שולחן ערוך אבן העזר קכא ו
<< · שולחן ערוך אבן העזר · קכא · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
ודוקא כשנשתתק, או אלם השומע ואינו מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא. אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מוציא את אשתו ברמיזה, אם נשאה כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש, אפילו היא פקחת, מוציא ברמיזה.
- (ועיין בחשן המשפט סימן רל"ה סעיף י"ט):
מפרשים
חלקת מחוקק
(ז) או אילם השומע ואינו מדבר: אילם הוא מתחלת ברייתו כך ועיין בב"י דאילם א"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב בב"ח אבל אם נפלה לו יבמה מאחיו דיש כאן זיקה דאורייתא צריך בדיקה כמו נשתתק דקידש קידושי דאורייתא:
(ח) אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכו': וכשם דרמיז' לא מהני ה"ה וכ"ש דכת"י לא מהני וכמו שנתבאר בסימן הקודם בסעיף ה':
(ט) אפילו היא פיקחת מוציא ברמיזה: פי' שרומז באצבעותיו ולא בקפיצת פיו ומשמע דא"צ בדיקה כמ"ש למעלה באילם דגם בשעת כניסה היה כמו שהוא עכשיו:
בית שמואל
(ט) מוציא ברמיזה: משמע דא"צ בדיקה כמ"ש בספרו הב"י דאילם וחרש א"צ בדיקה כשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה וכתב הב"י דכן משמע מדברי כל הפוסקים אלא רי"ו פסק דצריך בדיקה גם הרשב"א ס"ל כן ופסק לא כוותיה ועיין בהרי"ף והרא"ש ר"פ מ"ש כתבו אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנו וכו' וכ"כ המגיד וצ"ל לדעת הב"י האי בדקינן לאו בדיקה ממש קאמר אלא בדקינן אם רצונו לגרש את אשתו היינו שואלים אותו אבל הגמיי' כתב בשם הרי"ף דבודקים אותו לכן אין להקל בזה, והאי רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני, וכת"י תליא בפלוגתא לשיטות הרמב"ם כת"י שוה לרמיזה י"ל דמהני כת"י אבל לשאר הפוסקים שהבאתי בסי' ק"כ לא מהני ורמיזה שעושה בגופו עדיף ומ"ש ב"ח בשם תוספת דמהני כת"י ל"ד כי תוס' לא כתבו כן אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזה אבל להמסקנא דקי"ל רמיזה עדיף לא מהני כת"י, מיהו אם כנס ע"י כת"י י"ל כשם שכנס ע"י כת"י כן מגרש וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה וחרש המגרש כותבים גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה והנוסח עיין ברי"ו ובתשו' צ"צ סי' ס"ח ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב על ידי רמיזתו ועיין תשובת צ"צ סימן ט"ז איך להתנהג כשהחרש מקדש, ולעיל הבאתי פלוגתת הפוסקים אם בעינן שליחות גמור לכתוב הגט ואין להביא ראיה מכאן דא"צ שליחות דאל"כ איך כותב הסופר ע"י רמיזתו הא חרש א"י לעשות שליח, די"ל כיון דקדושיו לאו קידושין הם א"צ כאן שליחות גמור לכן מקילין בזה בחרש אבל בעלמא צריכים שליחות גמור, ושוטה אין קידושיו קידושין כמ"ש בסימן מ"ד ואם היה שוטה בעת הקידושין ונשתפה וחזר ונשתט' אפשר כשהיה שפוי בעל לשם הקידושין כ"כ הב"י והיינו כשנתייחד עמה לפני עדים ואם לא נתייחד לפני עדים אלא דר עמה כדרך איש עם אשתו כתבתי כמה פעמים דפליגו בזה הפוסקים, וסימני שוטה מפורש בש"ס ריש חגיגה ופסק הרא"ש אפי' א' מהסימנים אם עושה דרך שטות הוא שוטה וכן מדייק הב"י מהרמב"ם ועיין בחושן המשפט סימן ל"ה ופסק הב"י לאו דוקא הני סימנים המפורשים שם אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות וביורה דעה סימן א' כתב המחבר הסימנים מה שמפורשים שם בחגיגה צ"ל לדוגמא קתני ולאו דוקא ועיין בתשו' מה שהביא הב"י בסימן קי"ט ובתשו' מהרי"ק שורש י"ט:
ט"ז - טורי זהב
או אילם השומע כולי לפי הנראה אילם מעיקרא לא בעי בדיקה דהא דאמרינן בפ' מי שאחזו דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כפקחין לכל דבריהם ולא השוה אילם מעיקרא לנשתתק אלא לענין שמוציא ג"כ ברמיזה אבל לא לענין בדיקה אלא שהב"י כתב בשם הרשב"א דלר' זירא אילם נמי אינו מגרש אלא בבדיקה כמו נשתתק והקשה ב"י למה צריך בדיקה אי מספקא לן דלמא כשוטה הוא נימא כשם שכנס ברמיזה כך יוציא ברמיזה כמו בחרש ואי מספקא לן דשמא הוא עתים חלים עתים שוטה לזה לא מהני בדיקה דשמא בתר הבדיקה נשתטה כמו דמצינו לענין חרש אליבא דר' אלעזר ר"פ חרש דמספקא ליה דעתי' חלים עתים שוטה ואמרינן שם דקידושיו קידושין דשמא היה חלים באותה שעה וגרושי לא מצי מגרש דשמא באותה שעה היה שוטה ה"נ נימא כן באילם מעיקרא והשאיר בצ"ע ולעד"נ לתרץ דשאני בדיקת האילם דהיא משום דיש אילמי שהם שוטים ויש שהם פקחים ע"כ הצריכו בכל אילם בדיקה קודם הגט לדעת מה טבעו של זה האילם ובאמת אם נבדק פעם א' ונמצא שהוא פיקח א"צ בדיקה אחרת לעולם אף אם יגרש שנית משא"כ בההוא ספק דיש לד' אליעזר כחרש יש לך צד שהוא עצמו פעם חלים ופעם שוטה ובזה לא מהני בדיקה וכיוצא בזה כתב ב"י עצמו בסימן זה לענין נשתתק בד"ה ובעל העיטור וז"ל מה שהקשה בעל העיטור דנהוי כעתים חלים ועתים שוטה י"ל כל שבדקנוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן ליה בשוטה ואם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושב בשום שעה עכ"ל וזה תמוה על הרב ב"י דבעל העיטור הקשה ג"כ קושיא זו על נשתתק כמו שהוקשה הוא כאן באילם ולעיל ניחא ליה בתי' זה וכאן השאיר בצ"ע וצ"ע במה שהשאיר בצ"ע.
כשהוא פיקח כולי דאז היה קידושין דאורייתא ולא תוכל להתגרש אלא גרושין גמורין:
מוציא ברמיזה. דכשם שכנסה ברמיזה מוציאה ברמיזה במשנה יש פלוגתא פלוגתא אם מהני קפיצה כמו רמיזה כמ"ש ב"י ופסק דקפיצה דהיינו עקימת שפתיים לא מהני אלא דוקא רמיזה שהיא בידיו וכראשו ונראה דאם כנס בקפיצה דמוציא ג"כ בקפיצה לד"ה ומשכחת לה קדושין ע"י קפיצה ע"י שליח:
וכתב מו"ח ז"ל דבחרש מעיקרא דאמרינן דמוציא כרמיזה כ"ש כתב יד דמהני דאיכא הוכחה שמבין בטוב יותר מהרכנה כדכתבו התוס' ריש דף ע"א בד"ה א"ר יוסף עכ"ל ולא דק בהוראה זאת דודאי יש יותר הבחנת חכמה מחמת כתב ידו ממה שיש ע"י רמיז' אלא בזה לדעת רב כהנא דיכול לגרש מתוך כתב ידו ורב יוסף נמי ס"ל כן אבל לפי המסקנא בדף ע"ב דאמרינן עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כולי ואמרי' דהך קולו לאפוקי מדרב כהנא דאמר יכול לגרש מתוך כתב ידו והרכנה מהני אפי' למסקנ' וטעמא דהרכנה היא ע"י גופו ואמרינן בירושלמי היא השמעת קול היא הרכנה וב"י מביאו בד"ה מי שנשתתק וכ"כ הרא"ש בתי' קמא ורשב"א שמבי' ב"י בסימן ק"כ ד"ה אבל דעת הפוסקים כולי דהרכנה עדיפא מכתב ידו וכ"ב הטור שם בשם הרא"ש בנשתתק דלא מהני כתב ידו ואע"פ שהרכנה סגי כמ"ש כאן ממילא ה"ה בחרש מעיקרא אם כנס ברמיזה דיוציא דוקא ברמיזה ולא בכ"י ומסיק ב"י לדעת הרמב"ם בסי' ק"כ בד"ה ואם נפשך דבחרש גמור אע"פ שעושה מעשה פיקח הוא כשוטה ואין בהרכנתו ולא בכ"י קול בן דעת אלא קול כסיל אבל כל שהוא בן דעת כתב ידו או הרכנתו היינו קולו מדעת שאר הפוסקים ע"פ התוספתא לפסול גט הנכתב ע"י פיקח גמור וכ"ש דמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר עכ"ל:
באר היטב
(ח) או אילם ר"ל מתחלת ברייתו כך: : (ט) מדבר. ה"ה כתיבת ידו נמי לא מהני ח"מ. בתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה כתב דחרש ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמו שאינו מדבר ע"ש.
(י) ברמיזה: משמע דא"צ בדיקה דכשם שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. אבל קצת פוסקים כתבו דבודקים אותו לכן אין להקל בזה. וההיא רמיזה היינו בראשו ובידיו אבל קפיצה בפיו לא מהני. וכתיבת ידו להרמב"ם מהני אבל לשאר פוסקים לא מהני כת"י. ורמיזה שעושה בגופו עדיף. מיהו אם כנס ע"י כתיבה יש לומר כשם שכנס ע"י כתיבה כך הוא מגרש. וכן אם כנס ע"י קפיצה מגרש ע"י קפיצה. וחרש המגרש כותבין גט כשאר נוסח הגט ונותנים כתב להאשה שגירש אותה ע"י הב"ד כדין ע"י רמיזה. והנוסחא עיין ברי"ו בתשובת צמח צדק סי' ס"ח. ואפילו אם היה מקדש בעצמו מהני הגט מה שהסופר כותב ע"י רמיזתו ועיין תשובת צמח צדק סי' ע"ז איך יתנהג כשהחרש מקדש. ועי' ב"ש.