ט"ז על אבן העזר קמא

►| ט"ז • על שולחן ערוך אבן העזר קמא |◄

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

האשה יכולה לעשות שליח כולי בפ' התקבל אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא או' אשה עושה שליח כולי מ"ט דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל פירש"י קסבר קלותי בעיני' שאינה מקבלה בעצמ' דאלו כי עבדה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד עכ"ל ואב"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן פירש"י לאחר שנתן לה הבעל גט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטה הוא דבעינן בידה או בחצרה דאתרבאי מידה וזה בשע' שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא ליקח שליח האשה מיד שליח בעל' דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו דקדמה איהו ושווי' שליח מעיקרא קודם שמסר הבעל הגט ליד שלוחו דהשתא ל"ד לחצרה בא לאחר מכאן ולענין הלכה נחלקו הפוסקים דרמב"ם שהיא דיעה קמייתא פוסק כר"ח והי"א הוא דעת בעל התרומה פוסק כרב:

הרי זו ספק מגורשת הטעם דלא חזרה שליחות אצל הבעל פירש"י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתוק משליחות הראשון עד שלא הי' לו שהות לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינה שליחות ודבר זה הוא ספק בגמרא אם הוא פוסל השליחות ע"כ אמרו דהוה ספק גט אלא דמ"ש כאן דמשהגיע הגט לידה תתגרש בודאי הוא לשון רמב"ם בפ"ו וכתב ה' המגיד דפשוט הוא ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבל' דהא א"א לו להיות כפעם אחת שלוחו ושלוח' אלא ודאי דניתק משליחו' הבעל כמ"ש רש"י בהדיא וא"כ ממי תתגרש בהגעת הגט לידה אח"כ כיון שאינה מקבלת לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו וזה דומה ממש למ"ש בסימן ק"מ סעיף ח' בעשאתו שליח להובאה ואמר שהוא שליח קבלה דאמרינן עקריה לשליחותי' לגמרי ולא מהני אפי' הגיע גט לידה ה"נ ממש הוה כן דלפי דעתו עקרי' לשליחות הבעל ונתבטל השליחות כמ"ש רש"י בהדיא דשליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינו שליחות דמשמע דשליחות הבעל בטל מחמת זה וכיון דכאן עבד השליח ועשה כן דהי' סבר שיכול לעשות עכ"פ עקרי' לשליחות בעל וכגון דאצריכא רב' ליישב הך מלתא ונראה ליישב דרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו שלא ניתק השליחות של הבעל כלל דהוא לא קיבל דברי' וזה דלא כפירש"י שזכרנו אלא דקשה דהא איתא ספ"ק דכל שלא חזרה שליחות אצל בעל אפי' מטא לידה אינה מגורשת ע"ש דף כ"ד:

לקבל הגט מיד בעלה ברשב"א שמביא ב"י ס"ס זה מבואר הטעם דדלמא בהקפדה אמרה כן דוקא מידו של בעל' ועוד דכשתמצא לומר דהלכ' כרב ומשום בזיון דבעל דלמא אף כאן משום בזיון דיד' כאלו הבעל מבזה אות' שלא לתנו אלא ע"י שליח ולא ע"י עצמו עכ"ל משמע לפי הטעם שיש בזיון יש חשש אפי' לא אמר' מיד בעלי אלא מבעלי וכן מבואר בדבריו אח"כ שכתב אבל אם אמר' תתקבל לי גיטי לא הוי קפידא לכשתמצא לומר הלכה כר' חנינא או אפי' לרב ללישנא דגזירה משום חצרה דאחר כך עכ"ל ואם כן אין להג"ה זו של רמ"א מקום אלא לדיעה קמייתא כאן דפוסק כר"ח דהרשב"א הוא פוסק כותי' כמ"ש ב"י ר"ס זה ע"כ יש חילוק בין מידו של בעל לקבלו מבעלי אבל להי"א דכתב הש"ע אחר כך אפי' אמרה מבעלי יש איסור. ומזה יש ללמוד דאם עשתה שליח קבלה ובעלה זרק לתוך חצרו של שליח דיש כאן חשש פסול למאן דפסק כרב דלטעמא דבזיון דבעל בגמרא במה שהיא אין עצמה מקבלת מיד שלוחו וכן בזיון דאשה אם הוא ניתן ע"י שלוחו לדעת רשב"א ה"נ יש בזיון דהאשה במה שאינו נותן ליד השליח עצמו שתאמר קלותי בעיניו שלא רוצה לתת ליד שלוחי בעצמו דמה לי שנותן ליד שליח והשליח יתנו לשלוח' דהוה בזיון כיון שאינו נותן בעצמו ה"נ במה שהוא נותן לחצר השליח ולא לשליח עצמו אע"ג דחצר' כידה היינו ריבוי דונתן אבל בלא רבוי ה"א שחצר לאו כידה ואשה זו אפשר דלא גמיר' האי מלתא והיא מקפדת על בזיונ' ואפי' ידעה מ"מ יש בזיון וגם למ"ד משום חצרה דאח"כ דפירש"י שהרוא' טעה לומר דחצר הוה שלו ונפיק מיני' חורב' ה"נ נפיק מיני' חורב' דהרואה שהבעל נותן לחצר השליח סבור שחצר משום שליחות הוא יטעה לומר ששליח קבלה עושה שליח שני וזה ודאי אסור כמ"ש סי' קמ"א וא"כ אסור לרב בדבר זו ואפי' לר' חנינא יש איסור אם אמרה לשליח קבל לי גיטי מיד בעלי והוא לא קבלו בידו אלא לחצרו ויש כאן הקפדה לדעת הרשב"א ומכל זה אין לתמוה על הטור שכתב בר"ס ק"מ דמסתבר' שדין חצר של שליח הוי כידו ומהני דאיהו אזל לטעמי' שפוסק כאן כר' חנינא וכ"ת הא אפי' לר"ח יש קפידא באומרת מיד בעלי אפשר דהטור לא ס"ל שיש בזה הלשון הקפד' והוה כאומרת מבעלי אלא דלמאי דמביא כאן י"א דפוסקי' כרב ואפילו לר"ח יש קפידא עכ"פ באומרת מיד בעלי יש חשש איסור בזה דהיינו בחצרו של שליח קבלה שלה וא"כ אינו מתוקן מ"ש הרב ב"י בר"ס ק"מ דלא ידע שום ספק דנימא דלא הוה חצר השליח כידו ופסק כן לקולא בש"ע שם ואתה הראת לדעת שיש לנו חשש חומרא בזה כנלע"ד (דברי המגי' כתב ב"ש בסי' ק"מ סק"ב הט"ז כתב אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' אז אל יזרוק לחצר השליח דאיכא בזיון דאשה שלא נתן ליד השליח אף על גב שהחצר משום יד היא מ"מ האשה לא תדע את זאת ודבריו אינן מוכרחים עכ"ל ולא ידעתי שום טעם בדבר על מה החליט דברי הט"ז לאין מוכרחים רק מתוך כתיבת לשונו שכתב אע"ג דהחצר משום יד הוא כו' ולא העתיק דברי הט"ז ככתבן וכלשונן שכתב אע"ג דחצרה כידה כולי משמע שלמד בדברי הט"ז מ"ש הט"ז אשה זו אפשר דלא גמירא האי מלתא כו' פידושו דהאשה לא תדע דהחצר משום ידה אתרבי רק שתהי' סבורה דמשו' שליחות אתרבי ומשום הכי כתב אע"ג דהחצר משום יד הוא מ"מ האשה לא תדע זאת ולא כתב אע"ג דחצרה כידה מ"מ האשה לא תדע זאת משום דר"ל דהאשה לא תדע שהוא אתרבי משום ידה אלא תהי' סבורה דמשום שליחות אתרבי ומכח זה כתב דאין מוכרחים דבריו דיש להקשות ע"ז טובא חדא דאפי' אם תסבור האשה דמשום שליחות אתרבי ליכא בזיון דבשלמא כשהבעל נותן לשלוחו והשליח נותן לשלוחה איכא בזיון דאשה שתאמר קלותי בעיניו שלא רצה לתת ליד שלוחי בעצמו משא"כ כשהבעל נותן לחצר השליח והחצר הוי שליח שלוח' אין כאן בזיונה שתאמר קלותי בעיניו דאם הוא נותן לשליח שלוח' ואינה קלה בעיניו כ"ש שלוח' עצמו ועוד דא"כ דחייש כן בשלוחה גם בנותן לתוך חצרה נחוש כן ולא תהי' מגורשת משום בזיונ' שתאמר קלותי בעיניו לתת לידה ונותן לחצרה שהוא שלוח' לפי דעתה ועוד רבי' כאלה אין להאריך בהם דפי' הט"ז אינו כן הוא אלא פי' הט"ז הוא פשוט דהאש' לא תדע כלל לא משום ידה ולא משום שליחות רק שתדע בנותן לתוך חצר' היא מגורשת יהי' מטעם שיהי' שגזרת הכתוב כן הוא דהוי גט אפי' אינו נותן לידה רק לחצרה ואם כן כשיתן לחצר השליח תאמר קלותי בעיניו שלא רצה ליתן בעצמו לשלוחה ונותן לחצרו שהוא חשוב לו יותר משלוח' דמה לי נותן לשלוחו ושלוחי לשלוח' דחיישי' כן או שנותן לחצרו ומחצרו בא לשלוח' כיון שאינו נותן בעצמו ליד שליחה נמי חיישי' כן והיא לא תדע דחצר' כידה והוה כנותן בעצמו ממש ליד שלוח' במה שנותן לחצרה וע"ז כ' הט"ז כיון דמרבוי דונתן נפקא דחצר כידו ובלא"ה לא הוה ידעינן זה א"כ גם האש' כיון דלא גמיר' האי מלתא לא תדע דחצר' כידה ותאמר קלותי כו' דדוקא כשהוא נותן בעצמו לחציר' ל"ש קלותי כיון שהיא בלתי ידיעתה תאמר שהוא נותן בא' מהדרכים שמועיל נתינת הגט משא"כ כשהיא עשתה שליח והבעל אינו נותן לידו הוי כאלו אין זה לפי כבודו לתת לו וע"ז כ' הט"ז אפי' ידעה מ"מ יש בזיון ר"ל אפי' ידעה דמרבוי ונתן הוי חצר ביד מ"מ יש בזיון דכיון דבלא רבוי לא הוי ידעינן תאמר דחצרה חשוב לו יותר משלוח' ועוד משמע מדברי הב"ש שכתב הט"ז כ' אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' משום בזיון דהבעל משמע מדבריו דלטעם משום חצרה הבאה לאחר מכאן מותר לתת לחצר השליח אבל הט"ז כ' בהדיא דגם לטעם זה יש חשש שמא יטעה לומר דחצר משום שליחות הוא כמו שפירש"י לענין משום חצרה הבאה לאחר מכאן דהרוא' יאמר דחצר הוה שליח ה"נ יאמר דחצר הוה שליח ויטע' לומר דשליח עושה שליח שני ודברי' של טעם הם דהרא"ש בפ"ק דב"מ כ' והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דאיתתא משום ידה אתרבי כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבי כו' וכן משמע בגמ' שם דף י"א דקאמר והכא בקטן קמפלגי כו' ופירש"י דלא אשכחן דרבי בי' קרא הרי בהדיא דחצר דגבר' משום שליחות רק שתרצה לומר הואיל וגברא מכחה דאיתת' קאתי הוח ממש כידה ומ"ה גם חצרו כידו מחמתה ע"ז כ' הט"ז בסי' ק"מ סק"א סבר' בכוונה דלא היה ממש כידה כיון דלענין שוי שליח לא מצי משוי כמו היא בעצמ' ה"ה נמי לענין לא הוי כידה ממש ואפי' לר' חנינא כתב הט"ז שיש איסור ע"ש עכד"ה):

סעיף ב

אינה יכולה לעשות שליח כולי דלא אלימא ידה כיד אביה לענין זה:

סעיף ד

ויש אומרים שהיא יכולה זה דעת רש"י אחר שחזר בו וכתב הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא ע"י אביה עכ"ל ותמה בה שהרי הרא"ש כתב שם שכן עיקר דהיינו (שלא) כדעה ראשונה ותימא על תמיהתו דבכל הדפוסים הן חדשים הן ישינים יש זה באשר"י כמ"ש הטור משמו וצ"ל דמ"ש הרא"ש שכן עיקר היינו מצד הדין אלו דאח"כ מסיק החומרא ובודאי אשתמטתיה להרב ב"י סוף דברי הרא"ש וכתב ד"מ בשם ב"י דבא"א יש לסמוך על המקילין:

סעיף ו

בת שית או בת י' כתב הטור אבל בפחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה משמע אפי' חריפה ביותר:

ע"י עצמה אינה מגורשת דבעינן ושלח' ואינה חוזרת יצתה זו שהיא חוזרת לבעלה אבל מ"מ משתמרת ע"י אביה ע"כ מתגרשת ע"י אביה:

סעיף ח

אפי' אם השנים המעידים כו' התו' בדף קס"ג הקשו מאי אפי' הא עדיף טפי דלא הוה חצי דבר ותירצו דבבת אחת דומה לשקר דהאיך מתרמי שהיו בשעת אמיר' ובשעת קבלה ועוד האריכו שם:

סעיף ט

מה שצריך שני עדים כו' תחלה נבאר דברי הטור דלפי הנרא' לא יצא רבינו ב"י ידי חובות העיון בזה כדי צרכו דהוא הקשה דברי הרמב"ם אהדדי לפי דעת הטור שכ' תחל' דלרמב"ם א"צ עדים להובאה ואח"כ כ' בשמו דלעד א' עולה וע"כ כ' הוא לחלוק על הטור ולחלק בדברי הרמב"ם בין ענין נתינת הגט ליד האשה מן השליח דלזה נאמן השליח ובין החזקות עשויות בשליחות אינו נאמן דה"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו ודברים אלו אין להם מקום והתחלה דאמאי יהיה לנוגע בדבר בהחזקת השליח יותר מהנתינות הגט לאשה שהרי גם שם מעיד על עצמו שנעשה שליח לגרש האשה וגירש' כדאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו שגירשה וק"ו הוא לענין החזקות בשליחו' דהא הרמב"ם לא מצריך בזה עדים ובנתינה ליד האשה צריך עדים והוא מפורש במשנה ותו דבאשר"י ר"פ השולח מביא הירושלמי שמביא הטור וז"ל עשה שליח להוליך הגט צריך לתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משם השנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח משם השנים הא דאמר צריך לתנו לה בפני שנים היינו כר"א דאמר עדי מסירה כרתי או אפילו כר"מ כמ"ש ר"א דאין דבר שבערוה פחות משנים וכאן שניתר' לשוק בגט זה אין סומכין על עדי חתימ' ואין השליח משם השני שהרי הוא עומד במקום הבעל עכ"ל בטור לא הביא הירושלמי זה רק לענין להחזיקו לשליח כי לא היה צריך לזה כמו שנפרש בס"ד ועכ"פ הרי לפניך דעל הנתינה כ' הרא"ש שאין השליח נעשה לעד דלא כדברי ב"י ותו יש לי להקשו' דהא גם הרמב"ם כ' בפ"ו דגירושין וז"ל שליח שהביא גט נותנו לה בפני שנים ואותן השנים יקראו אותו ואחר כך ינתן לפניהם שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שהרי תחתיו הוא קם עכ"ל א"כ למה דקדק הטור מדכ' הרא"ש שהרי הוא בא במקום הבעל ש"מ שגם לע"א אינו נאמן והרי גם הרמב"ם כ"כ ואמאי סיים הטור שהרמב"ם ס"ל דלע"א מהני וחולק על הרא"ש דהרי כתבו חד לישנא ממש ודא ודאי קושיא רבתי היא על הטור. אבל אחר העיון נראה דדברי הטור נכונים ושפיר הבין דברי הרמב"ם דהכלל בזה מ"ש הטור סי' קל"ג דלהרמב"ם צריך לכתחלה עידי מסירה ולא סגי בעדי חתימה ובדעבד סגי בעידי חתימה לחוד. לר"ת והרא"ש פסול בלא עידי מסירה דהיינו אם ודאי לא היו שם עידי מסירה וטעם דרמב"ם דמחמיר לכתחלה הוא ג"כ מטעם דאז הוא דבר שבערוה צריך שנים ע"כ אין לסמוך על עידי חתימ' לחוד וע"כ כתב הרמב"ם שפיר שהשליח צריך עדים לנתינ' הגט לאשה שהוא קם תחתיו דבעל והיינו לכתחלה אבל בדעבד כ' שם דאם מת השליח והגט יוצא מתחת ידי האשה והוא מקוים כשר שכן הדין גם בבעל עצמו כמ"ש בפ"א דגרושין ונמצ' מיושב שפיר לשון קם תחתיו דהיינו לענין לכתחלה ולענין הובאה והולכ' ס"ל להרמב"ם דאפילו לכתחלה א"צ דאין שם מעשה בגט דמעשה גט לא יתחיל אלא בנתינ' הגט לאשה הן בנתינת הבעל לאשה הן בנתינ' השליח לאשה משא"כ בנתינת הבעל לשליח דאין זה רק הכנה למעשה הגט ע"כ א"צ עדים רק להודיע אמיתת הדברים משום הכי הוצרך הירושלמי גם כן להחזיק השליח בעדים דהיינו לברר אמתת הדברים אבל בנתינה לאשה צריך עדים בשביל גוף המעשה דהוה דבר שבערוה ומ"מ עדות השליח ג"כ מהני במקום ע"א ולא מיבעיא בנתינ' הגט לאשה דהעדות אינו הכרח כ"כ אלא דוקא לכתחלה כיון שיש עידי חתימה פשיטא דהוה השליח במקום ע"א אלא אפי' בקידושין דשם צריך עדים אפי' בדעבד דהא אין שם שייכת עידי חתימה והוא דבר שבערוה ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ג דאישות שהשליח הוא עד אחד ובגירושין לא כתב רמב"ם דין זה דנלמד מק"ו כמו שזכרנו והטור חולק בענין שליחות הובאה דמדקדק מירושלמי דצריך ג"כ עדים כמו בנתינה לאשה נמצא דלדעת ר"ת והרא"ש דסימן קל"ג דאף בדעבד בבעל עצמו פוסל בלא עידי מסירה בנתינה לאשה ה"ה נמי בהבא' השליח דהוה פסול בלא עדים וחדא הם ע"כ הוקשה להטור על הרא"ש שכ' שהשליח במקום הבעל וכיון דהבעל פסול בלא עידי מסירה ה"נ בשליח ולא הוי אפי' ע"א וזה אינו דמ"ש מההיא דאמר לשנים גרשו אשתי דהן שלוחיו ועדיו וע"ז מייתי הטור שפיר מהרמב"ם דב' לענין קידושין בפ"ג דשליח נעשה עד ושם היה כמו עידי מסירה בגט להרא"ש ור"ת דפוסל בלא מסירה אפי' דעבד וכי היכא דלרמב"ם הוה בקידושין עכ"פ ע"א ממילא להרא"ש ור"ת ה"נ לענין גט מהני והשתא א"ש דברי הטור מכל הצדדים אלא שבדרישה כתב שרש"ל כתב על דברי הטור וז"ל דא"כ מה צ"ל ואין השליח משם השנים מאחר שכתב וצריך ליתנו בפני שנים ועוד מסתמא דומיא דלהחזיקו בפני ב' קאמר ומה שדייק הטור בפני ב' הוא דאינו עולה הא במקום א' עולה אין זה דיוק דה"ק אינו במקום ב' לפי הסברא שראוי להיות במקום ב' ומאחר שבמקום ב' לא קאי ה"ה במקום א' לא קאי עכ"ל ולק"מ על הטור דאדרב' נימא דהירושלמי קמ"ל בהאי מלתא דאין השליח משם השני להיות דדוקא במקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה ומה שהקשה דדומיא דלהחזיקו קאמר לפי מה שזכרנו ודאי שפיר הוא דומיא דלהטור גם בהובאה הוה כמו בנתינה לאשה ופסול אפי' בדיעבד בלא עדים לפי דברי הירושלמי ובתרוייהו הוה השליח נאמן כע"א ומעתה לא נשאר עלינו רק לתרץ דברי הרא"ש שכ' בשליח הנותן לאשה הוא עומד במקום הבעל ולמד מזה רבינו הטור דאפי' בע"א אינו עולה וא"כ קשה על הרא"ש מתלמוד ערוך דאמר לשנים קדשו לי אשה דאמרי' הן שלוחיו הן עדיו והרא"ש עצמו הביא זה בפ' האיש מקדש וזה ודאי קשה אמאי לא יהיה השליח כאן במקום ע"א דלא ידענא סברא לחלק בין שני שלוחים במקום שני עדים ובין שליח א' במקום א'. והנלע"ד לדקדק בדברי הרא"ש שכ' דכיון שנתרת בגט זה פרושו דממילא הוה דבר שבערוה ואין מועיל פחות משנים על מסירה דוקא מ"מ סיים הרא"ש דאין השליח משם שנים כיון שעומד במקום הבעל תיפוק ליה אפי' אם לא עומד במקום הבעל אלא יהיה נחשב כאיש אחד לא מהני דהא בעינן שנים דוקא משום דהוה דבר שבערוה ואפי' אם השליח והאשה מודים על הנתינה לא מהני בפני ע"א כמו בקדושין ע"כ נ"ל דמ"ש הרא"ש שהשליח עומד במקום הבעל אין פירושו מצד שאין לו נאמנות דנאמנות לא מהני אלא פירושו דל"ת דכאן א"צ עדי מסירה כלל אלא די בעדי חתימה דלא הצריכו עדי מסירה אלא כשהבעל בעצמו נותן לאשה לזה כ' שאינו כן שהרי השליח עומד במקום הבעל והוה דינו כמו הבעל עצמו דצריך דוקא לשני עדי מסירה ולא מהני אחד אבל באמת אם יש עוד אחר עמו מהני דהוה כאן ב' עדים כמו בקידושין דאין שייך כלל לנוגע כאן בדבר וכן משמעות דברי רמב"ם שזכרתי בסמוך שכתב שליח הנותן הגט יתננו בפני שנים והם יקראוהו תחלה כמו בנתינ' הבעל לאשה שהרי תחתיו הוא קם אין כוונתו שכיון שקם תחתיו צריך שנים אחרים אלא כוונתו שצריך לזה השליח כל מה שצריך להבעל עצמו הן שצריך לשנים הן לענין שיקראוהו תחלה שהרי הוא קם תחתיו וכל דיניו כמוהו אבל לעולם השליח נחשב במקום ע"א אליבא דכ"ע וכדעת הטור ובחנם עשה רבינו הטור מחלוק' עם אביו בזה במחילה מכבוד רבינו דבאמת כ"ע ס"ל דמהני שליח במקום ע"א ובזה אתיא הכל על נכון דלא כראיתי מחלקים בזה בדברי הטור בין הובאת הגט לנתינתו לאשה ולחלק בדברי הרא"ש בין עושה שליח אחד דאז אין נחשב לעד ובין עשה ב' שלוחים דאז יש שם עדות עליהם כל זה אין לו שחר והנכון כאשר זכרנו בסייעתא דשמיא:

סעיף יא

מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים הטעם לזה הוא נכון על הדרך שזכרנו בסמוך דלא מצד נאמנות הצריכו כאן שנים אלא דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ די באמירת השליח שנעשה כראוי שכיון שיש לפנינו גט חתום בשני עדים אמרי' דודאי נעשה כראוי ונמסר בפני ב' עדים כמו שאמרי' לענין הבעל עצמו בסימן קל"ג ונראה דאפי' אם השליח הוא קרוב לאשה נאמן בזה אף שלא נתקיים ההרשאה כיון שהוא נאמן אעפ"י שהוא ע"א ה"נ בזה וכן משמע פשוט דהא הש"ע כתב בסעיף כ"ז דא"צ הרשאה בשולח גט ובסעיף ל"ג כ' הנשים והקרובים כשרים כנ"ל פשוט ולא כמו ששמעתי קצת מגמגמים בזה להקל כ"כ בשליח קרוב וכן מוכח בסימן קמ"ב סעיף ד' שכ' בד"א שנתן לה בפני ב' כשאין השליח קרוב או פסול כו' עכ"ל והתם קאי דלא נתקיים בחותמיו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ומשמע דעכ"פ השליח שהוא קרוב נאמן כשאומר בפ"נ ובפ"נ כשאומר בפני ג' והתם קאי על הגט וכ"ש כאן בהרשאה ותו דאפי' אשה עצמה נאמנת לומר בפ"נ:

סעיף יג

כפל דברים הם בכאן כו' זה ודאי שסעיף זה נכלל במ"ש בסעיף י"א אלא שמ"מ יש כאן ב' פלוגתו' האחת אם שייך דבר שבערוה לענין מנוי השליחות דלרמב"ם אין שייך זה אלא בנתינה לאשה ולהטור הוה זה כמו הנתינה ממש ואפי' שניהם מודים במינוי השליחות לא סגי ומחלוקת השניה אי בודאי לא היו עדי מסירה בשעת נתינה לאשה מהשליח די בעדי חתימה והוא דעת הרמב"ם והי"א דפסול הוא דעת ר"ת והרא"ש כמ"ש הטור סימן קל"ג לענין הבעל עצמו ושליח הולכ' פירושו שהבעל עושה אותו שליח להולכה ושליח הובאה שהאשה אומרת לו הבא לי גיטי כדלעיל סימן ק"מ:

סעיף טז

שקפץ עליו החולי במהרה בטור כ' בחולי לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי ולא ידענא למה לא העתיקו כאן בש"ע:

סעיף יז

שיש בו נשמה כ' בטור וכן למי שהוכה מכות רבות אפי' שא"א להחיות מהן כגון ששחטוהו ברוב שנים וצוה שיכתבו הנט לאשתו כותבין ונותנין כל עוד נשמתו בו אעפ"י שבודאי ימות עכ"ל ובקצת ספרי' עוד חסר בבא זו:

סעיף כא

דעתו גם על הבן בטור כתב בזה יצטרפו האב או הבן עם אחד מהם להיות שלוחים וכתב רש"ל וז"ל ולא נאמר מסתמא אין אדם עושה שליח לבן במקום אב אלא דעתו היה על האב לא אמרי' הכי ודעתו היה על הבן כמו על האב ואיתא בזה פלוגתא בס"פ התקבל ופסק רבא הלכתא הכי ומהר"י קארו הקשה אמאי יצטרכו דוקא לאחד למה לא יהיו שניהם שלוחים הלא אב ובנו כשרים לשליח ולק"מ בודאי האב ובנו בשרים לשליחות אבל בסתם לא אמרי' שהיה דעתו על אב ובנו כי אם אחד מאחר דאיכא א' בהדייהו ולפ"ז מיושב מה הקשו עוד הלא בגמרא לענין כתיבה (נאמר) ולמה כתב לענין שליחות השתא לק"מ דמ"ה כתב דין זה גבי שליחות להודיע שאפי' בשליחות מן הסתם לא סגי בהנהו תרתי בלא צירוף א' עכ"ל ולא נתיישב בזה דמנא ליה להטור דין זה לחלק (לענין שליחות) בין סתם או לא כיון דליתא בגמרא:

סעיף כד

אין צריך אלא כו' פי' כיון שאומר בפני נכתב כו' נאמן על השליחות ולפי מה שבארנו לעיל דעת הטור הולכה הוה כקבלה וצריך דוקא עדים וכ"כ ב"י לדעת הרא"ש ולהלכה קי"ל להקל:

או נפסד והיא שעת הדחק כו' בתשובת ר"מ מינץ סימן קי"ד כתב שפעם אחת היה חסר בהרשאה ופיך כפי והיה כתוב בה ותהא ידך בידי ועשייתך כעשייתי וחשש שהבעל לא צוה להשליח לדבר לדבר מאומה רק לעשות המעשה ליתן הגט לידה ונתינה בלא דיבור לאו כלום הוא כמו בבעל עצמו ושאל את השליח האיך הי' דבור הבעל אליו ואמר דלא ידע מזה ולא רמי אנפשי' היאך היה הדיבור הבעל ע"כ פסק שם להחזיר השליח ריקם ולא ליתן הגט עכ"ל והנה כאן פסק רמ"א להקל בשביל פיסול של הרשא' ולי נראה תמוה מאוד על חשש דזכרנו בשם מהר"מ מינץ חדא לפי דבריו לא מהני מידי אף אם נכתב ופיך כפי דשמא על דברים אחרים אמר כן דהא לא נזכר תחלה שיאמר השליח לאשה ה"ז גיטך שתשלח לך בעלך ולא הוצרכו להזכיר זה בהרשאה אלא במה שיאמר הולך גט זה לאשתי כו' סגי דהשליח יאמר מעצמו דבריו להאשה שהוא השליח מבעלה דודאי בהלשון תן גט זה לאשתי נכלל זה דהיינו שיתן אותו לה כדינו של שליח והאי לשנא דפיך כפי אינו הכרח כלל אלא לרווחא דמלתא מוידיך כידי ועשייתך כו' ג"כ אינו הכרח לעיכוב אם לא נכתב דהכל נכלל בלשון שעשאו שליח ותו הרבה דינים יש לשליח כשנותן הגט להאשה אטו צריך הבעל להזכיר אותן הדינים כולן בשעת מסירה לשליח אלא הבעל סומך עצמו שיעשה הוא כל המוטל על השליח ותו דבודאי ט"ס בהרשאה הך חסרון דפיך כפי כמו שמצינו בשטרי חוב דאמרינן אחריות ט"ס הוא מטעם דלא שרי אינש זוזי בכדי ה"נ כאן דודאי לא שלחו בענין שלא יהא גט אלא סמך עצמו שיכתבו כל לשון הצריך לרשאה כמו בכל יפוי של שטרי חובות שאין המלוה מזכיר בפי' כל הלשונות השייכי' אלא סומך שהסופר יכתיב כל היפוים כ"ש בכאן שיהיו ב"ד אצל מסירת הגט מן הבעל לשליח והסופ' טעה ודילג לשון זה והוא אינו הכרח ועיכוב ע"כ נלע"ד שחומרא יתירה נהג זה הרב בזה וגם רמ"א שכתב כאן אם נפסל והוא שעת הדחק דוקא היינו במידי שיש בו פסול ממש כי כן מורה ל' נפסל משא"כ בהאי חסרון דפיך כפי דאינו אלא שופרא דלשנא בשעת הדחק אין חשש לעכב נתינת הגט כנלע"ד פשוט:

ויש נוהגין לכתוב כתב למקום הנתינה כצ"ל ופירושו שהרב המסדר יכתוב לאותו מקום שהגט ינתן שם באם יש איזה שינוי אם נהגו בדברים אחרים באותו מקום כגון ימחא באלף או כיוצא בזה כדי שלא יהא נדחה נתינ' הגט כ"ה בסדר גיטין:

סעיף כה

שאין קטן עושה שליח (כתב בד"מ) הרבה מקשי' מאי נ"מ בזה דאם הוא קטן אין קדושיו קדושין ואין לו נשואין אפ' מדרבנן כמ"ש סי' מ"ג (ואינה) צריכה ממנו גט (כו' עוד איכא למיחש שמא יגדיל קודם הנתינה ויתיחד עם אשתו) ולכן צריך דקדוק דהוה גדול בשעת עשיית השליחות דדלמא אחר השליחו' לה גט נתייחד עמה (והשליח יתן לה הגט אחד היחוד) דלא תנשא בזה לכתחלה משום דהוה ישן כדלקמן ומ"מ מאחר דאם ניסת בו לא תצא איכא למיחש לקלקול אם הוא קטן בשעת השליחות דאז אינו גט כלל לכן צריך דקדוק כנ"ל עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ למה לו למימר כאן הטעם שאין קטן עושה שליח תיפוק ליה מטעם חורבה זו דנקט רמ"א דהיא שייכא אפי' אם הוא עושה שליח ולעד"נ דלכאורה היה נראה דאף אם הבעל עצמו נותן גט ראוי לבדקו דשמא הוא קטן ויש כאן ממ"נ דהיינו אם הוא קטן א"צ לגט כלל כי אינה מקודשת לו ואם הוא גדול הרי הגט כשר ויש לחוש לחורבה דהיינו אם אתה נותן הגט מספק יש לחוש שמא יש לו אח שנשא אחות אשה זו המתגרשת ואותו אח ימות בלא בנים ונפלה לפני זה המגרש ויטעו לומר שאינה זקוקה לו כיון שהוא אחות גרושתו ובאמת אין הגט כשר וזקוק' יבמתו לו ועוד יש חשש חורבה דשמא יקדש זה המגרש אחותה או אמה ויסברו לומר שאין הקידושין תופסין כדין כל העריות ובאמת אין כאן גירושין כי לא היתה אשתו מעולם ושפיר תופסין הקדושין באחותה או אמה ואם כן ראוי שלא יגרש עד שיהיה ודאי גדול וכ"ת ה"נ לא יגרש עד שיבדקוהו זה ודאי אינו דלא מצינו כזה בשום פוסק אלא ע"כ צ"ל דלא חיישינן להנהו חורבות דאנן מוקמינן ליה בחזקת גדלות כיון שהוא בגדלות מצד שנותיו אנו אומרים דודאי גדול הוא מסתמא דדוקא באשה צריך בדיקה לחליצה אף על גב דהיא גדולה בשני' דשם יש חשש פסול בחליצה זו עצמה דשמא לא הביאה שערות משא"כ כאן דאין חשש בהך מעשה גט רק שאתה חושש שמא יבא חורב' בפעם אחרת לזה אנן סמכינן על החזקה דשנים דמסתמ' יש לו ג"כ סימני גדלות בשערות וא"כ שיש לפנינו ב' חששות בהך נתינ' הגט רק שאנו סומכין על החזקה די בכך בנתינת הגט ע"י עצמו שאז אין ריעותא בזה שלא מצינו איסור בזה אלא שיש חשש מצד א' אבל ע"י שליח שיש כאן ריעותא שאין קטן עושה שליח וזה ריעותא בהך מעשה עצמו וצריך אתה לסמוך על הממ"נ לא מסתבר להקל כולי האי כיון שאפשר ליתן בעצמו ע"כ כתב טור להצריך לדקדק אחריו כולי דמשמע דאינו מצד הדין:

סעיף כט

שלא יטיל בו שום תנאי תמה ב"י מאי שנא מאשה עצמה ותירץ דאפשר שידעו איזה עדים בקבלת הגט ולא ידעו בתנאי ואזלי ומסהדי שהגיע הגט ליד שלוח' ונמצא גט בטל וזה דחוק דמאן דידע בנתינת הגט ידע ג"כ בתנאי דהא באותו פעם נעשה התנאי ומו"ח ז"ל פי' דתוכל האשה לומר לא מניתי שליח זה אא"כ יקבל לי בלי שום תנאי ולפ"ז אם אמר בפי' לשליח שיקבל הגט אפילו אם יאמר תנאי יכול הבעל להתנות תנאי:

ויהיו החתימות ניכרות כו' בטור כתב בשם הרי"ף אבל נכון שלא תעשה האשה שליח לקבלה כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן נכרת במקום כתיבת הגט בעדים שיכירו חתימת כל הג' דיינים וצריך הג' דיינים שהם בשע' נתינה שיכירו החתימות בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימו' שיקיימהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימ' מכולם וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה ע"כ כן הנוסחא בטור של ב"י ונראה פרושו דהעדים חותמין על שטר הרשא' שליח קבלה ושם מקיימין ג' אנשים את חתימות העדים וצריך באמת שבמקום כתיבת הגט שהב"ד דלשם יכירו כל הג' החתומים על הקיום של הב"ד שקיימו חתימות עידי הרשאה והיינו שהחתימו' של ג' המקיימי' יהיו ניכרות שלשתן לפני ב"ד שבמקום כתיבת הגט ולא יסמכו על מה שיקיימו את חתימת המקיימין דרך ההולכה מעיר של הרשא' לעיר של כתיבת הגט דהיינו שסמוך לעיר הרשאה יקיימו חתימות של ב"ד המקיימין ההרשאה ואח"כ יקיימו בעיר אחרת אותן שיקיימו קיום וכן בעיר אחרת עד עיר של כתיבת הגט דשמא ע"י גלגול זה לא יכירו החתימות של המקיימין כולן רק ב' מהם ואע"ג דבדיני ממונות סגי בזה מ"מ בגט ראוי להחמיר שצריך דוקא להכיר כל הג' דאי לא יכירו רק ב' מהם הוה השלישי כאלו אינו כלל ואנן בעינן קיום שטרות בג' וכאן לא הוי קיום רק בב' כיון שאין מכירין את השלישי ע"כ שמקום הגט יכירו כל הג' המקיימי' ההרשאה וזה אינו מצוי ברוב פעמים כן הוא פי' הדברים וב"י הקשה כאן קושיו' ולא תירץ כלום כי לא נחית לפ' הדברים ע"ד שזכרנו ובפרישה פי' הדברים דצריך שהג' דיינים של הגט שראו הנתינה יהיו חתימתן נכרת בכל המקומות כדי שיהיה לה ראיה כשתרצה להנשא וזה אינו מצוי ברוב פעמים ולא מסתבר לפ' כן דכל שהגט נכתב וניתן כראוי ודאי א"צ להכיר במקום שתרצה להנשא כל הג' שיהיו אצל הנתינה דאף בשנים מהם סגי שאין זה אלא לראיה שניתן הגט כדינו וכמ"ש בסי' קנ"ב סעיף א' דאפי' אין גיטה בידה תינשא ע"פ ב' עדים משא"כ לפירושנו דקאי על נותני הגט שצריך שהם יכירו בשעת הנתינה את כל ג' המקיימים עידי הרשאה שזהו עיקר בשעת נתינה ולא סגי בגלוי מלתא ותו קשה דאם באת לחוש במקום שתרצה להנשא הא ודאי שתקח האשה הגט מן השליח אפי' בינו לבינה ויהיה לראיה להינשא בו ואינה צריכה יותר להודיע לכל אם נתגרשה ע"י עצמה או ע"י שליח לקבלה אלא גיטה מוכיח עליה ואף אם אין גיטה בידה כגון עכשיו שנוהגין שהרב מקרע הגט אחר הנתינה ויש לה כתב משני עדים שנתגרשה א"צ יותר וכאן אין עסק מזה כלל אלא מיירי מדינים ששייכים בעיקר נתינת הגט:

שנכון להחמיר ז"ל הטור בשם הר"ר פרץ הנה פרשנו דין שליח לקבלה אבל (נכון) שלא תעשה אשה שליח לקבלה שאין אדם יכול לצאת חובתו נקי כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן ניכר' במקום כתיבת עדים שיכירו חתימות כל הג' דייני' וצריך שהג' דיינים שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימות מכולן וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכן נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבל' ע"כ עכ"ל וכ' מו"ח ז"ל בתשובה על א' שהיה עתים חלים ועתי' שוטה וחלומתו היה מעט והלך למרחוק בשטותו ונתעגנה אשתו אם יש לה תקנה לעשות שליח קבלה במושב ב"ד שהבעל רגיל להיות שם כשיבא שם בעת חלימתו יכתוב גט ויתנו ביד שליח קבלה ויודיעו אב"ד אח"כ שבשניהם קבל השלי' הגט להאשה והשיב דלא החמיר הר"ף הנ"ל בטור אלא בשהשליח הולך מעיר לעיר עד מקום הבעל דיש לחוש שמא לא יכירו כל ג' דייני הקיום אבל בזה דעושה שליח קבלה במקום כתיבת הגט וחוזרת למקומה דאין מקום לחשש זה אין להחמיר עכ"ל באמת אין יסוד לחלק כנ"ל אלא שבלא"ה נראי' הדברי' שלא נעשה חומר' זו של הר"ף דרך גזירה כמו תקנת רבינו גרשון בדברים אשר גזר כגון שלא לגרש בע"כ וכיוצא בזה דהחליט הדבר לאיסור גמור ולא יועיל שום ענין לבטל הגזיר' משא"כ כאן לא בא הר"ף אלא לתת עצה נכונ' כן משמעות לשונו שכ' לכך נכון להחמיר ולא אמר בכך (להחמיר אלא מכח שא"א למצוא כל אלה) ויקש' מאד (אבל) בנדון דידן שפיר דמי לעשות שליח לקבלה בכל הדינים הנזכרים בו ויש עדות ברורים על שמכירים חתימות הג' דיינים שהיו שם בשעת מעשה השליח וכתיבת הגט לנתינתו לידו של שליח קבלה אין עון אשר חט' בזה:

שלא לגרש ע"י שליח לקבלה כתבתי בסמוך לפני זה הטעם וגם רש"ל כ' שכן נוהגין:

סעיף לג

ויש פוסלים אף בנתקיים מחלוקת זה הוא בטור בין רמב"ם להרא"ש וביאור דבריו דהרמב"ם ס"ל בפסול מד"ת ולא נתקיים הגט בחותמיו אלא סומכין על דברי השליח שאומר בפני וכו' דאז הגט בטל כלומר ואין לו תקנה ומ"ה הוסיף הטור על לשון הרמב"ם שכ' אינו גט ובטור הוסיף תיבת כלל להורות שהרמב"ם ס"ל דאין לו תקנה עוד ואינו כן דעת א"א הרא"ש שכ' בפסולי' מד"ת פסולים להביאו משמע דגוף דגט כשר ונ"מ אם יתקיים עוד בחותמיו ואח"כ כתב דהרמ"ה ס"ל אפי' בא"י שאצ"ל בפ"נ כולי פסול זה להבאת הגט וא"א הרא"ש ס"ל שאין פסולין אלא בח"ל שצ"ל בפ"נ כו' אבל בא"י כשר להביאו ויש להקשות הלא גם הרמב"ם דס"ל כהרמ"ה דהא כתב בנתקיים בחותמיו דפסול אם הביאו והיינו כמו א"י בלא נתקיים בחותמיו והיינו כהרמ"ה ולמה הוצרך להביא דברי הרמ"ה ושהרא"ש חולק עליו היה לו לכתוב פלוגתא דהרא"ש גם בזה על דברי הרמב"ם שהביא מעיקרא לענין ביטול גט נראה כוונת רבינו הטור דאפשר דבזה מודה הרא"ש לרמב"ם דמה דפסול לרמב"ם בנתקיים היינו דגזרינן אטו לא נתקיים דשמא גם בלא נתקיים יבואו לסמוך על זה הפסול מד"ת אבל בא"י דאין שייך גזירה זו מודה רמב"ם דכש' מ"ה לא פסל הרא"ש אלא בח"ל דמשמע אפילו בנתקיים והיינו מטעם גזירה כמו שזכרנו ע"כ הביא הפלוגתא על הרמ"ה שבתב בהדיא אפי' בא"י והרא"ש חולק עליו זה נ"ל נכון מאוד ומתורץ תמיהת ב"י שלא פי' כמו שזכרנו וכתב שדברי הטור הם מעורבבים ובדריש' פי' שהרא"ש חולק על הרמב"ם בתרתי ותירץ מה שהכניס הטור לדברי הרמ"ה לתוך פלוגתא דרמב"ם בתירוץ דחוק ודרך חידוד ופלפול שלא ע"צ האמת והנכון כמו שזכרנו בס"ד וכ' הרב המגיד דמה שכתב הרמב"ם שהפסול מד"ת אין סומכין עליו בעדות הגט כלל הטעם שאפי' בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן וכן נראה קצת מן הגמ' בסנהדרין כחשוד על העריות דאינו נאמן על עדות אשה לא לאפוקי ולא לעיולי עכ"ל ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן במקום שצריך לסמוך עליו בקיום הגט ובדרישה כתב שהרא"ש נחלק על הרמב"ם בזה ובא להקשות על הרא"ש מחמת טעם הרמב"ם שזכר הרב המגיד ובמחילה מכבודו אין זה אלא כי ניים אמר להא שמעתא דאין בזה מחלוקת כלל בין רמב"ם להרא"ש אלא יש מחלוקת אחרת על הרמב"ם גם בזה דהיינו שהראב"ד חולק וכתב וז"ל ולא ידעתי מאין הוציא זה דעבד נכרי פסול בגמ' לפי שאינו בתור' גיטין אבל מי שחילל שבת או בא על א"א למה יהיה פסול להביא גט והלא ישראל גמור הוא לכל דבריו עכ"ל ובזה צריך לתרץ הא חשוד על עריות פסול לעדות אשה כמ"ש ה' המגיד ונראה דלק"מ דשאני הכא דהגט מוכיח ע"ז וכעין שאמרו ספ"ב דגיטין אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלך בשרות להביא את הגט ואמרי' שם מה בין גט למיתה ומתרצינן שם הטעם דגיט' מוכיח עלי' וא"כ לק"מ מההיא דסנהדרין שזכר ה' המגיד דשם אין שם גט אלא בא להעיד בפיו ובזה ודאי אינו נאמן וזה ברור לפי ע"ד:

סעיף לח

אא"כ חלה או נאנס נראה דלענין אמר לו לחתום הגט לא מהני אלא או נאנס להתיר לומר לאחר לחתום דהוי מילי וכמ"ש לקמן סעיף מ"ג:

סעיף מב

לטלו מיורשיו נראה הטעם דשליח א' נגד הב' הוה כבעל נגד השליח לפ"ז אפי' השליח הב' הי' יכול הא' לבטלו וליקח אצלו הגט דאם תאמר שנסתלק הא' לא הוה לו לחזור ליטלו מיורשי שני ולגרש בו אלא ודאי דהשליח הא' הוא ממש במקום הבעל שהרי כתב לו ידך כידי כו' וכאן לא נתכוין אלא שליח כיון דמת חב' הוה הגט בטל באלו מת הבעל:

סעיף מג

משום דה"ל מילי פי' דהא אין מוסר לו שום דבר לאפוקי בשליח להולכ' הוא מוס' לו הגט וגם אם האשה עושה שליח להובא' לא היה מילי כיון דגמר השליחות נעשה ע"פ הבעל שמוסר הגט עפ"ד והיש מתירים היא הטור בשם הרא"ש שכתב וז"ל דלא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום הגט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו אבל כשאומר לו בהדי' לומ' לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן כאומר לשנים אמרו לפלוני כו' עכ"ל וכבר כתבתי בסי' ק"ך סעיף ד' דהך לקמן הוא ט"ס וצ"ל לשמואל ורש"ל כת' כאן וז"ל ולא מצאנו בס' הטור לקמן אלא בח"מ לענין מתנה בסי' רמ"ך ולא כתב שם אמרו לפלוני וכו' אלא הבי' בסתם אומר אמרו דכשר במתנ' מ"מ ש"מ דאומר אמרו לא מקרי מילי ומ"ה כשר במתנ' והוא דעת רמב"ן דכיון דאומר אמרו לא הוה מילי לפיכך דוקא בגט פסול מטעם אחד כיון שלא שמעו מפי הבעל לא הויין במקומו ואינו מקוים וכתב להטור גופי' לא ס"ל כרמב"ן אלא בגט פסול מטע' אחר דמשו' כסופא דסופר כדלעי' סי' ק"ך ומ"ה כשר במתנ' בכל ענין א"נ י"ל דס"ל כרמב"ן ולפסו' בגט בכל ענין ומ"ש כאן אבל כשא"ל בהדי' לחתום ה"ק יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסו' גבי גט מטעם אחר דבעינן וכ' לה אבל דוחק הוא עכ"ל וכאשר הגהתי נראה עיקר וכמו שזכרנו בסי' ק"ך באר היטב מה שצריך לכאן ע"ש:

סעיף מה

במקום פלוני פירש"י שאינו רוצה שילעיזו עליו במקו' אחד וקפידא הוא עכ"ל:

אלא בעלי' נרא' הטעם בזה דלא הוה קפידא אלא באמר אל תתנוהו כו' כיון דאין טעם מסתבר למה אינו רוצ' בבית וכן להיפך ע"כ מסתמא לא הוה קפידא עד שיאמר כן בפירוש וכן בשמאל משא"כ כשאומר במקום פלוני הוה קפידא אפי' בסתמא כיון שיש טעם נכון ע"ז כמו שזכרנו בשם רש"י ובפריש' נתן טעם משום דקי"ל שאומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עלי' וכמ"ש הטור ס"ס רי"ד בח"מ מ"ה לא הוה שינוי מעליא אם לא דאמר אלא עכ"ל ותמוה הוא מה יעש' בימין בזה:

סעיף מו

אלא בימינך דמדלא אמר סתם בימין משמע על ימין דידי' דוקא ולא ימין אחר ואפי' חלה לא מהני בזה כיון דאמר אל תתנו אלא כו' גרע טפי מאת הולך:

סעיף מח

בתוך הזמן אינו גט זה דברי רמב"ם וכתב הטור משמע מדבריו שלא יקדים אבל יכול לאחר ונ"ל הטע' בזה דאיתא בפ"ב דגיטין י"ח כתבו' לגט ואנחי' בכיסי' דאי מפייס' בקטטות שביניהם תיפייס לא מקדים אינש פורענות לנפשי' פירש"י לא רגילי אינשי למעבד הכי לאנחי' בכיסו דכיון דלא ניחא לי' בגרושין פורענות הוא לגבי ולא מקדים לי' עכ"ל מ"ה כאן נמי מדלא צוה לתנוהו תכף ש"מ דלא ניחא לי' ע"כ בודאי קפיד הוא שלא יקדמו הזמן ולפ"ז נראה באומר תנוהו לי היום יכול לאחר ולנותנו למחר דכאן לא חזינן דלא ניחא ליה בגירושין וצ"ע לענין מעשה:

סעיף מט

אינו גט דגם היא מקפדת שלא ילעיזו עליה למקום ההוא ובהבא לי גיטי בסיפא דהוה גט כתב הרב המגיד בפ"ו הטעם לפי שהאשה מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקו' אחר כשר עכ"ל לכאורה משמע ביאור דבריו דכיון שהיא בודאי אינה מקפדת על שינוי המקום וא"כ אם (לא) קבלה היא עצמה אלא זרק לתוך חצרה אינו גט כיון דלא הוה שלוחה בזה אלא דקשה ע"ז דלמה לו להמ"מ לכתוב בזה שהאש' מתגרש' בע"כ דא"צ כאן בזה אלא היא סברה וקבלה לפי זה אלא נראה דה"ק כיון דהאשה אינה יכולה לעשות שליח להולכה אלא דמועי' אם מסכי' הבעל לזה ונותן אדעתא דהכי ממילא שויה איהו שליח להולכה וע"כ אין אנו משגיחין במקום שהיא מקפדת דהא יכול לגרשה בע"כ וא"כ אפילו זרקו לחצרה מגורשת ונראה דאפילו לפי מנהג מדינותינו שאין מגרשין בע"כ של אשה בכה"ג הוה גט אפילו היא מקפדת כיון שכבר נתרצית אלא שמקפדת במקום בזו לא תיקן ר"ג שלא לגרש בע"כ:

סעיף נא

ה"ז לא ישלחנו כו' זהו ל' הרמב"ם ובמשנה אמר לו טול ממנה חפץ פלו' לא ישלחנו ביד אח' שאין וצונו שיהא פקדונו ביד אח' ומפ' הרמב"ם במשנה שלא הקפיד שיטול החפץ קודם נתינת הגט לכתחלה לא ישלחנו ביד אח' אלא שאם עבר ושלחו ביד אחר הוה גט ונמצא דמשנה לא מיירי אלא מלכתחלה וזו היא שאמר כאן בסיפא אמר לה תן גט וכולי והטעם הוא דאע"ג דלא הקפיד בפי' נטילת חפץ מ"מ כיון שזכר נטילת החפץ בשעת שליחות הגט יש לו לגט קצת שייכות בחפץ ויזהר לכתחלה שלא יתן הגט עד נטילת החפץ אבל אם הקפיד על נטילת החפץ תחלה אז אפילו דעבד לא הוה גט אלא דאם נתנה החפץ תחלה אפילו להשליח השני סגי בכך ומזה לא מיירי המשנה אבל התוספות בשם ריצב"א והרא"ש מפרשים המשנה על דעבד דאפי' בדעבד פסול אם שלחו ביד אחר דהיינו אפי' נתנה החפץ תחלה ליד השליח השני פסול כיון שלא בא ליד השליח הראשון קודם נתינת הגט אין מועיל מה שנתנה להשני ואם לא הקפיד על נטילת החפץ לא הוזכר במשנה ממילא מותר לכתחלה לשלחו ביד אחר כיון דאין תלוי זה בזה וזהו שכתב הטור לדעת הרא"ש באם הקפיד כולי לפיכך יכול לשלחו ביד אחר פי' הגט ישלח ביד אחר אפילו לכתחלה ויכול אח"כ לילך וליקח החפץ כדי שלא יעבור על דעת משלחו בזה אבל אין הגט תלוי בזה אע"ג שהזכירו בשעת נתינת הגט ה"ל שלי' לשני דברים כל חד מלתא אחריתא ובזה מבוארים דברי הטור שפי' ואתיא שפיר מה שכ' ב"י על מ"ש הטור שהרא"ש ס"ל שאפי' לכתחלה ישלח ביד אחר אם לא הקפיד חולק על הרמב"ם כזה שאין הוכחה בדברי הרא"ש כזה אלא (ממה) דכתב דמתניתין איירי דשקול חפץ והב גט משמע ליה דמתנית' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא כדא"ל שקול חפצא והב גיטא הא אלו א"ל הב גטא ושקול חפצא מותר לשלוח ע"י אחד עכ"ל הדברים מבוארים עפ"י מה שכתבתי וההיתר הזה היינו מצד הגט ויקח אח"כ החפץ אבל לא עלתה על דעתו להתיר ליקח החפץ ע"י אחר ומו"ח ז"ל הבין דברי הב"י שגם בלקיח' חחפץ יש היתר לשלוח ע"י אחר ותמה ע"ז שהרי אמרו בגמרא זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעים שאין השואל רשאי להשאיל ודחק לתרץ אליבי' דהכא מותר לשלוח החפץ ע"י אחר כיון דגלי דעתי' דלא קפיד אחפץ שיהא ביד האשה לאחר הגט ה"ה דלא קפיד שיהיה ביד אחר ומתוך כך דחק לפרש דברי הטו' שכתב וא"א כתב כסברא הראשונ' קאי על תחילת הדברים אבל בזה גם הרא"ש ס"ל כרמב"ם דאסור ותמוה מאוד שהרי גם הטור כ' סעי' זה דאם לא הקפיד כו' לפיכך יכול לשלחו ביד אחד משמע אפי' לכתחלה אלא הדברים כמו שזכרנו דהרא"ש חולק בשני דברים והטו' אחריו וב"י לא מיירי מהיתר שליחות החפץ כלל כמו שזכרנו:

סעיף נג

תצא והולד ממזר זה דברי רמב"ם בפ"ז והטעם דכל שלא נתקיי' מחזקינן כאש' איש גמור' ואע"ג שקיום שטרו' דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת וחתימות העדים אינן מצויים העמידנ' על חזקת' שהוא א"א אבל כשאבד הוה ספק גט דדלמא אי הוה גט קיים הי' מתקיים בחותמיו כ"כ ה' המגיד ויש להקשות בק"ו להיפך דמה כשהגט עדיין לפנינו אלא שאין מקויים ואפשר היום או למחר לקיימו ואע"ג דאין עדים מצוים מ"מ יש אפשריו' שיבואו עדים ויקיימוהו אפ"ה אין משגיחין בגט ומשוינן לה א"א גמורה מחמת החזק' שלה כיון שהבעל מערער כ"ש אם אבד הגט והבעל מערע' ואומר מזויף הי' וא"א בעולם לקיימו נימא דהוה ספק מגורש' כיון דאם היה קיים הי' אפשר לקיימו אין זה אלא תימה דאם באמת קיים הוה אינו גט ובאבד נימא שמא אם הי' קיים כו' וי"ל דכשהוא בכאן ואינו יכול לקיימו גרע טפי דאם אמת הוא הגט תלך לשם ותקיימו ומדלא עשתה כך ודאי זיוף הוא משא"כ באבד אין הוכחה להוציא מידי ספק וגם בזה אינו מיושב שפיר דמזה אין כ"כ הוכח' לעשות הולד ממזר בפרט אם הוא במקום רחוק שא"א לה לילך לשם לקיימו ונראה דממזר ספק קאמר וכ"כ ב"י דלא הוה אלא ספק ממזר אלא דק"ל ממ"ש הגהו' מרדכי בקידושין לענין שטר שחתומין עליו ב' עדים שפלוני קידש פלונית ואינו מקוים והיא מכחשת דאין כאן קדושין כלל ומביא ראי' דתקון זמן בגיטין משום (שמא) יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יחפה שיכתב גט לעצמו ויחתום עדים כרצונו ואע"ג האשה מודה ואין שם הכחשה מ"מ כיון דמוכח להצל' עבד אנן טענינן מזויף הוא אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא אמרי' קיום שטרות דרבנן אלא דאוריית' בעי קיום ובלא קיום חספא בעלמא הוא ע"כ והשתא כיון דכתב רמב"ם כאן דאם נאבד ה"ז ספק גט אכתי תקשה לך קושית המרדכי שמא יחפה על בת אחותו דהיינו שיכתוב לה גט ויחתו' מעצמו עדים וירא' הגט לפני אנשים ואח"כ יאבדנו במזיד ויאמר שגט בשר הי' והנאבד באונס נמצא נשאר הדבר ספק ולא ימיתוה ב"ד מספק וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וצ"ע רב ליישב דבר זה:

סעיף נד

ואמרוהו נאמנות דבמקום שאומר השליח בפני נכתב כו' לא משגחינן תו בערער הבעל ואומר מזויף ואין כאן קלקול הכי אמרי' ספ"ב דגיטין:

וי"א שאינן נאמנות הטעם כיון שבשאר פעמים אין אומר בפני נכתב כו' ואי אתי הבעל לערער משגחינן בי' וא"כ יש לחוש שהאשה שהיא שנאה תכוין לקלקל' דהיא לאו גמירא דינא וסבורה שגם בזו יכוין הבעל לקלקל אף ע"פ שיאמר בפ"נ כו':

סעיף נה

נתקיים בחותמיו דשליח קבלה אינו עדיף מאשה עצמה שאינ' נאמנת בלא עידי חתימ' ומסיר' אם טוען הבעל מזויף הוא:

אינו נאמן כיון שהוא מודה דעכ"פ נתנו לו בתורת שליחות ואין כאן הוכחה דלדיד' הוה יהיב ליה:

וי"א דוקא כו' כ"כ הטור בשם הרמב"ם דס"ל דמהני עדים שראו תחת ידו ולא בעינן דוקא יוצא מתחת ידו והב"י כתב דפשיטא לכ"ע ל"צ תחת ידו כיון שהשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו ולפ"ז מה שסיים הטור אה"ז וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה לא קאי על מה דסמיך לי' דהיינו אין הגט בידו אלא אמ"ש רמב"ם תחל' שהשליח נאמן בכל ענין פי' אפי' אם הם בעיר אחת והיינו דפסק כרב חסדא כמ"ש ב"י ע"ז חולק הרא"ש דפסק כרב הונא והיינו כסברא ראשונה ותמוה היא לכאורה דהא כתב הטור בתחלת דין זה עשתה שליח לקבל' בעדים והגט יוצא מתח' ידו כו' משמע דדוקא מתח' ידו בעינן וא"כ ודאי מ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה ודאי קאי גם ע"ז דהרא"ש כ' בהדיא וז"ל דאינהו מיירי כשהגט כיד השליש כו' ובד"מ כ' ע"ז וז"ל וכ"כ בח"מ סי' נ"ו דאין שליש נאמן אלא בעוד ששלישתו בידו ולא כדברי ב"י דכ' דאין חילוק בדבר עכ"ל ובאמת נכונים דברי ב"י דכיון שראו עדים הגט ביד השליח והוא שליח לקבלה ה"ל כאלו יצא מיד האשה ואין זה דומה כלל לשליש דממון הנזכר בח"מ דשם אין שייך כן וגם מ"ש הטור בתחילת דין זה שהגט יוצא מתחת ידו לא בא לומר דוקא שבפנינו תחת ידו עדיין אלא לאפוקי אם נאבד וראיה לזה שהרי גם רמב"ם פי"ב כתב יצא מתחת ידו ע"כ נראה שאין כן ב' דיעות והאי י"א שמביא רמ"א ליתא כלל:

ואם האשה אומרת כו' נאמנת במגו דהבעל מסרו לידה והיינו אפי' אם הגט ביד השליח דתוכל לומר נתנו לי והפקדתיו ביד השליח וי"א דוקא יוצא מתחת ידי אשה דאז יש לה מגו דוקא:

סעיף נו

ה"ז ספק מגורשת דיש לנו לומר חזקה שליח עושה שליחתו ואמרי' בגמ' פ' התקבל דלחומרא אמרי' חזקה עושה שליחותו ולא לקולא:

אפשר שתעיז פי' אע"ג דקי"ל אשה שאומר' לבעל גרשתני נאמנ' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ דליכא דקא מסייע לה משא"כ כאן:

סעיף נז

שליח קבלה כו' הוא לשון הרמב"ם המכוין מדין זה שהשליח שלחו בפני עדים להאשה והאשה ראתה גט זה ביד אדם אחד ולא הגיד לה שהוא שליח מן שלוח' אלא סתם נטלתו ממנו ואינ' יודעת אם נתקיים שליחתו של שליח לקבלה שעשתה היא ונתגרשה בקבלתו של שלוח' או אפשר שלא נתקיים אותו שליחות אלא הבעל שלח לה הגט עי"ז היא מגורשת מ"מ דאף אם הוא שליח בעלה הוה שליח להולכה ונתגרשה עכ"פ משהגיע לידה וזהו לדעת רמב"ם דהשליח נאמן (כשהבעל טוען לפקדון נתתי) כמ"ש לדעה קמייתא דסעיף כ"ה אבל לי"א דשם (דהבעל נאמן אם הם בעיר א') הוה הדין כן באינה בעיר אחת (דבעיר א' חיישי' שמא יאמר הבעל לפקדון נתתי ויהיה הבעל נאמן ואינה מגורשת) ואיני יודע שום חידוש בדין זה והרב המגיד כתב וז"ל ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש ב' עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה א"צ לידיעה כיצד בא לידה עכ"ל ולא נתיישב לי כלל מאי קמ"ל בזה דהא אף אם לא (כא) כלל לידה אלא דנאבד מיד השליח ויש עדים שראוהו בידו והוא שליח קבלה היא מגורשת כדמשמע בסעיף הקודם לזה דאין חשש באבד אלא באין ב' עדים וכאן יש ב' עדים מה לי אח"כ להגעת ידה ולידיעתה וצריך לדחוק ולומר דקמ"ל דל"ת כמו בשטרות של ממון שהם מקיימים והלה טוען שהוא מזויף וזה אומר איני יודע אם אתה חייב לי דודאי ל"מ הקיום וכאן שהגט יוצא מיד' והיא אינה יודע' באיזה אופן ואפשר שהוא מזויף לגמרי וזה גרע משאר שליחות קבלה שהגט תחת ידו שהוא טוען ברי קמ"ל דאפ"ה מהני הקיום כיון שהשליח היה ברור לו ובפרישה כ' על מ"ש הטור וכ' הרמב"ם אפי' בפני נתנו השליח לגירושין כו' וז"ל בעל פרישה ז"ל מ"ו (היינו רש"ל) באמת שאין חידוש גדול מאחר שבעל מודה שנתן ליד השליח לגרושין עכ"ל ר"ל שאין חידוש במ"ש אפי' אמרו בפני נתנו לשלי' הואיל שגם הבעל מודה שנתנו לידה עכ"ל ואתה רואה שאין כוונת רש"ל כלל לפי מה שהבין בו בעל הפרישה שאין נתיישב כלל אלא ברור לי שרש"ל לא כ' דברים אלו בטור אחד דין שקאי עליו בעל הפרישה אלא מ"ש הטור אח"כ דברי הרמב"ם האלו שאנו עוסקין בו שכאן אין חידוש כמו שזכרנו וע"ז כתב דברים אלו ולפי מה שזכרנו ניחא קצת אבל יפה כתב רש"ל שאי כאן חידוש גדול:

סעיף נט

השולח גט לאשתו ביטלו כולי נלע"ד דאם השליח עצמו ביטל שליחותו ואמר שהוא מבטל השליחות והיא ק"ו מבעל המשלחו שיוכל לבטל השליח לא כ"ש הוא עצמו וראיה לזה ממה דאמרי' בפ' התקבל באו' התקדשי לי לאחר ל' יום וחזרה בה בתוך ל' יום ר' יוחנן אמר חוזרת דאתא דבור ומבטל דבור ובפ' השולח מייתי לה ופירש"י דתחלה היתה מתקדש' ע"י דבור שנתרצה בקידושין אתי דבור דחזרה ומבטל הדיבור ואמרי' שם דטפי סברא לומר בגט דדבור מבטל דבור מגבי שליח והנה שליחות השליח הוי כקדושי אשה שגם השליח נעשה שלוחו ע"פ מה שנתרצה תחלה להיות שליח אתי דבור דחזרה ומבטל דבור דתחלה ומייתי התם הרבה מילי דדבור מבטל דבור וכבר ראיתי מי שטע' בזה לומר דאין שליח מבטל שליחותו ע"פ עצמו כיון דלא מצינו דבר זה ובאמת גמרה ערוכה היא כמו שזכרנו ומבואר עוד דבר זה בדברי ריב"ש שמביא ב"י ס"ס ק"מ וז"ל אבל שלא בשעת נתינת הגט אין שליחות האשה מתבטל מפני דבורו של בעל וגם מפני רצון השליח להיות שליח להולכה לא נתבטל שליחות הקבלה דאי הוה שליח להולכה כ"ש דהוה שליח קבלה דהא א"א להולכה בלא קבלה כו' עכ"ל משמע דאי לאו האי מלתא דבכל הולכה קבלה אלא הוה עקירה לשליחות קבלה הוה שליח בטל לגמרי מפני שהוא עצמו מתבטל שליחותו ואע"פ שעדיין לא נמסר הגט לידו:

אפי' בתוך כ"ד ק"ל במה דאמרי' דיש השולח הגיע לידה אין יכול לבטלו ופריך פשיטא ואמאי לא מתרצינן דקמ"ל דאפי' תכ"ד וצ"ע:

סעיף סא

יכול לכתחלה לבטל כו' בטור כ' אפי' לא ביטל כ"א בפני ב' מן השוק אלא מבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה (ונ"ל) דודאי ההיתר ביטל בפני השליח הוא יותר טוב מביטל בשנים אחרים בלא בפני השליח כמ"ש בסעיף ט' אלא דכאן קמ"ל דמפני השליח א"צ לצרף אליו כלל וכתב דבר זה כאן שיש לטעות מדאמרי' בגמ' זה שלא בפני זה משמע אבל מן השוק עכ"פ בעינן שיהיו בשע' ביטול השליח ויש סברא לזה דהא עכ"פ חפץ הוא בנתינ' הגט אלא שלא יהי' ע"י זה כ"א ע"י אחרים מן הו' א"כ בודאי אינו מקפיד כל כך אם יעבור זה ויתן אותו אלא דניח ליה בנתינת האחרים וע"כ צריך שיהי' שם שליח א' וכל שמבטלו הוה ביטל הגט לגמרי פשיט דא"צ אלא בפני השליח לבדו ובדרישה האריך בחנם בזה:

לבטל זה שלא בפני זה בטור כ' ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה דכיון שאפי' אם ביטל כולן שלא בפניהם הוה בטל נפיק מיניה חורבי' דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה ומנסבא בי' עכ"ל וכ' ב"י לשון זה קשה בעיני דמאי איריא לבטל כולן שלא בפניהם אפי' לבטל א' מהם שלא בפניו אסור לכתחלה משום דנפיק מיניה חורבה ומ"ה לא הביא כאן בש"ע ולע"ד דברי הטור נכונים דה"ק שאם אמר לי' אחד מכם יהיה שליח יכול לבטל כל הט' בכל אחד בפניו אלא שלא בפני חבירו כיון שאין מבטל אלא שליחותייהו ונתינת הגט יהיה ע"י העשירי אבל אם בא לבטל גם העשירי שהגט בטל גלי דעתיה שמה שביטל היה ג"כ דעתו שיתבטל גט לגמרי אלא (מה שלא אמר להם שהגט יהיה בטל מפני) שסמך עצמו בביטול בפני כ"א בפני עצמו שאח"כ יבטל גם בפני האחרים (עד שיהיו כולן בטילים ויהיה ביטול הגט ממילא) בזה ודאי גזרינן שמא יבא לבטל כולן שלא בפניהן ויסמוך עצמו שאח"כ ידוע להם שביטל שליחת' ונפיק מיניה חורבה שבתוך כך ילך א' מהם ויתן הגט וגזירה זו אינה שייכה אלא במבטל כולן זה שלא בפני זה כיון שאנו רואין שסמך עצמו על מה שיבטל אח"כ בפני אחרים ה"נ יסמוך עצמו על מה שיודיע לאחרים אבל במבטל קצת מהם זה שלא בפני זה אין כאן גזרה שמא יבטל שלא בפניה' דאמאי ניחוש לזה כיון שאין אנו רואין שסומך על מה שיעשה אח"כ ודאי אין גוזרין בפניו אטו שלא בפניו כנ"ל ברור פי' דברי הטור ואלו נחית רבינו בעל הש"ע לדברינו אלה ודאי היה קובע' בש"ע וראיתי דברי' בזה ולא תירצו מ"ט לא גזרינן גם בביטול מקצתן זה שלא בפני זה אטו שיבטל שלא בפניהם ובקשתי ומצאתי את שאהב' נפשי בס"ד:

סעיף סב

דמה שאמר תחלה אם תבא אלי ואקיימנה כו' כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שתתבטל אם תבא האשה אליו כ"כ בטור בשם הרא"ש ומבואר שם אפי' אם היה העיכוב מצידו שלא היה רוצה להתפייס לא הוה ביטול ונ"ל פשוט דדברי הרא"ש האלו אינם אלא אחר שמינה אותו שליח לגמרי אלא שאחר זה אמר לו אם תכא אלי כו' שכ"כ שם ראובן שמינה שליח להוליך גט לאשתו בכ"מ שימצאנ' ואמר לשליח אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבוא אלי ואקיימנה כו' דהטעם בזה כיון שהוא שליח גמור תחלה אלא שנאמר שאח"כ ביטלו בזה אמרי' דלא הוה ביטול אלא גילוי דעת וגילוי דעת בגט לאו כלום היא לבטל המעשה שנעשח כבר אבל אם בשעת מינוי השליחות אמר כן הולך גט זה לאשתי אם תאבה לבוא אלי אקיימנה כולי בזה ודאי מהני לכ"ע הגלוי דעת שלו באיזה אופן נעשה שליח וכל שלא נתקיימו מחשבתו לא הוה שלוחו וראיה ממה דאמרי' לעיל תנהו לה במקום פלוני ונתן במקום אחר לא הוי גט אף ע"ג דאין כאן תנאי אלא גילוי מלתא לחוד באיזה אופן ניחא ליה שיהיה שלוחו וכן צריך להתקיים ותו דלדעת בעל התרומה דלעי' ר"ס זה שאין האשה יכולה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל והא התם לא אמר הבעל מידי אלא דאמדינן דעתי' כ"ש היכא דמגל' דעתי' בפירוש כ"ז נ"ל פשוט אלא דרמ"א קיצר בלשונו בזה בהעתקתו שכתב השולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה כו' דיש מכשול ח"ו לפרש דבשעת שליחות אמר כן ולא אמר תחלה שיגרשנה בגט זה כמו שהוא בתשובת הרא"ש וזה אינו אלא דוקא אם עשאו תחלה שליח לגמרי אלא שאח"כ אמר לו אם תאבו כו' דאין בזה דין ביטול ונ"ל עוד דהיינו דוקא אם אמר כן אח"כ אחר כדי דבור אבל תוך כ"ד מהני גם בזה גלוי דעת שלא במינוי השליחות דע"כ לא אמרי' לעיל בסי' זה סעיף נ"ט דבהגיע גט לידה אינה יכול לחזור אפילו תכ"ד היינו לענין חזרה ולבטל ביטול גמור דל"מ אפי' תכ"ד כיון שכבר הגט בידה משא"כ לענין מינוי השליחות שיוכל לחזור כ"ז שלא הגיע לידה בביטול גמור כל שהוא תוך כ"ד סגי בגלוי דעתה באיזה אופן הוא משלחו:

סעיף סג

בטל הוא משמע יהא בטל וכן בלשון אי אפשי בו כפירש"י והכלל בזה שצריך שיאמר בלשון שמשמעתו להכא וכן צריך שיאמר בלשון שהוא מבטלו ולא שהוא מעצמו פסול דהא באמת אינו פוסל:

סעיף סד

יש מי שאומר הוא דעת הרמ"ה בטור אע"ג דאין יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא רוצה לומר יהא פסול בו לגרש מידי דהוי איהא חרם אף ע"ג דחזינן לאו חרם אמרינן דלענין גרושין קאמר ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר והטור חולק דשאני גבי חרם דזה א"א להתקיים בגט כלל לפיכך צריכין לפרש דלענין גירושין קאמר משא"כ ביהא פסול ששם פסול שייך על גט ר"ל שיהא פסול ובאמת אינו פסול הלכך אינו כלום ובאמת דברי הטור נכונים אלא דאין להכניס ראשי בין הרים גדולים להכריע ביניהם מ"מ ראוי להחמיר מ"ה אף שהביא בש"ע כאן דעת רמ"ה דבטל בזה אין לסמוך ע"ז רק להחמיר כאלו אינה מגורשת אבל אם אירע כן וקידשה אחר צריכה גט ממנו דלא הוה אלא ספק גירושין כנלע"ד. בטור כתב בשם רמב"ם השולח גט ומבטלו בפני ב' אחרים או המוסר מודעה על הגט מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל כו' ואע"ג דבסימן כ"ו כ' הטור דהרא"ש חולק על הרמב"ם ופוסק כנהרדעי דלא מלקינן אלא למקדש בביא' נ"ל דלענין מעשה פוסק הטור ברב דמנגיד גם ע"ז ולא פסק כהרא"ש סימן כ"ו אלא לענין מקדש בלא שדוכין או מקדש בשוק דזה אינו אלא פריצותא ואין שם חשש ממזרות משא"כ באלו דזכר כאן שיש חשש ממזרות ודאי פוסק כרב ומנגדינן ליה כנ"ל ובדרישה האריך בזה וחילק באיזה ענין מיידי ונלע"ד שאין צורך לזה ועמ"ש סימן קל"ד סעיף ו':

סעיף סח

בפחות מבן שמונים שאז אינו קרוב למות כ"כ ובן ק' ויותר כיון דאפלוג אפלוג פי' כיון שהאריך ימים כל כך אינו קרוב למות כשאר כל אדם: