טור אורח חיים לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן לב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

סדר עשיית התפילין

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה


טור[עריכה]

מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות, שהן "קדש לי כל בכור" עד "למועדה מימים ימימה" (שמות יג א-י), "והיה כי יביאך" עד "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שם, יא-טז), ופרשת "שמע" עד "ובשעריך" (דברים ו ד-ט), ופרשת "והיה אם שמוע" עד "על הארץ" (דברים יא יג-כ), כל אחת ואחת בקלף לבדה.

ויכתבם בכתב מיושר ובדיו, בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל ומתוייג כראוי, ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד. וצריך שיכתוב בימינו אף אם הוא שולט בשתי ידיו; ואם הוא איטר, יד שמאל דידיה הוא ימין. ואין צריך לשרטט בכל שיטה ושיטה, ואם ירצה לשרטט, הרשות בידו. ומי שאינו יודע ליישר השיטה ללא שרטוט, טוב הוא שישרטט ליישר הכתב. ויכתוב על הקלף שהוא מעובד לשם תפילין לצד הבשר.

כתב שלא על הקלף, או שלא היה מעובד לשמו, או שכתב במקום שער, פסול. ואם עיבדו כותי, כתב הרמב"ם שהוא פסול, אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו. ואדוני אבי ז"ל הכשירו אם ישראל עומד על גביו ואמר לו: עבד לשם תפיליןחב.

ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים, ולא מדג אפילו הוא טהור.

ויהיה שלם, שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו. ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות, כשר. יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו; [ו]בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, הילכך אם ניקב כל תוכו פסול. ניקב ברגל הפנימי של ה"א, ואפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר. ניקב הרגל הימיני, אם נשאר ממנו מלא אות קטנה, כשר, ואם לאו, פסול. ואם נפסק אחד מהאותיות, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו, כשר, ואם לאו, פסול.

כתוב בסמ"ק, שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת, ואחר כך נטל הדיו, או שלא היתה מוקפת גויל מתחילתה, פסול, דהוי כמו "חק תוכות". אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו, יכול ליטלו. ואדוני אבי ז"ל פסל גם בזה, וכן כתב בספר התרומה. וכתב עוד, שאם עשה רי"ש כעין דל"ת, שאינו יכול לגרוד ולתקנו דהוי כמו "חק תוכות". וכיוצא בזה כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, שאין מועיל לגרוד הדבק ולפותחה; ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר.

ובהתחלת הכתיבה יאמרחג: "אני כותב לשם קדושת תפילין", ואין די במה שיחשוב בלבו כך. ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם.

וצריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חיסר או יתר אות אחת מהן, פסולין, ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרויים בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדברי השם יתברך המתעסק בכתיבת תפילין ובתיקונם, וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה – יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמיים ושלוש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה. ואם יתר אות אחת, יש לה תקנה שיגרוד אותה, אבל חסר אין לה תקנה, שאין מגיהין בתפילין, שאם כן היו כתובים שלא כסדרן, ואמרו במכילתין: "כתבו שלא כסדרן, יגנזו".

וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות, שלא תהא שום אות נוגעת בחברתה; ואם נוגעות, יגרוד ויפרידם זו מזו. וצריך שיכתוב מפי הכתב, ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה. מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות והן שגורות בפיהם, יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב.

וכתב בסמ"ק, שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלוא אטבא דספרי, שהוא כחצי ציפורן. ואדוני אבי ז"ל כתב שאין צריך להניח חלק אלא למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור אורך הכ"ף והנו"ן, ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל.

ויעשה השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת. ולא יכתוב שלוש אותיות חוץ לשיטה. ויעשה כל פרשיותיה פתוחות, דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחילתו; חוץ מפרשה אחרונה, שיעשה סתומה.

ויעשה ד' בתים מעור אחד, מעור בהמה חיה ועוף טהורה, אפילו מנבילה וטריפה שלהן. והרמב"ם כתב שאין צריך עיבוד לשמן; ואדוני אבי ז"ל כתב שצריך עיבוד לשמן, וכן כתב רב כהן צדק. וכתוב בספר התרומה שיכול לעשותן מקלף(יג), שגם הוא נקרא עור, ומעור שליל, אף על גב דחשוב כבשר לענין טומאה.

ויהיו מרובעין ושחורין; ואם עשאן מצבע אחר – כשרים, אלא שעיקר מצותן להיות שחורין. ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית, וכה יעשה: יקח דפוס של עץ שיהיה מרובע ריבוע גמור באלכסון, ארכו כרחבו. ואין שיעור מפורש בתלמוד לאורך ורוחב ריבוע הבתים, אלא שבשימושא רבא כתב שצריך שיהיה ארבע הבתים אצבעיים על אצבעיים, ולא נהגו כן, אלא עושין אורך ורוחב הבתים בלא שיעור, גם גובהן. וחוקק בדפוס ג' חריצין, עומקן כדי רוחב הפרשיות, כדי שיגיע חריץ שבין בית לבית למקום התפר. ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה, ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס, ומכניסו בחריצין עד שיתייבש ויתקשה. ובעודו לח, יעשה כמין שי"ן בולטת מקמטי העור, אחת מימינו ואחת משמאלו: של שמאלו שהוא ימין הקורא, פירוש: העומד לנגדו, יעשה לה ארבעה ראשים, ושל ימינו יעשה לה שלוש ראשים. ואחר שיתייבש ויתקשה העור יפה על הדפוס, יוציא הדפוס וישארו כמין ארבעה בתים, והשיני"ן ימשוך למטה עד שיגיע חריץ השי"ן ותחתיתו עד מקום התפר, והעור של הדפוס – יניח ארוך מצד אחד, ויכפלנו על הבתים, ויתפרנו עם העור הנשאר משלושה צידי הבתים עובר מכל צד, והוא הנקרא תיתורא. ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד, יעשה בו גם המעברתא. כיצד? שיחתוך המעברתא משני צדדין, שלא תהא רחבה כמו התיתורא, כדי שיהא ניכר ריבוע של התיתורא. ובאותה מעברתא עוברת הרצועה, ועל שם כך נקראת "מעברתא", שהרצועה עוברת בה מצד זה לצד זה.

ויש שלוקחין עור עב וחזק, וכופלין אותו לשנים, וחותכין בכפל העליון נקב מרובע כפי ריבוע הבתים, ומכניסין בו הבתים, והנשאר בעור הדק של הבתים מד' רוחות – פושטים אותו הנה והנה בין שני הכפלים של עור העב ותופרין אותו עמהם, והוא הנקרא תיתורא, ומאותו עור העב עושין גם המעברתא. וטוב לעשות כן, כי מחמת שהוא עב וחזק – מתקיים בית מושב התפילין ותופרו וריבועו.

ובתפילין של יד יעשה דפוס אחר משל עץ, ארכו כרוחב הפרשיות, ולוקח עור דק מבהמה או חיה טהורה מעובד לשמה, ומרככו ומרטיבו במים ונותנו על הדפוס עד שיתייבש, ואחר כך מוציא הדפוס וישאר הבית עשוי, ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש.

ויגלול כל פרשה מסופה לתחילתה, ויכרוך על כל פרשה שיער של בהמה טהורה. ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן קודם שנותנין אותה בבית, וכן נראה בשימושא רבא. והרמב"ם פסל אם לא כרך עליה קלף או מטלית, ואינו נראה לאדוני אבי ז"ל לפוסלן בכך. ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה, שתהא זקופה בבית כדרך שמעמידין ספר תורה בהיכל. ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד – כשרים, אפילו אין ריוח ביניהם, ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית.

ובשל יד כותב ארבע הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד, וגולל אותן מסופן לתחילתן, וכורך עליהן שיער ונותן אותם בביתם. ואם כתבן על ד' קלפין והניחם בבית אחד – יצא, ואין צריך לדבקם. ואם ציפה הבתים בזהב, או שעשאם מעור בהמה טמאה, פסולה.

ואחר שהכניסם בבתים, יכפול העור שהניח ארוך מצד אחד לעשות התיתורא והמעברתא, כדפרישית. ואחר שעשה התיתורא מרובעת, ארכה כרחבה, יתפור אותו בגידי בהמה טהורה בתפירה מרובעת, ויעשה ג' תפירות בכל צד, שיהיו בין הכל י"ב תפירות, וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות, ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית. ואם נפסקה התפירה בג' מקומות, צריך לתפור פעם אחרת. ואחר כך יכניס הרצועה תוך המעברתא. ויעשה קשר של תפילין, שימדוד הרצועות סביב ראשו ויעשנו שם בעניין שישב על מקומו, כאשר פירשתי למעלה (טור אורח חיים כז). ויעשנו כמין דלי"ת.

וכן יעשה בשל יד, יכפול העור לעשות התיתורא ומעברתא, ויעשנה מרובעת בתפירה ובאלכסונא ומניין התפירות שלוש לכל צד, כמו בשל ראש. ויעביר הרצועה במעברתא, ויעשה קשר שתהא הרצועה עוברת בו להדקה בזרועו, ובסוף הרצועה אצל הקשר יעשה קשר קטן כצורת יו"ד, להשלים אותיות של שדי עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר. ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו"ד.

ונוהגין להעביר עור על הבית של יד לרוחב הזרוע. ונוהגין כן, לפי שתפילין של יד הן גבוהין וקצרין, ומשימין אותם תחת הבגדים, ומתנדנדין תחת הבגדים ומתקלקלין; לכך נהגו להעביר רצועה עליהן לחזקן.

בית יוסף[עריכה]

מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהם קדש לי וכו' — פשוט במכילתא (סוף פרשת בא) ובפרק הקומץ (מנחות לד ב):

ומה שכתב: כל אחת ואחת בקלף לבד — היינו בתפילין של ראש, אבל בשל יד כותבין כולן בקלף אחד, כדאיתא בפרק הקומץ (שם), וכן כתב רבינו לקמן:


ויכתבם בכתב מיושר — נראה דהיינו משום דכתיב: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב), התנאה לפניו במצוות (שבת קלג ב). ומטעם זה כתב במרדכי שיכתוב כתיבה גסה, שלא יהא נמחק מהר. וכתב מיושר, נראה שרצה לומר "כתב מאושר", כלומר יפה. ואפשר דהיינו לומר שיכתוב השיטות ישרות ולא עקומות, וכן משמע מדברי הרא"ש בסדר תיקון תפילין:(א)

ובדיו — בפרק הבונה (שבת קג ב) תניא: כתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו. ובירושלמי פרק קמא דמגילה: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות ובדיו, וכתבו הרמב"ם בפרק א. וכתבו התוספות בפרק שני דמגילה (יט. ד"ה על הספר) ובפרק שני דגיטין (יט. ד"ה דיו) ובפרק במה מדליקין (כג. ד"ה כל השרפים) שאומר רבינו תם, דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו, מדתנן בפרק שני דגיטין: בכל כותבין, בדיו, ואמרינן בגמרא, תאני רבי חייא: כתבו במי טריא ועפצא כשר, משמע שרבי חייא בא להוסיף על המשנה, מכלל דעפצא לאו היינו דיו דמתניתין. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה ובספר התרומה סימן קצ"ה. והרא"ש כתב בהלכות ספר תורה דאינה ראיה, דמי עפצא לחודיה אינו נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלעז נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפילו על קלף מעופץ. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק שני דסוטה כתב, שמי שאומר שספר תורה הכתוב באלחיב"ר פסול – הוא טועה, והאריך בטעם הדבר. וביאר שם המעתיק, שאלחיב"ר הוא של עפצים ומטילים בתוכו קנקנתום.

ובפרק א' מהלכות תפילין (הלכה ד-ה) כתב: כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהם, וגובלים אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים. אם כן, מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם; שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולים, עד כאן לשונו. וכתבו שם ההגהות בשם התוספות ורבינו שמחה, שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף, דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ומזוזות, עד כאן לשונו. וזה כדברי הרמב"ם והרא"ש, וכן נהגו העולם לכתוב ספרים תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום.

ומתוך דברי הרמב"ם למדנו, דהא דתניא: "כתב את האזכרות בזהב – יגנז", לאו דווקא אזכרות, דאפילו באות אחת משאר תיבות נמי מיפסל, וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ב' חלק ב. ונראה דהא דקתני אזכרות, משום דהוה סלקא דעתך דמשום דחשיבי עדיף לכתבם בזהב מבדיו, קא משמע לן דכל שלא כתבן בדיו – פסול, וכל שכן לשאר אותיות.

וכתוב בנמוקי יוסף: כתב את האזכרות בזהב, כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו, אפילו הכי פסול, דסבירא לן כתב העליון כתב ומבטל התחתון, עד כאן לשונו. ונראה לי דהיינו דווקא כשאינו יכול להעביר את הזהב; אבל אם יכול להעבירו – יעבירנו, וישאר כתב התחתון. מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו, משום דהוי כמוחק את השם. ולפי זה, משום הכי נקט אזכרות, דבהני הוא דאמרינן "יגנז", דאין לו תקנה; אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז, דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו:


בכתיבה תמה — בפרק הקומץ (מנחות לד א): "וכתבתם", כתיבה תמה. ובפרק הבונה (שבת קג ב): "וכתבתם", שיהיה כתיבה תם, שלא יכתוב אלפין עיינין וכו'. ופירש רש"י: תם. שלם כהלכתה:

שיהא מוקף גויל — בפרק הקומץ (שם): כל אות שאין גויל מקיף לה מארבע רוחותיה – פסולה. ואף על גב דתפילין אינם נכתבים אלא על הקלף, נקט רבינו לישנא דאיתמר בגמרא, ואף על גב דבגמרא גופא גבי תפילין אמרינן: לא נצרכה אלא להא דאמר רב יהודה, כל אות שאין גויל מקיף לה וכו', רב יהודה כי אמרה – לגבי ספר תורה אמרה, ומשום הכי נקט גויל. ולקמן גבי ניקב בתוך האות וגבי גרירת דבק אות לאות יתבאר דין זה, דבעינן שתהא האות מוקפת גויל, בסייעתא דשמיא(ב).

וכתב המרדכי, דיש לומר דלא מיפסל בדיעבד כשאינו מוקף גויל, אלא דווקא באותיות של שם. ואין כן דעת הפוסקים, שכתבו דין זה סתם, ולא חילקו בין אותיות של שם לשאר אותיות, וכך הוא פשוט לישנא דגמרא. ונראה שטעם המרדכי, משום דאמרינן במסכת סופרים: עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם, אל יקרא בו. ומשמע ליה דהשם דקתני קאי נמי אעירב האותיות, ושמו של הקב"ה קאמר. אבל בספר התרומה מפרש דהשם לאו שמו של הקב"ה קאמר, אלא תיבה קרי שֵם, שכתב בסימן ר"ה: "או שהפסיק באמצע השם, פירוש, שחילק התיבה אחת לשתים":

מתוייג כראוי — דין התגין כתב רבינו בסימן ל"ו:

ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד — פשוט בפרק הקומץ (שם):


וצריך שיכתוב בימינו — כן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה, מדאמרינן בסוף פרק הקומץ (מנחות לז א): "וקשרתם וכתבתם", מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל, דהא תנן בפרק הבונה (שבת קג א): הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות. ופריך: אין דרך כתיבה בשמאל? ומשני, בשולט בשתי ידיו, אבל באיטר אשמאל דעלמא חייב ולא אימין. ובעניין זה צריך לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות ומגילה, דנאמר בכולהו 'כתיבה'. דאין לומר דווקא בשבת, דגמרינן ממשכן, אינו מועיל כלאחר יד, אבל בעלמא כשר; אין סברא לומר כן, שיכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב. אמנם גבי שחיטה כתיב "וזבחת" (דברים כז ז), ותנן (חולין לא א): נפלה סכין ושחטה – פסולה, הא הפילה כשרה אפילו כלאחר יד, ואפילו הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד, עד כאן לשונו. ובפסק כתב: וצריך לכתוב בימינו, ואיטר בשמאלו של עולם שהוא אליו ימין. ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם. וגם הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו, אלא אם כן הוא איטר, וכן כתוב בסמ"ג ובספר ארחות חיים, ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד כשכתבם בשמאל, וכך הם דברי רבינו סתומים גם כן. אבל בהגהות מיימון פרק ב כתוב בשם סמ"ק, שאם כתב בשמאל, פסול אפילו בדיעבד:


ואין צריך לשרטט בכל שיטה ושיטהבפרק שני דמגילה ובפרק הקומץ: "והלכתא תפילין לא בעו שרטוט". וכתב הרמב"ם בפרק א שהטעם, לפי שהם מחופין. ותניא בהקומץ: ספר תורה שבלה ותפילין שבלו, אין עושין מהם מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופריך: הא מורידין, עושין? והא מזוזה בעיא שרטוט? וכתבו התוספות (ד"ה הא): ואם תאמר, ודילמא במשרטטי? ויש לומר דלא היו רגילין לשרטט ספרי תורה ותפילין, כיון דלא בעו שרטוט, כדאמרינן בירושלמי פרק קמא דשבת: כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ומהא דאמרינן במסכת סופרים: "מסרגלין בקנים, וכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה" – אין ראיה, דדילמא בשרטוט העליון איירי, דאי אפשר לכתוב שלוש תיבות או ארבע בלא שרטוט, וכן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה.

וספר התרומה כתב בסימן קצ"ו: תפילין אינן צריכים שרטוט. ואם תאמר, הא אמרינן בריש גיטין: שתים כותבין בלא שרטוט, שלוש אין כותבין? פירש רבינו יעקב, היינו שיטה עליונה, או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין, ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט .וכן כתוב בסמ"ג (עשין כה): וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון, אבל אין צריך בין שיטה לשיטה. וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ, וכן כתוב בסמ"ק ובהגהות מיימון פרק ראשון. וכתב האגור: אור זרוע אינו פוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה בתפילין, והרב ר' שמחה פוסל, עד כאן לשונו. ואיני יודע מהיכן עלה על דעת לפסול בכך, דהא לא אמרו אלא "אין צריכין שרטוט", ואף על פי שנקרא הדיוט, לא יפסל מפני כך. ומיהו מצאתי למהר"י אבוהב שכתב בשם העיטור, דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה, עד כאן. ומכל מקום הדבר מבואר שאין כן הסכמת הפוסקים:

ומה שכתב רבינו: ואם ירצה לשרטט הרשות בידו — הוא תמוה בעיני, שהרי הספרים הנזכרים כתבו שנקרא הדיוטחא. ואפשר שלמד כן ממה שכתב בספר התרומה, אחר שכתב דברי רבינו תם: אמנם מורי רבינו פירש, ד"כאמיתה של תורה" וכו', ודוחק לומר דמיירי בשיטה עליונה דווקא. וגם תפילין לא מיקרי הדיוט אם משרטטין, כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבוא לידי איסור, עד כאן לשונו. ומשמע ליה דהכי קאמר, דלא אמרו בירושלמי: "הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", אלא כשעושה אותו בדרך חומרא; אבל הכא שאינו מכוין לכך, שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא, ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר, שאף על פי שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט – יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט, אינו נקרא הדיוט:

ומה שכתב: ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב — כן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, ובסדר תיקון תפילין, וכן כתב המרדכי: אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט, יכול לשרטט כל השורות. וכן עושים עתה, שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות, ואדרבה, הוי ליה "זה אלי ואנוהו", עד כאן לשונו:

כתוב בארחות חיים: לא ישרטט בשום צבע, למעוטי אבר. וכן כתוב בספר התרומה (סימן קצ"ו) ובהגהות מיימוני פרק א וזה לשונו: במסכת סופרים אומר, מסרגלין בקנה. אומר מורי, לאו לאפוקי סכין קאמר, אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו, שהשרטוט על ידי צבע, או שחור או אדום, עד כאן לשונו:


ויכתוב על הקלףבפרק המוציא יין משמע דהויא מסקנא דגמרא, הא דתניא: "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס", לא למצוה בלחוד היא אלא לעיכובא, לומר דתפילין דווקא על הקלף, אבל על דוכסוסטוס ועל הגויל פסולים. וכן משמע בפרק הקומץ וכן הוא הסכמת כל הפוסקים, ולאפוקי מהמרדכי שכתב בהלכות קטנות: ותניא, שינה פסול. לא קיימא לן הכי, אלא כרבי אחאי קיימא לן, דתניא בפרק המוציא ובפרק הקומץ: "שינה בזה ובזה פסול ורבי אחאי מכשיר", וכוותיה קיימא לן, דמוקמינן בפרק המוציא דרב קאי כוותיה, עד כאן לשונו. ודע, דבההיא ברייתא דקתני "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס", מסיים בה: "קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער". ונחלקו המפרשים בפירוש קלף ודוכסוסטוס, שהר"ן כתב בפרק המוציא יין בשם הרמב"ם, שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, והחלק הדבוק לבשר נקרא קלף, וכותבים בו במקום בשר ממש. והחלק שלצד השיער הוא הנקרא דוכסוסטוס, וכותבים בו במקום שיער ממש. וכתב שכן דעת הרמב"ן, וכן דעת הרשב"א בתשובה. וכתב הר"ן, שלפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרור יפה הקלפים לצד השיער, כדי שמה שישאר יהיה תורת קלף עליו. אבל התוספות כתבו שם (שבת עט ב#תוס' ד"ה קלף) בהיפך, שהחלק החיצון שהוא לצד השיער הוא הנקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. ולפי זה, כי אמרינן דכותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, ודוכסוסטוס במקום שיער היינו במקום היותר קרוב לשיער, נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכן כתב המרדכי שם בשם רש"י (שם ד"ה דוכסוסטוס) והר"ן בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), וכן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, (סי' ה) וכן כתוב בספרי הרמב"ם שלנו בפרק א, וכן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ד, וסמ"ג סימן כ"ד והגהות מיימון בפרק א. וכתבו התוספות (שם) על זה: וקלפים שלנו יש להם דין קלף, וכותבין עליו לצד בשר, ודלא כאומרים שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס, לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה ונשאר הדוכסוסטוס. דאם כן, היאך כותבים עליהם תפילין? דמסקינן הכא דתפילין דווקא על הקלף, עד כאן לשונו. וכן כתבו כל הני רבוותא שכתבו דברי התוספות. וצריך לומר שהטעם, מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שיער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך; ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד:


שהוא מעובד לשם תפילין — הא ודאי פשיטא שצריך עיבוד, דאנן על הקלף בעינן שיהו נכתבין, וכל שאינו מעובד "עור" מיקרי ולא "קלף". ואף על גב דבפרק שני דמגילה פסלינן דיפתרא, דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועיבוד שלנו אין בו עפצים? כבר כתבו שם התוספות (ד"ה דיפתרא) והרא"ש והר"ן, שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים. וכתבו רבינו בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא):

ומה שכתב שהעיבוד צריך שיהיה לשם תפילין, היינו מדאיתא בפרק הניזקין: ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני – גוילים שבו לא עיבדתים לשמם, ופסלה רבי אבהו. ובפרק נגמר הדין איפליגו אביי ורבא, דאביי אמר: הזמנה מילתא היא, ורבא אמר: לאו מילתא היא, ואוקימנא להו שם כתנאי, דתניא: "ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה, פסולות. עור בהמה טהורה, כשרות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבי שמעון בן גמליאל אומר: אף עור של בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן". ופירש רש"י: אף על פי שלא עיבדו לעור זה לשמן, דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה. וכתבו התוספות (ד"ה ואע"פ): וקשה לרבינו תם, דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא, ובעיבוד לשמה קיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל, כדמוכח בפרק הניזקין בההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו וכו'. ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ספר תורה, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. ומפרש רבינו תם, דרבא דאמר "הזמנה לאו מילתא היא" סבר כרבי שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמה, משום דלא סגי בהזמנה, וכתב כל זה באורך המרדכי בהלכות קטנות. ועל פי זה כתוב באגור ובאור זרוע: כתב תפילין, לכתחילה צריכין עיבוד לשמן, ובדיעבד אם לא עיבדן לשמן, לפירוש רש"י כשרים, ולפי דעת רבינו חננאל ורבינו תם פסולות, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו. ודעת כל הפוסקים שאם עיבדן שלא לשמן פסולים, וכדעת רבינו חננאל ורבינו תם:

ודע, שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, שהרב ר' ברוך (ספר התרומה סי' קצב) נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה ותפילין או אם סגי במחשבה, הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך. וכן כתב סמ"ג בסימן כ"ה, וכן כתבו הגהות בשמו בפרק א. ולא כתבו כאן רבינו, לפי שסמך על מה שכתב בהלכות ספר תורה (שם):

ואם עיבד לשם מזוזה, נראה דוודאי לא מהני לכתוב בו תפילין. ולא מיבעיא לדברי האומרים (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א יא): מזוזה אינה צריכה עיבוד, דכי עיבד לשמה לאו כלום; הוא אלא אפילו לדברי האומרים: מזוזה צריכה עיבוד, לא מהני, משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה, כדאיתא בפרק הקומץ. אבל אם עיבד לשם ספר תורה – מהני לכתוב בו תפילין, דקדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין, כדאמרינן בפרק מי שמתו) דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו על ידי שיניחם כלי בתוך כלי, ובספר תורה אסור עד שיוציאנו, ואם אין לו בית אחר – צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

ומה שכתב שצריך שיכתוב לצד הבשר, ואם כתב לצד השיער פסול — כבר כתבתי דבברייתא פרק המוציא יין ופרק הקומץ תניא: "קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער", ומשמע התם דאם שינה פסול. ובירושלמי פרק קמא דמגילה תניא: "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבים בעורות" וכו', "וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתו", כלומר בצד תחתון שלו, דהיינו במקום בשר, ואם שינה פסול. ודלא כמו שכתבו התוספות בהקומץ (ד"ה אידי) לחד שינויא, דאם שינה וכתב בקלף במקום שיער ובדוכסוסטוס במקום בשר כשר; שכל הפוסקים חולקים עליהם והסכימו לפסול:

ואם עיבדו גוי, כתב הרמב"ם בפרק א שהוא פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו, משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד. והרא"ש כתב בהלכות ספר תורה בשם הרב ר' ברוך, שאם הגוי מעבדו וישראל עומד על גביו וסייעו, מסייע זה יש בו ממש, דנכרי אדעתא דישראל עביד. וכתב עוד: ונהגו העם כמו שכתב הרב ר' ברוך, כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות, וכן הדעת מכרעת. וכן דעת בעל העיטור, דסגי בגוי שיעבדנו לשמו. ורבינו לא הזכיר שהישראל יסייע, משמע דסבירא ליה ד"מסייע" דנקט ה"ר ברוך לאו דווקא. ואפילו אם תימצי לומר דדווקא קאמר, כיון שבעל העיטור הכשיר עיבוד גוי לשמו ולא הזכיר שיסייע הישראל, פסק כמותו. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא) דברי ה"ר ברוך, והזכיר ישראל מסייע, וגם כתב (הטור שם) בשם רב נטרונאי: "וכשמעבדם לשם ספר תורה יסייע עמו מעט". ואף על פי שגם שם כתב דברי בעל העיטור, משמע דכהרב ר' ברוך ורב נטרונאי נקטינן, ולא הביא דברי בעל העיטור אלא לאפוקי מהרמב"ם דפסל עיבוד גוי. ואפשר שבעל העיטור עצמו סובר שיסייע ישראל עמו, אף על פי שלא נתפרש בדבריו. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה: "וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן", וכן כתוב בהגהות מימון פרק א(ג):

כתוב בהגהות מימון פרק א' מהלכות תפילין: וכשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות, אף על פי שהרבה נקל לגוי לזייף, שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל, מכל מקום אין חוששין לזיוף, דמירתת גוי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנין, וכן פירש ר"י. עד כאן:

עור שנעבד שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, כתב רבינו בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא):


ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבלה וטרפה שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים — פשוט בפרק שמונה שרצים:

ולא מדג אפילו הוא טהור — שם, בעיא דלא איפשיטא, ופסק לחומרא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל:


ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליושם, ובפרק העור והרוטב: כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, משמע הא אם אין הדיו עובר עליו הוי נקב. וכתב הר"י אסכנדרני בסימן ל"ו: פירוש, נקב קטן כחודה של מחט, עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם, שאין האות נחלקת בו לשנים, אינו נקרא נקב וכותבין על גביו. אבל אם הוא גדול, שהאות נראית בו חלוקה לשנים, ודאי נקב הוא, עד כאן לשונו:

וכתב עוד הר"י אסכנדרני: הסופרים הזריזים עושים שלושה מיני קלפים. העב ביותר, לכתוב בו פרשת "שמע" שהיא קטנה, והדק ממנו – לפרשת "והיה כי יביאך" שהיא יותר גדולה, ולפרשת "קדש" ולפרשת "והיה אם שמוע" שהן ארוכות – עושין קלף דק מאד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין, עד כאן לשונו:

ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשרבפרק הקומץ, אמר אשיאן בר נדבך: ניקב תוכו של ה"א, כשר; ירכו, פסול. ופירש רש"י: תוכו. רגל פנימי: ירכו. רגל ימיני. לשון אחר: תוכו, הגויל והחלק שבתוכו. והרמב"ם כתב בפרק א מהלכות תפילין כלשון אחרון, וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה שלשון אחרון עיקר, דלשון "תוכו" משמע אמצעיתו דהיינו חללו. דלאידך לישנא שפירש רש"י: תוכו – רגל שמאלי שהוא בפנים, לא נכון הוא, דמה לי ימין מה לי שמאל? אבל הרא"ש כתב בהלכות ספר תורה שלשון ראשון עיקר, דלפירוש שני קשה, אמאי נקט תוכו של ה"א טפי משאר אותיות? ואף על פי כן כתב רבינו כלשון שני, משום דאיכא למימר: חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט. ואפשר שגם הרא"ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר, ולא כתב דלשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני, אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני:

יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו, ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל — בספר התרומה וסמ"ג (עשין כב) ובמרדכי בפרק הקומץ והגהות מיימון פרק א כתבו, דמשמע דהא דאמר אשיאן: "ניקב תוכו של ה"א כשר", אפילו הנקב ממלא כל החלל. אבל בירושלמי פרק קמא דמגילה פוסל אם אין גויל מקיף האות מבפנים:

ומה שכתב רבינו: הילכך אם ניקב כל תוכו פסול — אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי, כלומר: בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול; ואפשר שהוא לישנא דנפשיה, שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל, ובתלמודא דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא. אבל הרמב"ם כתב סתם: "ניקב בתוך האות, כגון תוך ה"א או תוך מ"ם, וכן בשאר אותיות, כשר", ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא. וגם במרדכי פרק הקומץ, אחר שהביא הירושלמי כתב: "ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים, וכל רבותינו שווין בדבר", עד כאן לשונו. וכן כתב ספר התרומה, שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי. ויש לדקדק בלשון רבינו, למה כתב: יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו כשר? שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשיר אפילו ניקב כל תוכו. וצריך לומר, דמשום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל, אין לנו אלא דברי הירושלמי, דלא מכשיר אלא אם כן מוקף גויל מבפנים; וללישנא בתרא דמיירי בהכי – משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר, יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו, דהיינו התופסים לשון שני עיקר:

ומה שכתב רבינו: ניקב ברגל הפנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר — היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך, שפירש רש"י אהא דאמר אשיאן: "ניקב תוכו של ה"א כשר", וכתב הרא"ש שהוא עיקר, ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי, רק כשנשאר בו כל דהו. ואף על פי שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר, רבינו כתב דעת הרא"ש לפסק הלכה משום דרביה הוא. ומיהו אנן לעניין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל:

ניקב הרגל הימיני, אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול — שם, אהא דאמר אשיאן: "ניקב ירכו פסול", אמרינן בגמרא: "אמר רבי זירא, לדידי מיפרשא לי מניה דרב הונא: אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה – כשר, ואם לאו פסול". וכתב המרדכי בהקומץ, דהאי שיעורא הוי לאות ה"א ודכוותה דווקא; אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד, כגון וי"ו זיי"ן נו"ן פשוטה, אי אינקיבו או איפסיקו אין שיעורם באות קטנה, דאדרבה, אם לא נשאר רק כשיעור יו"ד פסול, אלא בהיכר תינוק דלא חכים ולא טיפש. וכתב עוד: וכל הפשוטות יכול להיות דפסולות אפילו אי קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש, כלומר, דכל הניכר ונראה לעין בפשיטות שלא נשתייר בו שיעור אות, אפילו קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגיחין ביה.

ומה שכתב תחילה – הוא פשוט, והכי מפורש בהדיא בהקומץ, דגבי איפסיק כרעיה דה"א אמרינן: אם נשתייר מלוא אות קטנה, וגבי איפסיק וי"ו אמרינן: אייתי ינוקא. ומיהו כבר אפשר לפרש דשיעורא דמלוא אות קטנה הוי גם לאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד, ומאי מלוא אות קטנה? מלוא אות דידה, כלומר מלוא וי"ו קטנה או נו"ן קטנה, וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן:

ואם נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר, ואם לאו פסול — שם: "רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו ד'ויהרג' בנוקבא", ופירש רש"י: "וי"ו אירע במקום נקב ונראה כעין יו"ד". "אתא לקמיה דרבי זירא, אמר ליה: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש" וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה זיל) והמרדכי, שדלי"ת הנראית כמו יו"ד יש להכשיר על ידי קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש. וכבר כתבתי בסמוך שבדבר הפשוט, אפילו אי קרי ליה ינוקא כהלכתא פסול הוא, וכן כתב מהר"י קולון בסימן ס"ט, וכמו שאכתוב בסימן לו (ד"ה ומה שכתב רבינו ובכל).

כתב הרב ר' מנחם המאירי: "ניקב ירכו, והוא איזה רגל שבה"א, הן ימיני הן שמאלי, נזכרו בו שני תיקונים: אחד, נשתייר בו כמלא אות קטנה, והשני, כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתיקונו. ונראין הדברים על שני תיקונים אלו, שעל שני מיני נקבים הם, כי תחילה דיברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה, וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר, וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלוא אות קטנה, רצה לומר דקה, כגון וא"ו או יו"ד, כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחילתו דק כשר. ואחר כך דיברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צידו העליון מן התחתון, ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כל כך שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, עד כאן לשונו(ד):

מצאתי כתוב בסדר גט אשכנזי: בהקומץ רבה גרסינן גבי וי"ו ד"ויהרג": "אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש", ופירשו התוספות דאי חכים, מבין שגידוף הוא כלפי מעלה לאמר "ייהרג" ויאמר "ויהרוג". ויש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה, ואין צריך לכסות שאר האותיות:

ואם תאמר: והיכי מכשרינן באיפסיק שום אות בנוקבא? והא אמרינן בהקומץ: כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה? ויש לומר, דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא. והכי דייק לשון רש"י, שפירש שאין גויל מוקף לה – שמדובקת באות אחרת, וגבי "איפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא" כתב: "וי"ו דויהרג אירע במקום נקב", משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב, ואפילו הכי כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה "ויהרג". ועוד יש לומר, דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא, היינו דווקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה, שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אחר כך כשרה כיון שתחילתה היה בכשרות. אבל כשבתחילת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות, פסולה משום דמעולם לא הקיפה גויל. וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק א:

ובתשובות ה"ר לוי ן' חביב ז"ל כתוב הלכה למעשה: בימי הסופר המובהק הרב ר' יוסף הכהן נשמתו עדן, באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוטה שלהן היה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחילתם. ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נשמתם עדן, על פי סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש, ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל. ואף על פי שמדברי הרמב"ם אין לנו הכרח חזק לפסול, מפני שכשמנה הדברים הפוסלים – לא הזכיר דבר מזה, אלא שנגעה אות באות, הרי הירושלמי שהביא בעל ההגהה שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם, וכל שכן שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ, וכן הוא מבואר שם בירושלמי. והרב המאירי בספרו קרית ספר כתב בהדיא: אם ניקב קודם כתיבה, אם הדיו אינו עובר עליו, פסול. אבל אם ניקב אחר שכתבו, אמרו על זה בגמרא: "ניקב תוכו של ה"א, כשר. ירכו, אם נשתייר בו כמולא אות קטנה – כשר, ואם לאו פסול". ואמרו עוד: "רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרג" וכו', עד כאן. נראה שלדעתו גם לדעת הרמב"ם כן הוא הדין, מדלא הביא סברתו כלל. גם בדברי טור אורח חיים יש לדייק שדעתו היא כן. גם הרמ"ה בפרק ב דגיטין, כשבא לבאר שאין דיבוק האותיות פוסל בגט, תפס במוחלט שחסרון היקף גויל מצד שניטל הגויל פוסל בתפילין וספר תורה כמו חסרון גויל מצד דיבוק האותיות, עד כאן לשונו:


כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות וכו' — זה לשון סמ"ק: אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות, ולא היתה האות ניכרת, ואחר כך נטל הדיו, או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה, דאמרינן דפסולה, ואחר כך נטל הדיו, הוי כ"חק תוכות" ופסולה. אבל אם כבר נכתבה כתיקונה ואחר כך נפל הדיו עליה, יטלנה, כדאמרינן בירושלמי, עד כאן לשונו. והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא, והכי איתא התם: עירב האותיות, אית תני כשר, ואית תני פסול. מאן דאמר כשר – מלמטה, מאן דאמר פסול – מלמעלה, כגון "ארצנו", "תפארתנו"; אבל "ארצך" ו"תפארתך", צריכא. וכתבו הרשב"א בתשובה, ופירש דהכי קאמר: מלמעלה פסול, לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה, והילכך אם בא לגרוד – הרי זה כ"חק תוכות", שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו. אבל כשנדבקו מלמטה "נו" של "תפארתנו" ו"ארצנו", אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה, ומתחילתה כשרה היתה, ואם בא עכשיו לגרדה אין זה כ"חק תוכות", והילכך אפילו אינו גורד, כל שהוא יכול לגרוד כשר, וכדרבי זירא דאמר (מנחות קג ב): "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". אבל "ארצך" ו"תפארתך", שהכ"ף דבוקה באמצעית רגלה עם התי"ו, "צריכא", כלומר ספק, דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל האות שבה לגמרי, ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר, עד כאן לשונו. וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן רל"ו. ונראה שסמ"ק היה מפרש כן הירושלמי, ומשום הכי כתב: אם לא היתה מוקפת גויל בתחילת עשייתה, דאמרינן דפסולה, ואחר כך נטל הדיו, הוי כ"חק תוכות" ופסולה, כלומר שאם נדבקה האות קודם שתגמר, דהיינו בתחילת עשייתה – פסולה, ולא סגי כשיפריד בין השתי אותיות הדבוקות, דהוי "חק תוכות" וצריך לגרוד כל האות הנדבקת. ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות – שוב אינה נפסלת אם נדבקה, למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואחר כך נפלה בה טיפת דיו, דיכול ליטלה ולא מיפסיל משום "חק תוכות". ועוד אכתוב בדין הירושלמי הזה בסמוך בסייעתא דשמיא:

ואדוני אבי פסל גם בזה — שכתב בפרק שני דגיטין: אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוי ליה "חק תוכות", וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה. והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א, אז אין שם בי"ת עליה, או טיפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק הטיפה, כמו "חק תוכות" דפסול כדאמרינן בגיטין: "וכתב" ולא וחקק, ומוקי לה ב"חק תוכות". או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחות התג לתקן האות, וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב) ובהגהות מיימון פרק א:

וכיוצא בזה כתב אדוני אבי ז"ל: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה וכו' — כן כתב בתשובה כלל ג', וכן כתוב בספר התרומה (שם) וסמ"ג (שם). וממה שכתב רבינו: אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה, נראה דדווקא האי תיקון לית לה, אבל אין צריך לגרדה כולה, וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרד, והוי שפיר "חק ירכות". וגם בספר התרומה כתב: "אין תקנה למחוק הדבקות בתער, דהוי ליה חק תוכות", וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג, וכן נראה מדברי תרומת הדשן סימן מ"ח, וכן מבואר בתשובת הרשב"א, והיא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן רל"ו, וכן הורו גדולי הדור מהר"י ן' חביב ומה"ר לוי בנו, והסכימו כל חכמי שלוניק"י זכרונם לברכה לדבריהם. ואף על פי שמה"ר דוד הכהן ז"ל חלק עליהם בתשובה, והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות, אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל, דמסתבר טעמייהו. ולפי זה, מה שכתב הרא"ש בתשובה: "מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה, ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה", צריך לומר דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה, מוחק כולה מיקרי.

ורבינו בהלכות ספר תורה כשכתב תשובת הרא"ש, לא כתב "ימחוק כולה", וזה לשונו שם: "כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה, אינו מועיל לגרוד הדבק ולפתחה, דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות, הוי ליה כ'חק תוכות' ", עד כאן לשונו. משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר, אף על פי שלא מחקה כולה הוי שפיר "חק ירכות". ולפי זה, אם עשה רי"ש כעין דלי"ת, יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות לא הוי "חק תוכות". אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה, דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר, כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר; אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת, שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה. וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א(ה). ואף על פי שאותה תשובה היא על פי הירושלמי, והפוסקים פסקו שלא כדברי הירושלמי כמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא, היינו משום דסברי דנגיעה פוסלת בין למעלה בין למטה, וסברי דמועיל תיקון בנגיעה אות לאות; אבל היכא דלא מהני תיקון – אפשר דסברי שכל מה שלא נעשה בהכשר צריך לגרוד, דטעמא דמסתבר הוא, והכי נקטינן:

כתוב בתשובת ה"ר יהודה בן הרא"ש: שאלת, עי"ן שנכתבה במקום וי"ו, מהו למחוק קצתה ותשאר וי"ו? תשובה: לדעתי זה תלוי במה שכתב אדוני אבי בתשובה, שמחלק בין "חק תוכות" ל"חק ירכות", כי צריך שיכתוב גוף האות, ולא שימחוק מקצת אחת וישאר הנשאר אות אחרת, עד כאן לשונו:

ומה שכתב רבינו: ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר — כלומר, סמ"ק הכשיר בהיתה עשויה כתיקונה ונפל בה דיו, כשיטול הדיו, ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחילתה. והרא"ש כתב בשתיהן להיפך, דבהיתה עשויה כתיקונה ונפל בה דיו ונטלו – פסול, ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין, ולא חילק בין נדבקה מתחילתה לנדבקה אחר שנגמרה. ולדברי הירושלמי שכתבתי בסמוך, לפי מה שפירש בו הרשב"א, אם נדבקה האות קודם שתגמר, לא סגי לה בגרידת דבק; ואם נדבקה אחר שנגמרה, אינה צריכה לא לגרוד ולא להפריד. וזה לשון סמ"ג (עשין כב): וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, ואם נגעה אות לחברתה – יועיל תיקון ולא מיקרי "חק תוכות". אבל בירושלמי מכשיר נגיעת אות לאות מלמטה, ופוסל נוגעות מלמעלה, ומסופק אם נוגעות באמצע, עד כאן לשונו. אבל המרדכי בפרק הקומץ כתב הירושלמי הזה, ואחר כך כתב: אמנם בתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה, ופוסל בכל עניין אם אינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה. וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון, שכן כתב רבינו אלחנן, דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה, וכן פסק בספר התרומה (סימן רה), שאם נוגעת אות לחברתה מלמעלה או מלמטה פסולה, ותיקון מועיל בה ולא דמי ל"חק תוכות". וכן כתב בהגהות מיימון (תפילין פרק א) וכן כתב האגור בשם מהר"ם, וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שלא הזכירו הירושלמי הזה כלל, וכן הלכה:

והיכא שנגעו רגלי הה"א והקו"ף למעלה, שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים כמו שיתבאר בסימן ל"ו בסייעתא דשמיא, כתב המרדכי בהקומץ דלא מהני אם הפרידו בסכין, ואחר כך כתב שחזר בו הר"ץ והכשיר. והגאון מהר"י קולון כתב בסימן צ"ח, שבאור זרוע ויורה דעה משמע דסבירא להו דלא מהני, וכדברי ר"ץ הראשונים, וכן כתב האגור בשם מהר"ם דלא מהני, וכן כתב הרשב"א בתשובה: רגל הקו"ף הדבוק, גורדין הרגל וחוזרין וכותבים, ואין צריך לגרוד כל האות, כי הגג כדין נכתב. וכן כתוב בתשובה להרמב"ן סי' רל"ו, וכן כתוב בתרומת הדשן סימן מ"ח. וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה"א והקו"ף נוגעים למעלה כי היכי דמהני בנגיעת אות לאות, משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות, וגבי רגלי הה"א והקו"ף – הפיסול הוא בגוף צורת האות.

ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה וכדומה, לזה כתב האגור: כולן פסולים, ואין תקנה במחיקה או בהפרדה, שנקרא "חק תוכות". ופשוט הוא. ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי, כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל הה"א והקו"ף שנוגעים למעלה. מיהו אם כבר כתב לפניו, אין תקנה לחזור ולתקנה משום דהוי ליה כתובין שלא כסדרן.

אם גוף יוד"י השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י נוגעין בגוף האות יותר מבמקום דיבוקן, יתבאר בסימן ל"ו:

כתוב בהגהות מיימון פרק א: אם נדבקו האותיות יחד – מותר לתקנם, ולא הוי "חק תוכות". מכל מקום אם כתב לפניו אחר כך – אין תקנה לתקנן, דמאחר דכתב אין שמה עליה, אם אחר כך יתקנם, התיקון הוא עיקר כתיבתן והוי שלא כסדרן. ובפרק ב כתב בשם הרמ"ך: והנה הר"ם פסל לי תפילי, בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן ושעל השיני"ן ושעל העייני"ן ומקצת רגלי התוי"ן נוגעים לגוף האות. ואמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב, ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה. אכן שוב אמר שיכול לתקנם, רק כשנעשו תחילה דתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרוא אותם, אז יכול לתקן תיקונים אלו וכהאי גוונא אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן, עד כאן לשונו:

ודברים הללו של הר"ם, שאמר שיכול לתקנם, כתב הגאון מהר"י קולון בשורש ס"ט ובעל תרומת הדשן בסימן מ"ח: ונראה דהרא"ש נמי סבר דאחר שנכתבו כל הפרשיות יכול להפריד אותיות הדבוקות ולא הוי שלא כסדרן, מדכתב בסדר תיקון התפילין: "וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה וכו', ואם אות נוגעת בחברתה, יגרוד ביניהן ויפרידן זו מזו", וכתבו רבינו בסמוך. אלמא דאחר שכתב כל הפרשה – יכול להפריד אותיות הדבוקות, וכן נראה ממה שכתב: "ואם יתר אות אחת, יש תקנה שיגרוד אותה. אבל אם חיסר – אין תקנה, כי אין תולין בתפילין, ונמצא כתיבתן שלא כסדרן, ואמרינן במכילתא (סוף פרשת בא): כתבן שלא כסדרן יגנזו", עד כאן לשונו. וכן כתב גם כן הרמב"ם, דאלמא כל שאינו כותב בידים אלא על ידי גרידה נתקן, לא הוי כותב שלא כסדר, והכי דייק לישנא דקתני: "כתבן שלא כסדרן", דמשמע בכותב שלא כסדרן הוא דיגנזו, אבל גורד שלא כסדר לא. ומיהו היכא דרגל ה"א וקו"ף נוגעין למעלה, כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה דבתפילין אין להם תקנה, לפי שצריך לכתבן כסדרן. ובעל תרומת הדשן כתב בסימן מ"ח, דיש לומר דלא אפליג אהר"ם, דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרידנה מגגה, משום דהוי "חק תוכות" ואפילו בספר תורה דלא קפדינן אכסדרן פסולה; אלא אם בא לתקן, צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחזור ולכתוב, וכהאי גוונא ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן. אבל ביודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן שאינן נוגעין לגוף האות, אפשר דסבירא ליה להרא"ש נמי כהר"ם דמצי לתקן ולא הוי שלא כסדרן. ואף על פי שכתב דאפשר דאשירי קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקים, ורוצה לומר דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אדמהר"ם, מכל מקום מדבריו משמע שיותר נראה לו לומר דלא פליג.

וזה לשון הר"י אסכנדרני: אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוקה לשני אותיות, כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד או חי"ת שני זיינין, אינו יכול לחברם אחר כך, שנמצאו כתובים שלא על הסדר, וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין, שאין להם תקנה בתיקון כי צריך לכתבן כסדרן. הרי שפסל לתקן אפילו הקו"ף, אף על פי שאין דיבוקה מדמה אותה לאות אחרת, כל שכן פירוד שמדמה לשתי אותיות. אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין פירודן מדמה אותן לאות אחרת, כגון אות תי"ו או אל"ף שלא חיברן, יש שפסקו שנראה שיכול לחברן ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר, כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו אלא שלא נדבקו כדינם. והביאו ראיה מירושלמי פרק קמא דמגילה: תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, דבעינן בהו "והיו" שיהיו נכתבות על הסדר; משמע מהכא – תלייה דווקא הוא דמיפסל, אבל לתקן אות בעלמא שפיר דמי, עד כאן לשונו:

כתב המרדכי בסוף פרק הקומץ, שכתב רבינו שמשון: ודלא כפירוש ר"י שמתיר להפריד אותיות של שם. ורבינו כתב בהלכות ספר תורה סימן רע"ו דיכול להפריד, ואין צריך אחר כך להעביר עליו קולמוס לקדשו. והם דברי הרא"ש בתשובה, וכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם:


אותיות ותיבות שנמחקו קצת, כתוב בתרומת הדשן (סימן מח), שאם רישומן ניכר כל כך שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרותן יפה – שרי להעביר קולמוס על הכתב להיטיבו ולחדשו שלא יתמחק יותר, דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא, ומה שיוסיף עליו אינו אלא לשמרן שלא יתקלקלו, לא חשיבא כתיבה שלא כסדרן. וכתב הר"י אסכנדרני שמצא כתוב בו בשם הרא"ש. וכתב על זה: אבל מי שכותב דלי"ת דומה לרי"ש, אין יכול לתקנה אחר כך בקולמוס, דאין כאן כתיבה על הסדר כיון שלא נעשית בתחילה כתקנה. וכן אם כתב חי"ת כעין ה"א, שוב אינו יכול לדבקה ולתקנה בדבר מועט, שמאחר שאין שם האות המיוחד לו נרשם בו מתחילה, נמצאת כתובה שלא כסדרן:


כתב הריב"ש בתשובה (סימן קמו), שלדעת הרמב"ן בפרק ב דגיטין, בספרי תורה תפילין ומזוזות, אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה פסול. ודברי הרמב"ן כתב הר"ן בפירוש ההלכות בפרק הנזכר:


ובהתחלת הכתיבה יאמר: אני כותב לשם קדושת תפילין, ואין די במה שיחשוב כך, ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם — בתחילת הלכות ספר תורה כתב הרא"ש, שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה, אי סגי במחשבה, הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו, ותו לא צריך. וכן כשמתחיל לכתוב ספר תורה, יאמר: "ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה", ותו לא צריך. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם, כדאמרינן בהניזקין: כל ספר שאין האזכרות שבו כתובין לשמן – אינו שוה כלום, אלמא אף על פי שכל כתיבת התורה בעינן לשמה, יש מעלה אחרת בכתיבת השם. ובריש הלכות תפילין כתב: וצריך שיאמר שכותב לשמן, והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם, עד כאן. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה: וכתיבה נמי לשמה צריך, מדאמרינן בהניזקין: "אזכרות שלו לא כתבתים לשמן" וכו', ואמרינן בפרק השולח (גיטין מה ב) גבי רבן שמעון בן גמליאל שמתיר ליקח ספר תורה שכתבו גוי, ומקשה: עיבוד לשמה בעי, כתיבה לשמה לא בעי? בתמיה.

וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל, ואזכרות שלו לשם קדושה, כי שמא אין די במחשבה. וכן כתוב בספר התרומה (סימן קצ"ב). ומה שכתב הרא"ש: "בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם", נראה דלאו דווקא; שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחילת הכתיבה, דמאי שנא? ואף על פי שרבינו גם כן כתב בהלכות ספר תורה: בכל פעם שכותב שֵם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם, לישנא דהרא"ש נקט ולאו דווקא. וזה לשון ספר ארחות חיים: כשכותב אחד מהאזכרות, צריך שיכוין לכתוב אותם לשם השם אלהי ישראל, ושיוציא בשפתיו, ואם לא עשה כן אין להם תקנה(ו). ולפי דעת בעל התרומות, אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחילת הכתיבה, אבל מחשבה ודאי בעי על כל שֵם ושֵם(ז). וכן דעת הרמב"ם ז"ל, עד כאן לשונו. ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם, שהרי הרמב"ם דבריו סתומין כדברי הגמרא ואין בהם הכרע. וגם מה שכתב בשם בעל התרומה אינו מכוון, שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה.

כתב הר"י אסכנדרני: יש מי שפסק שצריך לומר כן בהתחלת כתיבת כל פרשה, עד כאן. ואין נראה כן מדברי הפוסקים, אלא כשיאמר בהתחלת כתיבת כל הפרשיות סגי.

כל משפטי כתיבת השם כתב רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ו, ושם יתבאר בסייעתא דשמיא:


וצריך לדקדק בחסרות ויתרות וכו' עד ויפרידם זו מזו — הכל לשון הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן:

ומה שכתב: ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה — פשוט הוא.

ומה שכתב: אבל אם חיסר אין לה תקנה, שאין מגיהין בתפילין וכו' — כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק א:

וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: סופרי תפילין כתבו, שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד. וכן יזהר קודם שיכתוב כל שֵם ושֵם בתפילין ומזוזה, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה, יקראנה כולה בדקדוק היטב ואחר כך יכתוב פרשה שניה. וכן בשניה יבדוק בין כל שֵם ושֵם, וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית, וכן ברביעית. ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימנה? מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה, לא היא לבדה נפסלה, אלא כל מה שאחריה גם כן נפסל על ידה, משום דאם כן היו שלא כסדרן, ופסולות משום דכתיב: "והיו", בהוויתן יהו. ויש אומרים שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד קודם לשל ראש, מפני שמוקדמים בפסוק. ומיהו אם לא הקדים, לא פסול, וכן כתוב בברוך שאמר. וכתב עוד, דקשר של ראש יעשה קודם של יד, כסדר אותיות, שהשי"ן נעשה ראשון ואח"כ הדל"ת ואח"כ היו"ד. ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמה כמה פעמים, יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית, שמא תתחלף לו פרשה בפרשה, עד כאן לשונו. ומה שכתב שיזהר קודם שיכתוב כל שֵם לקרות כל מה שכתב וכו', כן כתב המרדכי בשם אור זרוע:

ומה שכתב: צריך לדקדק בתיקון גוף האותיות — הוא מה שיתבאר בסימן ל"ו:

ומה שכתב: ואם נוגעת יגרוד ויפרידם זו מזו — נתבאר בסמוך:

וזה לשון ארחות חיים בשם ה"ר יונה: מצאתי, שאם השמיט הסופר אות אחת, או לא עשה צורת האות כתיקונה, שלא יוכל לגרוד אותה ולתקנה, אם לא יגרוד כל מה שכתוב מן הטעות. אבל אם גרד כל מה שכתוב מן הטעות ולמטה, שפיר דמי, ובלבד שלא יגרוד אחד מן השמות שאינם נמחקים, עד כאן. וכתב הרמב"ם: מותר לכתוב השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בספרי תורה תפילין ומזוזות. ובעל התרומה (סימן רה) אוסר לכתוב שום כתיבה על מקום הגרד בתפילין, עד כאן לשון ארחות חיים. וזה לשון ספר התרומה: תניא גבי ספר תורה (מנחות ל ב): טעה בשם, גורד מה שנכתב וכותב השם על הגרד. רבי יוסי אומר: מוחק וכותב על המחק. כשהוא לח שייך לומר "מוחק", וכשהוא יבש שייך לומר "גורד". רבי יצחק אומר: תולין. ובירושלמי דסוף פרק קמא דמגילה אמרינן: תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, ולא מפליג בין שֵם לשאר תיבות. אם כן אסור להגיה שום אות בתפילין ומזוזות, וגם שלא לכתוב לא על המחק ולא על הגרד, דהא לעיל בהלכות ספר תורה לא נתבאר איזה עדיף, עד כאן לשונו. ולעניין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם, דלא שבקינן פשיטותיה דהרמב"ם משום ספקיה דבעל התרומה.

וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: וכשבא למחוק, לא ימחוק בעודו לח, אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש, כי אז ימחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אחר כך כשיכתוב עליו. וכתב עוד: מכל מקום יש מחקין שפוסלין, כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתבה הסופר מלאה, שעכשיו אם גרד אות היתר נחלקה התיבה לשתים ופסולה. ואל יקשה לך מוי"ו ד"חמר" דהוה גהיט מתפילי דרבא, דאיתא בהרואה (ברכות נו א) דמשמע דכשרים היו התפילין, מדמונה זו בכלל הרעות שגרם בר הדיא על ידי פתרונותיו, ואם איתא – טבא היא ליה, שמנעו מלהניח תפילין פסולים? דהתם הסופר אחר שכתבו מלא, הרגיש בעצמו שקלקל ומחק היתר, וכתב רי"ש דחמר על מקום המחק. אמנם אם אירע בזה לתפילין אחר שיצאו מיד הסופר, לפעמים אפשר לתקן, ולפעמים אין להם תיקון. כיצד? בפרשה ראשונה "חמר" "שאר" "זבח" שדינם להיות חסרים וכתבן מלאים, ולא תיקנם מתחילה, אין להם תיקון אחר כך, שנמצאת התיבה נחלקת לשתים. ואם ימחוק רגל הרי"ש ואחורי הבי"ת וידחיק אותן למקום האות שנמחקה – פסולים, מפני שבמחיקתו רגל הרי"ש והבי"ת – ביטל צורתן, וכשחזר וכתבן – נמצאו כתובים שלא כסדרן ופסולין. והוא הדין נמי ל"מאדך" "לטטפת" "מזוזת" שב"שמע", ובפרשת "והיה אם שמוע" – "נתן" "הטבה" "אתם" חסר וי"ו, אלו וכיוצא בהם אין בהם תיקון כלל. אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשונה, זה ודאי מותר, כגון שהיה התיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בדלי"ת או ברי"ש, שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה, לפי שאין צריך לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט, ובאותה האריכות אין האות מתקלקל בזה. כגון "לאבותיך" שכתבו מלא בוי"ו, מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט. וכן "העבודה" שכתב מלא בוי"ו, או "יביאך" שכתב ביו"ד וכן כיוצא בהן. אמנם יש להסתפק ב"מצות" הראשון אם כתבו מלא ומחק אחר כך הוי"ו, אם מועיל אריכות הצד"י למטה אחר כך, או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה – נחשבת כשתי תיבות אף על פי שדיבקה מלמטה. וכן "נותן" שמשפטו להיות חסר, וכן "הוצאך" אם כתבו מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף. ומכל מקום כל שנראית כשתי תיבות הרי זו פסולה, עד כאן לשונו:


וצריך שיכתוב מתוך הכתב וכו' ומיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הארבע פרשיות וכו' יכולים לכתבם בעל פה שלא מן הכתבפרק שני דמגילה ופרק הקומץ: "אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב", ומסקינן דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב, מאי טעמא? מיגרס גריסן, ופירש רש"י: שגורות הן בפי הכל. ויש לתמוה על רבינו, למה כתב כאן: "צריך שיכתוב מתוך הכתב", כיון דאסיקנא דתפילין נכתבין שלא מן הכתב, וכמו שכתב הוא עצמו בסמוך? ואפשר לומר שכתב כן, ללמדנו שאם נמצא איזה סופר שאין פרשיות הללו שגורות בפיו, אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת ששגור בפיו שלא מן הכתב:


ושיקרא כל תיבה קודם שיכתבנה — כן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ח. וטעמא, משום דאיתא בפרק הקומץ: עד "וימת משה", הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. ואף על פי שיש ספרים שאין כתוב בהם רק: "ומשה כותב", מכל מקום לספרים דגרסי "ומשה אומר" – צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו, עד שיחזור הוא אחריו בפיו, וכן לתפילין ומזוזות. והמחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומשה). וסמ"ג (עשין כב) כתב סתם: "ואסור לאדם אחר להקרות לסופר, אלא אם כן חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב, שלא יטעה, כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא: הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב". וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ שבהלכות קטנות, וכן כתב בסמ"ק ובהגהות מיימון. ומשמע מדברי סמ"ג דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד אינו נפסל בכך. והר"י אסכנדרני כתב על דברי רבינו: ושיקרא כל תיבה וכו' – הרב כתב סתם, אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דהוא הדין נמי למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר. ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא, משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבין אותם על פה, עד כאן לשונו:

כתוב בפרק קמא דמסכת סופרים: אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות. וכתבו המרדכי בסוף הלכות תפילין:


וכתב בסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספריבפרק הקומץ אמרינן הכי גבי מזוזה. וכתב הרא"ש בהלכות מזוזה: פירשו הגאונים שהוא כחצי צפורן. ובספר התרומה סימן ר"ה כתב, שיש אומרים הטעם, משום לכתוב צואר למ"ד בשיטה עליונה, וכ"ף וצד"י פשוט בשיטה אחרונה(ח); ואם כן, בתפילין נמי צריך ריוח מהאי טעמא, עד כאן. וזהו דעת הרא"ש, שכתב בסדר תיקון התפילין: וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד, ולמטה כשיעור הכ"ף והנו"ן, עד כאן. ומפני שלא הזכיר "אטבא דספרי" ולא "כחצי צפורן", עלה על דעת רבינו שהוא שיעור אחר, ולכן כתב: ואדוני אבי ז"ל כתב שאין צריך להניח חלק למעלה אלא כדי גגה של למ"ד וכו'; ואין הדבר כן, אלא הכל שיעור אחד כמו שכתבתיחד. ובארחות חיים כתוב: צריך להניח מלמעלה ומלמטה כמלא אטבא דספרי, ושיערו הגאונים: כמלא אחיזת חצי צפורן. יש אומרים שצריך להניח מלמעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת צד"י, ויש אומרים דלא צריך אלא שיעור מצומצם, וה"ר יונה פסק כדעת הראשון, עד כאן לשונו:

ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון התפילין. וקשה, שבהלכות מזוזה כתב: "ויראה שצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף, כיון שנכרכת מ"אחד" כלפי "שמע", כמו בספר תורה למאן דאמר לתחילתו הוא נגלל"; ומאי שנא תפילין, שאינו צריך להניח כלל? וכן כתוב בארחות חיים, שהר"י בר שניאור מצריך בתפילין להניח בתחילה כדי לגול כל היקף. ואפשר שטעמו של הרא"ש, מפני שכתוב בספר התרומה סימן ר"ה, דגבי מזוזה אין צריך ריוח בתחילתה, מדנהגו העולם לכתוב במזוזה לצד שחור שד"י כנגד חלק בין פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", ועושים נקב קטן בקנה חלול שהמזוזה בתוכו, ונקב יש בעץ כדי שיהא שם שד"י נראה מבחוץ. ואם צריך גליון חלק בתחילתה כדי לגול היקפה, אם כן אין השם נראה מבחוץ; והוא הדין בתפילין שאין צריך, עד כאן לשונו. וכן כתב המרדכי בשם ר"ץ. ומתוך שראה הרא"ש דבמזוזה, שנתפרש בה בגמרא שיעור ריוח למעלה ולמטה, לא נהגו העולם להניח כלל בתחילה, כתב בסדר תיקון תפילין דאין צריך להניח כלל בתחילה בתפילין. ובסוף אפילו במזוזה סובר שאינו צריך להניח, שהרי לא כתב דנראה שצריך להניח אלא בתחילתה, וכדיהיב טעמא, מפני שנגללת לתחילתה(ט):


ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון התפילין, וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב) וסמ"ק, וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה וזה לשונו: וצריך שיהיה כתיבת השיטין שוה באורך, דאף על גב דגבי מזוזה – שלוש שתים ואחת, שהולך ומקצר השיטין, ואם עשה כמו שירה, אחת גדולה ואחת קטנה – הכל כשר, שמא בתפילין אינו כן, עד כאן לשונו:

ולא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה — כן כתוב בסמ"ק ובהגהות מיימון פרק ב. וטעמם, מדאמרינן בהקומץ, דבספר תורה אם נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות – לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף, אלא כותב שלוש תוך הדף ושתים חוץ לדף; ומשמע להו דהוא הדין לתפילין. וביאור דברי רבינו כך הוא: בתחילה כתב, שיזהר שיעשה השורות שוות, שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה. ואחר כך כתב, שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצאה מחברותיה, יזהר שלא יהיו שלוש אותיות חוץ לשיטה. ומיהו הני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי, דהא ספר תורה לא מיפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ג וכדברי הרמב"ם בפרק ז (הלכה ה-ו):

ודע, דהא דשרי לכתוב שתי אותיות חוץ לשיטה, דווקא כשאינם תיבה אחת; אבל אם הם תיבה אחת, כגון "את" או "על" וכיוצא בהן, לא יכתוב חוץ לשיטה, כמבואר בטור יורה דעה סימן רע"ג. ועוד נתבאר בטור הנזכר סימן רע"ו, שאותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף:


ויעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה שיעשנה סתומה — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין, וכן כתב המרדכי וספר ארחות חיים, וכן כתב הרמב"ם בפרק ב וזה לשונו: וצריך ליזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה – פסולין(י); ושלוש פרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא "והיה אם שמוע" – סתומה, עד כאן לשונו. וקשיא לי, מדאמרינן בהקומץ דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות, ואם עשאן פתוחות – כשרה, מפני שאינה סמוכה לה בתורה. והשתא בתפילין, בשלמא פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" שהן סמוכות זו לזו בתורה, דין הוא שאם שינה פסול; אבל "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע", כיון שאינן סמוכות בתורה, אמאי פסול אם שינה? ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול, לא מפליגינן בינייהו.

ומה שכתב רבינו, דפתוחה היינו שישאר בסוף השיטה חלק כדי שלוש תיבות של שלוש אותיות — כלומר, והפרשה שאחריה יתחיל בראש שיטה, ואז נקראת פרשה זו המתחלת בראש שיטה "פרשה פתוחה" – הוא בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש; אבל מה שכתב: או בתחילתו, דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב תשע אותיות, לא יתחיל פרשה שאחריה בראש שיטה, אלא יניח חלק כדי לכתוב תשע אותיות ושם יתחיל – זהו דווקא לדעת הרא"ש בהלכות ספר תורה, אבל לדעת הרמב"ם בפרק ז', כל כהאי גוונא סתומה היא. ונהגו שפרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יביאך" ופרשת "שמע" מתחילין בראש שיטה, ובסוף פרשת "קדש לי" ובסוף פרשת "והיה כי יביאך" מניחין חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ובסוף פרשת "שמע" אין מניחין חלק כלל, ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב תשע אותיות, ופרשת "והיה אם שמוע" מתחילין מאמצע שיטה עליונה, ומניח לפניה חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ונמצא ששלוש פרשיות הוו פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש, משום דאי אפשר לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם, ותפסו דברי הרמב"ם עיקר.

וכתב ה"ר אברהם אסאן הסופר ז"ל, שהרב הגדול מורינו כמה"ר יצחק די ליאון ז"ל בהסכמת חכמי דורו פסל כל התפילין שהיו בספרד שהיו פרשיותיהן על פי דעת הרא"ש, מפני שהספרי תורה – היו פתוחות וסתומות שלהם על פי דעת הרמב"ם, נמצא שהעולה לקרות בתורה עם תפילין שפרשיותיהן כדעת הרא"ש – הוא מעיד כנגד הספר תורה ונעשית תורה כשתי תורות חס ושלום, עד כאן לשונו(יא).

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שאף על פי שפרשת "קדש" אין ניכר שהיא פתוחה, לפי שאין כתוב קודם לה דבר, באינך דאפשר לתקוני – מתקנים; ופרשת "קדש" תקרא פתוחה, לפי שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר. וכן כתב מהר"י ן' חביב ז"ל, שמצא בקרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר, שהפרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה – אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות, לפי שהם תחילת ספר, עד כאן. וכן יש לדקדק מדשתק הרמב"ם מלזכרם, והתחיל "יהי רקיע" פתוחה, וכן ב"ואלה שמות" התחיל מ"ויקם מלך חדש", וכן בשאר ספרים לא זכר הפרשיות הראשונות. וכן בנדון שלנו, כיון שהתחלת התפילין מפרשת "קדש", אין צורך לעשות בה סימן אחר לפתיחתה, רק שיתחיל לכתוב בראש שיטה ראשונה של עמוד ראשון, וגלוי וידוע לכל שהיא פתוחה, כיון דבין להרמב"ם בין להרא"ש – תחילת שיטה הוא סימן פתוחה. וראוי ליזהר בסיום פרשת "קדש" ובסיום פרשת "והיה כי יביאך" שתהיה כל אחת מהם באמצע שיטה, ופתוחות "והיה כי יביאך" יהיה נודע משני תנאים: האחד, כי "מימים ימימה" סוף "קדש" יהיה באמצע שיטה, רצוני לומר שישאר חלק כדי תשע אותיות; השני, שיתחיל "והיה כי יביאך" בראש שיטה ראשונה של עמוד שני. וכן סוף פרשת "והיה כי יביאך" באמצע שיטה ופרשת "שמע" בראש שיטה ראשונה של עמוד שלישי, הנה נתבאר מזה דרך ישרה לעשות סימן פתוחה בכל אחת משלוש פרשיות הראשונות, והוא שוה אליבא דהרמב"ם והרא"ש. אמנם לעשות פרשת "והיה אם שמוע" סתומה אליבא דתרווייהו הוא נמנע, מפני שכיון שאינו יכול לכתוב בעמוד אחד סוף "שמע" והתחלת "והיה אם שמוע", אם כן לדעת הרמב"ם הוא הכרח שיתחיל "והיה אם שמוע" מאמצע שיטה, ולדעת הרא"ש זהו ציור פתוחה, ויצטרך לדעתו שבעמוד "והיה אם שמוע" יניח שיטה אחת חלק בתחילת העמוד, ואחר כך בשיטה שניה לא יתחיל בראש שיטה "והיה אם שמוע". והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג וללכת שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה, להתחיל פרשת "והיה אם שמוע" באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון, כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם. ועל כל פנים צריך ליזהר כשיסיים "ובשעריך", שהיא סוף פרשת "שמע", שלא יעשה כמו בסוף שני הפרשיות הקודמות, שמסיים בהן באמצע שיטה כדי להורות על פתחות הפרשיות הסמוכות להן; אבל "ובשעריך" שבסוף "שמע" יהיה בסוף השיטה ממש, להורות על סתימת פרשת "והיה אם שמוע". וכתב עוד, שאף על פי שלדעת הרא"ש זו היא צורת פתוחה, אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין; דכל כהאי גוונא סמכינן על בעל העיטור, שכתב שכל ארבע פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות(יב).

כתב בהגהת סמ"ק בשם רבינו יחיאל, דבשל ראש שהם ארבעה קלפים – אין להקפיד בסדר כתיבתן. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפילין, עד כאן לשונו. וכתבו האגור, וכן כתוב בכל בו בשם ה"ר פרץ, וכן כתוב בספר ארחות חיים. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שהטעם שמחלקים בין של ראש לשל יד בזה הוא, מפני שמאחר דשל ראש הם בארבעה קלפים, אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות, עד כאן. ואיני יודע מה עניין היכר פתוחות וסתומות לעניין כתיבה כסדרן. ולענין דינו של רבינו יחיאל, דבר תימה הוא בעיני, דכיון דתניא במכילתא (סוף פרשת בא): "כתבן שלא כסדרן יגנזו", הא נמי שלא כסדרן הוא. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים, שלא חילקו בין של ראש לשל יד בכך. ובהדיא כתב רבינו בסימן ל"ד, גם לרבינו תם צריך לכתבן כסדר שהם כתובים בתורה, שהוא "קדש" "והיה כי יביאך" וכו', וכן כתבו התוספות (מנחות לד: ד"ה והקורא) והרא"ש והמרדכי וסמ"ג (עשין כב) והתרומה ז"ל (סימן רו), וכן הלכה:


ויעשה ארבעה בתים מעור אחדבפרק הקומץ תניא: "כותבן על ארבעה עורות ומניחן בארבעה בתים בעור אחד". וכתוב בספר התרומה (סימן רה): פירוש, שיהיו הארבעה בתים מחוברים יחד מעור אחד, או שמא מארבעה עורות, ובלבד שיהיו תפורים זה לזה. וטוב ונכון לעשותן מעור אחד, עד כאן לשונו:

ומה שכתב: מעור בהמה חיה ועוף טהוריםבפרק במה מדליקין: "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. למאי הלכתא? לתפילין. תפילין בהדיא כתיב בהו, "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג ט), מן המותר בפיך? אלא לעורן". ופירש רש"י: לעורן. עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחין בו. ופריך: והא אמר אביי, שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני? ופירש רש"י: וכיון דאות של שם נכתב בקמטין שלו, "מותר בפיך" בעינן, ומקרא נפיק? ואסיקנא: אלא לרצועות.

ומה שכתב: או מנבלה וטרפה שלהןבפרק שמונה שרצים אמרינן דנבלות וטרפות דטהורות, מן "המותר בפיך" הוא וכותבין על עורות שלהן.

ומה שכתב רבינו בשם הרמב"ם שאין צריך עיבוד לשמן — כן כתב בפרק ג, דעור שמחפין בו אינו צריך עיבוד כלל, אפילו עשהו מצה כשר, ומקומות הרבה נהגו לעשות אותן בעור מצה.

ומה שכתב רבינו שהרא"ש כתב שצריך עיבוד לשמן — בהלכות תפילין, אהא דתנו רבנן (מנחות מב ב): "ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה – פסולות; עור בהמה טהורה – כשרות, ואף על פי שלא עיבדו לשמן. רשב"ג אומר: אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמן", כתב הרא"ש: בהלכות ספר תורה כתבתי דהלכה כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה, הילכך הקלף והרצועות ועור הבתים – כולם צריכים עיבוד לשמן. וכן כתב סמ"ג (עשין כב), וכן כתב בספר התרומה (סימן רז) וזה לשונו: "וכן עור הבתים והרצועות צריך עיבוד לשמן, דברייתא ד"ציפן זהב" – בעור הבתים מיירי". ולהרמב"ם צריך לומר שהוא מפרש, דאף על גב דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים, סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות ולא בחיפוי, כיון דלחפות הבתים אין צריך עיבוד, דכל שהוא מעור מצה הוא יותר חזק, אין לומר שיהא צריך עיבוד לשמה. [בדק הבית: אי נמי שהוא פוסק כתנא קמא. ולענין הלכה, כיון דרבים פליגי עליה דהרמב"ם, וגם כי פשטא דברייתא משמע כוותייהו, הכי נקטינן. ומיהו היכא דלא אפשר למצוא חיפוי הבתים מעובד לשמה, מוטב לסמוך על דברי הרמב"ם מלהתבטל ממצות תפילין:

וכתוב בספר התרומה שיכול לעשותן מקלף, שגם הוא נקרא עור — דהא תניא (מנחות לד ב): "יכתבם על ארבעה עורות".

ומעור שליל — אף על גב דחשוב כבשר לענין טומאה. וטעמא, משום דלא גרע מעור עוף דכשר, כדאיתא בפרק שמונה שרצים(יד), אף על גב דלגבי טומאה חשיב כבשר. וכתב עוד, שיש אומרים דעור שליל הוא יותר הגון למצוה, כי לא נעבדה בו עבירה, שלא היה בו תשמיש של זכר ונקבה, וכן כתבו סמ"ג (שם) והמרדכי:



ויהיו מרובעיןבפרק הקומץ תניא: "תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רב פפא: בתפרן ובאלכסונן". ופירש רש"י: ובאלכסונן. שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו, כדי שיהא להם אותו אלכסון, שאמרו חכמים (עירובין נז א): "כל אמתא בריבועא – אמתא ותרי חומשי באלכסונא". ולא יהא ארכו יתר על רחבו, שאפילו יש להם זויות, פסולים. וכתבו התוספות (ד"ה תפילין): יש שאינם מרבעים אלא מקום מושבם. ושמא צריך הבתים מרובעים של ראש כשארבעתם דבוקים, וכן בית של יד. ובדברי הרמב"ם מבואר בפרק ג, שהבתים צריך שיהיו מרובעים, שכתב במעשה התפילין: "לוקח עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו, ואם היה גבהו יותר על רחבו או פחות ממנו אין בכך כלום, ואין מקפידין אלא על ארכו שיהא כרחבו"(טו). והרא"ש כתב: "דפוס של ארבעה בתים של ראש, וכן דפוס של יד – יהא מרובע, וגם למטה בית מושבן יהא מרובע". וכן נראה מדברי רש"י (ד"ה תפילין), וכן כתב בספר התרומה (סימן רז) ובסמ"ג (שם). וכתבו שאין ראיה גמורה מתוך ההלכה שיצטרך שיהיו מרובעין כשהן ארבעתן יחד. מכל מקום מוכיח בשימושא רבא שהן מרובעות, דקאמר: "מייתי אעא טבא תרתי אצבעי על תרתי אצבעי". אבל בבית אחד לבדו אינו צריך ריבוע, וגם בגובה הבתים אין קפידא בריבוע. וכן תפילין של יד יש להם דין זה, וצריך ריבוע בתפירה, וכן בעור התיתורא, וכן בגוף רוחב הבית בראשו, עד כאן לשונו. וכתבוהו הגהות מיימון בפרק ג. וזה לשון המרדכי: "תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני", לכאורה משמע דקאי אגוף הבתים, בין אשל יד בין אשל ראש, לאפוקי מאותם שעושים של יד בדפוס עגול מלמעלה, רק שמרבעים התיתורא מלמטה. ואדרבה על כרחך הברייתא מיירי בגוף הבתים, שהם עיקר התפילין. ומתוך הלכות גדולות דרי"ף משמע דשל יד אינה לגמרי מרובעת, דארכן חצי אצבע אמה ורחבן כרוחב אצבע, ומשמע דהא קרי ריבוע שיש להם זויות. ואין נראה, אלא לגמרי מרובעין, כיון דלא אשכחן בהדיא, אין להקל בדבר אלא על פי ראיה ברורה, עד כאן לשונו:

מצאתי בתשובה אשכנזית: אף על גב דגבי ציצית קיימא לן שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן – כשר, דהיינו דווקא בציצית, דכתיב: "ועשו להם ציצית", כלומר בשעת עשייה דוקא קפיד קרא. אבל תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני, וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות, עד כאן לשונו(טז):


ושחורים, ואם עשאן מצבע אחר כשריםבפרק הקומץ אהא דאמרינן: "רצועות שחורות הלכה למשה מסיני", כתבו התוספות (ד"ה רצועות): יש עושים בתים של תפילין מעור לבן, דלא נאמר "שחורות" אלא ברצועות. וכן כתב האגור בשם הרשב"א, וכן כתב הרא"ש. וכתב עוד: מכל מקום נוי תפילין הוא שיהיה הכל שחור. ובספר התרומה (סימן רז): רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ושמא גם כן עור הבתים צריך להיות שחור. והמרדכי כתב שדקדק ר"י מהגמרא שהקציצה בעינן שחור כמו הרצועות(יז):

ויהיה החריץ ניכר בין בית לביתבפרק הקומץ, אמר אביי: צריך שיגיע חריץ למקום התפר. רב דימי אמר: כיון דמינכר, תו לא צריך. ופירש רש"י: וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה, כלומר, עד בית מושבו, דהיינו תיתורא. והרא"ש כתב, שיש מפרשים שחריץ של שי"ן, דהיינו חודה של שי"ן למטה, יגיע עד איחוי התפר, וכפירוש זה נראה. ונהגו כשני הפירושים, להגיע חריץ השי"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא, כאביי ודלא כרב דימי, עד כאן לשונו. וכתב הרמב"ם, שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר, והוא שיהא ניכר החריץ, כדי שיהיו ארבעה ראשים נראים לכל. וטעמו מדתניא בהקומץ: "ואם אין חריצן ניכר – פסולות", משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני; ואם כן כי אמר אביי: "צריך שיגיע חריץ למקום התפר", למצוה אמר כן ולא לעכב. ואף על פי שהמרדכי נסתפק בזה, הרמב"ם פשיטא ליה:


וכה יעשה יקח דפוס של עץ וכו' עד ועושה תיתורא ומעברתא כדרך שעשה בשל ראש — הכל הוא לשון הרא"ש בסדר תיקון תפילין:

ומה שכתב: ריבוע גמור באלכסון — כלומר, לערך אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא. וכתב שם עוד, שר"י דקדק דשיעור רוחב תפילין הוי לכל הפחות יותר מאצבע, דאם לא היו רחבות אלא אצבע, אם כן יש מקום בראש להניח שלושה תפילין, ואם כן למה שנינו בפרק המוצא תפילין שמכניסן זוג זוג ולא שלושה שלושה? וטעמא דשימושא רבא, כיון דאמרינן: "מקום יש בראש להניח שתי תפילין", וציץ היה רחב שתי אצבעות ומונח במקום תפילין, ושערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין, מסתמא אותו מקום של תפילין היה שתי אצבעות כרוחב הציץ. והאידנא אין עושים הבתים רחבים שתי אצבעות, לפי שהתיתורא והמעברתא רחבים, ואם היו הבתים רחבים שתי אצבעות מלבד התיתורא והמעברתא, לא היה מקום בראש להניח שתי תפילין; וחזינא בפרק המוצא תפילין (שם), דעם התיתורא והמעברתא יש מקום בראש להניח שתי תפילין, הילכך נהגו לעשות אורך ורוחב הבתים בלא שיעור, וגם גבהן, עד כאן לשונו. וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון שיש להחמיר בדבר, אחרי שלא נתבאר השיעור מפי התלמוד, "שאל אביך ויגדך" ויש לחוש לדברי הגאונים. וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב) והתרומה (סימן רט), שרוחב הבתים לכתחילה שתי אצבעות כדאיתא בשימושא רבא. ולא נהגו כן. וזה לשון העיטור: דכתיב בשימושא רבא, לשל ראש מייתי אעא תרי אצבעי על תרי אצבעי, ובשל יד מרובע, אורכא דידיה כחצי אורכא דאצבע ופותיא דידיה כפותיא דאצבע, כל הני מילי תמיה לן. ומסתברא כרבינו אלפסי, שלא קבען בהלכותיו. מדת קומתו לא שמענו, ואם רצה לעשות קומתן כרחבן או פחות או יותר – יעשה, עד כאן לשונו. ובספר ארחות חיים, אחר שהביא דברי התוספות כתב וזה לשונו: רב האי כתב: דפוס של תפילין אין לו שיעור, יש שעושה גבהו שלוש אצבעות, ויש מוסיף ופוחת, וכן מנהג הגאונים והחכמים ואבות בית דין, כיון שמניחים אותן בגילוי ויש להם שבח להניחן, מניחים אותן גבוהים יותר משלוש אצבעות. וכן הרב המובהק במקומינו כמנהג הגאונים. אבל החכמים והתלמידים ותלמיד בפני רבו, שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו, מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם, מפני דרך ארץ, שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש, מפני שהתפילין דרך כבוד דכתיב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' " וכו' (דברים כח י), ותניא (מנחות לה ב): רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש, עד כאן לשונו:


ומה שכתב רבינו: ובעודו לח יעשה כמין שי"ן בולטת וכו' — בפרק הקומץ (שם) אמר אביי: "שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני". וכתבו התוספות (ד"ה שי"ן) בשם שימושא רבא, דשי"ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי, ואי אפיך לית לן בה. וכתב הרא"ש, דימינא ושמאלא דמניח קאמר, וכן כתב המרדכי והמנהיג, וכן כתב הרמב"ם, וכן כתוב בספר התרומה (סימן רח). ומה שכתב נימוקי יוסף דשי"ן של צד ימין היא של ארבעה ראשים ושל שמאל של שלושה ראשים, צריך לומר דימין ושמאל דקורא קאמר. וזה לשון סמ"ג (שם): "אמר אביי: שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני", יעשה מימין הקורא בקמט עור דפוס הבית – שי"ן, וכן מכאן ומכאן, דימינא תלת רישי, דשמאלא ארבעה רישי. פירוש, שני יודי"ן יעשה בתוכה, כדאיתא בשימושא, עד כאן לשונו. וכתוב בספרי הדפוס על זה: ואני הנקדן אומן לעשות תפילין, קשה בעיני פירוש זה של שני יודי"ן, לפי הטעם ששמעתי על שני שיני"ן מתלת רישי ומארבעה רישי, שהוא כנגד שני כתיבות שיש לנו, כתב הלוחות וכתב ספר תורה. כתב הלוחות היה כתיבה שוקעת, שנאמר: "חרות על הלוחות" (שמות לב טז), הרי שכל האותיות היו מן האויר, נמצא שיש לשי"ן ארבע דפנות לשלש אוירות, היא שי"ן לארבעה ראשין של קמטים, ונעשה שי"ן משלוש האוירות. ואם היו שם שני יודי"ן, לא תהיה בגופו [של] שי"ן, לפי שהראש אמצעי צריך שיגיע עד שולי השתים בכתיבה (נפרדים) [ספרדים], וכן לשוקעת. והשניה כתיבה בולטת, היא כתב ספר תורה שכתבו משה שהוא בולט על הקלף, לפיכך שי"ן של ארבעה ראשין כנגד שי"ן של "קדש" היא ראשונה לבתים, כמו שכתב הלוחות קדם לכתב ספר תורה, ועוד שהוא כתב הבורא, ראוי להיות ראשון. וכן קבלתי מכל מלמדי, כי "קדש" כנגד שי"ן לארבעה ראשין. ואם כדברי המחבר, נאמר שכתב הלוחות על ימין המניח. ומכל מקום קבלתי שאין קפידא בהם, ואין פסול אם החליף, עד כאן לשונו.

כתב בארחות חיים: לפיכך עושין שי"ן יותר משאר אותיות, כדי לרמוז הימים שאדם מניחם בשנה שהם ש'. וכתב עוד: יזהר שלא יעשה השי"ן בדפוס, שאם עשאה – לא יצא, מפני שהוא כ"חק תוכות", וכן כתבו ה"ר יונה והרשב"א, עד כאן לשונו. ומדברי הרמב"ם והרא"ש ורבינו, נראה קצת לדקדק כן, שלא כתבו שיעשה השיני"ן בדפוס. ושמעתי שהאשכנזים נזהרים בכך, שמקמטים העור במלקט על ידי כפילה שכופל מהעור עד שנעשים סעיפי השיני"ן בחקיקת ירכות. אבל אנו נוהגים לעשות השיני"ן בדפוס, וגם בארחות חיים כתוב שיש אומרים שאין לחוש בזה, ופוק חזי מאי עמא דבר, עד כאן לשונו(יח).

כתב הר"י אסכנדרני ז"ל: הטעם הנכון לשי"ן של תפילין, מפני ששם ההויה בא"ת ב"ש עולה ש', והיינו מצפ"ץ, ועל כן נאמר "וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך", שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן(יט):

ומה שכתב רבינו: והשיני"ן ימשוך למטה וכו' — כבר נתבאר בסמוך:


ומה שכתב: והעור של דפוס יניח ארוך מצד אחד ויכפלנו על הבתים ויתפרנו עם העור הנשאר וכו' והוא הנקרא תיתוראבפרק הקומץ: "האי תיתורא דתפילי הלכה למשה מסיני". וכתב הרא"ש: פירוש "תיתורא", הוא עור הנכפל למטה לכסות פי הבתים, והוא בית מושב של תפילין, ונראה כעין דף של גשר. ומלשון רש"י (ד"ה תיתורא) משמע שהבתים והתיתורא של עור אחד הן, והעולם לא נהגו כן, לפי שעור הבתים דק, ועור התיתורא עב וחזק, וכופלין אותו לשנים, ועושים נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים, והכפל התחתון מכסה את פי הבתים, עד כאן לשונו. ובמרדכי כתוב שקשה לר"י על פירוש רש"י, ושנראה לו כפירוש הגאונים, שמביא עור רחב וכופל העור תחת התפילין להיות להם גשר, וזהו כמו שנהגו העולם, וזהו שכתב רבינו: ויש שלוקחין עור עב וחזק וכופלין אותו לשנים וכו'.

ומה שכתב: ובאותו העור שהניח ארוך מצד אחד יעשה המעברתא — גם זה שם: "האי מעברתא דתפילי הלכה למשה מסיני". ופירש רש"י, דהיינו כשכופל עור התיתורא בצד השלם ומניח בו באמצע להכניס בו הרצועות, ונקרא "מעברתא" על שם שהרצועות עוברות בתוכו ואינן קבועות בתוכו, ומעבירן מצד זה לצד זה:

ומה שכתב: שחותך המעברתא משני צדדין וכו' — כבר כתבתי שהוא לשון הרא"ש. וגם בספר התרומה (סימן רט) כתוב כן:

ויגלול כל פרשה מסופה לתחלתה — כן כתב הרמב"ם בפרק ג, וכן כתבו הרא"ש והמרדכי וספר התרומה (סימן רה). וכתבו, דטעמא משום דילפינן ממזוזה, דאמרינן בהקומץ: "כורכה מאחד כלפי שמע":

ויכרוך על כל פרשה שיער של בהמה טהורהבפרק במה מדליקין ובפרק שמונה שרצים תניא: הלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה טהורים. וכתוב בשימושא רבא, שצריך שיהיה שיער זה של עגל, כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא, דכתיב: "המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו" (יהושע כב יז). וכתב הרמב"ם שכך נהגו. וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: אם לא מצא של עגל, יעשה בשל פרה או של שור. וירחוץ השיער היטב בתחילה עד שיהיה נקי. וכתוב בספר הזוהר פרשת בא, ששיער זה צריך שייראה חוץ לבתים, והאריך בסוד העניין. וכתב מאמר זה ה"ר מנחם מריקנט בסוף פרשת בא אל פרעה:

ויש כורכין על כל פרשה קלף קטן — כתב הרא"ש, דאיתא בשימושא רבא שנותנין על קלף הפרשיות קלף אחר וכורכו בו. ושמא בשל יד קאמר, אם כתבו בארבעה עורות, דאיכא מאן דאמר צריך לדבק, עד כאן. והרמב"ם כתב, שכורכין הפרשיות במטלית, וכתב שאם לא כרך פסולים. וטעמו, מדגרסינן בירושלמי פרק קמא דמגילה: "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות וכו' וטולים במטלית", וסובר הרמב"ם דהיינו לומר שכורכין מטלית על פרשיות התפילין; ומאחר שהוא הלכה למשה מסיני, ודאי שהוא מעכב. אבל הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין: ותימה הוא דכריכת מטלית תעכב, ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לכרוך עליהם לא מטלית ולא קלף, אלא כורכין שערן סביבותם. וירושלמי דפרק קמא דמגילה, כתב בעל התרומה (סוף סימן ר"ה) דאין ראיה משם, דלא איירי בהכי, אלא מיירי כשיש קרע בקלף, וקאמר שישימו מטלית או קלף על הקרע וידביקנו בדבק. וכן מוכח במסכת סופרים, עד כאן לשונו. והמרדכי כתב, שיש שהיו רוצים לפסול כשכורך קלף או מטלית על הפרשיות, משום דאין בית החיצון רואה את האויר. ואין לפסול מהאי טעמא וכו'. ובסוף דבריו העלה: פוק חזי מאי עמא דבר, דהלכה רופפת בידי, וכבר נהגו כשימושא רבא. וכתב הרמב"ם, שבתחילה כורכים הפרשה במטלית, ועל המטלית שיער. וכתב סמ"ג (עשין כב) עליו: ודבר זה להיפך בירושלמי דמגילה פרק קמא: "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות וכו' וכורכין בשיער וטולין במטלית", וכן הוא בשימושא רבא. ויש לומר לדעת הרמב"ם, דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואחר כך לטלות במטלית, דאז לא יהיה המטלית מיושב על הפרשה כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית, יש לנו לומר דירושלמי ושימושא לא אתו אלא לאשמועינן שצריך שיהא שם כריכת שער וטליית מטלית, אבל לא לעניין שיהיה קפידא על הסדר. וכן כתוב בסמ"ק וארחות חיים והגהות מיימון פרק ג ובכל בו, דאין קפידא על כריכת המטלית אם תהיה קודם כריכת השיער או לאחר כן. וכתב האגור: ומנהג לעשות כדברי שניהם: כורכין בשיער מתחילה וטולין במטלית או בקלף, וחוזרין וכורכין, עד כאן.

כתוב בסמ"ק ובארחות חיים ובהגהות מיימון פרק ג, שיש שמקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר, עד כאן. ואיני מוצא להם טעם, דהא בברייתא "טולין במטלית" תניא, ובמטלית לא שייך כשר ופסול, ואם כן כל קלף חזי שפיר לכרוך. ומיהו אפשר לומר דכל מילי דתפילין בעינן "מן המותר בפיך", והילכך אם בא לכרכן בקלף, צריך שלא יהא מדבר פסול; אבל במטלית דלא שייך ביה פסול, שפיר דמי:


ויתן כל פרשה ופרשה בבית שלה שתהא זקופה בבית וכו' — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין, וכן כתב המרדכי וזה לשונו: ומכניסן מעומד בבתים, ראש הפרשה תחילה דרך הנקב, כדי שיהו ראויין לקרות כמו שהן מונחין. והתוספות כתבו בפרק הקומץ (ד"ה הא) גבי מזוזה: וכן פרשיות של תפילין נמי היה אומר רבינו תם שיניח מושכב ולא מעומד. ומשמע דלפירוש רש"י אינו מניחה אלא מעומד, וכן נראה מדברי המרדכי שם שזהו דעת רש"י. וכיון דכל הני רבוותא חולקים על רבינו תם, כוותייהו נקטינן.

וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: קודם שיניח כל פרשה בבית שלה, יעיין ויסתכל להיכן תחילת הקלף שהוא פתיחת הפרשה נוטה, כי זה הכלל, שתהא פתיחת הפרשה לעולם לצד ימין בהכנסת הפרשיות לבתים, דבכהאי גוונא יעמדו האותיות כהלכתן. כי אם תהיה הפתיחה לצד שמאל בהכנסת הפרשיות לבתים, אז יעמדו האותיות הפוכות, הרגלים למעלה וראשיהם למטה, עד כאן לשונו. וכתוב בתרומת הדשן סימן מ"ט, דכיון דאמרינן שצריך שהפרשיות יהיו מונחין כסדרן, כנגד הקורא קפדינן בהו, שראשי הפרשיות מונחין כך בבתים, שיהא פונה כלפי חוץ נגד הקורא, אם היה בא לפתחו ולקרות בהם – יהיו מונחים לפניו כהלכתן, עד כאן. וכן כתוב בארחות חיים: צריך להעמיד הפרשה מעומד, הגליון עליון תחילה, שזהו שורה עליונה, וגליון התחתון לצד פה הדפוס, עד כאן. ובסמוך (ד"ה "ומהר"י אבוהב") אכתוב, שדעת העיטור שאין לחוש לזקופות, וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל, שלא הזכיר דבר זה. ומכל מקום נכון לחוש לכתחילה לדברי הנך רבוותא שמצריכין להכניסן זקופות:


ואם כתב כל הארבע פרשיות בקלף אחד כשרים אפילו אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית וביתבהקומץ תניא: "כתבן בעור אחד והניחן בארבעה בתים בעור אחד, יצא. וצריך ליתן ריוח ביניהם, דברי רבי; וחכמים אומרים: אין צריך. ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל אחת ואחת". ופירש רש"י: וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות. כשיכתבם, שלאחר שכתבן בעור אחד – חתך מלמעלה העור כמין ארבע פרשיות והניחם בארבעה בתים, והיה מדובק למטה עור אחד, כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד: ביניהם. בתוך הארבעה בתים של עור האחד: שנותן חוט או משיחה. בין כל בית ובית, עד כאן לשונו. ורבינו ירוחם כתב: ואם כתבם בעור אחד – כשרים אפילו אין ריוח ביניהם, אם נתנם בארבעה בתים. ולפי זה צריך לומר, דהא דאמר רבי: "צריך שיתן ריוח ביניהם", לא אכתיבה קאי, דלחכמים נמי צריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כדי שיוכל להכניסם בארבעה בתים; אלא לומר שצריך ליתן ריוח גדול בין בית לבית. וחכמים אומרים אינו צריך כל כך, אלא סגי בחוט או במשיחה בין כל אחת ואחת(כ). וכן פירש בנימוקי יוסף. אבל למה שפירש רש"י: "וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם", קשה, דמשמע דהיינו לרבי, אבל לחכמים אינו צריך להניח ריוח כלל, ואם כן אי אפשר להכניסן בארבעה בתים. ואפשר, שמה שכתב רש"י: "וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם" - לא קאי אמאי דאמר רבי "וצריך ליתן ריוח ביניהם", אלא דברי רש"י הם, שאומר כן בין לרבי בין לחכמים. ומה שכתב: "ביניהם. בתוך הארבעה בתים של עור האחד" – קאי אמאי דאמר רבי: "צריך ליתן ריוח ביניהם", ובהכי אתי שפיר, דלדברי הכל צריך להניח ריוח בין הפרשיות כשיכתבם, כדי שיוכל ליתנם בארבעה בתים; ולא נחלקו אלא בריוח שבין בית לבית, דלרבי צריך ריוח גדול, ולחכמים סגי בחוט או במשיחה, וקיימא לן כוותייהו.

ומהר"י אבוהב ז"ל כתב, שזאת הברייתא אי אפשר לישבה בשלא יהיה ריוח ביניהם, ושנשים אותם בארבעה בתים ויהיו כספר תורה בהיכל. וכן כתב בעל העיטור, שמברייתא זו יראה שאין לחוש לזקופות, אף על פי שבעל התרומה (סימן רו) חשש לזה. וכן כתב מהר"י ן' חביב וזה לשונו: "ויתן כל פרשה בבית שתהיה זקופה" וכו'. אם הדין הזה מעכב, הלא יש סתירה למה שכתב סמוך לו: "ואם כתב ארבע פרשיות בקלף אחד" וכו', כי הוא מן הנמנע להיות כולם בקלף אחד אם הם מונחות זקופות כספר תורה בהיכל, כי היאך יוכל להוציא הפרשה מן הבית האחד, ושתעבור אל הבית הסמוך לו, אם היא זקופה? אבל אם אינן זקופות אלא פשוטות, יכול להניח יפה פרשה ראשונה בבית האחד, ובסוף הפרשה יהיה כפל מעט, ומשם יוציאה לבית השני, וכן אל השלישי וכן אל הרביעי. בעבור זה הוא מן ההכרח לומר, כי מה שאמרו שתהיה זקופה כספר תורה – הוא מצוה מן המובחר, ואז כל פרשה ופרשה נכתבת בקלף אחד. [בדק הבית: אבל בדיעבד אפילו כתבן בקלף אחד] כשר, ואז לא יוכל להניח הפרשה בביתה זקופה. וכן כתב בעל העיטור על אותה ברייתא, דתניא: "יכול יכתבם" וכו'. "הא כיצד? כותבם בארבעה עורות ומניחם בארבעה בתים בעור אחד, ואם כתבם בעור אחד יצא". אמר: מזאת הברייתא ייראה שאין לחוש לזקופות, ובעל התרומה חושש ומקפיד בשיהיו זקופות, וכן ראוי לנו לדקדק ולעשות כן, כיון שאנו כותבין על ארבע עורות לעולם. ולא דקדק הרב המחבר בשסידר אלו השני דינים זה אחר זה, ולא פירש דבריו כמו שאמרתי, אבל הרא"ש כשכתב בקוצר תיקון תפילין כתב שם: "ואחר שיכרוך שיער וכו' – יכניסנה שתהיה זקופה" וכו', ולא כתב כאן: "ואם כתבן בעור אחד" וכו', עד כאן לשונו. והרמב"ם השמיט הא דכתבן בעור אחד והניחן בארבעה בתים, וצריך טעם למה:

ובשל יד כותב ארבע הפרשיות שכתב בשל ראש בקלף אחד — ברייתא בפרק הקומץ. ושמעינן הכי מדכתיב: "והיה לך לאות על ידך" (שמות יג ט), דמשמע אות אחד, כלומר בית אחד.

ומה שכתב: וגולל אותן מסופן לתחילתן — כבר כתבתי הטעם גבי תפילין של ראש:

ואם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בבית אחד יצא — פשוט שם:

ומה שכתב: ואין צריך לדבקםשם, פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי, ואמרינן בגמרא דחזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי, דאמר אין צריך לדבק. וכתב האגור בשם ה"ר יהודה החסיד ובשם הרוקח, שיכול לתפרם, ומהר"ם הצריך לדבקם בדבק, עד כאן לשונו. ונראה לי דלמצוה הוא דמצרכי הכי ולא לעיכובא, שהרי חזר רבי יהודה והודה לרבי יוסי דאמר אין צריך לדבק(כא).

ודע, דאמרינן התם בברייתא: "אם אין לו תפילין של יד, ויש לו שני תפילין של ראש, טולה עור על אחת מהן ומניחה". ופירש רש"י: ויש לו שני זוגות תפילין של ראש העשויים בארבעה בתים, טולה על אחת מהן, על הארבעה בתים מכסה עור אחד ונראים כבית אחד. וכתבו הרמב"ם ז"ל בפרק ג(כב). ורבינו שכתב: והניחם בבית אחד, לא דקחה. ואין לומר דכיון דטולה עליו עור מלמעלה ואינו נראה מבחוץ אלא בית אחד, משום הכי קאמר: והניחם בבית אחד, אי נמי שהוא סובר שאף על פי שהם ארבעה בתים – צריך שיהיו הפרשיות מונחות בבית אחד; דכל זה אינו במשמע לשונו, וגם מדברי רש"י והרמב"ם לא משמע הכי, אלא אף על פי שהם מונחות בארבעה בתים כמו שהיו מקודם, כיון שטולה עליהם עור אחד כשר. ועוד, שעל כל פנים יש קיצור בלשון רבינו, שלא כתב הא דטולה עליהם עור. ובסימן מ"ב יתבאר, דהא דשל ראש עושים אותה של יד – דווקא בחדשות, אבל לא בישנות:


ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולים — ברייתא בפרק נגמר הדין: "ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה, פסולות". ופירש רש"י: ציפן זהב. לתפילין: פסולות. דהלכה למשה מסיני היא: טלה עליהם. לשון טלאי, כלומר, חיפן בעור בהמה טמאה: פסולות. דכתיב בהם, "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג ט). וכתב המרדכי בהלכות תפילין, דבעור של גוף הבתים איירי. ומשמע מדבריו, שאם עשה עור הבתים מבהמה טהורה ואחר כך ציפן זהב או חיפן בעור בהמה טמאה, כשר הוא. וכן נראה מלשון רבינו גבי עור בהמה טמאה, שכתב: או שעשאן מעור בהמה טמאה. אלא שצריך טעם, למה בציפה הבתים בזהב – פסול, דמאי גריעותיה דזהב טפי מעור בהמה טמאה? והא דמשמע מדברי המרדכי שאם עשה הבתים מעור בהמה טהורה – אף על פי שציפה אחר כך בזהב או בעור בהמה טמאה – כשר, נראה מדבריו שהיינו דוקא כשהשיני"ן נראין, וכן כתב לקמן בשם רב שרירא, דהא דבעינן בית החיצון שיהא רואה את האויר, משום אויר השיני"ן הוא. ואחר כך חזר המרדכי עצמו וכתב: ומיהו קצת נראה הלשון שרוצה לומר, עור אחד טולה, דבעי למימר עור על גבי עור הבתים, וכן נראה מדברי בעל התרומה (סימן רח), וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל. וגם רבינו אפשר שכן דעתו, אלא דלא דק בלישניה:


ואחר שעשה התיתורא מרובעת וכו' יתפור אותו בגידי בהמה טהורה — ברייתא בפרק במה מדליקין ובפרק שמונה שרצים: כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה וחיה טהורה, והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן; אבל אין כותבין על גבי עור בהמה טמאה, ואין נכרכות בשערן ואין נתפרות בגידן. ובפרק אלו הן הגולין אמרינן: תפילין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין, ואם תפרן בפשתים פסולים. וכתב האגור בשם מהר"י מולין, שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן הגוים, דשקלי נמי מבהמה טמאה וספיקא דאורייתא הוא, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו א).

וכתוב בשימושא רבא: ואיכא דאמרי, בגידי שור. איבעיא להו: תפרן בגידי בהמה דקה מהו? פלוגתא הוא ולא איפשיטא לן, וכיון דלא איפשיטא לן עבדינן לחומרא. ואיכא דאמרי משמיה דרב יוסף מותר, עכ"ל. וכן כתוב בנימוקי יוסף, שאין תופרין אלא בגידי שור ולא בשל בהמה דקה. ולא משמע כן בתלמודא, אלא כל גידי בהמה וחיה טהורה כשרים, וכן נראה שהיא דעת כל הפוסקים, שכתבו סתם שיתפור בגידי בהמה טהורה, ולא חילקו בין גסה לדקה. ואף על פי שבספר התרומה (סימן רי) כתב: "אמר רב פפא, ובגידי שור", לא לעכב אמר כן. והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ספר תורה: "קרע הבא בתוך שני שיטין יתפור" וכו', "והני מילי בגידין, אבל בגרדין לא, והן הנימין שנשתיירו מן הבגד, ובנוסחא אחרינא: אבל בגררין לית לן בה, והן טליידור"ש שעושין מן הקלף, וכיון דמינו הוא מותר. ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ספר תורה", עכ"ל. ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין, יש לסמוך על בעל העיטור, שלא להתבטל ממצות תפילין, ותופרין בטליידור"ש שעושן מהקלף עד שיזדמנו להם גידין:

ומה שכתב רבינו: בתפירה מרובעתבפרק הקומץ: "תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רב פפא: בתפרן ובאלכסונן". ופירש רש"י: בתפרן. בתפירתן, ישמור את ריבוען, שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו. וכתב הרא"ש: משמע מתוך פירושו שעיקר הריבוע על הבתים ומושבן. ונהגו לרבע גם התפירה. וכתב עוד: ותופרין סמוך לבתים, כדי שיהיו מהודקין יחד הבתים, ומשיירין מן התיתורא סביב התפירה. ויש שתופרין יחד שתי כפילות של התיתורא במקום שפתה כדרך תופרי בגדים, מבלי שיור כלל חוץ לתפירה, ולפי זה, ריבוע התיתורא והתפירה הכל אחד הוא. ואפשר שרש"י היה סובר כן, ולכך לא הזכיר ריבוע בתפירה, אלא הזהיר שלא יקלקל רחבן על ידי התפירה, דכיון שהתפירה היא בשפה, אם ימשוך החוט יותר מדאי, יקלקל את הריבוע. וכן משמע בירושלמי. ונראה יותר טוב כמו שנהגו לתפור סמוך לבתים ולשייר מן התיתורא חוץ לתפירה, שמתוך זה יהיו הבתים מהודקים יפה וכל הבית נשמר יפה, עכ"ל.

וכתב המרדכי: ויזהר שלא יתפור הכתב עם העור. ועל פי מה שנהגו לתפור סמוך לבתים הוצרך להזהיר כן.

כתב הר"י אסכנדרני ז"ל: כיצד יעשה, שתהא התפירה מרובעת? תחילה מרבע עור התיתורא מלמעלה ומלמט,ה ויתקן ממנו המעברתא משני הצדדין מכאן ומכאן בעניין שיהיה ניכר ריבוע התיתורא. ובכפל העליון של התיתורא ינקב נקב מרובע, מקום הכנסת הבתים, בריבוע גמור. וקודם שיכניס הבתים בארובה צריך שיתקן מקום התפירה, שיהא בריבוע, והוא שיעשה ארבעה נקבים בארבע זויות הארובה, וישער מנקב לנקב שיעור שוה כמנקב לחבירו, עד שיהיו הארבעה נקבים שבארבע הזויות עומדים על קצב אחד. וכן אלכסונן צריך שיהיה בריבוע, והוא, כשיקח מחוגה ויעשה עיגול על ארבעה הנקבים שבארבע הזויות, אם ימצא שלא עבר היקף המחוגה חוץ לאחד מהם או לפנים ממנו, אז יכיר שאלכסונן בשוה; ואם מצא שעבר חוצה לו או לפנים ממנו, אז יכיר שאין אלכסונן שוה, ויחזור ויכוין עד שלא יעבור סיבוב המחוגה מאחד מארבעה הנקבים, לא לפנים ולא לחוץ. וכשימצא הארבעה הנקבים עומדים בשיווי, אז יעשה ארבעה שרטוטין מכוונים מנקב לחבירו, ובאלו הארבעה שרטוטין יעשה התפירה, ואז תהיה מרובעת כהלכה. וכן יש לו לעשות בריבוע הארובה ובריבוע התיתורא, לנסות הריבוע במחוגה בריבוע זויות כאשר כתבתי. ואחר שהכניס הבתים בארובה, ישים קלף אחד כשיעור רוחב הארובה לכסות פיהם של פרשיות למטה, עכ"ל(כג):


ומה שכתב רבינו: ויעשה שלוש תפירות בכל צד שיהיו בין הכל שנים עשר תפירות — כן כתוב בשימושא רבא. וכתוב שם, שאם עשה עשר תפירות או ארבעה עשר, שפיר דמי. ומשמע מדבריו, שאם פיחת מעשר פסול. אבל המרדכי כתב שאם פיחת או הוסיף לא פסל, וכן נראה מדברי הרמב"ם ומדברי כל הפוסקים ז"ל:

וחוט התפירה יהיה סובב משתי רוחות — כן כתבו הרמב"ם והרא"ש. ונראה לי שהם מפרשים כן על מה שאמרו בשימושא רבא על מספר התפירות, "בר מדעייל ונפיק". ובספר התרומה (סימן רי) פירש, ד"בר מדנפיק ועייל" היינו מלבד תחיבתו הראשונה שתוחב המחט בעור להתחיל התפירה, היא אינה מן החשבון, וכן כתב המרדכי בשם רבינו שמשון.

כתב הר"י אסכנדרני על דברי שימושא רבא: פירוש, כל תפירה תהא מסובבת משני צדדין פנים ואחור, ונמצא תופר בשני מחטין, אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים. וכתב עוד: שנים עשר תפירות אלו, צריך שיהיו כולן בחוט אחד ולא יפסק החוט, ואם נפסק פסולים, עכ"ל. ואיני יודע מנין לו:

ויעביר חוט התפירה בין כל בית וביתבהקומץ תניא: "ושוין שנותן משיחה או חוט בין כל אחת ואחת". וכתבו התוספות (ד"ה ושוין) והרא"ש והמרדכי, דאף על גב דמשמע דלא קאי אלא אכתבן בעור אחד, נוהגים לעשות כן אפילו כשהם כתובים על ארבעה עורות. וכתוב במרדכי בשם רבינו שמשון שכן עיקר. ומדברי הרמב"ם נראה שסובר דאכתובים בארבעה עורות נמי קאי, וכתב שמנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה. וזה לשון ספר התרומה (שם), על מה שכתב בשימושא רבא "בר מדעייל ונפיק": "עוד יש לפרש, מלבד מה שתופר בין בית לבית, תיתורא ועור הבית, כדי להבדיל הבתים בטוב, כדאמרינן בהקומץ: 'ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת', אלמא צריך ליתן חוט ומשיחה בין בית לבית, לתפור עור עליון בין הבתים עם עור התחתון שהוא התיתורא, כדי להבדיל זה מזה. ואף על גב שיש לומר היינו דווקא כשהפרשיות כתובים על קלף אחד, מכל מקום אין להקל בכך", עד כאן. וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב). וסמ"ק כתב: "נראה שאין צריך להעביר חוט של תפירה בין הבתים אלא כשכתבן על עור אחד דוקא". וזה לשון ארחות חיים: "יש מחמירין להעביר חוט התפירה בין הבתים. ונראה כי אין צריך, כי די לו שיעביר חוט אחד או משיחה, דלא בעינן גידים אלא לתפירה(כד). ויש אומרים דאין צריך כלל להעביר, דזה לא נאמר אלא כשהן לחין, שלא יתדבקו ולא יהא חריצן ניכר", עכ"ל:

ואם נפסקה התפירה בשלושה מקומות צריך לתפור פעם אחרת — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין. וכתוב בספר התרומה (סימן רי) וסמ"ג (שם), דהיינו דאיתא בירושלמי פרק קמא דמגילה: "רבי זעירא איפסיק גידא דרצועתא. שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון ליה. איפסיק זמן תנינות ושרון ליה, דלא מן אולפן", פירוש, שלא היה מן הדין ובדוחק, דכיון דהתפירה בשני מקומות גנאי הוא. וסמ"ג (שם) כתב: "ואני קבלתי דברצועה שנתפרה בגידים קאי". וספר התרומה (שם) כתב, דנראה דבמקום "גידא דרצועתא" גרסינן "גידא דתפילתא". וכתב עוד: ובשימושא רבא ובהלכות גדולות של רב אלפס כתוב: "ואם נפסקו שלושה חוטין בתפרן – פסול", דאף על פי שהתירו ההפסק בשני מקומות בדוחק, כדקאמר: "דלא מן אולפן", בשלושה מקומות לא יתירו, עכ"ל. והרמב"ם כתב בפרק ג: "תפילין שנפסקו התפירות שלהם, אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו שלוש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו, הרי אלו פסולות. במה דברים אמורים? בישנות; אבל בחדשות, כל זמן שפני טבלן קיימת כשרות. ואלו הן החדשות, כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפילין, והוא חזק ואינו נכרת, הרי אלו חדשות; ואם אין ראוי לתלות בו אלא הוא נפסק, הרי אלו ישנות", עכ"ל. נראה שהוא סובר, דהא דאיתא בהקומץ: "אמר רב הונא, תפילין כל זמן שפני טבלן קיימת – כשרה, ורב חסדא אמר: נפסקו שתים כשרה" וכו', בנפסקו התפירות איתמר, והמפרשים אינם מפרשים כן, ויתבארו דבריהם בסימן שאחר זה בסייעתא דשמיא. ולעניין הלכה, במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל, כדי שלא יתבטל ממצות תפילין:


ויעשנו כמין דלי"ת — מדברי רש"י בהקומץ משמע שלא היתה נראית צורת דלי"ת בקשר אלא לצד חוץ לבד, דאהא דאמר רב נחמן בר יצחק: "ונוייהן לבר", פירש שהצד של הקשר שנראה בו הדלי"ת יהא נראה מבחוץ, משמע דמצד פנים אינו נראה בו דלי"ת. ועכשיו נהגו לעשות הקשר בענין שהדלי"ת נראית משני צדדין, ומיהו משמע שאין קפידא בדבר. וזה לשון הר"י אסכנדרני ז"ל: "ויעשנו כמין דלי"ת – כן כתוב בשימושא רבא: 'והיכי עביד לה? דעייף לתרתי רישי דרצועה' וכו'. פירוש, שישים התפילין על ארכובתו, ויחזרו הרצועות כלפי פניו, ויקח הרצועה שמצד שמאלו בהיות התפילין נגדו על ארכובתו ויעשנה כעניבה, ושל ימין יעשה בה כמו כן, ומכניס העניבה השמאלית בשל ימין, וכופל הרצועה מתחת העניבה שתי פעמים, כי בזה תהא מלמטה צורת דלי"ת ממש, מלבד הריבוע העליון. ואם יכפול הרצועה פעם אחת בלבד, תצא הקשירה מלמטה דמות שתי וערב, על כן יכפלוה שתי פעמים, ואז יקח הרצועה שמצד השני ומכניס אותה לתוך העניבה ותוחב ומהדק, ויצא לו ממנו צורת דלי"ת", עכ"ל. וזה לשון ארחות חיים: "תניח הבתים בין ברכיך מבחוץ, ותקח הרצועה הימנית בידך הימנית והשמאלית בידך השמאלית, ותיזהר שתהיה מעט ארוכה מהימנית, ותקח מדת ראשך בחוט, ובסוף מדת ראשך תכפול שתי הרצועות, וכשתכפול אותן תיזהר שתצאנה ראשי הרצועות מבחוץ ולא מבפנים כנגד גופך, עד שתחזיר ראש הרצועה מבחוץ כשהיה. ואחר כך תשים הכפולה שבידך שמאלית תוך הכפולה שבידך הימנית, ואחר כך תיקח ראש הרצועה הימנית ותעבירנה תוך הכפולה של רצועת שמאל שיוצאת למעלה, ותחזיר הרצועה למקומה, וזאת ההעברה – כדי שלא ישאר בקשר שתי וערב. ואחר כך תעשה הקשר כעין דלי"ת פנים ואחור, והרצועות עצמם יראו לך הדרך", עכ"ל. ובסמוך אכתוב לשון העיטור בזה:

יעשה קשר קטן כצורת יו"ד להשלים אותיות של "שדי" עם השי"ן שבבתים של ראש והדלי"ת שבקשר — כן פירש רש"י בהקומץ אהא דאמרינן "קשר של תפילין הלכה למשה מסיני". ואף על פי שהתוספות (ד"ה אלו) והרא"ש והמרדכי וסמ"ג (שם) כתבו דנראה דדלי"ת ויו"ד של תפילין לאו אותיות גמורות הן, ולא חשיבי מאותיות השם, סתם רבינו דבריו כדברי רש"י:

ויש שחותכין בסוף הרצועה אצל הקשר כצורת יו"ד — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין. וזה לשון העיטור: "לרבינו האי, קשר של תפילין שבראש: מכניס רצועה בעניבה, שיהא שתי רצועות שוין, ומאריך רצועה של שמאל, וכופל שתי רצועות למטה, ונוייהן לחוץ. ומכניס של שמאל בימין, ולוקח רצועה של שמאל מלמטה ונותנה מלמעלה, ומביא ראשי רצועות בימין, ומכניס בעניבה של שמאל ומהדק, ונעשה כעין דלי"ת, נמצא רצועה ארוכה לימינו. ושל יד, מכניס רצועה בעניבה, שיהא בית רצועה מימין לשמאל, וכופל ראש רצועה מלמעלה ומאריך עליו ומוציאו משמאל ומחזירו מלמטה שלוש פעמים מימין לשמאל, ומכניסו בעניבה כעין יו"ד", עכ"ל. וזה לשון הר"י אסכנדרני: "יכפול עור הרצועה, וקושרו לבדו על השני, ויכניס הקצה השני בתוך הקשר ונעשה יו"ד", עכ"ל:

ונוהגים להעביר עור על הבית יד לרוחב הזרוע וכו' — אהא דאמרינן בהקומץ: "מעברתא דתפילי הלכה למשה מסיני", כתבו התוספות (ד"ה מעברתא) והרא"ש והמרדכי וסמ"ג (שם) והתרומה (סימן רח), שיש מפרשים דהיינו רצועה קטנה שמעבירין למעלה על תפילין של יד. וכתבו שאין לפסלו משום בית החיצון שאינו רואה את האויר, דלא מיקרי "אינו רואה את האויר" בכהאי גוונא, אלא אם כן חיבר להם בית אחר. ועוד, ד"אינו רואה את האויר" לא שייך אלא בתפילין של ראש, שהם ארבעה בתים, ושינה אחד מן הבתים ממקומם; אבל בתפילין של יד שהן בית אחד – לא, וכן נמצא בתשובות הגאונים. ומכל מקום כתב המרדכי שיש לספק בדבר. והרא"ש כתב, שהאידנא נהגו לעשות כן. ובסדר תיקון תפילין כתב שאין נראה לו פירוש זה, והסופרים נהגו כן, לפי שתפילה של יד גבוהה וקצרה, ומשימין אותן תחת הבגדים ומתנדנדים ונפסדים ומתקלקלים, על כן העבירו רצועה זו עליהן לחזקן, עכ"ל. והאידנא לא נהגו להעביר רצועה זו(כה):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

מצות תפילין וכו' עד למועדה מימים ימימה כצ"ל:

ומ"ש כל אחת ואחת בקלף לבדה היינו בתפילין של ראש ואע"פ דבקרא כתיב וקשרתם לאות על ידך והדר לטוטפות בין עיניך הקדים רבינו של ראש מפני שקדושתן חמורה משל יד כיון דאית ביה שי"ן ודל"ת וכמ"ש בסימן מ"ב וסובר רבינו שעל כן חייב לכתוב של ראש תחלה ואח"כ של יד אבל ב"י לקחן בסימן זה אצל מ"ש רבינו אבל אם חיסר אין לה תקנה וכו' כתב ע"ש הר"י אסכנדרנ"י די"א דמדכתיב והיו שיהיו נכתבים כסדרן ראוי הוא דלכתחלה יכתוב של יד קודם של ראש עכ"ל וקשה דהלא מדברי רבינו מבואר דיכתוב של ראש תחלה כיון דקדושתו חמורה כדפרישית מיהו בהגהת ש"ע כתב כדברי ב"י בשם הרי"א ע"ש: ויכתבם בדיו בפרק הבונה תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו ותימא כיון דצריכין גניזה בכתבן שלא בדיו א"כ פשיטא דצריך גניזה בכתבן בזהב שהרי לא כתב בדיו ותו מאי איריא אזכרות ארי' שאר תיבות נמי ונראה דכדי לתרץ זה פי' בנמ"י בהל' ס"ת הך דאזכרות בזהב כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתב בדיו ואפ"ה פסול דס"ל כתב העליון כתב ומבטל התחתון לפי שהוא מוחקו ואסור לקרות בו עכ"ל כלומר דאסור למחוק את השם ולפ"ז ניחא דדוקא אזכרות אין להם תקנה אפילו מעביר את הזהב לפי שהוא מוחק את השם וצריך גניזה אבל שאר תיבות מעביר את הזהב וכשר וא"צ גניזה וכן פי' ב"י ופסק כך בש"ע:

ובכתב מיושר כלומר יזהר שכשכותב בלי שרטוט שיכתוב השיטות מיושרות ולא עקומות וז"ש בסמוך וא"צ לשרטט וכו' ויתבאר בסמוך:

ומ"ש בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל בפרק הקומץ ובדוכתי טובא וכתבתם שתהא כתיבה תמה וכו' עוד שם משמיה דרב יהודה אמר רב כל אות שאינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה פסולה וס"ל לרבינו דגם זה נפחא לן מוכתבתם שתהא כתיבה תמה דלא מבעיא שיהיו האותיות תמים פירוש שלמים כל אות ואות כהלכתה כמו שיתבאר בסי' ל"ד בס"ד אלא גם שיהא כל אות ואות מוקף גויל שאם איננו מוקף גויל אלא נוגעין זה בזה הרי הן מעורבות ואינה תמה וז"ש בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל דאלמא דכדי שתהא תמה צריך שתהא מוקפת גויל מיהו בריש הל' מזוזה כתב המרדכי דבירושלמי מחלק בין עירוב דלמטה לעירוב דלמעלה דלמטה כשר ולמעלה פסול ומיהו בתלמודינו משמע דבכל ענין פסול מדלא מפליג וכו' ובסוף הל' תפילין כתב עוד במרדכי בשם רבי' שמשון מדנקט גויל דכותבים עליו ס"ת אלמא דאפי' בס"ת פסול כ"ש בתפילין ומזוזות דכותבין על הקלף ודוכסוסטוס ובס"ת נמי לא פסיל אלא בשם וכדתניא במ"ס עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם אל יקרא בו ומדלא מפליג בין למעלה ולמטה כי ההיא דירושלמי אלמא דבשם מיירי דפסול בכל ענין ועוד מדלא תני יתקן וע"ש כי האריך. ועוד נראה דמ"ש רבינו בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל מילי מילי קתני ושאינו מוקף גויל דפסול אינו בשביל שאינו כתיבה תמה אלא הל"מ היא שיהא מוקף גויל ואם אינו מוקף גויל פסול ולענין הלכה נראה דבתפילין פסול בנגיעת אות לאות אפילו בשאר תיבות בין בנגיעה מלמעלה בין בנגיעה מלמטה ואין לו תיקון אבל בס"ת יש לו תיקון לגוררו אפילו נדבקו אותיות השם וכן פסח בי"ד בסי' רע"ו סעיף י"א:

ומ"ש מתוייג כראוי ולא יחסר אפי' קוצו של יו"ד בפ' הקומץ (דף כט) מימרא דרב יהודא ונראה דעת רבינו כפר"ת דאינו מדבר בקוצו של יו"ד הימני דהוא רגל היו"ד דפשיטא דזה הוי גופו של יו"ד דבע"א לא הוי אלא נקודה בעלמא ולא מקרי אות כלל ומדקאמר שנ יו"ד משמע דבלאו קוצו הוי יו"ד אלא מדבר ברגל השמאלי של יו"ד שהוא כפוף מעט והוא הנקרא קוצו של יו"ד והוא בכלל התגין של אות וז"ש רבינו מתוייג כראוי ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד דאלמא דקוץ זה בכלל התגין הוא ואין זה אלא של שמאל דאי של ימין גופו של יו"ד הוא:

וצריך שיכתוב בימינו וכו' ס"פ הקומץ וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין דכיון דהנחה בשמאל הקשירה בימין אף הכתיבה בימין. וכתב בהגהת מיי' בשם סמ"ק דאם כתב בשמאל פסול אפי' בדיעבד וכ"פ בש"ע:

וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה בפ' הקומץ (דף ל"ב) תפילין לא בעו שרטוט. ולפי שקשה מהא דאמרינן בריש גיטין ב' כותבים בלא שרטוט שלשה אין כותבין פי' ר"ת דודאי בעי שרטוט בשיטה העליונה או לכל היותר בגליון מד' צדדין אבל באמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט וז"ש רבינו וא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה כלומר אבל בגליון מד' צדדין צריך לשרטט:

ומ"ש ואם ירצה לשרטט הרשות בידו נראה שבא להוציא מדעת ה"ר שמחה דפוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה כמ"ש האגור משמו ומביאו ב"י ושכ"כ מהר"י אבוהב ע"ש העיטור דשרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה גם להוציא מדעת תוס' דכתבו בפ' הקומץ דהוי בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובא רבינו להוציא מדסתם וכתב ואם ירצה לשרטט הרשות בידו דלא מיבעיא דאינו פסול אלא גם אינו נקרא הדיוט דלא אמרו אלא א"צ שרטוט אבל אם ירצה לשרטט הרשות בידו ואע"פ שיכול לפתוב בלא שרטוט כיון דיותר יפה הכתב ע"י שרטוט:

ומ"ש ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט וכו' פירוש כיון שאינו יודע ליישר יאמרו לו שטוב הוא שישרטט משא"כ אם יודע ליישר בלא שרטוט דאין שם ציווי ואמירה כלל אלא בדידיה תליא מילתא אם ירצה לשרטט הרשות בידו:

ומ"ש טוב הוא שישרטט לא אמר צריך הוא לשרטט משום דלשון צריך משמע דאם אינו משרטט עובר על מצות חכמים והא ליתא דהא ודאי כיון דתפילין לא בעו שרטוט אע"פ דלכתחלה יכתוב בכתב מיושר שלא יהיו השיטות עקומות ואם אינו יודע ליישר בלא שרטוט אומרים לו שטוב הוא לשרטט מ"מ אם אינו שומע וכותב בלא שרטוט והשיטות עקומות לא עבר כלום דכך הוא הל"מ שיכתוב בלא שרטוט ויהא מכוין ליישר השיטות ואם כתבן עקומות לית לן בה. ויש להקשות לדעת רבינו בהא דתניא בפ' הקומץ תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופריך בגמרא הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ומשני תנאי היא במזוזה אית דאמרי דלא בעי שרטוט וכתבו התוספות וא"ת דילמא במשרטטי וי"ל דלא היו רגילין לשרטט ס"ת ותפילין כיון דלא בעו שירטוט כדאמר בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכו' עכ"ל וא"כ רבינו שפוסק דאף במי שיודע ליישר בלא שרטוט אם ירצה לשרטט הרשות בידו דאינו נקרא הדיוט וכדפרישית קשיא מאי פריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ודילמא במשרטטי וכו' ונראה דרבינו סובר דאפילו במשרטטי כיון דלא צריך שרטוט לא מהני האי שרטוט למזוזה דצריך שרטוט וכך הוא הדין לגבי עיבוד למ"ד מזוזה א"צ עיבוד לשמה דאפילו עיבדו לשם מזוזה לא מהני לכתוב בו תפילין דצריכין עיבוד לשמה כמו שיתבאר בסמוך בס"ד ועוד אכתוב בסמוך תירוץ אחר על קושיא זו שתירץ סה"ת לדעת ר"י מיהו תימה על מה שפסק רבינו דאם ירצה לשרטט הרשות בידו דלא כדעת התוס' גם לא כדעת הרא"ש שלא כתב בשם ר"ת דאם ירצה לשרטט הרשות בידו אלא גבי ס"ת משום זה אלי ואנוהו אבל בתפילין שהן מכוסים בבתים לא בעינן אא"כ שאינו בקי לכוון השיטות לכותבן ביושר טוב הוא לשרטט ואין בזה משום הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט עכ"ל ונראה דרבינו תופס עיקר כמ"ש סה"ת בסימן קצ"ו דמביא תחלה דברי ר"ת ואח"כ מביא דברי ר"י דחולק אפר"ת וסובר דאף בתפילין לא נקרא הדיוט אלא כשעושהו משום חומרא אבל אם עושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר שלא בעיקום וכדי שיהא בין שיטה לשיטה כמלא שיטה שפיר דמי ולפ"ז הא דפריך הא מורידין עושין וכו' ולא משני במשרטטי י"ל כיון דמשכח תנאי ממזוזה מייתי להו ע"כ וכך כתב ב"י דרבינו נמשך אחר מסקנת סה"ת בשם ר"י. ולענין הלכה פסק בש"ע אין לשרטט כי אם שיטה העליונה ואם אינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט ישרטט כל השיטות עכ"ל פסק כדעת התוס' והרא"ש בשם ר"ת שאם יודע ליישר בלא שרטוט אין הרשות בידו לשרטט כל השיטות דהו"ל הדיוט ועוד כיון דאיכא בעל העיטור ורבינו שמחה דפוסלין בדיעבד שרטוט בתפילין הילכך אין לשרטט כ"א שיטה העליונה דצריך עכ"פ משום דאסור לכתוב שתים בלא שרטוט אבל לא ישרטט ד' צדדין דדילמא עביד מילתא יתירתא לדידהו ופוסל בתפילין אבל הרב בהגהת ש"ע נמשך אחר דעת המחמירים וכתב דצריך לשרטט ד' צדדין וכן נוהגים. אכן מה שהגיה בתחלת לשון זה תיבת צריך דמשמע דפוסק כרבינו שנמשך אחר דעת ר"י דאע"ג דא"צ לשרטט בכל שיטה ושיטה מ"מ אם ירצה לשרטט הרשות בידו ואע"פ שיודע ליישר בלא שרטוט אין נלע"ד להקל בכך אלא אין לו לשרטט אלא ד' צדדין:

ויכתוב על הקלף וכו' בפ' המוציא יין תפילין על הקלף מזוזה על הדוכסוסטוס קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער פירש רב האי גאון היו חולקים את העור לשנים והחלק החיצון שהוא לצד השיער הוא הנקרא קלף והחלק הפנימי שהוא לצד הבשר הוא נקרא בשם זה דוכסוסטוס פירוש דוך מקום סוסטוס בשר בלשון יון ובשניהם כותבים במקום שהיו מחוברין דהיינו בקלף כותבין במקום היותר קרוב לבשר ובדוכסוסטוס כותבין במקום היותר קרוב לשיער וסימן לזה כבוד אלהים הסתר דבר ועכשיו שאין חולקין לשנים אבל מגררין אותו לצד הבשר הרבה קרוב לחצי עובי העור ולצד השיער גוררין מעט דין קלף יש לו וכך הוא דעת רוב פוסקים וכ"כ ב"י והכי נקטינן ואם שינה פסול כת"ק דברייתא דלא כרב אחאי דמכשיר כך היא דעת הפוסקים דלא כמרדכי דפוסק כרב אחאי ועיין בי"ד סימן רע"א ובמ"ש לשם בס"ד:

ומ"ש שיהא מעובד לשמה ואם לא היה מעובד לשמה פסול בפרק נגמר הדין (דף מ"ח) אפליגו בברייתא ת"ק מכשיר תפילין אפילו לא עבדן לשמן ורשב"ג אומר פסולות עד שיעבדן לשמן ופי' ר"ח ור"ת דהלכה כרשב"ג וכך היא דעת כל הפוסקים דלא כפירש"י לשם דהלכה כת"ק ועי' במרדכי סוף הל' ציצית: כתב ב"י דאם עיבדו לשם מזוזה פסל לתפילין וע"ש וכ"פ בש"ע:

ואם עבדו כותי טעמו מדאמר בפ"ב דגיטין גבי גט דכותי שכתבו פסול אפי' דיעבד דכותי אדעתיה דנפשיה עביד והרא"ש הכשירו דיעבד אם ישראל עומד ע"ג וא"ל עבד לשם תפילין ומשמע ודאי דאפילו אינו מסייע כלל כשר דיעבד להרא"ש ולא כתב הרא"ש בהל' ס"ת דיסייעו אלא דלכתחלה יסייעו אבל דיעבד כשר בלא סיוע דמסייע אין בו ממש לענין דינא כדאיתא בפרק המצניע (דף צ"ג) ולכן השמיט רבינו כאן מדברי הרא"ש הא דכתב וסייעו ועי' במ"ש באורך בי"ד סימן רע"א ס"ב ודלא כב"י דכתב דבלא סיוע פסול דליתא:

ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים וכו' כל זה בפ"ח שרצים (ד' ק"ח). ומ"ש ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו שם דהכי אמרינן במערבא וה"א בפרק העור והרוטב (דף קיט) אבל בפרק הקומץ קאמר אמר אביי האי קילפא צריך למיבדקיה דילמא אית ביה ריעותא (פירש"י נקב) ובעינן כתיבה תמה וליכא ורב דימי מנהרדעא אמר קולמסא בדיק לה ונראה דכשמעביר הקולמוס בדיו וכותב אם אין נקב נרגש בשעת כתיבה אינו נקב וכשר והיינו דקאמר במערבא כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב וז"ל נמ"י בהלכות תפילין קולמסא בדיק לה כיון שהקולמוס אינו מתעכב שם כשכותב ניכר שאין בו נקב והסופר יבין מאליו עכ"ל פי' ניכר שאין בו נקב כל כך שיהא מפסיק האות שלא תהא תמה ושלימה ולפיכך אפילו נראה נקב דק כנגד השמש בין לפני הכתיבה בין גם לאחר הכתיבה כשר דלא בעינן אלא דבשעת כתיבה תהא כתיבה תמה ולא פסוקה דלא כאביי דפוסל אם יש נקב בפועל שנפל בו ע"י דבר אחר ואע"פ שהדיו והקולמוס עובר עליו ואינו נרגש דס"ל לאביי דלא אמרו במערבא דכשר אלא כשהנקב הוא בתולדה כגון בבהמה דכל נימא ונימא חלחולי מתחלחל דמינקב נימא לעור ויורד על הבשר וכן הנוצה בעוף נוקב העור כפי עובי הנוצה אבל כשהנקב הגיע ע"י ד"א פסול אפילו הקולמוס והדיו עובר עליו וכדמוכח בפ"ח שרצים דהכי ס"ל לאביי ולית הילכתא הכי אלא כרב דימי וכסתמא דאמרי במערבא דכל נקב אפי' הגיע על ידי דבר אחר נמי אינו נקב כשהדיו עובר עליו ואפילו נראה נקב דק כנגד השמש וכ"כ ב"י להדיא ע"ש הר"י אסכנדרני וז"ל כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב פי' נקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם שאין האות נחלקה בו לשנים אינו נקרא נקב וכותבין על גביו אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשתים ודאי נקב הוא עכ"ל ומ"ש עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם וכו' אין פירושו דבעינן שיהא נסתם שלא יהא נראה אחר הכתיבה הנקב דק כנגד השמש דא"כ קשה אמאי אינו פוסל אלא אם כן שהנקב גדול וכו' דמאי איריא גדול אפי' קטן כחודה של מחט נמי אלא בע"כ האי נסתם פירושו דבשעת כתיבה נסתם שהדיו עובר עליו ואין הנקב נרגש בקולמוס כשר ואע"פ שנראה נקב דק כנגד השמש כיון שאין האות נראית חלוקה לשתים והכי נקטינן ובתשובה בארתי יותר בס"ד. ומיהו נראה ודאי דהא דבעינן שלא יהא הנקב גדול שהאות נראה בו חלוקה לשתים דוקא כשיהיה ניקב קודם כתיבה ולא מהני תינוק דאפי' יכול לקרותו פסול כיון דבשעת כתיבה לא היתה כתיבה תמה אבל אם לאחר שנכתב ניקב אפי' נחלק לשתים כשר כיון דבשעת כתיבה היתה כתיבה תמה שלימה ולא פסוקה אלא דבעינן תינוק דיכול לקרותו וכך נראה מסקנת ב"י. והכי נקטינן:

ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות בפ' הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול ומשמע לרבינו מדאמר האי לישנא ניקב תוכו של ה"א אלמא דכבר היתה ה"א כתובה ואחר שנכתב ניקב בתוך האות דכך כתבו התוס' והמרדכי ע"ש ר"ת בהקומץ (ד' כט) בהא דקאמר לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ע"ש והכי נמי הכא בשל ה"א א"כ משמע דוקא כשכבר נכתב אבל לכתחלה אין לכתוב ה"א כשתוכו יהיה נקב ופשוט הוא וז"ל רש"י תוכו רגל פנימי ירכו רגל ימיני לישנא אחרינא תוכו הגויל והחלק שבתוכו עכ"ל משמע ללישנא בתרא כל ירכו פסול אפילו רגל פנימי אבל ניקב הגויל והחלק תוך האות כשר אף ללישנא קמא דכיון דלא מיירי ביה לא איסור ולא היתר אין לנו להוסיף איסור מדעתינו ולכך כתב רבינו דניקב תוך האות כשר דבהא כ"ע מודו דכשר ומ"ש אח"כ לחלק דבניקב ירך הפנימי אפילו נשאר כל שהוא כשר ובניקב ירך הימיני לא כשר אלא בנשאר מלא אות קטנה וחילוק זה לא כתבו הרא"ש אלא ללישנא קמא דצריך לפרש דהא דקאמר בגמרא הא דירכו פסול אינו אלא בדלא נשאר מלא אות קטנה אבל בדנשאר כשר אם כן בניקב תוכו דכשר דהיינו ירך הפנימי בע"כ אפילו בדלא נשאר מלא אות קטנה אלא כל שהוא נמי כשר דאם לא נשאר כלום אין כאן ה"א ופשיטא דפסול אבל ללישנא בתרא ששמע ליה להרא"ש דכל ירכו פסול אפי' דפנימי אם לא נשאר כמלא אות קטנה אלא שהכריע להקל כלישנא קמא משום דנ"ל שהוא העיקר אבל רבינו לא ס"ל הכי אלא סובר דאף ללישנא בתרא מסתברא דלא מצריך תלמודא מלא אות קטנה אלא בירך הימיני משום דבכל שהוא אין לה צורת ה"א כלל אבל בפנימי אפילו נשאר כל שהוא שפיר אית לה צורת ה"א דאפילו לכתחלה לא צריך אלא נקודה בעלמא תלויה בה ולפי זה אע"ג דסובר רבינו דלענין דינא לא פליגי לישני אהדדי דלא כדמשמע מדברי הרא"ש מ"מ לענין פסק דין שוין הן הרא"ש ורבינו דסגי בירך הפנימי בכל שהוא אבל סה"ת סימן ר"ה כתב להדיא דלישנא בתרא עיקר ולא נכון לחלק בין ירך ימין לשמאל ולפ"ז גם בפנימי צריך שישאר מלא אות קטנה וכ"כ הרמב"ם סוף פ"א דהל' תפילין וכתב הרב בהגהת ש"ע דהכי הילכתא וכ"כ ב"י וז"ל ומיהו אנן לענין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל עכ"ל ומ"מ להלכה למעשה נראה מדבריו בש"ע דדעתו להקל כהרא"ש ורבינו וצ"ע:

י"א אפי' ניקב כל תוכו כ"כ סה"ת סימן ר"ה והסמ"ג בהל' תפילין דהכי מוכח בתלמוד שלנו והיינו כיון דלישנא בתרא עיקר ולא פסול אלא בניקב גוף הירך דבע"כ אינו מוקף גויל ואי איתא דבניקב תוכו נמי פסול אם אינו מוקף גויל בפנים הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו תוכו פסול כ"ש ירכו אלמא דבתוכו מכשיר לגמרי ודחה סה"ת הירושלמי מפני תלמוד שלנו והכי משמע ממ"ש הרמב"ם ספ"א דה"ת והסמ"ק שפסקו בסתם דניקב תוכו כשר ולא הזכירו הירושלמי אבל מדברי הסמ"ג נראה שהכריע דאע"ג דבתלמוד שלנו ללישנא בתרא מוכח דכשר אפי' ניקב כל תוכו מ"מ כיון דבירושלמי פוסל בפירוש ואיכא נמי לפרש תלמוד שלנו כלישנא קמא דלא איירי תלמודא בניקב הגויל והחלק תוך האות דלפ"ז איכא למימר דתלמוד שלנו נמי סובר כהירושלמי הילכך יש לפסוק לחומרא וכך הוא פי' דברי רבינו שכתב י"ח אפי' ניקב כל תוכו והם הרמב"ם וסה"ת והסמ"ק לפי שיטתם דלישנא בתרא עיקר אבל בירושלמי משמע לפסול ניקב כל תוכו ולכן יש להחמיר והכי נקטינן:

ואם נפסק אחד מהאותיות וכו' בפרק הקומץ (ד' כט) רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרוג בנוקבא אמר ליה רבי זירא זיל אייתי ינוקא וכו' והיינו שלאחר שנכתב האות נפל בו נקב דאי קודם שנכתב לא מהני תינוק דכל נקב שאין הדיו עובר עליו הוי נקב ופסול כדפרישית לעיל ורבינו שכתב בכתם ואם נפסק אחד מהאותיות וכו' נסמך אמ"ש בתחילת דבור זה ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות וכו' דעליו ג"כ קאי האי ואם נפסק וכו' דלאחר שנכתב האות נפסק כו' ומשמע לי מדכתב בסתם ואם נפסק דבין נפסק בנקב בין בנפסק שלא על ידי נקב אלא שנראה הגויל והחלק באמצע האות לא מכשרינן על ידי תינוק אא"כ שנכתב מתחלה האות כתקונו ואח"כ נפסק האות אבל אם נכתב כך מתחילה לא מהני תינוה אע"ג דליכא נקב מיהו אם הפסקת הגויל והחלק הוא באותיות הפשוטות כגון וי"ו ונו"ן ואם לא היה הסופר ממשיך עוד הוי"ו והנו"ן אלא עד מקום שנפסק ולא יותר היה ג"כ וי"ו ונו"ן כדינו אלא שהמשיך האות אחר ההפסק ביותר ממה שצריך יש להכשיר דדל ההמשכה של אחר ההפסק מהכא הא איכא וי"ו ונו"ן כהלכתו אבל אם לא היה עד ההפסק מתחלת כתיבה אלא כמלא אות קטנה דידיה אין להכשיר כיון שלא נכתב כתקונו מתחלה כנ"ל ומה שקשה היכי מכשירים בנפסק האות הלא אינו מוקף גויל עיין בב"י האריך ביישוב קושיא זו:

כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו וכו' פי' דכל שלא ניכר האות הו"ל דיו בעלמא ואם נפל טיפת דיו עליו נקרא הכל בשם דיו ואם יטול אח"כ הטיפה שנפל עליו הו"ל מקצת האות נעשה על ידי חק תוכות ופסול וכן כשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה הו"ל עירוב אותיות ונקרא בשם דיו בעלמא ואם יפרידם אח"כ הו"ל חק תוכות מיהו דוקא כשנדבקו האותיות מתחלתה קודם שנגמר האות השני כגון שכתב רי"ש כתקונו ואח"כ כתב דלי"ת או אות אחרת ובתחלת כתיבת האות השני נדבקה לרי"ש אז אין מועיל גרידת הדבק להכשיר האות השני דהשני הו"ל חק תוכות אלא צריך לגרוד כל הדיו מהאות השני אבל האות הראשון שכבר נכתב כתקונו פשיטא דכשר הוא לאחר גרידת הדבק לבד אבל אם לאחר שנכתבו האותיות כתקונם נדבקו יחד בדיו או נפלה טיפת דיו על אחד מהן גורר הדבק או נוטל הדיו שנפל עליו וכשר דלא הו"ל כחק תוכות כיון שהיו האותיות כתובים כתקונם מתחלתם דחשבינן לדיו זו כאילו היה האות מכוסה בדבר אחר כמו בשעוה כשנטף על האות וכיוצא בזה דנוטל הכסוי וכשר וכתב הסמ"ק דהכי איתא בירושלמי ונראה דהסמ"ק כתב כך על פי סה"ת שהביא הירושלמי בדין נגיעת אות לאות ע"ש בסי' ר"ה וגם הב"י מביאו ע"ש הרשב"א ופירשו אלא דסה"ת כתב דבמסכת סופרים קתני אל יקרא בו ואיכא לספוקי אם לאחר שהפריד האותיות בסכין כשר לקרות בו אם לאו. אבל הרשב"א פשיטא ליה דהיכא דנכתבו האותיות כתיקונם ואח"כ נדבקו דכשירה אפי' אינו גורר הדבק כלל דכל שהוא יכול לגרור כשר וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ובסמוך יתבאר הפסק בס"ד: ומ"ש וא"א פסל גם בזה פירוש בהא דסליק מיניה דהיינו כשהיתה האות כתיקונה ונפל בה דיו ס"ל להרא"ש דנתקלקל האות וחזר הכל ונקרא בשם דיו כאילו לא היה כתוב שם שום אות בעולם ולפיכך אם העביר הדיו ובשאר האות כמו שהיה קודם נפילת דיו עליו הו"ל חק תוכות ופסול כ"כ בפ"ב דגיטין ומ"ש וכ"כ בסה"ת כצ"ל וע"ש בסימן ר"ה:

ומ"ש וכתב עוד שאם עשה רי"ש כעין דלי"ת וכו' כלומר סה"ת כתב לשם עוד בדין רי"ש וכו' וז"ל שם בפסק וכן אם המ"ם פתוחה ונוגע ירך שמאל לשל תחתון ונעשית לה סתומה או אם מרי"ש עשה דלי"ת או מאחרת לא יועיל שום תיקון לגרור בסכין ולתקנה משום דהיי חק תוכות ופסול עכ"ל וכיוצא בזה כתב א"א הרא"ש מ"ם פתוחה וכו' ואיכא למידק כיון דסה"ת כתב דין זה בתרוייהו במ"ם שנדבקה פתיחתה וברי"ש שעשה כמין דלי"ת למה לא כתב בשם סה"ת כ"א מ"ש ברי"ש והביא עליו דכיוצא בזה כתב הרא"ש במ"ם יותר טוב היה להביא מ"ש סה"ת במ"ם ולכתוב עליו וכ"כ הרא"ש ונראה דרבינו דקדק בסה"ת שכתב תחלה בדין מ"ם שאין תקנה למחוק הדביקות בתער דהו"ל חק תוכות דמשמע דמחיקת הדביקות לא מהני אבל לעשות מעשה בגוף האות ליטול החרטום בלבד מהני ואח"כ בפסק כתב לא יועיל שום תיקון לגרור בסכין ולתקנה אלמא דאפילו בנטילת החרטום לבד לא מהני וכיון שדבריו בדין מ"ם מסופקים אם מ"ש תחלה הוא עיקר או מ"ש בפסק הוא עיקר. על כן השמיט רבינו דין מ"ם משמו של סה"ת ולא הביא אלא מ"ש. בדין רי"ש דאינן מסופקים דבתחלה כתב בדין רי"ש שעשה כמין דלי"ת או בי"ת במקום כ"ף אין תקנה למחוק התג לתקן האות ובפסק כתב ג"כ לא יועיל שום תקון לגרור בספק ולתקנה דמשמע ממ"ש בתחלה ובסוף דכיון שהכל נעשה בפיסול ע"י תג זו בין הגג בין הירך לא סגי בשום גרידה לתקנו אלא צריך שיגרוד את כולה ומביא רבינו עליו וכיוצא בזה כתב הרא"ש מ"ם פתוחה וכו' שאין מועיל לגרור הדבק וכו' ואע"ג דמשמע מדבריו אלו שגרידת הדבק הוא דאינו מועיל אבל נטילת החרטום מועיל וא"צ שיגרוד את כולה וא"כ אינו כיוצא בו ס"ל לרבינו דשפיר הו"ל כיוצא בו דזיל בתר טעמא דבדלי"ת דבין הגג בין הירך נעשה בפיסול צריך לגרור את כולה אבל במ"ם דהחרטום בלבד נעשה בפיסול אבל צורת הנו"ן שבה נעשה בהכשר כיון שגרר החרטום שנדבק ואח"כ כתבו כשר וא"כ שפיר כתב רבינו וכיוצא בזה כתב הרא"ש:

ומ"ש ובגרידה דבק אות לאות כתב שמותר כלומר סמ"ק פסל בשניהם בשוה בין בטיפת דיו שנפל על האות ובין בנדבק אות לאות אם לא היה נגמר האות בתחלה ואין מועיל שום תקון דהו"ל חק תוכות וא"א הרא"ש מחלק ביניהם דבטיפת דיו שנפל על האות ודאי דפסול ואין מועיל שום תיקון ואפילו נפלה הדיו לאחר שנכתב האות כתיקונה ושכ"כ סה"ת אבל בגרידת דבק אות לאות כתב הרא"ש דמותר דאע"פ דכל זמן שלא גרר אל יקרא בו אפילו נדבק לאחר שנגמרו כתיקונן אפ"ה בגרידת הדבק מותר אפילו נדבקו קודם שנגמר האות ולענין הלכה נקטינן כהרא"ש וסה"ת דבנפלת טיפת דיו על האות אפי' כבר נגמרה פסול וצריך לגרור כולה וכן ברי"ש ועשה דלי"ת או כ"ף ועשה בי"ת צריך לגרור את כולה אבל במ"ם שנדבק בפתיחה א"צ למחוק את כולה אלא נוטל החרטום בלבד וחוזרין וכותבין וכשר וכ"כ ב"י בשם גדולי עולם שהסכימו ע"ז וכ"פ בש"ע וכך נהגו. וכשנתערבו האותיות ונדבקו קי"ל כתלמוד שלנו דאין חילוק בין נדבק למעלה או למטה או באמצעה דבכל ענין הוא פסול דלא כהירושלמי דמחלק שאין פסול אלא בנדבק למעלה א"נ באמצעה דספיקא הוא ופסול ג"כ מספק אבל למטה כשר וא"צ אפי' גרירת הדבק לכתחלה דליתא אלא צריך לגרוד אף למטה מיהו אם גרד והפרידם כשר בס"ת ובתפילין ולא הוי כאילו כתב שלא כסדרן בתפילין דלא קפדינן אלא אכתיבה ממש אבל גרידה שלא כסדרן לית לן בה ולא מקרי נמי חק תוכות כיון שהאות עצמה היתה כתובה כתיקונה וכדעת הרא"ש ורבינו והיא דעת רוב פוסקים ופסק כך ב"י וכ"כ בש"ע. מיהו בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות ויכול להפסיק קריאתו צ"ע אם צריך לברך ברכה אחרונה ולהוציא ספר תורה אחרת דאע"ג דבחול נראה דכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו במ"ש אפי' לא גרד כל שהוא יכול לגרור כשר כדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו מ"מ בשבת אינו ראוי לגוררו או דילמא כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק אלא דאיסור שבת הוא דרביע עליה ראוי לגרדו קרינן ביה והא דאיתא במ"ס אל יקרא בו ומביאו בסה"ת היינו דלכתחלה אין להוציאה כדי לקרות בו כיון שלא תיקנה להפריד הדבק אבל הוציאה דיעבד וקורין בו אין להוציא אחרת והכי מסתברא. כתב ב"י ע"ש הריב"ש בתשובה דהרמב"ן פוסל בס"ת ותפילין ומזוזות אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת אפי' בלא נגיעה עכ"ל וכתב הר"ן בפ"ב דגיטין שהטעם הוא מפני שמבטל צורת האות אבל ממ"ש התוס' והרא"ש לשם דכשר בגט אפילו לכתחלה אלמא דאין זה מבטל צורת האות וע"ש בתוס' (בדף כ') בד"ה לא צריכא דמעורה. ומיהו אפשר דאף התוס' והרא"ש מודו דבס"ת ותפילין ומזוזה פסול והכי נקטינן ודלא כמ"ש בש"ע דיש ליזהר בכך דמשמע דבדיעבד אין זה פסול דליתא:

ובהתחלת הכתיבה יאמר וכו' נראה דרבינו דכתב כאן בסתם ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם ולא פירש אם צריך שיאמר בפיו או סגי במחשבה הוא לפי שסמך על מ"ש בי"ד בסימן רע"ו גבי ס"ת דלכתחילה טוב הוא שיוציא בשפתיו אבל בדיעבד סגי במחשבה שכותב לשם קדושת השם ואם כתב ולא חישב מעכב ופסול וע"ש ודלא כב"י לשם דפוסל אפילו דיעבד אם לא הוציא בפיו דליתא וע"ש:

וצריך לדקדק בחסרות וכו עד ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה פי' דביתר איכא צד תקנה היכא שאפי' לאחר הגרידה לא יהא נחלק האות לשנים כגון לאבותיך שכתבו מלא בוי"ו מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט למעלה ולמטה ואין בהמעשה זו משום כתבו שלא כסדרן גם ליכא קלקול בצורת האות וכן כל כיוצא בזה וכ"כ ב"י באריכות ע"ש הר"י אסכנדרני ע"ש א"נ שהיתר הוא בסוף התיבה או בתחלתה וכ"כ בש"ע:

וצריך שיכתוב מפי הכתב וכו' פי' דינא הכי הוא שצריך שיכתוב מפי הכתב אלא לפי שהסופרים מגרס גריסי בהו יכולין לכתוב בע"פ אבל מי שמתחיל לכתוב דלאו מגרס גריס בהו צריך שיכתוב מפי הכתב ואיני יודע מה היה קשה לב"י והוציא דין חדש שהכופר דאינן שגורות בפיו אסור לכתוב שלא מן הכתב אפי' אותו מקצת ששגורה בפיו דליתא ונקטינן דיכול לכתוב המקצת ששגורה בפיו שלא מן הכתב ועוד נראה עיקר דרבינו סובר דמצוה מן המובחר לכותבן מתוך הכתב אפילו שגורות בפיו אלא לפי שהסופרים נהגו לכותבם בעל פה הניחו להם חכמים מנהגם וזהו דלא תני בברייתא כותבין שלא מתוך הכתב דהוה משמע לכתחלה אלא נכתבות שלא מתוך הכתב כלומר יכולין לכותבן ואין מוחין בהן ועיין מ"ש בס"ד בזה בי"ד סימן רפ"ח:

ומ"ש ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה וטעמא כתב רש"י והתוס' וכ"כ הסמ"ג כדי שלא יטעה ומביאו ב"י וראיה לדין זה מהא דאיתא בספ"ק דבבא בתרא הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וה"א ס"פ הקומץ (דף ל') ומיהו משמע דוקא כשאינו קורא מתוך הכתב אלא מפי אחר המקרא אותו והוא כותב על פיו דומיא דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וה"ה במי שהפרשיות שגורות בפיו דצריך שיקרא ג"כ כל תיבה קודם שיקראנה אבל במי שמעתיק מתוך הספר ליכא למיחש לשמא יטעה כך הוא משמעות הפוסקים שכתבו לדין זה ע"פ התוס' ומביאן ב"י אכן מדברי רבינו שכתב דין זה קודם שהשלים הדין הראשון לכתוב החלוק בין שגורות בפיו לאינן שגורות משמע שבא להורות דאפילו בכותב מפי הכתב צריך שיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיקראנה נראה דס"ל דלאו משום שלא יטעה הוא אלא דכך היא מצות כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות שיהא קורא כל תיבה ותיבה ואח"כ כותב כדי שתהא קדושת הבל קריאת כל תיבה ותיבה היוצא מפי הקורא נמשכה על האותיות כשכותב אותן בקלף והכי מסתברא ודלא כמ"ש בש"ע להקל שא"צ שיקראנה כשמעתיק מתוך הספר:

כתב בסמ"ק שצריך להניח וכו' וא"א ז"ל כתב שאין צריך להניח וכו' בפרק הקומץ ריש (דף ל"ב) גבי מזוזה וכמה ריוח כמלא אטבא דספרי ודעת הסמ"ק דהוא הדין בתפילין דמ"ש תפילין ממזוזה ועוד דכיון דקדושת תפילין חמורה ממזוזה מש"ה אין עושין מתפילין מזוזה לפי שאין מורידין וכו' א"כ פשיטא דצריך להניח כמלא אטבא דספרי גם בתפילין שהוא יותר מגגה של למ"ד וכמו שפירש ה"ר יונה דצריך להניח כמלא אטבא למעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת אורך הכ"ף והנו"ן כמ"ש בית יוסף בשם אורחות חיים וכיון דכך הדין במזוזה כל שכן בתפילין. אבל הרב רבינו אשר שכתב במזוזה כמלא אטבא דספרא ובתפילין לא הזכיר אטבא דספרא אלא כתב וצריך להניח כדי גגה של למ"ד וכו' אלמא דא"צ להניח אלא כדי גובה של למ"ד וזהו שכתב רבינו ע"ש הרא"ש א"צ להניח חלק אלא למעלה וכו' דאע"פ שלא כתב הרא"ש כך בפירוש שהרי לא כתב אלא וצריך להניח כדי גגה של למ"ד וכו' ואיכא לפרש דהיינו שיעורא דאטבא דספרא וכמ"ש סה"ת ומביאו ב"י אלא לפי שרבינו תופס עיקר כפירוש ה"ר יונה א"כ בע"כ דתופס הרא"ש דבתפילין אינו צריך להניח כמלא אטבא דספרי ומה שקשה למה נקל בתפילין טפי ממזוזה ונראה ליישב דס"ל לרבינו דדעת הרא"ש היא דשיעורא דאטבא דספרי גבי מזוזה לאו לעיכובא לכתחלה הוא אלא לפי דרגילות הוא לכתוב כתב בינוני במזוזה צריך הוא להניח כמלא אטבא דספרי למעלה מגובה הלמ"ד כו' דכך הוא הגון לפי הכתב ואם היה הכתב גדול טפי צריך להניח יותר מאטבא לפי הכתב ואם הוא קטן א"צ להניח כמלא אטבא כלל אלא כדי גובה הלמ"ד וכו' וא"כ בתפילין דשיעור ד' בתים א"צ אלא אצבעיים על אצבעיים וצריך לכתוב כתב קטן לפ"ז א"צ להניח אלא כדי גגה של למ"ד וכו' דמלא אטבא לאו לעיכובא לכתחלה הוא אבל דעת הסמ"ק דכמלא אטבא לעיכובא לכתחלה הוא זו היא דעת רבינו אבל ב"י השיג על רבינו ואמר שאין הרא"ש חולק על הסמ"ק אלא הכל שיעור אחד וכמו שכתב בסה"ת וכך השיג מהרש"ל על רבינו וכן פסק בש"ע ותימא הוא שפסק לקולא דלא כהר"ר יונה דמצריך להניח כמלא אטבא למעלה מגובה הלמ"ד ולפעד"נ דלכתחלה יניח כמלא אטבא למעלה מגובה הלמ"ד כפי' ה"ר יונה בין בתפילין בין במזוזה והיא ג"כ דעת רבינו וכך הוא מפרש להסמ"ק ולהרא"ש כדפרישית אלא דבכותב כתב קטן ס"ל להרא"ש דא"צ להניח אלא כדי גובה של למ"ד וכו' וכך נוהגין הסופרים אבל כל בעל נפש יחמיר לעצמו להניח גם בתפילין כדי אטבא דספרי למעלה מגובה הלמ"ד וכו':

ומ"ש ובתחילתן וסופן א"צ להניח כלל כ"כ הרא"ש בסדר תיקון התפילין והקשה ב"י דבהל' מזוזה כתב הרא"ש דצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף ומ"ש תפילין דא"צ ומה שתירץ דנמשך אחר סה"ת שכתב דאין צריך להניח בתחלתה אפילו במזוזה וה"ה תפילין הוא תימא רבה דהקושיא במקומה עומדת דכיון דהרא"ש מצריך במזוזה דצריך להניח בתחלתה דלא כסה"ת א"כ למה לא הצריך ג"כ בתפילין ועוד דכ"ש תפילין דקדושתן חמורה ממזוזה וכך קשה בדברי רבינו שכתב כאן דא"צ להניח כלל ובמזוזה בי"ד סימן רפ"ח כתב דצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף ונראה דס"ל להרא"ש ורבינו דהא דצריך להניח כדי לגול היקף אינו אלא לשמור הכתב שלא יתקלקל וזה אינו שייך אלא בס"ת ומזוזה אבל תפילין דאית להו שמירה מעולה דכורכים על הפרשיות קלף או מטלית ועור הבתים הם גם כן שמירה נוספת לפיכך א"צ להניח אפי' בתחלתה מיהו נהגו הסופרים להניח גם בתפילין בתחלתן:

ויעשה השורות שוות וכו' פי' לכתחלה צריך ליזהר שיעשה השורות שוות לגמרי שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת ואם אינו אומן גמור שיכול ליזהר בכך עכ"פ צריך ליזהר שלא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה מיהו כל זה אינו אלא אזהרה לכתחלה אבל דיעבד אם כתב שלש אותיות חוץ לשיטה אינו מיכסל בהכי דהא ס"ת לא מפסיל בהכי כמ"ש בי"ד בסי'

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ויעשה כל פרשיותיה פתוחות וכו' חוץ מפרשה אחרונה שיעשה סתומה כ"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכ"כ הרמב"ם בפ"ב וכתב עוד שאם שינה פסלן והקשה ב"י מהא דאיתא בפרק הקומץ (דף ל"ב) במזוזה דעושה פרשיותיה סתומות ואם עשאן פתוחות כשירה דאע"פ שבתורה סתומות הן מ"מ כיון דהני ב' פרשיות שמע והיה אם שמוע אינן סמוכות בתורה שזו כתובה בואתחנן וזו כתובה בוהיה עקב לפיכך אם שינה ועשאן פתוחות כשירה וא"כ בתפילין נמי נימא בהני ב' פרשיות דכשרין הם אם שינה בין עשאן סתומות בין עשאן פתוחות דמאי שנא ממזוזה. ותירץ ושמא כיון דבפ' קדש ופ' והיה כי יביאך שהן סמוכות בתורה דין הוא דאם שינה פסול לא מפלגינן בינייהו עכ"ל ולע"ד אינו מתקבל ישוב זה כלל אבל אין ספק דאף במזוזה היה הדין דאם שינה ועשאן סתומות פסול אלא דנהגו עלמא בסתומות ואפילו אם יבא אליהו לא משנין מנהגא כדאיתא התם מיהו כיון דדינן היה בפתוחות הלכך אם עשאן פתוחות שפיר דמי אבל בתפילין נהגו עלמא כהלכתא והילכך אם שינה פסול:

ומ"ש דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי שלש תיבות של ג' אותיות פי' פ' קדש מתחלת בראש השיטה ובסוף השיטה של פ' קדש יניח חלק ט' אותיות ואז פ' והיה כי יביאך המתחלת בראש השיטה היא פ' פתוחה וכן בסוף השיטה של פ' והיה כי יביאך יניח חלק ט' אותיות ואז פ' שמע המתחלת בראש שיטה היא פתוחה אבל סוף פ' שמע אין מניח חלק כלל כי כך הוא בתורה דהריות של אחר ובשעריך הוא סתום ופ' והיה אם שמוע מתחלת מאמצע שיטה עליונה ומניח חלק לפניה שיעור ט"א וזו היא סתומה לדעת הרמב"ם וכתב ב"י דכך נהגו ותימא דאם זאת היתה ג"כ מנהג רבינו א"כ למה כתב רבינו או בתחילתה דהלא אם מניח בתחילתה ט"א הרי היא סתומה לדעת הרמב"ם ואי אפשר לומר שיהיו סומכין על הרא"ש שסובר שזו פתוחה היא דא"כ היו סותרין הפרשיות שבתפילין זו את זו דבראשונות עבדינן כהרא"ש דנקראת פתוחה ובאחרונה שהיא והיה אם שמוע עבדינן כהרמב"ם דנקראת סתומה וזה א"א אלא צריך לפרש דברי רבינו דלצדדין קתני תחלה אמר דבמתחיל ג' פרשיות הראשונות כל אחת בתחילת השיטה בראש הדף אז צריך שיהא מסיים סוף פ' קדש באמצע שיטה ומניח חלק ט' אותיות וכן יעשה בסוף פ' יביאך ובסוף פ' שמע אבל והיה אם שמוע מתחיל בתחילת השיטה בראש הדף ומסיים סוף הפרשה בסוף הדף וכך הוא מנהג שלנו על פי ספר ברוך שאמר ומ"ש רבינו או בתחלתה רצונו לומר שאם יתחיל ג' פרשיות הראשונות כל אחת באמצע שיטה ויניח לפניה חלק ט"א אז יסיים סוף כל פרשה בסוף הדף ופ' והיה אם שמוע יתחיל בראש הדף ומסיימה בסוף הדף דבשתי צדדים אלו הויין ג' פרשיות הראשונות פתוחות ופ' והיה אם שמוע סתומה לדעת הרא"ש ועוד יש להקשות הרבה במנהגים שונים שנהגו בכתיבת פרשיות אלו הד' וביישובם והרוצה לעמוד על עיקר דברים אלו יעיין בתשובת מהרש"ל סי' ל"ז. ואיכא למידק אמאי כתב רבינו שיניח חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות ולא כתב בקוצר יניח חלק ט' אותיות וי"ל דצריך להניח ג"כ ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות דהלא כשכותב ג' תיבות של ג' ג' אותיות צריך להניח מלא אות קטנה בין תיבה לתיבה וכשיעור הזה צריך להניח חלק וק"ל:

ויעשה ד' בתים מעור אחד בפ' הקומץ (דף ל"ד) ומשמע דוקא מעור אחד שלם שאין בו תפירה דלא כנראה מסה"ת דאף בחתיכות תפורין יחד חשיב עור אחד דליתא וכן נוהגים בכל גבול ישראל:

ומ"ש מעור בהמה חיה ועוף טהורים בפרק במה מדליקין (דף כ"ח) תני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואסיקנא לא נצרכא אלא דאפילו לרצועות ומכל שכן לבתים כיון דאית בהו שי"ן וקרא אמר למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך:

ומ"ש אפילו מנבילה וטריפה שלהן בפ' שמונה שרצים (דף ק"ח):

ומ"ש והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמן וא"א הרא"ש כתב שצריך עיבוד לשמן עיין בב"י טעם פלוגתייהו וכתב עוד דנקטינן כהרא"ש דלא כהרמב"ם אם לא דלא אפשר למצוא מעובד לשמה יש לו לסמוך על הרמב"ם ולא להתבטל ממצות תפילין וכן פסק בש"ע מיהו נלפע"ד להניחן בלא ברכה וכשימצא אח"כ עור מעובד לשמה יגנוז הבתים העשוין מעור שאינו מעובד לשמה ויתקן לו בתים מעור מעובד לשמה:

ומ"ש רבינו וכתב סה"ת שיוכל לעשותן מקלף שגם הוא נקרא עור פי' מדתניא בפ' הקומץ (דף ל"ד) יכתבם בארבע עורות אלמא דהקלף שכותבין עליו תפילין נקרא בשם עור:

ומ"ש ומעור שליל כו' כלומר ל"מ קלף דאינו חשוב בשר אלא אפילו עור שליל אע"ג דחשוב כבשר לענין טומאה אפ"ה כשר כיון שנקרא בשם עור ועוד דלא גרע מעור עוף דכשר אע"ג דחשוב בשר ואם לא היה הקלף נקרא בשם עור לא היה כשר אע"ג דלא חשוב כבשר מ"מ ג"כ לא נקרא בשם עור ואנן עור בעינן לכך היה צריך להביא ראיה דקלף נקרא בשם עור:

ויהיו מרובעין וכו' בפ' הקומץ (דף ל"ה) תניא תפילין מרובעות הל"מ אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן ופירש"י בתפירתן ישמור את ריבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו. ובאלכסונן שיהא ריבוען מכוון ארכו כרחבו כדי שיהא להם אותו אלכסון שאמרו חכמים כל אמתא ברבועא וכו' (כלו' כזה) דשתי האלכסונין שוים בארכם ולא יהא ארכו יתר על רחבו שאפי' יש להן זויות פסולין (כלו' כזה) דאע"פ דבהכי הוי נמי ארכו כרחבו מ"מ אין ב' האלכסונין שוים אלא אחד ארוך ואחד קצר:

ומ"ש ושחורין שם א"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ובפרק ב"מ (דף כ"ח) בהא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואוקימנא לא נצרכה אלא לרצועות פרכינן עלה והא"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ ומשני נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי דקשה מאי קס"ד דמקשה דפריך משחורות אטהורות ופי' התוס' דה"פ כיון דמצריך שיהיו הרצועות שחורות כמו הקציצה כ"ש דבעינן שיהיו טהורות כמו הקציצה דסברא הוא להקפיד יותר על הטהרה מעל השחרות וכו' וכ"כ המרדכי בהל' תפילין בשם ר"י אלמא דהקציצה פשיטא ליה לתלמודא דצריך שיהא שחורות. ומשמע ודאי לפ"ז דהל"מ היא דצריכין שיהיו שחורות עור הבתים דהא הך דרצועות שחורות הל"מ לא ידעינן להו אלא מדבעי' בבתים שיהו שחורות הל"מ כדפי' והילכך נקטינן דפסולין הן אם צבען צבע אחר וכן אם צבען א"י נמי פסולין עיין מ"ש בסימן ל"ג סעיף ד' ודלא כמ"ש בש"ע כאן עור הבתים מצוה לעשותן שחור עכ"ל דמשמע עכובא ליכא ונמשך אחר דברי הרמב"ם ורבינו ושאר פוסקים להקל בזה ולפע"ד דאין להקל מיהו במקום דלא אפשר יש לסמוך ארוב פוסקים דמקילין שלא יתבטל ממצות תפילין. וכתב ב"י בשם תשובה אחת דאם עשאן מרובעות ואחר זמן נתקלקל רבוען דצריך לרבען וכ"כ בש"ע מיהו אם צבען שחור ואח"כ נתלבנו נראה דא"צ לחזור לצבען שחור דהא אפילו צבען מתחלה בצבע אחר כשר לדעת רבינו וכ"ש אם הניחן לבן כמו שהיו דכשר א"כ אצ"ל היכא דצבען שחור מתחלה וחזר ונתלבן דכשר מיהו למצוה מן המובחר יחזור לצבוע שחור ולר"י דבבתים נמי הל"מ היא והכי נקטינן מדינא צריך לחזור ולנבען שחור:

ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית שם אמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ וצריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמינכר לא צריך ופירש"י דצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא: כיון דמינכר. חריץ למעלה קצת א"צ להגיע למקום התפר והרא"ש כתב שי"מ שחריץ של שי"ן דהיינו חודו של שי"ן למטה יגיע עד איחוי התפר ונהגו כשני הפירושים לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ"ל משמע דס"ל דהלכה כרב דימי אלא דנהגו לחומרא כאביי וכך מבואר ודברי הרמב"ם דכתב דאם לא הגיע למקום התפר כשר אם ניכר החריץ אלמא דפסק כרב דימי וב"י כתב דפסק כאביי ומפרש דאביי למצוה אמר ולא לעכב והאי פירושא כתב גם במרדכי דאביי לא אמר אלא לחומרא בעלמא אבל פסולא ליכא כמדומה לי וכו' עכ"ל ולא נהירא דא"כ צ"ל דרב דימי פליג דאפי' למצוה לא צריך ולישנא דלא צריך דקאמר רב דימי הכא לא משמע אלא כאידך לא צריך למיבדקיה דקאמר בתר הכי אהא דקאמר אביי האי קילפא צריך למיבדקיה וקאמר רב דימי לא צריך דהיינו לומר דאינו מעכב דאילו למצוה פשיטא כל מאי דאפשר למיהוי כתיבה תמה טפי מצוה מן המובחר איכא והתם נמי הלכה כרב דימי כדלעיל בסימן זה סעיף י' וכאן נמי הלכה כרב דימי וז"ש רבינו ויהיה החריץ ניכר בין בית לבית אלמא דסובר דהלכה כרב דימי דלא בעינן מדינא אלא שיהא ניכר החריץ ואח"כ כתב דלכתחילה יעשה בעומק עד שיגיע למקום התפר דראוי להחמיר כאביי לכתחילה וכ"כ המרדכי בה' תפילין וז"ל אומר רבינו ?בכאן דהלכה בהני תרי מילי כרב דימי להקל ולפ"ה משמע כן לעיל מן הברייתא דקתני אם אין חריצן ניכר פסולה הא ניכר כשר והיינו כרב דימי ומיהו מסיק שם דראוי להחמיר לכתחילה כאביי וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש ורבינו וכ"פ בש"ע:

ואין שיעור מפורש בתלמוד כו' פירוש אצבעיים על אצבעיים צריך על כל פנים ולא פחות דהא בפ' במה אשה סוף (ד' ס"ג) אמרו הציץ רחב ב' אצבעות והוא מונח במקום תפילין מתחלת השיער הסמוך לפדחת ואמרינן בריש ערכין שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין השתא ליכא למימר דשיעור רוחב תפילין וארכן אינו אלא אצבע דא"כ כיון שהציץ היה רוחב ב' אצבעות ובין ציץ למצנפת היה מניח תפילין אם כן בע"כ דאיכא בראש מקום להניח שלש תפילין ולמה אמרו מקום יש בראש להניח שתי תפילין ועוד למה אמרו בפ' המוצא תפילין שאין להביאן אלא זוג זוג או שנים שנים לר"ג ולא ג' ג' גם אי אפשר לומר דשיעור רוחב תפילין וארכן הוי אצבע וחצי דא"כ כיון שרוחב הזי"ן ב' אצבעות לא נשאר בראש אלא אצבע א' והיאך היה הכהן מניח שם התפילין שהן רוחב אצבע וחצי אצבע אלא בע"כ צ"ל דשיעור תפילין אינו פחות מאצבעיים על אצבעיים לפי זה המקום שבראש להניח בו שתי תפילין הוא רחב ד' אצבעות והציץ שהיה מונח במקום תפילין הוא רוחב ב' אצבעות א"כ נשארו עוד ב' אצבעות בין ציץ למצנפת ששם היה הכהן מניח תפילין ומיהו יכול להיות שרוחב תפילין הוא יותר מאצבעיים אלא דבשימושא רבא לא בא אלא להוכיח דאינו פחות מאצבעיים על אצבעיים ומיהו קשה דילמא שיעורן אינו אלא אצבע וחצי ובראש איכא מקום להניח ב' תפילין ומחצה דהיינו שלש אצבעות ושלש רבעי אצבע והציץ היה רחב שתי אצבעות נשאר עוד שתי אצבעות פחות רביע אצבע ששם היה מניח תפילין דשיעורן אצבע וחצי ומ"ש מקום יש בראש להניח שתי תפילין אע"ג דאיכא קצת יותר אפ"ה כיון דליכא מקום להניח ג' תפילין לא הוצרכו לומר אלא ב' תפילין ומה"ט נמי לא אמרו בהמוצא תפילין אלא דמכניסן זוג זוג או שנים שנים ולא ג' ג' וי"ל דלשון מקום יש בראש להניח שתי תפילין משמע לא פחות ולא יותר ועי"ל דמסתמא כיון דבציץ שאין בו אלא אזכרה אחת היה רחב ב' אצבעות כ"ש תפילין שיש בהן כמה אזכרות שצריך רוחב ב' אצבעות וכמ"ש מק"ו זה דצריך למשמש בהן כל שעה לעיל בסי' כ"ח עיין בסה"ת בדין משפט מקום הנחת תפילין ובמרדכי סוף הל' תפילין ולענין הלכה כל בעל נפש יחמיר שיהא רוחב התיתורא אצבעיים על אצבעיים בין של ראש בין של יד אבל באורך ורוחב הבתים אין להקפיד אפילו אינן אלא אצבע א' או פחות מאצבע דבע"כ אי אפשר שיהא ד' בתים של ראש בכל רוחב ב' אצבעיים דאם כן התיתורא היתה רחבה ביותר ולא היה מקום בראש להניח ב' תפילין וכ"כ הרא"ש בשם ר"י ומביאו ב"י אבל מנהג העולם שאין נזהרין בזה ועושין רוחב התיתורא רוחב אצבע או פחות וסומכין על תלמוד שלנו שאין מפורש בה שיעור לאורך ולרוחב אלמא דמדינא הכל כשר אפי' לכתחלה וכן כתב ב"י ולכך לא הזכיר בש"ע שום שיעור:

וחוקק בדפוס ג' חריצין וכו' כאן כתב רבינו דלכתחלה יש להחמיר כאביי שיגיע החריץ למקום התפר ולעיל בסמוך כתב דהלכה כרב דימי דבדיעבד כשר אם ניכר החריץ בלבד ועיין במ"ש לשם בס"ד:

ובעודו לח יעשה כמין שי"ן וכו' מימרא דאביי פ' הקומץ שם שי"ן של תפילין הל"מ והסכימו כל הפוסקים דבשמאל המניח ד' ראשין שהוא ימין הקורא ובימין המניח ג' ראשין שהוא שמאל הקורא אלא דבהגה"ה בסמ"ג הבין מדברי הסמ"ג שדעתו שהשי"ן של ד' ראשין הוא מימין המניח ושל ג' ראשין משמאל המניח והקשה עליו ומביאו ב"י אבל כבר כתב הר"א שטיין בביאוריו לשם שגם דעת הסמ"ג דשל ד' ראשין לשמאל המניח כדעת כל הפוסקים והביא ראיה מסה"ת שכתב כלשון סמ"ג והוא האמת. וכתב בסמ"ק דא"ל הר"י בר שניאור דאותה של ד' ראשין הוא כמו שי"ן של לוחות דהויא מן החקיקה וכן היא נעשית מקמטי העור עכ"ל וכ"כ בסמ"ג וז"ל של ד' ראשין פי' שני יודי"ן יעשה בתוכה כדאיתא בשימושא רבא ובהגה"ה לשם הקשה כיון דשי"ן דד' ראשין הוא כנגד כתב הלוחות דיש לשי"ן ד' דפנות לג' אוירות ובקמטים נעשה שי"ן מג' אוירות ואם היה שם שני יודי"ן לא תהיה בגופו שי"ן לפי שראש האמצעי צריך שיגיע עד שולי הבתים בכתיבה בולטת וכן לשוקעת עכ"ל פי' הבין דשני יודי"ן שבקמטים נוגעין עד שוליו למטה כזה וא"כ לא תהיה בגופו שי"ן ואיכא למידק ומאי קושיא דילמא אין ה"נ דמיירי שעושה מקמטי העור שלא יגיעו הב' יודי"ן עד שולי האות אלא כזה וי"ל דסובר דלפ"ז אין כאן צורת של אות שי"ן כלל בכתיבה אשורית דמה שאנו עושין השיני"ן בכתיבה משיט"א אין זה דוגמא לכתב הלוחות וכתב הס"ת שהיה בכתיבה אשורית גם אין לקרותן בשם שני יודי"ן דהדפנות שבין האוירין אינו דומה ליו"ד אשורית ומשום קושיא זו נמצא קצת סופרים מקרוב בקיאין לעשות שיני"ן בכתיבה אשורית בולטת בקמטי העור אבל כיון שצריך לעשות כך בדפוס יש בהם משום חק תוכות כמ"ש ב"י משם ספר א"ח ע"ש כמה גדולים ועל כן נראה דמנהג שיני"ן שלנו שעושין משיט"א עיקר דלא בעינן כתיבה אשורית ממש דהלא אף הדל"ת והיו"ד שברצועה אינן אלא דוגמא ודכוותא גם השי"ן אינה אלא דוגמא בעלמא ומ"מ צריך ליזהר שלא יהיו נוגעים השני יודי"ן עד שולי האות דלא כרוב סופרים דאין נזהרין בזה: ומ"ש והשיני"ן ימשוך למטה עד שיגיע וכו' הוא פירוש שני שכתב הרא"ש להא דאמר אביי וצריך שיגיע חריץ למקום התפר כדלעיל סכ"ו:

והעור של הדפוס וכו' עד והוא הנקרא תיתורא בפרק הקומץ שם א"ר חננאל אמר רב תיתורא דתפילין הל"מ אמר אביי מעברתא של תפילין הל"מ היא ודברי רבינו בפירוש תיתורא ומעברתא כמ"ש הרא"ש:

ויגלולי כל פרשה מסופה לתחלתה ה"א בהקומץ גבי מזוזה וכורכה מא' כלפי שמע ונלמד משם דה"ה בתפילין וכן ס"ת לתחלתו הוא נגלל:

ויכרוך על כל פרשה שער של בהמה טהורה בפ' ב"מ ובפרק שמונה שרצים הל"מ דהתפילין נכרכות בשער בהמה וחיה טהורים: ומ"ש והרמב"ם פסל וכו' טעמו מדאמר בירושלמי פ"ק דמגילה ומייתי לה האלפסי סוף הל' ס"ת הל"מ שיהיו כתובים בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשער וטולין במטלית וכו' וכיון דכורכין בשיער אתפילין קאי אף טולין במטלית נמי אתפילין קאי א"כ כיון דהל"מ היא אם לא כרך עליה קלף או מטלית פסולה. אבל הרא"ש מפרש בשם ספר התרומה דטולין במטלית לא קאי אלא אס"ת דכשיש בה קרע שישימו מטלית או קלף על הקרע וידביקנו בדבק ומביאו ב"י:

ויתן כל פרשה וכו' טעמו כדי שיהיו ראוין לקרות כמו שהן מונחין כנגד הקורא ומשו"ה צריך לדקדק שיהיו ראשי הפרשיות מונחין כנגד ימין הקורא שאם בא לשותתן ולקוראן יהיו מונחין לפניו כהלכתן וכ"כ בתרומת הדשן סימן מ"ט:

ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים וכו' בהקומץ (דף ל"ד) תניא ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא וצריך שיהא ריוח ביניהן דברי רבי וחכ"א אינו צריך ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת וא' ונראה מדלא אמר ומודים שנותן חוט וכו' דהוה משמע דדוקא בדלא הניח ריוח ביניהם צריך שיתן חוט או משיחה אבל בדהניח ריוח ביניהם א"צ חוט או משיחה אלא קתני ושוין אלמא דאפי' לרבי דצריך שיהא ריוח ביניהם צריך נמי ליתן חוט או משיחה והכי משמע מדברי רבינו שכתב ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהם ובלבד שיהא חוט או משיחה כו' דכל שכתב בקלף א' צריך שיהא חוט או משיחה ביניהם אפי' הניח ריוח ביניהם והכי משמע ממ"ש הרא"ש די"א דאפי' בכתבן בד' עורות נמי קאמר שיהא חוט או משיחה ביניהם אבל לשון ושוין משמע דקאי אמה שנחלקו בו אלמא דפשיטא היא דבכתבן בעור אחד אפילו הניח ריוח ביניהם צריך חוט או משיחה וכדברי הרא"ש כתב ג"כ המרדכי בשם רבינו שמשון ומסיק ובעלי תפילין נוהגין כן אע"פ שעושין בד' עורות וכן עיקר בתפילין של ראש עכ"ל ועיין בסמוך סעיף ל"ה ומשמע מדברי כל הפוסקים דריוח זה דפליגי בהו היינו לומר דלרבי צריך להניח ריוח גדול כל כך בין פרשה לפרשה כדי שיהא הפסק ניכר בין בית לבית שכל פרשה מונחת בביתה ואין ממנה כלום בבית אחר אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל וצריך שיהא ריוח בין הפרשיות כשיכתבם בעור אחד שלאחר שכתבן יחתוך מלמעלה העור כמין ד' פרשיות ומניחן בד' בתים ויהא מדובק למטה עור א' כדי שתהא פרשה אחת בבית אחד עכ"ל כצ"ל ונראה דר"ל דלא סגי במניח קצת חלק בין פרשה לפרשה דהיינו כמלא אות קטנה שיספיק החלק להפסיק בין הפרשיות אלא צריך להניח כ"כ חלק שכשיחתוך מלמעלה יהא חלק לכל פרשה ופרשה בפני עצמה ומה שצריך לחתכן הוא כדי שכל פרשה ופרשה תהא מונחת בבית אחד בפני עצמה ולא קצת ממנה בבית אחד שאצל ביתה וחכ"א א"צ אלא חלק א' כמלא אות קטנה יספיק להפסיק בין הפרשיות ובלבד שיהא נותן חוט או משיחה בין כל בית ובית. ולענין הלכה נראה משמעות הפוסקים דאפילו בא להחמיר כרבי ולהניח ריוח אין לו לחתוך בין הפרשיות אלא יניחם כך כל פרשה ופרשה בבית שלה בפני עצמה מדלא הזכירו בדבריהם לחתוך ביניהם. אכן נראה כפירש"י דצריך לחתוך כדי שתהא זקופה וחותך למעלה ויהא מדובק למטה שאז יכול להניח כל פרשה בביתה זקופה ומיהו כיון שרבינו כתב דבכתבן בקלף א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהן בע"כ א"א לחתכן ושוב אי אפשר להניחן זקופות ואפ"ה כשרים דיעבד וכמ"ש ב"י ע"ש ר"י אבוהב ומהר"י חביב והוא האחת ומיהו מ"ש ב"י עוד והאריך בפירוש דברי רש"י לע"ד אינו מתקבל:

ובשל יד וכו' ברייתא פרק הקומץ ויליף ליה מדכתיב והיה לך לאות על ידך משמע אות אחד כלומר בית אחד וגולל אותם מסופן לתחלתן וכורך עליהן שער ונותן אותם בביתם נראה דהא דלא כתב כאן דכורך עליהן קלף קודם שנותן אותם בבית הוא דתופס עיקר כהרא"ש דאין לפסול תפילין אם לא כרך עליהן קלף ואע"ג דנוהגין לכרוך עליהן קלף לא כתב רבינו כאן אלא הדברים המעכבין נ"ל:

ואם כתבן על ארבע קלפים וכו' שם פלוגתא דרבי יודא ורבי יוסי ואסיקנא דא"צ לדבק ותמה ב"י על מה שהשמיט רבינו דאם יש בידו ב' תפילין של ראש והן חדשות דטולה עור על אחת מהם ומניחה על היד ואפשר לומר דכיון דצריך שיהא טולה העור מכל צד שלא יהיו נראין הד' בתים כי אם בית אחד וצריך דפוס מיוחד לזה וצריך ג"כ לקרוע התפירות הראשונות ולחזור ולתפור העור שטולה על הד' בתים עם התיתורא וקשה הדבר וטורח הדבר ויותר נקל לגנוז הד' בתים הראשונים ולעשות בית אחד בלבד על כן השמיטו כנ"ל:

ואם ציפה הבתים בזהב או שעשאם מעור בהמה טמאה פסולה ברייתא פרק נגמר הדין ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות ופירש רבינו שעשה הבתים מעור בהמה טמאה וכ"כ הרמב"ם בפ"ג הלכה ט"ו העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף הטהורים ואפי' נבילות וטריפות שלהן ואם עשה מעור טמאים או שחפה תפילין בזהב פסולות עכ"ל ונראה דבכלל מ"ש הרמב"ם ורבינו שאם עשאם מעור בהמה טמאה פסולה הוה נמי אפילו היו הבתים מעור בהמה טהורה ואח"כ טלה עליהם עור בהמה טמאה דגם כן פסולה דגם כשטלה עליהם עור עשייה מקריא והיא דעת כל הפוסקים והכי משמע ממ"ש המרדכי ע"ש רבינו שמשון שהיה מסתפק אם יש לפסול תפילין שכורכין על כל פרשה ופרשה קלף כמו שכתב בשימושא רבא משום דעובר על לא תוסיף כשכורך קלף שא"צ דהוי ייתור וכתב ע"ז דאפשר דאינו עובר אלא כשעושה ה' בתים כדאיתא פרק הנחנקין אבל קלף זה אינו אלא להגן בעלמא וכשר ואין להביא ראיה מדתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה דפסול מכלל דאם טלה עליהן עור בהמה טהורה דכשר דאיכא למימר דעור ע"ג עור פסול אפי' הכל מבהמה טהורה משום לא תוסיף וכאן איירי בעור של גוף הבתים דפסול מבהמה טמאה אפי' אין שם עור ע"ג עור ואח"כ כתב דמיהו מלשון טולה משמע דמיירי בטלה עור ע"ג עור ובהמה טמאה דוקא פסולה אבל בטלה עור ע"ג עור מבהמה טהורה כשר וכמ"ש בשימושא רבא ואח"כ כתב דמ"מ קשה היאך טולה עור ע"ג עור דאז מכסה השיני"ן כך הם דבריו למעיין שם אבל בטלה עור בהמה טמאה ע"ג עור טהורה לא יעלה על הדעת להכשירו דפשיטא דפסול לדברי הכל והב"י הבין מדברי המרדכי שאם עשה הבתים מעור בהמה טהורה אע"פ שציפה אח"כ בזהב או בעור בהמה טמאה כשר ושכן נראה מל' רבינו ושרא ליה מאריה לא חשש לדקדק בפשט במרדכי מתחלתו עד סופו:

ואחר שעשה התיתורא מרובעת אורכה כרחבה כלו' שהיו שני האלכסונין שוין ולא אחד ארוך והשני קצר כדלעיל בסעיף כ"ד יתפור אותו בגידי בהמה טהורה מרובעת וכדאמר רב פפא דתפילין מרובעות בעינן הל"מ בתפרן ובאלכסונן וע"ל סעיף כ"ד ובמ"ש ב"י כאן:

ומ"ש בגידי בהמה טהורה בפרק ב"מ ופ' שמונה שרצים תניא הל"מ תפילין נתפרים בגידי בהמה טהורה. ונוהגים בגידי שור דוקא ובשער של עגל לכפר על מעשה עגל ושור. ויעביר חוט התפירה בין כל בית ובית כבר נתבאר בסעיף ל"ב שיש מפרשין הא דתניא ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל בית ובית קאי אכל תפילין של ראש אפי' כתובים הפרשיות בד' עורות וכתב המרדכי ע"ש ר"ש שכן עיקר וז"ש רבינו כאן ויעביר חוט התפירה וכו':

ואם נפסקה התפירה בג' מקומות צריך לתפור פעם אחרת כ"כ הרא"ש וסה"ת והסמ"ג דה"א בירושלמי פרק קמא דמגילה ומביאו ב"י ומיירי דלאחר שתפרה כהוגן והיה לובש אותן כמה פעמים נפסקה אח"כ אבל אם בתחלה בשעה שתופר נפסק החוט אין לו לקשור שני ראשי החוט שנפסק ולגמור תפירתו אלא צריך להתיר מה שתפר ולוקח חוט אחר חזק שלא והא נפסק וכ"כ ב"י ע"ש הר"י אסכנדרני צריך שיהיו כל התפירות בחוט אחד ולא יפסק החוט ואם נפסק החוט פסולים ואע"ג דהב"י כתב איני יודע מנין לו אין ספק שכך קבל מרבותיו וטעמו נכון דע"כ לא התירו בירושלמי בנפסקה בשתי מקומות אלא כשנפסקה לאח"כ אבל כשנפסקה בשעת תפירה ודאי דהחוט אינו חזק ויהא נפסק עוד וכל העומד ליפסק כנפסק דמי ופסול והכי נקטינן ובש"ע כתב וז"ל יש מי שאומר שי"ב תפירות אלו יהיו בחוט אחד עכ"ל נראה שמפרש מ"ש הרי"א דצריך שיהיו בחוט א' ולא יפסק החוט היינו לומר שיקח חוט ארוך שיספיק לכל התפירות שאם היה קצר וכלה באמצע התפירה וצריך לקשור בו חוט אחר לגמור התפירה פסול וזהו פי' מ"ש ואם נפסק החוט פסול והיטיב כתב עליו ב"י לפי הבנה זו ואיני יודע מניין לו אבל לפי ע"ד דאין זה כוונת דבריו דאם כן לא היה צריך אלא לומר שצריך שיהיו כולם בחוט א' אבל בשני חוטים פסולים לאיזה צורך כתב ולא יפסק החוט אלא ודאי פרושי קמפרש דחוט אחד דקאמר אינו אלא שלא יפסק החוט בשעת תפירה שאם נפסק החוט פסולים אבל כל שלא נפסק אלא כלה באמצע התפירה לפי שאינו ארוך גומר התפירה בחוט אחר לכתחלה והכי נהוג:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב בה המרדכי פרק קמא ע"ד דף צ"ו, דמצוה ליפות המצוה מבחוץ למראה עיניים, וכל שכן מבפנים, שהרי בבית המקדש מפנימה זהב טהור.

(ב) כתב בכלבו: דין תפילין שנקרעו כדין ספר תורה שנקרע.

(ג) ובברוך שאמר מחמיר דלכתחילה עיקר העיבוד יעשה בישראל. ואין נוהגין כן.

(ד) ומדברי המרדכי דלעיל נראה שאין סובר חילוק זה, שהרי חילק בין אותיות פשוטות שבהן נזכר תיקון של תינוק, אבל בה"א וכיוצא בה – יש לדון בדין אם נשתייר כמלוא אות קטנה. אבל דברי הטור מטין כדברי הר"ר מנחם, שהרי הטור מחלק בין ניקב הה"א ךנפסק האותיות וזה משמע כדבריו, דאם לא כן לא היה לו לכתוב סתם ואם נפסק אחת מהאותיות, אלא היה לו לפרש דבאותיות פשוטות מיירי.

(ה) ובאורחות חיים בשם ר"י משמע דבכל האותיות אין צריך לגרוד רק מן הטעות ולמטה.

(ו) ומלשון הרא"ש בהלכות תפילין וספר תורה נראה דסבירא ליה דסגי במחשבה לעניין קדושת האזכרות, וכן נראה דעת רבינו בטור יורה דעה בהלכות ספר תורה. אבל בית יוסף לא כתב כן.

(ז) כתוב באור זרוע דכשרוצה לנמנם לא יכתוב, משום דאינו מכוין לשמה.

(ח) ובברוך שאמר כתב דבעינן הגליון מעט למעלה מראשו של למ"ד ולמטה אף בשיטה התחתונה כדי שיהא גם כן מוקף גויל, וכן כתב לעיל משם ב"י וכן הוא בתשובת מהרי"ל. ושם בהגהת בשם הרוקח, שיש להניח מעט חלק בין פסוק לפסוק, וכן הוא שם בפנים. גם כן יניח לכתחילה בין כל אות כמלוא חוט השערה, ובין תיבה לתיבה כמלוא אות קטנה,ובין שיטה לשיטה כמלוא שיטה, וכן כתב רבינו בהלכות ספר תורה והוא הדין לתפילין. (הערת ויקיעורך: ולא שמעתי בהיותי סופר שנוהגין להניח רווח חלק בין פסוק לפסוק יותר ממלוא אות קטנה. ושמא אף הרוקח לא כיוון להניח אלא כמלוא אות. ושמעתי ממורי שאם הניח כמלוא שלוש אותיות יש בו חשש פסול.)

(ט) ובאגור כתב, דנהגו הסופרים להניחו למצוה. וכתב בברוך שאמר, דאם יש לו כל כך קלף, צריך שיניח בסוף כדי לגול היקף.

(י) ומהר"ם פדו"א כתב בתשובה סימן ע"ז בשם אורחות חיים, דאם עשה פרשה אחרונה פתוחה, כשר. וכתב דנכון הוא, ומכל מקום ינהגו לכתחילה כהרמב"ם. ואפשר דאף הרמב"ם לא פסל בדיעבד; ומה שכתב "ואם שינה פסול", אספר תורה קאי, עד כאן לשונו. ועיין שם שדחק ליישב דעת הרמב"ם.

(יא) מצאתי כתוב בהגהות אלפס החדשים: ולא יפסיק בפרשת "קדש" בין "בחדש האביב" בין "והיה כי יביאך", שהכל פרשה אחת הוא, עד כאן לשונו. וכן כתב בהגהות מברוך שאמר, דלא יעשה שום הפסק פרשה אצל "חדש האביב". גם אין להפסיק גבי "ויהי כי הקשה פרעה", דלא כבעל ברוך שאמר עצמו שסידר לעשות בתפילין ב' פרשיות סתומות, א' אצל "בחודש האביב" וא' אצל "ויהי כי הקשה". וכן הרמב"ם לא מנה בהלכות ספר תורה בתיקון פרשיות הפתוחות והסתומות שיהיו אלו הפרשיות סתומות, ולכן אין להפסיק.

(יב) וכן כתב למעלה באורחות חיים להכשיר.

(יג) וכן כתב במרדכי הלכות קטנות דף כ"ו ע"ב. וכתב שגם הרצועות יכול לעשות מקלף, רק שישחירם, דהשחרת הרצועות הלכה למשה מסיני, עד כאן לשונו.

(יד) ובפרק שמונה שרצים איבעיא לן אי כותבין אעור דג ולא איפשיטא, ונקטינן לחומרא.

(טו) ובדברי הרמב"ם משמע דלמצוה מן המובחר גם גובה הבתים יהיה כאורכן, ולא ראיתי נוהגין כן.

(טז) כתוב בברוך שאמר בשם הרוקח: ד' בתים צריכים להיות בגודל א', ולא יעשה הבית של "שמע" קטן מהאחרים.

(יז) ואני לא ראיתי מימי, רק בצבוע שחור. ומצאתי כתוב דאם השחיר האינו-יהודי עור הבתים כשר, דהא אין שחרותו מעכב, אבל עדיף טפי בישראל, עד כאן לשונו.

(יח) וכן כתב באור זרוע, דאין לחוש בזו משום "חק תוכות". וזה לשון הגהות בברוך שאמר, בשם רבינו שמחה: ושי"ן אין לשנותה ממנהג זקנים, שהיו עושין בקמט של עור הבית. ומיהו אם עשאה בדפוס, או כתבה בדיו על בית לבן, אין בידינו לפוסלה, עד כאן לשונו.

(יט) ובסמ"ג כתוב טעם לעניין שי"ן של ד' ראשין וג' ראשין, עיין שם, ואף הרוקח כתב הרבה טעמים לזה, והביאן הגהה מברוך שאמר. וכתב באור זרוע, דלכתחילה צריך לעשות דחריץ השי"ן למטה נוגע בתפירה. מיהו אם לא נגע לא מפסיל בהכי, וכן משמע בדברי הרמב"ם, אבל בברוך שאמר מחמיר לפוסלן. וכתב שם דגם לא ימשוך למטה הרבה עד שתחתית השי"ן לא יהא ניכר, דצריך שכל השי"ן יהא נראה, עד כאן לשונו.

(כ) ולי נראה דלא קשה כלום, ואף על גב שלא חתכו למעלה כלל וגם אין ריוח ביניהם כלל יוכל למצוא, כגון שלא כתב הפרשיות זו אצל זו אלא זו תחת זו, ואם כן כשנתן בבתים צריך ליתנם דרך השכבה, שזהו זקיפתן, מאחר שהם נתונים בדרך זו, ואם כן נותן כל פרשה בבית אחד בקלות, כמו למאן דאמר שאין לחוש לזקופות. ועיין בזו במרדכי הלכות קטנות דף צ"ג עמוד ג'.

(כא) ובברוך שאמר: ומנהג לדבק בדבק כשר, והוא עשוי מקלף מבושל מעור או משלחופית של שור.

(כב) ועיין לקמן סימן מב אימת מותר לעשות מתפילין של ראש תפילין של יד ואימת אסור. כתב באור זרוע: אם כתב תפילין שני דפין בעור אחד, ואפילו בשני עורות ודיבקם יחד, כשר.

(כג) ולא ידעתי מאי צורך בעיגולין אלו, כי יותר בקל יוכל למדוד במחוגה אם האלכסונין שווים, וכן נוהגין כל הסופרים.

(כד) אבל מדברי הפוסקים הנזכרים לא משמע כן.

חידושי הגהות[עריכה]

הערה חא: ולי נראה דרוצה לומר, דאם רוצה לשרטט משום שירא שמא לא יכתוב מיושר. אבל לעשותו משום נוי, כתבו התוס' בפרק הקומץ דנקרא הדיוט, ומוכח שם מסוגיית הגמרא (מהרל"ח).

הערה חב: הכא כתב רבינו סתמא בשם הרא"ש דסגי בעומד על גביו, אפילו לא מסייעו. ובהלכות ספר תורה כתב בשם (רב) [צ"ל ר"ב=רבינו ברוך] דבעינן שיהא מסייעו, וכתב שם שכן מסקנת הרא"ש ז"ל. ואפשר שמה שכתב שם "וכן מסקנת הרא"ש" קאי אדעת העיטור שמביא שם, דמשמע אפילו אינו מסייעו, רק בעומד על גביו סגי, ולא כדעת רבינו ברוך שמצריך לסייעו, אף על גב שכתב דעת רבינו ברוך בתחילה, וכתב אחר כך "וכן כתב בעל העיטור", לא שרוצה לומר שבעל העיטור כתב ממש כדברי רבינו ברוך, רק שכתב גם כן דעיבוד אינו יהודי כשר, אבל עדיפא מיניה, דאילו לרבינו ברוך צריך הישראל לסייעו, ולעיטור אינו צריך לסייעו וכשר בעומד על גביו, ועל זה קאי שם "וכן מסקנת הרא"ש ז"ל" (מוהרל"ח).

הערה חג: הרא"ש בהלכות ספר תורה נסתפק בזה, אי צריך שיאמר או סגי במחשבה, ולכן לא כתב רבינו "צריך שיאמר", אלא ובהתחלת הכתיבה יאמר וכו', דהואיל וספק הוא יחמיר. וטעם הספק יתבאר ביורה דעה סימן רע"ד (מהרל"ח).

הערה חד: עיין מה שכתב הב"ח בזה.

הערה חה: עיין בט"ז ס"ק ל"ז.