שולחן ערוך אבן העזר מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

השולחן ערוך בויקיטקסט עדיין בתהליכי בנייה. לחץ כאן כדי לראות דוגמה לעיצובו של סימן בשולחן ערוך יחד עם נושאי כליו. וראה גם ויקיטקסט:שולחן ערוך

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט

<< | שולחן ערוך · אבן העזר · סימן מו | >>

ראו סימן זה בתוך: טור אבן העזר · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
מפרשי שו"ע על הסימן:    חלקת מחוקק · בית שמואל · באר היטב · פתחי תשובה · ט"ז

דיני קלא בקדושין ואם מבטלין הקול
ובו שמונה סעיפים:
אבגדהוזח
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

  • סימן זה נכתב בכתיב חסר. יש להפוך כל המילים החסרות לכתיב מלא ולמחוק תבנית בעבודה והודעה זו

סעיף א[עריכה]

פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו -- חוששין לה והרי היא ספק מקודשת, אף על פי שאין שם ראיה ברורה.

וכל קול שלא הוחזק בבית דין -- אין חוששין לו. וכיצד הוא הקול שתחזק זו בו שהיא מקודשת? כגון שבאו שני (עדים) והעידו שראו הנרות דולקות, ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסים ויוצאים, ונשים שמחות לה ואומרות: ״נתקדשה פלונית [היום]״. אבל אם שמעו אותן אומרות: ״פלונית תתקדש היום״ -- אין חוששין לה, שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה.

הגה: וכן אם אמרו ״נתקדשה״ סתם, ולא אמרו: ״לפלוני״, או שאמרו: ״נתקדשה בעיר אחרת״ -- לא מקרי קול (טור):

סעיף ב[עריכה]

וכן אם באו שנים ואמרו: ראינו כמו שמחת ארוסין, ושמענו הברה, ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו, הרי זה קול שמחזיק אותה מקדשת.

הגה: ויש אומרים דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי, אבל חד מתרי, לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמגיד משנה בשם הרשב"א). ואין חוששין לקול, אלא כשהחזק בבית דין, שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול, כמו שנתבאר, אבל כל זמן שלא החזק בבית דין לא, אם לא במקום שיש חזקה טובא שנתקדשה, אז לא בעינן החזק בבית דין (מהרי"ק שרש פ"ז). ויש לבית דין לחזר (ולדקדק) אחר הקול, כדי לברר אם יש בו ממשות (בית יוסף בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א):

סעיף ג[עריכה]

במה דברים אמורים, שלא היה שם אמתלאה. אבל אם היה שם אמתלאה, ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדשה, לא החזקה מקדשת. כיצד היא האמתלאה, פלונית נתקדשה על תנאי או קדושי ספק, כגון שאומרים שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה, או אם יש להסתפק אם יש בקדושין שוה פרוטה, או שהיה קטן, לא החזקה, אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה, הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:

סעיף ד[עריכה]

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו: אמתלאה, אם נראים הדברים לבית דין שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא החזקה מקדשת. ואם לאו, הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקדושין, אין חוששין לאמתלאה.

הגה: נתברר אחר כך ששקר היה הקול, כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשו בפניהם, ואומרים: לא היו דברים מעולם, מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה). ויש אומרים דבזמן הזה אין מבטלין קלא (בית יוסף שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכן כתב הר"ן פרק המקדש). שלח לה סבלונות, והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה, אף על גב דיצא עליה מזה קול מקדשת, אין חוששין לקול, שכן דרך לקרא לסבלונות, קדושין (כן משמע בתשובת הרא"ש כלל ל"ה). וכל מקום שאין צריכין להחמיר, אין להחמיר בקול כלל, כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (בית יוסף בשם הרשב"א):

סעיף ה[עריכה]

יצא עליה קול שהיא מקדשת לפלוני, ובא אחר וקדשה בפנינו, בודקין על קדושי ראשון שהם בקול, אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקדשת לראשון, אין קדושי שני כלום; ואם לאו, מגרש ראשון שקדושיו בקול, ונושא שני שקדושיו ודאי. ואם גרש השני, לא יכנס ראשון, שמא יאמרו: החזיר גרושתו מן הארוסין אחר שנתארסה לאחר. ואם כנסה שני קדם שגרש ראשון, הרי זו אסורה עליו עולמית, אף לאחר שגרש ראשון.

ועין לעיל סימן ל"א סעיף ד':

סעיף ו[עריכה]

יצא עליה קול שהיא מקדשת לפלוני, ויצא קול אחר כמותו שהיא מקדשת לאחר, אחד מגרש ואחד כונס, בין ראשון ובין אחרון:

סעיף ז[עריכה]

יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגרשה, אין חוששין לאסרה משום הקדושין, ואסורה לכהן משום קול הגרושין:

סעיף ח[עריכה]

קול היוצא אחר הנשואין, או אפלו אחר ארוסין, לומר שנתקדשה לאחר תחלה, אין חוששין לו.

הגה: ואפלו אם יצא קול כבר, רק שלא החזק בבית דין עד לאחר שנתארסה, אין בודקין אחר הקול להחזיקו (כן כתב הבית יוסף בשם הרמב"ן). מיהו, אם היא מודה אחר כך שנתקדשה לראשון, אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה), הואיל ויצא הקול תחלה. (הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני וכו'). ועין לקמן סוף סימן מ"ח: