בית שמואל על אבן העזר קכא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| בית שמואל על שולחן ערוך אבן העזר קכא |

סעיף א[עריכה]


(א) אין כותבין:    ולא מהני בדיקה כי מחזיקים ליה בשוטה ודאי כ"כ הר"ן ואם כתבו לכ"ע הגט בטל:


(ב) ואם לא הגיע הרי זה ספק:    כן הוא הגירסא של המגיד והב"י והמגי"ד פי' מ"ש הרי ספק היינו אם לא אמר תנו הרי זה ספק אם דינו כש"מ דאין צריך לומר תנו, וגירסת הטור ברמב"ם כך הוא הי' הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק והב"י פי' אפי' לגירסא שלו עולה דבריו כדברי הטור ומ"ש ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו שהגיע הרי זה ספק וכן משמע בד"מ, ומדין זה יש סמך דיש למנוע להם דאל ישתו ביום הגט דברים המשכרים וכן כתב בש"ג בשם מהר"מ ואם בעת שצוה לכתוב לא היה שיכור ואחר כך נעשה שיכור נראה לכאור' דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו דהא אם אחז בו קורדייקוס פליגו ר"י ור"א /ור"ל/ ר"א /ר"ל/ מדמ' לישן ור"י ס"ל דל"ד לישן משום ישן לאו מחוסר מעשה ושיכור נמי אינו מחוסר מעשה ודומה לישן ומודה גם ר"י דמותר לכתוב הגט בעת שכרותו:

סעיף ב[עריכה]


(ג) חולה דסמי' בידן:    הנה לדעת הטור אם נשתטה בשעת הכתיב' ונתינה אפי' אם היה בדעתו בעת שצו' לכתוב מ"מ הגט בטל מדאוריתא ואין חילוק בין סמי' בידן לבין אין סמיה בידן וכ"פ בש"ג וכתב אפי' לכהונה אינו פוסל אלא המחבר מחלק לדעת הרמב"ם בין אם סמי' בידן לבין אם אין סמי' בידן ואין נראה, ויותר מסתבר דהרמב"ם ס"ל כשהיה בדעתו בעת שצוה לכתוב אף על גב שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול לכן אפי' לר' יוחנן אינו אלא פסול מדרבנן ואפי' אין סמי' בידו וכן כתב ב"ח וח"מ ובזה ניחא הא דאין צריך בדיקה כשנשחט בו רוב סימנים כמ"ש סוף סימן ולא חיישינן שמא נשתטה אף על גב בעת שרמז לכתוב אין חשש כל כך שנשתטה כמ"ש בתו' מ"מ למה לא חיישינן שמא בעת הכתיבה ונתינה נשתט' אלא משום דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן לזה:

סעיף ג[עריכה]


(ד) עתים חלים וכו':    היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח אף על גב אשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה אין מגרשים אות' כמ"ש בסי' קי"ט שם הטעם משום זנות:

סעיף ד[עריכה]


(ה) בשעת הכתיבה ובשעת הנתינה:    מכ"ש בעת שצוה לכתוב אבל אם נשתטה בין הכתיבה להנתינ' וחזר ונשתפ' או אחר שכתב קצת הגט נשתטה ולא כתב עד שחזר ונשתפה אין קפידא כ"פ הבית יוסף מיהו בתו' משמע אף בכה"ג יש קפידא וכ"פ בד"מ דטוב לחוש לדבריהם, מיהו בדיעבד יש להקל, ואם לא בדקו הש"מ המדבר בעת הכתיב' והנתינ' כתב הב"י אפשר דכשר ומ"ש בד"מ דהרא"ש בסדר הגט פוסל ליתא אלא שם איירי כשידוע שלא היה בדעתו, ומשמע אפי' לא בדקו בעת שצוה לכתוב נמי הדין כן כמ"ש הב"י ואם לא שפוי בעת הכתיבה תלוי בפלוגתא שכתבתי לעיל להרמב"ם אינו אלא מדרבנן ולהטור והש"ג מדאורייתא ואם לא שפוי בעת הנתינה י"ל גם הטור מודה ואם נשתתק בחליו תליא בפלוגתת הפוסקים כי בירושלמי מפרש דמתני' ר"פ מ"ש דתנא נשתתק צריך בדיקה ג"פ כמ"ש בסמוך איירי דוקא דנשתתק בבוריו אבל אם נשתתק בחליו א"צ בדיקה ג"פ כי מה שנשתתק תלינן מחמת חולשה הוא וכן ס"ל כמה פוסקים וכן ס"ל העיטור אלא הוא ס"ל אפי' נשתתק בבוריו לא חיישינן שנשתט' דאם היה חשש שנשתט' לא היה מהני בדיקה כי יש לחוש שמא עתים חלים ועתים שוטה הוא אלא הבדיק' הוא לידע שיחא דידי' כי י"ל מחמת החולי שגרם שנשתתק גורם השיחא מ"ה בודקים ג"פ אבל נשתתק בחוליו א"צ בדיקה כלל כי מה שנשתתק הוא מחמת חולשת הכח והחולי לא גרם לו כלום ונ"מ אם כבר צוה לכתוב ונשתתק אפי' בבוריו א"צ בדיקה כלל, ולא כב"י דהבי' דברי העיטור בע"א כמ"ש בסי' זה ב' פעמים לעיטור אם צוה לכתוב ונשתתק והוא בריא יש ספק וצריך בדיק' מ' דס"ל להעיטור נמי אם נשתתק והוא בריא יש לספק שמא שוטה הוא לכן אפי' אם צוה לכתוב ואח"כ נשתתק יש ספק וליתא למ"ש אבל לשיטות שאר הפוסקים נשתתק יש לחוש שמא נשתטה וצריך בדיקה א"כ אפילו אם צוה לכתוב ונשתתק צריך בדיקה והיינו דוקא אם נשתתק בבוריו אבל אם נשתתק מחוליו לא חיישי' שמא נשתטה, אבל רש"י והר"ן פירשו מתני' ר"פ מ"ש דאיירי נשתתק בחוליו וחיישינן שמא נשתטה ומכ"ש נשתתק בבוריו צריך בדיקה, ולשיטה זו דמפורש במתני' בש"ס אפי' נשתתק בחוליו חיישינן שמא נשתטה נראה אפי' אם צוה לכתוב בעת שהיה מדבר ואחר זה נשתתק אם כתבו ולא בדקוהו אין להקל והב"י כתב אפשר נשתתק מתוך חוליו ולא בדקוהו מודים דכשר בדיעבד היכא דלא אפשר כעובדא דבעל העיטור ליתא לשיטה זו ואין להקל אלא אפשר לומר מ"ש לדעת הרמב"ם דאינו אלא חשש דרבנן יש לצדד ולהקל, מיהו אין מוכרח כ"כ ולדעת הטור מפורש מדאורייתא בטל הגט אם לא היה בדעתו בעת הכתיב' וכ"פ הש"ג לכן אין להקל:

סעיף ה[עריכה]


(ו) והרכין בראשו:    אף על גב ע"פ כתב אין מגרשין לדעה קמייתא שהביא בסימן ק"כ מ"מ הרכין עדיף דהוי כקול ופקח שהרכין לדעת רוב הפוסקים מגרשי' אלא לתירוץ א' של הרא"ש אין מגרשין כיון דאפשר לו לדבר:


(ז) חד הן ותרי לאו:    מבואר בש"ס אם שאלוהו ג"פ הן וג"פ לאו ברצופים לא מהני דאמרינן שמא שיחא הן הן נקטי ליה ואפשר אם השיב על הן לאו לא מחזיקים אותו לשוטה ודאי אלא אמרינן שמא שיחא לאו לאו נקטי ליה ובודקין אותו אבל אם שואלים אותו בסירוגין והשיב על הן לאו מחזיקי' אותו לשוטה ודאי ולא בדקינן אותו עוד, ובתוס' ובטור מוכח אפי' כששואלי' אותו בסירוגין שואלים לו חד הן ותרי לאו חד הן ותרי לאו כי היכא דלא להוי ג' לאוין רצופים ולא כהמחבר שכתב חד הן ותרי לאוין חד לאו וכו', ורש"י פי' בתרצן הראשון בסרוגי' היינו ששוהה בין שאלה לשאלה וכ"כ רי"ו והגמיי' ויש לחוש לדבריהם:


(ח) וי"א דבודקים אותו ע"י פירות:    משמע דצריך אלו ששה בדיקות ובסירוגי' כהנ"ל אפי' אם בודק ע"י פירות ועיין ב"י וב"ח:

סעיף ו[עריכה]


(ט) מוציא ברמיזה:    משמע דא"צ בדיקה כמ"ש בספרו הב"י דאילם וחרש א"צ בדיקה כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב הב"י דכן משמע מדברי כל הפוסקים אלא רי"ו פסק דצריך בדיקה גם הרשב"א ס"ל כן ופסק לא כוותיה ועיין בהרי"ף והרא"ש ר"פ מ"ש כתבו אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנו וכו' וכ"כ המגיד וצ"ל לדעת הב"י האי בדקינן לאו בדיקה ממש קאמר אלא בדקינן אם רצונו לגרש את אשתו היינו שואלים אותו אבל הגמיי' כתב בשם הרי"ף דבודקים אותו לכן אין להקל בזה, והאי רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני, וכת"י תליא בפלוגתא לשיטות הרמב"ם כת"י שוה לרמיזה י"ל דמהני כת"י אבל לשאר הפוסקים שהבאתי בסי' ק"כ לא מהני ורמיזה שעושה בגופו עדיף ומ"ש ב"ח בשם תוספת דמהני כת"י ל"ד כי תוס' לא כתבו כן אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזה אבל להמסקנא דקי"ל רמיזה עדיף לא מהני כת"י, מיהו אם כנס ע"י כת"י י"ל כשם שכנס ע"י כת"י כן מגרש וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה וחרש המגרש כותבים גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה והנוסח עיין ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב על ידי רמיזתו ועיין תשובת צ"צ סימן ט"ז איך להתנהג כשהחרש מקדש, ולעיל הבאתי פלוגתת הפוסקים אם בעינן שליחות גמור לכתוב הגט ואין להביא ראיה מכאן דא"צ שליחות דאל"כ איך כותב הסופר ע"י רמיזתו הא חרש א"י לעשות שליח, די"ל כיון דקדושיו לאו קידושין הם א"צ כאן שליחות גמור לכן מקילין בזה בחרש אבל בעלמא צריכים שליחות גמור, ושוטה אין קידושיו קידושין כמ"ש בסימן מ"ד ואם היה שוטה בעת הקידושין ונשתפה וחזר ונשתט' אפשר כשהיה שפוי בעל לשם הקידושין כ"כ הב"י והיינו כשנתייחד עמה לפני עדים ואם לא נתייחד לפני עדים אלא דר עמה כדרך איש עם אשתו כתבתי כמה פעמים דפליגו בזה הפוסקים, וסימני שוטה מפורש בש"ס ריש חגיגה ופסק הרא"ש אפי' א' מהסימנים אם עושה דרך שטות הוא שוטה וכן מדייק הב"י מהרמב"ם ועיין בחושן המשפט סימן ל"ה ופסק הב"י לאו דוקא הני סימנים המפורשים שם אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות וביורה דעה סימן א' כתב המחבר הסימנים מה שמפורשים שם בחגיגה צ"ל לדוגמא קתני ולאו דוקא ועיין בתשו' מה שהביא הב"י בסימן קי"ט ובתשו' מהרי"ק שורש י"ט:

סעיף ז[עריכה]


(י) גוסס:    הב"י כתב דליכא פלוגתא בין הפוסקים אלא כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו יכול לגרש לכ"ע אפי' אינו מדבר לפ"ז מ"ש כאן הרי הוא כחי איירי כשיש שעות /שהות/ לבדוק אותו לפ"ז לדעת רמ"א אפי' בדיקה לא מהני וצ"ל דלאו הטעם הוא משום דחיישינן שמא תטרוף דעתו דהא בנפל מן הגג יש לחוש שמא תטרוף דעתו ומהני הבדיקה אלא ס"ל מדהיה חולי ועכשיו הוא גוסס ואינו מדבר חשוב הוא כמת לכן א"י לגרש ונשחט חשוב יותר חי דהוא היה בריא עד שנשחט:

סעיף ח[עריכה]


(יא) ורמז ואמר:    היינו שא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כ"פ תוס' והם ס"ל דא"צ בדיקה וכן משמע מהרמב"ם והטור ולרמב"ם שפיר משום דס"ל אם נשתטה אחר שצוה לכתוב מדאוריית' כותבין ונותנים הגט וכאן בעת שרמז לכתוב לא חיישינן שתטרוף דעתו דהא היה בריא ונשחט ורמז בודאי עדיין לא תטרוף דעתו כמ"ש בתוספות ובעת הנתינה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו כיון דאינו אלא חשש דרבנן אבל לשיטות הטור דס"ל דהוא חשש דאורייתא קשה למה לא חיישינן שמא תטרוף דעתו ובדיעבד צ"ע אם לא בדקו אותו כי לא מצינו בדיקה זו אלא הר"ן כתב שהיה חוכך להצריך בדיקה וי"ל בדיעבד אפילו לא בדקו אותו נותנים גט, כתב ב"ח אנן אין אנו בקיאים בבדיקות אלו וח"מ כתב ע"ז דלא משמע כן מדברי רמ"א וצריך להתיישב בדבר, מיהו נראה חולה המדבר מודה ב"ח דהוא א"צ בדיקה ממש, וכן בנשחט דהא לרוב הפוסקים א"צ בדיקה כלל: