תשובות ריב"ש/נג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עוד לו לרבי משה גבאי י"א

שאלת מעשה בא לידכם בראובן שהביא גט ממדינת הים ובידו שטר מנוי שליחות ששמעון שליח הבעל מנה אותו שליח ומודיע בשטר השליחות ששמעון הנזכר הי' בכחו לעשות שליח אחר אך אותו שטר השליחו' שהביא ראובן הנזכר לא נתקיים אצליכם ואין עדים מצויין לקיימו אבל ראובן השליח הנזכר אמר בפנינו שהוא שליח ב"ד. נסתפק לכם אם שליח השליח נאמן לומר שליח ב"ד אני או אם צריך עדים דאפשר דאע"ג דשליח ראשון נאמן היינו משום עקר מה שהאמינוהו הוא על הקיום לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דקיום שטרות דרבנן ואחר שנמצא הגט מקוים בידו ממילא נאמן על השליחות דהא הימניה בעל דשליש נאמן בשהגט מקוים לומר לגירושין אבל שליח דשליח שהוא אינו אומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני למה יהא נאמן בדבורו לומר שליח ב"ד אני. ואמרת שמצאת בחדושי הרמב"ן ז"ל (בפרק התקבל) שמן הדין השליח נאמן שכתב דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין דוקא כששניהם בעיר הוא דאמר ר"ה בעל מהימן דאם איתא דלגרושין יהבי ניהליה לדידה הוה יהיב לה ואין טענה לומר משום כסופא לא יהביה ניהלה אלא כשיש רגלים לדבר כגון ההיא דראו גט זה וכו' אבל כשאין שניהם בעיר אחת אפי' ר"ה מודה דשליש נאמן וראי' מאותן נשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה מחו"ל ולומר בפ"נ ובפ"נ כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והאי ודאי בדליכא עדים על השליחות דאי בדאיכא עדים אפי' בארץ נמי דהא ליכא למיחש למידי אלמא איהי מהימנא כדאמרה שליח הבעל אני לגרושין ולא חיישינן לפקדון אלא דבארץ כיון דכי אתי בעל משגחינן ביה איכא למימר דמכונה לקלקולה דהא בארץ בלא בפ"נ ובפ"נ מנסבינן לה וה"ה דבארץ אי אמרה בפ"נ ובפ"נ נאמנת דהא לא משגחינן לערעורא דבעל. ועוד הביא ראי' משליח דעלמא דכל מביא גט ממדינת הים שתקנו לומר בפ"נ ובפ"נ מפני שאין עדים מצויין לקיימו לא בשעשאו שליח בעדים והביא עדיו עמו דאם כן למה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ הרי עדים מצויין לקיימו ודמי לאייתוהו בתרי אלא בבא יחידי וחששו לטענות זיוף אבל במקויים או במקום שמצויין לקיימו לא חששו לטענה זו לפי שהשליח נאמן ולא מפני התקנה אלא מן הדין לפיכך לא חששו בערעור הבעל אלא לטענת מזויף ומשום דהוא מדבריהם אקילו בה להימוני עד א' משום עגונא כדאיתא (גיטין ג.) אלמא אי מערער לומר לא שלחתיו לא מהימן כלל מן הדין זהו תורף דברי הרמב"ן ז"ל ויצא לך מדבריו אחר שמן הדין נאמן השליח לומר שליח אני ולא מן התקנה אם כן מה חלוק בין שליח השליח לשליח הראשון אחר שמן הדין הוא:

תשובה אני הארכתי בבאור דברי הרמב"ן ז"ל מפני שכת' בגליון שלא הבנת זה מדבריו אבל עדיין הספק שנך במקומו עומד שהרמב"ן ז"ל הביא ראיות לומר שבשליח המביא גט ממקום אחר הכל מודים שהשליח נאמן לומר לגרושין מן הדין ולא הבעל לפקדון ועדיין יש נספק שזהו במקויים או בשעדים מצויין לקיימו שנסתלקה טענת מזויף וכן בחו"ל אחר שהאמינוהו מן התקנה לומר בפ"נ ובפ"נ ונתקיים בזה הגט מן התקנה מעתה נאמן לומר לגרושין ולא לפקדון מן הדין אבל בשליח השליח שאינו אומר בפ"נ ובפ"נ איך יהי' נאמן בלא שטר שליחות או עדים *( רמ"א אה"ע סי' קמ"ב ס"י:) כפי מה שנסתפק לך אלא שנראה לומר שהכל הוא מן התקנה שכמו שהשליח ראשון נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ונתקיים הגט על פיו ונאמן לומר שליח לגרושין אלי בלא עדים ובלא שער כך השליח השני כיון שהגט בידו נאמן לומר נתקיים גט זה בפני ב"ד על ידי השליח הראשון שאמר בפ"נ ובפ"נ ואלי שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד אמנם אין צריך להאריך ולומר רק שליח ב"ד אני וממילא ידעינן שכך הי' וא"צ לשטר שליחות ולא לעדים א"נ לומר בנדון זה שבידו שטר שליחות ולא בעינן קיום אלא מדרבנן:

ומה שכתבת עוד שכך יראה פשטא דמתניתין דתנן ואין השליח האחרון צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני זה אמת ברור. ואשר כתבת עוד וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פ' ז' מה' גרושין) שכ' המביא גט ממקום למקום בא"י וחלה או נאנם וכו' וא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם נראה מדבריו שא"צ עדים לשליחותו גם בזה יש לדחות לפי הספק שלך שזהו בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ והוי השליח השני כמו הראשון אבל במדינת הים שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ עדיין יש לספק ולומר שיפה כח הראשון מן השני אלא שגם במה"י לא הזכיר הוא ז"ל רק שצריך ב"ד כדי שיאמר בפניהם בפ"ט ובפ"נ אבל אם נתקיים הגט בחותמיו אע"פ שנתנו שליח לשליח בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ואם מלבד הב"ד הי' צריך שיביא עמו השליח השני עדים על השליחות או שטר שליחות היה לו לרב ז"ל לפרש כן ולתת טעם לצריכות העדים כמו שנותן טעם לצריכות ב"ד: