תוספות יום טוב על בכורות ט
<< · תוספות יום טוב · על בכורות · ט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס':
נוהג בארץ ובח"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח"ל ויקריבנו ת"ל (דברים י"ב) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש"מ והשתא אי דלא כר"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס"ל דלא כר"ע:
ושלא בפני הבית. כתב הר"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד"ת כמ"ש ברפ"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש"י שהעתקתי ברפ"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ"ק דף ג' דאה"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש"ך:
ומתעשרין מזה על זה. כתב הר"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב"ם פ"ז מה"ב. וכדכתב הר"ב בפ"ק משנה ד':
[*בחדש. פי' הר"ב שנולדו אחר ר"ח אלול. שהוא ר"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה':
ואין מתעשרין כו'. כתב הר"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ"ג ע"ב] ולעיל ברפ"ק דר"ה לא דקדק הר"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק"ו ולעיל בפ"ה מ"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע"ג דלר"י בר"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]:
שלשים ושנים מיל. פי' הר"ב שאם הצדדים רחוקות כו'. אין האמצעי מצרפן. כלומר. אע"פ שיש אמצעי. כגון הרועה עצמו. או כליו של רועה. אין מצרפן. שאין מצרף אלא עדר. וכרב דס"ל הכי. וכך פסק הרמב"ם שם. ומיהו מאי דכתב הר"ב אותן האמצעיות לאו דוקא שיהו דוקא הרבה באמצע. דאפי' אחד באמצע וט' מכאן ותשעה מכאן מצטרפות. כיון שהאמצע עם כל אחד מהצדדין ראוין למנין י' כדאיתא בגמ':
הירדן מפסיק. גמרא [דף נ"ה] דאמר קרא (יהושע י"ח) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול (שם) ה"נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא (במדבר ל"ד) זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א"י גבול א' היא. א"ה ירדן נמי. ארץ ולא ירדן. פירש"י ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד. ולא גבולות דירדן:
הלקוח כו' פטור ממעשר בהמה. כתב הר"ב בגמ' ילפינן לה מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו'. ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור כו'. וכתבו התוס' תימה דבר"פ עד כמה. לעיל דרשינן לענין בכור [כמ"ש שם בר"פ] אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. וי"ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור. אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר [משום דבבכור לא שייך עשיית קדושה] ע"כ. ובגמרא ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ובקרך שאינו בא על חטא. ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך שאינו בא בנדר ונדבה. אלא חובה. ואימא תנהו ענין לעולת ראיה. דומיא דבנך שאין קבוע לו זמן אלא כשנולד קדוש:
האחים השותפים. פי' הר"ב האחים שחלקו כו'. וז"ל רש"י האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם. ואח"כ נשתתפו. ע"כ. ועיין בספ"ק דשקלים גירסא אחרת דגרס והשותפים והיא להרמב"ם כמ"ש שם בס"ד:
שחייבין בקלבון. פי' הר"ב כשמביאים שקליהם וכו' ונותנים שני קלבונות. וכ"פ בספ"ק דחולין. ולא נקט אליבא דהלכתא כמ"ש שם. ומ"ש הר"ב והקלבון הוא הכרע עיין מ"ש בזה בספ"ק דשקלים:
פטורים ממעשר בהמה. פי' הר"ב שהשותפות פוטר ממעשר בהמה. דכתיב אשר יהיה לך וכו' אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות. דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם דאיפכא ליכא למימר לפטור בכור משותפות. מדכתיב יהיה לך. ולחייב מעשר בשותפות מדכתיב בקרכם וצאנכם ואם אינו ענין לבכור כו'. דכיון דהני קראי תרווייהו בבכור כתיבי אין לנו לקיים בו הכתוב דמיקל. וליתן הכתוב המחמיר באם אינו ענין וכו'. ועוד דהא בכור חמור ממעשר. דקדיש מרחם. וכולו לכהן:
הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ"נ מיעשרי]. וק"ל דבספ"ו פסק הר"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ"כ במשנה ו' פ"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ"מ ספק הוי. כמ"ש בשם התוס' ברפ"ב דזבים. דא"כ אמאי [תנן בספ"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב"ם בחבורו ה"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ"ע:
חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר"ב דת"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן:
ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ"ח ובמשנה ב' פי"ד דזבחים ולא בספ"ב ורפ"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב"ם בפ"ג מהא"מ העתיק הברייתא דכתב הר"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ"מ שהר"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב"ם והראב"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ"ב דחולין. [דף ל"ח ע"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי"ל דא"א לצמצם [כמ"ש לעיל פ"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ"ל הכ"מ. ואולי דמש"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ"פ. ומש"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא"כ ה"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא"א לצמצם. וקשיא לי על הראב"ד דלא על הרמב"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב"ם. ויראה לי דאה"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ"ט לא תני. ואילו על הרמב"ם תלונתו לא הל"ל בלשון תני:
[*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]:
אין זה יתום. כתב הר"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש"י זה הולד ומסיים רש"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת:
שלש גרנות למעשר בהמה כו'. שנויה ג"כ ברפ"ג דשקלים ועמ"ש שם בס"ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב' פ"ק דר"ה:
ולא אמרו בא' בתשרי. כתב הר"ב דהוא ר"ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה:
ואי אפשר לעשר בי"ט. פי' הר"ב משום סקרתא וכו'. כתבו התו' ותיפוק ליה דאין מקדישין בי"ט [כדתנן במשנה ב' פ"ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי' לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי"ט:
רמ"א בא' באלול. וטעמיה כתב הר"ב ברפ"ק דר"ה ויראה דלדידיה נמי בכ"ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר"ב בדברי ר' אלעזר ור"ש. וזו סברא קיימת היא דמש"ה אמרינן בגמ' דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ"ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן:
ואם שחט פטור. כתב הר"ב ובהמה שריא באכילה כו'. ולא תחשב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשחטו. ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה. לפיכך דבר בשחיטה. ולא דבר במכירה. הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור. הרמב"ם:
סקרא. צבע אדום. כדפירש הר"ב בסוף משנה ה':
לא מנאם בשבט כו'. דת"ר תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדים מנין ת"ל עשירי קודש מ"מ:
ר"י בר יהודה אומר ה"ז מעשר. לשון הר"ב דסבר ר"י כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ומחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה גדולה. ואחת תרומת מעשר. כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ופירוש רש"י בשתי תרומות. ואע"ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר. נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה. מדכתיב (במדבר י"ח) כדגן מן הגורן. כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגורנו. והשתא אתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מלתא דמה תרומה גדולה כו' ע"כ. וכתבו התוס' דלית לי' לאלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [עיין במשנה ט"ז פ"ק דאבות]. ובאומד ובמחשבה דאמרן פירש"י באומד שמאמד בדעתו. כך וכך יש בכרי הזה. ולפי אומדנותו נוטל תרומה במחשבה. כמו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר [ואע"פ שכתב עוד ל' אחר. לזה הסכימו התוס'. וגם רש"י עצמו בפ"ג דגיטין דף ל"א. ובפ"ה דמנחות דף נ"ה. לא כתב אלא זה הפי'] ותרוייהו באומד ובמחשבה נפקא לן מונחשב. ובגיטין מסיים והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה. לענין אומד הוא דיליף. ומ"ש הר"ב דמעשר תרומה קרייה רחמנא. דכתיב כי את מעשר וגו' וסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה. ומ"ש הר"ב ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן. כדפי' הר"ב בריש פירקין. והקשו התוס' אמאי איצטריך למימר דס"ל כשם כו' דניטל באומד ובמחשבה כו' לא ה"ל למימר אלא אתקש מעשר בהמה למעשר דגן. מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה. אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט. וי"ל דמשמע ליה דלרבי יוסי בר' יהודה בנטל א' מי' הוה מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוים. הלכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד. דאי לאו דאבא אלעזר ה"א דבנטל א' מי' בעינן שוין כמו במעשר אע"ג דבמכניס לא בעינן שוין. ע"כ:
הרי אלו פטורין. וכן העתיק הרמב"ם. ומדברי הר"ב נראה דגרס כולן פטורין והוי דומיא דסיפא כולן ירעו ובפ"ק דב"מ דף ו' מייתי לה וגרס כולן פטורין:
פטורים. כתב הר"ב דשמא זה יצא עשירי כו'. ובתוס' דב"מ דף ו' תמהו דלהקל לא ה"ל למימר דלא בטלי ברובא ע"ש. ומ"ש הר"ב א"נ כל אחד מהן ספק כו' וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. גמרא דלעיל ממתני'. ומשום דיש לנו ספק אצטריך קרא למעוטי. וליכא לאקשויי דספיקא קמי שמיה גליא תוס' פי"ט דשבת דף קל"ו וכיוצא בזה בספ"ד דנגעים:
כולן ירעו כו'. טעמא כדמפרש הר"ב ברפ"ח דזבחים:
יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי מקולקלין. אע"ג דא"א לצמצם [כמ"ו פ"ב] כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחברו ונתכוין לקרות שניהן עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא עשירי עשירי ואח"כ י"א עשירי. תוס' פ"ב דף י"ח:
ואחד עשר קרב שלמים. דתניא אם מן הבקר [ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר] (ויקרא ג') לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש. לפניו [קודם שהוא עצמו קדוש] מקדש. או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש. גמ':
אילו היה תמורה לא היה קרב. פי' הר"ב דתמורת מעשר אינה קריבה. דכתיב לא תפדה כו' ובבכור כתיב בפ' קרח. וילפינן מעשר מיניה. לשון רש"י בתמורה ילפינן מעשר העברה העברה מבכור בפ"ק דתמורה דף ה'. ופירש"י בבכור כתיב (שמות י"ג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כ"ז) מכל אשר יעבור. ומ"ש הר"ב והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה דתמורת בכור קריבה כדתנן ספ"ג דתמורה ולפיכך הי"א עצמו היא תמורה ואינה עושה תמורה:
אין אחד עשר מקודש. אבל תשיעי נאכל במומו דאחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב [שלמים] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב [הואיל וקדושתו קלה] אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו. א"נ י"א דאיברר ליה עשירי [שכבר יצא העשירי קודם שיצא הי"א ונברר מעצמו שהוא מעשר] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי דאכתי לא אברר ליה עשירי. אע"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו. גמ' דף נ"ט.
זה הכלל כו'. לאתויי יצא עשירי ולא דבר. דעשירי מאליו קדש. גמרא:
סליקא לה מסכת בכורות
משנה בכורות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב