חלקת מחוקק על אבן העזר מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר מו |

סעיף א[עריכה]


(א) שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו:    התחיל כאן בדבר דברים א' נתקדשה לעבר ולא תתקדש, ב' היום ולא אתמול, ג' לפלוני ולא סתם, ד' בעיר זו ולא בעיר אחרת ובסיפ' נקט רק ההפך מהחלוקה ראשונה אבל אם שמעו וכו' תתקדש היום וכו' דהיינו להבא והרב בהג"ה הוסיף ב' דברי' סת' עיר אחרת ודבר הרביעי דהיינו אתמול ולא היום לא הוזכר ואפשר כיון דהנרות דולקות ומטות מוצעות ודאי נתקדשה היום דאין עושין שמחת אירוסין על קידושין של אתמול:


(ב) ואומרות נתקדש' פלונית:    לא הוצרך שהנשים יאמרו לפלו' בעיר הזאת רק שהנשים יאמרו סתם נתקדש' פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלו' בעיר הזאת והיום פשיט' שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה:


(ג) וכן אם אמרו נתקדשה סתם:    לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקו' שנרות דולקו' רק קאי על המוציאים הקול כשאמרו פלוני' נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יוצא הקול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני וכן הוא בב"ח:

סעיף ב[עריכה]


(ד) ראינו כמו שמחת האירוסין:    משמע להדי' דבלא שמחת אירוסין אף שבאו שנים ששמעו מפי שנים שהלכו להם למד"ה אין זה קול ולא משמע כן מדברי שאר הפוסקים ועיין בב"ח מ"ש בשם הרב מהר"ל מפראג:


(ה) ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית:    ולא נתבאר אם גם בקול זה צריך שיצא הקול שנתקדש' לפלוני ובעיר הזאת או דילמא מאחר שהקול גמר לשנים שהלכו להם כשם דלא בעי היום כמ"ש הר"ן סוף גיטין ריש דף תר"ד ע"ב ה"ה דלא בעי גם כן לפלוני בעיר הזאת:


(ו) כששמעו תרי מתרי:    אף על פי דאין כאן שנים ששמעו מפני שנים ביחד רק עד אחד אומר אני שמעתי מראובן ועד א' אומר אני שמעתי משמעון:


(ז) לחזור ולדקדק אחר הקול:    היינו כל זמן שלא נשאת וכמ"ש הר"ן וכמו שפסק בסמוך סעיף ח':

סעיף ג[עריכה]


(ח) או אם יש להסתפק אם יש בקידושין ש"פ:    משמע אבל אם יצא הקול פלוני זרק לה קדושין לא אמרי' דגם זה מסתמא מקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתלא אחר כך כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז ואין זה ראוי להסתפק מאליו כמו קדושי ש"פ וקידושי קטן:

סעיף ד[עריכה]


(ט) אם נראין הדברים לב"ד שהוא כן:    כגון שבתחלה יצא הקול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתל' שהיה קרוב לו אם נרא' לב"ד לסמוך על אמתל' זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתל' מיד:


(י) וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא:    כלו' אף שבזמן הגמ' היו מקומות שמבטלין הקול בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין קול אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חשש' דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשובה והבי' ראיות לזה ועיין בב"ח מ"ש שהרמב"ם והרמ"ה פליגי בסברות הפוכות:


(יא) אין חוששין לקול שכן דרך לקרוא לסבלונות קדושין:    דברי הרב סתומין אם מיירי שיצא קול גמור שפלונית נתקדשה והוחזקה בב"ד כדרך שנתבאר תחלת סי' זה א"כ למה אין חוששין לקול מה בכך שכן דרך שקורין לסבלונות קידושין לא יהא שהקול הוא שקר גמור למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט מכח הקול ואם לא יצא קול גמור רק שיצא הקול שפלוני שלח סבלונות וסברו העולם שסבלונות הם קדושין הא כבר נתבאר בסי' שלפני זה סוף סעיף א' והוא בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו דאין חוששין לקל' דסבלונות אף שיש ליישב דמיירי שיצא קול אמתל' אחר זמן ששלח לה סבלונות והוא שיבר לקול הקדושין וכמ"ש לפני זה שאם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתל' אף שיצא לאחר זמן רק זה דוחק דאין זה במשמעות הלשון והמעיין בגוף תשובת הרא"ש יראה שאין שום ראיה מתשובה זו לדין זה דשם מיירי שיצ' קול על משודכת אחת שהיא ארוסה וכתב הרב שדרך העולם לקרוא למשודכ' ארוס' ואין זה קול ברור להצריכה גט וכ"כ בסי' שלפני זה סעיף א' בהג"ה ששם חתן וכלה יצדק על משודך ומשודכת כמו על ארוס וארוסה אבל אם יצא קול ברור שפלונית נתקדשה לפלוני והלכו העדים למד"ה אף שאח"כ נתברר שלא היו קדושין רק סבלונות למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט אם לא שנתפשט גם כן קול האמתל' שהיו סבלונות ולא קדושין וכמ"ש:

סעיף ה[עריכה]


(יב) וקדשה בפנינו:    כלומר שלא בפני הראשון דאם קבלה קדושין בפני הראשון היא נאמנ' מדרב המנונא (גיטין דף פ"ט ע"ב) דאמר רב המנונ' האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וע"ל סי' י"ז סעיף ב' בהג"ה די"א דאף בפניו אינה נאמנת רק לחומר':


(יג) לא יכנוס ראשון שמא יאמרו וכו':    ואם כנס ראשון משמע לכאורה שא"צ להוציא רק לכתחלה לא יכנוס משום שמא יאמרו ומיהו אפשר דאף בדיעב' צריך להוצי' משום שמא יאמרו וע' לעיל בסי' ל"א כתב הרמ"ה בקידש בפחות מש"פ אף דמוציאין משני מ"מ אין הולד ממזר:


(יד) ה"ז אסורה עליו עולמית:    וגם על הראשון אסורה לכ"ע אף בדיעבד דבועל ובעל דין אחד להם וכן נתבאר לעיל סי' ל"א סעיף ד':

סעיף ז[עריכה]


(טו) שנתקדשה לפלוני וגירשה:    ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן והראב"ד אם קול זה דגירשה ע"ת הוי שובר לקול דקידושין:

סעיף ח[עריכה]


(טז) לומר שנתקדשה לאחר תחלה:    וה"ה אשה היושבת תחת בעלה כהן ויצא עליה קול שהיא זונה או גרושה אין חוששין לה להוציא' מבעל' הכהן וה"ה אם נתארסה לישראל אינה צריכה גט כדי שלא תתגנה על בעלה היושבת תחתיו עיין בב"ח:


(יז) מיהו אם היא מודה אח"כ:    מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצי' לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיא מודה שנתקדש' כבר שויתה לנפשה חתיכ' דאיסור' בצירוף הקול הראשון ואף שהקול לא היה קול גמור וכ"כ בב"ח מאחר דאיכ' קצת קול מעיקרא דנתקדשה מאחר שויתה לנפשה חתיכה דאיסור' אבל המעיין בגוף התשובה לא מיירי שם שהיה שום קול קודם הקידושין רק שאותו יעקב הוציא קול אחר קידושי המקדש ר' משה שקידשה כבר וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל ועוד אפילו היה קול גמור קלא דבתר נשואין לא חיישינן כדאית' בפ' בתרא דגיטין וכו' וכן בנדון זה מאחר שכבר קדשה ר' משה תו לא חיישינן לקלא דנפיק בתר הכי ואפילו קול אחר נשואין לא היה שם כמו שכתב הרא"ש שם לפני זה וז"ל ואין חשש איסור בשביל קול שהוציא חדא שאין זה קול אלא כדקאמר תלמוד' וכו' אבל אם אמר קידשתי פלונית והיא אומרת לא קדשתני אין זה קול עכ"ל וכן אין נראה דהיתה כוונת הרא"ש לעשות אותה חתיכה דאיסור' מדינ' ואסור להאכילה דבר האסור לה (במ"ש וז"ל דאפילו אם היתה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרי' דשויתה לעצמה חתיכה דאיסור' שהרי אומרת שהיא א"א ולא ספינן לה איסור' ויוציאנה בגט בלא כתובה עכ"ל) דאם כן כוונתו הכי הל"ל הי' לאסור אותה מדינ' ולא היה שם איסור אם בא עליה מצד הבעל אך היא אסורה לו עכ"פ מצידה ולא ספינן לה איסור וצריך להוציאה בגט בלא כתובה ע"כ נראה דכוונת הרב דמדינ' אף שהיתה מודה בהודאה גמורה אין בה שום איסור אם בא עליה אלא דהוה אמרינן ליה דרך עצה מאחר שלדבריה היא חתיכה דאיסור' אף שאין מחויב להאמין לה מ"מ למה לך אשה כזאת וטוב להוציאה בגט בלא כתובה אבל מאחר שאין כאן הודאה גמורה אפילו חתיכה דאיסור' לפי דבריה אין כאן מאחר דהיא מתרצת דבריה למה עשתה זאת (רצה לו' ששם בתשובה מבואר שכתבה גט של שקר על שם יעקב הנזכר שהוציא קול שקידשה כבר בכדי שאם יבא יעקב הנזכר ויביא עדים שקרים שקדשה תראה גם היא הגט שגרש' בו וא"ל בשביל כתיבת הגט הזה לא הוי כאלו הודית שקבלה הקידושין ממנו רק שראתה שהיה מחזר אחר עדים שקרים וחשב מחשבה לא טובה וחשבה גם היא מחשבה לא טובה לבטל מחשבתו שלא תתבייש אם יבואו עדי' שקרי') ונראה שיש להוכיח שכוונת הרא"ש כמ"ש ולא כמו שהבינו הבית יוסף והד"מ והב"ח דהא הרא"ש בפסקיו ביבמות פ' שני סעיף קטן ח' ובכתובות בפר' אף על פי הסכים לדעת ר"י שכתב בתוספות בדברי המתחיל אמר רבי הואיל וכו' דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א דהנהו עובדי דשילהי נדרים דף צ"א ע"א וע"ב שהובאו שם מיירי באומרת לבעלה טמאה אני לך ואפילו הכי אמרינן התם איתת' שרי' מטעם שכתב שם ר"י והרא"ש ולפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נר' להם להתירן עכ"ל א"כ אין לך דבר מכוער מזה שחד מעובדא דשילהי נדרים היה שאשה והנואף היו נחבאים ביחד ופרץ הנואף הגדר שהיו נחבאי' בתוכו ועקר והיא הודית שנטמא' אפ"ה אמרי' דאיתת' שריא ואף שנתן טעם שם בגמ' אם אית' דעבד איסור' היה מתחבא הנואף בבית שלא ירגיש בו בעל האש' מ"מ מידי קול לא נפקא מכ"ש ביצא מקצת קול בעלמא למה תהיה אסורה על בעלה ועיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב והובאו דבריו לקמן בסי' קט"ו סעיף ו' דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני לך היינו דוקא רגלים כהנהו עובדא דנדרים כי שם כתב זה ע"פ דעת הרשב"א דמפרש דאיתתא שריא לבועל ולא כדעת ר"י אבל דעת הרא"ש כדעת ר"י וא"כ ע"כ מ"ש כאן הרא"ש בתשובה בשוייה נפשה חתיכה דאסורא היינו למצוה ולעצה טובה אך לא לאוסרה וכן פסק לקמן סי' קט"ו סעיף ו' גבי טמאה אני לך שאם היה מאמין לדבריה חייב להוציאה:

בטור מביא תשובת הרא"ש אף שמכח קול הברה אינה צריכה גט אם אירע שנתן לה גט מחמת קול הברה ונתארסה לאחר ומת אסורה לחזור לראשון דהעולם יסברו שהגט הראשון היה כדין ויאמר שמחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה וכבר פסק הרב לעיל בסימן י' סעיף א' תשובה זו בקצרה ועיין מה שאכתוב על זה בסימן מ"ח סעיף ו'.

עיין בבית יוסף בסימן מ"ב שם הביא תשובת הרשב"א מי שהוצי' קול קדושין כופין אותו לברר דבריו או ליתן גט ע"ש.