כותבין אותו על המחובר וכו' משנה פ"ב דגיטין (כא:) אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש וכתב הרא"ש אין כותבין במחובר לקרקע משום דמחוסר קציצה ואפי' אי בעי למיתב לה אותו המחובר לא משום דכתיב ונתן בידה כלומר דבעינן דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש וכ"כ הרשב"א וכתב עוד דבירושלמי יליף לה מדכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש:

כתב הטופס במחובר וכו' בגמרא פריך אמתניתין שכתבתי בסמוך כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין וכתב הר"ן דליכא למימר דלכתחילה אין כותבין אבל דיעבד כשר דהא כיון דפיסולא דאורייתא הוא אפי' דיעבד אית לן למיפסליה א"ר יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ורבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי כלומר דרבי אלעזר דריש וכתב אכתב הגט ולא אחתימת עדים וה"ק אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר וכתב הרשב"א ואע"ג דחתמו שנינו חתמו דהכא היינו השלימו מלשון חותם תכנית וכבר כתבתי בסימן זה דפיסולא דמחוסר קציצה הוי דאורייתא וכמו שכתבו הרמב"ם והר"ן הילכך כל שכתב התורף במחובר הגט בטל מיהו היכא שכתב הזמן לבדו במחובר איפשר דאינו בטל כיון דזמן הגט לא הוי דאורייתא ואיפשר דאלמוהו כאילו הוי דאורייתא כדאשכחן במוקדם דבטל כמ"ש בסימן קכ"ז וכבר כתבתי כיוצא בזה בסימן קכ"ג והרמ"ה פוסק כרבי יהודה ונ"ל דטעמיה משום דס"ל בסופר הכותב טופסי גיטין בלא רשות הבעל דגזרינן טופס אטו תורף וה"ה נמי דגזרינן הכא: והעיטור במאמר ז' גבי כתבו חש"ו חילק ביניהם וגם הר"ן אהא דכתבו לטופס במחובר חילק ביניהם דגבי סופרים שהיא מילתא דשכיחא שעושין כן כדי להשתכר גזור אפי' בדיעבד גבי מחובר דלא שכיח כולי האי לא גזרו. והרי"ף והרא"ש כיון שכתבו אוקימתא דשייר מקום התורף פשיטא דכת"ק ס"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"א:

וכתב עוד כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חיברו פסול וכו' בענין מ"ש דתלוש ולבסוף חיברו חשוב כמחובר לענין גט מדסתם דבריו משמע לכאורה דאפי' לא בטלו חשוב מחובר דהא מחוסר מעשה הוא ולא נהירא דכל שלא בטלו הוה ליה כאילו לא חיברו וכשקוצע אינו אלא כנוטלו מעל השלחן דהא ע"כ לא איבעיא לן בפ"ק דחולין (טז:) תלוש ולבסוף חיברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי וכ"כ רבינו ירוחם בח"ב בשם המפרשים שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו במחובר שדינו כמחובר וכ"כ הרשב"א ז"ל. משמע הא לא בטלו לא ומיהו אי אשרוש עד שצריך קציצה אפילו לא בטלו פסול וכ"נ מדברי העיטור שכתב במאמר ז' דתלוש ולבסוף חברו כמחובר לענין גט הואיל ומחוסר קציצה: ובענין מ"ש ואפי' כתבו וחתמו בתלוש ואחר חתימתו חזר וחברו ואח"כ תלשו ונתנו לה פסול חלק עליו הרשב"א שהוא כתב אמתני' דכי כתיב וכתב ונתן דמיניה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה כתיבה ונתינה בשעת כתיבה לא והילכך אם כתב טופס ותורף בתלוש ואח"כ חברו ובעלו ותלשו ונתנו לה כשר ולפי דברי הרשב"א נראה דאפי' אשרוש נמי כיון דכתיבת טופס ותורף היה בתלוש כשר וכתב מיהו בירושלמי איבעיא להו ומ"מ מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דידן משמע דמתני' הוה שמיע להו כמו שפירשתי עכ"ל:

כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר כו' בפ"ב דגיטין (שם) כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ופירש"י דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה החתיכה וה"ל קציצה דלא מפסיד לה לעציץ. ונ"ל דלרבותא נקט נקוב דאע"ג דחשיב כמחובר כשר וכ"ש כתבו על חרס של עציץ שאינו נקוב דכשר:

והוא שיהא עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא כך הוא הנוסחא האמיתית לאפוקי מהגורסים המסויים במקום המזדייף וכבר נתבאר בסמוך דכשיכתוב הגט על דבר המזדייף צריך שיבואו עדי מסירה ויעידו שלא היה בו שום תנאי כשקראוהו בשעה שנמסר לפניהם ושאם לא באו עדי מסירה ובאו עדי חתימה והעידו שלא היה בו תנאי פסול:

כתבו על עלה של עציץ נקוב פסול וכו' שם עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום וידוע דהל' כרבא וכתבו התוספות גבי יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דר"ת מחמיר שלא לקצוץ אפי' שאינו מחובר ולא ב"ח מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר וכו' ודוקא בעלה גזרינן שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב וה"ה בשאינו נקוב וה"ה בשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפי' בנקוב מכשיר וכ"כ הרא"ש והרשב"א ולפי דרך זה צדקו דברי רבינו שכתב אבל לה"ג ור"ת פסול כלומר אף על פי שלא קטם דגזרינן שמא יקטום אבל הרשב"א כתב עוד א"נ איפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למיתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה וגם הר"ן הזכיר כל זה ולפי זה גם לה"ג ור"ת כיון דחשיב כתלוש כשר כל שלא קטם ודברי רבינו מראים שהם ע"פ שיטה זו שהרי אמאי דמכשר בעל העיטור אפי' קטם כתב אבל לה"ג ור"ת פסול כלומר אם קטם אבל בלא קטם אה"נ דכשר אבל מתוך שדרכו של רבינו להמשך אחר דעת התוס' והרא"ש צ"ל דה"ק בעל העיטור הכשיר אפי' קטום אבל לה"ג ור"ת פסול אפי' אינו קטום שדינו שוה לעציץ נקוב וכן משמע ודאי שהוא דעת רבינו דאי בקטום מאי קמ"ל דלה"ג ור"ת פסול כבר כתב למעלה דאפי' בתלוש גמור פסלי ה"ג ור"ת אם קטם אלא ודאי אהיכא דלא קטם קאי דאפ"ה פסול לה"ג ור"ת וכתבו התוס' גבי הא דאמרינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה דלא מכשר אביי בכתבו על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו אא"כ פסקה יניקת הזרעים כגון בעליה או שיש דבר מפסיק בין העציץ לקרקע כדאמרי' בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים וכן כתבו הרא"ש והר"ן ואע"ג דלא קי"ל כאביי כתבתי זה משום דנפקא מיניה אליבא דרבא דאמר פסול משום גזירה דהיינו מדרבנן ולפ"ז היינו דוקא בשמשך העציץ במקום שיניקה פוסקת אבל אם משכו במקום שאין יניקה פוסקת מדאורייתא מפסיל לכ"ע דהא לא קנתה אותו ולא זכתה בו ודע שהעיטור כתב במאמר ז' דכתבו על עלה של עציץ נקוב דפסל רבא גזירה שמא יקטום מסתברא שאם נתנו לה כשר ולפי דעתו כי אמר רבא פסול היינו פסול ליתנו לה לכתחלה אבל אם נתנו לה מגורשת ואין זה פשט לשון פסול וגם הפוסקים לא חילקו בין פסול זה לשאר פסולי דרבנן: ב"ה והרמב"ם כתב בפי' בפ"א כתב כל הגט על העלה הזרוע בעציץ נקוב אע"פ שנתן לה העציץ כולו הגט פסול גזירה שמא יקטום:

עבד שהוחזקו בו שהוא שלו וכו' אבל לא היה העבד בחזקה שהוא שלו וכו' הכל נתבאר בסימן זה גבי כותבין אותו על יד של עבד ועל קרן של פרה ודעת הרמב"ם בפ"ד כדעת הרמ"ה דספק מגורשת הויא וטעמא דכיון דבגמרא פשטינן לה מדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה א"כ מספקא לן אם הם עדיין של בעל ראשון או אם הם של מי שנמצאו בידו ואע"ג דמשום דאין להם חזקה מפקינן להו מיד השני ויהבינן להו לראשון מ"מ לענין גט אשה מידי ספיקא לא נפקא וכתב הר"ן מיהא בגמרא מוקמא לה דוקא בכתובת קעקע הא לאו הכי לא הויא מגורשת כלל משום דהוי כתב שיכול להזדייף ופשוט הוא בגמרא שכתבתי לעיל. ודע דהא דאמרי' שאם היו מוחזקין בעבד שהוא שלו דהויא ספק מגורשת היינו דוקא בעבד גדול אבל אם היה קטן ומוטל בעריסה אם כתוב בכתובת קעקע מגורשת גמורה הויא אע"פ שמוחזקין בו שהוא שלו דלאלתר הויא חזקה כדאמר רבא בריש חזקת הבתים (לו.) וכן אם היה העבד אצלה ג' שנים מזמן הכתוב בגט ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורשת גמורה הויא אם כתוב הגט בכתובת קעקע דאחר ג' שנים יש להם חזקה כדאיתא התם שמה שהיה העבד אצלה קודם זמן הכתוב בגט אינו עולה לג' שנים דאין לאשה חזקה על נכסי בעלה כדאיתא בפרק חזקת וא"ת א"כ אפי' שהה אצלה ג' שנים מזמן הכתוב בגט ליחוש דילמא כתב ליתן ולא נתן לה לשם גירושין ומשום דאשתו היא לא מיחה בה ואין לאשה חזקה בנכסי בעלה י"ל דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה בפ"ב דגיטין (יח.) כנ"ל. והא דבעי רמי בר חמא בהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו ה"ה דשייך למיבעיא אם היו מוחזקין בפרה שהיא שלו וכי היכי דאסיקנא בעבד דהויא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרות אין להם חזקה. מיהו היכא דמסירי חיותא לרועה לאלתר הויא חזקה כדאיתא בפרק חזקת וא"כ הויא ודאי מגורשת ונ"ל דה"ה אם העבד היה מסור לשומר דלאלתר הויא ודאי מגורשת כנ"ל :

אם הגט חקוק על טבלא שהיה ידועה שהוא שלה וכו' שם בפ"ב דגיטין (דף כ) בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהוא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה או דילמא אתתא לא ידעה לאקנויי והרא"ש גורס והרי היא יוצאת מתחת ידה ורבינו כתב כגירסת הרא"ש ואין חילוק לענין הדין בין הגירסאות דבין שיוצאת מתחת ידו ובין שיוצאת מתחת ידה מספקא לן אי ידעה לאקנויי כשנתנתו לו ופשיטנא לן מדתנן שהאשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו ופירש"י כותבת גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב ליה ניהליה ומה שחילק בין אם הכתב יכול להזדייף לאינו יכול להזדייף לענין אם צריכה עידי מסירה אם לאו הכל מבואר במה שכתבתי בסימן זה גבי כותבין אותו על יד העבד וקרן הפרה:

כתבו על טס של זהב וכו' גם זה שם בעיא דאיפשיטא וכתב הרמב"ם בפ"ח שהיא מקובלת מכתובתה בכדי שיווי הטס בלבד ואם אין בטס כדי כתובתה ישלים לה כתובתה ומוכח בגמרא שאם נתן הטס סתם וא"ל התקבלי גיטיך אפי' הגליון הוא שלה ואינו נכנס בפרעון כתובתה משום דאוירא דמגילתא הוא ובטל לגבי הגט וכ"כ הר"ן וכתב הרשב"א כי אמר לה התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך אמאי אמרינן דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה הא ה"ל גט הפורח באויר ותירץ דהוי כאומר התקבלי גיטיך ומחלי לי כתובתיך וכפי מ"ש הרמב"ם שאינה מקובלת מכתובתה אלא בשיווי הטס נ"ל דה"ל כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך בשיווי הטס כתב בעל התרומות בסימן קל"א שלא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף וכ"כ סמ"ג בסדר כתיבת הגט וכן כתב בהגה"מ בשם הגאונים בפ"ד:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

על כל דבר תלוש כותבין אפילו על איסור הנאה נראה דרבינו דכתב הך דאיסור הנאה עם הך דעל כל דבר תלוש כותבין בחדא בבא אתא לאורויי דאע"ג דבפ"ב (דף כ') איתא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ותניא רבי אומר כתבו על איסורי הנאה כשר ומשמע דדיעבד כשר אבל לכתחילה לא לכך אמר על כל דבר תלוש כותבין לכתחלה ואפילו על א"ה ומשמע לרבינו הכי מדקאמר עלה א"ר אשי אף אנן נמי תנינא על הכל כותבין על העלה של זית שאינו שוה כלום וה"ה איסור הנאה אלמא דבאיסור הנאה נמי כותבין לכתחלה ואע"ג דדחי לה תלמודא וקאמרה ודלמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי עם עלין אחרים לשכוב עליהן או למאכל בהמה ואע"ג דלאו ש"פ אבל איסור הנאה לא מ"מ ודאי אע"ג דדחי דליכא ראייה מ"מ שמעינן מדרב אשי דהא דתנא כתבו על איסורי הנאה כשר לאו דוקא דיעבד אלא אפילו כותבין לכתחילה ומיהו בתוס' שם בד"ה כתובת קעקע כתבו וז"ל ואפילו הויא הכא איסורא דאורייתא מ"מ הוי גט כדאמר כתבו על איסורי הנאה אע"ג דאסור לכתוב דהא מתהני באיסורי הנאה עכ"ל אלמא דלכתחילה אסור ומ"מ נראה עיקר כדברי רבינו דהכי מוכחת הסוגיא כדפי' והא דקי"ל דאסור ליהנות באיסורי הנאה היינו דוקא כשמתכוין ליהנות אבל כשאין מתכוין אע"ג דאפשר שרי כדאיתא בפרק כל שעה (דף כו) דאסיקנא בתיובתא מ"ד אפשר ולא מתכוין אסור והכא בכותב גט לא מתכוין ליהנות ממנו כלל אלא לכתוב עליו גט ושרי לכתחלה:

אפילו על עלה של זית וכו' כלומר לא מיבעיא על הנייר אלא אפילו על עלין שהוא דבר המזדייף כשר. וסבירא ליה לרבינו דעלה של זית דנקט תנא במתניתין לאו דוקא דהוא הדין שאר עלין דאין לפרש דעלה של זית דוקא הוא דדבר המתקיים וכמו שכתבו התוספות (דף כא) ע"ב בד"ה על עלה וכדתניא בתוספתא וכך כתב הר"ן דאם כן כי היכי דתנן ברישא בכל כותבין בדיו וכו' ובכל דבר שהוא של קיימא וכו' הכי נמי ה"ל למיתני בסיפא על הכל כותבין על העלה של זית ועל כל דבר שהוא של קיימא אלא ודאי דתנא דמתניתין לא נקט עלה של זית אלא לאורויי אפילו דבר שיכול להזדייף והוא הדין שאר עלין אע"ג שאינן של קיימא דלהכי שינה ולא תני בסיפא ועל כל דבר שהוא של קיימא דלא כתנא דתוספתא וכך הוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק ד' שלא הזכירו תוספתא זו גם דקדק הרמב"ם לשם ריש פרק ד' שכתב כותב לה על הנייר וכו' ועל העלין ושונה לשון המשנה דתני עלה של זית אע"פ שאין זה דרכו דלהורות הלכה בא שעל כל עלין כותבין אפילו אינן של קיימא כשל זית ודלא כתוספתא וזו היא דעת רבינו שכתב לשון המשנה עלה של זית ופירשה דלא אתא לאורויי אלא אע"פ שהוא דבר המזדייף אבל אין צריך דבר של קיימא ולכן לא כתב רבינו לחלק בין על דבר של קיימא לאינו של קיימא. ומה שכתב אפילו לזמן מרובה וכו' והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שם (דף כב) פלוגתא דר"י ורבי אלעזר והלכה כר"י דאמר אפילו מכאן עד עשרה ימים פירוש דלא באת לבית דין לאלתר שיתירוה לינשא אלא לאחר עשרה ימים ואפילו הכי לא חיישינן לזיופא דהוה ביה תנאה וזייפתיה לרבי אלעזר דעידי מסירה כרתי דאי איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי דהא אמרן צריכין למיקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי:

אבל בעידי חתימה אפילו הם לפנינו פסול איכא לתמוה דבתוספות (דף כב) בד"ה מאן חכמים וכן באשיר"י לא כתוב דפירש"י אלא דצריך עידי מסירה שיעידו לפנינו כשבאה לינשא למאן דאמר עידי מסירה כרתי דכיון דנכתב על דבר שיכול להזדייף צריך שיעידו עידי מסירה שראו הגט ושאין בו זיוף וסגי בהכי אע"פ שאין שם עידי חתימה מיהו כשיש עידי חתימה בפנינו ומעידין שלא נזדייף בגט שום דבר משמע נמי דכשר לינשא בו והא דכתבו התוספות בסוף הדיבור דאפי' אי איכא סהדי דמכירים חתימת העדים לא תינשא משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום לא כתבו התוספות כן אלא לרבי מאיר דאמר עידי חתימה כרתי דבעינן שיהא מוכיח מתוכו דליכא זיופא ושנכתב לשם זה האיש והאשה זו ולא מהני עידי מסירה אבל לרבי אליעזר דלא בעינן מוכיח מתוכו נראה ודאי דהוא הדין בדאיכא חתימה לפנינו ורואין דליכא זיוף נמי תינשא דתלינן בסתמא דנעשה בהכשר והיו לשם עידי מסירה אעפ"י שאינו לפנינו והיה איפשר ליישב ולומר דרבינו מיירי הכא למאן דמכשירין לרבי אליעזר בעידי חתימה אע"פ שידוע שלא היו שם עידי מסירה כדלקמן בסימן קל"ג וקאמר רבינו דאין זה אלא בדבר שאינו יכול להזדייף אבל בדבר שיכול להזדייף כיון דידוע שלא היו שם עידי מסירה לא תינשא אפילו עידי החתימה הם לפנינו אלא שנראה דוחק שרבינו יהא סותם דבריו בכאן לדעת החולקים על הרא"ש אלא נראה דעת רבינו מדכתבו התוס' והרא"ש ע"ש פירוש רש"י דתלמודא קאמר דאשה הבאה לינשא צריכה להביא עידי מסירה שנמסר הגט בפניהם וקראוהו תחלה וידעי דלא נזדייף משמע דוקא בדאיכא בפנינו עידי מסירה אבל עידי חתימה אפילו הם בפנינו לא תינשא דאם לא כן הוה ליה לתלמודא לאשמועינן דאף בעידי חתימה כשהם בפנינו ורואין שלא נזדייף תינשא בו אלא בע"כ דלא תינשא אלא בדאיכא בפנינו עידי מסירה דכיון דאיכא ריעותא בפנינו שנכתב הגט על דבר שיכול להזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא ניתן לה בפני עדים ולפיכך צריך עידי מסירה בפנינו שנדע שנעשה כתקנת חכמים והב"י הבין כך דברי רבינו והקשה דאם כן הוי ליה לרבינו לפרושי דהיינו להרא"ש דוקא וכו' ותימה הלא ידוע דרכו של רבינו דבסימן אחד יהא כותב דעת הפוסקים ודעת הרא"ש החולק עליהם ובסימנים אחרים סותם דבריו על פי דעת הרא"ש ואין כאן קושיא גם מה שכתב הב"י בישוב קושיא זו וז"ל ואפשר דגם למכשירים בעידי חתימה לחודייהו פסלי הכא אפילו כשעידי חתימה לפנינו משום דכיון דיכול להזדייף הוי ליה כמזוייף מתוכו עכ"ל איכא לתמוה הלא הרמב"ם בכלל המכשירים הוא כדלקמן בסימן קל"ג והוא ז"ל כתב דאם נכתב על דבר שיכול להזדייף לא הוי דינו כמזוייף מתוכו דאילו בדבר שיכול להזדייף הרי זו מגורשת ע"י עידי מסירה כמו שכתב בפרק ד' ואלו במזוייף מתוכו כגון שחתם עד פסול על הגט אפי' נתנו בפני שני עדים כשרים הרי זה גט פסול כמו שכתב בפרק א' ובמרדכי סוף פרק ב' כתב טעם לחילוק זה דאמרינן דאע"פ שכתב על דבר שיכול להזדייף אין דינו כמזוייף מתוכו דזהו משום דמזוייף מתוכו חיישינן דילמא אתא למיסמך עלייהו בלא עידי מסירה שאין הכל יודעים שחתם עליו עד פסול אבל בדבר שיכול להזדייף הכל יודעין דאין הגט כשר משום חששא דזיוף ולא אתא למיסמך עלייהו בלא עידי מסירה וכדאיתא פ' קמא (דף י"א) דבשמות מובהקים של עכו"ם כיון דלא אתי למיסמך עלייהו כשר הכי נמי הכא אלא דהקשה על זה במאי דמכשר הרמב"ם בפרק א' הרחיק ב' שיטין כשהיה לשם עידי מסירה כמו בדבר שיכול להזדייף דהא מזוייף מתוכו הוא ע"כ אבל אין זה קשה כל כך דהרמב"ם סובר דהרחיק שני שיטין לא הוי מזוייף מתוכו דהכל יודעין דבהרחקת שני שיטין השטר פסול ולא אתי למיסמך עלייהו בלא עידי מסירה כמו בכתב על דבר המזדייף וכן פירש ה' המגיד בפ"א והא דכתבו התוס' בד"ה מאן חכמים דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו ובדבר שיכול להזדייף אינו מוכיח מתוכו כלום לא כתבו כך אלא לר"מ דאי אפשר בלא עידי חתימה א"כ בדבר שיכול להזדייף אינו מוכיח מתוכו כלום דליכא זיופא ואפי' איכא סהדי קמן דליכא זיופא לא תינשא בו אבל לר"א דעידי מסירה כרתי לא בעינן מוכיח מתוכו ואי איכא עדי מסירה בפנינו אפי' נכתב על דבר שיכול להזדייף תינשא בו כיון דלא הוי מזויף מתוכו כדפרישית ודו"ק:

אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעידי חתימה לבד פירוש כיון דלא הורע חזקתו אמרינן דמסתמא בא הגט לידה כמצותו בעידי מסירה ואפי' לא באה לב"ד להתירה לינשא עד זמן מרובה מתירין אותה לינשא. וכן מ"ש וכותבין אותו ע"י העבד וכו' והוא שיהיה בעידי מסירה נמי הכי קאמר דאע"פ דעל יד העבד וקרן הפרה כתב שיכול להזדייף הוא תינשא בו אפי' לזמן מרובה והוא בדאיכא עידי מסירה לפנינו אבל אין לפרש דמצריך שיהיו עידי מסירה בשעת שמוסר הגט לידה דא"כ מאי איריא בכתבו על יד עבד וקרן הפרה הלא אפי' כתבו על דבר שאינו יכול להזדייף הגט בטל להרא"ש כשלא היה שם עידי מסירה אלא בע"כ דלא אתא לאשמעינן הכא אלא היכא דבאת לב"ד להתירה לינשא לזמן מרובה דאי נכתב ע"ד שאינו יכול להזדייף מתירין אותה ע"י עידי חתימה בלחוד ותלינן דמסתמא בפני עדי מסירה מסרו הגט לידה כמצותו אבל כשהורע חזקתו שנכתב ע"ד שנזדייף לא תינשא עד שיהיו עידי מסירה לפנינו ויעידו שקראוהו ובפניהם נמסר ולא היה בו זיוף ותלמודא נמי ה"ק (בסוף דף ך') ולרבא קשיא מתני' על יד של עבד הא כתב שיכול להזדייף הוא כלומר והיאך תינשא בגט זה לזמן מרובה דילמא איכא ביה זיופא ומשני בשלמא מתני' לרבא לא קשיא בעדי מסירה ור"א היא פי' הא ודאי כיון דאיכא ריעותא דנכתב על דבר שנזדייף לא תינשא אלא בדאיכא עידי מסירה לפנינו ומעידין שלא היה בו זיוף ור"א היא דאמר אי איפשר לגט בלא עידי מסירה וא"כ ליכא חששא דזיופא כשמביאה עידי מסירה שהיו בשעת נתינת הגט לידה ותינשא אלא לרמי בר חמא דקמיבעיא ליה מי חיישינן בעבד שלו וכתוב גט על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידו דילמא הוא מנפשיה עייל דאי מיירי בדאיכא עידי מסירה ולר"א הא ליכא למיחש דמנפשיה עייל אלא בע"כ דלר"מ קמיבעיא ליה ובדליכא עידי מסירה אלא עידי חתימה מי חיישינן דמנפשיה עייל ולא תינשא והשתא קשיא ותיפוק ליה דהגט פסול משום כתב שיכול להזדייף ומהדרינן בכתובת קעקע דאינו יכול להזדייף ופשוט הוא:

וכותבין אותו על יד העבד וכו' משנה שם (דף יט) פליגי בה ת"ק ור' יוסי הגלילי והלכה כת"ק דכותבים וכתבו התוס' (בדף כ"א) בד"ה יצא זה הא דלא חיישינן הכא שמא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ופסול משום מחוסר קציצה כדחיישינן בעציץ נקוב היינו משום דאין דרך לקצוץ קרן הפרה ויד העבד וכ"כ הרא"ש והא דמכשיר הכא בגט כשכתב על יד של עבד וקרן הפרה וגבי שחיטה פסולה בשוחט בציפורן ובשן מחובר בב"ח כתבתי בי"ד סימן ו' דהכא מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא הכא כתיב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה אלא כתיבה ונתינה וכשכותב על יד העבד וקרן הפרה ונותן לה העבד והפרה לאו מחוסר קציצה היא אבל בשחיטה כתיב ויקח המאכלת דהדבר ששוחט בו יהא תלוש שיקחנו בידו ובשן ובציפורן מחובר בב"ח אינו לוקח בידו דבר שהוא שוחט בו. ומ"ש אבל לא יחתוך יד העבד וכו' איכא להקשות הלא בגמרא (דף כא) קאמר דבלאו טעם דמחוסר קציצה אסור לחתוך יד העבד דשייך במצות ואסור לחבול בו וי"ל דמהאי טעמא משמע דבדיעבד אם חתכו היה הגט כשר וע"כ כתב רבינו דמטעם מחוסר קציצה אפי' דיעבד הגט בטל מדאורייתא ופשוט הוא מיהו טעם מחוסר קציצה ליתא אלא שאינו גט בקצצו לאחר כתיבה אבל קודם כתיבה שפיר דמי אבל מטעם דאסור לחבול בו אפי' קודם כתיבה אסור והוי ליה לרבינו לכותבו לטעם זה ג"כ: וכתב הרשב"ם וכולי כ"כ התוס' בשמו (דף כא) בד"א יצא זה ומ"ש וכ"כ בשם רש"י וכו' כ"כ הרא"ש והוא מ"ש התוס' בשם רבי' שמעיה בפירושו שהיה תלמידו של רש"י ומשמע דמחלוקת גדולים האלו אינו אלא היכא דבשעת הכתיבה היה דעתו למיגז מיניה לאחר הכתיבה כגון כתבו על מחובר או בקלף גדול ולשם דוקא פסלו ר"י בר מנחם ואעפ"כ הכשירו בעל העיטור ולכן אמר רבינו ע"ז ובה"ג פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום דבה"ג הוסיף לפסול אפי' נחתך ממנו כלום לאחר כתיבה ואע"פ שלא היה בדעתו לחתוך ממנו בשעת כתיבה דכיון שקצץ ממנו שום דבר אגלאי מילתא למפרע שהיה מחוסר קציצת אותו דבר בשעת כתיבה ואפשר שלא היה פוסלו מדינא ד"ת אלא מכח חומרא מדרבנן וכן נראה מדברי התוס' שכתבו וז"ל ובה"ג פוסל וכן ר"ת היה מחמיר זהו דעת רבינו שכתב ובה"ג פוסל אותו אם נחתך ממנו כלום וכ"כ ר"ת וכן מסקנת א"א הרא"ש כר"ת מדכתב דעתו באחרונה וכתב מיהו אף לר"ת נראה דלא חשיב מחוסר קציצה לפוסלו ד"ת אלא בנחתך מקלף גדול אבל בדבר מועט לא מיקרי מחוסר קציצה לפוסלו ד"ת אלא שהחמיר ר"ת בנחתך ממנו כלום כבה"ג אבל בדעת בה"ג גופיה איכא לספוקי אם הוא פוסל ד"ת בנחתך ממנו כלום אם לאו וכ"כ הרשב"א על מ"ש בה"ג דאי כתב ליה גיטא מיקמי דליפסק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתב גיטא מפסיל ע"כ ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל גבי גיטא עכ"ל הרשב"א בחידושיו ומביאו ב"י וכתב רבינו ומיהו אע"פ דבדבר מועט לא פסיל מדינא אפי' מדרבנן מ"מ מצד החומרא כתב בסדר הגט ויחתוך הסופר הקלף כו' ואיכא למידק דמלשון בה"ג שפוסל אם נחתך ממנו כלום משמע דבלא נחתך ממנו כלום פשיטא דכשר לגמרי ואמאי לא מפסיל לכתוב עליו גט מטעם שמא יחתוך כי היכי דגזרו בעלה דעציץ שמא יקטום ואפשר דדוקא בעלה דעציץ אפי' אינו נקוב כיון דדמי למחובר חיישינן שמא יקטום דסתם מחובר עומד לקציצה משא"כ בקלף גדול דאין דרך לקצוץ ולחתוך הגליונות אפי' הן גדולים ביותר דנוי הן לאגרת לא חיישינן שמא יחתוך:

אין כותבין אותו על המחובר כו' משנה פרק ב' סוף (דף כא) פליגי בה ת"ק ורבי יהודה וכתב הר"ן וא"ת מ"ש דבמחובר שרי לת"ק כשנכתב טופס שלא בהכשר בדיעבד ובסופר שכותב טופסי גיטין אסרינן לה אפילו בדיעבד לקצת מחברים כדלקמן בסי' קל"א ובחש"ו שרינן לטופס אפי' לכתחלה כדלעיל בסימן קכ"ג י"ל דגבי סופרים דהוי מילתא דשכיח טובא שעושין כן להשתכר אסרו טופס אפי' דיעבד גזירה משום תורף וגבי מחובר דלא שכיחי כולי האי אסרו לכתחילה והתירו בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל מוקמי ליה טופס אדיניה ושרי ליה אפי' לכתחילה עכ"ל:

ומ"ש בשם הרמ"ה דפוסק כרבי יהודה דאזיל לטעמיה דבסופרים פסק הרמ"ה ג"כ דגזרינן טופס אטו תורף כדלקמן בר"ס קל"א וה"ה נמי דגזרינן הכא במחובר ולא דמי לחש"ו וכ"כ ב"י ורבינו דכתב ולא נהירא טעמו משום דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ולא דמי מחובר לסופרים מטעם דכתב הר"ן וכך הוא דעת הפוסקים דבמחובר הלכה כת"ק ולא כרבי יהודה ומ"ש דבתורף אפי' בדיעבד פסול האי פסול לצדדין קמפרשינן ליה בזמן לבדו דלא הוי דאורייתא פסול מדרבנן ובשאר תורף דהוי דאורייתא הגט בטל ועיין בב"י:

כתבו על חרס וכו' שם בגמרא (סוף דף כא) וכמו שפי' רש"י דאין לחוש שמא ישבור החרס וה"ל קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ ותימה הלא בתלוש ס"ל לרש"י דלא מיקרי מחוסר קציצה כדלעיל כדין כתבו על קלף גדול. וא"כ העציץ שהוא כלי שהרי הוא נקנה במשיכה בין בנקוב ובין באינו נקוב אפי' ישבור החרס לית בה משום מחוסר קציצה וכאן פי' רש"י דה"ל קציצה ולכאורה דדבריו סותרין זא"ז ונראה דס"ל דמדקאמר בגמרא כתבו על חרס עציץ נקוב כשר דשקיל ויהיב לה ניהליה לכוליה עציץ מכלל דאם ישבור החרס פסול משום דמחוסר קציצה ולא דמי לקלף גדול שהוא תלוש גמור וליכא למיטעי במחובר אבל בעציץ נקוב כיון דאיכא למיטעי לכתוב גם אמחובר דהיינו על עלה של זרעים שבתוכו החמירו רבנן ופסלו אם ישבור החרס ואפ"ה אין לחוש שמא ישבור החרס דלא מפסיד ליה לעציץ אבל ר"ת לא ס"ל הכי ומביא ראייה מהך דחרס מדקאמר דשקיל ויהיב ליה ניהליה אלמא דאם ישבור החרס פסול ואף על פי דהעציץ הוא תלוש וה"ה לקוצץ מקלף גדול כמ"ש התוס' משמו ע"ש בדבור יצא זה ועיין עוד במ"ש הר"ן בזה באורך. וב"י הביא לשון פירש"י וכתב עליו ונ"ל דלרבותא נקט נקוב דאע"פ דחשוב כמחובר כשר וכו' ותימה דהא העציץ כלי הוא וחשוב תלוש גמור ואפשר דרצה לומר כיון דאיכא למיטעי במחובר חשוב כמחובר ולא מחובר ממש כדפי':

כתבו על עלה וכו' שם פליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דפסול גזירה שמא יקטום העלה וה"ל קציצה מן המחובר וק' דהלא צריך לפרש דפליגי בדשקיל העציץ והניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דאם לא פסקה יניקת העציץ לא הוה מכשר אביי בדשקיל ליה ויהבה לה ניהליה כולה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה אלא בע"כ דלא מכשר אביי אלא בהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא לא הוי מחוסר קציצה ואם כן לרבא צריך לומר דפסול משום גזירה אטו הניחתו בלא פסיקת היניקה כמו שפירשו התוס' וא"כ היאך פירש רש"י דרבא פוסל שמא יקטום דהוי ליה קציצה מן המחובר הלא בהניחתו במקום פסיקת היניקה ליכא קציצה מן המחובר וי"ל דהכי קאמר רש"י דגזרינן אטו הניחתו בלא פסיקת יניקה ולשם חיישינן שמא יקטום ואיכא קציצה מן המחובר ולא חשיב לה גזירה לגזירה אלא חדא גזירה היא כדאמר בריש ביצה גבי גזירה פירות הנושרים ומ"ש בשם ב"ה דכשר באינו נקוב אפי' אם קוטם ונותן לטעמיה אזיל שכתב בקלף גדול להכשיר אם חתכו ממנו אח"כ דליכא משום מחוסר קציצה בתלוש גמור וה"ה בעציץ שאינו נקוב הוי תלוש גמור וכשר אם קוטם ונותן ולכן אמר רבינו אבל לה"ג ור"ת דפוסלין בחותך מקלף גדול לאחר כתיבה ה"ה בעציץ שאינו נקוב נמי פסול בקוטם ונותן לה וחוששין ג"כ בעלה שמא יקטום ואע"ג דבקלף גדול מותר לכתוב ולא חיישינן שמא יקטום מ"מ גבי עלה חיישינן מטעם שכתבתי בסוף ס"ז ואיכא להקשות לבעל העיטור דלא חשוב חרס עציץ שאינו נקוב מחובר לקרקע ובי"ד סוף סימן רצ"ד בדין ערלה חשיב ליה מחובר לקרקע ויש לחלק דשרשי אילן נכנסים אפי' בחרס אינו נקוב ויונקים מן הקרקע מה שאין כן הכא דמיירי בזרעים ולא באילנות וחילוק זה מפורש בהדיא ברמב"ם פרק ז' דה' מעשר שני ופ' ב' מה' טומאת אוכלין ועיין בפרק קמא דגיטין במה שכתבו התוס' (סוף דף ז') בד"ה עציץ:

עבד שהוחזקו בו שהוא שלו וכו' שם (סוף דף כ) ופירש"י דאם אינו כתובת קעקע דבר שיכול להזדייף הוא דלמא תנאה הוה בגיטא ומחקתיה והדר כתביה עכ"ל וא"כ תימה על מ"ש רבינו אפילו העדים חקוקים בכתובת קעקע דבגיטא גופא קאמר בגמ' דחקוק בכתובת קעקע דליכא למיחש לזיופא ותו קשה דלאיזה צורך יזייף חתימות העדים וא"כ אין לנו לחוש להך זיופא שאין בו צורך ותו קשה הא ודאי ליכא למיחש דזייף חתימת העדים דא"כ לא מצי לקיים חתימתם וגם מ"ש אח"כ והעדים חקוקים בו וכו' הוא תמוה ונראה דרבינו מפרש הא דמוקי תלמודא בכתובת קעקע היינו לומר דאף העדים חקוקים בכתובת קעקע דאל"כ אלא שהגט לחוד חקוק בכתובת קעקע איכא למיחש דילמא גם הגט היה בלא כתובת קעקע כמו חתימות העדים והוי ביה תנאה ומחקתיה וחקקה הגט כתובת קעקע ודמי להוא על המחק ועדיו על הנייר דפסול בדליכא עידי מסירה אבל כשהגט ועדיו תרוייהו חקוקים בכתובת קעקע ליכא למיחש לזיופא וא"כ הא דכתב רבינו אפי' העדים חקוקים בכתובת קעקע רצונו לומר אפי' גם העדים חקוקים בכתובת קעקע וכן כתב גם הרמב"ם ריש פרק ד' דהשתא ליכא למיחש לזיופא ואפ"ה אינה נאמנת לפי שהגודרות אין להן חזקה ויכול הבעל לטעון שלא נתן לה העבד אלא מנפשיה עייל ולכן כתב הרמ"ה דהוי ספק מגורשת כיון דהבעל מכחישה אבל ודאי אם הבעל מודה לדבריה אין כאן ספק אלא ודאי מגורשת היא אבל בלא היה העבד מוחזק שהיא שלו א"כ בטבלא שידוע שהוא שלה ה"ז מגורשת ודאי ואפי' הבעל מכחישה היא נאמנת אם גם העדים חקוקים בענין שאינו יכול להזדייף ואי איכא לחוש לזיופא צריכה להביאה עידי מסירה לפנינו כדלעיל: כתב ב"י לעיל הא דכתב הרמ"ה אפי' תלוש ולבסוף חברו חשוב מחובר מדסתם דבריו משמע אפי' לא בטלו חשוב מחובר וליתא אלא דוקא בבטלו דינו כמחובר כמו בשחיטה ע"כ ויש לדחות דגם הרמ"ה ס"ל בין בבטלו בין בלא בטלו הוי כשחיטה והכי דייק לישנא דקאמר כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול וכו' משמע דשוה הדין בכל דוכתא דפסלו מחובר בין בשחיטה בין בגט ולרב אלפס אפילו בטלו כשר דיעבד ולהרא"ש בבטלו פסול דיעבד כמ"ש בי"ד סי' ו' ובתרומת הדשן סי' פ"ט הכשיר בסוכה תלוש ולבסוף חברו אפי' בטלו אפי' לכתחילה דחשוב תלוש ובע"ז דינו נמי כתלוש אפי' בטלו ואסור כמ"ש בי"ד סי' קמ"ה וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא הוי כתלוש ועוד אפשר דהכא אפי' לא בטלו פסול משום דמחוסר מעשה לגבי גט דצריך לחפירה ולחזור ולתלשו ואנן בעינן וכתב ונתן דבר הניתן מיד ליד ולא שיהא מחוסר חפירה ולא דמי לפרק נגמר הדין דרבנן סברי חפורה לאו כלום הוא ובחדושי הרשב"א האריך טובא ע"ש: כתב עוד ב"י ודע דהא דאמרינן שאם יהיו מוחזקין בעבד שהוא שלו וכו' עד י"ל דלא מקדים איניש פורענותא כדאמרינן בפ"ב דגיטין עכ"ל ותימה דא"כ בסוף פ"ק דמציעא (ריש דף י"ט) דמקשה תלמודא נמי וליחוש דילמא כתב גט בניסן ולא נתן עד תשרי לימא לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אלא פשיטא דלא קאמר תלמודא הכי אלא היכא דלא ניחא ליה בגירושין כגון דאיכא קטטה בהדיה וכתבה לגיטא ואותביה בכיסתיה ימים רבים דאי מיפייסא תיפייס ולא יגרשנה התם קאמר תלמודא דכיון דלא ניחא ליה בגירושין ומצפה שתתפייס פורענותא הוא לגביה ולא מקדים ליה כמפורש לשם (ריש דף י"ח) בפירש"י להדיא אבל היכא דניחא ליה בגירושין לאו פורענותא הוא ואיכא למיחש היכא דאיכא ריעותא דנפילה דילמא כתב לה בניסן ולא נתן עד תשרי וא"כ הדרא קושיית ב"י לדוכתא דהכא נמי איכא ריעותא בעבד שלו דאין חזקתה ג' שנים חזקה דדילמא כתב בניסן וכו' ונראה ליישב דהכא דהגט כתב על יד העבד ה"ל למחות באשתו שלא תחזיק בעבד שלא תאמר גירשתני ומדלא מיחתה איכא הוכתה שהוא שלה וכיוצא בזה כתבו התוס' (סוף דף כ) בד"ה ת"ש דאמר ר"ל:

כתבו על טס של זהב וכו' שם (בדף ך') וכתב הרשב"א תמיהה לי כיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה ה"ל גט פורח באויר ותירץ דה"ל כאילו א"ל התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך וכמו שכתב בפרק קמא כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת דמחלה על חובה ואינה חוזרת וגובה ממנו עכ"ל והיינו דבשעת מתן מעות אמר לה ג"כ התקדשי לי בו ואמרה אין דמקודשת ואמרינן דמחלה על חובה דאי לא מחלה על חובה אלא קבלתו לסלע זה על חובה א"כ אין שם שוה פרוטה שיחולו עליו קידושין ומדרצתה להתקדש צ"ל דמחלה על חובה ה"נ מדרצתה להתגרש ובשעת נתינת הטס א"ל התקבלי גיטיך והתקבלי כתובתיך ואמרה אין צריך לומר דמתלה על כתובתה דאי לא מחלה א"כ כל הטס עולה בפרעון כתובתה והגט פורח באויר ואין כאן גירושין וצריך לפרש דהא דתניא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אין פירושו שחזר מדבריו ואמר לא לפרעון נתתיו אלא לשם קידושין דאם כן אין משם ראיה לגירושין דהכא אלא פי' וחזר היינו שהוסיף על דבריו ואמר עוד התקדשי לי בו ופשוט הוא וע"ל ריש סימן כ"ח:

דרכי משה[עריכה]

(א) ועיין בח"ה סימן מ"ה וכתב בסדר גיטין וכותבין על קלף ובדיו והקלף יהא מתוקן כקלף לס"ת תפילין ומזוזות אכן א"צ עבוד לשמו עכ"ל וכל זה אינו אלא לכתחלה לחומרא בעלמא לעשות על צד הטוב לכתחילה אבל אין עיכוב בדבר זה וכ"כ שם סימן ל"ב וז"ל אני ראיתי גט הנכתב על נייר הנקרא פפיר בל"א שבא מקונסטנטינב לק"ק קראקא לפני מהרי"ף ושאר לומדים גם לא היה נכתב בכתיבה תמה כאשר אנחנו מצריכים לכתוב עכ"ל וכל זה פשוט:

(ב) וכ"נ מדברי המ"מ פ"א דגירושין וכתב בסדר גיטין שלנו דגם אותם נקבים שעושה במחוגה לשרטט על ידן יחתוך קודם הכתיבה. וכתב עוד שם דיחתוך מדת שיעורו קודם שיתחיל לשרטט דשרטוט בכלל הכתיבה היא ולכן לא יהא מחוסר דבר אחר השרטוט ע"ל סימן ק"ל גט הנכתב על ב' עורות התפורים יחד או על ב' עמודים אם יש להכשירו:

(ג) כתב בא"ז אם כתב הגט על יד עצמה אינה מגורשת משום דאינו נותן לה שום דבר ובעינן וכתב ונתן: