ביאור:מכילתא מנוקדת ומעוצבת/מסכתא דפסחא בא
מכילתא דרבי ישמעאל מנוקדת, מפוסקת ומבוארת
[עריכה]- מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא (בֹּא)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיְהִי" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְשִׁירָה (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דְ"וַיַּסַּע" (בְּשַׁלַּח)
- מַסֶּכְתָּא דַעֲמָלֵק (בְּשַׁלַּח-יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דְ"בַּחֹדֶשׁ" (יִתְרוֹ)
- מַסֶּכְתָּא דִנְזִיקִין (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְכַסְפָּא (מִשְׁפָּטִים)
- מַסֶּכְתָּא דְשַׁבָּתָא (כִּי תִשָּׂא-וַיַּקְהֵל)
פתיחה
[עריכה]על שמות יב, א
הדרשה דנה במעמדו של אהרון, לאור הסתירה שבין שמות יב א לבין שמות ו כו, ומסיקה שאהרון אמנם היה ראוי להתגלות ולדברי ה', אבל כיוון שמשה היה מכובד ממנו – למעשה דיבר ה' רק עם משה, חוץ מבשלושה מקומות: ויקרא י ח, במדבר יח א, וכן במדבר יח כ, שבהם דבר ה' עם אהרון ישירות, בלי תיווך של משה. |
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר."
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁהָיָה הַדִּבֵּר לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן.
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות ו כח) "וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם",
לְמֹשֶׁה הָיָה הַדִּבֵּר, וְלֹא לְאַהֲרֹן!
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן"?
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁהָיָה מֹשֶׁה כְּלִי לַדִּבְּרוֹת, כָּךְ הָיָה אַהֲרֹן כְּלִי לַדִּבְּרוֹת.
וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ?
מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה.
נִמְצֵאתָ מְמָעֵט אַהֲרֹן מִכָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, מִפְּנֵי שֶׁאֵי אֶפְשָׁר.
דרשה הפוכה במגמתה מהקודמת: המגמה כאן היא להגדיל את מקומו של אהרון מול פרעה, ולטעון שבהקשר של פרעה היה אהרון שקול למשה, ושניהם הוכיחו את פרעה באופן אסרטיבי. |
"אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן" לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות ז א) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה."
אֵין לִי אֶלָּא מֹשֶׁה דַּיָּן לְפַרְעֹה. אַהֲרֹן, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר, "אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן", הִקִּישׁ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה:
מַה מֹּשֶׁה הָיָה דַּיָּן לְפַרְעֹה, אַף אַהֲרֹן הָיָה דַּיָּן לְפַרְעֹה;
מַה מֹּשֶׁה הָיָה אוֹמֵר דְּבָרָיו וְלֹא יָרֵא, אַף אַהֲרֹן אוֹמֵר דְּבָרָיו וְלֹא יָרֵא.
הטענה החוזרת בדרשה זו ובארבע הדרשות הבאות היא שאין לומר 'כל הקודם במקרא קודם במעשה', כלומר מי ששמו מופיע ראשון הוא חשוב יותר; אלא שני הגורמים שקולים ושווי ערך, כיוון שקיים פסוק אחד (לפחות) המונה אותם בסדר הפוך. במקרה של משה ואהרון משמעות הדרשה היא ששניהם שקולים לחלוטין, ובכך משלימה הדרשה את קודמתה ומביאה את שיווי המשקל בין משה לאהרון לשיאו. אכן עדיין אין הדרשה סותרת את הדרשה הראשונה ועדיין אין כאן טענה שאהרון זכה לנבואות הישירות מהקב"ה. |
"אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן", שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּמִּקְרָא הוּא קוֹדֵם בַּמַּעֲשֶׂה;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות ו כו) "הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה",
מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כַּזֶּה.
התיחסות למחלוקת בית שמאי ובית הלל על בריאת העולם. הדרשה טוענת שהן השמים והן הארץ נוצרו בבת אחת, והם שווים בחשיבותם. |
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ."
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּמִּקְרָא הוּא קוֹדֵם בַּמַּעֲשֶׂה;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (בראשית ב ד) "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יי אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם",
מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין כְּאֶחָד זֶה כַּזֶּה.
גם שלושת האבות שווים בחשיבותם, למרות שכמובן מבחינה כרונולוגית אברהם הוא הראשון ביניהם. |
"וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּדָּבָר הוּא חָשׁוּב מֵחֲבֵרוֹ;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא כו מב) "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב, וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק,
וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם",
מַגִּיד שֶׁשְּׁלָשְׁתָּן שְׁקוּלִין כְּאֶחָד.
מצוות הכבוד והמורא של האב והאם מעניקה לשניהם אותו יחס, אבל ראו כריתות ו ט, שלמעשה בכל זאת כבוד האב קודם. |
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּמִּקְרָא הוּא קוֹדֵם בַּמַּעֲשֶׂה;
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא יט ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ",
מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין זֶה כַּזֶּה.
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ, קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם."
שׁוֹמְעֵנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּמִּקְרָא הוּא קוֹדֵם בַּמַּעֲשֶׂה;
תִּלְמֹד לוֹמַר: (במדבר לב יב) "בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן",
מַגִּיד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד.
הדרשה מבוססת על הייתור, לכאורה, של המילים 'בארץ מצרים', ומגבילה את הנבואה על פי מקומה. אחת המסקנות ממנה היא שעל מי שרוצה לזכות בנבואה להתרחק ממקום עבודה זרה. ניתן להקשות על הדרשה מסיפור ההתגלות לאבימלך מלך פלישתים – ראו בראשית כ ג. |
חוּץ לַכְּרָךְ.
אַתָּה אוֹמֵר חוּץ לַכְּרָךְ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּתוֹךְ הַכְּרָךְ?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות ט כט) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר, אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יי,
הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד, לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיי הָאָרֶץ",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר?
וּמַה תְּפִלָּה הַקַּלָּה, לֹא הִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶלָּא חוּץ לָעִיר,
דִּבּוּר נבואה הֶחָמוּר, דִּין הוּא שֶׁלֹּא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא חוּץ לַכְּרָךְ.
וּמִפְּנֵי מָה לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ בְּתוֹךְ הַכְּרָךְ?
מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה מְלֵאָה שִׁקּוּצִים וְגִלּוּלִים.
השוו לדברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי ב יד, שטען שכל הנבואות מאז ומעולם היו בא"י או בעבורה. הדרשה שלפנינו לא הרחיקה לכת עד כדי כך, וטוענת שלפני שנבחרה א"י הנבואות לא היו דוקא בה. |
הָיוּ כָּל הָאֲרָצוֹת כְּשֵׁרוֹת לַדִּבְּרוֹת; מִשְּׁנִּבְחֲרָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יָצְאוּ כָּל הָאֲרָצוֹת.
עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, הָיְתָה כָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה לַמִּזְבְּחוֹת; במסגרת היתר במות
מִשְּׁנִּבְחֲרָה יְרוּשָׁלַיִם, יָצָאת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יב יג) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ
בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי".
עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר בֵּית עוֹלָמִים, הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם כולה רְאוּיָה לַשְּׁכִינָה;
מִשֶּׁנִּבְחַר בֵּית עוֹלָמִים, יָצָאת יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קלב יג) "כִּי בָחַר יי בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד".
עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר אַהֲרֹן, הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לַכְּהֻנָּה;
מִשֶּׁנִּבְחַר אַהֲרֹן, יָצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח יט) "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי יי"
וְאוֹמֵר: (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"
עַד שֶׁלֹּא נִבְחַר דָּוִד, היוּ כָּל יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לַמַּלְכוּת;
מִשֶּׁנִּבְחַר דָּוִד, יָצְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברי הימים ב יג ה) "הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת,
כִּי יי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח."
אִם תֹּאמַר: דָּן אֲנִי אֶת הַנְּבִיאִים שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ! אחרי שנבחרה א"י, לכאורה בניגוד לדרשה הקודמת
אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, לֹא נִדְבַּר עִמָּהֶם אֶלָּא בִּזְכוּת אָבוֹת, בזכות תפילת רחל אימנו יש בכל זאת נבואה בחו"ל.
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לא יד-טז) "כֹּה אָמַר יי: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים,
רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יי: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,
כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם יי, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יי, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."
לפי הדרשה הזאת הנביאים שהתנבאו בחו"ל זכו לכך בזכות המים שטיהרו את מקומם, ולא רק בזכות האבות והאמהות. |
אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְבַּר עִמָּהֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּבִזְכוּת אָבוֹת, לֹא נִדְבַּר עִמָּהֶם אֶלָּא בְמָקוֹם טָהוֹר שֶׁלְּמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ח ב) "וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי"
וְאוֹמֵר: (דניאל י ד) "וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל, הוּא חִדָּקֶל"
וְאוֹמֵר: (יחזקאל א ג) "הָיֹה הָיָה דְבַר יי אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן, בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר כְּבָר".
במקרה של יחזקאל, הנבואה שלו התחילה עוד בא"י. |
נִדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ וְנִדְבַּר עִמּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיֹה הָיָה דְבַר יי"
"הָיֹה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ בָּאָרֶץ; "הָיָה", שֶׁנִּדְבַּר עִמּוֹ חוּצָה לָאָרֶץ.
הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: "הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל ג כב) "קוּם, צֵא אֶל הַבִּקְעָה",
מַגִּיד שֶׁהַבִּקְעָה כְּשֵׁרָה. לנבואה למרות שאינה מקום מים
יונה משמש הוכחה לטענה שהנבואה מוגבלת עקרונית לא"י, אפילו אם היא מופנית לחו"ל. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א ב) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יי"
וְכִי מִלִּפְנֵי יי הוּא בּוֹרֵחַ?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (תהלים קלט ז-י) "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם, שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל, הִנֶּךָ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם,
גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי, וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ."
וּכְתִיב: (זכריה ד י) "עֵינֵי יי הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ",
וּכְתִיב: (משלי טו ג) "בְּכָל מָקוֹם עֵינֵי יי צֹפוֹת רָעִים וטוֹבִים."
(עמוס ט ב-ד) "אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל, מִשָּׁם יָדִי תִקָּחֵם, וְאִם יַעֲלוּ הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם אוֹרִידֵם.
וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל, מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים, וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם, מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם.
וְאִם יֵלְכוּ בַשְּׁבִי לִפְנֵי אֹיבֵיהֶם, מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַחֶרֶב וַהֲרָגָתַם, וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְרָעָה וְלֹא לְטוֹבָה."
וְאוֹמֵר: (איוב לד כב) "אֵין חשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן."
אֶלָּא אָמַר יוֹנָה, אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית,
שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל.
מָשָׁל לְעֶבֶד כֹּהֵן שֶׁבָּרַח מֵרַבּוֹ. אָמַר, אֵלֵךְ לִי לְבֵין הַקְּבָרוֹת, מָקוֹם שֶׁאֵין רַבִּי יָכֹל לָבֹא אַחֲרַי.
אָמַר לוֹ רַבּוֹ: "יֵשׁ לִי כְּנָיוֹת עבדים שאינם כהנים כַּיּוֹצֵא בָּךְ!"
כָּךְ אָמַר יוֹנָה: אֵלֵךְ לִי לְחוּצָה לָאָרֶץ, מָקוֹם שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה נִגְלֵית,
שֶׁהַגּוֹיִם קְרוֹבֵי תְּשׁוּבָה הֵן, שֶׁלֹּא לְחַיֵּב אֶת יִשְׂרָאֵל.
אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֵשׁ לִי שְׁלוּחִין כַּיּוֹצֵא בָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א ד) "וַיי הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם",
מבין שלושת הנביאים הנדונים כאן מעדיף הדרשן את ירמיהו, שכיבד גם את הקב"ה וגם את ישראל. יונה זכה לעוד נבואה אחת ולא יותר, כי כיבד את ישראל, ואליהו הודח מתפקידו כנביא כי יצא נגד עמו. |
אֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וּכְבוֹד הַבֵּן, כבוד הקב"ה וכבוד ישראל וְאֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן,
וְאֶחָד תָּבַע כְּבוֹד הַבֵּן וְלֹא כְבוֹד הָאָב."
יִרְמְיָה תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וּכְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (איכה ג מב) "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ."
לְכָךְ נִכְפְּלָה נְבוּאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה לו לב) "וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים".
אֵלִיָּהוּ תָּבַע כְּבוֹד הָאָב וְלֹא כְבוֹד הַבֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א יט יד) "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיי אֱלֹהֵי צְבָאוֹת,
כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב,
וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ."
וּמַה נֶּאֱמַר שָׁם? (מלכים א יט טו-טז) "וַיֹּאמֶר יי אֵלָיו: לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק,
וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל,
וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ."
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ", אֶלָּא שֶׁאֵי אֶפְשִׁי בִנְבוּאָתָךְ.
יוֹנָה תָּבַע כְּבוֹד הַבֵּן וְלֹא כְבוֹד הָאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א ג) "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יי,
וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אָנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ, לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יי."
מָה כתִיב? (יונה ג א) "וַיְהִי דְבַר יי אֶל יוֹנָה שֵׁנִית לֵאמֹר."
שֵׁנִית נִדְבַּר עִמּוֹ, לֹא שְׁלִישִׁית.
ר' נתן טוען שיונה לא התכוון להתחמק מהנבואה אלא התכוון להתאבד, וכך להימנע ממנה. |
לֹא הָלַךְ יוֹנָה אֶלָּא לְאַבֵּד עַצְמוֹ בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (יונה א יב) "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם".
חזרה לעניין נבואת משה ותיאורו כמנהיג המוכן למסור את נפשו כדי להציל את עמו |
הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים הָיוּ נוֹתְנִים עַצְמָם עַל יִשְׂרָאֵל. בְּמֹשֶׁה מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות לב לב)
"וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ."
(במדבר יא טו) "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג,
אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי."
בְּדָוִד מַהוּ אוֹמֵר: (שמואל ב כד) "הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי, וְאֵלֶּה הַצֹּאן, מֶה עָשׂוּ?
תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי!"
הָא בְּכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא, הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים נָתְנוּ נַפְשָׁם עַל יִשְׂרָאֵל.
חז"ל נחלקים במשמעות המילה 'לאמור': ר' ישמעאל טוען שהנבואה צריכה להיות מועברת מייד לבני ישראל. ר' אליעזר טוען שהמשוב צריך לחזור אל הקב"ה, והנבואה היא חלק מדיאלוג בין הקב"ה למשה. |
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות לד לד) "וְיָצָא וְדִבֶּר".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צֵא וֶאֱמֹר אֲלֵיהֶם וַהֲשִׁיבֵנִי דָבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יט ח) "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יי",
וְאוֹמֵר: (יחזקאל ט יא) "וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים, אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו, מֵשִׁיב דָּבָר",
וְאוֹמֵר: (איוב לח לה) "הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ לְךָ הִנֵּנוּ."
המשוב לקב"ה אינו מחייב את המשיבים להגיע למקומו, שהרי הוא בכל מקום. |
שֶׁשְּׁלוּחֵי בָשָׂר וָדָם צְרִיכִין לַחְזֹר אֵצֶל שׁוֹלְחֵיהֶם, אֲבָל לְפָנֶיךָ אֵינוֹ כֵן, אֶלָּא "הַתְשַׁלַּח בְּרָקִים וְיֵלֵכוּ",
וְיָשׁוּבוּ לֹא נֶאֱמַר כֵּן אֶלָּא "וְיֵלֵכוּ וְיֹאמְרוּ", הָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן מְהַלְּכִין נִמְצָאִים לְפָנֶיךָ,
וְאוֹמְרִים "עָשִׂינוּ שְׁלִיחוּתָךְ." לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (ירמיה כג כד) "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יי".
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כְּשֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרוֹת טוֹבוֹת וְרָעוֹת עַל יִשְׂרָאֵל,
ר' יאשיה אינו עוסק בשאלה מהו 'לאמור', אלא מדייק בפסוק מיחזקאל, שיש הבדל בין גזירה לטובה ובין גזירה לרעה: לטענתו רק המלאכים ששליחותם לטובה מחזירים משוב כי השליחות שלהם חשובה יותר. |
וְעַל הָרָעָה, אֵין מַחְזִירִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ט ב) "וְהִנֵּה שִׁשָּׁה אֲנָשִׁים,
בָּאִים מִדֶּרֶךְ שַׁעַר הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר מָפְנֶה צָפוֹנָה, וְאִישׁ כְּלִי מַפָּצוֹ בְּיָדוֹ, וְאִישׁ אֶחָד בְּתוֹכָם לָבֻשׁ בַּדִּים וְקֶסֶת הַסֹּפֵר בְּמָתְנָיו,
וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ אֵצֶל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת."
וּכְתִיב: (יחזקאל ט ג) "וּכְבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נַעֲלָה מֵעַל הַכְּרוּב", וְאוֹמֵר: (יחזקאל ט ד-ה)
"וַיֹּאמֶר יי אֵלָו: עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר, בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים
עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ. וּלְאֵלֶּה אָמַר בְּאָזְנַי"
וְנֶאֱמַר: (יחזקאל ט ו-ז) "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו, אַל תִּגַּשׁוּ,
וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ, וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים, צֵאוּ!
וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר."
יָצְאוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְעָשׂוּ שְׁלִיחוּתָן, אֵלּוּ שֶׁנִּצְטַוּוּ עַל הָרָעָה, לֹא לָמַדְנוּ שֶׁהֶחְזִירוּ שְׁלִיחוּתָן,
וְזֶה שֶׁנִּצְטַוָּה עַל הַטּוֹבָה, לָמַדְנוּ שֶׁהֶחְזִיר שְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ט יא) "וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו
מֵשִׁיב דָּבָר לֵאמֹר: עָשִׂיתִי כַאֲשֶׁר צִוִּיתָנִי."
בן עזאי מפרש את המילה 'לאמור' בהקשר של הלכות לימוד תורה: כשם שלומדים בקול רם כך מלמדים בקול רם. |
"לֵאמֹר" - בַּקּוֹל שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ בּוֹ, בּוֹ אַתְּ לָמֵד.
ר' עקיבא קושר את המילה 'לאמור' ליחסים שבין משה, הקב"ה וישראל. |
שֶׁכָּל שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה שֶׁהָיָה כוֹעֵס עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ב טז-יז) "וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם. וַיְדַבֵּר יי אֵלַי לֵאמֹר."
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּי: אֵינִי כְמֵשִׁיב עַל דִּבְרֵי רַבִּי, הוא ר' עקיבא אֶלָּא כְּמוֹסִיף עַל דְּבָרָיו.
בן עזאי מרחיב את הטענה של ר' עקיבא. |
אֶלָּא עִם הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לֹא דִבֵּר אֶלָּא בִּזְכוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ג טו) "וָאֵשֵׁב שָׁם שִׁבְעַת יָמִים מַשְׁמִים בְּתוֹכָם."
וּכְתִיב: (יחזקאל ג טז) "וַיְהִי מִקְצֵה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי דְבַר יי אֵלַי לֵאמֹר."
וּכְתִיב: (ירמיה מב ז) "וַיְהִי מִקֵּץ עֲשֶׂרֶת יָמִים וַיְהִי דְבַר יי אֶל יִרְמְיָהוּ."
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּבָרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה, שֶׁהָיָה מִתְרָעֵם לִפְנֵי הַמָּקוֹם: (ירמיה מה ג) "אָמַרְתָּ אוֹי נָא לִי כִּי יָסַף יי יָגוֹן עַל מַכְאֹבִי".
מַה נִּשְׁתַּנֵּיתִי אֲנִי מִכָּל תַּלְמִידֵי הַנְּבִיאִים?
ברוך בן נריה לא זכה לנבואה כי העם לא היה ראוי לכך! |
אֱלִישָׁע שִׁמֵּשׁ אֵלִיָּהוּ, וְשָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. מַה נִּשְׁתַּנֵּיתִי אֲנִי מִכָּל תַּלְמִידֵי הַנְּבִיאִים?
"יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי וּמְנוּחָה לֹא מָצָאתִי."
וְאֵין מְנוּחָה אֶלָּא נְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יא כו) "וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ"
וְאוֹמֵר: (מלכים ב ב טו) "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ עַל אֱלִישָׁע",
וְאוֹמֵר: (ישעיה יא ב) "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יי".
בֹּא וּרְאֵה מָה הַמָּקוֹם מְשִׁיבוֹ: (ירמיה מה ד-ה) "כֹּה תֹּאמַר אֵלָיו: כֹּה אָמַר יי:
הִנֵּה, אֲשֶׁר בָּנִיתִי, אֲנִי הֹרֵס, וְאֵת אֲשֶׁר נָטַעְתִּי, אֲנִי נֹתֵשׁ,
וְאֶת כָּל הָאָרֶץ הִיא. וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת? אַל תְּבַקֵּשׁ",
וְאֵין גְּדוֹלוֹת אֶלָּא נְבוּאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב ח ד) "סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע."
וְאוֹמֵר: (ירמיה לג ג) "קְרָא אֵלַי וְאֶעֱנֶךָּ, וְאַגִּידָה לְּךָ גְּדֹלוֹת וּבְצֻרוֹת לֹא יְדַעְתָּם."
אָמַר בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה: אִם אֵין כֶּרֶם, אֵין סְיָג, אִם אֵין צֹאן, אֵין רוֹעֶה.
מִפְּנֵי מָה? כִּי: (ירמיה מה ה) "וְאַתָּה תְּבַקֶּשׁ לְךָ גְדֹלוֹת? אַל תְּבַקֵּשׁ!
כִּי הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל כָּל בָּשָׂר, נְאֻם יי, וְנָתַתִּי לְךָ אֶת נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל, עַל כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר תֵּלֶךְ שָׁם."
הָא בְּכָל מָקוֹם אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁאֵין הַנְּבִיאִים מִתְנַּבְּאִים אֶלָּא בִּזְכוּתָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל.
פָּרָשָׁה א
[עריכה]על שמות יב, ב
ר' ישמעאל ור' עקיבא מסכימים בדרשה על 'הזה': לדעת שניהם הביטוי מסמן הצבעה, ולכן המילה 'החודש' מתפרשת לא כתיאור זמן אלא כירח בזמן המולד; אבל לדעת ר' ישמעאל ההצבעה היא של משה, שהראה את המולד לישראל; ולדעת ר' עקיבא ההצבעה היא ע"י הקב"ה, שהראה את המולד למשה. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: מֹשֶׁה הֶרְאָה אֶת הַחֹדֶשׁ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם:
כַּזֶּה הֱיוּ רוֹאִין וְקוֹבְעִין אֶת הַחֹדֶשׁ לַדּוֹרוֹת!
ר עקיבא מונה עוד שנים – שלושה ענייני הלכה שהקב"ה הראה למשה באצבע. |
וְהֶרְאָהוּ הַמָּקוֹם אֶת כֻּלָּן בָּאֶצְבַּע.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ויקרא יא כט) "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא"
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר: (במדבר ח ד) "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה"
וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בַּשְּׁחִיטָה נִתְקַשָּׁה מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כט לח) "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ".
רשב"י ור' אליעזר מפרידים בין הנבואה למשה לבין ראיית המולד, כי לדעתם הנבואה למשה היא דווקא ביום; וראו ספרא צו פרק יח, י. והשוו בראשית רבה נב ה, שהנבואה לנביאי הגויים היא דווקא בלילה! |
וַהֲלֹא כָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁנִּדְבַּר עִם מֹשֶׁה, לֹא נִדְבַּר עִמּוֹ אֶלָּא בַיּוֹם,
וְהַחֹדֶשׁ הֶרְאָהוּ בַּלַּיְלָה, וְכֵיצַד? הָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ בַּיּוֹם, וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ בַּיּוֹם!
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נִדְבַּר עִמּוֹ בַּיּוֹם עִם חֲשֵׁכָה, וְהֶרְאָהוּ הַחֹדֶשׁ בַּחֲשֵׁכָה.
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה", זֶה נִיסָן. אַתָּה אוֹמֵר זֶה נִיסָן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד מֵחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה האחרים?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות כג טז) "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה", (שמות לד לב) "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה."
חדש תשרי, שבו חל חג האסיף - הוא השביעי, ראו ויקרא כג לט. חז"ל משקיעים הרבה מאמצים להוכיח שהחדש של יציאת מצרים הוא ניסן. |
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אָסִיף וּתְקוּפָה וְשָׁנָה יוֹצְאָה בוֹ חדש תשרי הוא חודש האסיף, ובו תקופת השנה, כלומר נקיפת (שינוי) השנה וְקָרוּי שְׁבִיעִי?
אֵי אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא תִּשְׁרִי. לְאַחַר שֶׁלָּמַדְתָּ שֶׁשְּׁבִיעִי זֶה תִּשְׁרִי, רִאשׁוֹן זֶה נִיסָן.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר: (אסתר ג ז) "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן".
המילה 'הוא' נדרשת בגזירה שווה. הפסוק מדברים מונה את חג המצות ראשון בין שלושת הרגלים. |
וּמְנַיִן אַף לַמְּלָכִים? תִּלְמֹד לוֹמַר "הוּא": (מלכים א ו א) "הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל".
וּמְנַיִן אַף לָרְגָלִים? תִּלְמֹד לוֹמַר "חַג": (דברים טז טז) "בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת"
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁנִּיסָן רֹאשׁ לֶחֳדָשִׁים, לַמְּלָכִים, וְלָרְגָלִים. רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יִצְחָק אוֹמְרִים: אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים.
הביטוי 'במועד שנת השמיטה' מלמד שתשרי הוא ראש השנה לשמיטים. הביטויים 'תקופת השנה' ו'בצאת השנה' מלמדים שהוא גם ראש השנה לשנים. היובלים, הנטיעה והירקות נובעים מראש השנה לשנים. יתכן גם שלפנינו דרשה על 'הזה', לעניינים מצומצמים אלו של חדשים, מלכים ורגלים, ולא לעניינים אחרים. |
וְלֹא לַנְּטִיעָה וְלֹא לַיְּרָקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לא י) "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת."
(דברים לא יא) "בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יי אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר
תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם."
וְאוֹמֵר: (שמות כג טז) "וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה" (שמות לד כב) "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה."
זֶה הוּא הָאָמוּר לָךְ לַשָּׁנִים, לַשְּׁמִטִּים וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְּרָקוֹת.
בסביבת חז"ל הם היו יוצאי דופן בעניין הלוח המשולב, בניגוד לשאר התרבויות. הדרשה מוסיפה שגם לפני יציאת מצרים לא היו תרבויות שהשתמשו בלוח הירח, ומאז ומעולם היה מדובר בלוח מיוחד לעם ישראל. היא מציגה את המעקב אחרי המולד, המתבטא בהתבוננות בשמים – כיצירת קשר בין עם ישראל לאלוהיו, וראו גם ראש השנה ג, ח; שפירשו באופן דומה גם את ההתבוננות בנחש הנחושת ובידי משה. |
אַתָּה אוֹמֵר "לָכֶם, וְלֹא מָנָה בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן", אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָכֶם, וְלֹא לַגּוֹיִם?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם", הֲרֵי לָכֶם וְלֹא לַגּוֹיִם אָמוּר.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לָכֶם"? לָכֶם וְלֹא מָנָה בוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁיִּשְׂרָאֵל מוֹנִין לַלְּבָנָה, וְהַגּוֹיִם לַחַמָּה.
לֹא דַּיָּם לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, מַגְבִּיהִים אֶת עֵינֵיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם,
ת"ק מפרש את ליקויי החמה וליקויי הלבנה כסימנים רעים לגויים או לישראל. ר' מאיר ור' יאשיה מפרשים אותם כסימנים רעים לכל העמים, יושבי מזרח (הפרתים) או יושבי מערב (הרומיים) – כולל ישראל; ואילו ר' יונתן טוען שכל אותות השמים למיניהם אינם רלבנטיים כלל לישראל, ואף מרמז על איסור לעסוק באסטרולוגיה. |
וּכְשֶׁהַלְּבָנָה לוֹקָה, סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מוֹנִים לַלְּבָנָה.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֶׁהַחַמָּה לוֹקָה בַּמִּזְרָח, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח;
בַּמַּעֲרָב, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב.
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: כְּשֶׁהַמַּזָּלוֹת לוֹקִים בַּמִּזְרָח, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מִזְרָח;
בַּמַּעֲרָב, סִימָן רַע לְיוֹשְׁבֵי מַעֲרָב.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִתְּנוּ לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה י ב) "כֹּה אָמַר יי: אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ,
וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ".
פָּרָשָׁה ב
[עריכה]המשך על שמות יב, ב
"רֹאשׁ חֳדָשִׁים", שׁוֹמְעֵנִי, מִעוּט חֳדָשִׁים שְׁנַיִם,
התשובה לשאלה 'למה נאמר' תופיע בהמשך, בדברי ר' ישמעאל. |
"רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח"
שָׁמוֹר אֶת הַפֶּסַח לָאָבִיב וְאָבִיב לַפֶּסַח, שֶׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ. סמוך לפסח
הָא כֵּיצַד?
עַבֵַּר אֶת אֲדָר, שֶׁיָּבֹא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ!
הֲרֵי שֶׁעִבְּרוּ אֶת אֲדָר וְלֹא בָא אָבִיב בִּזְמַנּוֹ,
שׁוֹמְעֵנִי, יְעַבְּרוּ אֶת נִיסָן!
הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן, נִמְצֵאתָ אַתָּה עוֹשֶׂה נִיסָן שֵׁנִי,
וְאָמְרָה תּוֹרָה "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם"!
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב",
חֹדֶשׁ הַסָּמוּךְ לָאָבִיב אַתָּה מְעַבֵּר,
ר' ישמעאל דורש את הפסוק הנוכחי כדי לטעון שמעברים דווקא את אדר. ר' יונתן טוען כך על סמך הפסוק מדברים. |
הדרשה עוסקת בעיבור השנה וטוענת שמעברים דווקא חודש שלם, ולא בדיוק 11.5 יום. לכך יש מחיר של אי דיוק מסויים, אבל זו הדרך היחידה לשלב את לוח החודש הירחי עם לוח השנה השמשי. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ" - חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר.
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וְחֹדֶשׁ מִתְעַבֵּר לעיתים החודש הוא של 30 יום ולעיתים 29 יום וְשָׁנָה מִתְעַבֶּרֶת,
מַה הַחֹדֶשׁ, אֶחָד מִמְּנוּיָיו, יום אַף שָׁנָה, אֶחָד מִמְּנוּיֶיהָ חודש
הדרשה דוחה הצעות לעבר שנה ב1/30 שנה (12 יום!) או לעבר חודש ב1/12 ממנו (כשלושה ימים). |
תִּלְמֹד לוֹמַר, "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ",
חֹדֶשׁ אַתָּה מְעַבֵּר, וְאֵי אַתָּה מְעַבֵּר אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים בָּהּ!
אִי מַה שָּׁנָה אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בָּהּ, אַף חֹדֶשׁ אֶחָד מִשְּׁנֵים עָשָׂר בּוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא כג ו) "וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה,
חַג הַמַּצּוֹת לַיי, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ."
ת"ק דורש את הצמידות 'יום לחודש', שממנה עולה שמנויי החודש הם הימים. |
וְרַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הָא אִם אָמַרְתָּ כֵּן, כְּבַר הַלְּבָנָה בְּאֶמְצַע הָרָקִיעַ!
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.
הוֹאִיל וְהַחֹדֶשׁ מִתְעַבֵּר, וְהַשָּׁנָה מִתְעַבֶּרֶת,
מַה הַחֹדֶשׁ, אֶחָד מִמְּנוּיָיו, אַף הַשָּׁנָה אֶחָד מִמְּנוּיֶיהָ.
דרשה שלישית הטוענת שחודש העיבור הוא אדר, בנוסף לדרשות ר' ישמעאל ור' יונתן לעיל. |
אַף שָׁנָה, אֵין תּוֹסֶפֶת עִבּוּרָהּ אֶלָּא בַסּוֹף! באדר
רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: הוֹאִיל וְטֻמְאָה מְעַכֶּבֶת את הפסח ליחידים וְאָבִיב מְעַכֵּב
מַה טֻּמְאָה, אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם, הטמאים ממתינים חודש, עד פסח שני אַף אָבִיב, אֵין פָּחוּת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.
דורש 'למועדה', שההתאמה לאביב תהיה רק לאחר המועד ולא לפניו. |
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג י) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ",
בְּמוֹעֲדָהּ אַתָּה מוֹסִיף וְאֵי אַתָּה מוֹנֵעַ.
ראו לעיל דרשת ר' ישמעאל, שאין לעבר את ניסן, הנראית דומה לכאן. |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: מְנַיִן שֶׁאֵין מְעַבְּרִים אֶת הַשָּׁנָה
אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם?
תִּלְמֹד לוֹמַר "רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה,
וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת."
פָּרָשָׁה ג
[עריכה]על שמות יב, ג-ד
ראו בתחילת הפתיחה לעיל, שמיעטה את אהרון מהדיברות (הנבואות הישירות). כאן מתואר אהרון כתלמיד חכם הזוכה למעין נבואה בלימודו מפי מורו משה. |
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וְכִי שְׁנֵיהֶם מְדַבְּרִים הָיוּ?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות לא יג) "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "דַּבְּרוּ"?
אֶלָּא כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְדַבֵּר, הָיָה אַהֲרֹן מַרְכִּין אָזְנוֹ לִשְׁמֹעַ בְּאֵימָה,
וּמַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שׁוֹמֵעַ מִפִּי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא.
כאן מתואר אהרון כמי שנראה כמדבר את הנבואות, למרות שלמעשה היה רק משה הנביא העיקרי משניהם. |
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות לא יג) "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "דַּבְּרוּ"?
אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁמֹּשֶׁה מְדַבֵּר, הָיָה אַהֲרֹן מִימִינוֹ וְאֶלְעָזָר מִשְּׂמֹאלוֹ,
וְאִיתָמָר מִימִינוֹ שֶׁלְּאַהֲרֹן,
וְהַדִּבּוּר יוֹצֵא מִבֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ שְׁנֵיהֶם מְדַבְּרִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: "מֹשֶׁה הָיָה חוֹלֵק כָּבוֹד לְאַהֲרֹן וְאוֹמֵר לוֹ "לַמְּדֵנִי!"
וְאַהֲרֹן הָיָה חוֹלֵק כָּבוֹד לְמֹשֶׁה וְאוֹמֵר לוֹ "לַמְּדֵנִי!"
וְהַדִּבּוּר יוֹצֵא מִבֵּינֵיהֶם כְּאִלּוּ שְׁנֵיהֶם מְדַבְּרִים.
"דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ".
הַדִּבֵּר הַזֶּה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
אַתָּה אוֹמֵר הַדִּבֵּר הָיָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר,
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַדִּבֵּר וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר?
הדרשה מוכיחה שהנבואה וההוראה לישראל ("הדיבר") היתה מראש חודש. |
אֵמָּתַי הָיָה הַדִּבֵּר? בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ.
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן:
הַדִּבֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
ר' אחא מוכיח שהקניה של הקרבן היתה בעשירי לחודש ולא לפני כן. הוא מוכיח זאת מהמילה 'לאמור' המפרידה בין הדיבור וההוראה לישראל ובין לקיחת השה בעשור לחודש. |
וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַדִּבֵּר וּלְקִיחָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, מראש חודש עד י בו לכל המאוחר
וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר?
תִּלְמֹד לוֹמַר "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר",
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "לֵאמֹר", אֶלָּא לְהַפְסִיק הָעִנְיָן.
הָא אֵין לָךְ לָדוּן כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כָּרִאשׁוֹן:
הַדִּבֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
ר' יוסי משלים את שורת הדרשות ומדגיש שאין לשחוט את הפסח לפני יד בחודש. שלוש הדרשות מראות שהתהליך של הדיבר, הלקיחה והשחיטה התנהל במשך כל 14 הימים ולא היתה אפשרות לקצר אותו ולהקדים את הלקיחה או את השחיטה. |
וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַדִּבֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ,
וּלְקִיחָה וּשְׁחִיטָה בֶּעָשׂוֹר?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם".
אִם אָמַרְתָּ כֵּן, עָקַרְתָּ אֶת כָּל הַכָּתוּב!
הָא אֵין לָךְ לָדוּן כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כָּרִאשׁוֹן:
הַדִּבֵּר בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּלְקִיחָה בֶּעָשׂוֹר, וּשְׁחִיטָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
הדרשה מאפשרת לדחות את הלקיחה אבל כאמור לעיל לא את השחיטה. |
אֵין לִי אֶלָּא עֲשִׂירִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר לִלְקִיחָה; אַרְבָּעָה עָשָׂר, מְנַיִן?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמָה עֲשִׂירִי, שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה, כָּשֵׁר לִלְקִיחָה,
אַרְבָּעָה עָשָׂר, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לִשְׁחִיטָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר לִלְקִיחָה?
שְׁלֹשָׁה עָשָׂר מְנַיִן?
אָמַרְתָּ קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם עֲשִׂירִי, שֶׁאֵינוֹ קָרוֹב לִשְׁחִיטָה, כָּשֵׁר לִלְקִיחָה,
שְׁלֹשָׁה עָשָׂר, שֶׁהוּא קָרוֹב לִשְׁחִיטָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר לִלְקִיחָה?
וְהוּא הַדִּין לְאַחַד עָשָׂר, לִשְׁנֵים עָשָׂר.
דורש 'הזה'; סיוג דברי ר' אחא דלעיל, שאין להקדים את לקיחת הפסח לפני י בחודש - לפסח מצרים. פסח דורות יכול להילקח גם מוקדם יותר. |
שֶׁפֶּסַח מִצְרָיִם מַקָּחוֹ מִבֶּעָשׂוֹר, וּפֶסַח דּוֹרוֹת מַקָּחוֹ כָּל זְמַן.
מקור לכלל ההלכתי 'שלוחו של אדם כמותו'. |
אֶלָּא לַעֲשׁוֹת שְׁלוּחוֹ שֶׁלְּאָדָם כְּמוֹתוֹ.
מִכָּן אָמְרוּ: שְׁלוּחוֹ שֶׁלְּאָדָם כְּמוֹתוֹ.
בדרך כלל מספיק שה למשפחה, אבל אם המשפחה גדולה יש לחלק אותה למספר קרבנות: לפעמים 'שה לבית אבות' ולפעמים 'שה לבית'. |
בִּכְלַל שֶׂה, גְּדִי וְטָלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יד ד) "שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים."
"לְבֵית אָבֹת" אֵין "לְבֵית אָבֹת" אֶלָּא לְמִשְׁפָּחוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר א ב) "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם"
וַהֲרֵי שֶׁהָיוּ עֶשֶׂר מִשְׁפָּחוֹת לְבֵית אָב אֶחָד! שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׂה אֶחָד לְכֻלָּם.
תִּלְמֹד לוֹמַר "שֶׂה לַבָּיִת".
ניתן להוסיף מנויים או לבטל מנויים (דורש 'ימעט' כפעולה, שמיעטו אותו) על הפסח עד שנשחט, וראו גם פסחים ח ג. – כל זאת בתנאי שנשאר מי שיאכל ממנו. לדעת ר' יהודה חייב להשאר ברשימת המנויים לפחות אחד מהמנוים המקוריים, וראו תוספתא פסחים ז ז. |
בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ שֶׁלְּעוֹלָם נִמְנִין עַל הַפֶּסַח וּמוֹשְׁכִין יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ,
עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט,
בִּלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ אֶת הַפֶּסַח כְּמוֹת שֶׁהוּא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׁם אֶחָד מֵחֲבוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה,
שֶׁלֹּא לַעֲשׁוֹת עִקָּר טְפֵלָה וּטְפֵלָה עִקָּר.
ר' עקיבא דורש את לשון היחיד 'ולקח הוא', ומסיק ששוחטים את הפסח על היחיד, וראו פסחים ח ז, כר' יוסי - בניגוד לדעת ר' יהודה. |
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר,
שֶׁאִם רוֹצֶה אָדָם לַעֲשׁוֹת פִּסְחוֹ יְחִידִי, שֶׁהוּא רַשַּׁי?
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ "
ר' ישמעאל אינו מכריע בין שכנו שבגגו (במקום מגוריו) או שכנו שבשדה, וביחס לביטוי 'הקרוב אל ביתו', שהיה יכול להכריע לשכנו שבגגו, הוא קובע 'דבר הכתוב בהווה', כלומר לאו דווקא שכנו. זו גם דעת רשב"י. |
שֶׁאִם יִרְצֶה אָדָם לְמַנּוֹת אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ, שֶׁהוּא רַשַּׁי?
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ "
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שְׁכֵנוֹ שֶׁבְּגַגּוֹ אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שְׁכֵנוֹ שֶׁבַּשָּׂדֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ",
דִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: "שְׁכֵנוֹ", מִכָּל מָקוֹם.
לעניין השחיטה למנוייו ראו פסחים ה ג. דורש 'מכסת' – למנוייו. החזרה של הביטוי מלמדת שהפסח שנשחט שלא למנוייו פסול. |
וְאִם שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו עָבַר עַל מִצְוָה
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, שֶׁיְּהֵא כָּשֵׁר
תִּלְמֹד לוֹמַר "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ", שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לִפְסֹל.
דָּבָר אַחֵר:
'נפשות' כולל גם אשה וכו'. החולה והקטן שאינם יכולים לאכול כזית אינם נמנים, שנאמר 'לפי אכלו'. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "אִישׁ", אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ;
אִשָּׁה, טוּמְטוּם, אַנְדְּרוֹגִינוֹס, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת", רִבָּה.
מַשְׁמָע מֵבִיא אֶת אֵלּוּ,
וּמֵבִיא אֶת הַחוֹלֶה וְאֶת הַקָּטָן שֶׁאֵינָן יְכֹלִין לֹאכַל כַּזַּיִת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ",
יָצְאוּ הַחוֹלֶה וְהַקָּטָן שֶׁאֵינָן יְכֹלִין לֹאכַל כַּזַּיִת, שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.
ר' יאשיה מסביר את האטימולוגיה של הביטוי 'תכוסו', ומאשר את פרשנותו דלעיל לעניין המנויים. להסבר דברי ר' ישמעאל ראו לעיל בדרשה על 'ימעט הבית'. גם ר' יצחק מסכים שרשימת המנויים עשויה להשתנות כל זמן שהפסח לא נשחט, ודורש זאת מהביטוי 'על השה', שעדיין הוא חי. |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: "לָשׁוֹן סֻרְסִי הוּא זֶה,
כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: "כּוֹס כסוס, תן לי לאכול לִי טָלֶה זֶה!"
"עַל הַשֶּׂה".
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ שֶׁנִּמְנִים עַל הַפֶּסַח
וּמוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ הַפֶּסַח כְּמוֹת שֶׁהוּא.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: בַּמֵּי הָעִנְיָן מְדַבֵּר? בְּחַי.
פָּרָשָׁה ד
[עריכה]על שמות יב, ה
(שמות יב ה) "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם,
מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ."
ראו הדרשה על גדי וטלה לעיל פרשה ג על הפסוק 'שה לבית אבות' |
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יד ד) "שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים".
"תָמִים", לְהוֹצִיא בַּעַל מוּם.
"זָכָר", לְהוֹצִיא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס וּנְקֵבָה.
"בֶּן שָׁנָה", אֵין לִי אֶלָּא בֶּן שָׁנָה; כָּל שְׁנָתוֹ מְנַיִן במהלך שנתו השניה, גם בן שנה וחצי?
הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר קַל וָחֹמֶר:
וּמָה אִם עוֹלָה חֲמוּרָה, כְּשֵׁרָה לָבֹא כָּל שְׁנָתָהּ כְּבַת שְׁנָתָהּ,
פֶּסַח, שֶׁהוּא קַל, אֵינוֹ דִין שֶׁיֻּכְשַׁר לָבֹא כָּל שְׁנָתוֹ כְּבֶן שְׁנָתוֹ?
רַבִּי יוֹסֵה הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וּמָה אַיִל, שֶׁתְּחִלָּתוֹ פָסוּל, סוֹפוֹ כָּשֵׁר,
שֶׂה, שֶׁתְּחִלָּתוֹ כָּשֵׁר, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא סוֹפוֹ כָּשֵׁר?
"מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים",
מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁיָּבִיא מִשְּׁנֵיהֶם כְּאַחַת? גם כבש וגם עז
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא א י) "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ"
מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
הק"ו כאן דומה לזה של ר' ישמעאל בדרשה הקודמת, ומבוסס על ההנחה שהפסח קל מהעולה. |
וּמָה אִם עוֹלָה חֲמוּרָה, כְּשֵׁרָה לְהָבִיא מין אֶחָד,
פֶּסַח, שֶׁהוּא קַל, אֵינוֹ דִין שֶׁיֻּכְשַׁר לָבֹא מִמִּין אֶחָד?
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים"?
מִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִזֶּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
(שמות יב ו) "וְהָיָה לָכֶם" - לְהָבִיא פֶּסַח דּוֹרוֹת,
לאחר שהרחיבה הדרשה את מקורו של הפסח לכבשים ועיזים, היא מצמצמת אותו לצאן ולא לבקר, למרות הפסוק בדברים טז. לפנינו חמש דרשות (עד סוף הפרשה) הנחלצות למשימה זו |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: "תִּקָּחוּ" לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז ב) "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר",
צֹאן לַפֶּסַח, וּבָקָר לַחֲגִיגָה.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בַּפֶּסַח?
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "שֶׂה תָמִים זָכָר" פֶּסַח מִצְרָיִם,
ר' יאשיה דורש את הייתור של 'תיקחו' |
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ"
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "תִּקָּחוּ", וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תִּקָּחוּ"?
שֶׁלֹּא יָבִיא פֶּסַח דּוֹרוֹת אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: צֹאן לַפֶּסַח, וּבָקָר לַחֲגִיגָה.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בַּפֶּסַח?
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "שֶׂה תָמִים זָכָר" פֶּסַח מִצְרָיִם,
ר' יונתן טוען לקרבה בין דיני פסח מצרים לדיני פסח דורות, למרות שדווקא דין הלקיחה הוא שונה, ראו לעיל פרשה ג, על 'בעשור לחודש הזה'. |
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג ה) "וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה",
כָּעֲבֹדָה שֶׁעָבַדְתָּ בְּמִצְרַיִם, כָּךְ עֲשֵׂה לַדּוֹרוֹת. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: צֹאן לַפֶּסַח, וּבָקָר לַחֲגִיגָה.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בַּפֶּסַח?
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם", פֶּסַח מִצְרָיִם,
ראו את דברי ר' אליעזר לעיל על הפסוק 'והיה לכם'. הוא מוכיח שגם בשמות מדובר בין השאר על פסח דורות, ולדעתו הביטויים 'והיה לכם' (פס' ה) ו'יהיה לכם' (פס' ו) עוסקים בו, כמו הביטוי 'לחוק לך'. |
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב כד) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ"
הֲרֵי פֶּסַח דּוֹרוֹת אָמוּר.
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר"?
צֹאן לַפֶּסַח, וּבָקָר לַחֲגִיגָה.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר:
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר"
ר' עקיבא מיישם את המידה של ר' ישמעאל על שני כתובים המכחישין זה את זה. |
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
אָמַרְתָּ זוֹ מִדָּה בַּתּוֹרָה:
שְׁנֵי כְתוּבִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה וְסוֹתְרִין זֶה עַל יְדֵי זֶה,
מִתְקַיְּמִין בִּמְקוֹמָן, עַד שֶׁיָּבֹא כָּתוּב שְׁלִישִׁי וְיַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶן.
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב כא) "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם,
וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח",
צֹאן לַפֶּסַח וְלֹא בָקָר לַפֶּסַח.
ר' ישמעאל מדייק שבספר דברים לא נזכר בפירוש הפסח, ולכן אין כלל סתירה בין הפסוקים. |
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּפֶּסַח עַצְמוֹ?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "שֶׂה תָמִים זָכָר", הֲרֵי פֶּסַח עַצְמוֹ אָמוּר.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיי אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר"?
בַּחֲגִיגָה הַבָּאָה בַּפֶּסַח הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
רבי מניח כבר מראש שהפסח הוא מהצאן ואילו שלמי חגיגה יכולים להיות גם בקר. כל שנותר לו הוא להעמיד את ספר דברים בקרבן שלמים; ואכן יש דמיון מסוים בין השלמים לפסח. לעניין מותר שלמים ומותר הפסח ראו שקלים ב, ה. |
וְאֵי זֶה זֶה? זֶה שְׁלָמִים. שלמי חגיגה
מִכָּן אָמְרוּ: מוֹתַר שְׁלָמִים לִשְׁלָמִים, וּמוֹתַר פֶּסַח לִשְׁלָמִים.
פָּרָשָׁה ה
[עריכה]על שמות יב, ו
(שמות יב ו) "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה,
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם."
ר' מתיא בן חרש טוען שלא היה ניתן לגאול את ישראל בלי שיקיימו מצוות, 'שאין נוטלין שכר אלא ע"י מעשה'; שתי המצוות שבזכותן נגאלו ישראל ממצרים הן מצוות הקשורות בדם ובזהות לאומית – מצוות הפסח ומצוות מילה. מצוות מילה מוכרת מימי אברהם אבינו, ומצוות הפסח ניתנה לישראל ארבעה ימים לפני היציאה ממצרים, ולכן נצטוו לקנות את הפסח ארבעה ימים מראש; וראו שמות יב מד, שאכן קושר את שתי המצוות הללו זו לזו. |
אַרְבָּעָה יָמִים?
הָיָה רַבִּי מַתְיָה בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:
(יחזקאל טז ח) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים",
הִגִּיעַ שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם
שֶׁיִּגְאַל אֶת בָּנָיו,
וְלֹא הָיָה בְּיָדָם מִצְווֹת שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל טז ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים,
שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה."
עֵרֹם מִכָּל מִצְווֹת.
נָתַן לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה,
שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָם כְּדֵי שֶׁיִּגָאֲלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז ו) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ,
וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!"
וְאוֹמֵר: (זכריה ט יא) "גַּם אַתְּ, בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ
מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ."
לְכָךְ הִקְדִּים הַכָּתוּב לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים,
שֶׁאֵין נוֹטְלִין שָׁכָר אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשֶׂה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: וְכִי לֹא הָיָה בְּיָדָם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מִצְווֹת
ר' אלעזר מסכים עם העיקרון של ר' מתיא, שאין נוטלים שכר אלא ע"י מעשה; אבל לטענתו היו בני ישראל במצרים מחזיקים בארבע מצוות חשובות. אכן אין ביניהן הימנעות מע"ז! |
שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְלֹא עַל לָשׁוֹן הָרָע,
וְלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם.
וּמְנַיִן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל הָעֲרָיוֹת?
שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא כד י) "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית",
לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם אֶלָּא זֶה,
וּפִרְסְמוֹ וּפֵרְטוֹ הַכָּתוּב.
וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שיר השירים ד יב) "גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם."
לפי דרשת ר' נתן הנשים הקפידו על איסורי עריות, ולא ברור אם גם הגברים עשו כך. |
וְרַבִּי נָתָן אוֹמֵר: "גַּן נָעוּל", אֵלּוּ הַנְּשׂוּאוֹת,
"גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם", אֵלּוּ הָאֲרוּסוֹת.
דָּבָר אַחֵר. "גַּן נָעוּל", "גַּל נָעוּל", אֵלּוּ שְׁתֵּי בִיאוֹת.
וּמְנַיִן שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל לָשׁוֹן הָרָע, וְהָיוּ אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות ג כב) "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ".
כְּבַר הָיָה בְּיָדָם הידיעה שעומדים לצאת ממצרים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
וְאֵי אַתָּה מוֹצֵא אֶחָד מֵהֶם שֶׁהִלְשִׁין עַל חֲבֵרוֹ.
וּמְנַיִן שֶׁלֹּא שִׁנּוּ שְׁמָם? שלא איבדו את היוחסין שלהם
כַּשֵּׁם שֶׁמְּיַחֲסָן בִּירִידָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות א ב) "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה",
כָּךְ מְיַחֲסָן בַּעֲלִיָּתָן "רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי".
וְאוֹמֵר: (במדבר א יח) "וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי,
וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת,
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם."
וְאוֹמֵר: (בראשית מח טז) "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים,
וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."
אחת המצוות היא השימוש בלשון העברית (דורש 'עברי' – 'עברים'), בניגוד לימי התלמוד, שעברו ללשון ארמית. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מה יב) "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם."
וְאוֹמֵר: (שמות ה יג) "וַיֹּאמְרוּ: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ,
נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיי אֱלֹהֵינוּ,
פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב."
וְאוֹמֵר: (בראשית יד יג) "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי"
וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ שֶׁלַּפֶּסַח לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים?
ר' אלעזר מסביר את ארבעת הימים כימים של התרחקות מעבודה זרה. וראו ספרי במדבר קיא, שדורשים את הפסוק שלפי פשטו עוסק בעבירה על כל המצוות - על איסור ע"ז. |
וַעֲבוֹדָה זָרָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר טו כד) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה",
יִחֵד הַכָּתוּב הַמִּצְוָה הַזֹּאת וַאֲמָרָהּ עִנְיָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְאֵי זֶה? זֶה עֲבוֹדָה זָרָה.
אַתָּה אוֹמֵר עֲבוֹדָה זָרָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַחַת מִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (במדבר טו כב) "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה,
אֲשֶׁר דִּבֶּר יי אֶל מֹשֶׁה."
בָּאוּ כָּל הַמִּצְווֹת לְלַמֵּד עַל מִצְוָה אַחַת שֶׁשְּׁקוּלָה בְּכֻלָּן:
מָה הָעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְווֹת, פּוֹרֵק עוֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה,
אַף הָעוֹבֵר עַל מִצְוָה אַחַת עבודה זרה פּוֹרֵק עוֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה.
שֶׁנֶּאֱמַר לַעֲבֹר בְּרִיתִי,
וּמְנַיִן לָעוֹבֵר עַל כָּל הַמִּצְווֹת, שֶׁהוּא פּוֹרֵק עוֹל וּמֵפֵר בְּרִית וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה?
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כט יא) "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יי אֱלֹהֶיךָ",
וְאֵין בְּרִית אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כח סט) "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית,
אֲשֶׁר צִוָּה יי אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב,
מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב."
אָמַר לָהֶם: מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְהִדָּבְקוּ בַּמִּצְווֹת.
ר' יהודה בן בתירא מסכים עם ר' אלעזר, שישראל היו שטופים בע"ז, ומסביר את אי שיתוף הפעולה שלהם עם משה בכך שהם רצו להמשיך לעבוד ע"ז. |
(שמות ו ט) "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
וְכִי יֵשׁ לָךְ אָדָם שֶׁהוּא מִתְבַּשֵּׂר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ?
'נוֹלַד לָךְ בֶּן זָכָר', 'רַבָּךְ מוֹצִיאָךְ לְחֵרוּת', וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ?
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה"?
אֶלָּא שֶׁהָיָה קָשֶׁה בְּעֵינֵיהֶם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כ ז-ט) "וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ,
וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ."
וְאוֹמֵר: "וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ,
הפסוקים מיחזקאל מסייעים גם הם לטענה שמשה דרש מישראל להימנע מע"ז והם סירבו. |
וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.
"וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם,
אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
הָדָא הִיא דִכְתִיב: (שמות ו יג) "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,
וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", צִוָּם לִפְרֹשׁ מֵעֲבוֹדָה זָרָה.
דורש 'משמרת' – הוכחה שיגאלו, שהמצרים רצו לתקוף את ישראל על שרצו לשחוט את הצאן - והקב"ה שמר עליהם. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח."
אָמְרוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ:
(שמות ח כב) "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ!"
אָמַר לָהֶן: מִן הַנֵּס שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לָכֶם בִּמְשִׁיכָתוֹ,
אַתֶּם יוֹדְעִים מָה בִּשְׁחִיטָתוֹ.
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת", שָׁמְרֵהוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר וְשָׁחְטֵהוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר
מצוות שחיטת ואכילת הפסח קשורה למצוות אכילת המצה, בי"ד בערב ולא למחרתו |
אוֹ שָׁמְרֵהוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּמָשְׁכֵהוּ וְשָׁחְטֵהוּ בְּט"ו?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם",
קְבָעוֹ הַכָּתוּב חוֹבָה.
הָא אֵין עָלֶיךָ לָדוּן כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן:
שָׁמְרֵהוּ עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר, וְשָׁחְטֵהוּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
"וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת", מַגִּיד הַכָּתוּב
שֶׁהָיוּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם לִשְׁחִיטָה.
מִכָּן אַתָּה דָּן עַל הַתָּמִיד: נֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בַּפֶּסַח וְנֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בַתָּמִיד.
מַה שְּׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּפֶּסַח, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה,
אַף שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּתָּמִיד, מְבַקְּרִין אוֹתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה.
מִכָּן אָמְרוּ: (ערכין ב ה) אֵין פּוֹחֲתִים מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְּבֻקָּרִין מִלִּשְׁכַּת הַטְּלָאִים,
כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה,
וּמוֹסִיפִין לְעוֹלָם.
ראו לעיל פרשה ג, על פס' ג. |
שֶׁפֶּסַח מִצְרָיִם מַקָּחוֹ בֶּעָשׂוֹר, וּפֶסַח דּוֹרוֹת מַקָּחוֹ כָּל זְמַן.
ראו גם לעיל פרשה ג, על פס' ג. |
אֶלָּא לַעֲשׁוֹת שְׁלוּחוֹ שֶׁלְּאָדָם כְּמוֹתוֹ.
מִכָּן אָמְרוּ: שְׁלוּחוֹ שֶׁלְּאָדָם כְּמוֹתוֹ.
"וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ", בֵּין בַּחֹל, בֵּין בַּשַּׁבָּת.
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם (שמות לא יד) "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת"?
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ"? בִּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים חוּץ מִן הַשַּׁבָּת,
אוֹ אַף בַּשַּׁבָּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (במדבר ט ב) "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ", וַאֲפִלּוּ בַשַּׁבָּת.
דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
נָם נאם, אמר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: מִמַּשְׁמָע הַזֶּה, עֲדַיִן לֹא שָׁמַעְנוּ.
נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:
(במדבר כח ב) "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי, רֵיחַ נִיחֹחִי, תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ."
אִם לְלַמֵּד עַל הַתָּמִיד שֶׁיִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (במדבר כח ט-י) "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה... על עולת התמיד",
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּמוֹעֲדוֹ"?
אֶלָּא לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוֶה: נֶאֱמַר כָּאן "בְּמוֹעֲדוֹ", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "בְּמוֹעֲדוֹ";
מָה לְהַלָּן דּוֹחֶה שַׁבָּת, אַף כָּאן דּוֹחֶה שַׁבָּת.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר
שֶׁאִם אֵין לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא פֶּסַח אֶחָד,
שֶׁכֻּלָּן יוֹצְאִין בּוֹ יְדֵי חוֹבָתָן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה,
וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם."
"וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל",
מִכָּן אָמְרוּ: (פסחים ה ה) הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת:
קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל.
הדרשה מנסה למצוא את זמן שחיטת הפסח וזמן בישולו ואכילתו, ומסיקה שאלו שני זמנים שונים, שביניהם מופיעות המילים "מועד צאתך" וכו': השחיטה ביום יד אחרי הצהרים, והבישול והאכילה – אחרי חשיכה. |
תִּלְמֹד לוֹמַר (דברים טז ו) "בָּעָרֶב"
אִי "בָּעָרֶב", יָכֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ חַמָּה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ". לפני השקיעה
אִי "כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ", "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ"?
תִּלְמֹד לוֹמַר "מוֹעֵד צֵאתְךָ", הִפְסִיק הָעִנְיָן. הָא כֵּיצַד?
"וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ" - מִשֶּׁחֲשֵׁכָה.
רַבִּי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:
(דברים טז ו) "שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב",
רבי לומד את הזמנים מהביטוי 'מועד צאתך ממצרים' ישירות, שכן לדעתו היציאה היתה בצהרי היום. כשם שבצהרי ט"ו יצאו ממצרים, כך בצהרי י"ד שוחטים את הפסח. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם."
אֵימָתַי יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם? - מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שמות יב מא) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה,
וַיְהִי, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יי מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מְנַיִן רְאָיָה לְבֵין הָעַרְבָּיִם,
ר' נתן מוכיח מירמיה שמיד לאחר הצהרים מתחיל 'בין הערביים', כי מתחילים להינטות צללי ערב. |
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ו ד) "קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה,
קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם, אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב."
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְהָשִׁית רִאשׁוֹן אַחֲרוֹן וְאַחֲרוֹן רִאשׁוֹן:
רשב"י מבחין בין שלושה זמנים: זמן השחיטה (ביום), זמן הצליה (אחרי השקיעה) וזמן האכילה (מהחושך). אבל ראו פסחים ה י, שצלו רק אחרי החשיכה. |
"בָּעָרֶב", לַאֲכִילָתוֹ.
בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: בֵּין הָעַרְבַּיִם שָׁחְטֵהוּ, תֵּן עֶרֶב לִשְׁחִיטָתוֹ, תֵּן עֶרֶב לַאֲכִילָתוֹ.
פָּרָשָׁה ו
[עריכה]על שמות יב, ז-י
מחלוקת מהו הסף: לכל הדעות היה בו בית קיבול, בדומה לבזיכים ששימשו אחר כך במקדש (ראו פסחים ה ה). ר' ישמעאל מפרש לפי הפשט, שהסף הוא חלק מפתח הבית ('אסקופה'), ולכן לדעתו בנה כל אחד בית קיבול (עוקה) ליד סף ביתו. ר' עקיבא טוען שמראש מדובר בכלי נייד כמו במקדש. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בֵּין בַּיָּד בֵּין בכלי!
תִּלְמֹד לוֹמַר "אֲשֶׁר בַּסַּף",
מַגִּיד הַכָּתוּב שעוקה חוקק בְּצַד הָאַסְקֻפָּה וְשׁוֹחֵט בְּתוֹכָהּ.
וְאֵין סַף אֶלָּא אַסְקֻפָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מג ח) "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי
וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם,
וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ,
וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי."
וּכְתִיב: (ישעיה ו ד) "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים".
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "אֵין סַף אֶלָּא כְּלִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ז נ) "וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת
וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר,
וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים,
לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל, זָהָב."
מחלוקת היכן נתנו את הדם. ר' ישמעאל ור' נתן טוענים שנתנו אותו על המשקוף ועל המזוזות מבפנים, שהרי מדובר באות פנימי וסודי המסמל את הקשר בין הקב"ה לעמו. ר' יצחק טוען שנתנו אותו על הצד החיצוני של הפתח, כהפגנה כנגד המצרים. לדעתו יש דמיון בין הדם לבין הלכות המזוזה בימינו, וראו מנחות לג ב. והשוו ספרי דברים שלז. |
אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם",
הַנִּרְאֶה לִי, וְלֹא הַנִּרְאֶה לַאֲחֵרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִבִּפְנִים.
אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת",
לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִבַּחוּץ,
כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הַמִּצְרִיִּים רוֹאִין וּמֵעֵיהֶן מִתְחַתְּכִין.
את דם הקרבן, שבימי הבית היו שופכים אל יסוד המזבח (ראו פסחים ה ו) – שפכו ישראל על המשקוף ועל המזוזות, בכל סדר ששפכו. מבחינה זאת היו המשקוף והמזוזות מעין מזבחות. ר' ישמעאל, כשיטתו בפרשנות הסף בתחילת הפרשה – מוסיף גם את הסף לרשימת המזבחות. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, לֹא יָצָא!
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת",
הָא אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, יָצָא.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין שֶׁשְּׁלֹשָׁה מִזְבְּחוֹת הָיוּ לאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם:
הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ:
הַסַּף וְהַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.
את הדם מרחו גם על פתחי הבתים שלא אכלו בהם את הפסח. |
אֵין לִי אֶלָּא "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם."
בָּתִּים שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בָּהֶם, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם", מִכָּל מָקוֹם.
את הפסח צריך לאכול עד עלות השחר, ולא כל הלילה. הטענה שההגבלה של האכילה עד חצות היא משום סייג היא טענתו של רבן גמליאל, ראו ברכות א א. ר' אליעזר חולק עליו וקובע שההגבלה הזאת היא מהתורה. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר",
אֲנִי אֶקְרָא "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ."
לָמָּה נֶאֱמַר?
לֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לִתֵּן תְּחוּם לְבָקְרוֹ שֶׁלַּבֹּקֶר,
וְאֵי זֶה? זֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
מִכָּן אָמְרוּ: אֲכִילַת פְּסָחִים וַאֲכִילַת זְבָחִים וְהֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִין,
מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
כָּל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר.
וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ "עַד חֲצוֹת"?
כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵרָה, וְלַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה,
וּלְקַיֵּם דִּבְרֵי אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים (אבות א, א):
"הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה!"
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן 'לַיְלָה' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן 'לַיְלָה',
מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.
וְלֹא צְלִי אַסְכְּלָה, וְלֹא צְלִי חַרְסוֹ שֶׁלַּתַּנּוּר,
אֶלָּא צְלִי אֵשׁ.
אין לבשל את הפסח לפני צלייתו. דורש 'כי אם' – שרק נצלה ולא בושל. |
אַתָּה אוֹמֵר הַצָּלוּי מִן הַחַי,
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַצָּלוּי מִן הַמְבֻשָּׁל?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ",
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "צְלִי אֵשׁ"?
הַצָּלוּי מִן הַחַי.
"צְלִי אֵשׁ".
מצוות הפסח הן אכילתו, איסור שבירת העצם, המצות והמרורים. |
הוֹסִיף לוֹ הַכָּתוּב שְׁתֵּי מִצְווֹת,
חוּץ מִן הַמִּצְוָה הָאֲמוּרָה בְּגוּפוֹ.
וְאֵי זֶה זֶה ומהי המצווה בגופו של הפסח?
זֶה "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ."
(שמות יב ח) "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים"
מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁמִּצְוַת הַפֶּסַח צְלִי אֵשׁ מַצָּה וּמָרוֹר.
וּמְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם אֵין לָהֶם מַצָּה וּמָרוֹר,
תִּלְמֹד לוֹמַר "יֹאכְלֻהוּ."
אֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם מַצָּה וּמָרוֹר
הֵן יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּפֶּסַח,
(יָכֹל) כָּךְ אִם אֵין לָהֶם פֶּסַח,
יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בְּמַצָּה וּמָרוֹר?
הֲרֵי אַתָּה דָּן: הוֹאִיל וְהַפֶּסַח מִצְוַת עֲשֵׂה,
וּמַצָּה וּמָרוֹר מִצְוַת עֲשֵׂה,
הָא לָמַדְתָּ, כְּמוֹ שֶׁאִם אֵין לָהֶם מַצָּה וּמָרוֹר,
הֵן יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּפֶּסַח,
כָּךְ אִם אֵין לָהֶם פֶּסַח, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בְּמַצָּה וּמָרוֹר.
דורש 'על', כלומר לאחר אכילת המצות. אכילת המצה המכונה 'אפיקומן' היא רק זכר למצוות אכילת הפסח. |
מִכָּן אָמְרוּ: הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֲכִילַת שֹׂבַע,
וְאֵין מַצָּה וּמָרוֹר נֶאֱכָלִים אֲכִילַת שֹׂבַע.
הביטוי 'ובשל מבושל' יכול להתפרש כאיסור דווקא על בישול ארוך, אבל הניגוד 'כי אם צלי אש' מלמד שכל אכילה מהפסח שאינה צלי אש אסורה. |
"וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל", לְחַיֵּב עַל הַחַי וְעַל הַמְבֻשָּׁל.
אַתָּה אוֹמֵר לְחַיֵּב עַל הַחַי וְעַל הַמְבֻשָּׁל,
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְחַיֵּב עַל הַחַי וְעַל הַמְבֻשָּׁל בְּיוֹתֵר?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ".
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל"?
לְחַיֵּב עַל הַחַי וְעַל הַמְבֻשָּׁל.
"וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם". אֵין לִי אֶלָּא מַיִם,
שְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין מְנַיִן?
ר' ישמעאל לומד את איסור בישול בשאר המשקין מקל וחומר. ר' עקיבא לומד אותו מהריבוי 'ובשל מבושל'. |
אִם מַיִם, שֶׁאֵינָן מְפִיגִין טַעְמָן, של הבשר הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בְּבִשּׁוּל,
שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, שֶׁהֵן מְפִיגִין טַעְמָן, דִּין הוּא שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִין בְּבִשּׁוּל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין לִי אֶלָּא מַיִם, שְׁאָר כָּל מַשְׁקִין מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל", לְהָבִיא שְׁאָר הַמַּשְׁקִין.
הרחבה לאיסור דלעיל, לבשל את הפסח לפני צלייתו. רבי מוסיף שאפילו אם הבישול היה מבעוד יום הוא פוסל את הפסח. דורש את הכפילות 'ובשל מבושל'. |
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם"?
שֶׁיָּכֹל אֵין לִי אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁהוּא בֶּאֱכֹל צְלִי,
שֶׁהוּא בְּבַל תֹּאכַל נָא וּמְבֻשָּׁל.
מִבְּעוֹד יוֹם מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל",
לְחַיֵּב עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם.
צליה נחשבת בישול, ולכן הכפילות 'ובשל מבושל במים', כדי לדייק שמבין הבישולים רק הצליה מותרת בפסח. הסבר שלישי לכפילות. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז ז) "וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ".
וְאוֹמֵר: (דברי הימים ב לה יג) "וַיְבַשְּׁלוּ הַפֶּסַח בָּאֵשׁ כַּמִּשְׁפָּט,
וְהַקֳּדָשִׁים בִּשְּׁלוּ בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת,
וַיָּרִיצוּ לְכָל בְּנֵי הָעָם."
מִכָּן הָיָה רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: הַנּוֹדֵר מִן הַמְבֻשָּׁל אָסוּר בַּצְּלִי.
כשם שאין לבשל וגם לצלות, כך אין לבשל חלקים מהפסח ולצלות אחרים. |
כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ."
לָמָּה נֶאֱמַר?
הָיִיתִי אוֹמֵר, הָרָאוּי לִשְׁלֹק, יִשְׁלֹק, הָרָאוּי לִצְלוֹת, יִצְלֶה.
תִּלְמֹד לוֹמַר "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם,
כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ."
ר' עקיבא דורש שהראש יהיה מונח על קרבו של הקרבן, שתולה את המעיים מחוץ לגוף הקרבן – ראו פסחים ז, א. רבי כדעת ר' יוסי הגלילי שם, שהצליה היא של הגדי כמו שהוא בשלמותו. הם חולקים במשמעות המילה 'על': האם מדובר בראש שמעל כרעיו וקרבו או שהמובן הוא 'כל'. |
רַבִּי אוֹמֵר: מְקֻלָּס.
(שמות יב י) "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" הָא אִם הוֹתִיר, עָבַר עַל מִצְוָה.
ראו לעיל, הדרשה על 'בלילה הזה'. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ."
אֲנִי אֶקְרָא 'וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ',
"עַד בֹּקֶר" לָמָּה נֶאֱמַר?
אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לִתֵּן תְּחוּם לְבָקְרוֹ שֶׁלַּבֹּקֶר.
פעמיים הופיעה בפסוק המילה 'בקר', ומכאן מסיקים שמדובר בבקר נוסף על בקר ט"ו בניסן. |
מַגִּיד שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף עַד אוֹר שִׁשָּׁה עָשָׂר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (שמות יב טז) "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"
ר' ישמעאל טוען שהשריפה ממילא אסורה ביו"ט, והייתור בפסוק הוא למקרה שגם בט"ז לא ניתן לשרוף את השאריות, כי הוא נופל בשבת. |
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַד בֹּקֶר"?
אֶלָּא אִם חָל אוֹר שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
מַגִּיד שֶׁאֵינוֹ נִשְׂרָף אֶלָּא עַד אוֹר שִׁבְעָה עָשָׂר.
ר' יונתן דוחה את דברי ר' ישמעאל וטוען שגם שריפת הנותר בשבת אסורה, מקל וחומר, ומציע לחזור לדרשה דלעיל על הפסוק 'בלילה הזה'. |
וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁכָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב,
אֵין שְׂרֵפַת נוֹתָר דּוֹחָה יוֹם טוֹב,
מָקוֹם שֶׁאֵין מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׂרֵפַת נוֹתָר דּוֹחָה אוֹתוֹ?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַד בֹּקֶר"?
בָּא הַכָּתוּב לִתֵּן תְּחוּם לְבָקְרוֹ שֶׁלַּבֹּקֶר.
ר' יצחק מתיחס לדרשת 'דבר אחר' דלעיל, הלומדת שאין לשרוף את הנותר ביו"ט, ודוחה אותה בקל וחומר, ומציע גם הוא לחזור לדרשה דלעיל על 'בלילה הזה', שיש לסיים את האכילה עד עלות השחר. |
וּמָה אִם חָמֵץ, שֶׁהוּא בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא,
אֵין שְׂרֵפָתוֹ דּוֹחָה יוֹם טוֹב,
נוֹתָר, שֶׁאֵינוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִדָּחֶה יוֹם טוֹב לְשָׂרְפוֹ?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַד בֹּקֶר"? לָעִנְיָן שֶׁאֲמַרְנוּ.
פרשה ז
[עריכה]על שמות יב, יא-יד
אכילת הפסח בזריזות לא היתה בגלל החיפזון של ישראל אלא כדי ללמד דרך ארץ להולכי הדרך. ישראל לא מיהרו לצאת ממצרים, והראיה היא שלא חרץ כלב לשונו! – אבל המצרים לחצו עליהם לצאת במהירות. |
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר:
בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדֵנוּ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַתּוֹרָה, עַל יוֹצְאֵי דְּרָכִים, שֶׁיִּהְיוּ מְזֹרָזִין.
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן", זֶה חֶפְזוֹן מִצְרָיִם
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חֶפְזוֹן יִשְׂרָאֵל?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יא ז) "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"
הֲרֵי חֶפְזוֹן יִשְׂרָאֵל אָמוּר.
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן"?
זֶה חֶפְזוֹן מִצְרָיִם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן", זֶה חֶפְזוֹן יִשְׂרָאֵל.
ריב"ק טוען שישראל נחפזו לצאת ממצרים, בניגוד לדברי ר' יוסי הגלילי. אכן, גם המצרים גרשו אותם. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם",
הֲרֵי חֶפְזוֹן מִצְרָיִם אָמוּר,
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּחִפָּזוֹן"?
זֶה חֶפְזוֹן יִשְׂרָאֵל.
ר' אליעזר טוען שהקב"ה זירז את ישראל לצאת מהר ככל האפשר. בסך הכל המצב המשברי של יציאת מצרים היה באווירה של חפזון שבאה מצד כל הגורמים המעורבים במשבר. הדרשה שלו היא על פסוקי שיר השירים המתארים את הקב"ה מדלג על הגבעות ועומד אחר הכותל, המגן על יושבי הבית, כמו במכת בכורות. יתכן גם שהוא דורש את הסמיכות "בחפזון... לה'". |
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר:
(שיר השירים ב ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת."
וְאוֹמֵר: (שיר השירים ב ט) "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ".
יָכֹל אַף לֶעָתִיד לָבֹא יְהֵא בְּחִפָּזוֹן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ישעיה נב יב) "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן,
כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יי, וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל."
מפרש 'עברתי' כפשוטו, הקב"ה יעבור בארץ מצרים ויהרוג את הבכורים. |
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּמֶלֶךְ שֶׁעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם
דָּבָר אַחֵר: נוֹתֵן אֲנִי עֶבְרָתִי וְיִרְאָתִי בְמִצְרַיִם.
מפרש 'עברתי' מלשון עברה וזעם. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח מט) "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה",
וְאוֹמֵר: (צפניה א טו) "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה,
יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל."
וְאוֹמֵר: (ישעיה יג ט) "הִנֵּה יוֹם יי בָּא אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף,
לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה."
"וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר".
לפי הדרשה, שנוצרה כנגד הנוצרים הראשונים – הקב"ה בעצמו הכה את הבכורים ולא היה לו שליח, ולא בן וכו'. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "וַיי הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם",
לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.
אֲפִלּוּ מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים וְהֵם בְּמִצְרַיִם.
וּבְכוֹרֵי מִצְרָיִם, אֲפִלּוּ הֵם בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים קלו י) "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ."
בְּכוֹרֵי חָם כּוּשׁ פּוּט וְלוּד, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים עח נא) "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם,
רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם."
"מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה".
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (בראשית ז כג) "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,
כאן ובסיפור המבול דורש את הסדר: אדם ואחריו בהמה; בסיפור סדום דורש את הכאת האנשים שבפתח לפני האחרים; בקריעת ים סוף דורש את הסדר: פרעה ואחריו כל חילו; בעיר הנידחת – אותה ואחר כך את בהמתה; בסוטה – בטנה ויריכה ואחר כך שאר גופה; והשוו סוטה א, ז. וראו גם תוספתא סוטה ד ד, וכן לקמן ויהי א, וכן ספרי במדבר יח. |
וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (בראשית יט יא) "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (שמות יד ד) "וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (דברים יג טו) "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב,
הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ, וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (במדבר ה כו) "וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ",
אֵבֶר שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה.
אַף כָּאן אַתָּה אוֹמֵר: "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר",
מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה תְּחִלָּה, מִמֶּנּוּ הִתְחִילָה הַפֻּרְעָנוּת.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה, אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְעוּטָה, מִי שֶׁהִתְחִיל בָּעֲבֵרָה לוֹקֶה תְּחִלָּה,
קַל וָחֹמֶר לְמִדָּה טוֹבָה, שֶׁמְּרֻבָּה.
הדרשה מדגישה דבר שאינו מפורש – השפטים שעשה הקב"ה באלוהי מצרים; הריבוי של ה'שפטים' מלמד, לדעת ת"ק, שבכל חומר היתה השחתה אופיינית לו. לדעת 'יש אומרים' ההשחתה לא היתה אופיינית לחומר אלא האבן נרקבה והעץ נמס. |
שְׁפָטִים מְשֻׁנִּים זֶה מִזֶּה: שֶׁלָּאֶבֶן הָיְתָה נְמַסֵּית,
וְשֶׁלָּעֵץ הָיְתָה נִרְקֶבֶת, וְשֶׁלַּמַּתֶּכֶת נֶעְשֵׂית חֲרָרָה, חלודה
שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג ד) וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה יי בָּהֶם כָּל בְּכוֹר,
וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה יי שְׁפָטִים."
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁלָּאֶבֶן נִרְקֶבֶת, וְשֶׁלָּעֵץ נְמַסֵּית.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁפָטִים שָׁפוֹט שׁוֹפְטֵי שְׁפָטִים,
נִרְקָבִים, נִבְקָקִים, נִגְדָּעִים, נִשְׂרָפִים.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִין, שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה לוֹקָה בְּאַרְבָּעָה דְּרָכִים,
וְעוֹבְדֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה: בְּמַכָּה, בְּהַשְׁחָתָה וּבְמַגֵּפָה.
"אֲנִי יי",
דרשה מסוג 'הפטרה', שנועדה לעודד את הציבור. היא מניחה שמדה טובה מרובה ממידת פורענות, כלומר ההטבה של הקב"ה גדולה מהרוע המופץ מטעמו בעולם; וראו מכות א ז לפירוט הנושא. |
"אֲנִי יי", בִּשְׁבוּעָה אֲנִי נִפְרָע מֵהֶם.
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה, מִדַּת פֻּרְעָנוּת מְעוּטָה, אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׁוֹת וְעָשָׂה,
מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
(שמות יב יג) "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת",
הקב"ה אינו זקוק לסימן מי הוא ישראל, אבל ישראל עצמם צריכים; וראו לעיל פרשה ו על פס' ז. |
"עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם", לָמָּה נֶאֱמַר?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם"?
אֵין לִי אֶלָּא בָּתִּים שֶׁיֹּאכְלוּ בָהֶם,
בָּתִּים שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בָּהֶם, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם", מִכָּל מָקוֹם.
"וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם".
הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: וַהֲלֹא הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ב כב) "יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא, וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא."
וְאוֹמֵר: (תהלים קלט יב) "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ"
חוזר על המסר בדרשה הקודמת: המצווה אינה כדי שהקב"ה יוכל להבחין אלא היא לשמה, ובזכותה מגן הקב"ה על ישראל ומעניק להם חיים. דורש 'פסחתי'-חסתי: הקב"ה הגן על ישראל מפני המשחית – מלאך החבלה; זאת בניגוד לדרשה דלעיל על פס' יב. |
אֶלָּא בִּשְׂכַר מִצְוָה שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים, אֲנִי נִגְלָה וְחָס עֲלֵיכֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם"
אֵין פְּסִיחָה אֶלָּא חַיִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לא ה) "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת, כֵּן יָגֵן יי צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם,
גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט."
על פי הדרשה הזאת הצלת ישראל במצרים, וגם בימי דוד בזמן הדבר - לא היתה בזכות קרבן הפסח אלא בזכות עקידת יצחק. הדם הוא סמל לדם עקידת יצחק, למרות שהוא דם של הפסח. |
רוֹאֶה אֲנִי דָּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב יד) "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יי יִרְאֶה,
אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יי יֵרָאֶה."
וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: (דברי הימים א כא טו) "וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ,
וּכְהַשְׁחִית רָאָה יי וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה,
וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: רַב! עַתָּה, הֶרֶף יָדֶךָ!
וּמַלְאַךְ יי עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי."
מָה רָאָה? רָאָה דַּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק,
שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה".
"וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם"
דורש 'פסחתי'-פסעתי, וחוזר למשמעות הרגילה של 'ופסחתי', מלשון דילוג. הפסוק 'עומד אחר כתלנו' מתפרש שהקב"ה פגע במצרים אבל לא בבתי ישראל, שנשארו מאחורי כתליהם. |
שֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַלֵּג עַל בָּתֵּי בָנָיו בְּמִצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ב ח) "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא, מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים",
וְאוֹמֵר: (שיר השירים ב ט) "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים,
הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים."
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר:
"וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם", עֲלֵיכֶם אֲנִי חַס, וַאֲנִי אֵינִי חַס עַל הַמִּצְרִים.
ר' יונתן מביא את הרעיון (שהובע לעיל ע"י ר' ישמעאל) שלא הדם הגן על ישראל במצרים לקיצוניות, וטוען שההצלה היא בגלל הזהות היהודית ולא בגלל הדם. כמו ר' ישמעאל, גם הוא דורש 'פסחתי'-חסתי. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יִנָּצֵל בְּגִינוֹ.
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם"' עֲלֵיכֶם אֲנִי חַס, וְלֹא עַל הַמִּצְרִים.
הֲרֵי שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּצְרִים, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יִלְקֶה בִּגְלָלוֹ,
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית,
בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."
בָּכֶם אֵינוֹ הוֹוֶה, אֲבָל הוֹוֶה הוּא בְּמִצְרַיִם.
המכות והנגף מאיימים על ישראל, אבל לא בזמן מכת בכורות אלא לאחר מכן. |
בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֵינוֹ הוֹוֶה, אֲבָל הוֹוֶה הוּא לְאַחַר זְמַן.
(שמות יב יד) "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם".
הדרשה מדגישה שלמרות הביטוי הדומה 'היום הזה', חג הפסח אינו לזכרון היציאה ממצרים אלא לזכרון מצוות הפסח וההצלה ממכת בכורות, שהרי היציאה ממצרים היתה למחרת. |
אֲבָל לֹא שָׁמַעְנוּ אֵי זֶהוּ!
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יג ג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם:
זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים,
כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יי אֶתְכֶם מִזֶּה, וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ."
עֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל שהרי לא מדובר על מצוות הפסח אלא על איסור חמץ
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (במדבר לג ג) "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן,
מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה",
אֵימָתַי אָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח? בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב,
וְהֵם לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ.
המילה 'חג' מתפרשת כחיוב בשלמי חגיגה, והדרשה מבררת שבמובן הזה החג חל במשך כל שבעת ימי הפסח – גם בחול המועד. והשוו תוספתא חגיגה א ד, שם נראה שחובת חגיגה היא רק ביו"ט הראשון, ולא בהמשך החג. שבעת ימי חג המצות הם ימי תשלומים עבור מי שלא הביא חגיגה ביום הראשון; וראו גם מכדרשב"י יב יד. |
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁהוּא טָעוּן חֲגִיגָה,
יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג ו) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיי."
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן שֶׁהֵם טְעוּנִים חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מְנַיִן?
הֲרֵי אַתָּה דָּן: הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן קְרוּיִין "מִקְרָא קֹדֶשׁ",
וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ",
אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, שֶׁהֵן קְרוּאִים "מִקְרָא קֹדֶשׁ",
הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה.
חול המועד חמור במובן זה אף מיו"ט! |
וּמָה, אִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, שֶׁאֵין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם מְקֻדָּשִׁין,
הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא טָעוּן חֲגִיגָה.
דָּבָר אַחֵר: אִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁאֵין לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם טְעוּנִים חֲגִיגָה,
הֲרֵי הֵן טְעוּנִים חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁלְּפָנָיו וְאַחֲרָיו טָעוּן חֲגִיגָה, דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה
ר' יוסי הגלילי מוכיח ישירות מהפסוק בדברים שהחג וחובת החגיגה נמשכים שבעה ימים, כולל חול המועד. |
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (דברים טז טו) "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיי אֱלֹהֶיךָ",
לְהָבִיא שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח שֶׁיִּטְעֲנוּ חֲגִיגָה.
אוֹ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בֶּחַג?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא כג מא) "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיי", הֲרֵי חַג אָמוּר;
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיי"?
לְהָבִיא שִׁבְעַת יְמֵי הַפֶּסַח שֶׁיִּטְעֲנוּ חֲגִיגָה.
"לְדֹרֹתֵיכֶם"
פסח דורות תקף לעולם. |
אוֹ "לְדֹרֹתֵיכֶם" שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מִעוּט דּוֹרוֹת שְׁנַיִם?
תִּלְמֹד לוֹמַר "חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ".
פרשה ח
[עריכה]על שמות יב, טו
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל מַצּוֹת בְּמַשְׁמָע!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ",
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דָּבָר הַבָּא לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ,
וְאֵי זֶה זֶה?
אֵלּוּ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, וְאֵלּוּ הֵם: הַחִטִּים, וְהַשְּׂעוֹרִים, וְהַכֻּסְּמִים, וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וְשִׁיפוֹן.
יָצְאוּ הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַקִּטְנִיּוֹת וְהַשַּׁמְשְׁמִין,
שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חָמֵץ וּמַצָּה, אֶלָּא לִידֵי סֵרָחוֹן.
בדומה לדרשה הקודמת, מצה כשרה דווקא אם היא אפויה כמו לחם, ולא מבושלת. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף מַעֲשֵׂה קְדֵרָה בְמַשְׁמָע!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֶחֶם".
חג המצות הוא מטו עד כא, ו'עד' בכלל. |
עִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן.
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן? וימשך עד כב בניסן
תִּלְמֹד לוֹמַר "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים".
אִי "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים", אוֹצִיא סָמוּךְ לְעֶשְׂרִים! מנסה לקרוא כאילו 'עד' אינו בכלל
תִּלְמֹד לוֹמַר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ".
הדרשה מתמודדת עם הסתירה בין הציווי המיוחד לאכילת מצה בליל הסדר לבין הקביעה שחג המצות נמשך שבעה ימים. |
לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וּשְׁאָר הַיָּמִים רְשׁוּת.
אַתָּה אוֹמֵר לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר הַיָּמִים רְשׁוּת,
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת, וּשְׁאָר הַיָּמִים חוֹבָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב יח) "בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת".
הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה.
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן רִאשׁוֹן,
לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת.
כאן היה אפשר לפרש שששת הימים שבדברים אינם כוללים את היום הראשון. הדרשה אינה נוקטת בדרך זו אלא מסיקה מהסתירה שאכילת המצה ביום השביעי היא רשות, וממנו מקישה לימי חול המועד. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (שמות יב טו) "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (דברים טז ח) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, בַּכְּלָל הָיָה וְיָצָא.
מוּצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת,
אוֹ מַה הַשְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר "בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ",
הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה,
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.
הַשְּׁבִיעִי הָיָה בַכְּלָל וְיָצָא. מוּצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל: מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת.
כאן מנצלים חכמים את הסתירה להוכיח את שיטתם שחג העומר הוא ביום השני של פסח. |
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'שִׁשָּׁה', וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר 'שִׁבְעָה'.
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
אֶלָּא שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ שִׁבְעָה מִן הַיָּשָׁן.
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם
כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי."
ר' ישמעאל טוען שמצוות ביעור החמץ היא מערב יום טוב, לפני הקרבת הפסח. ר' יונתן מוכיח את הטענה הזאת מהלכות יום טוב, שאין לשרוף בו חמץ, וראו דברי ר' ישמעאל לעיל פרשה ו. ר' יוסי הגלילי לומד זאת מ'אך', שמצביע לדעתו על הכנה מוקדמת. |
אַתָּה אוֹמֵר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות לד כה) "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי",
לֹא תִשְׁחַט אֶת הַפֶּסַח וַעֲדַיִן חָמֵץ קַיָּם. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
הֲרֵי כְּבַר נֶאֱמַר "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם",
שְׂרֵפָה מֵעֵין מְלָאכָה הִיא.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר"? מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם"
מִבְּעֶרֶב יוֹם טוֹב
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אַךְ בַּיּוֹם", חִלֵּק.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: "תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם", בִּשְׂרִיפָה.
ר' יוסי טוען שהשבתת החמץ היא דווקא בשריפה, ולומד זאת ממצוות שריפת הנותר. וראו דעת ר' יהודה בפסחים ב, א. הנסיון להשוות את החמץ לנותר מאלץ את ר' יוסי להצביע על ארבע דרכים שבהן דומה החמץ לנותר ושניהם שונים מאיסורי אכילה אחרים. |
הֲרֵי אַתָּה דָּן: נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה, וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה.
אִם לָמַדְתָּ עַל נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה, אַף חָמֵץ לֹא יְהֵא אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה!
הֲרֵי נְבֵלָה תּוֹכִיחַ, שֶׁהִיא אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וְאֵינָהּ בִּשְׂרִיפָה,
הִיא תּוֹכִיחַ עַל חָמֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּאֲכִילָה, לֹא יְהֵא בִּשְׂרִיפָה.
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ הבדל בין חמץ לנבילה: נוֹתָר אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְחָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה,
אִם לָמַדְתָּ עַל נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה, אַף חָמֵץ לֹא יְהֵא אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה!
וַהֲרֵי שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה וְאֵינוֹ בִשְׂרִיפָה!
הוּא יוֹכִיחַ עַל חָמֵץ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, לֹא יְהֵא בִשְׂרִיפָה.
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ: נוֹתָר, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְחָמֵץ, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
אִם לָמַדְתָּ עַל נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה, אַף חָמֵץ לֹא יְהֵא אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה!
וַהֲרֵי חֵלֶב שֶׁלַּשּׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, וְאֵינוֹ בִּשְׂרִיפָה!
הוּא יוֹכִיחַ עַל חָמֵץ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, לֹא יְהֵא בִּשְׂרִיפָה.
אָמַרְתָּ הֶפְרֵשׁ: אָדוּן אַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת כְּאַחַת מֵאַרְבָּעָה לְשׁוֹנוֹת כְּאַחַת.
נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וְאָסוּר בַּהֲנָאָה, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְהַזְּמַן גָּרַם,
וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וְאָסוּר בַּהֲנָאָה, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְהַזְּמַן גָּרַם.
וְאַל תֹּאמַר נְבֵלָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה, אֵינָהּ אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה,
וְלֹא שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה, אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.
וְלֹא חֵלֶב שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, אֵין הַזְּמַן גּוֹרֵם,
אֶלָּא אֶלְמֹד דָּבָר מִדָּבָר וְאָדוּן דָּבָר מִדָּבָר:
אֶלְמֹד דָּבָר שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּאַרְבָּעָה דְּרָכִים מִדָּבָר שֶׁשָּׁוֶה בְּאַרְבָּעָה דְּרָכִים,
וְאַל אֶלְמֹד דָּבָר שֶׁהוּא שָׁוֶה בְּאַרְבָּעָה דְּרָכִים
מִדָּבָר שֶׁהוּא שָׁוֶה בַּדֶּרֶךְ אֶחָד, אוֹ בִשְׁנַיִם, אוֹ בִשְׁלֹשָׁה.
אִם לָמַדְתָּ עַל נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה, אַף חָמֵץ לֹא יִהְיֶה אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה: סָבוּר אַתָּה שֶׁאַתָּה מַחְמִיר עָלָיו,
ר' יהודה בן בתירא מסכים שלכתחילה יש לשרוף את החמץ, אבל טוען שלאחר שעת הביעור יש לכלות את החמץ בכל דרך שאפשר, וראו פסחים ב, א. |
הָא אִם לֹא מָצָא אוּר, יֵשֵׁב לוֹ וְלֹא יִשְׂרֹף?
אֶלָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה הֱוֵי אוֹמֵר: עַד שֶׁלֹּא תַּגִּיעַ שָׁעַת הַבִּעוּר עד תחילת שעה ששית, מִצְוַת כִּלּוּיוֹ בִּשְׂרִיפָה.
מִשֶּׁהִגִּיעָה שָׁעַת הַבִּעוּר, מִצְוַת כִּלּוּיוֹ בְּכָל דָּבָר.
רבי מנסה להוכיח את עדיפות השריפה על פני שיטות כילוי אחרות, וטוען שדווקא בשריפה מוודאים שהחמץ אינו קיים עוד; וקשה על דבריו מהמשנה שם 'מטיל לים'. |
וְאֵי זֶה הוּא דָּבָר שֶׁהוּא בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא?
אֵין אַתָּה מוֹצֵא אֶלָּא בִּשְׂרִיפָה.
ההקבלה בין מצוות המצה לאיסור החמץ פועלת לשני הכיוונים: כשם שמצה מאורז וכו' פסולה – כך חמץ מהחומרים הנ"ל אינו חמץ, והשוו לדרשה דלעיל על הפסוק 'שבעת ימים מצות תאכלו'. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל חָמֵץ בְּמַשְׁמָע! תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ",
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא בָא לִידֵי חָמֵץ וּמַצָּה.
וְאֵי זֶה הוּא? זֶהוּ מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִים, שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, שִׁיפוֹן.
יָצְאוּ הָאֹרֶז וְהַדֹּחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשַּׁמְשְׁמִין וְהַקִּטְנִיּוֹת,
שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא לִידֵי סֵרָחוֹן.
"וְנִכְרְתָה". אֵין הַכְרָתָה אֶלָּא הַפְסָקָה.
ר' עקיבא טוען שכרת על עבירה במזיד הוא מיתה בידי שמים, וראו ספרא אמור יד ד; וראו רמב"ן על ויקרא יח כט, המבחין בין שלושה עונשי "כרת": בגוף בלבד, בעולם הבא בלבד, או בשניהם; וראו א"ע לבראשית יז, יד, הקושר את העונש למות בני החוטא. וראו דיון על עונש הכרת בביאור לפרק א במסכת כריתות. |
מְזִידָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
"מִיִּשְׂרָאֵל". שׁוֹמֵעַ אֲנִי, תִּכָּרֵת מִיִּשְׂרָאֵל וְתֵלֵךְ לָהּ לְעַם אַחֵר?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא כב ג) "מִלְּפָנַי, אֲנִי יי",
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רְשׁוּתִי.
"מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי".
חמץ שעבר עליו הפסח אסור באכילה אבל אין על אכילתו עונש כרת; לעומתו חלב – כל זמן שמוזהר עליו נענש עליו. |
שֶׁהָיָה בַדִּין, הוֹאִיל וְהַחֵלֶב חַיָּב עָלָיו כָּרֵת, וְחָמֵץ, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
אִם לָמַדְתָּ עַל הַחֵלֶב שֶׁעָשָׂה עָנְשׁוֹ כְאַזְהָרָתוֹ,
יָכֹל אַף עַל הֶחָמֵץ, יַעֲשֶׂה עָנְשׁוֹ כְאַזְהָרָתוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד יוֹם הַשְּׁבִיעִי",
שֶׁעָנְשׁוֹ שִׁבְעָה וְאַזְהָרָתוֹ לְעוֹלָם.
עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ, אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ! תִּלְמֹד לוֹמַר "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ".
פרשה ט
[עריכה]על שמות יב, טז-יז
(שמות יב טז) "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ"
מקרא קודש הוא יום המחייב מאכל ומשתה ובגדים נקיים. |
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁהֵם קְרוּיִין 'מִקְרָא קֹדֶשׁ'.
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא כג ב) "אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יי,
אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ".
"כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"
הדרשה מוכיחה שחול המועד אסור בעשיית מלאכה ר' יאשיה לומד זאת מהציווי 'תשמור'. ר' יונתן לומד בקל וחומר, ומניח שחול המועד חמור מיו"ט, וראו גם לעיל פרשה ז, על פס' יד. |
יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ"
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהֵם אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות כג טו) "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר", מִכָּל מָקוֹם.
דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.
אִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן,
שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם,
הֲרֵי הֵם אֲסוּרִים בִּמְלָאכָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,
אֵינוֹ דִין שֶׁיֵּאָסֵר בִּמְלָאכָה?
שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית יוֹכִיחוּ, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם,
וּמֻתָּרִים בִּמְלָאכָה.
הֵם יוֹכִיחוּ עַל חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,
מֻתָּר בִּמְלָאכָה!
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁאֵין בָּהֶם קָרְבַּן מוּסָף,
לְכָךְ מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה,
תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף,
לְכָךְ יְהֵא אָסוּר בִּמְלָאכָה!
וַהֲרֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים יוֹכִיחוּ, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קָרְבַּן מוּסָף, וּמֻתָּרִים בִּמְלָאכָה.
הֵם יוֹכִיחוּ עַל חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף,
יְהֵא מֻתָּר בִּמְלָאכָה.
לֹא! אִם אָמַרְתָּ ברָאשֵׁי חֳדָשִׁים, שֶׁאֵין קְרוּיִין 'מִקְרָא קֹדֶשׁ',
לְכָךְ מֻתָּרִין בִּמְלָאכָה,
תֹּאמַר בְּחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי 'מִקְרָא קֹדֶשׁ',
לְפִיכָךְ יְהֵא אָסוּר בִּמְלָאכָה.
הָא לָמַדְנוּ עַל חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא אָסוּר בִּמְלָאכָה.
"כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם".
לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ, וְלֹא יַעֲשֶׂה גּוֹי מְלַאכְתָּךְ.
אסור לגרום למלאכת היהודי להיעשות, אפילו על ידי אחרים. ר' יאשיה לומד זאת מאיסור השבת בפרשת כי תשא; ר' יונתן לומד זאת מהפסוק שלנו, ומתיר את מלאכת הגוי הן בשבת הן ביו"ט, שנאמר ליהודים 'זכור' ולא לגויים. |
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ,
וְיַעֲשֶׂה גּוֹי מְלַאכְתָּךְ?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות לה ב) "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיי,
כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת."
הָא לָמַדְתָּ "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"
לֹא תַּעֲשֶׂה אַתָּה וְלֹא יַעֲשֶׂה חֲבֵרָךְ, וְלֹא יַעֲשֶׂה גּוֹי מְלַאכְתָּךְ.
דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ.
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות כ ז) "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ."
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:
וּמָה, אִם שַׁבָּת חֲמוּרָה, אֵין אַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ, פעולת הגוי בחפציך
יוֹם טוֹב הַקַּל, דִּין הוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת הַגּוֹי בִּמְלַאכְתָּךְ!
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"?
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב שֶׁאַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת חֲבֵרָךְ בִּמְלַאכְתָּךְ
שַׁבָּת מְנַיִן?
קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם יוֹם טוֹב הַקַּל, אַתָּה מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת חֲבֵרָךְ בִּמְלַאכְתָּךְ,
שַׁבָּת חֲמוּרָה, דִּין הוּא שֶׁתְּהֵא מֻזְהָר עַל מְלֶאכֶת חֲבֵרָךְ בִּמְלַאכְתָּךְ.
ראו לעצם העניין תוספתא חגיגה ב י: בית הלל מודים שלא כל הקרבה מותרת ביום טוב, וב"ש מודים שלא כל הקרבה אסורה בשבת, ובלשון המדרש 'מקצת עבודה דוחה שבת ואין כל עבודה דוחה יו"ט'; אבל הם מבחינים בין ההיתר הגורף למלאכת אוכל נפש ביו"ט לבין האיסור הגורף על כך בשבת. |
כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב, וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה יוֹם טוֹב. במקדש, כגון סמיכה על נדרים ונדבות שאינם בגלל יו"ט
שֶׁהָיָה בַדִּין:
וּמָה, אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה, שַׁבָּת,
מִקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שהרי סומכים על קרבנות המוספין של השבת בשבת עצמה
מָקוֹם שֶׁכָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה, יוֹם טוֹב,
אֵינוֹ דִין שֶׁכָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה יוֹם טוֹב?
תִּלְמֹד לוֹמַר "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ", כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב,
וְאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה יוֹם טוֹב.
וִיהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת!
וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה, אִם בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כָּל עֲבוֹדָה דּוֹחָה, יוֹם טוֹב,
כָּל אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב,
בְּמָקוֹם שֶׁמִקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה, שַׁבָּת, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם,
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ, הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם."
מִקְצָת עֲבוֹדָה דּוֹחָה שַׁבָּת, וְאֵין מִקְצָת אֹכֶל נֶפֶשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת.
"וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם,
לדעת ר' ישמעאל מותר ביו"ט להכין אוכל נפש רק עבור בני אדם יהודים; לדעת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא מותר גם עבור בע"ח של היהודי; וראו ביצה ג א. |
הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם."
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה וְנַפְשׁוֹת אֲחֵרִים גויים בְּמַשְׁמָע!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לָכֶם", לָכֶם, וְלֹא לַבְּהֵמָה, לָכֶם, וְלֹא לַאֲחֵרִים. לגויים
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ",
אַף נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה בְּמַשְׁמָע!
מַשְׁמָע מֵבִיא נַפְשׁוֹת בְּהֵמָה וּמֵבִיא נַפְשׁוֹת אֲחֵרִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר "אַךְ", חָלַק.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ",
אַף נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמָע! מַשְׁמָע מֵבִיא נֶפֶשׁ בְּהֵמָה וּמֵבִיא נַפְשׁוֹת אֲחֵרִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לָכֶם", לָכֶם, וְלֹא לַאֲחֵרִים.
מָה רָאִיתָ לַחְלֹק?
שֶׁאַתָּה מֻזְהָר עַל הַבְּהֵמָה, וְאֵי אַתָּה מֻזְהָר עַל הַגּוֹי.
(שמות יב יז) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת"
לדעת חכמים אפילו בצק משואר (חיוור), שאין בו סדקים – מחייב את האוכלו כרת, ויש למנוע את השיאור ע"י מים קרים. |
מִכָּן אָמְרוּ (פסחים ב ד-ה): תָּפַח, תִּלְטֹשׂ בְּצוֹנִין.
שֵׂאוּר יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ פָטוּר. סִדּוּק יִשָּׂרֵף, וְהָאוֹכְלוֹ חַיָּב מִיתָה.
אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר? כְּקַרְנֵי חֲגָבִים. סִדּוּק? שֶׁנִּתְעָרְבוּ סְדָקָיו זֶה בָזֶה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה, הָאוֹכְלוֹ חַיָּב מִיתָה.
אֵיזֶהוּ שֵׂאוּר? כָּל שֶׁהִכְסִיפוּ פָנָיו, כְּאָדָם שֶׁעָמְדוּ שְׂעָרוֹתָיו.
דרשה נאה על החמצה. |
רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אַל תִּקְרָא כֵן, אֶלָּא 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְווֹת'.
כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמַּצָּה, כָּךְ אֵין מַחְמִיצִין אֶת הַמִּצְוָה,
אֶלָּא אִם בָּאָה מִצְוָה לְיָדָךְ, עֲשֵׂה אוֹתָהּ מִיָּד!
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,
מַגִּיד שֶׁלֹּא יָצְאוּ אֶלָּא בַיּוֹם.
"הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם"
המדרש מניח כמובן מאליו שגם צבאות מלאכי השרת נגאלו עם ישראל ממצרים. |
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יב מא) "יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יי",
הֲרֵי צִבְאוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמוּר,
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם"?
אֵלּוּ צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל.
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם".
המדרש מסייג את דבריו לעיל, על הפסוק 'כל מלאכה לא תיעשה בהם', ומגביל את איסורי המלאכה בחול המועד רק למלאכות ממש, ולא לאיסורי שבות; אבל ביו"ט גם הם אסורים. וראו ביצה ה ב. |
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם"?
אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם מְלָאכָה,
דְּבָרִים שֶׁהֵם מִשּׁוּם שְׁבוּת מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה",
לְהָבִיא דְּבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת.
וְאַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת!
וְהַדִּין נוֹתֵן:
הוֹאִיל וְיוֹם הָרִאשׁוֹן וְיוֹם הָאַחֲרוֹן קְרוּיִין 'מִקְרָא קֹדֶשׁ',
וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד קָרוּי 'מִקְרָא קֹדֶשׁ',
אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁהֵן קְרוּאִים 'מִקְרָא קֹדֶשׁ',
הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין מִשּׁוּם שְׁבוּת,
אַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי 'מִקְרָא קֹדֶשׁ', יְהֵא אָסוּר מִשּׁוּם שְׁבוּת!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ויקרא כג לט) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן."
פרשה י
[עריכה]על שמות יב, יח-כ
(שמות יב יח) "בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, תֹּאכְלוּ מַצֹּת",
"עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב."
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ",
אֵין לִי אֶלָּא יָמִים. לֵילוֹת מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב",
לְרַבּוֹת אֶת הַלֵּילוֹת.
(שמות יב יט) "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא".
מערכת איסורי 'בל יראה' ו'בל ימצא' לחמץ ולשאור והגדרת שניהם כעשויים מחמשת מיני דגן מבוססת של היקש הנובע מהקישור ביניהם בפסוק. |
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג ז) "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
אֵין לִי אֶלָּא שְׂאוֹר שֶׁהוּא בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּבְ'בַל יִמָּצֵא'.
חָמֵץ מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג ז) "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר"
הִקִּישׁ שְׂאוֹר לֶחָמֵץ וְחָמֵץ לַשְּׂאוֹר.
מָה זֶה בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּבְ'בַל יִמָּצֵא', אַף זֶה בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּבְ'בַל יִמָּצֵא'.
מָה זֶה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אַף זֶה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כְּמַשְׁמָעוֹ!
תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּבָתֵּיכֶם": מַה בָּתֵּיכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אַף גְּבוּלָךְ בִּרְשׁוּתָךְ.
יָצָא חֲמֵצוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת נָכְרִי,
אַף עַל פִּי שֶׁיָּכֹל לְבַעֲרוֹ, אֲבָל אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ.
יָצָא חֲמֵצוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ יָכֹל לְבַעֲרוֹ.
תיקנתי לפי הגר"א את ניסוח ההו"א לנוסח סביר בעיני: לא הגיוני לדעתי שחמץ בגבולין יהיה חמור מחמץ בבית. ההפך הגיוני, אבל הדרשה סותרת אותו. |
אוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לְלַמְּדָךְ 'בַּבָּתִּים שִׁבְעָה וּבַגְּבוּלִין יום אחד'?
תִּלְמֹד לוֹמַר: "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים,
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ."
מַה בָּתִּים שִׁבְעָה, אַף בַּגְּבוּלִים שִׁבְעָה.
הדרשה דלעיל על הפסוק 'שבעת ימים שאור' וכו' מקישה חמץ לשאור וההפך. כאן מבחינים ביניהם: החמץ ראוי לאכילה והשאור מחמיץ אחרים (כלומר בצקים אחרים); לכן יש צורך בשני הפסוקים על עונש הכרת לאוכלם. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ"
אֵין לִי אֶלָּא חָמֵץ שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. שְׂאוֹר מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה".
עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי בַּדִּין: מָה, אִם חָמֵץ, שֶׁאֵינוֹ מַחְמִיץ לַאֲחֵרִים,
חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
שְׂאוֹר, שֶׁהוּא מַחְמִיץ לַאֲחֵרִים, אֵינוֹ דִין שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת?
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בֶּחָמֵץ, שֶׁהוּא רָאוּי לַאֲכִילָה,
לְפִיכָךְ יְהוּ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
תֹּאמַר בַּשְּׂאוֹר, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, לְפִיכָךְ לֹא יְהוּ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה".
אֶקְרָא אֲנִי אֶת הַשְּׁאוֹר קַל וָחֹמֶר לֶחָמֵץ:
מָה, אִם הַשְּׁאוֹר, שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
חָמֵץ, שֶׁרָאוּי לַאֲכִילָה, דִּין הוּא שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת!
לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַשְּׂאוֹר, שֶׁהוּא מַחְמִיץ לַאֲחֵרִים,
לְכָךְ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
תֹּאמַר בֶּחָמֵץ, שֶׁאֵינוֹ מַחְמִיץ לַאֲחֵרִים, לְפִיכָךְ לֹא יְהוּ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה".
"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת,
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ."
עַד שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁנֵי כְתוּבִין, וְאִם לֹא, לֹא שָׁמַעְנוּ.
"הַנֶּפֶשׁ הַהִוא", מְזִידָה.
דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָה.
"מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, תִּכָּרֵת מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל וְתֵלֵךְ לָהּ לְעַם אַחֵר!
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִלְּפָנַי, אֲנִי יי",
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רְשׁוּתִי.
"בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ"
לְפִי שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים.
אַף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה בְּיִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ לְהָבִיא אֶת הַגֵּרִים.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה", "כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה",
אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ, תַּעֲרָבְתָּן מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ".
"בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת". לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים יד כג) "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יי אֱלֹהֶיךָ,
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ",
השוו תוספתא פסחים ב, יח, שם נאמר 'יוצאים במעשר שני בירושלים אבל לא בביכורים'. כאן אסרו ר' ישמעאל ור' יוסי הגלילי גם מעשר שני, אבל חכמים ור' אליעזר התירו. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יָצָא בוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ מִשּׁוּם מַצָּה!
תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם", יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּכָל מָקוֹם.
וּמְנַיִן שֶׁלֹּא יָצָא לֹא בְלֶחֶם הַפָּנִים וְלֹא בְשִׁירֵי מְנָחוֹת
וְלֹא בְחַלּוֹת תּוֹדָה וְלֹא בִרְקִיקֵי נָזִיר וְלֹא בְבִכּוּרִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת",
יָצְאוּ אֵלּוּ, שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.
מַשְׁמָע, מוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ, וּמֵבִיא הַסִּפְגָּנִין וְהַדִּבְשָׁנִים,
וְהָאִסְקָרִיטִין וְחַלּוֹת מַשְׂרֵת וַאֲשִׁישָׁה!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֶחֶם עֹנִי", יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵינָן לֶחֶם עֹנִי.
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יוֹצֵא בָם בלחם קדשים מהסוגים השונים ובבכורים וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֶחֶם עֹנִי"?
שֶׁלֹּא יָלוּשׁ לֹא בַיַּיִן וְלֹא בַשֶּׁמֶן, וְלֹא בִשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִים,
אֲבָל מְקַטֵּף הוּא מִכֻּלָּן.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹצֵא בָם וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֶחֶם עֹנִי"?
אֶלָּא מַה לַּחְמוֹ שֶׁלֶּעָנִי כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, אִשְׁתּוֹ לָשָׁה, וְהוּא מַסִּיק בַּתַּנּוּר,
אַף כָּאן הִיא לָשָׁה וְהוּא מַסִּיק בַּתַּנּוּר.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר:
(דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת"
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּמַשְׁמָע!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לֶחֶם עֹנִי",
יָצָא זֶה שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בְשִׂמְחָה.
פרשה יא
[עריכה]
הפרשה עוסקת בפסוקי שמות יב כא-כד, המספרים על קיום ההוראות שקבל משה לעיל בפס' ג ואילך, ולכן חוזרות בה רבות מהדרשות שהופיעו לעיל. |
על שמות יב, כא-כד
משה מינה את הזקנים לבית דין, ויצר בכך שכבה של מנהיגות ביניים בינו לבין העם. |
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם". הַדִּבֵּר מִפִּי מֹשֶׁה, "לֵאמֹר" לְכָל יִשְׂרָאֵל. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
ראו לעיל בפתיחה, שם היו דרשות אחרות על 'לאמור'. |
וְהַזְּקֵנִים לֵאמֹר לְכָל יִשְׂרָאֵל.
נָם נאם, אמר לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה. המלה 'לאמור' משמשת גם כמצווה לומר לכל ישראל וגם לומר להם באמצעות הזקנים
מָה נִשְׁתַּנָּה הַדִּבֵּר הַזֶּה מִכָּל הַדִּבְּרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה?
שֶׁכֻּלָּן הָיוּ מִפִּי מֹשֶׁה לֵאמֹר לְכָל יִשְׂרָאֵל, אַף כָּאן הַדִּבֵּר מִפִּי מֹשֶׁה לֵאמֹר לְכָל יִשְׂרָאֵל.
משה חלק כבוד לזקנים, אבל את הנבואה אמר בעצמו לכל ישראל. |
אֶלָּא שֶׁמֹּשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים.
וְכֵן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמֹשֶׁה: "מֹשֶׁה! חֲלֹק כָּבוֹד לַזְּקֵנִים!"
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג טז) "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי".
וּכְתִיב: (שמות ד כט) "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
"מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן"
הכפילות 'משכו וקחו' נדרשת ע"י ת"ק על הצאן, ע"י ר' יוסי הגלילי על המעבר מע"ז לעבודת ה', ע"י ר' ישמעאל על רשימות המנויים על הפסח (ראו לעיל פרשה ג על הפסוק 'איש שה לבית אבות'), וע"י ר' יצחק על הלכות הקניין, ראו קידושין א, ד. |
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדָה זָרָה, וְהִדָּבְקוּ בַּמִּצְוָה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ
שֶׁלָּעוֹלָם נִמְנִין עַל הַפֶּסַח וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט,
וּבִלְבַד שֶׁיַּנִּיחַ אֶת הַפֶּסַח כָּל שֶׁהוּא.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ עַל בְּהֵמָה דַּקָּה, שֶׁהִיא נִקְנֵית בִּמְשִׁיכָה.
"וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח"
מִצְוָה שֶׁיִּשְׁחֲטֶנּוּ לִשְׁמוֹ, אֲבָל שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, עָבַר עַל מִצְוָה.
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יֻכְשַׁר,
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם", שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לִפְסֹל.
מִכָּן אָמְרוּ (זבחים א, א.): כָּל הַזְּבָחִים שֶׁלֹּא נִזְבְּחוּ לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לְשׁוּם חוֹבָה לַבְּעָלִים,
חוּץ מִן הַפֶּסַח וּמִן הַחַטָּאת.
הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ לְקִיחוֹת בַּתּוֹרָה סְתָם, וּפָרַט לָךְ הַכָּתוּב בְּאַחַת מֵהֶן, שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא אֲגֻדָּה,
כָּךְ פּוֹרֵט אֲנִי לְכָל הַלְּקִיחוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינָם אֶלָּא אֲגֻדּוֹת.
וְלֹא כָל אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שֵׁם לְוַי.
"אֲשֶׁר בַּסַּף". מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁעוּקָה חוֹקֵק בְּצַד הָאַסְקֻפָּה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מג ח) "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי,
וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם",
וְכָתוּב: (ישעיה ו ד) "וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים". דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין סַף אֶלָּא כֶּלִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ז נ) "וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת".
גם המחלוקת בין ר' ישמעאל, ר' יונתן ור' יצחק, והדיון על מספר המזבחות הופיעו שם. |
אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם", הַנִּרְאֶה לִי וְלֹא לַאֲחֵרִים.
דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: מִבִּפְנִים.
אַתָּה אוֹמֵר מִבִּפְנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִבַּחוּץ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת", לָכֶם לְאוֹת וְלֹא לַאֲחֵרִים לְאוֹת.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא מִבַּחוּץ,
כְּדֵי שֶׁיְּהוּ הַמִּצְרִים רוֹאִים, וּמְעֵיהֶם מִתְחַתְּכִים.
"וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת".
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, לֹא יָצָא!
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף",
הָא אִם הִקְדִּים זֶה לַזֶּה, יָצָא.
נִמְצֵינוּ לְמֵדִים, שְׁלֹשָׁה מִזְבְּחוֹת הָיוּ לאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם:
הַמַּשְׁקוֹף וּשְׁתֵּי מְזוּזוֹת.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אַרְבָּעָה הָיוּ: הַסַּף, וְהַמַּשְׁקוֹף, וּשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת.
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר "וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף"?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ", שׁוֹמֵעַ אֲנִי, טְבִילָה אַחַת לְכֻלָּם!
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף",
עַל כָּל הַגָּעָה, טְבִילָה.
המשחית אינו מבחין ולכן גם על הצדיקים להימנע מלצאת מהבית. |
מִשֶּׁנִּתְּנָה רְשׁוּת לַמַּשְׁחִית לְחַבֵּל, אֵינוֹ מַבְחִין בֵּין צַדִּיק לָרָשָׁע,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה כו כ) "לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ,
חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר-זָעַם."
וְאוֹמֵר: (יחזקאל כא ח) "הִנְנִי אֵלַיִךְ וְהוֹצֵאתִי חַרְבִּי מִתַּעְרָהּ,
וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע."
גם משה היה צריך להסתתר בנקרת הצור. |
"עַד בֹּקֶר". לְלַמְּדָךְ, כְּשֶׁתֵּצֵא לַדֶּרֶךְ, הִכָּנֵס בְּכִי טוֹב וְצֵא בְכִי טוֹב.
'דרך ארץ' היא לקום בבקר לפעילות היום. גם האבות והנביאים קמו בבקר לקיום המצוות – כולל לעקידה, קל וחומר שאר בני האדם. הקימה בבקר נלמדת גם מתהלים קד: אחרי שהכפירים טרפו בלילה קמים בני האדם בבקר. |
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" (בראשית כב ג) "וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר" (בראשית כח יח)
"וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שמות לד ד) "וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר" (יהושע ג א)
"וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר" (שמואל א טו יב)
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וַהֲלֹא הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים,
שֶׁהָלְכוּ לַעֲשׁוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁלְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, נָהֲגוּ בְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
שְׁאָר בְּנֵי אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים קד כ) "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה",
וְאוֹמֵר: "הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף", וְאוֹמֵר: "תִּתֵּן לָהֶם, יִלְקֹטוּן, תִּפְתַּח יָדְךָ, יִשְׂבְּעוּן טוֹב."
וְאוֹמֵר: "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, יֵאָסֵפוּן, וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן."
מִכָּן וְאֵילָךְ, "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ, וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב."
וְאוֹמֵר: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יי, כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ, מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ."
וּפָסַח יי עַל הַפֶּתַח, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף."
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּמֶלֶךְ שֶׁהוּא עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם.
דָּבָר אַחֵר: "וְעָבַר יי", נוֹתֵן הוּא עֶבְרָתוֹ וְיִרְאָתוֹ בְמִצְרַיִם.
אֵין עֶבְרָה אֶלָּא זַעַם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים עח מט) "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ,
עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים."
וּכְתִיב: (צפניה א טו) "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא".
וּכְתִיב: (ישעיה יג ט) "הִנֵּה יוֹם יי בָּא, אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן,
אָף לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה, וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה."
וּכְתִיב: (עמוס ה יז) "וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד, כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ, אָמַר יי."
"וְרָאָה אֶת הַדָּם" הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "וַהֲלֹא הַכֹּל גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו?
גם הדרשות על 'וראה את הדם' הופיעו שם. |
וְאוֹמֵר: (תהלים קלט יב) "גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ"
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וְרָאָה אֶת הַדָּם"?
אֶלָּא בִּשְׂכַר מִצְווֹת שֶׁהֵם עוֹשִׂים, הוּא נִגְלָה עֲלֵיהֶם וְחָס עֲלֵיהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָסַח יי עַל הַפֶּתַח", וְאֵין פְּסִיחָה אֶלָּא חַיִּים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה לא ה) "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת, כֵּן יָגֵן יי צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם,
גָּנוֹן וְהִצִּיל, פָּסֹחַ וְהִמְלִיט."
דָּבָר אַחֵר: "וְרָאָה אֶת הַדָּם", רוֹאֶה הוּא דַּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב יד) "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יי יִרְאֶה".
וּכְתִיב: (דברי הימים א כא טו) "וּכְהַשְׁחִית רָאָה יי וַיִּנָּחֶם".
מָה רָאָה רָאָה? דַּם עֲקֵדָתוֹ שֶׁלְּיִצְחָק.
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית כב ח) "אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה".
ההשוואה בין דם הפסח למצוות מזוזה מודגשת כאן. נראה שבגלל ההשוואה הזאת נתפסת המזוזה בתלמוד כאביזר מגן ומציל, כמעט מאגי; וראו בבלי יומא יא ב וכן מנחות לג ב. |
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם דַּם פֶּסַח מִצְרָיִם הַקַּל, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְשָׁעָה,
וְאֵינוֹ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג לַדּוֹרוֹת, נֶאֱמַר בּוֹ "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית",
מְזוּזָה, שֶׁהִיא חֲמוּרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה שֵׁמוֹת מְיֻחָדִין,
וְנוֹהֶגֶת בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְנוֹהֶגֶת לַדּוֹרוֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית!
אֶלָּא מִי גָּרַם? עֲוֹנוֹתֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה ה כה) "עוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה,
וְחַטֹּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם."
וּכְתִיב: (ישעיה נט ב) "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם,
וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ."
ראו דרשות על הצאן לקרבן פסח לעיל פרשה ד. לעניין הוצאת הנשים ממלאכת זריקת הדם של הפסח (למרות שהן חייבות באכילת הקרבן) השוו קידושין א, ח. |
שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
"לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ", לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף הַנָּשִׁים בְּמַשְׁמָעוֹ, תִּלְמֹד לוֹמַר: "לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ", הָאֲנָשִׁים וְלֹא הַנָּשִׁים.
פרשה יב
[עריכה]על שמות יב, כה-כח
מצוות פסח דורות חלה רק מהכניסה לארץ, והפסח שעשו במדבר (במדבר ט א-ה) היה בהוראת שעה. מצוות הפסח נועדה דווקא לעם בארצו! |
תָּלָה הַכָּתוּב לַעֲבוֹדָה זוֹ מִבִּיאָתָן לָאָרֶץ וּלְהַלָּן.
מכאן מתחילה שורה ארוכה של איזכורי דיבורי ה'. העיקרון הוא שהנבואה צופה הכל ואין הפתעות לנביא. |
אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,
וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יי."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (שמות טז כג) "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי, שַׁבָּתוֹן".
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות טז ה) "וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ,
וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם."
אפילו במקרה טראגי כמותם של נדב אביהו היתה נבואה מוקדמת. |
הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יי לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות כט מג) "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (דברים יא כה) "פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יי אֱלֹהֵיכֶם
עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּדְרְכוּ בָהּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר".
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות כג כז) "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ,
וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם, וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (דברים יב כ) "כִּי יַרְחִיב יי אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ,
במקרה הזה היו שתי נבואות מוקדמות. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות לד כד) "כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ"
וְאוֹמֵר: (שמות כג לא) "וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר,
כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (דברים טו ו) "כִּי יי אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ".
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים ז יד) "בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים".
התפיסה היא שהסגולה היא עובדה ולא משימה המוטלת על העם. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות יט ה) "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה".
כאן השאלה שונה, והיא קשורה לעתיד שהקב"ה יעשה את עמו תהילה, ואכן הפסוק הוא מאוחר לזה שבפרק כו. |
אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת."
וְהֵיכָן עָשָׂה? (דברים כח יג) "וּנְתָנְךָ יי לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב".
הטענה 'והייתם לי קדושים' נתפסת כנבואה ולא כהוראה. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (ויקרא כ כו) "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יי,
וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי."
ההוראה להרוג את עובדי העגל אינה הוראת שעה, אלא הוצאה להורג לפי דין עובד ע"ז. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (שמות כב יט) "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם".
על הדמיון בין נבואת ישעיהו לבין שירת האזינו. הדרשה מניחה שגם כאן 'דיבר' אינו מרמז להווה של ישעיהו אלא לנבואה מהעבר הרחוק, וכך גם בדרשות הבאות. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים לב א) "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ישעיה מ ה) "וְנִגְלָה כְּבוֹד יי, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים לב לט) "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ישעיה א יט-כ) "אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.
וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם, חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (ויקרא כו כה) "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית,
וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל עָרֵיכֶם, וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם, וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב."
וּמָחָה אֲדֹנָי יי דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים, וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ, כִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים לב לט) "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי,
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ישעיה נח יד) "אָז תִּתְעַנַּג עַל יי וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ,
וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים לב יג) "יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי,
וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (יחזקאל לט ג-ח) " וְהִכֵּיתִי קַשְׁתְּךָ מִיַּד שְׂמֹאולֶךָ וְחִצֶּיךָ מִיַּד יְמִינְךָ אַפִּיל...
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (דברים לב מב) "אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם"
פסוקי הברכה בפרשת בחוקותי אינם מותנים אלא נתפסים כנבואה לכל דבר. |
וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי יי צְבָאוֹת דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (ויקרא כו ו) "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (עובדיה א יח) "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה,
וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (במדבר כד יט) "וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (בראשית כא א) "וַיי פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר"
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (בראשית יז יט) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן,
וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק, וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו."
סוף הפסוק על לידת יצחק מתפרש על ירושת הארץ. |
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (בראשית טו יח) "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יי אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת."
נבואת יואל היא לצור וצידון, מבני כנען. |
וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל גּוֹי רָחוֹק, כִּי יי דִּבֵּר."
וְהֵיכָן דִּבֵּר? (בראשית ט כה) "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן! עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (דברים יז טו) "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה,
לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַיי אָמַר לָכֶם: לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד."
וְהֵיכָן אָמַר? (שמות יד יג) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ!
הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם! כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם,
לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם."
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (ישעיה סה כה) "זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן,
ראו לעיל בהערה על מיכה. |
וְהֵיכָן אָמַר? (ויקרא כו ו) "וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (מלכים א יא ב) "מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יי"
וְהֵיכָן אָמַר? (דברים ז ג) "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (מלכים א ח יב) "אָז אָמַר שְׁלֹמֹה: יי אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל."
וְהֵיכָן אָמַר? (ויקרא טז ב) "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (מלאכי ג יז) "וְהָיוּ לִי, אָמַר יי צְבָאוֹת, לַיּוֹם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה סְגֻלָּה".
כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: (יואל ג ה) "וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יי יִמָּלֵט,
כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם תִּהְיֶה פְלֵיטָה, כַּאֲשֶׁר אָמַר יי, וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר יי קֹרֵא."
וְהֵיכָן אָמַר? (דברים כח י) "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יי נִקְרָא עָלֶיךָ, וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ ."
לקב"ה בלבד ידועות הנסתרות, והן כוללות גם את הכהנים והלוויים שנטמעו בין הגויים, והוא שיחזיר אותם לכהונה וללווייה. |
וְהֵיכָן אָמַר? (דברים כט כח) "הַנִּסְתָּרֹת לַיי אֱלֹהֵינוּ,
וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם, לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת."
חזרה על הדרשה שבראש הפרשה. |
אֲשֶׁר יִתֵּן יי לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת."
תָּלָה הַכָּתוּב לָעֲבוֹדָה הַזֹּאת מִבִּיאָתָן לָאָרֶץ וּלְהַלָּן.
האם הבשורה שבני בניהם של ישראל לא ידעו את סיפור יציאת מצרים וישאלו עליו היא טובה או רעה? |
בְּשׂוֹרָה רָעָה נִתְבַּשְּׂרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁסּוֹף הַתּוֹרָה עֲתִידָה לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, בְּשׂוֹרָה טוֹבָה נִתְבַּשְּׂרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה,
שֶׁהֵן עֲתִידִים לִרְאוֹת בָּנִים וּבְנֵי בָּנִים לָהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי,
אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל,
וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ." הרי שהודו על הבשורה, ומכאן שהיתה טובה.
לָמָּה הִשְׁתַּחֲווּ? מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יח) "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל", אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה,
ת"ק וי"א דורשים 'וחמושים'. ר' נהוראי דורש 'רבבה', כלומר אחד מ10000. הטענה היא שרוב בני ישראל מתו במצרים בימי החושך, שבהם לא רואים המצרים, וגם המתים מישראל כנראה מתו כי לא ראו את אחיהם ורצו להשאר במצרים. |
רַבִּי נְהוֹרַי אוֹמֵר: "הָעֲבוֹדָה! וְלֹא אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת עָלוּ,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז ז) "רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים,
שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה."
וּכְתִיב: (שמות א ז) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ",
שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה אַחַת יוֹלֶדֶת שִׁשָּׁה בָּנִים בְּכֶרֶס אֶחָד,
וְאַתָּה אוֹמֵר 'אֶחָד מֵחָמֵשׁ מֵאוֹת עָלוּ'!
וְאֵימָתַי מֵתוּ? בִּשְׁלֹשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות י כג) "לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו",
שֶׁהָיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶן, וְהוֹדוּ וְשִׁבְּחוּ שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹיְבִים וְשָׂמְחוּ בְמַפָּלָתָם.
ר' יוסי מצטרף לדרשת ר' נהוראי וטוען שגם בשעת מכת בכורות מתו רבים מישראל, שלא אכלו את הפסח. הוא חולק על הנאמר לעיל פרשה ז, על הפסוק 'ופסחתי עליכם'. |
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: רְאוּיִין הָיוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל כְּלָיָה בְּמִצְרַיִם,
עַד שֶׁגָּמַר הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם אֶת פִּסְחוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיי, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם,
דרשה שלישית על 'ויקוד העם וישתחוו'. |
לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ הַנִּסִּים הָאֵלּוּ שֶׁעָשָׂה הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם,
צָרִיךְ לְשַׁבֵּחַ.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שמות יח ח-י) "וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יי לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם
עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל. אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ, וַיַּצִּלֵם יי.
וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יי לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם.
וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ יי אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה,
את החובה להודות ניתן ללמוד גם ממעשי יתרו. |
(שמות יב כח) "וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לִתֵּן שָׁכָר לַהֲלִיכָה, וְשָׁכָר לָעֲשִׂיָּה.
"וַיַּעֲשׂוּ". וְכִי כְּבַר עָשׂוּ? אֶלָּא מִשֶּׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם לַעֲשׁוֹת, מַעְלָה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ עָשׂוּ.
ישראל מוצגים כאן כצדיקים שמגיע להם שכר מצווה, בניגוד לדברי ר' יוסי הגלילי דלעיל. |
שֶׁכַּשֵּׁם שֶׁאָמְרוּ לָהֶם מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ.
דָּבָר אַחֵר: מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "כֵּן עָשׂוּ"?
דורש 'משה ואהרון כן עשו' |
פרשה יג
[עריכה]על שמות יב, כט-לו
ת"ק ור' יהודה דורשים את ההבדל בין 'כחצות' לבין 'בחצי'. ר' אליעזר מפרש שלאו דווקא, ומכת בכורות היתה לאורך כל המחצית הראשונה של הלילה, שהרי עד חצות אכלו ישראל את הפסח ולא בחצות בדיוק. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יא ד) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: כֹּה אָמַר יי:
כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם."
שֶׁאֵי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲמֹד עַל חֶצְיוֹ שֶׁלַּלַּיְלָה,
אֲבָל כָּאן, יוֹצְרוֹ חִלְּקוֹ.
השליטה על הזמן לדעת ר' יהודה אינה תלויה ביצירת הלילה אלא ביצירת הזמן עצמו. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן 'לַיְלָה', וְנֶאֱמַר לְהַלָּן 'לַיְלָה',
מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.
שׁוֹמְעֵנִי, עַל יְדֵי מַלְאָךְ אוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב יב) "וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר",
לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.
ראו שם. |
אֲפִלּוּ מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים.
וּבְכוֹרֵי מִצְרָיִם שֶׁהֵן בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים קלו י) "לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם".
בְּכוֹרֵי חַם כּוּשׁ וּפוּט וְלוּד, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים עח נא) "וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם,
רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם."
פרעה היה הבכור היחיד ששרד, למרות שהקב"ה הכה מבכור פרעה. גם בעל צפון היתהה ע"ז היחידה ששרדה, וראו את התנגדותם של חז"ל להריסת הפסילים מהסיבה הזאת, שהיא עלולה לחזק את האמונה בע"ז, ראו ע"ז ד ז. |
בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ עַל פַּרְעֹה, שֶׁהוּא בְּכוֹר.
אַתָּה אוֹמֵר לְלַמְּדָךְ עַל פַּרְעֹה שֶׁהוּא בְּכוֹר,
אוֹ לֹא בָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל בְּנוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ", הֲרֵי בְּנוֹ אָמוּר.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "מִבְּכֹר פַּרְעֹה"?
בָּא הַכָּתוּב לְלַמְּדָךְ עַל פַּרְעֹה שֶׁהוּא בְּכוֹר,
וְהוּא נִשְׁתַּיַּר מִכָּל הַבְּכוֹרוֹת,
וְעָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (שמות ט טו) "וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ"
בַּעַל צָפוֹן נִשְׁתַּיַּר מִכָּל הַיִּרְאוֹת, בִּשְׁבִיל לְפַתּוֹת לִבָּן שֶׁלְּמִצְרָיִם.
עָלָיו הוּא אוֹמֵר: (איוב יב כג) "מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם". מחזק את הגויים (את פרעה) כדי לאבדם.
השאלה "מה חטאו" מבוססת על הנחה שאין אדם נענש אלא אם חטא בעצמו; וראו גם לקמן "בהמה מה חטאה?" |
אֶלָּא שֶׁלֹּא יְהוּ הַשְּׁבוּיִין אוֹמְרִים: "יִרְאָתֵנוּ הֵבִיאָה עֲלֵיהֶם אֶת הַפֻּרְעָנוּת!
קָשָׁה יִרְאָתֵנוּ, שֶׁעָמְדָה עַל עַצְמָהּ!
קָשָׁה יִרְאָתֵנוּ שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בָנוּ הַפֻּרְעָנוּת!"
הסבר ענייני ומוסרי לפגיעה בשבויים. |
הָיוּ הַשְּׁבוּיִין שְׂמֵחִין בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי יז ה) "שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה".
וּכְתִיב: (משלי כד יז) "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח"
וּכְתִיב: (יחזקאל כו ב-ג) "בֶּן אָדָם! יַעַן אֲשֶׁר אָמְרָה צֹּר עַל יְרוּשָׁלִַם:
הֶאָח! נִשְׁבְּרָה דַּלְתוֹת הָעַמִּים, נָסֵבָּה אֵלָי, אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה."
וּכְתִיב: "לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יי: הִנְנִי עָלַיִךְ צֹר!
וְהַעֲלֵיתִי עָלַיִךְ גּוֹיִם רַבִּים, כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו."
וְלֹא שְׁבוּיִים בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יא ה) "עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם,
וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה."
בעניין בכור הבהמה, שהמצרים עשו אותה אלוהות, חוזרים להסבר הראשון, שהרי כאן אין הסבר מוסרי; והשוו סנהדרין ז ד, ההסבר השני להריגת הבהמה, שלא מדובר באשמה אלא באינטרס ציבורי. |
"יִרְאָתֵנוּ הֵבִיאָה עָלֵינוּ אֶת הַפֻּרְעָנוּת!
קָשָׁה יִרְאָתֵנוּ, שֶׁהֵבִיאָה עָלֵינוּ אֶת הַפֻּרְעָנוּת!
קָשָׁה יִרְאָתֵנוּ, שֶׁעָמְדָה לְעַצְמָהּ!
קָשָׁה יִרְאָתֵנוּ, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה בּהּ פֻּרְעָנוּת!"
(שמות יב ל) "וַיָּקָם פַּרְעֹה". שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בְּשָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת,
פרעה לא נהג כמלך רגיל כשקם בלילה. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "לַיְלָה".
אִי לַיְלָה, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, עַל יְדֵי שָׁרִים וְשָׁרוֹת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "הוּא".
הדרשנים נהנים להתעלל בדמותו של פרעה וטוענים שהוא אישית נאלץ להעיר את עבדיו משנתם. הם מתעלמים לשם כך מפשט, שלפיו היו כל המצרים ערים וצועקים צעקה גדולה. |
מַגִּיד שֶׁפַּרְעֹה מְחַזֵּר עַל כָּל בָּתֵּי עֲבָדָיו, וְעַל כָּל בָּתֵּי מִצְרָיִם,
וּמַעֲמִידָן אֶחָד אֶחָד מִמְּקוֹמוֹ.
התגשמות הנבואה שניתנה למשה בפרק הקודם. |
כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יא ו) "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם,
אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף."
ר' נתן טוען שגם התמונות של בכורים שמתו הרבה לפני מכת בכורות נשחקו ונהרסו, ושכלבים היו מחטטים בקברי הבכורות הללו, ולכן נחשב הלילה כאילו הבכורים מתו בו ממש. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וְכִי לֹא הָיוּ שָׁם בָּתִּים אֲשֶׁר אֵין שָׁם בְּכוֹרוֹת?
אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁהָיָה הַבְּכוֹר מֵת לְאֶחָד מֵהֶן,
הָיוּ עוֹשִׂין לוֹ אִיקוֹנִין תמונה, וּמַעֲמִידָהּ בְּבֵיתוֹ.
וְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, נִשְׁחֶקֶת וְנִדֶּקֶת וְנִזֶּרֶת,
וְהָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם קָשֶׁה לָהֶן כְּיוֹם הַקְּבוּרָה.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִים מְקֻבָּרִים בְּבָתֵּיהֶם,
וְהָיוּ הַכְּלָבִים נִכְנָסִין דֶּרֶךְ הַכּוּכִין וּמְחַטְּטִין,
וּמוֹצִיאִין אֶת הַבְּכוֹרוֹת מִתּוֹךְ כּוּכֵיהֶן וּמְתַעְתְּעִין בָּהֶם,
וְהָיָה אוֹתוֹ הַיּוֹם קָשֶׁה לָהֶם כְּיוֹם הַקְּבוּרָה.
המשך ההשפלה של פרעה; ראו לעיל בפסוק 'הוא וכל עבדיו'. |
מַגִּיד שֶׁהָיָה פַּרְעֹה מְחַזֵּר וְשׁוֹאֵל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
"הֵיכָן מֹשֶׁה שָׁרוּי? הֵיכָן אַהֲרֹן שָׁרוּי?"
משה מקפיד לצאת דווקא ביום, בפרהסיא, לעיני כל המצרים. |
מֻזְהָרִין אָנוּ שֶׁלֹּא לָצֵאת אֶלָּא בְּפַרְהֶסְיָא, parrhēsía חופש דיבור; בגלוי
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב כב) "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר."
כאשר גירש פרעה את משה מארמונו ניבא משה שעבדי פרעה יבקשו ממנו לצאת. הוא לא ניבא שגם פרעה עצמו יבקש זאת כי חלק כבוד למלכותו של פרעה, כמיטב המסורת של חז"ל. הם ייחסו את הכבוד למלכות לחלק מדרך הארץ שבה צריך אדם לנהוג, במיוחד במצבם הפוליטי, שהיו כפופים למלכות הרומית. |
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות י כא-כב) "וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה:
לֵךְ מֵעָלָי! הִשָּׁמֶר לְךָ, אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי,
כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ".
יָפֶה דִּבַּרְתָּ, וּבִזְמַנּוֹ דִּבַּרְתָּ! "לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ."
אֶלָּא "וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי", (שמות יא ח)
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "אֵלֶּה", אֶלָּא שֶׁסּוֹפָךְ עָתִיד לִהְיוֹת בְּרֹאשָׁם וְלֵירֵד בָּרִאשׁוֹנָה.
אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁמֹּשֶׁה חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת.
וְכֵן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ: "חֲלֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת",
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ו יג) "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן,
וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה",
צִוָּם לַחֲלֹק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת.
וְכֵן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף, שֶׁחָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית מא טז) "בִּלְעָדָי! אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה"
וְכֵן יַעֲקֹב חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת,
המלכות לה חלק יעקב אבינו כבוד היתה מלכותו של בנו יוסף, והמלכות בימי אליהו היתה של אחאב. |
וְכֵן אֵלִיָּהוּ חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת,
שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א יח מו) "וְיַד יי הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ,
וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו, וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב".
וְכֵן חֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חָלְקוּ כָבוֹד לַמַּלְכוּת,
חנניה מישאל ועזריה מצייתים למלך, ודניאל אף מברך אותו לאחר שהמלך השליך אותו לגוב האריות. |
עָנֵה וְאָמַר: שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה, פֻּקוּ וֶאֱתוֹ! באדין נפקין!"
וְכֵן דָּנִיֵּאל חָלַק כָּבוֹד לַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל ו כא) "וּכְמִקְרְבֵהּ לְגֻבָּא,
לְדָנִיֵּאל בְּקָל עֲצִיב זְעִק, עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר לְדָנִיֵּאל: דָּנִיֵּאל, עֲבֵד אֱלָהָא חַיָּא,
אֱלָהָךְ דִּי אַנְתְּ פָּלַח לֵהּ בִּתְדִירָא, הַיְכִל לְשֵׁיזָבוּתָךְ מִן אַרְיָוָתָא? מלל:מלכא לעולמין חיי"
פרעה נכנע ומסכים לכל בקשותיו של משה. המדרש מוסיף שפרעה שלח זבחים ועולות למרות שהדברים אינם מפורשים בכתוב. |
אֲנִי אָמַרְתִּי "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?"
וְאַתֶּם אֲמַרְתֶּם "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ". "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי!"
אֲנִי אָמַרְתִּי "רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג",
וְאַתֶּם אֲמַרְתֶּם "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ"."גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ!" (שמות יב לב)
אַתֶּם אֲמַרְתֶּם "גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת"
"גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם, וָלֵכוּ!"
המדרש זהה לפשט כאן. |
הִתְפַּלְּלוּ עָלַי, כְּדֵי שֶּתִּכְלֶה מִמֶּנִּי הַפֻּרְעָנוּת.
(שמות יב לג) "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם" מַגִּיד שֶׁהָיוּ טוֹרְדִין אוֹתָם לָצֵאת בִּבְהָלָה,
"כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים." אָמְרוּ: לֹא כִגְזֵרַת מֹשֶׁה.
מֹשֶׁה אָמַר "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם",
וְהָיוּ סְבוּרִין שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה בָנִים, אֵין מֵת אֶלָּא הַבְּכוֹר שֶׁבָּהֶם.
וְהֵם לֹא הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶן חֲשׁוּדוֹת בָּעֲרָיוֹת, וְכֻלָּן בְּכוֹרִים מֵרַוָּקִים אֲחֵרִים.
השוו תוספתא סוטה ג א. לדיון הסיום על מדת פורענות ומידה טובה השוו לעיל פרשה ז, על הפסוקים 'מאדם עד בהמה' ו'אני ה. |
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה אִם מִדַּת פֻּרְעָנוּת מוּעֶטֶת,
הָעוֹשֶׂה בַסֵּתֶר, הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמוֹ,
מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
(שמות יב לד) "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ".
למרות האמור לעיל פרשה ז, שלעתיד לבוא לא יהיה חפזון, טוען הדרשן כאן שגם בגאולה העתידה לא יספיק הבצק להחמיץ. |
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לֶעָתִיד לָבֹא,
דִכְתִיב: (הושע ז ד-ה) "כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה.
יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ.
יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן, מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים."
דורש 'משארותם' – שאריותיהם. לפסח עצמו אסור שיהיו שאריות, ולכן השאריות הן מהמצה והמרור. |
אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שִׁירֵי פְסָחִים?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר",
הֲרֵי שִׁירֵי פְסָחִים אָמוּר;
וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם "מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם"?
אֵלּוּ שִׁיּוּרֵי מַצָּה וּמָרוֹר.
ר' נתן שואל גם כאן שאלה בפשט, וראו גם את שאלתו לעיל על הפסוק 'כי אין בית אשר אין שם מת.' |
וַהֲרֵי כְּבַר נֶאֱמַר: (שמות יב לח) "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר".
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל שִׁכְמָם"? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְחַבְּבִין אֶת הַמִּצְווֹת.
אמנם משה הורה לישראל את כל דיני הפסח, אבל מההקשר של כלי כסף מסיק הדרשן שמדובר דווקא בשאילת הרכוש, ובתוכו היה מקום מיוחד לכסות. |
וְכִי מָה אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה בְּמִצְרַיִם?
הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות יא ב) "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם,
וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב."
וְכֵן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת."
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "וּשְׂמָלֹת", אֶלָּא הַכְּסוּת הָיְתָה חֲבִיבָה עֲלֵיהֶם, יוֹתֵר מִכֶּסֶף וְזָהָב.
ר' ישמעאל מדגיש את הרצון של המצרים לתת את כליהם לישראל. ר' יוסי הגלילי מעדיף להסביר את האמון שנתנו המצרים בישראל, על שלא ניצלו את ההזדמנות לגנוב בימי האפלה. |
"וַיַּשְׁאִלוּם", כְּמַשְׁמָעוֹ:
לֹא הִסְפִּיק לוֹמַר "הַשְׁאִילֵנִי!" עַד שֶׁהוּא מוֹצִיא וְנוֹתֵן לוֹ. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: הֶאֱמִינוּ בָם מִשְּׁלֹשֶׁת יְמֵי הָאֲפֵלָה,
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: מָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁהָיִינוּ בַאֲפֵלָה וְהֵם בְּאוֹרָה,
לֹא נֶחְשְׁדוּ, וְעַכְשָׁו הֵן נֶחְשָׁדִין?
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁרְתָה עֲלֵיהֶם, וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ:
הַשְׁאִילֵנִי כַּלָּךְ משי גס הַמֻּנָּח בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהַלָּה מוֹצִיא וְנוֹתֵן לוֹ.
וְאֵין חֵן אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה יב י) "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם
ר' אליעזר טוען שישראל אפילו לא ניצלו את ימי האפלה כדי לראות מה יש בבתי המצרים, אלא נעזרו לשם כך ברוח הקודש. ר' נתן ממשיך את דרשת ר' ישמעאל ומייחס למצרים יוזמה להשאיל מרכושם לבני ישראל, כשם שראינו לעיל על הפסוק 'גם צאנכם גם בקרכם קחו' |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר "וַיַּשְׁאִלוּם", אֶלָּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁאֲלוּ הָיוּ מַשְׁאִילִים אוֹתָם.
הָיָה אוֹמֵר לוֹ: "תֵּן לִי חֵפֶץ פְּלוֹנִי!" וְהָיָה אוֹמֵר לוֹ: "טֹל לָךְ, וְאַחֵר כַּיּוֹצֵא בוֹ!"
"וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם." מְלַמֵּד שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֵם נִתֶּכֶת וּבְטֵלָה,
דורש 'וינצלו' מלשון נצל, הפרשה נוזלית מן המת. וראו לעניין הפגיעה בע"ז לעיל פרשה ז על הפסוק 'ובכל אלוהי מצרים'. |
שלוש דרשות הטוענות שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, נראה שהדרשנים מעדיפים להגדיל את ביזת הים, שהיתה אקט מלחמתי, ולא את ביזת מצרים שנעשתה לכאורה במעין מרמה. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז ז) "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים".
"בַּעֲדִי", זוֹ בִזַּת מִצְרָיִם; "עֲדָיִים", זוֹ בִזַּת הַיָּם.
וְאוֹמֵר: (תהלים סח יד) "כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף", זוֹ בִזַּת מִצְרָיִם;
"וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ", זוֹ בִזַּת הַיָּם.
(שיר השירים א יא) "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ" זוֹ בִזַּת הַיָּם;
"עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף." זוֹ בִזַּת מִצְרָיִם.
פרשה יד
[עריכה]על שמות יב, לז-מב
משה קרא לכל ישראל שהיו מפוזרים בכל מצרים לרעמסס, וקולו נשמע בכל הארץ. המדרש משווה את השמעת הקול לפיזור האפר במכת שחין. |
מֵרַעְמְסֵס לְסֻכּוֹת מֵאָה וְשִׁשִּׁים מִיל, מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים פַּרְסָה, שארבעה מיל הם פרסה
הוֹלֵךְ קוֹלוֹ שֶׁלְּמֹשֶׁה מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם.
וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי כָּתוּב: (שמות ט ח-ט) "וַיֹּאמֶר יי אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן:
קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן, וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה.
וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם"
וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם אָבָק, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ, הָלַךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם,
קַל וָחֹמֶר לַקּוֹל, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַלֵּךְ.
הנסיעה מרעמסס לסוכות היתה על כנפי נשרים. מפרש 'סוכות' כשם מקום, וראו בדרשה הבאה. |
(שמות יט ד) "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם,
וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי."
ראו ספרא אמור פרק יז, יא. בבבלי סוכה יא ב מוחלפים שמות החולקים, וראו סוכה א יא. |
דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין "סֻכּוֹת" אֶלָּא מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג ו)
"וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם". מָה 'אֵתָם' מָקוֹם, אַף 'סֻכּוֹת' מָקוֹם.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אֵין סֻכּוֹת אֶלָּא עֲנָנֵי כָבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ד ה) "וּבָרָא יי עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ
עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה, כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה."
אֵין לִי אֶלָּא לְשֶׁעָבַר, לֶעָתִיד לָבֹא מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (ישעיה ד ו) "וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב,
וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר."
דורש 'שמחת עולם' ככינוי לענני הכבוד. |
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: "סֻכֹּתָה", לְפִי שֶׁצָּרִיךְ לָמֵ"ד מִתְּחִלָּתוֹ, נוֹתֵן לוֹ הֵ"א בְסוֹפוֹ.
"כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי", כּשִׁשִּׁים רִבּוֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ג ז-ח) "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ, מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל",
לפי הדרשה, ריבוא מישראל הם גיבור של הקב"ה, שהשלום שלו. משימתם של ישראל היא להלחם את מלחמות ה', לנקום בגויים ולהגן על מיטתו של הקב"ה (היא המקדש), וכך להביא שלום לעולם; ולכן הדרשה מכנה את התורה "ספר מלחמות ה'". |
"כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה, אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת."
"עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יי" (במדבר כא יד)
וּכְתִיב: (תהלים קמט ה-ט) "יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם.
רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם, וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם. לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם"
וְאוֹמֵר: "לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב, הָדָר הוּא לְכָל חֲסִידָיו"
'טף' כולל לכל הדעות גם נשים. לדעת ר' יונתן המונח כולל את כל מי שאינו לוחם, וראו בדרשה הקודמת. |
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: "לְבַד מִטָּף", לְבַד מִנָּשִׁים, טַף וּזְקֵנִים.
(שמות יב לח) "וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד."
האם מספר הבהמות היה כפול ממספר הגברים, או פי 4 או פי 6 ממספרם. יתכן שהמחלוקת קשורה לשאלה כמה היו הטף (ראו בדרשה הקודמת), וההנחה היא שעל כל אחד מהיוצאים היתה בהמה. |
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים רִבּוֹא.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא.
"וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד." עֲלֵיהֶם אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם:
עִם יְצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם אֲנִי מְמַלְּאָן כֶּסֶף וְזָהָב.
וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְחַמְּצָהּ, עַד שֶׁנִּגְאֲלוּ.
וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, לֶעָתִיד לָבֹא מַהוּ אוֹמֵר?
(הושע ז ד-ה) "יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ.
יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים."
"עֻגֹת", אֵין עוּגוֹת אֶלָּא חֲרָרָה, פיתה עגולה על גחלים, מצה תימנית
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל ד יב) "וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה",
וּכְתִיב: (מלכים א יז יג) "עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה".
נֵס גָּדוֹל נֶעֱשָׂה לָהֶם בַּחֲרָרָה זוֹ, שֶׁאָכְלוּ מִמֶּנָּה שְׁלֹשִׁים יוֹם עַד שֶׁיָּרַד לָהֶם הַמָּן.
היציאה ממצרים לא היתה בעל כרחם של ישראל אלא הם ציפו לה ויצאו ברגע שהיו יכולים. |
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ", עַל שֶׁנִּגְאֲלוּ.
"וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם." לְהוֹדִיעַ שְׁבָחָן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל,
המשך הטענה מהדרשה הקודמת: כיוון שרצו לצאת – יצאו כשהיו יכולים, ולא השתהו להכין צידה לדרך. |
אֶלָּא הֶאֱמִינוּ וְהָלְכוּ אַחַר מֹשֶׁה. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה:
(ירמיה ב ב) "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי:
זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה."
מַה שָּׁכָר נָטְלוּ עַל כָּךְ? (ירמיה ב ג) "קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיי, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה,
כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם, נְאֻם יי."
(שמות יב מ) "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה."
שלושה פסוקים סותרים זה את זה: 430 שנה, 400 שנה או דור רביעי. חז"ל חישבו ששהות ישראל בארץ גושן ובמצרים מסתכמת ב210 שנים. |
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (בראשית טו יג) "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ?
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא נוֹלַד יִצְחָק נִגְזְרָה גְּזֵרָה בֵּין הַבְּתָרִים. יציאת מצרים היתה 430 שנה אחרי ברית בין הבתרים, שהן 400 שנים מהולדת יצחק.
רַבִּי אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה",
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (בראשית טו טז) "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְתוּבִין אֵלּוּ?
אָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם עוֹשִׂין תְּשׁוּבָה, אֲנִי גּוֹאֲלָם לַדּוֹרוֹת, לאחר ארבעה דורות.
וְאִם לָאו, אֲנִי גּוֹאֲלָם לַשָּׁנִים.
רשימת שינויים בתרגום השבעים לעומת נוסח המסורה של התנ"ך. לפי הדרשה השינויים באו למנוע קושיות של עובדי אלילים על התורה, לסתור טענות אנטישמיות ולהחליף את המילים 'חמור' ו'ארנבת', שנתפסו לא מכובדות בעיני הקוראים. למעשה חלק מהם הוא תוצאה של הבדלי התחביר ביוונית לעומת העברית. בחלק מהמקרים מדובר בתוספת של מילים ובחלקם בהחלפת המילים באחרות. |
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה'.
וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁכָּתְבוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ. כַּיּוֹצֵא בוֹ כָּתְבוּ אֵלָיו:
'אֱלֹהִים בָּרָא בְּרֵאשִׁית', (בראשית א א) 'אֶעֱשֶׂה אָדָם בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת', (בראשית א כו)
'זָכָר וּנְקוּבָיו בְּרָאָם', (בראשית א כז) 'וַיְכַל... בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי', (בראשית ב ב)
'הָבָה אֵרְדָה וְאָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם', (בראשית יא ז),
'וַתִּצְחַק שָׂרָה בִּקְרוֹבֶיהָ לֵאמֹר', (בראשית יח יב)
'כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ שׁוֹר וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ אָבוּס', (בראשית מט ו)
'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל נוֹשֵׂא אָדָם', (שמות ד כ)
'לֹא חֶמֶד אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי', (במדבר טז טו)
'אֲשֶׁר חָלַק יי אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְהָאִיר לְכָל הָעַמִּים', (דברים ד יט)
וְכָתְבוּ לוֹ: (דברים יז ג) 'אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי [לָאֻמּוֹת לְעָבְדָם]'
וְכָתְבוּ לוֹ: (ויקרא יא ו) 'וְאֶת שְׂעִירַת הָרַגְלַיִם' kai ton dasupoda; dasúpous: שם של סוג ארנבת, lepus timidus
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
(שמות יב מא) "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה",
דורש 'ויהי מקץ' – מייד עם קץ; הטענה שברית בין הבתרים והולדת יצחק אירעו בטו בניסן היא תוצאה של הדרשה הנ"ל. |
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נִדְבַּר הַמָּקוֹם עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ בֵּין הַבְּתָרִים.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן בָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵצֶל אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבַשְּׂרוֹ.
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נוֹלַד יִצְחָק.
וּמְנַיִן שֶׁבַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן נִגְזְרָה גְזֵרָה בֵּין הַבְּתָרִים? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי מִקֵּץ", קֵץ אֶחָד לְכֻלָּן.
אֵלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשֻׁעְבָּדִין,
כִּבְיָכֹל שְׁכִינָה מְשֻׁעְבֶּדֶת עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד י) "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר". שישראל עבדו בחומר ובלבנים.
וּכְשֶׁנִּגְאֲלוּ מַה הוּא אוֹמֵר? "וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"
וְנֶאֱמַר: (ישעיה סג ט) "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר",
אֵין לִי אֶלָּא צָרַת צִבּוּר, צָרַת יָחִיד מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים צא טו) "יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה".
וְאוֹמֵר: (בראשית לט כ) "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ". את הקב"ה עם יוסף
וְאוֹמֵר: (בראשית לט כא) "וַיְהִי יי אֶת יוֹסֵף".
זו דרשה נפרדת, ובה מחלוקת בין ר' אליעזר, הטוען שהקב"ה גאל ממצרים את ישראל עם אלוהיהם – פסל מיכה, ולא פגע בפסל – לבין ר' עקיבא, הדורש כמו בדרשה הקודמת, שגם את עצמו גאל הקב"ה ממצרים. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲבוֹדָה זָרָה עָבְרָה עִם יִשְׂרָאֵל בַּיָּם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה י יא) "וְעָבַר בַּיָּם צָרָה, וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים",
וְאֵי זֶה זֶה? זֶה צַלְמוֹ שֶׁלְּמִיכָה.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָתוּב, אֵי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ:
כִּבְיָכֹל אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: "עַצְמָךְ פָּדִיתָ!"
הרחבת הדרשה של ר' עקיבא לכל הגלויות שגלו ישראל. |
גָּלוּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א ב כז) "הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם".
גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מג יד) "לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה".
גָּלוּ לְעֵילָם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה מט לח) "וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם".
גָּלוּ לֶאֱדוֹם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סג א) "מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם, חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה".
וּכְשֶׁעֲתִידִין לַחְזֹר, כִּבְיָכֹל שְׁכִינָה חוֹזֶרֶת עִמָּהֶן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ל ג) "וְשָׁב יי אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ".
אֵינוֹ אוֹמֵר 'וְהֵשִׁיב', אֶלָּא "וְשָׁב", וְאוֹמֵר: (שיר השירים ד ח) "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה".
וְכִי מִלְּבָנוֹן לבנון נדרש ככינוי למקדש, שהיה בנוי מארזי הלבנון. הִיא בָּאָה? וַהֲלֹא לִלְבָנוֹן הִיא עוֹלָה! שנאמר שם 'תשורי מראש אמנה'.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה"? כִּבְיָכֹל אֲנִי וְאַתְּ מִלְּבָנוֹן גָּלִינוּ,
אֲנִי וְאַתְּ לִלְבָנוֹן עוֹלִים.
לדעת ר' יהושע הגאולה העתידה תהיה כגאולת מצרים, המוכתבת ע"י הקץ הקבוע מראש, ולכן זמנה בפסח. לדעת ר' אליעזר היא תהיה תלויה בתשובה, ולכן היא קשורה לחודש תשרי – חודש התשובה. וראו ראש השנה יא ב. |
בּוֹ נִגְאֲלוּ, וּבוֹ עֲתִידִין לְהִגָּאֵל. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.
שֶׁנֶּאֱמַר: "הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיי"
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בּוֹ נִגְאֲלוּ, לֶעָתִיד לָבֹא, אֵין נִגְאָלִים אֶלָּא בְּתִשְׁרִי,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים פא ד) "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר, בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".
מִפְּנֵי מָה? "כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא, מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב."
ראו לעיל על פס' מא. |
אֶלָּא הוּא הַלַּיְלָה שֶׁאָמַר הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ:
"אַבְרָהָם! בַּלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי גוֹאֵל אֶת בָּנֶיךָ!"
וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ, לֹא עִכְּבָן הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּהֶרֶף עַיִן.
"שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם."
מַגִּיד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְהִשְׁתַּמֵּר בּוֹ.
פרשה טו
[עריכה]על שמות יב, מג-מט
הלכות הפסח מסודרות, בדומה להלכות פרה אדומה, בכלל ופרט. אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן קובעת שכלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט. |
יֵשׁ פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁהוּא כּוֹלֵל בַּתְּחִלָּה וּפוֹרֵט בַּסּוֹף,
פּוֹרֵט בַּתְּחִלָּה וְכוֹלֵל בַּסּוֹף:
(שמות יט ו) "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", פְּרָט;
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תדַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כְּלָל.
(במדבר יט ב) "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", כְּלָל;
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה", פְּרָט.
(שמות יב מג) "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח", כְּלָל; "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ", פְּרָט.
כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט.
להשוואה בין הלכות פסח מצרים ופסח דורות ראו תוספתא פסחים ח, יא ואילך. בהלכה יח שם נראה שר' אליעזר בן יעקב קיצוני יותר מר' יונתן, וטוען שפרשתנו נאמרה רק בפסח מצרים, ושפסח דורות אינו מחייב את מילת העבדים. |
בְּפֶסַח מִצְרָיִם וּבְפֶסַח דּוֹרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: בְּפֶסַח מִצְרָיִם הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אֵין לִי אֶלָּא פֶסַח מִצְרָיִם, פֶּסַח דּוֹרוֹת מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (במדבר ט ג) "כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ."
נָם לוֹ רַבִּי יֹאשִׁיָּה: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה,
בְּפֶסַח מִצְרָיִם וּבְפֶסַח דּוֹרוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו"?
אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב לְלַמֵּד בּוֹ דְּבָרִים הַמְחֻסָּרִים כָּן. הלכות שנאמרו לעיל.
אִיסֵי בֶּן עֲקִיבָה אוֹמֵר: חֻקָּה הָאֲמוּרָה בַּפֶּסַח אֵינָהּ אֶלָּא בְּגוּפוֹ. ובפרשתנו נאמרו הלכות שאינן בגופו של הקרבן
גם ישראל משומד אסור לאכול מהפסח, כמו גוי, למרות הדרשה הידועה 'אף על פי שחטא – ישראל הוא' (סנהדרין מד א) – למרות שהוא נימול! הערלה נמצאת בלבו של המשומד! - הדרשה קשורה לנוצרים הראשונים, שביניהם היו גם ישראל משומדים. |
אֶחָד יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד וְאֶחָד גּוֹי בְּמַשְׁמָע,
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל מד ט) "כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב".
גם אשה וקטן חייבים למול את עבדיהם. |
עֶבֶד אִשָּׁה וְקָטָן מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "מִקְנַת כָּסֶף", מִכָּל מָקוֹם.
"וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ."
איסור האכילה אינו חל לדעת ר' אליעזר רק על העבד הערל אלא גם על בעליו; ולא רק על הילד הערל אלא גם על אביו. לתפיסתו מדובר על סנקציה כנגד האדון או האב. ר' ישמעאל חולק עליו ולדעתו אין האדון חייב למול את עבדיו, אבל עבד שלא נימול אינו אוכל את הפסח. |
אֵין לִי אֶלָּא מִילַת עֲבָדָיו, מִילַת זְכָרָיו מְנַיִן?
הֲרֵי אַתָּה דָן: נֶאֱמַר כָּאן (שמות יב מד) "אָז", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (שמות יב מח) "אָז";
מַה לְּהַלָּן מִילַת זְכָרִים, אַף כָּאן מִילַת זְכָרִים.
וּמָה כָּאן מִילַת עֲבָדָיו, אַף לְהַלָּן מִילַת עֲבָדָיו. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מִילַת עֲבָדָיו מְעַכְּבַתּוּ מִלֹּאכַל בַּפֶּסַח.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ"?
הֲרֵי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו עֲבָדִים עֲרֵלִים,
מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאִם רָצָה לְמוּלָן וּלְהַאֲכִילָן בַּפֶּסַח, שֶׁהוּא רַשַּׁי?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ".
וְכֵן מָצִינוּ שֶׁהוּא רַשַּׁי לְקַיֵּם לוֹ עֲבָדִים עֲרֵלִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כג יב) "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵינוֹ רַשַּׁי לְקַיֵּם לוֹ עֲבָדִים עֲרֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמַלְתָּה אֹתוֹ".
ר' אליעזר מתיר לקיים עבדים ערלים רק באופן זמני, בגלל אילוצים של שבת וכדומה. בדרך כלל עצם קניית העבד מחייבת למול אותו. |
לוֹמַר לָךְ, הֲרֵי שֶׁלְּקָחוֹ רַבּוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה,
וְלֹא הִסְפִּיק לְמוּלוֹ עַד שֶׁהֶחְשִׁיךְ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר".
דָּבָר אַחֵר: (שמות יב מד) "וּמַלְתָּה אֹתוֹ, אָז יֹאכַל בּוֹ", לָמָּה נֶאֱמַר?
ראו תוספתא אהלות יד ו, שגוי חוצץ לטומאה כי אינו מקבל טומאה, ואילו יהודי אינו חוצץ; וחכמים קבעו שאפילו אם מל ונשארו ציצים, והם מכסים את המילה – דינו כישראל. |
אֲפִלּוּ שֶׁחָזַר הַבָּשָׂר וְחִפָּה אֶת הָעֲטָרָה,
אֵינוֹ מְעַכְּבוֹ מִלֹּאכַל לֹא בַּפֶּסַח וְלֹא לֹאכַל בִּתְרוּמָה,
עַל זֶה נִמְנוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּלוֹד וְאָמְרוּ: אֵין חוֹצֵץ לַטֻּמְאָה.
ר' אליעזר דורש שגם שכיר ערל אצל הכהן, או גר תושב ערל – אסורים לאכול פסח ותרומה. |
"תּוֹשָׁב", זֶה גֵּר תּוֹשָׁב; "שָׂכִיר", זֶה הַגּוֹי.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ", לָמָּה נֶאֱמַר?
לָדוּן מִן הַפֶּסַח עַל הַתְּרוּמָה, לִפְסֹל בָּהּ אֶת הֶעָרֵל.
עַד שֶׁלֹּא יֹאמַר, יֵשׁ לִי בַּדִּין: וּמָה, פֶּסַח הַקַּל, פָּסַל בּוֹ אֶת הֶעָרֵל,
תְּרוּמָה חֲמוּרָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּפְסֹל בָּהּ אֶת הֶעָרֵל?
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁמִּעֵט בּוֹ הַכָּתוּב זְמַן אֲכִילָתוֹ לְאוֹכְלָיו,
לְכָךְ פָּסַל בּוֹ אֶת הֶעָרֵל,
תֹּאמַר בִּתְרוּמַה, שֶּׁרִבָּה הַכָּתוּב זְמַן אֲכִילָתָהּ לְאוֹכְלֶיהָ, שאכילתה אינה מוגבלת בזמן
אֵינוֹ דִין שֶׁנִּפְסֹל בָּהּ אֶת הֶעָרֵל!
תִּלְמֹד לוֹמַר "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר" בַּפֶּסַח, (ויקרא כב י) "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר" בִּתְרוּמָה.
מֻפְנֶה לְהַקִּישׁ וְלָדוּן גְּזֵרָה שָׁוָה:
נֶאֱמַר "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר" בַּפֶּסַח, וְנֶאֱמַר "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר" בִּתְרוּמָה.
מַה כָּאן פּוֹסֵל בּוֹ אֶת הֶעָרֵל, אַף לְהַלָּן, פּוֹסֵל בּוֹ אֶת הֶעָרֵל.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ" לָמָּה נֶאֱמַר?
עצם המילה אינה מתירה לאכול את הפסח, אלא ההשתייכות לעם היהודי; וראו גם לעיל על 'כל בן נכר'. |
אֲבָל אִם הָיָה עֲרָבִי מָהוּל וְגִבְעוֹנִי מָהוּל,
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יֻכְשַׁר לֹאכַל בַּפֶּסַח!
תִּלְמֹד לוֹמַר "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ".
לשון הריבוי 'על הבתים', הנראית כסותרת את הפסוק הנדרש, מתפרשת שהפסח נאכל בשני מקומות אבל לא בשתי חבורות. רשב"י מדגים כיצד הוא נאכל בשני מקומות. |
אַתָּה אוֹמֵר בַּחֲבוֹרָה אַחַת, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּבַיִת אֶחָד כְּמַשְׁמָעוֹ?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יב ז) "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם",
הָא לָמַדְנוּ שֶׁהוּא נֶאֱכָל בְּבָתִּים הַרְבֵּה.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל"? בַּחֲבוֹרָה אַחַת.
מִכָּן אָמְרוּ: הַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת,
וְאֵין נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוֹרוֹת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, כֵּיצַד?
הָיוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, וּבָקְעָה עֲלֵיהֶם הַקּוֹרָה וְיוֹצְאִים לַחוּץ;
הָיוּ בֶּחָצֵר וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים עֲלֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת,
נִמְצְאוּ אוֹכְלָיו אוֹכְלִין אוֹתוֹ בִשְׁנֵי מְקוֹמוֹת.
"בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה,
חבורה עשויה לאכול את הפסח בחצר או במקום אחר מחוץ לבית. הביטוי 'בבית אחד' כבר התפרש בדרשה הקודמת במובן 'בחבורה אחת', וכך גם כאן; וראו גם פסחים ז, יב. |
אַתָּה אוֹמֵר "חוּצָה", חוּץ לַחֲבוֹרָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חוּץ לַבַּיִת?
תִּלְמֹד לוֹמַר "חוּצָה", חוּץ לַאֲכִילָתוֹ. לחבורה האוכלת הָא אִם הוֹצִיא, עָבַר עַל מִצְוָה.
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יְהֵא כָשֵׁר!
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּשְׁלָמִים קֳדָשִׁים קַלִּים, וְהַפֶּסַח קֳדָשִׁים קַלִּים,
אִם לָמַדְתָּ עַל שְׁלָמִים אִם הוֹצִיאָן לַחוּץ, פְּסָלָן,
אַף הַפֶּסַח, אִם הוֹצִיאוֹ לַחוּץ, פְּסָלוֹ!
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר: "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה"? חוּץ לַחֲבוֹרָה.
ההבחנה בין מצוות הבשר למצוות העצם נדרשת גם לקולא, שאם יצאה עצם – אין הפסח נפסל. |
בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אַתָּה אוֹמֵר בַּבָּשָׂר, אוֹ אֶחָד בָּשָׂר וְאֶחָד עֶצֶם פָּסַל?
תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל, לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה,
וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ", בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
איסור שבירת העצם הוא אפילו במסגרת האכילה, כדי לאכול את המח – אפילו אז אסור. |
לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות יב ח) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה"?
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר", הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לָעֶצֶם.
אַתָּה אוֹמֵר הַבָּשָׂר שֶׁחוּצָה לָעֶצֶם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא הַבָּשָׂר שֶׁבְּתוֹךְ הָעֶצֶם?
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ"?
עֶצֶם שֶׁאֵין בּוֹ בָשָׂר, אוֹ עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָשָׂר?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ", בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בָשָׂר בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ בָשָׂר.
איסור שבירת העצם ייחודי לפסח ואינו חל על קרבנות נוספים – אפילו על קודשים חמורים. |
שֶׁהָיָה בַדִּין: וּמָה, אִם פֶּסַח הַקַּל, הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עָלָיו מִשּׁוּם "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ",
קֳדָשִׁים חֲמוּרִים, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא עוֹבֵר עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם 'בַּל תִּשְׁבְּרוּ בוֹ'?
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בוֹ"? "בּוֹ", וְלֹא בִשְׁאָר קֳדָשִׁים.
השוו תוספתא פסחים ח יב-יג, שם דנים בשאלה האם צירוף השכן לחבורה בפסח דורות הוא מצווה. מכל מקום מוסכם על רוב התנאים שהרכב החבורה בפסח דורות הוא חופשי יותר. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יב כא) "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:
מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח",
יָכֹל כַּשֵּׁם שֶׁפֶּסַח מִצְרָיִם אֵינוֹ כָשֵׁר אֶלָּא לְמִשְׁפָּחָה,
אַף פֶּסַח דּוֹרוֹת אֵינוֹ כָשֵׁר אֶלָּא לְמִשְׁפָּחָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל", מַגִּיד שֶׁפֶּסַח דּוֹרוֹת בָּא בְּעִרְבּוּבְיָה.
הגר חייב בקרבן פסח אבל אין החובה נובעת מהגיור אלא מהזמן – יד בניסן. לכן אין עליו חובת פסח אם התגייר בתאריך אחר, וראו בדרשה הבאה. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּיַּר, יַעֲשֶׂה פֶסַח מִיָּד! תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ".
מָה אֶזְרָח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף גֵּר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יַעֲשֶׂה פֶּסַח שֵׁנִי! תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ",
מָה אֶזְרַח הָאָרֶץ, עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי,
כָּךְ גֵּר, כָּל שֶׁלֹּא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן, יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי.
השוו לעיל על הפסוק 'ומלתה אותו אז יאכל בו'. שם היה זה ר' אליעזר שקבע שמילת עבדים מעכבתו מלאכול את הפסח, ור' ישמעאל חלק עליו. כאן קובע כך ר' ישמעאל, ור' יונתן חולק על הטענה הנוספת, שגם מילת הבנים הזכרים מעכבתו מלאכול בפסח. |
מַגִּיד שֶׁמִּילַת זְכָרִים מְעַכְּבַתּוּ מִלֹּאכַל בַּפֶּסַח.
אֵין לִי אֶלָּא מִילַת זְכָרִים, מִילַת עֲבָדִים מְנַיִן?
הֲרֵי אַתָּה דָן: נֶאֱמַר כָּאן "אָז", וְנֶאֱמַר לְהַלָּן "אָז";
מַה לְּהַלָּן מִילַת עֲבָדִים, אַף כָּאן מִילַת עֲבָדִים.
וּמָה כָּאן מִילַת זְכָרִים, אַף לְהַלָּן מִילַת זְכָרִים. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: אֵין מִילַת זְכָרִים מְעַכְּבַתּוּ מִלֹּאכַל בַּפֶּסַח.
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ"?
אֶלָּא הֲרֵי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי מִצְווֹת, מִצְוַת פֶּסַח וּמִצְוַת מִילָה,
ר' יונתן מתאר מצב שהגר עצמו יכול לאכול את הפסח, אבל מצוות מילה קודמת לכך, ולכן למעשה לא יעשה פסח עד שימול את בניו. וראו פסחים ג ז, שם מדובר על מי שהולך לשחוט את פסחו או למול את בנו. כאן הוא צריך להחליט בין המשימות. |
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ"
תַּקְדִּים מִצְוַת מִילָה לְמִצְוַת הַפֶּסַח.
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "הִמּוֹל לוֹ",
אֶלָּא לְהָבִיא אֶת הָעֶבֶד שֶׁטָּבַל לִפְנֵי רַבּוֹ, וְיָצָא לְבֶן חוֹרִין.
הדרשה של ר' נתן מבוססת על הלשון 'כל זכר' בניגוד ל'כל זכריו', והוא מסיק מכך שלעיתים המילה והגיור מוציאים את העבד מחזקת אדונו. ואכן, השפחות שטבלו לפני בלוריא יצאו לחירות, אבל הן לא ניצלו את ההזדמנות אלא המשיכו לשמש אותה. |
וּמִקְצָתָן לְאַחֲרֶיהָ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ
אֶת שֶׁטָּבְלוּ לְפָנֶיהָ, בָּנוֹת חוֹרִין, לְאַחֲרֶיהָ, מְשֻׁעְבָּדוֹת.
וְאַף עַל פִּי כֵן, שִׁמְּשׁוּהָ עַד יוֹם מוֹתָהּ.
ראו לעיל על הפסוק 'וכל ערל'. כדי לאכול את הפסח צריך להיות נימול, אבל לא די בכך, שהרי המשומד אינו אוכל את הפסח. |
לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות יב מג) "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ"?
אֲבָל יִשְׂרָאֵל עָרֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי, יְהֵא כָשֵׁר לֹאכַל בַּפֶּסַח!
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ".
הפסוק הנדון חורג מהלכות הפסח ומלמד על כל המצוות שבתורה! |
לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (שמות יב מח) "וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ"?
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח"?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח",
אֵין לִי אֶלָּא פֶּסַח שֶׁהִשְׁוָה בּוֹ אֶת הַגֵּר לָאֶזְרָח!
שְׁאָר כָּל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר",
בָּא הַכָּתוּב וְהִשְׁוָה אֶת הַגֵּר לָאֶזְרָח בְּכָל מִצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה.
פרשה טז
[עריכה]על שמות יג, א-ד
(שמות יג א-ב) "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר".
בדומה לפרשה טו, שנפתחה בהדגמת המידה 'כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט', גם פרשה טז נפתחת בהדגמת המידה 'כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל'. |
מִכְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָטוֹ, וּפְרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָלוֹ.
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר, פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא", כְּלָל,
אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת בְּמַשְׁמָע.
(דברים טו יט) "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ,
הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ, וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ", פְּרָט,
יָצְאוּ נְקֵבוֹת מִמַּשְׁמָע.
אֲנִי אֶקְרָא אֶת הַכְּלָל, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר אֶת הַפְּרָט?
שֶׁאִם אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַכְּלָל אֲבָל לֹא אֶת הַפְּרָט,
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל שֶׁיִּוָּלֵד רִאשׁוֹן, בֵּין זָכָר בֵּין נְקֵבָה, יִהְיֶה בְּכוֹר!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים טו יט) "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ
הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיי אֱלֹהֶיךָ, לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ",
ולכן הכלל צריך את הפרט. |
אֲנִי אֶקְרָא אֶת הַפְּרָט, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר אֶת הַכְּלָל?
אִם קוֹרֵא אֲנִי אֶת הַפְּרָט וְלֹא אֶת הַכְּלָל,
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל זָכָר שֶׁיִּוָּלֵד, בֵּין שֶׁהוּא פּוֹתֵחַ רֶחֶם וּבֵין שֶׁאֵינוֹ פּוֹתֵחַ רֶחֶם,
יִהְיֶה בְּכוֹר!
הרי שהפרט צריך את הכלל. |
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (שמות לד יט) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר".
אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָאָדָם, יֵשׁ לוֹ בַבְּהֵמָה.
יָצְאוּ הַלְוִיִּם, שֶׁאֵין לָהֶם בָאָדָם, אֵין לָהֶם בַּבְּהֵמָה.
דָּבָר אַחֵר: הִקִּישׁ בְּכוֹר אָדָם לִבְכוֹר בְּהֵמָה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה לִבְכוֹר אָדָם.
אם הבהמה או האשה הפילה לפני הולדת הבכור – הנולד אחרי הנפל אינו 'פטר רחם' ואינו מוקדש. וראו גם תוספתא בכורות ב יג וכן בכורות ח א. הבכור אינו צריך להינתן לכהן במקום מסויים, אלא בכל מקום שהכהן מוכן לקבלו, למרות האמור בדברים יב ו. |
אַף הָאָדָם, הַנְּפָלִים פּוֹטְרִים בּוֹ אֶת הַבְּכוֹרָה.
וּמַה בְּכוֹר אָדָם, אַתָּה רַשַּׁי לִתְּנוֹ לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה,
אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה, אַתָּה רַשַּׁי לִתְּנוֹ לוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דברים יב ו) "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם,
וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם,
וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אֲפִלּוּ הִיא בְמָקוֹם רָחוֹק, יִהְיֶה עָלָיו חוֹבָה לַהֲבִיאוֹ לְבֵית הַבְּחִירָה!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג א) "בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה", הִקִּישׁ בְּכוֹר בְּהֵמָה לִבְכוֹר אָדָם:
מַה בְּכוֹר אָדָם, אַתָּה רַשַּׁי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה,
אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה, אַתָּה רַשַּׁי לִתְּנוֹ לַכֹּהֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה.
וּמַה בְּכוֹר אָדָם, אַתָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם,
אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה, אַתָּה מְטַפֵּל בּוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.
ההקדשה ע"י הבעלים היא מצווה, אבל קדושת הבהמה חלה גם אם לא הקדיש. יתכן שלפנינו גם משחק מילים 'הזכר' – שכר. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דברים טו יט) "הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַיי אֱלֹהֶיךָ",
הַקְדִּישׁוֹ שֶׁתְּקַבֵּל שָׁכָר,
אוֹ אִם הִקְדִּישׁוֹ, מֻקְדָּשׁ, וְאִם לֹא הִקְדִּישׁוֹ, אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "לִי הוּא", מִכָּל מָקוֹם.
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ"?
הַקְדִּישׁוֹ לְקַבֵּל שָׁכָר.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אַתָּה אוֹמֵר: (ויקרא ו ה) "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר",
הדלקת העצים אינה אמורה להספיק לאש ה', אלא היא מצווה לכהן. |
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ישעיה מ טז) "וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר"!
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים"?
כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל שָׁכָר.
בדומה לדרשה הקודמת גם הקרבנות אינם אמורים להספיק לקב"ה אלא לקיים מצווה. |
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ישעיה מ טז) "וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה"?
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר"?
לְקַבֵּל שָׁכָר.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", לָמָּה נֶאֱמַר?
וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר: (ירמיה כג כד) "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא"?
כְּדֵי לְקַבֵּל שָׁכָר עַל הָעֲשִׂיָּה.
השוו תוספתא סוטה ז, ו, שם דורש ר' אלעזר את פרשת הקהל. |
וּכְשֶׁבָּאוּ תַּלְמִידָיו אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם: "מָה דְּבָרִים הָיָה לָכֶם בְּיַבְנֶה?"
אָמְרוּ לוֹ: "אַחֲרֶיךָ רַבִּי!"
אָמַר לָהֶם: "וּמִי שָׁבַת שָׁם?"
אָמְרוּ לוֹ: "רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה."
אָמַר לָהֶם: "אֶפְשָׁר שֶׁשָּׁבַת שָׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְלֹא חִדֵּשׁ לָכֶם דָּבָר?"
אָמְרוּ לוֹ: "רַבִּי! כְּלָל זֶה דָּרַשׁ:
(דברים כט ט-י) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יי אֱלֹהֵיכֶם,
רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם".
וְכִי מַה טַּף זֶה יוֹדֵעַ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרַע?
אֶלָּא לִתֵּן שָׁכָר לִמְבִיאֵיהֶם, לְרַבּוֹת שְׂכָר עוֹשֵׂי רְצוֹנוֹ,
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מב כא) "יי חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר."
ר' יהושע מתפעל מהדרשה של ר' אלעזר, וטוען שאין חידוש גדול יותר. |
הֲרֵינִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי לְדָבָר זֶה בִּלְתִּי הַיּוֹם!
אַשְׁרֵיךָ אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁאֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה יָצָא מֵחֲלָצֶיךָ!
אֵין הַדּוֹר יָתוֹם שֶׁרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שָׁרוּי בְּתוֹכוֹ!"
אָמְרוּ לוֹ: "רַבִּי! עוֹד כְּלָל זֶה דָּרַשׁ:
(ירמיה טז יד-טו) "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יי, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד:
לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאֶחָד שֶׁהָיָה מִתְאַוֶּה לְבָנִים, וְנוֹלְדָה לוֹ בַת, נוֹדֵר בְּחַיֶּיהָ.
חָזַר וְנוֹלַד לוֹ בֶּן, הִנִּיחַ אֶת הַבַּת, וְהָיָה נוֹדֵר בְּחַיֵּי הַבֵּן."
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאֶחָד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב.
נִצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְתַנֶּה נִסִּים שֶׁנֶּעֱשׂוּ לוֹ בַזְּאֵב.
פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצַּל הֵימֶנּוּ. הִנִּיחַ מַעֲשֵׂה זְאֵב, וְהָיָה מְתַנֶּה נִסִּים שֶׁנֶּעֱשׂוּ לוֹ בַאֲרִי.
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָרַשׁ: (בראשית כה יט) "וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל",
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָרַשׁ: (בראשית יז ה) "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם",
עָבַר שֵׁם הָרִאשׁוֹן וְנִתְקַיַּם הַשֵּׁנִי.
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָרַשׁ: (בראשית יז טו) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם:
שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי, כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ."
עָבַר שֵׁם הָרִאשׁוֹן וְנִתְקַיַּם הַשֵּׁנִי.
כַּיּוֹצֵא בוֹ דָרַשׁ: (בראשית לב כח) "וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ,
כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל."
שֵׁם הָרִאשׁוֹן נִתְקַיֵּם לוֹ, וְשֵׁם הַשֵּׁנִי נִתּוֹסַף לוֹ.
יִצְחָק, לֹא נִשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ, שֶׁנִּקְרָא מִפִּי הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא.
הרחבה של השורה האחרונה בדרשה הקודמת, המסבירה מדוע שמו של יצחק לא השתנה, בניגוד לשמותיהם של אביו ושל בנו. |
יִצְחָק וּשְׁלֹמֹה וְיֹאשִׁיָּה.
בְּיִצְחָק מַהוּ אוֹמֵר? (בראשית יז יט) "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן,
וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק".
בִּשְׁלֹמֹה מַהוּ אוֹמֵר? (דברי הימים א כב ח) "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה,
וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ,
וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו."
בְּיֹאשִׁיָּהוּ מַהוּ אוֹמֵר? (מלכים א יג ב) "וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יי וַיֹּאמֶר:
מִזְבֵּחַ, מִזְבֵּחַ! כֹּה אָמַר יי: הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד, יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ,
וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ,
וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ."
וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף יִשְׁמָעֵאל בַּגּוֹיִם. נקרא שמו מפי הקב"ה
מָצִינוּ שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁלַּצַּדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶם גְּלוּיִים לַמָּקוֹם עַד שֶׁלֹּא נוֹצְרוּ,
הרחבה לדרשה הקודמת, שבה נקראו שמות לשלושה צדיקים לפני שנוצרו. כאן טוענים שגם מעשיהם גלויים מראש. |
וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם, הִקְדַּשְׁתִּיךָ, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ."
מָצִינוּ שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁלַּצַּדִּיקִים, שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁלָּרְשָׁעִים, מְנַיִן?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (תהלים נח ד) "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם, תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב."
אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יי אֶתְכֶם מִזֶּה,
וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ."
אֵין לִי אֶלָּא שֶׁמַּזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיָּמִים, בַּלֵּילוֹת מְנַיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז ג) "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם
כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ",
"יְמֵי חַיֶּיךָ", הַיָּמִים, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הַלֵּילוֹת. כְּדִבְרֵי בֶּן זוֹמָא.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ", בָּעוֹלָם הַזֶּה,
"כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ", לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
אָמַר לָהֶם בֶּן זוֹמָא: עֲתִידִים יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם לֶעָתִיד לָבֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיה טז יד-טו) "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם יי, וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד:
חַי יי, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!
כִּי אִם: חַי יי אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן!"
ר' נתן דורש 'אשר העלה' – ממצרים, 'ואשר הביא' – מארץ צפון. |
מַגִּיד שֶׁמַּזְכִּירִים יְצִיאַת מִצְרַיִם לֶעָתִיד לָבֹא.
דרשות אסמכתא לתפילת שמונה עשרה ולברכת המזון. |
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב"?
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות ג טו) "וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה:
כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: יי אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי,
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב".
וּמְנַיִן שֶׁהֵן מְבָרְכִין עַל הַמָּזוֹן?
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ח י) "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ", זוֹ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה;
"עַל הָאָרֶץ", זוֹ בְּרָכָה שְׁנִיָּה; "הַטֹּבָה", זוֹ יְרוּשָׁלַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ג כה) "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן."
"אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", שֶׁגְּמָלַנוּ כָל טוֹב.
רַבִּי חִיָּא בַּר נַחְמָנִי אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
ר' ישמעאל דורש לברך גם בזמן הפורענות, שניתנה גם היא מהקב"ה. דורש 'אשר נתן לך' – מה שנתן! – בניגוד לדברי ר' יהודה בברכות ו ג. וראו גם ברכות ט ה. |
אֵין לִי אֶלָּא מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו; לְפָנָיו מְנַיִן?
הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: "קַל וָחֹמֶר הוּא: מָה, כְּשֶׁאָכַל וְשָׂבַע, הֲרֵי הוּא טָעוּן בְּרָכָה,
ברכה לפני המזון נלמדת ע"י ר' ישמעאל בקל וחומר, וע"י ר' נתן משמואל הנביא. ר' יצחק לומד אותה מהמילה 'לחמך'. בתוספתא ברכות ד א מוסיפים שהברכה מתירה את ההנאה, ומונעת ממנה להיחשב מעילה במעשי הקב"ה. |
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמואל א ט יג) "כְּבֹאֲכֶם הָעִיר, כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ,
בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֹאכַל, כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ,
כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים,
וְעַתָּה עֲלוּ! כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ."
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (שמות כג כה) "וַעֲבַדְתֶּם אֵת יי אֱלֹהֵיכֶם,
וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ".
אֵימָתַי הוּא "לַחְמְךָ"? עַד שֶׁלֹּא אֲכַלְתּוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא אֲכִילַת מָזוֹן שֶׁטָּעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, תּוֹרָה מְנַיִן?
ברכת התורה לפניה ולאחריה היא שיא הסוגיה. ר' ישמעאל לומד גם אותה בקל וחומר, כמו את הברכה שלפני המזון; ר' יהודה דורש בדומה לר' ישמעאל על 'אשר נתן לך' – את המילה 'הטובה', הנקשרת ללימוד תורה. |
טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,
תּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עוֹלָם הַבָּא, דִּין הוּא שֶׁתִּטְעֹן בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: "הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
מָה זֶה מְחֻסַּר 'טוֹבָה'? זוֹ תּוֹרָה,
דִכְתִיב: (משלי ד ב) "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ."
דרשות של ר' חנינא ורבי על המברך והעונים לו, מעין הנהוג היום לומר 'ברוך הוא וברוך שמו'. כאן הנוסח שונה במקצת. |
"הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: (דברים לב ג) "כִּי שֵׁם יי אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ!"
"כִּי שֵׁם יי אֶקְרָא", זֶה הַמְבָרֵךְ; "הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ", אֵלּוּ הָעוֹנִים אַחֲרָיו.
וּמָה הֵן עוֹנִים אַחֲרָיו? "בָּרוּךְ יי הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם".
וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא בִשְׁמוֹ, יְהוּ עוֹנִין אַחֲרָיו: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד".
וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: (תהלים לד ד) "גַּדְּלוּ לַיי אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו!"
רַבִּי אוֹמֵר: (משלי י ז) "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה",
כְּשֶׁהוּא מַזְכִּיר אֶת הַצַּדִּיק, צַדִּיק חַי הָעוֹלָמִים,
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קמה יז) "צַדִּיק יי בְּכָל דְּרָכָיו, וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו."
תֵּן לוֹ בְרָכָה, אָמֵן.
ר' יאשיה לומד מהלשון הסבילה 'לא יאכל', שגם המאכיל לאחר חמץ בפסח חייב. ר' יצחק לומד ממנה שהחמץ אסור גם בהנאה. כל אחד משניהם טוען שדרשת האחר מיותרת. |
אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאָסְרוֹ בַּהֲנָאָה?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", לָמַדְנוּ שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה;
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"? לַעֲשׁוֹת אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל.
דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. וּמָה, אִם שְׁרָצִים קַלִּים, עָשָׂה בָהֶם אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל,
חָמֵץ חָמוּר, אֵינוֹ דִין שֶׁנַּעֲשֶׂה בוֹ אֶת הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל?
הָא מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"? לֹא בָא הַכָּתוּב אֶלָּא לְאָסְרוֹ בַּהֲנָאָה.
מַגִּיד שֶׁלֹּא אָכְלוּ יִשְׂרָאֵל מַצָּה בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד.
כאן מופיע 'אביב' כעונה נוחה ליציאה בשנה, ולא במובנו החקלאי כשלב בהבשלת החיטה. |
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "חֹדֶשׁ הָאָבִיב", אֶלָּא חֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָּשֵׁר לָכֶם,
לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא גְּשָׁמִים.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (תהלים סח ל) "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה,
מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת",
שֶׁאֵין תִּלְמֹד לוֹמַר "בַּכּוֹשָׁרוֹת", מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בַּכּוֹשָׁרוֹת"?
אֶלָּא חֹדֶשׁ שֶׁהוּא כָשֵׁר לָכֶם, לֹא חַמָּה קָשָׁה וְלֹא גְּשָׁמִים.
דרשה נוספת על 'בכושרות', המחלקת את המילה: 'בכו-שרות'. |
מִצְרָיִם בּוֹכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לג ד) "וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים",
וְיִשְׂרָאֵל מְשׁוֹרְרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיח טו-טז) "קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים,
יְמִין יי עֹשָׂה חָיִל. יְמִין יי רוֹמֵמָה".
שֶׁהַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרוֹמֵם עַל מִצְרָיִם.
דרשה שלישית על 'בכושרות', מלשון כשרות. וראו לעיל פרשה ה, כדעת ר' אלעזר הקפר, שישראל היו זכאים וראויים להיגאל בזכות מעשיהם הטובים. |
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (שמות לח ח) "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת".
ראב"ע טוען שיצאו ממצרים בזכות אבות, וליתר דיוק – בזכות אברהם, שעמו נכרתה ברית בין הבתרים. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קה מב) "כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ, אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ."
וְאוֹמֵר: (תהלים קה מג) "וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו."
שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל טז ז) "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ, וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ,
וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי! וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי!"
דָּבָר אַחֵר: בִּזְרִיזוּת במהירות, בלחץ של הקב"ה. יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ג) "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יי אֶתְכֶם מִזֶּה".
דָּבָר אַחֵר: בִּזְרִיזוּת עַצְמָן בניגוד לדרשה הקודמת, בזכות קיום המצווה יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב יא) "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים,
נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיי."
רַבִּי אוֹמֵר: (תהלים סח ל) "מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת,
דרשה רביעית על 'בכושרות', הטוענת שישראל לא יצאו ממצרים אלא בחסדו של הקב"ה, ולמעשה דינם היה להשאר שם; והשוו לעיל פרשה ה, דעת ר' יהודה בן בתירא. |
סוֹרְרִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁנּוֹהֵג עִמָּהֶם בְּהֶכְשֵׁרוּת. בחסד
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל כ ז-ט) "וָאֹמַר אֲלֵהֶם: אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ,
וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ! אֲנִי יי אֱלֹהֵיכֶם.
וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ,
וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ. [...]
וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם,
אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."
"אַךְ סוֹרְרִים", סוֹרְרִים הָיוּ, אֶלָּא שֶׁנּוֹהֵג עִמָּהֶם בְּהֶכְשֵׁרוּת.
מַגִּיד שֶׁהַשָּׁנָה שֶׁיָּצְאוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אֵינָהּ צְרִיכָה לְעַבֵּר.
פרשה יז
[עריכה]על שמות יג, ה-י
(שמות יג ה) "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ יי אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי". בָּאָרֶץ שִׁבְעָה עֲמָמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
אמנם לא נזכרו כאן הפריזי והגרגשי, אבל המדרש קובע שמדובר באותה הארץ, שהרי גם בדברים נזכר הביטוי "כי יביאך ה'". המאפיין את הארץ הוא ההתנחלות של ישראל בה. |
הֲרֵי אַתָּה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן 'בִּיאָה' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ז א) 'בִּיאָה';
מַה לְּהַלָּן בְּאֶרֶץ חֲמִשָּׁה עֲמָמִין, שֶׁהֵן שִׁבְעָה בְמָקוֹם אַחֵר, הַכָּתוּב מְדַבֵּר,
אַף כָּאן בְּאֶרֶץ חֲמִשָּׁה עֲמָמִין שֶׁהֵן שִׁבְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.
רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: (שמות יג ה) "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (דברים כו ב) "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל הָאֲרָצוֹת בְּמַשְׁמָע!
הֲרֵי אַתָּה דָן: נֶאֱמַר כָּאן 'שְׁבוּעָה' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ו י) 'שְׁבוּעָה';
הארץ היא עבר הירדן המערבי; וראו בכורים א י. המאפיין את הארץ הוא המחוייבות של הקב"ה לשבועתו ומחוייבות ישראל לקיום המצוות שבה. |
אַף כָּאן בְּאֶרֶץ חֲמִשָּׁה עֲמָמִים שֶׁהֵם שִׁבְעָה בְמָקוֹם אַחֵר.
לדעת ר' יאשיה המאפיין את הארץ הוא יבוליה הפיזיים. כל שלוש הדרשות מסכימות שאין לייחס חשיבות למספר העממים שמרכיבים את הארץ. |
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים ו ג) "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".
מַה לְּהַלָּן בְּאֶרֶץ חֲמִשָּׁה עֲמָמִים, שֶׁהֵן שִׁבְעָה בְמָקוֹם אַחֵר,
אַף כָּאן בְּאֶרֶץ חֲמִשָּׁה עֲמָמִים, שֶׁהֵן שִׁבְעָה בְמָקוֹם אַחֵר.
(בראשית טו יח) "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יי אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר:
לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת."
בְּיִצְחָק מַה הוּא אוֹמֵר? (בראשית כו ג) "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ,
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל,
וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ."
בְּיַעֲקֹב הוּא אוֹמֵר: (בראשית כח יג) "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה".
השוו לעיל פרשה טו, על הפסוק 'זאת חוקת הפסח'. שם למד ר' יונתן את הלכות פסח דורות מהפסוק במדבר ט ג 'ככל חוקותיו', וכאן הוא לומד אותן מפסוקנו. |
כָּעֲבוֹדָה שֶׁעָבַדְתָּ בְמִצְרַיִם, כָּךְ עֲשֵׂה לַדּוֹרוֹת! דִּבְרֵי רַבִּי יוֹנָתָן.
(שמות יג ו) "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת".
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים טז ג) "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ,
שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת".
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבָּאִים לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ,
וְאֵי זֶה זֶה? זֶה חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין: הַחִטִּין וְהַשְּׂעוֹרִים וְהַכֻּסְּמִים וְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן.
יָצְאוּ אֹרֶז וְדֹחַן וְהַפְּרָגִין וְהַשַּׁמְשְׁמִין וְהַקִּטְנִיּוֹת,
שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי מַצָּה וְחָמֵץ אֶלָּא לִידֵי סֵרָחוֹן.
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת", לַעֲשׁוֹת הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר הַיָּמִים רְשׁוּת.
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב יח) "בָּרִאשֹׁן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב".
הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹב. הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.
"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת". כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שִׁבְעַת יָמִים"
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: (דברים טז ח) "שֵׁשֶׁת יָמִים".
הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה הָיָה בַכְּלָל, יָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל:
מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת.
אִי מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יב יח) "בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם",
הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה.
הָא אֵין עָלֶיךָ לוֹמַר כַּלָּשׁוֹן הָאַחֲרוֹן, אֶלָּא כַּלָּשׁוֹן הָרִאשׁוֹן.
לַיְלָה הָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים רְשׁוּת.
הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה מִן הַכְּלָל יָצָא, מוּצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל:
מַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף כֻּלָּן רְשׁוּת.
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: "שִׁבְעַת יָמִים"
כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי מִקְרָאוֹת הַלָּלוּ? אֶלָּא שִׁשָּׁה מִן הֶחָדָשׁ, וְשִׁבְעָה מִן הַיָּשָׁן.
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יב יד) "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיי",
אֵין לָךְ אֶלָּא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁהוּא טָעוּן חֲגִיגָה,
יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן מְנַיִן? תִּלְמֹד לוֹמַר "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לַיי".
אֵין לִי אֶלָּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן שֶׁהֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד מְנַיִן? הֲרֵי אַתָּה דָן:
הוֹאִיל וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן קְרוּיִין "מִקְרָא קֹדֶשׁ", וְחֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ",
אִם לָמַדְתָּ עַל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁהֵם קְרוּיִים "מִקְרָא קֹדֶשׁ",
שֶׁהֵם טְעוּנִים חֲגִיגָה,
אַף חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא קָרוּי "מִקְרָא קֹדֶשׁ", דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה.
וְעוֹד קַל וָחֹמֶר: וּמָה, אִם יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן,
שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה.
דָּבָר אַחֵר: אִם יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,
וְאֵין טְעוּנִין חֲגִיגָה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, הֲרֵי הֵן טְעוּנִין חֲגִיגָה,
חֻלּוֹ שֶׁלַּמּוֹעֵד, שֶׁהוּא טָעוּן חֲגִיגָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, לֹא דִּין הוּא שֶׁיִּטְעֹן חֲגִיגָה?
גם אם לא נכנס למקדש במשך שבעת ימי הפסח ואינו חייב להביא חגיגה – חייב לאכול מצה. |
תִּלְמֹד לוֹמַר (שמות יג ז) "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים".
(שמות יג ז) "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים", לָמָּה נֶאֱמַר?
דורש את – לרבות ביום יד אחרי חצות. |
מְנַיִן שֶׁהוּא אָסוּר מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה?
תִּלְמֹד לוֹמַר "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים".
מִכָּן הָיָה (פסחים א ג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ:
אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בַּשַּׁחְרִית, וּבְשָׁעַת הַבִּעוּר.
"וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר",
מָה זֶה בְּ'בַל יֵרָאֶה', אַף זֶה בְּ'בַל יֵרָאֶה';
מָה זֶה בְּ'בַל יִמָּצֵא' אַף זֶה בְּ'בַל יִמָּצֵא';
מָה זֶה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, אַף זֶה מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין.
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב יט) "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כִּשְׁמוּעוֹ! תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּכָל גְּבֻלֶךָ".
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "בְּבָתֵּיכֶם"? מָה בֵּיתָךְ בִּרְשׁוּתָךְ, אַף גְּבוּלָךְ בִּרְשׁוּתָךְ;
יָצָא חֲמֵצוֹ שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא בִרְשׁוּת נָכְרִי,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכֹל לְבַעֲרוֹ, אֲבָל אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ.
יָצָא חֲמֵצוֹ שֶׁלַּנָּכְרִי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל, וְחָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת,
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ יָכֹל לְבַעֲרוֹ.
אַתָּה אוֹמֵר, לְכָךְ בָּא, אוֹ אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְלַמֵּד
בַּגְּבוּלִין שִׁבְעָה וּבַבָּתִּים לְעוֹלָם?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים טז ד) "לֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים",
מָה בַּגְּבוּלִין שִׁבְעָה, אַף בַּבָּתִּים שִׁבְעָה.
דורש 'זה', שניתן להצביע על המצה והמרור (ובמקדש גם על הפסח). |
תִּלְמֹד לוֹמַר "בַּיּוֹם הַהוּא".
אִי בַּיּוֹם הַהוּא, יָכֹל מִבְּעוֹד יוֹם? תִּלְמֹד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה",
בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ עַל שֻׁלְחָנָךְ.
השאלה המיוחסת לרשע היתה על הלכות הבכורים, וכאן אין שאלה אלא רק אמירה של האב; אבל הדרשה מעדיפה למצוא כאן את התשובה לבן הרשע. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (שמות יב כו) "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?"
אֶלָּא זֶה בֶּן רָשָׁע הוּא, שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל, אַף אַתָּה, הוֹצִיאֵהוּ מִן הַכְּלָל!
"בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי וְלֹא לָךְ!
וּלְפִי שֶׁהוֹצֵאתָ אֶת עַצְמָךְ מִן הַכְּלָל, אִלּוּ הָיִיתָ שָׁם, לֹא הָיִיתָ נִגְאָל.
(שמות יג ט) "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ", זֶה כֶּרֶךְ אֶחָד שֶׁלְּאַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת.
הלכות התפילין: בתפילין של יד נמצאות ארבע הפרשיות ביחד, בכרך אחד, ואילו בתפילין של ראש הן מחולקות לארבעה כרכים (תאים), המחוברים זה לזה ככיס אחד. הדרשה עוסקת בהבדל בין 'טוטפות' בלשון רבים לבין 'אות' ו'זכרון' בלשון יחיד. |
מַה בָּרֹאשׁ אַרְבַּע טוֹטָפוֹת, אַף בַּיָּד אַרְבַּע טוֹטָפוֹת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ", כֶּרֶךְ אֶחָד שֶׁלְּאַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת.
יָכֹל כַּשֵּׁם שֶׁבַּיָּד כֶּרֶךְ אֶחָד, כָּךְ בָּרֹאשׁ כֶּרֶךְ אֶחָד?
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וְאָמְרָה תּוֹרָה: תֵּן תְּפִלִּין בַּיָּד, תֵּן תְּפִלִּין בָּרֹאשׁ,
מַה בַּיָּד כֶּרֶךְ אֶחָד, אַף בָּרֹאשׁ כֶּרֶךְ אֶחָד!
תִּלְמֹד לוֹמַר "לְטֹטָפֹת", "לְטוֹטָפֹת", הֲרֵי אַרְבַּע טוֹטָפוֹת אֲמוּרוֹת.
אוֹ יַעֲשֶׂה אַרְבַּע כִּיסִין שֶׁלְּאַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת!
תִּלְמֹד לוֹמַר "וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ", כִּיס אֶחָד שֶׁלְּאַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת.
"עַל יָדְךָ", עַל גֹּבַהּ שֶׁלַּיָּד. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל יָדְךָ כְּמַשְׁמָעוֹ?
בניגוד לדרשה הקודמת, שבה לא הוקשו תפילין של יד לתפילין של ראש, כאן הן מוקשים זה לזה. |
מַה בָּרֹאשׁ, עַל גֹּבַהּ שֶׁלָּרֹאשׁ, אַף בַּיָּד, עַל גֹּבַהּ שֶׁלַּיָּד.
תפילין של יד מוסתרים, בניגוד לתפילין של ראש. |
אַתָּה אוֹמֵר עַל גֹּבַהּ שֶׁלַּיָּד, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עַל הַיָּד כְּמַשְׁמָעוֹ? על כף היד
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ",
"לְךָ לְאוֹת", וְאֵינָהּ אוֹת לַאֲחֵרִים.
תפילין של יד מונחים מול הלב, ולכן הם על גובה היד, כלומר על הזרוע. |
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים יא יח) "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם",
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא דָּבָר שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַלֵּב.
וְאֵי זֶה הוּא דָּבָר שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּנֶגֶד הַלֵּב? זֶה גֹּבַהּ שֶׁלַּיָּד.
לדרשת ר' יצחק מובן מדוע מונחים התפילין על יד שמאל; אבל לפי שאר הדרשות יש להוכיח זאת. הדרשה טוענת שסתם 'יד' היא יד שמאל, שהרי בישעיה ובשופטים המשלים של 'יד' היא 'ימין', ומכאן שיד היא שמאל. |
אַתָּה אוֹמֵר זֶה שְׂמֹאל, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא יָמִין?
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה מח יג) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ,
וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו".
וְאוֹמֵר: (שופטים ה כו) "יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה,
וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים".
הָא אֵינוֹ יָד בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא שְׂמֹאל.
ר' נתן מוכיח שמדובר ביד שמאל, כי קושרים את התפילין באמצעות יד ימין. |
מַה כְּתִיבָה בַּיָּמִין, אַף קְשִׁירָה בַּיָּמִין.
אבא יוסה מראה שהדרשות דלעיל, מישעיה ומשופטים, הן רק אסמכתות (זכר לדבר) – לפי הפסוק מבראשית, המכנה את שתי ידיו של יעקב 'יד'. הוא מסיק שלעיתים יש להניח את התפילין ביד ימין, כגון הגידם או האיטר. |
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית מח יד) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ... שיכל את ידיו".
וּמַה תִּלְמֹד לוֹמַר "עַל יָדְךָ"? לְהָבִיא אֶת הַגִּדֵּם, שֶׁיְּהֵא נוֹתֵן בַּיָּמִין.
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה, וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ".
סדר הנחת וחליצת התפילין הוא יד-ראש-ראש-יד. |
מִכָּן אָמְרוּ: מִצְוַת תְּפִלִּין, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן,
נוֹתֵן שֶׁלַּיָּד, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁלָּרֹאשׁ,
וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת שֶׁלָּרֹאשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ אֶת שֶׁלַּיָּד.
המקום שבו מניחים תפילין של ראש הוא בחלק העליון של הראש, ולא בין העיניים – במקום שבו צומח השער, שאם יגלחוהו יעברו על איסור קורחה. |
אַתָּה אוֹמֵר גֹּבַהּ שֶׁלָּרֹאשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֵּין עֵינֶיךָ כִּשְׁמוּעוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים יד א) "בָּנִים אַתֶּם לַיי אֱלֹהֵיכֶם,
לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת".
מָה "בֵּין עֵינֵיכֶם" הָאָמוּר לְהַלָּן, עַל גֹּבַהּ שֶׁלָּרֹאשׁ,
אַף "בֵּין עֵינֶיךָ" הָאָמוּר כָּאן, עַל גֹּבַהּ שֶׁלָּרֹאשׁ.
בין העיניים יש איזור הגבות שהוא שעיר ומטמא בשיער צהוב, ואיזור עור הפנים שמטמא בשיער לבן. בגובה הראש כל האיזור מטמא בשיער צהוב; וכיוון שיש להשוות בין תפילין של יד לתפילין של ראש מסיק ר' יהודה שהתפילין בראש הוא בגובה של ראש. |
תֵּן תְּפִלִּין בַּיָּד, תֵּן תְּפִלִּין בָּרֹאשׁ,
מַה בַּיָּד, מָקוֹם שֶׁהוּא רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע אֶחָד,
אַף בָּרֹאשׁ, מָקוֹם שֶׁהוּא רָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע אֶחָד.
הנשים פטורות מתפילין כי הן פטורות מלימוד תורה. (לא הוזכר כאן השקול של מצוות עשה שהזמן גרמה). וראו גם ברכות ג ג. למרות זאת מסופר על נשים ועבד שהניחו תפילין, ונראה שמדובר במצוות רשות עבורן. |
לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ט) "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף הַנָּשִׁים בְּמַשְׁמָע!
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּמְזוּזָה מִצְוַת 'עֲשֵׂה', וּתְפִלִּין מִצְוַת 'עֲשֵׂה',
אִם לָמַדְתָּ עַל מְזוּזָה, שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בַּנָּשִׁים כְּבָאֲנָשִׁים,
יָכֹל אַף תְּפִלִּין יִנְהֲגוּ בַּנָּשִׁים כְּבָאֲנָשִׁים?
תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יג ט) "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יי בְּפִיךָ".
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְמִי שֶׁהוּא חַיָּב בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.
מִכָּן אָמְרוּ: הַכֹּל חַיָּבִין בַּתְּפִלִּין, חוּץ מִנָּשִׁים וַעֲבָדִים.
מִיכָל בַּת כּוּשִׁי הָיְתָה מַנַּחַת תְּפִלִּין. אִשְׁתּוֹ שֶׁלְּיוֹנָה הָיְתָה עוֹלָה לָרְגָלִים,
טְבִי עַבְדּוֹ שֶׁלְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה מַנִּיחַ תְּפִלִּין.
"וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יי בְּפִיךָ".
קישור נוסף בין תפילין ללימוד תורה. |
וְכָל הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין.
(שמות יג י) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ", לָמָּה נֶאֱמַר?
מציג את הפרשנות שגם הקטן חייב בתפילין ודוחה אותה; הקטן פטור מתפילין אם אינו יכול לשמור עליהם בצורה מכובדת; וראו ברכות ג, ג. כאן, ובדך כלל בספרות התנאים, 'קטן' הוא פעוט, ולא מדובר על נער בגיל פחות מ13; וראו תוספתא חגיגה א, ב: 'יודע לשמור תפיליו – אביו לוקח לו תפילין.' |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף הַקְּטַנִּים בְּמַשְׁמָע!
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּמְזוּזָה מִצְוַת 'עֲשֵׂה', וּתְפִלִּין מִצְוַת 'עֲשֵׂה',
אִם לָמַדְתָּ עַל מְזוּזָה, שֶׁהִיא נוֹהֶגֶת בַּקְּטַנִּים כְּבַגְּדוֹלִים,
אַף תְּפִלִּין יִנְהֲגוּ בַּקְּטַנִּים כְּבַגְּדוֹלִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת",
לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלִּין.
מִכָּן אָמְרוּ: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, הֲרֵי הוּא עוֹשֶׂה לוֹ תְּפִלִּין.
לימוד במידה 'דבר הלמד מעניינו'. |
אַתָּה אוֹמֵר זוֹ חֻקַּת תְּפִלִּין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא חֻקַּת כָּל הַמִּצְווֹת?
אָמַרְתָּ, בַּמֵּי הָעִנְיָן מְדַבֵּר? בַּתְּפִלִּין.
הגבלת זמן הנחת התפילין ליום בלבד, וראו גם בדרשה הבאה. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף הַלֵּילוֹת בְּמַשְׁמָע!
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּמְזוּזָה מִצְוַת 'עֲשֵׂה', וּתְפִלִּין מִצְוַת 'עֲשֵׂה',
אִם לָמַדְתָּ עַל מְזוּזָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים,
יָכֹל אַף תְּפִלִּין נוֹהֲגִין בַּלֵּילוֹת כְּבַיָּמִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִיָּמִים יָמִימָה", בַּיָּמִים אַתָּה נוֹתֵן, וְלֹא בַלֵּילוֹת.
הגבלת זמן הנחת התפילין לימי החול בלבד. 'ימים ימימה' – בימים רגילים, ימי חול. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים בְּמַשְׁמָע!
וְהַדִּין נוֹתֵן: הוֹאִיל וּמְזוּזָה מִצְוַת 'עֲשֵׂה', וּתְפִלִּין מִצְוַת 'עֲשֵׂה',
אִם לָמַדְתָּ עַל מְזוּזָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים,
יָכֹל אַף תְּפִלִּין יִנְהֲגוּ בַשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים?
תִּלְמֹד לוֹמַר "מִיָּמִים יָמִימָה", יָצְאוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.
ניסוח נוסף של הדרשה דלעיל. |
הוֹאִיל וּמְזוּזָה מִצְוַת 'עֲשֵׂה', וּתְפִלִּין מִצְוַת 'עֲשֵׂה',
אִם לָמַדְתָּ עַל מְזוּזָה שֶׁנּוֹהֶגֶת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים,
יָכֹל אַף תְּפִלִּין כֵּן? תִּלְמֹד לוֹמַר "מִיָּמִים יָמִימָה".
ניסוח שלישי לאותו רעיון. הפעם דורש 'מימים' במובן 'חלק מהימים'. |
יֵשׁ יָמִים שֶׁאַתָּה נוֹתֵן, וְיֵשׁ יָמִים שֶׁאֵין אַתָּה נוֹתֵן,
יָצְאוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים.
רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: הוֹאִיל וְשַׁבָּת קְרוּיָה (שמות לא יג) 'אוֹת', וּתְפִלִּין קְרוּיִין (שמות יג ט) 'אוֹת',
השבת והתפילין מעידים על הקשר בין ישראל לקב"ה, וראו גם לעיל הדרשה על הפסוק 'ולזכרון בין עיניך' המייתר הנחת תפילין למי שקורא בתורה; אבל אי אפשר לוותר על השבת לצורך הנחת תפילין, כי בשבת נזכרת הברית בפירוש ולכן היא עדיפה. |
אָמַרְתָּ, תִּדְחֶה שַׁבָּת שֶׁהִיא קְרוּיָה אוֹת וּבְרִית
לַתְּפִלִּין שֶׁאֵינָן קְרוּיִין אֶלָּא אוֹת בִּלְבַד.
דרשה דומה לקודמת – הפעם העדיפות של השבת היא כי ענשה מרובה ומעיד על חומרתה. |
לֹא יִתֵּן אוֹת בְּתוֹךְ אוֹת, אוֹ יִתֵּן אוֹת בְּתוֹךְ אוֹת?
אָמַרְתָּ, תִּדְחֶה שַׁבָּת, שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין,
לַתְּפִלִּין, שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן לֹא כָרֵת וְלֹא מִיתַת בֵּית דִּין.
דָּבָר אַחֵר: "מִיָּמִים יָמִימָה".
לפי בית הלל יש לבדוק את התפילין בכל 'ימים', כלומר פעם בשנה. |
נֶאֱמַר כָּאן: "מִיָּמִים יָמִימָה",
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: (ויקרא כה כט) "יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ".
מַה "יָּמִים" הָאָמוּר לְהַלָּן, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ,
אַף "יָמִים" הָאֲמוּרִים כָּאן, אֵין פָּחוּת מִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.
דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָדְקָן עוֹלָמִית.
שַׁמַּי הַזָּקֵן אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁלַּאֲבִי אִמָּא.
פרשה יח
[עריכה]על שמות יג, יא-טז
זָכָה כְנַעַן שֶׁתִּקָּרֵא הָאָרֶץ עַל שְׁמוֹ. וְכִי מָה עָשָׂה כְּנַעַן?
אֶלָּא, כֵּיוָן שֶׁשָּמַע כְּנַעַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, עָמַד וּפִנָּה מִפְּנֵיהֶם.
אָמַר לוֹ הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה פִנִּיתָ מִפְּנֵי בָּנַי,
אַף אֲנִי אֶקְרָא הָאָרֶץ עַל שְׁמָךְ, וְאֶתֵּן לָךְ אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצָךְ.
וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ אַפְרִיקָא.
גם חת בן כנען זוכה לדרשה אוהדת, במו"מ על מערת המכפלה, בו מכונים תושבי חברון 'בני חת'; אבל קשה, שלא מצאנו שעזב לאפריקה. |
וּכְתִיב: (בראשית כג ה-ו) "וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ:
שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ,
אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ."
אָמַר לָהֶם הַקֹּדֶשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם כִּבַּדְתֶּם אֶת יְדִידַי,
אַף אֲנִי אֶקְרָא הָאָרֶץ עַל שִׁמְכֶם, וְאֶתֵּן לָכֶם אֶרֶץ יָפָה כְּאַרְצְכֶם
וְאֵי זוֹ זוֹ? זוֹ אַפְרִיקִי.
המדרש מצביע על השבועה של הקב"ה ליוצאי מצרים וגם לשלושת האבות; והשוו לעיל, פרשה יז, על הפסוק 'אשר נשבע לאבותיך'. |
וְהֵיכָן נִשְׁבַּע לָךְ? (שמות ו ח) "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב,
וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יי."
"וְלַאֲבֹתֶיךָ". וְהֵיכָן נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֶיךָ?
בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: (בראשית טו יח) "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יי אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר";
בְּיִצְחָק כְּתִיב: (בראשית כו ג) "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ,
כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל,
וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ."
בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: (בראשית כח יג) "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ."
מסר חשוב גם לדורנו! |
אֶלָּא תְּהֵא בְעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ הַיּוֹם נְתוּנָה לָךְ.
ההעברה בבכורות אינה העברה תחת השבט אלא הפרשתם לקרבן. |
אֵין הַעֲבָרָה אֶלָּא הַפְרָשָׁה.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (במדבר כז ח) "וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ".
לעניין מעשר בהמה ראו בכורות ט ד. הדרשה מנסה ללמוד את פטור היתום מקל וחומר, ומשנכשלה בכך ('לא זכיתי מן הדין') עוברת ללימוד מגזירה שווה מלשון העברה שבפרשתנו. |
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (ויקרא כז לב) "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, אַף הַיָּתוֹם בְּמַשְׁמָע!
וְהַדִּין נוֹתֵן: וּמָה, אִם בַּעַל מוּם, שֶׁאֵינוֹ כָשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,
הֲרֵי הוּא נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר, יָתוֹם, שֶׁהוּא כָשֵׁר לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,
לֹא יְהֵא נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר? וַהֲרֵי הַלָּקוּחַ יוֹכִיחַ,
שֶׁהוּא כָשֵׁר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְאֵינוֹ נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר!
הוּא יוֹכִיחַ עַל הַיָּתוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָשֵׁר עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,
לֹא יְהֵא נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּלָּקוּחַ, שֶׁאֵינוֹ נוֹלָד בִּרְשׁוּתוֹ, לְכָךְ אֵינוֹ נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר,
תֹּאמַר בַּיָּתוֹם, שֶׁנּוֹלַד בִּרְשׁוּתוֹ, לְכָךְ יְהֵא נִכְנָס לַדֵּיר לְהִתְעַשֵּׂר.
לֹא זָכִיתִי מִן הַדִּין, נֶאֱמַר כָּאן 'עֲבָרָה' וְנֶאֱמַר לְהַלָּן 'עֲבָרָה';
מָה 'עֲבָרָה' הָאֲמוּרָה כָּאן, אֵין קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו אֶלָּא בְחַיֵּי אִמּוֹ,
אַף 'עֲבָרָה' הָאֲמוּרָה לְהַלָּן, דִּין הוּא שֶׁלֹּא תְהֵא קְדֻשָּׁה חָלָה עָלָיו אֶלָּא בְּחַיֵּי אִמּוֹ.
אִי מַה כָּאן זְכָרִים, אַף לְהַלָּן זְכָרִים,
תִּלְמֹד לוֹמַר "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט", אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת בְּמַשְׁמָע.
אֵין פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֶלָּא שֶׁשִּׁגְּרַתּוּ אִמּוֹ.
"יהיה" - פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, וְהַבָּא אַחֲרָיו אֵינוֹ בְּכוֹר.
המוכר את עובר בכור הבהמה לגוי לפני שהמליטה אותו, או הקונה את עובר בהמתו של הגוי – כשהומלטו העוברים הם פטורים מהבכורה, וראו בכורות ב, א, שם דורשים את הדין מהמילה 'בישראל' (במדבר ג יג) |
מַשְׁמָע, מוֹצִיא אֲנִי אֶת הַמּוֹכֵר עֹבֶר בְּהֶמְתּוֹ לַגּוֹי,
וּמֵבִיא אֲנִי אֶת הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלַּגּוֹי!
תִּלְמֹד לוֹמַר: (דברים טו יט) "אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ",
לְהוֹצִיא אֶת הַלּוֹקֵחַ עֹבֶר בְּהֶמְתּוֹ שֶׁלַּגּוֹי.
חכמים חולקים על ר' יוסי הגלילי בטענה שלא יתכן ששני הולדות אכן הומלטו יחדיו, אלא ודאי אחד משניהם הוא הבכור; וראו בכורות ב, ו. במשנה ח שם דנים במקרה המצוי, שאין עדים להמלטה אלא לפנינו שני טלאים. |
מִכָּן הָיָה רַבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: רָחֵל שֶׁלֹּא בִכֵּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים,
וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶם כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג יב) "הַזְּכָרִים לַיי".
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵי אֶפְשָׁר!
אֶלָּא אֶחָד לוֹ, וְאֶחָד לַכֹּהֵן.
בְּשֶׂה וְלֹא בְעֵגֶל, וְלֹא בְחַיָּה, וְלֹא בִשְׁחוּטָה וְלֹא בִטְרֵפָה,
וְלֹא בַּכּוֹי וְלֹא בְכִלְאַיִם.
הקראים אכן מחייבים לפדות כל בכור בהמה שאינו כשר לקרבן, אבל חז"ל קוראים את הפסוקים על פטר חמור בדווקא, ואת הפסוק מבמדבר קוראים כעוסק במי שהקדיש בהמה טמאה לבדק הבית ומטילים עליו לפדותה בכסף. |
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר יח טו) "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה... ואת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְמֵאָה תִפְדֶּה",
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, כָּל בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה בְמַשְׁמָע!
תִּלְמֹד לוֹמַר: "וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה",
פֶּטֶר חֲמוֹר אַתָּה פוֹדֶה, וְאֵי אַתָּה פוֹדֶה כָּל בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה.
וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר, פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה,
וּשְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּכְסוּת וְכֵלִים!
תִּלְמֹד לוֹמַר עוֹד בְמָקוֹם אֶחָד: (שמות לד כ) "וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה",
פֶּטֶר חֲמוֹר אַתָּה פוֹדֶה, וְאֵי אַתָּה פוֹדֶה בְּכוֹר שְׁאָר בְּהֵמָה טְמֵאָה.
אִם כֵּן, מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה"?
אֶלָּא אִם אֵינוֹ עִנְיָן שֶׁפּוֹדִין בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה,
תְּנֵהוּ עִנְיָן שֶׁמַּקְדִּישִׁין בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת,
וּפוֹדִין אוֹתָהּ מֵהֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת.
"וְאִם לֹא תִפְדֶּה, וַעֲרַפְתּוֹ".
מִכָּן אָמְרוּ: מִצְוַת פְּדִיָּה קוֹדֶמֶת לְמִצְוַת עֲרִיפָה.
העריפה היא מין קנס, והעיר הערוף אסור בהנאה. |
אִם אֵין אַתָּה פוֹדֵהוּ, עָרְפֵהוּ! הוֹאִיל וְאִבַּדְתָּ נִכְסֵי כֹּהֵן, אַף נְכָסֶיךָ יֹאבֵדוּ!
וּמְנַיִן שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה? נֶאֱמַר כָּאן 'עֲרִיפָה', וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כא ד) 'עֲרִיפָה';
מַה לְּהַלָּן אָסוּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּהֲנָאָה.
"וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה", לָמָּה נֶאֱמַר?
לְפִי שֶׁהוּא אוֹמֵר: (במדבר יח טז) "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", כְּלָל;
"בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים", פְּרָט. כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט.
וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר: "כֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה",
חָזַר וְכָלַל, אוֹ כָלַל בַּכְּלָל הָרִאשׁוֹן?
פדיון האדם אינו דווקא בכסף, אלא גם בנכסים אחרים אם אינם מקרקעין עבדים או שטרות, כלומר בדברים הדומים לכסף, בהתאם למידת 'כלל ופרט וכלל', למרות שהסדר בתורה הוא כלל וכלל ופרט. |
מַה הַפְּרָט מְפֹרָשׁ בַּנְּכָסִים הַמִּטַּלְטְלִים, שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת, וְגוּפָן מָמוֹן,
אַף אֲנִי, אֵינִי מַרְבֶּה אֶלָּא נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת וְגוּפָן מָמוֹן.
מִכָּן אָמְרוּ (בכורות ח ח): בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹרֵי אָדָם,
חוּץ מֵעֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת וְקַרְקָעוֹת וְהֶקְדֵּשׁוֹת.
רַבִּי אוֹמֵר: בַּכֹּל פּוֹדִין בְּכוֹרֵי אָדָם, חוּץ מִשְּׁטָרוֹת.
הֲרֵי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲמִשָּׁה בְכוֹרוֹת מֵחָמֵשׁ נָשִׁים, מְנַיִן שֶׁחַיָּב לִפְדּוֹת אֶת כֻּלָּן?
תִּלְמֹד לוֹמַר " וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה"
מְנַיִן אִם לֹא פְדָאוֹ אָבִיו, הוּא יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ?
תִּלְמֹד לוֹמַר "וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה."
ר' יוסי מנסה להוכיח את החובה לפדות את עצמו מבניין אב מכתוב אחד, ונאלץ להשתמש בבנין אב משני כתובים. |
פְּדֵה אֶת בְּנָךְ, וְלַמֵּד אֶת בְּנָךְ תּוֹרָה,
אִם לָמַדְתָּ עַל תַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁאִם לֹא לִמְּדוֹ אָבִיו, הוּא מְלַמֵּד לְעַצְמוֹ,
כָּךְ, אִם לֹא פְדָאוֹ אָבִיו, הוּא פוֹדֶה אֶת עַצְמוֹ!
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהוּא שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַכֹּל,
שֶׁאִם לֹא לִמְּדוֹ אָבִיו, הוּא מְלַמֵּד לְעַצְמוֹ,
תֹּאמַר בְּפְדִיָּה, שֶׁאֵינָהּ שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל,
לְכָךְ, אִם לֹא פְדָאוֹ אָבִיו, הוּא לֹא יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ!
וַהֲרֵי הַמִּילָה תּוֹכִיחַ, שֶׁאֵינָהּ שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד הַכֹּל,
וְאִם לֹא מָלוֹ אָבִיו, הוּא מָל אֶת עַצְמוֹ.
כָּךְ, אִם לֹא פְדָאוֹ אָבִיו, הוּא יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ.
לֹא! אִם אָמַרְתָּ בַּמִּילָה, שֶׁחַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת,
שֶׁאִם לֹא מָלוֹ אָבִיו, הוּא מָל אֶת עַצְמוֹ,
תֹּאמַר בְּפְדִיָּה, שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ כָּרֵת,
לְכָךְ, אִם לֹא פְדָאוֹ אָבִיו, הוּא לֹא יִפְדֶּה אֶת עַצְמוֹ!
אָמַרְתָּ הֲפָרֵשׁ וְאָדוּן בִּנְיַן אָב מִבֵּין שְׁלָשְׁתָּן:
לֹא הֲרֵי מִילָה כַּהֲרֵי תַלְמוּד, וְלֹא הֲרֵי תַלְמוּד כַּהֲרֵי מִילָה,
וְלֹא זֶה וָזֶה כַּהֲרֵי פְדִיָּה, וְלֹא הֲרֵי פְדִיָּה כַּהֲרֵי זֶה וָזֶה.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁהוּא מִצְוַת הָאָב עַל הַבֵּן.
אִם לֹא עָשָׂה לוֹ אָבִיו, יַעֲשֶׂה הוּא לְעַצְמוֹ.
אַף כָּל שֶׁהוּא מִצְוַת הָאָב עַל הַבֵּן,
מִכָּן אָמְרוּ: מִן הַתּוֹרָה, חַיָּב אָדָם לָמוּל אֶת בְּנוֹ,
וְלִפְדּוֹתוֹ, וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה, וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה.
רַבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אַף לְלַמְּדוֹ שַׁיִט.
רַבִּי אוֹמֵר: אַף יִשּׁוּב מְדִינָה.
(שמות יג יד) "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר".
יֵשׁ מָחָר עַכְשָׁו, מחר ממש, ביום הבא וְיֵשׁ מָחָר לְאַחַר זְמַן. בעוד שנים.
"מָחָר לֵאמֹר, מָה זֹאת?" הֲרֵי מָחָר לְאַחַר זְמַן;
(שמות ח יט) "מָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה", הֲרֵי מָחָר עַכְשָׁו.
(שמות יז ט) "מָחָר אָנֹכִי נִצָּב", הֲרֵי מָחָר עַכְשָׁו;
(יהושע כב כד) "מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ", הֲרֵי מָחָר לְאַחַר זְמַן.
השאלות מתפרשות כשאלות של ארבעה בנים. התשובות בתורה אינן מתאימות לבנים המדוברים. הבן החכם מבחין בין עדות חוקים ומשפטים. הבן הרשע מוציא עצמו מן הכלל, וכנראה מייצג נוצרי, המתנגד לקיום ההלכה. הבן התם (הטיפש) מנוגד לחכם, ואינו מרחיב את הפירוט בשאלה, והבן הרביעי לא שואל כלל.. |
אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם?"
נִמְצֵאתָ אוֹמֵר, אַרְבָּעָה בָנִים הֵם:
אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאֹל.
חָכָם מַה הוּא אוֹמֵר? (דברים ו כ) "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים
אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ" אוֹתָנוּ?
לבן החכם אין לספר ביציאת מצרים, למרות שהפסוק בדברים שם אכן מספר על היציאה. המדרש מספר לו על הלכות הפסח, כדעת התוספתא פסחים י יב. |
(תוספתא פסחים י יא) אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֶפִּיקוֹמוֹן. epikõmon: מה שֶׁבָּא אַחַר הסעודה, קינוח
רָשָׁע מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות יב כו) "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" לָכֶם וְלֹא לוֹ.
וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל וְכָפַר בָּעִקָּר,
אַף אַתָּה, הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ:
(שמות יג ח) "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לִי וְלֹא לָךְ!
אִלּוּ הָיִיתָ שָׁם, לֹא הָיִיתָ נִגְאָל.
תָּם, מַה הוּא אוֹמֵר? (שמות יג יד) "מַה זֹּאת?
"וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרַיִם, מִבֵּית עֲבָדִים."
בן קטן שאינו יודע לשאול ואינו מבחין במוזרות – אפילו אליו חייב האב להתייחס ולפתוח לו. |
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יג ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יי לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם."
ראו תוספתא פסחים י יב, שמספרת על רבן גמליאל וזקנים שעסקו בהלכות הפסח אף אחרי חצות, עד שעלה עמוד השחר. |
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁאִם הָיְתָה חֲבוֹרָה שֶׁלַּחֲכָמִים אוֹ שֶׁלְּתַלְמִידִים,
שֶׁצְּרִיכִים לַעֲסֹק בְּהִלְכוֹת פֶּסַח עַד חֲצוֹת?
לְכָךְ נֶאֱמַר: (דברים ו כ) "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר:
מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יי אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם."
הדרשה מדגישה שלפרעה לא היתה בחירה חופשית, והקב"ה שלט בו. |
שׁוֹמֵעַ אֲנִי, מֵאֵלָיו! תִּלְמֹד לוֹמַר: (שמות יא י) "וַיְחַזֵּק יי אֶת לֵב פַּרְעֹה,
וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ."
בכורי בהמה טהורה נזבחים כי הם כבכורי הבהמה של המצרים שנהרגו; לעומתם בכורי האדם דומים לעם ישראל שנפדה משבי ולכן הם נפדים. |
מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיי כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים,
וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה."
מִכָּן אָמְרוּ: זוֹבְחִין בְּכוֹרֵי בְהֵמָה כְּנֶגֶד בְּכוֹרֵי בְהֵמָה,
וּפוֹדִין בְּכוֹרֵי אָדָם כְּנֶגֶד בְּכוֹרֵי אָדָם.
כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יי מִמִּצְרָיִם." בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר פָּרָשַׁת תְּפִלִּין:
(שמות יג ב) "קַדֶּשׁ לִי", (שמות יג יא) "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ",
(דברים ו ד) "שְׁמַע", (דברים יא יג) "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ".
מִכָּן אָמְרוּ: מִצְוַת תְּפִלִּין, אַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁלַּיָּד הֵם כֶּרֶךְ אֶחָד;
אַרְבַּע פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁלָּרֹאשׁ הֵם אַרְבַּע טוֹטָפוֹת,
וְאֵלּוּ הֵן: "קַדֶּשׁ לִי", "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ", "שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ".
כּוֹתְבָן כְּסִדְרָן, וְאִם כְּתָבָן שֶׁלֹּא כְסִדְרָן, הֲרֵי אֵלּוּ יִגָּנֵזוּ.
חַסְלַת מַסֶּכְתָּא דְפִסְחָא, וְהָיְתָה הַרְוָחָה.