ביאור:בבלי בבא בתרא דף קכא
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה; בן עזאי אומר: מועדי ה' נאמרו, הפרת נדרים לא נאמרה [1];
רבי יוסי בר נתן גמיר לה להא מתניתא ולא ידע ליה לפרושה. אזל בתריה דרב ששת לנהרדעא, ולא אשכחיה; אזל בתריה למחוזא, אשכחיה; אמר ליה: מאי 'מועדי ה' נאמרו, שבת בראשית לא נאמרה'?
אמר ליה: מועדי ה' צריכין קידוש בית דין [2], שבת בראשית אינה צריכה קידוש בית דין [3]; סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיבי גבי מועדות [4] - תיבעי קידוש בית דין כמועדות? קא משמע לן.
מאי 'מועדי ה' נאמרו הפרת נדרים לא נאמרה'?
מועדי ה' צריכין מומחין [5], הפרת נדרים אינה צריכה מומחין.
והא 'ראשי המטות' כתיב?
אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: ביחיד מומחה.
תנן התם [6]: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין [7] שלא לבייש את מי שאין לו [8]' בשלמא יום הכפורים - יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות [9], אלא חמשה עשר באב מאי היא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: [10] יום שהותרו שבטים לבא זה בזה [11].
מאי דרוש?
(במדבר לו ו) 'זה הדבר [אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים]’: דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שהותר שבט בנימן לבא בקהל, דכתיב (שופטים כא א) ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימן לאשה
מאי דרוש?
'ממנו' - ולא מבנינו.
רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן: יום שכלו בו מתי מדבר [13]*, דאמר מר [14]: עד שלא כלו מתי מדבר
- [בתוספות בתענית ל,ב: מתו כ"א אלפים ביום אחד!? הסבר בחלקת יואב: כאשר ט באב נפל בשבת לא מתו; ושניתיים ראשונות לא מתו, וכן בשנה האחרונה; ומוכחי כמה פעמים נפל ט באב בשבת!
עדיין קשה: בגמרא בערכין ברור שאין טעות בקדוש החודש מעל שלשה ימים, ולא היה להם להסתפק אלא עד י"ב, ולא בי"ג או בי"ד!?]
לא היה דיבור עם משה [15], שנאמר (דברים ב טז) ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה [16] וידבר ה' אלי לאמר - אלי היה הדיבור [17].
עולא: אמר יום שביטל בו הושע בן אלה פרדסאות [18] שהושיב ירבעם על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל [19].
רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר [20] לקבורה דאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה - תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב' [21]: הטוב - שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה [22].
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה [23].
תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב - תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה.
אמר רב מנשה: וקרו ליה 'יום תבר מגל' [24].
מכאן [25] ואילך: דמוסיף [26] – יוסיף [27], שאינו מוסיף יסיף.
מאי 'יסיף'?
תני רב יוסף: תקבריה אמיה [28].
תנו רבנן [29]: שבעה קפלו [30] את כל העולם כולו [31]: מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח [32], יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב [33], אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני [34] - ועדיין קיים. [35]
ואחיה השילוני ראה את עמרם? והא כתיב (במדבר כו סה) [כי אמר ה' להם מות ימתו במדבר] ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון [36]?
אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי [37] דכתיב (במדבר יד כט) במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה [אשר הלנתם עלי]: מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים [38].
ומשאר שבטים לא עייל [39]? והתניא: יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב [40], ולא מתו [41] עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר (יהושע ז ה) ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש [וירדפום לפני השער עד השברים ויכום במורד וימס לבב העם ויהי למים], ותניא: שלשים וששה ממש - דברי רבי יהודה; אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר 'שלשים וששה' והלא לא נאמר אלא 'כשלשים וששה'! אלא זה יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנהדרין [42]!
אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא על יתר מבן ששים [43]: לא על פחות מבן עשרים דכתיב 'מבן עשרים שנה ומעלה' ולא על יתר מבן ששים: גמר 'ומעלה' (ויקרא כז) 'ומעלה' מערכין (ויקרא כז ז: ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ולנקבה עשרה שקלים) [44]: מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים [45] - אף כאן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים [46].
איבעיא להו: ארץ ישראל: לשבטים איפלוג [47]? או דלמא לקרקף גברי איפלוג [48]?
הערות
[עריכה]- ^ כוליה מפרש לקמיה
- ^ שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה, ומתוך כך מתקדש מועד בזמנו, שלפי עיבור השנה ועיבור החדשים המועדים מתעכבין; אבל המועדים עצמן לא היו מקדשין, כי אם החדשים, כדתנן בראש השנה (דף כד.) לגבי קידוש החדש, ש'אב [בגירסתנו: 'ראש’] בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, שנאמר 'אשר תקראו אותם' קרי ביה 'אתֶּם'; ותרי זימני 'מקודש מקודש' נפקא לן מדכתיב 'מקראי קדש' [לשון רבים, וגם כרומז ללשון ראיה:]; שהיו מקדשין את החדש על פי הראייה, וזהו תיקון המועדות וקדושתן
- ^ כעין שמקדשין המועדות על ידי קידוש ראשי חדשים: אין מקדשין אחד בשבת להיות שביעי שלו שבת, אלא לעולם יום שביעי שבת הוא, בלא קידוש בית דין; ונפקא ליה מדכתיב 'מועדי ה’’ יתירא: דמצי למיכתב 'אלה אשר תקראו אותם מקראי קדש'; 'שבת בראשית' קרי לשבת, משום דכל מועדות נמי כתיב בהו 'שבת שבתון', הלכך קרי ליה שבת בראשית: שמקודשת ובאה מששת ימי בראשית, דבשבת ראשונה כתיב בו 'ויכולו ... ויקדש אותו'
- ^ בפרשת שור או כשב (ויקרא כב)
- ^ ולא מקדשי בשלשה הדיוטות כהפרת נדרים, ולא ביחיד מומחה כהפרת נדרים, אלא בשלשה מומחין, כדילפינן בראש השנה אין לך מומחה בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן וגו' ... החדש הזה לכם; - ככם מומחין; ואין בית דין שקול, ומוסיפין עליהם עוד אחד
- ^ במסכת תענית; ומשום דקאמר לקמן יום שהותרו שבטים כו' נקט לה
- ^ שאפילו מי שיש לה - היתה שואלת
- ^ שלא לבייש את השואלת מחמת שאין לה, כדאמרינן במסכת תענית (דף לא.): בת מלך שואלת מבת כהן גדול כו'
- ^ כדתניא בסדר עולם: משה עלה בששה בסיון לקבל לוחות הראשונות וירד בי"ז בתמוז דהיינו בסוף ארבעים יום; עלה בי"ח ובקש רחמים בשביל עון העגל, שנאמר: ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי, כי אמר ה' להשמיד אתכם (דברים ט) ובאותה שעה נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים'; וירד בכ"ח באב, ופסל שני לוחות אבנים, כדכתיב 'ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבקר' ועלה בכ"ט באב, ועשה עוד מ' יום: מל' באב עד י' בתשרי, שנאמר 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים וגו'; בי' בתשרי הוא יום הכפורים: נתרצה המקום בשמחה לישראל, ואותו היום ירד משה והלוחות בידו
- ^ הכי הוה קים להו:
- ^ שהותרו הסבת נחלה, שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה; והשתא מיהא אם נשתיירו עדיין בני אדם שהיו באותו הדור - אכתי באיסורייהו קיימי, אבל שאר בני אדם שלא היו באותו הדור – מותרין; ויש מפרשים 'יום שהותרו שבטים': שהרי בט"ו באב כלו מתי מדבר, כדלקמן, וטעות הוא בידם: שהרי לא לדור המדבר נאמר, אלא לבאי הארץ בערבות מואב בסוף הארבעים שנה
- ^ כל הנך אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר גמיר האי מרביה
- ^ במדרש איכה: יום שבטל בו החפר, דאמר ר' לוי: כל ערב תשעה באב היה כרוז יוצא; הכל יצאו לחפור חפרין, וישנין בהן; ובשחרית הכרוז יוצא: 'יבדלו החיים מן המתים' והיו בודקין אותן, ונמצאו ט"ו אלף ופרוטרוט חסרין בכל שנה; וכך עשו ארבעים שנה, יום לשנה יום לשנה, הרי ארבעים שנה; בשנה אחרונה עשו כן בדקו עצמן ונמצאו שלמים; אמרו: שמא טעינו בחשבון? וכן בי' בו, וכן בי"א, וכן בי"ב, וכן בי"ג, ובי"ד, עד דאיתמלי סיהרא; כיון דאיתמלי סיהרא – אמרו: ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו, ועשו משתה ושמחה ויו"ט
- ^ ולכך עשו ימי משתה ושמחה: על הדיבור שחזר למשה
- ^ פה אל פה כבתחלה; אבל אם הוצרכו לדיבור, כגון במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים - היה מדבר על ידי מלאך או באורים ותומים; אי נמי: לא היה מדבר עמו אלא על ידי צורך מעשה הצריך להם
- ^ פסוק יז
- ^ דמצי למכתב 'ויאמר ה' אלי' כדכתיב לעיל: 'ויאמר ה' אלי: אל תצר את מואב' אי נמי: מדסמכו ל'ויהי כאשר תמו' קדריש הכי, ולא ממשמעותא דקרא אלא מייתורא ד'ויהי כאשר תמו', דקרא יתירא הוא
- ^ שומרים
- ^ כדתניא בסדר עולם: כשראה הושע בן אלה שגלו עגלי הזהב - עמד והעביר פרדסאות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל: שבכל מלכי ישראל הוא אומר 'וילך בדרך ירבעם [בן נבט] [ובחטאתו אשר החטיא את ישראל]’, אבל בהושע כתיב רק לא כמלכי ישראל אשר היו לפניו
- ^ במסכת גיטין (דף נז.)
- ^ ברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון תקנו באותו היום, דמן התורה אינה אלא שלש ראשונות, כדנפקא לן מהאי קרא 'וברכת את ה' אלהיך על הארץ וגו'
- ^ ולכך שמחו שזכו לקבורה ושלא הסריחו
- ^ מניסן ועד ט"ו באב היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה; מכאן ואילך תשש כח החמה, ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן, וגם יגדל תולעת, וכדאמרינן במדרש איכה: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר: שבו כלה זמן קציצה למזבח: שכל עץ שנמצא בו תולעת - פסול למזבח, וכל עץ שהוא נקצץ - אינו עושה מאכולת; ואותו יום שפסקו - היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת
- ^ שנשברו הקרדומות: שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים
- ^ מט"ו באב ואילך
- ^ מן הלילה על היום לשנות
- ^ ימים, כדכתיב: כי הוא חייך (דברים ל), וכתיב (משלי ג) כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום] יוסיפו לך: שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין - צריך לעסוק בלימודו גם בלילה
- ^ שימות בחצי ימיו, כמו (אסתר ט) 'וזכרם לא יסוף מזרעם' לשון כליה; ולא גרסינן 'יאסף', דא"כ מאי קבעי תלמודא? הא מילתא דפשיטא היא ד'יאסף' לשון מיתה, כדכתיב (במדבר כ) 'יאסף אהרן אל עמיו'
- ^ ברייתא היא בסדר עולם (ספ"א); ומשום דמיירי בכלב ויהושע לקמיה - נקט ליה; אי נמי משום דאיירי לעיל ד'מוסיף יסיף', ובא להודיענו שאלו שבעה מתוך שצדיקים היו ועסקו בתורה חיו כל כך
- ^ סיבבוהו והקיפוהו
- ^ שנתקפל העולם ביניהם; וכל אלו השבעה שמשו זה את זה, כדקתני לעיל מינה בסדר עולם: נמצאת אומר שימש יעקב את שם עשרים שנה, שימש שם את מתושלח צ"ח שנה, שימש מתושלח את אדם הראשון רמ"ג שנה; ומחשבון שנות הדורות הכתובין בפרשה דור אחר דור יש ללמוד כל זה
- ^ מתושלח לא מת עד תיכף למבול, כדאמר בחלק (סנהדרין דף קח:) 'ויהי לשבעת הימים ומי המבול' - היו אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק, וכבר היה שם בן צ"ח שנה, כדכתיב: שם בן מאת שנה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול; ולמך נמי ראה את אדם ואת שם, אלא צדיקים גמורים קחשיב, כמו ששימשו זה את זה, כדפרישית לעיל; והאי תנא לא סבירא ליה 'חנוך זה מטטרון', דהוה ליה למימר 'שנים קפלו את כל העולם', דהאי תנא דסדר עולם הוא, וסבירא ליה דהאי 'ואיננו כי לקח אותו אלהים' - היינו שמת בחצי ימיו, וכדקתני התם: חנוך קבר את אדם ואת שם, וחיה אחריו נ"ז שנה; מתושלח הוציא שנותיו עד המבול
- ^ סברא הוא: שהרי קהת אביו - מיורדי מצרים היה, כדכתיב: 'ובני לוי גרשון וקהת [ומררי]’ (בראשית מו) 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה' ובאותן י"ז שנה נולד עמרם לקהת, שהרי בנו הראשון היה, כדכתיב 'ובני קהת עמרם ויצהר'
- ^ גמרא
- ^ והאי תנא לא סבירא ליה 'אליהו זה פנחס', דאם איתא – לימא: 'משה ראה עמרם ופנחס ראה משה, ועדיין הוא קיים' - ולא איצטריך ליה אחיה כלל.
- ^ ואחיה השילוני נתנבא בימי ירבעם, ואם איתא דראה את עמרם במצרים - היאך יצא ממדבר ובא לו לארץ? והלא כל ימי יעקב במצרים - י"ז שנה, ועמרם ראה את יעקב יום אחד לכל הפחות, ושני חיי עמרם קל"ז שנה - הרי קנ"ד; ואחיה ראה את עמרם - כמה פשו להו ממאתים ועשר אחר מות עמרם? נ"ו שנה; נמצא אחיה השילוני בן נ"ו שנה כשיצא ממצרים לכל הפחות, ושמא יותר כגון שנולד בחיי עמרם הרבה
- ^ אחיה השילוני - לוי היה, כדכתיב בדברי הימים (א כו): והלוים: אחיה על אוצרות בית אלהים
- ^ שלשים יום! שהיו הלוים נמנין מבן חדש ומעלה לפדות עליהן הבכורות, כדכתיב בפרשת במדבר סיני: מבן חדש ומעלה תפקדם; ולא נהירא לי: דאם כן הוה ליה למימר: יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן חדש! אלא: האי 'שלשים' - היינו שלשים שנה, כדכתיב: בני גרשון קהת ומררי מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה; וההוא חשבון נקט: שאותו חשבון כנגד חשבון של ישראל הוא, דב'יוצאי צבא' קפיד רחמנא, דבישראל כתיב 'כל יוצא צבא' ובלוים כתיב 'מבן שלשים שנה וגו' כל הבא לצבא לעבוד וגו'
- ^ מיוצאי מצרים לארץ? בתמיה: ואמאי דחקת לתרוצי דמשום דלוי היה אחיה לכך בא לארץ
- ^ גמרא
- ^ לא יליף מקרא אלא חד מינייהו
- ^ סנהדרין היו ע"א; נמצא רובן = שלשים וששה
- ^ ונהי נמי דאחיה ישראל הוה הרי ראה את עמרם חמש שנים והוה ליה בן ס"א בצאתו ממצרים
- ^ יתר על ששים בערכין אינו שוה לבן כ' שנה ומעלה שהרי ערכו מועט יותר כדכתיב בפרשת ערכין
- ^ שמועט ערכו נמי מבן עשרים ומעלה
- ^ ואע"ג דאין ערך פחות מבן עשרים ויתר על בן ששים שוין זה לזה, מיהו בהכי שוים: ששניהם מועטין מערך יתר מבן עשרים ומוחלקין מדינו של יתר מבן עשרים; והכא נמי: כי היכי דמוחלק פחות מבן עשרים מן הגזרה של יתר מבן עשרים - הוא הדין ליתר על בן ששים; ואיכא למימר נמי: דלא נמנו בההוא חשבון
- ^ שנתחלקה לשנים עשר חלקים שוין, ואח"כ כל שבט ושבט מתחלק לפי אנשיו שהיו יוצאי מצרים או לפי באי הארץ, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה
- ^ לראשי אנשים: שכל אחד מיוצאי מצרים - לרבי יאשיה, או לבאי הארץ - לרבי יונתן - היה נוטל חלקו בארץ בפני עצמו והיו כולם שוין בחלוקה