טור אבן העזר קלה
<< | טור · אבן העזר · סימן קלה (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
[עריכה]העדים שנותנין הגט לפניהם צריכין לקרותו קודם נתינה ולאחריה.
ואם קראוהו אחר הנתינה ולא לפניה, הוי גט ותינשא לכתחילה.
לא קראוהו כלל ונאבד, והוא אומר שלא היה גט מה שנתן לה אלא שטר בעלמא, לא תינשא ופסולה לכהונה, ואם ניסת לא תצא. והרמב"ם כתב: אפילו אומר הבעל גט כשר היה, הרי זו ספק מגורשת.
קראוהו ונתנוהו לבעל והכניסו לבין ידיו, לכתחילה צריך לקרותו פעם שניה קודם שיתנהו לה. לא קראוהו ונתנו לה והוא אומר שהחליפו ונתן לה שטר אחר ונאבד, הרי זו מגורשת ותינשא לכתחילה כיון שקראוהו פעם אחת. ואם הגט בידו ומראה אותו, נאמן כל זמן שלא נישאת כדלקמן.
נתן לה נייר חלק ואמר לה "הרי זה גיטך", אם לא בדקו הנייר במי נירין לראות אם היה שום דבר כתוב בו, או אם יבדקו ותפלוט הכתיבה, הרי זו ספק מגורשת. ואם יבדקוהו ולא תפלוט הכתיבה, אין כאן חשש גירושין. וכתב הרמ"ה: ואם נשרף או נאבד קודם בדיקה, אין חוששין כלל ושריא אף לכהונה.
זרק לה כתב בפני עדים בין החביות ואמר לה "הרי זה גיטך" ובקשוהו ומצאו מזוזה או שטר אחר, אין חוששין לגירושין, שזה ודאי שנמצא הוא שזרק. ודוקא שלא קראוהו, אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט וחזר הבעל ולקחו מידה וזרקו ונמצא מזוזה, הוי ספק מגורשת. נמצאו ב' או ג' מזוזות, חוששין שמא גט שזרק גררוהו עכברים והרי זו ספק מגורשת.
בית יוסף
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
העדים שנותנין הגט לפניהם צריכין לקרותו קודם נתינה וכו' בפ"ב דגיטין (דף יט:) גמרא בכל כותבים אמר רבינא אמר לי אמימר הכי אמר מרימר משמיה דרב דימי הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למיקרייה מיתיבי הרי זה גיטך ונטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למקרייה בתר דקריוה מי מצי א"ל הכי לא צריכא דבתר דקריוה עייליה לבי ידיה ואפקיה מהו דתימא חלופי חלפיה קמ"ל וכתבו התוספות צריכי למיקרייה קודם נתינה איירי מדשני בסמוך לא צריכא דלבתר דקריוה עייליה וכו' ואי לא קריוה נראה דלא הוי גט מדלא משני הב"ע דלא קריוה משמע דאי לא קריוה אינה מגורשת ואם תאמר דתנן בהזורק (פז.) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן וכו' ולאחר זמן גט יוצא מתחת יד האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייק עלה בהאשה רבה (צא.) מאי הוה לה למיעבד ומשני איבעי לה לאקרויי לגט והשתא אי לא קריוה אפי' לא הוחלפה להם אינה מגורשת וי"ל דנהי דאסורה לינשא בדלא קריוה מכל מקום אם נישאת לא תצא אי נמי התם בדקריוה ובתר הכי עייליה לידיה וקנסינן לה משום דאיבעי לה למיהדר לאקרויי מיד או לאחר נתינה מאחר שבאה לידי קלקול ומיהו אינה אסורה לינשא אם לא קראה שנית כדאמרינן הכא לאו כל הימנו לאוסרה והיה רגיל ר"י לקרות קודם הנתינה ואחר הנתינה ומיהו פשיטא דאי לא קראו קודם הנתינה וקראו לאחר נתינה דמגורשת כן כתבו הרא"ש והר"ן והמרדכי והגהות בפ"ח והעלה הרא"ש הילכך לכתחילה צריך לקרותו קודם נתינה ואחר נתינה ואם קראוהו אחר נתינה ולא קודם נתינה מגורשת ואם לא קראוהו כלל ונאבד צריכה גט אחר ואם קראוהו קודם נתינה ועייליה לבי ידיה ולא קראוהו אח"כ אינה צריכה גט אחר עכ"ל. והיכא דלא קראוהו כלל ונישאת אינו מבורר בדבריו אם תצא כדמשמע מתירוץ שני או אם לא תצא כדברי תירוץ ראשון ורבינו נראה דתפס לו עיקר כתירוץ ראשון דלא תצא וכן דעת רבינו ירוחם בח"ה שכתב שאם לא קראוהו כלל לא תינשא ואם נישאת לא תצא ומכל מקום כתב דה"מ כשגיטה יוצא מתחת ידה אבל אם נשרף או נאבד היא ספק מגורשת אבל הרשב"א כתב דמדלא פרקינן הא לכתחילה הא בדיעבד משמע דאפי' בדיעבד אינה מגורשת עד דקריוה תחלה או סוף וכן דעת הרמב"ם שכתב בפ"א הרי שלא קראו הגט בתחלה ונתן לה הגט בפניהם זרקתו לים או לאור אף ע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת וכן נראה שהוא דעת ספר מצות גדול והגהות פרק ראשון שלא כתבו אלא תירוץ שני וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ב דגיטין גבי ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו לביני דני ורבינו ירוחם כתב בח"ה ואם לא קראוהו כלל לא תינשא ואם נישאת לא תצא ואם לא קראוהו כלל ונשרף או נאבד צריכה גט אחר כי היא ספק מגורשת פיר' ומ"מ אם גיטה יוצא מתחת ידה הרי זו מגורשת ודאי אף ע"פ שלא קראוהו בשעת נתינה עכ"ל ואין דבריו מובנים לי שתחלה כתב שאם לא קראוהו כלל אם נישאת לא תצא והיינו ודאי כשנשרף או נאבד דאי גיטה יוצא מתחת ידה הרי קורין אותו עכשיו והוי ליה קראוהו לבסוף וכמו שכתב הוא ז"ל בעצמו בסוף דבריו ואח"כ כתב שהיא ספק מגורשת וכל ספק מגורשת אפי' אם נישאת תצא:
ועל מ"ש ר"י שאם לא קראוהו תחילה וקראוהו לבסוף דפשיטא דמגורשת כתב המרדכי דלא נהירא להר"ם משום דבעינן דבשעת נתינה ידעי סהדי דהוי גט ודעת הרא"ש והר"ן והגהות וסמ"ג כדעת ר"י וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"א מהלכות גירושין:
ודעת הר"ם במז"ל בפ"א דאפי' לכתחלה לא בעי למיקרי אלא קודם נתינה לחוד: כתוב בתשובות ה"ר יהודה בן הרא"ש ז"ל גט שכתוב וחתום ובעוד שהולכים לתתו הוא ביד הבעל והעד האחד מעיד שלא נעלם מעיניו עד שבא לידה והשני אמר שנעלם בדרך אחר שנתנו לבעל וניתן ולא קראוהו קודם נתינה ולא לאחר נתינה יראה דבזמן מועט כזה אין לחוש כיון שקראוהו ונתנוהו לבעל ע"ד ליתנו מיד והלכו עמו וגירשה בפניהם עכ"ל ודברים תמוהים הם דהא דמי קצת לעייליה לבי ידיה ומידי ספיקא מיהא לא נפקא לכתחלה מיהא כתוב בסמ"ג בסדר הגט ויקראו העדים קודם נתינה ואחר נתינה או יעידו בטוב שזהו גיטה וכן כתוב בהלכות הגט דמרדכי וכתבוהו הקונדרסין וכתב אח"כ ואנן נהיגינן שהחכם קורא אותו אח"כ אחרי קראו ישאל להם וכן ראיתי ששואל תחלה לסופר זהו גט שכתבת אותו בצווי הבעל לשמו ולשם גירושי אשתו פלונית והוא אומר הן ושואל לעדים לכל אחד לבד שמעת שצוה הבעל לסופר לכתוב גט לשמו ולשם גירושי אשתו פלונית אתה מכיר חותמך חתמת בפני חבירך אתה מכיר חתימתו והוא משיב הן על כל שאלה וגם הב' כמשפט הזה יעשה לו עכ"ל :
נתן לה נייר חלק ואמר לה ה"ז גיטיך וכו' פ"ב דגיטין (שם) גמרא בכל כותבין אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה ה"ז גיטיך מגורשת חיישינן שמא במי מילין כתבו ופירש"י שמא במי מילין כתבו. ונבלעו וסתם נייר של עשבים היא ולא קלף מעובד בעפצים דאי עפיץ הא אמרן לעיל אין מי מילין על גבי מי מילין ואותיבנה לשמואל מברייתא ומשני כי קאמר שמואל דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא ופריך וכי פליט מאי הוי השתא הוא דפליט כלומר וכשהיו נבלעות לא היו כתב ומשני שמואל נמי חיישינן קאמר וכתבו התוס' שמואל נמי חיישינן קאמר השתא לא צריכנא לאוקמי בבדקינן דכי לא בדקינן נמי איכא למיחש ומיהו ודאי בדקיניה ולא פליט לאו כלום הוא וכתב הרשב"א על דבריהם ותמיהא לי דא"כ הל"ל אלא שמואל חיישינן קאמר אלא ודאי לכאורה משמע דאשינויא קמא סמכינן ולומר דכיון דליכא כתב אפי' מיחש לא חיישינן עד דבדקינן ליה ופליט וכי פליט נמי אינה מגורשת ודאית אלא ספק מגורשת ופסולה מן הכהונה וכתב רבינו סתם כדברי התוס' וכן נראה שהוא דעת רבינו ירוחם בח"ה וגם נראה מדבריו שכן דעת רש"י גבי מעשה באחד שלקח ס"ת ואמר לאשתו הרי זה גיטיך ודעת הרמ"ה הוא כדעת הרשב"א: וכתב הר"ן שיש מי שפירש דלא מספקינן כלל אי הוה גט או נייר חלק דכיון דאמר הרי זה גיטיך נאמן כדמשמע בפרק י"נ (קלה:) וחששא דשמואל ליתיה אלא שמא בשעת הנתינה נבלעו האותיות ולא היה רישומן ניכר כלל עכ"ל. והרי"ף והרמב"ם השמיטו להא דשמואל ואפשר דמשום דהיא מילתא דלא שכיחא לא חשו לכותבה או שהיו מפרשים כדברי הרשב"א והרמ"ה דלעולם לא חיישינן לה אלא כי בדקיניה ופליט וכל כה"ג פשיטא דחיישינן ולא הוצרכו לכתבו:
זרק לה כתב בין החביות וכו' בפ"ב דגיטין (שם) ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו ביני דני אשתכח מזוזתא אמר ר"נ מזוזתא ביני דני לא שכיח וה"מ דאישתכח חדא אבל תרי ותלת מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימא עכברי' שקלוה כלומר וה"ז ספק מגורשת כ"כ הרמב"ם בפ"א וכן דעת הרשב"א והר"ן וז"ל הרמב"ם בפ' הנזכר העדים שנותנין הגט בפניהם צריכים לקרותו וכו' הרי שלא קראו הגט בתחלה ונתן לה הגט בפניהם וכו' זרק לה הגט לחצירה לבין החביות בפני עדים ובקשו ומצאו מזוזה וכו' ומשמע דזרק לה הגט לחצרה לבין החביות אלא קראו הגט בתחלה דקתני ברישא קאי וכן איפשר לומר שפירש דבריו הר"ן וכן דעת רבינו לפרש דהאי עובדא בדלא קריוה תחלה היא גם הרשב"א כתב שאיפשר דהאי עובדא בלא קראוהו תחלה הויא מיהו בקראוהו תחלה כתב רבינו דהויא ספק מגורשת אבל הרשב"א כתב אבל קראוהו תחלה ועייליה לבי ידיה ואפקיה וזרקו לה מגורשת ודאית אפי' לא אישתכח אלא חדא וכתב עוד הרשב"א ואפשר דאפי' קראוהו נמי ספק מגורשת הויא ואי לא משתכח אלא מזוזה חדא אפי' ריח גט אין בו והכריע הוא ז"ל כפי' ראשון דבלא קראוהו עסקינן שהר"ן כתב שאיפשר דהאי עובדא בדעייליה לבי ידיה ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיח לא חיישינן דחלופי חלפיה אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל עכ"ל: (וב"ה) ומ"ש רבינו נמצאו שתים או שלשה מזוזות חוששין וכו' דבר פשוט הוא דארישא קאי בלא קראוהו דאי קראוהו אפי' לא נמצא אלא אחד הוי ספק מגורשת:
בית חדש (ב"ח)
[עריכה]דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
העדים שנותנין הגט לפניהם צריכין לקרותו וכולי מימרא דרבינא בפ"ב סוף (דף י"ט) הני בי תרי דיהיב גיטא קמייהו צריכי למיקרייה והתוס' והרא"ש העלו מתוך הסוגוא חילוקי הדינים כמו שכתבם רבינו ומביאו ב"י ופירש"י הני בי תרי עידי מסירה משמע דאעפ"י דהיו שם עידי חתימה אם לא קראוהו כלל לא תינשא ולרבינו הרא"ש ע"פ דעת התוס' לעיל בסימן קל"ג דאינו גט בעידי החתימה בלא עידי מסירה פשיטא דהכא כשלא קראוהו הוה ליה כאילו לא היה שם עידי מסירה והולד ממזר ואפי' לא אמר הבעל שנתן לה שטר בעלמא ואם כן צריך לומר דרבינו אשמועינן הכא לרב אלפס ודעימיה דהגט כשר בדיעבד בעידי חתימה כשהגט יוצא מתחת ידה דהכא שלא קראוהו ונאבד והבעל מערער שלא נתן אלא שטר בעלמא לא תינשא ואם נישאת לא תצא דכיון שא"ל בפני עדים הא לך גיטך מהימן הוא שנתן לה גט בעידי חתימה ושוב אינו נאמן לומר שהיה שטר בעלמא ולפיכך לא תצא מיהו דוקא שאמר תחלה שהיו שם עידי חתימה אבל אם לא היו עליו עידי חתימה והני בי תרי לא קראוהו כלל א"כ ודאי אפילו הוא נאמן שהיה גט ולא שטר בעלמא מ"מ כיון דאין שם עדים כלל בשעת נתינה אין כאן גט והולד ממזר מיהו צריך ליישב סוגיית התלמוד לשיטת התוס' והרא"ש דבלא היו שם עידי מסירה הולד ממזר דהא היכא דלא קראוהו כלל אין כאן עידי מסירה ואפ"ה לא תצא וצריך לומר דס"ל לתוס' דדוקא היכא דאין שם עידי מסירה כלל הוא דאינו גט והולד ממזר אבל היכא דאיכא עידי מסירה אלא דלא קראוהו והבעל אמר הא לך גיטך כיון דהבעל נאמן מדינא במ"ש בתחלה שהוא גיטא ואיכא עידי מסירה אע"ג דלא תינשא לכתחלה בגט זה כיון שאמר שטר בעלמא נתן לה ועידי מסירה לא קראוהו מ"מ אם ניסת לא תצא כיון דמדינא נאמן במ"ש תחילה ועיין בדברי הר"ן במ"ש בזה: ומ"ש ואם קראוהו אחר הנתינה ולא לפניה הוי גט וכולי כ"כ התוס' והרא"ש ובמקצת נוסחאות מספרי רבינו כתוב איפכא ואם קראוהו קודם נתינה ולא לאחריה וגם זה דין אמת כמו שכתוב באשיר"י:
והרמב"ם כתב ואפי' אמר הבעל גט כשר היה ה"ז ספק מגורשת בפ"א כתב כן ולטעמיה אזיל שכתב לשם מקודם דבאין שם עידי מסירה אלא עידי חתימה ונתנו בינו לבינה ה"ז כשר הואיל ועדים שבו כשרים והגט יוצא מתחת ידה אלא דאם נאבד הגט אינו כשר וכ"כ ה"ר ירוחם דבדלא קראוהו כלל ונשרף או נאבד ה"ז ספק מגורשת והקשה ב"י דבספק מגורשת אפי' אם ניסת תצא וה"ר ירוחם כתב לשם דבדלא קראוהו כלל אם ניסת לא תצא וכשלא קראוהו ודאי אינו בידה אלא נאבד דאל"כ הרי קורין אותו עכשיו וה"ל קראוהו לבסוף ואין זה קשיא כלל דאף ע"פ דהגט בידה אם העידי מסירה מתו או הלכו למ"ה הרי לא קראוהו וכיון שהגט בידה ויש עליו עידי חתימה יש להקל טפי דלא תצא משא"כ בנאבד ונשרף דאינו בעולם:
ומ"ש ואם הגט בידו וכולי פי' דלאחר שנתן לה הגט בלא קריאה לפניה אמר שהחליפו ומראה הגט בידו אז נאמן הוא שנתן לה שטר בעלמא ולא תינשא לכתחלה כדלקמן:
נתן לה נייר חלק וכולי מימרא דשמואל שם וע"פ דברי התוס' דבדלא בדקו הנייר נמי ספק מגורשת ומיירי דקריוה בי תרי מעיקרא ולאחר נתינה הוא נייר חלק דאיכא למיחש דבשעת נתינה כבר היו האותיות נבלעות ואינו גט או שמא היו נפלטות בשעת נתינה אך קשה דאפי' אי בדקיניה ולא פליט ניחוש שמא בשעת נתינה היו נפלטות דהא קודם נתינה היו נפלטות וקראוהו ושמא לא נבלעו אלא לאחר הנתינה ומאי קאמר אין כאן חשש גירושין וצ"ע:
וכתב הרמ"ה ואם נשרף וכולי לכאורה משמע דרבינו ס"ל דהרמ"ה חולק אמ"ש תחילה כדברי תוס' אלא אף בלא בדקו הנייר אין חוששין כלל וס"ל להרמ"ה כהרשב"א שחולק על התוס' ומביאו ב"י ואף ע"פ שה"ל לרבינו לומר והרמ"ה כתב וכולי דרכו לפעמים שלא לדקדק בלשון הזה אבל יותר נראה נכון כמו שכתב מהרש"ל וז"ל דדוקא בדלא בדקו הנייר חוששין מאחר דאפשר לבדוק אבל היכא שנשרף או נאבד דליכא תקנה למיבדקא אין חוששין כלל עכ"ל ולפי זה גם הרמ"ה סבירא ליה כדעת התוס' וחולקים על מה שכתב הרשב"א להקל בדלא בדקו הנייר אלא שהרמ"ה מחלק להקל בנשרף ונאבד:
זרק לה כתב בפני עדים וכו' גם זה שם עובדא דרב נחמן ומ"ש ונמצא ב' או ג' מזוזות שם מחלק תלמודא בין אישתכח חדא דאינו גט ובין אישתכח תרתי ותלת דחוששין שמא הגט גררוהו עכברום וא"כ הוי ספק מגורשת וכיון דרבינו מפרש בחדא דאינו גט בדלא קראוהו ה"נ בב' וג' דהויא ספק מיירי בדלא קראוהו אבל בקראוהו דהוי גט ואישתכח ב' וג' דאיכא תרתי למעליותא ה"ז גט ודאי דה"ל כקראוהו קודם נתינה ולא לאחריה דנשרף או נאבד דתינשא לכתחילה כדלעיל בסי' זה דמה שנמצא מזוזה אין זה ריעותא כיון דאישתכח ב' וג' מיהו קשה דא"כ בלא קראוהו ואישתכח ב' וג' דהוי ספק מגורשת ואפי' ניסת תצא ולעיל בנאבד ולא קראוהו כלל אם ניסת לא תצא ומאי שנא ולהרמב"ם ניחא דגם בנאבד ולא קראוהו כלל ה"ז ספק מגורשת אבל לרבינו דמחלק ביניהם קשיא וצריך לומר דלא דמי נאבד ודאי דליכא אלא חששא דשמא גררוהו עכברים שזה חששא רחוקה קצת הילכך מחמרינן ביה טפי:
דרכי משה
[עריכה](א) ומשמע מדבריו דס"ל דלפי דעת הרשב"א וסייעתו אפילו אם נישאת תצא וכ"כ רבינו ירוחם ח"ה דאם לא קראוהו כלל ונשרף הגט או נאבד אף אם נישאת תצא צריכה גט אחר מיהו כתב דאם הגט עדיין קיים בידה יקראוהו עדיין אע"פ שלא קראוהו בשעת נתינה ואם נישאת לא תצא ומ"מ לכתחלה לא תינשא בגט זה מאחר שלא קראוהו מיד אחר הנתינה כן נראה מדברי רבינו ירוחם ח"ה וכעין זה משמע מדברי מהרא"י בפסקיו שאכתוב בסמוך דלא כנ"י שכתב שלא הבין דברי רבינו ירוחם:
(ב) וכתב מהרא"י בפסקיו סימן כ' דמ"מ אם נמצא גט כשר בידה לא תצא מיהו הגט פסול ולדבריו אם הבעל אומר ששטר אחד היה תצא וע"ש:
(ג) וכן נוהגין אלא שאנו מחמירים שהחכם אומר לעדים שיקראו הגט עמו תחלה וסוף: או נתנו לה בתורת פקדון אזי אין צריך לחזור וליטלו הימנה אלא אומר הרי זה גיטך ואם לא היה נתינה מעלייתא צריך לחזור וליטלו הימנה כנ"ל מדברי הר"ן שם וכ"נ דעת העיטור דהרי למטה כשנתן לה והיא ישנה כתב דא"צ לחזור וליטלו ממנה ובכאן לא כתב כן מכלל דבכאן לא סגי בהכי כיון שהנתינה בעצמה היתה גרוע וכדעת הר"ן וכן משמע באשר"י ואולי ב"י לא נ"ל לפרש כן דברי הר"ן ולכן כתב מה שכתב: , ונ"ל דס"ל לרבינו בעל הטור דהרא"ש מחלק בין אם קפצה ידיה מרצון הבעל או שלא מרצונו דכל זה מיירי כשהבעל לא צוה לה לקפוץ ידיה ולהחזיק בגט והיא מחזקת בגט שלא מרצונו ולכך לא הוי נתינה אבל כשהבעל מצוה אותה להחזיק בגט הוי נתינה שהרי כתב הטור בתחלה דאם , וע"ל סי" קכ"ג:
(ד) כתב חדושי אגודה פרק כל הגט דנוהגין ליתן גט בחצר בית הכנסת כדי שיראה כל העולם אם יש שם יוסף ב"ש אחד יבא ויראה עכ"ל כתב בסדר גיטין סי' צ"ט ב' יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת אע"פ שאין שמות נשותיהן שוות אפ"ה צריך לכתוב כינוייהן או שם אבי אביהם לסי' עכ"ל וכתב בפסקי מהרא"י סי' ו' דאם אחד מהן כהן אף ע"פ שישראל הוא המגרש ואינו ניכר בגט אין צריך לכתוב יותר דזה הוי סי' ועיין שם: