ט"ז על אבן העזר קכד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ט"ז על שולחן ערוך אבן העזר קכד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

על איסורי הנאה. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורייהו כמו גבי שופר ואתרוג דגט לא בעי שיעורא:

וצריך שריפה. בר"נ כתב שזהו למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי:

בעידי מסירה בטור כתב והוא שיהיה עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעידי חתימה עכ"ל ולקמן סימן קל"ג כתב הטור פלוגת' בלא היה שם כלל עידי מסירה רק עידי חתימה דהרא"ש אוסר ורי"ף מתיר וכאן כ' הטור אליב' דכ"ע דלהרי"ף פשיט' דכשר באין מזדייף בעידי חתימה לחוד ואפי' להרא"ש כאן ביש עידי חתימה לחוד דאמרינן מסתמ' נעשה כמצותו שהיה שם עידי מסירה באין מזדייף וכ"כ הרא"ש בהדי' הביאו ב"י וביכול להזדייף פסול בעידי חתימה ואפי לרי"ף דהא הטעם דהרי"ף משום דמצינו שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דמזה למד הרי"ף דמפני תיקון העולם שימותו עידי מסירה ותראה לב"ד עידי חתימה ואין תיקון עולם שיכתוב על דבר שיכול להזדייף דהרי סגי בלאו הכי וכיון שאין בזה תיקון העולם למה נזוז מעיקר הדין בענין עידי מסירה והב"י כתב דלהמכשירים בעידי חתימה לחודייהו אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"ג דנכתב על יכול להזדייף ואח"כ כתב דאפשר דכאן פסול לכ"ע דכיון שיכול להזדייף כמזויף מתוכו הוא וזה סותר מ"ש ב"י אחר כך בסמוך דבהו' על המחק ועדיו על הנייר איפכ' כשר בעידי מסירה לכ"ע והא התם יוכל להזדייף למחוק הגט ולכתוב אחר כיון שאין אצלו מחק אחר לא יהיה ניכר אם נמחק ב"פ או פ"א ואפ"ה כשר בעידי מסירה ולא אמרינן דהוי כמזויף מתוכו ועידי מסירה לא מהני והוא מוכח בהדי' בגמר' דף כ' ותיפוק ליה דיוכל להזדייף ואמר רבא דכשר בעידי מסירה ומשם קשה טפי על ב"י שכתב תחיל' דלדעת המכשירים בחתימות לחוד כשר כאן ביוכל להזדייף ע"י החתומים דלמה הוצרך רבא לאוקמי' כר"א וכשר משום עידי מסירה הא אפי' לר"מ כשר משום עידי חתימה אלא ודאי ביכול לזייף לא מהני עידי חתימה כלל אפי' אם מעידין שלא היה תנאי והנלע"ד כתבתי דכאן מודים כ"ע מטעם שזכרתי:

על הנייר מחוק עיין מ"ש סי' קכ"ה סעיף ט"ו: הדיפתרא פירוש עור בלא עפיץ ולא מליח:

שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה דכתיב וכתב ונתן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה אחר הכתיבה אבל מה שקוצץ קודם הכתיבה אינו פוסל:

שקורין פפיר. לפי הנראה שיותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייד שא"א כלל לגרור בו ולא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזרות במדינות וואלין ואקריינ' שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי שם הקלף הורגלו לכתוב על נייר של פפיר ומשם התפשט גם לשאר מקומות:

וחתכו לאחר כתיבה קודם הנתינה פסול משמע דאם לקח קלף גדול ממה שצריך ורגילים ליקח לגט והיה בדעתו ליתנו כמות שהוא ולחתוך מאומה ממנו דאין כאן פסול אבל נלע"ד דיש ליזהר לעשו' כן דיש לחוש שמא אחר הכתיבה ימלוך ויחתוך המותר ויבא לידי פסול כמו שמצינו בסעיף ד' גבי כתב ועל עלה של עציץ נקוב דחיישינן שמא יקטום העלה ה"נ חיישינן שמא יחתוך המותר אח"כ אבל אין לפסול אפי' בדיעבד בזה כמו בעלה של עציץ דיש לחלק דשאני בעציץ שהוא דכר מיוחד מן העציץ רק שהוא טפול עליו ע"כ חיישינן (שמא) יתלוש אותו משם משא"כ כאן דהכל נייר אחד וחתיכה אחת רק שנוטל יותר ממה שצריך בזה אמרינן כיון שתחלה הי' נראה לו להשאר כך ולא לחותכו משם אין חוששין שמא יתחרט ע"ז ויחתך משם המותר אלא דלכתחלה יש ליזהר בכל גוני וכמ"ש רמ"א בסמוך:

דבעינן ונתן בידה קשה דבשחיטה בעינן גם כן בתלוש דילפינן מקרא דויקח את המאכלת כדאית' פ"ק דחולין דף י"א ואם כן למה אמרינן שם דהשוחט הקבוע ביד ושן הקבוע בלחי אסור וכאן מותר לכתוב הגט על יד העבד ונראה לתרץ דבשחיטה ילפי' לה משינוי לשון דקרא דהיינו מדכת' ויקח המאכלת ולא כתיב ויכן אלא לאו לדרשא אתא כמ"ש התוספו' שם בחולין וע"כ ממעטינן כל מידי דמחובר אבל גט דילפינן לה מן משמעות' דקרא דכתיב ונתן בידה דהיינו שיוכל ליתן אותו בידה ואם כן מחובר בכלל זה כל היכ' דנוכל לקיים בה נתינה דהיינו שנותן העבד מידו לידה ולא ממעטינן ביה אלא מידי דלא שייך ביה דהיינו מחובר לקרקע שאין שייך בה נתינה מיד ליד כנלע"ד:

אע"פ שנתן לה כל העציץ פי' דבזה תקוי' ונתן בידה מ"מ פסול משום (שמא) יתלוש העלה וה"ל מחוסר קציצה:

על חרסו ונותן לה ולא חיישינן שמא ישבור חרס מהעציץ ויתן לה החתיכה וה"ל מחוסר קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

ויש אומרים כשאינו נקוב כו' דלא גזרינן אלא בנקוב כיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל באינה יניק לאו אורחי' למיתלש כולי האי:

לא גזרינן שמא יקטום מטעם שזכרתי אבל אם קטם ודאי פסול הגט דלא עדיף מחותך מנייר בסעיף ג':

בכתובת קעקע דאי בכתב דעלמא הוי ליה יכול להזדייף:

אע"פ דאין שם עידי מסירה דאמרי' מסתמא היו שם ע"מ כיון דאין ריעותא לפנינו:

שהגודרות אין להם חזקה הב"י כתב כי היכא דמבעי' ליה לרב"ח בעבד ה"ה נמי בפרה דאם היו מוחזקין שהיא שלו וכי היכא דמסקי' בעבד שהיא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרת אין להם חזקה עכ"ל ובתוס' פ"ב דף כ' כתבו וא"ת מתני' ה"ל לאתויי העבדים אין להם חזקה וכתבו תי' א' בשם הר"י מקורבל ודחי אותו ואח"כ תירצו דמתניתין לא שמעינן גודרת דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל הגודרת אין דרכי' לילך לבית אשה נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילו מנפשייהו כמו עבדים עכ"ל ביאור דבריהם דה"א כאן בגט שעל העבד עדיף מההיא מתני' דעבדים אין להם חזקה כיון שיש הוכחה להאשה מחמת הגט ע"כ מביא ההוא דר"ל שגודרות יש ג"כ הוכחה אפ"ה לא מהני ומזה הקשה בדרישה על הב"י כיון דפרה יש תרתי לטיבות' הא' מצד הגט הב' מצד הגודרות לא מבעיא בגמרא כלל והוה ודאי מגורשת ועדיף מעבד דאין לו אלא חד לטיבות' מכח גט ולעד"ן דברי ב"י נכונים דודאי בעי' דרמי היא נמי בפרה דהא ודאי קשה על רמי אם לא ידע ההיא דריש לקיש בגודרות אין לו חזקה למה לא הוה מסתפק בגודרות עצמו אם יש להם חזקה אף בלא גט אלא נראה פשוט דר"ל אלא היה סבור דלמא הכא עדיף כיון שיש גט על היד מההוכחה דגודרות ופשוט ליה כי היכא דאר"ל הגודרות אין להם חזקה ואע"פ שיש הוכחה מצד ההולכים שאין הולכים לרשות אחר לא משגחינן בזה והוה כעבדים ה"ה נמי בגט שעל יד העבד לא מהני אע"פ שיש הוכחה טובה מההיא דגודרות כי לא משגחינן בשום מעלה בזה ואם כן גם ההיא דפרה לא מהני לה אע"פ שיש ב' מעלות כנלע"ד ברור:

אבל במקום שיש להם חזקה כו' הב"י כ"כ לענין אם היה עבד קטן וכן אם הי' אצלה ג' שנים ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורש' הוי שמה שהיה אצלה קודם זמן הגט אינו עולה כו' וא"ת א"כ אפילו שהה אצלה ג"ש כו' י"ל דלא מקדים אינש כו' עכ"ל כמה תמהון טוב' דברי הרב אלו דהא עיקר בעי' דרמי בר חמא במה שאמר דשמא מדנפשיה עייל ולא הוה מגורשת תקשה לך א"כ גט זה שעל יד העבד מה טיבו כיון דהוא לא גירשה וכן בפ"ק דב"מ דף י"ט פרכינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אלא ע"כ שהיה בדעתו לגרשה ואירע הדבר שלא גירשה וע"כ לא אמרינן בפ"ב דגיטין דף י"ח סברי דלא מקדים אינש כו' אלא במה דפריך התם מה הועילו חכמים בתקנת' לכתוב זמן בגט שמא כתבה לגיטה ואנחיה בכופת' דאי תפייסו מפייס פי' שלא גמר בדעתו בודאי לגרשה אלא הכין באם יצטרך לו ע"ז מתרץ שם לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה אבל הא ודאי חיישינן בכל דוכת' דשמא גמר בדעתו לגרשו ונתבטל ע"י סיבה שלא ברצונו ומכח זה לא שייך למפרך דלמא אירע כך ומה הועילו חכמים בתקנת' דזה אין שייך אא"כ יש דבר שתלוי ברצון האדם לבטל תקנת חכמים משא"כ בנתבטל ממילא כי הך דהכא שהוא טוען שע"כ נעשה כן שנתבטל הגט ולא גירשה מעולם כי בא ביטול בדבר ועדיין היא אשתו וע"כ לא מיחה בה נמצא שאין חזקתה חזקה מבוררת כלל והוה ממש כמו גודרות אין להם חזקה והב"י עצמו לא החליט הדבר אלא כתב לכאורה הוה מגורשת וכמדומה שלא בא הדבר לידי גמר לפני הרב לעיין בזה עוד ורמ"א נמשך אחריו לפום חורפיה ואין מקום לפסק זה דלהוי גט גמור אלא בעבד קטן אבל בגדול ששהה ג"ש חלילה לנו לומר דהוי גט גמור אלא הוה ספק כנלע"ד:

ונתקבלה כתובתה הקשה רשב"א כיון דנתקבלה כתובתה ה"ל גט פורח באויר ותשרף דהוה כאומר התקבלי גיטך ומחלי לי כתובתך עכ"ל ולפ"ז אין דין זה אלא באם האשה נתרצה לזה אבל בע"כ לא יוכל לומר כן אפילו במקום שאין חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא ידעתי למה לא דימה הרשב"א זה לגיטה וחצירה באים כאחד בסי' קל"ט ה"נ גיטה וכתובתה באין כאחד ולפ"ז יוכל לגרשה במקום שאין חרם דר"ג: