ביאור:בבלי בבא בתרא דף עח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת בבא בתרא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח
פט
צ
צא
צב
צג
צד
צה
צו
צז
צח
צט
ק
קא
קב
קג
קד
קה
קו
קז
קח
קט
קי
קיא
קיב
קיג
קיד
קטו
קטז
קיז
קיח
קיט
קכ
קכא
קכב
קכג
קכד
קכה
קכו
קכז
קכח
קכט
קל
קלא
קלב
קלג
קלד
קלה
קלו
קלז
קלח
קלט
קמ
קמא
קמב
קמג
קמד
קמה
קמו
קמז
קמח
קמט
קנ
קנא
קנב
קנג
קנד
קנה
קנו
קנז
קנח
קנט
קס
קסא
קסב
קסג
קסד
קסה
קסו
קסז
קסח
קסט
קע
קעא
קעב
קעג
קעד
קעה
קעו | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
וכי תימא ביטול מקח לרבנן לית להו [1] – ולא? והתנן [2]: 'רבי יהודה אומר: המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית - אין להן אונאה; אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו'; [3] מאי 'אין דמים ראיה' נמי דקתני: דהוי ביטול מקח [4]!
ואיבעית אימא: כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח - בכדי שהדעת טועה [5], אבל בכדי שאין הדעת טועה [6] – לא [7]: אימור: מתנה יהב ליה [8].
[9].
משנה:
המוכר את החמור - לא מכר כליו [10]; נחום המדי אומר: מכר כליו.
רבי יהודה אומר: פעמים מכורין פעמים אינן מכורין [11]; כיצד? - היה חמור לפניו וכליו עליו ואמר לו "מכור לי חמורך זה [12]" - הרי כליו מכורין; "חמורך הוא [13]" [14] - אין כליו מכורין [15].
גמרא:
אמר עולא: מחלוקת [16] - [17] בשק ודיסקיא [18] וכומני [19], דתנא קמא סבר: סתם חמור לרכוב קאי [20], ונחום המדי סבר: סתם חמור למשאוי קאי [21], אבל אוכף ומרדעת [22] קילקלי [23] וחבק [24] – דברי הכל מכורין.
מיתיבי: '"חמור וכליו אני מוכר לך" - הרי זה מכר את האוכף ואת המרדעת ואת הקילקלי ואת החבק, אבל לא מכר שק ודיסקיא וכומני; ובזמן שאמר לו "היא וכל מה שעליה" - הרי כולן מכורין' טעמא דאמר ליה "חמור וכליו" - הוא דקני אוכף ומרדעת, הא לא אמר ליה הכי [25] – לא [26]!
[27] הוא הדין דאף על גב דלא אמר ליה "חמור וכליו" נמי אוכף ומרדעת מכורין [28], והא קא משמע לן: דאף על גב דאמר ליה "חמור וכליו" - שק ודיסקיא וכומני לא קני [29].
מאי 'כומני'?
אמר רב פפא בר שמואל: מרכבתא דנשי.
איבעיא להו: בעודן עליו מחלוקת [30], אבל בשאינן עליו מודה להו נחום המדי [31]? או דלמא בשאינן עליו מחלוקת [32], אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום?
תא שמע: 'ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שעליו" - הרי כולן מכורין' [33]; אי אמרת בשלמא בעודן עליו מחלוקת - הא מני רבנן היא [34], אלא אי אמרת בשאין עודן עליו מחלוקת, אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין - הא מני [35]? [36]
לעולם בשאין עודן עליו מחלוקת, ורבנן היא, ואימא 'ובזמן שאמר לו "הוא וכל מה שראוי להיות עליו"'.
תא שמע: רבי יהודה אומר: 'פעמים מכורין פעמים שאינן מכורין' מאי לאו אמאי דקאמר תנא קמא קאי רבי יהודה [37]!?
לא, רבי יהודה -
מלתא אחריתי קאמר [38].
אמר ליה רבינא לרב אשי:
תא שמע: 'מכר את הקרון לא מכר את הפרדות', ותני רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו: 'מכר את הקרון מכר את הפרדות'; ואמר ליה: "והא אנן 'לא מכר' תנן"! ואמר ליה: "איסמייה"? ואמר ליה: "לא! תתרגם מתניתך באדוקים בו" - מכלל דמתניתין בשאין אדוקים בו, ומדרישא בשאין עודן עליו - סיפא נמי בשאין עודן עליו!
אדרבה! אימא רישא 'אבל לא מכר לא את העבדים ולא את האנתיקי', ואמרינן 'מאי אנתיקי'? - אמר רב פפא: עיסקא דבגוה [39], ומדרישא בעודן עליו סיפא נמי בעודן עליו!? אלא תנא - מילי מילי קתני [40].
[סימן זגם נסן [לשמות החכמים בדברי אביי: אליעזר, שמעון בן גמליאל, מאיר, נתן, סומכוס, נחום המדי]]
אמר אביי: רבי אליעזר, ורבן שמעון בן גמליאל [41], ורבי מאיר, ורבי נתן, וסומכוס, ונחום המדי - כולהו סבירא להו: כי מזבין איניש מידי - איהו וכל תשמישתיה מזבין:
רבי אליעזר – דתנן [דף סז,ב]: רבי אליעזר אומר: המוכר את בית הבד מכר את הקורה;
רבן שמעון בן גמליאל – דתנן [דף סח,א]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: המוכר את העיר מכר את הסנטר;
רבי מאיר – דתניא [42]: רבי מאיר אומר: מכר את הכרם מכר תשמישי הכרם;
רבי נתן וסומכוס - ביצית ודוגית [43];
נחום המדי - הא דאמרן
[44].
רבי יהודה אומר פעמים מכורין וכו' [פעמים אינן מכורין; כיצד? - היה חמור לפניו וכליו עליו ואמר לו "מכור לי חמורך זה " - הרי כליו מכורין; "חמורך הוא" - אין כליו מכורין]:
מאי שנא "חמורך זו" ומאי שנא "חמורך הוא"?
אמר רבא: [45] "חמורך זו: - ידע דחמרא דידיה הוא [46], [47] והאי דקא אמר ליה "זו" - משום כליו קאמר ליה [48]; "חמורך הוא" - דלא ידע דחמרא דידיה הוא, והכי קאמר ליה: "חמורך הוא שתמכרנה לי"? [49].
משנה:
המוכר את החמור [50] - מכר את הסיח [51];
מכר את הפרה - לא מכר את בנה [52];
מכר אשפה [53] - מכר זבלה;
מכר בור [54] - מכר מימיה;
מכר כוורת [55] - מכר דבורים;
מכר שובך - מכר [56] יונים [57] [58].
גמרא:
היכי דמי [59]? אי דאמר ליה "היא ובנה" - אפילו פרה ובנה נמי! אי דלא אמר ליה "היא ובנה" [60] - אפילו חמור נמי לא [61]!?
אמר רב פפא: [62] דאמר ליה "חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך": [63] בשלמא פרה [64] - [65] איכא למימר לחלבה בעי לה [66], אלא חמור [67] - מאי קאמר ליה [68]? שמע מינה '[69] היא ובנה' קאמר ליה [70].
ואמאי קרי ליה 'סיח'?
שמהלך אחר סיחה נאה [71].
[72] אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (במדבר כא כז) על כן יאמרו המושלים וגו' [באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון] [73] – 'המושלים' - אלו המושלים ביצרם [74];
'בואו חשבון' - בואו ונחשב חשבונו של עולם: הפסד מצוה [75] כנגד שכרה [76], ושכר עבירה [77] כנגד הפסדה [78];
'תבנה ותכונן' - אם אתה עושה כן [79] - תִּבָּנֶה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא,
'עיר סיחון' - אם משים אדם עצמו כְּעַיִּר זה [80] שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו (במדבר כא כח):
כי אש יצאה מחשבון וגו' [להבה מקרית סיחן אכלה ער מואב בעלי במות ארנן] תצא אש ממחשבין [81], ותאכל את שאינן מחשבין [82],
'ולהבה מקרית סיחון' - מקרית צדיקים שנקראו 'שיחין' [83],
'אכלה עָר מואב' - זה המהלך אחר יצרו כְּעַיִּר זה שמהלך אחר סיחה נאה [84],
'בעלי במות ארנון' - אלו גסי הרוח [85], דאמר מר: כל אדם שיש בו גסות הרוח - נופל בגיהנם [86],
'ונירם' (במדבר כא ל: ונירם אבד חשבון עד דיבן ונשים עד נפח אשר עד מידבא) אמר רשע: אין רם,
'אבד חשבון' - אבד חשבונו של עולם [87],
'עד דיבון' - אמר הקב"ה: המתן עד שיבא דין,
'וַנַשִׁים
הערות
[עריכה]- ^ כלומר: דאונאה ודאי אית להו, דמן התורה היא, דכתיב 'לא תונו' (ויקרא כה)! אבל ביטול מקח לית להו, אלא סבירא להו: יותר משתות כשתות עצמה דמי, וקנה ומחזיר אונאה
- ^ בפרק 'הזהב', בבא מציעא פ"ד מ"ט, דף נו,ב
- ^ ומשני:
- ^ שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר, אלא לא מכר את הבקר, ויבטל המקח משום אונאת יתר משתות
- ^ וסבור בלבו שכך שוה, כגון שוה ה' בז' או ו' בח', והלכך בטל מקח: דמקח טעות הוא
- ^ כמתניתין: דצמד ששוה פרוטה אין קונין אותו במנה או מאתים
- ^ ומסתברא כתירוץ אחרון, וקמא שינויא דחיקא הוא
- ^ יש לנו לומר דמתנה בעלמא הוא דיהיב ליה
- ^ ומפרש הרשב"ם את הסוגיא: רבי יהודה אומר: המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית - אין להן אונאה; אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו: ואמרינן בגמרא [דף נח,ב]: עד כמה לא הוי אונאה? אמר אמימר: עד כדי דמיהן; דהיינו יתר משתות לא הוי אונאה אליבא דרבי יהודה, ואפילו להחזיר אונאה, אלא מחילה היא: דעביד איניש דזבין להו ביוקר; ומדקאמרי ליה: לא אמרו דאין להן אונאה אלא אלו המנוין במשנתנו: עבדים ושטרות וקרקעות, וטעמא יליף התם מקראי, אבל לכל מילי אית להו דין אונאה וביטול מקח - כך פירשו רבותינו, ולא נהירא: דהא לא שמעינן להו מהכא דאית להו ביטול מקח ביתר משתות, אלא שמע מינה דאיכא אונאה וצריך להחזיר הדמים! ונראה בעיני לפרש כן: ואי אין הדמים ראיה לקנות בקר עם הצמד - אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי? שלא יחזיר לו זה כלום ללוקח מאונאתו, שכן משמע לשון המשנה: 'מכר את הצמד לא מכר את הבקר' אבל מכירת הצמד - מכירה מעלייתא היא, ואמאי? לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות, אלא אפילו ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא! וכי תימא: רבנן לית להו לא החזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביתר משתות, אלא בכל ענין קנה ולא יחזיר לו כלום: שאין לנו לכופו בבית דין לכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים – והתנן: 'אמרו לו לא אמרו אלא את אלו' אבל שאר דברים יש להן אונאה, וצריך להחזיר - ואמאי אמרינן במתניתין 'אין הדמים ראיה' דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו מוכר ללוקח ממעותיו כלום! והאי דקאמר גמרא 'וכי תימא ביטול מקח לית להו' - לאו דוקא: דהוא הדין דמאונאת שתות קפריך, אלא משום דקפריך 'וליהוי ביטול מקח' - דרבותא קפריך – משום הכי קאמר נמי 'וכ"ת ביטול מקח כו'
- ^ בגמרא מפרש להו
- ^ כולה מיפרשא בגמרא
- ^ כמות שהיא עם כלים שעליה
- ^ כלומר: אם זו היא חמורך מכור אותה לי
- ^ דהיינו כמוכר את החמור סתם
- ^ וסבירא ליה לרבי יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו
- ^ דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויין למשוי החמור כגון שק ודיסקיא
- ^ בכלים העשויין למשוי החמור, כגון
- ^ שעשוין ליטול בתוכו משאוי ולתת על החמור
- ^ מרכבתא דנשי, וכדלקמן; וגם הוא ממין משאוי: שהאשה יושבת כמשאוי; דסתם חמור לרכיבת אנשים קאי
- ^ חמור לרכיבת אדם עומד, ולא למשאוי; הלכך המוכר את החמור סתם - לא מכר אותם כלים העשויין למשאוי, אלא אותם כלים העשויים לרכיבה, כגון אוכף ומרדעת
- ^ וקנה כולן גם האוכף ומרדעת: דלטעון משאוי על גבן עשויין
- ^ - בין לרכיבה בין למשאוי
- ^ צינגל"ש: לקשור האוכף בחבישת החמור
- ^ פוטרי"ל; וצרכי רכיבה הן
- ^ "חמור וכליו", אלא סתם מכר לו את החמור
- ^ לא קנה את האוכף ומרדעת; ואם איתא לדעולא, הא מני לא? רבנן ולא נחום המדי!? אלא על כרחך באוכף ובמרדעת פליגי, והא ברייתא - רבנן היא
- ^ לא!
- ^ ורבנן היא, ולא נחום המדי: דלנחום מיקנא קני נמי שק ודיסקיא וכומני
- ^ לא אהני האי ייתור לשון לטפויי שק ודיסקיא, ולא קני להו, כרבנן
- ^ הא שק ודיסקיא מחלוקת בעודן עליו בשעת מכירה
- ^ לרבנן, דאין מכורין; ואפילו אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו
- ^ ואפילו הכי אוכף ומרדעת קנה
- ^ אפילו שק ודיסקיא וכומני; ובעל כרחך בעודן עליו מיירי, דהא קתני 'וכל מה שעליו' - ואפילו הכי קתני רישא דאינן מכורין בכלל החמור עד דאמר ליה בהדיא "וכל מה שעליו" כדקתני סיפא
- ^ דאמרי: לא מכר את כליו אף על פי שעודן עליו
- ^ לא נחום ולא רבנן: דהא בעודן עליו מיירי, ואפילו הכי לא מכר מסתמא עד דאמר ליה בהדיא "וכל מה שעליה"!
- ^ וכי היכי דפריך מסיפא - הוה ליה לפרוכי מרישא, דקתני בהדיא: 'לא מכר'! אלא משום דעיקר פירכיה ממה דקתני "וכל מה שעליה", דמשמע בעודן עליו – משום הכי אלימא פרוכי מינה דסיפא.
- ^ ורבי יהודה בעודן עליו מיירי, דהא קתני '"חמורך זו" - כליו מכורין' דמשום דאמר "זו" דמשמע: כמו שהיא טעונה – משום הכי כליו מכורים, ואמאי דקאמר תנא קמא קאי: דשמעינהו דמיפלגי בעודן עליו: למר מכר, ולמר לא מכר, ואתא איהו למימר: 'פעמים מכורין כו' - ולהכריע ביניהם אתא
- ^ אינהו איירו בשאין עודן עליו, אבל בעודן עליו - דברי הכל מכור, ואתא רבי יהודה לאפלוגי אדוקיא דידהו: דאפילו בעודן עליו פעמים שאין מכורין
- ^ דאית בה מיקרי 'אנתיקי' אבל עיסקא דחוץ לספינה - לא מיקריא 'אנתיקי'; הלכך על כרחך בעודן עליו מיירי! ואי נמי כל פרקמטיאות מיקרי 'אנתיקי', מיהו מתניתין לא איצטריך למיתני דלא מכר אלא עיסקא דבגוה, אבל עיסקא דלבראי מינה מימר בעי? - בתמיה
- ^ חדא בעודן עליו, וחדא בשאין עודן עליו; שהכל הולך אחר מנהגו של עולם: יש דבר שהוא בכלל חבירו בעודן עליו, ויש דבר שאין בכללו אפילו בעודן עליו
- ^ ב'המוכר את הבית'
- ^ דלא תנן לה במתניתין; וכאבא שאול אשכחן לה בתוספתא
- ^ בריש פירקא [עג,א]
- ^ לאו משום דכולהו סבירא להו כי הדדי, דהאי לית ליה סברא דהאי: דלמר הא מילתא בטל לגבי דהך, ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך; ומיהו בחדא שיטה הולכין: שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו, חוץ מרבי מאיר לבדו, דסבירא ליה דכולהו מכורין, שהרי אמר 'כל תשמישי כרם'; ומשום הכי לא קאמר אביי 'אמרו דבר אחד'; ובכל מקום שאמר אביי 'אמרו דבר אחד' בגמרא כן צריך לפרש
- ^ כשאמר
- ^ ודאי יודע הוא שחמור זה שלו הוא; והכי הוה ליה למימר "מכור לי חמורך", דהא ליכא קמיה שני חמורים שיאמר "את זה מכור לי"
- ^ והלכך
- ^ כלומר: "חמור זה כמות שהוא"
- ^ "חמורך הוא" משמע לשון שאילה אמר לו: "אם חמורך הוא ותמכרהו לי"; הלכך לא מכר את כליו: דסבירא ליה לרבי יהודה דהמוכר את החמור סתם - לא מכר את כליו אפילו בעודן עליו
- ^ סתם
- ^ בנו של חמור קרוי 'סיח'
- ^ בגמרא מפרש מאי שנא פרה מחמור
- ^ מקום עמוק שלשה או גבוה שלשה, שרגיל לתת שם זבל בהמותיו
- ^ של מים מכונסין
- ^ דבורים
- ^ שובכו
- ^ שבאים לתוכו
- ^ דכל הני דקחשיב בטילי להני דקביעי; אבל מכר זבלו - לא מכר אשפתו, מכר מימיו - לא מכר בורו, וכן כולן; ומילתא דפשיטא היא ולא אצטריך למיתני
- ^ הך מכירה דחמור ופרה: דבחמור מכר סיח ובפרה לא מכר בנה
- ^ והלכך לא מכר את בנה: דסבירא ליה להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מחולקין הן, ואפשר לבן להיות בלא האם
- ^ לא ימכר סיח בכלל חמור
- ^ כל היכא דזבין חמור ופרה - פשיטא ליה לתנא דמתניתין דאין הבנים מכורין,והכא במאי עסקינן?
- ^ והלכך:
- ^ בדין הוא דלא מכר בנה כדין המוכר פרה סתם
- ^ דהאי דאמר ליה "מניקה" לאו לטפויי בנה קאתי אלא
- ^ דאי לא ליהוי לה חלב ליהוי מקח טעות הלכך מסתמא אין בנה מכור עד שיפרש
- ^ שאין צורך לחלבה
- ^ האי דאמר ליה "מניקה"
- ^ שיש לה ולד
- ^ ועם הולד מוכרה לו, וכמאן דפריש בהדיא "היא ובנה" דמי
- ^ בקריאה בנחת וברמיזה הולך למקום שהאדם חפץ, אבל זקן צריך מרדע
- ^ משום דמיירי לקמיה בסיח נקט לה:
- ^ פשטיה דקרא מיירי שכשנלחם סיחון במלך מואב הראשון, ויקח את כל ארצו מידו, נתנבא בלעם וחביריו שינצח סיחון למואב; ומיהו פרשה יתירה היא: דמה צריך ליכתב זה? אם להשמיענו דעמון ומואב טיהרו בסיחון - הרי כבר כתיב: 'והוא נלחם במלך מואב הראשון' ואין צריך יותר! הלכך לדרשה כתבה משה רבינו:
- ^ צדיקים, כדכתיב: [טוב ארך אפים,מגבור] ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לב), [ אמר אלקי ישראל לי דבר צור ישראל: מושל באדם] צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כג ג)
- ^ שמתבטל מריוח בשביל שעוסק במצוה או נתן צדקה ומחסר ממונו
- ^ המרובה לעתיד
- ^ שלא להשתכר בעבירה עכשיו
- ^ שיפסיד יותר לעתיד
- ^ לחשוב הפסד כנגד שכר
- ^ שמתפתה ביצרו ובדברי האפיקורסים, ואינו מושל ביצרו
- ^ הצדיקים
- ^ כדאמרינן בפירקין (לעיל דף עה.) כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו: חופתו של קטן מחופתו של חבירו הגדול ממנו
- ^ אילנות, כדכתיב (תהלים צב) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וכתיב והוא עומד בין ההדסים (זכריה א), ואמר רבי יוחנן (סנהדרין דף צג.) 'אין הדסים אלא הצדיקים, כדכתיב ויהי אומן את הדסה וכתיב (שיר ז) אמרתי אעלה בתמר וגו' ואמור רבנן (סנהדרין דף צג.) 'אני אמרתי אעלה בתמר' - ולא עלתה בידי אלא סנסן, ומנו? - חנניה מישאל ועזריה; 'תחת אחד השיחים' (בראשית כא) מתרגמינן 'תחות חד מן אילניא', וכתיב נמי 'וכל שיח השדה טרם' (שם ב) ומתרגמינן 'וכל אילני חקלא'
- ^ כְּעַיִּר שמהלך אחר תאוותו
- ^ בעלי במות - בעלי גסות, דאמר מר 'כל המגיס דעתו כו' בפרק קמא דעבודה זרה (דף יח: ע"ש): אמר ריש לקיש: כל המתלוצץ - נופל בגיהנם, שנאמר: זד יהיר לץ שמו וגו' [עשה בעברת זדון] (משלי כא כד); וכל המתייהר - נופל בגיהנם, שנאמר: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עושה בעברַת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר (צפניה א טו): יום עברה היום ההוא [יום צרה ומצוקה יום שאה ומשואה יום חשך ואפלה יום ענן וערפל]
- ^ ואכלה נמי האש גסי הרוח המגביהין דעתן, כבמות ארנון הללו
- ^ כלומר לית דין ולית דיין