ספר המידות השלם/הכל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הקדמה · הגאוה · הענוה · הבושת · העזות · האהבה · השנאה · הרחמים · האכזריות · הדאגה · השמחה · הבטחון · החרטה · הכעס · הרצון · הקנאה · הזריזות · העצלות
הנדיבות · הציקנות · הזכירה · השכחה · השתיקה · א. הליצנות · ב. השקר · ג. החניפות · ד. לשון הרע · האמת · התשובה · התורה · יראת שמים · סימנים
סדר השערים בספר "אורחות צדיקים" · מידע על מהדורה זו

הקדמה[עריכה]

"סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב יג). זה הפסוק אמרו שלמה המלך, והוא היה חכם מכל האדם, והיה מלך על התחתונים ועל העליונים (מגילה יא ב). ואחר שראה כל המעשים, וניסה כל הדברים, והודיע לעולם כמה חכמות, חתם כל דבריו ואמר: סוף של כל דבר הוא יראת השם. וכן התחיל במשלי (משלי א ז): "יראת יי ראשית דעת"; וסיים (משלי לא ל): "אשה יראת יי היא תתהלל". ואילו אדם אחר היה מזהיר אותנו על יראת שמים – לא היו דבריו מקובלים על העולם, כי העולם היו אומרים: עבור שאין לו עניין אחר, והוא פנוי – לכך מזהיר על יראת השם. אלא שלמה המלך שהיה עשיר מכל האדם, דכתיב (מלכים א י כז): "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים", והיה חכם מכל ומלך, כדכתיב (מלכים א ה יא): "ויחכם מכל האדם" – לו נאה לומר "הבל הבלים הכל הבל" (קהלת א ב), ואין לעסוק אלא ביראת שמים. וכן משה רבינו עליו השלום, אב כל החכמים והנביאים, כתב בתורה (דברים י יב): "ועתה ישראל, מה יי אלהיך שואל מעמך? כי אם ליראה את יי אלהיך". וכן דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיא י): "ראשית חכמה יראת יי".

[מעלת האדם][עריכה]

הקדמת הספר בדפוס הראשון בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ומפני שאנו רואים את האדם שהוא מבחר הברואים אשר ברא האל בעולם התחתון, כי הוא מתוקן בצלם אלהים ובצורתו, ונאה במלאכתו מכל הברואים, ויש בו הנשמה המתבוננת סוד העליונים והתחתונים – מכל זה ידענו שהוא עניין כל הכוונות מזה העולם; וכל מה שנברא בעולם הזה – הכל לצרכו. ועל זה ניתנה לאדם תורת אמת, להורותו הדרך הישרה. כי האדם הוא חביב מאוד לפני השם, כי אנו רואים שהמלאכים משתמשים בצרכי האדם הצדיק, כמו שידענו מאברהם אבינו, וכן יצחק; ויעקב אמר (בראשית מח טז): "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים", וכתיב (הושע יב ה): "וישר אל מלאך ויוכל". ודניאל אמר (ו כג): "אלהי שלח מלאכה, וסגר פם אריותא ולא חבלוני". ועוד מצינו שבא מלאך לעזרת הצדיקים, דכתיב (מלכים ב יט לה): "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך יי, ויך במחנה אשור", ורבים כאלה. וכבר ידענו כי יש אדם שיש לו יתרון הרבה על שאר בני אדם, עד שאדם אחד שווה מניין רב מבני אדם אחרים, אף על פי שהם בדמות אחת ויסוד אחד להם. אלא שנפשו של זה עלתה אל המעלות העליונות יותר מנפשו של זה, כי זה המשיל חכמתו על תאוותו; וזה הגרוע המשיל תאוותו על חכמתו, והולך כל ימיו במחשכים, וממשש כעיוור באפילה.

חמישה כוחות יש באדם:

  • האחד הוא כוח השמיעה,
  • השני הוא כוח הראות,
  • השלישי הוא כוח הריח,
  • הרביעי הוא כוח הטעם,
  • החמישי הוא כוח המשוש, שאדם מרגיש כשהוא ממשש בדבר.

חמישה כוחות הללו כולם מעשה האדם, ואין פעולה נעשית בלא אחד מחמשת הכוחות. והלב פועל על ידיהם, כי חמישה כוחות האלו מביאים ללב כל עניין, וכל מעשה ומחשבה נמשכת אחריהם. הלב יש בו דעות רבות, כגון הגאוה והענווה, הזיכרון והשכחה, היגון והשמחה, הבושת והעזות, וכאלו יש עוד רבות. וכל אלו הדעות מתחזקות מן חמשת הכוחות, כי הסומא לא יוכל להתגאות כאילו היה רואה.

לכן כל אדם הנלבב ישתדל בכל כוחו להגיע לתכלית הטובה. שאם הגיע אדם למעלה טובה, לעולם יחמוד לעלות אל מעלה שהיא למעלה ממנה, עד שיגיע לתכלית הטובה, בזה יגיע לעולם הגמול שהוא עולם הבא. וכבר נתאווה דוד להגיע לטוב העולם הבא באמרו (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ואומר (שם לו ט): "ירויון מדשן ביתך, ונחל עדניך תשקם". והמעלה הזאת לא תגיע אלא אל הראוי לה, כמו שאמר (תהלים טו): "מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך, הולך תמים ופעל צדק", ושאר הענין שנאמר שם.

[מידות הנפש][עריכה]

וכיון שהזכרנו יתרון מעלות האדם, ראוי לנו לבאר חשיבותו וגנותו, טובו ורעתו, עד שיהיה לפני המשכיל דרך הישר ויגיע לחצר המלך. כי יבחר נפשו בכל כוחו במידות הטובות, כיון שיש לו ברירה – יזרוק הפסולת ויקח הסולת.

כיצד? יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד, ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, כי אם מעט לכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר, ויש שהוא שפל רוח מאוד. ויש שהוא בעל תאווה, ולא תשבע נפשו מהלך בתאוותו, ויש שהוא טהור גוף ביותר ולא יתאווה אפילו לדברים מועטים שהגוף צריך. ויש בעל נפש רחבה, לא תשבע נפשו מכל ממון שבעולם, כמו שנאמר (קהלת ה ט): "אוהב כסף לא ישבע כסף". ויש קצר רוח שדי לו אפילו בדבר מועט, ולא ירדוף להשיג כל צרכיו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על יד, ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול, ויש שהוא מאבד ממונו בידים לדעתו. ועל דרכים האלו ושאר הדעות, כגון מהולל ואונן, צר עין ונדיב, אכזר ורחמן, רך לבב ואמיץ לב, וכל כיוצא בהן.

וכל הדעות [המידות] – יש מהן שהיו לאדם מתחילת בריאתו לפי טבע גופו, ויש מהן דעות שטבעו של אדם זה מכוון ועתיד לקבל אותם מהרה יותר משאר דעות. ויש שאינם לאדם בתחילת בריאתו אלא למד אותם מאחרים, או שפונה לבו מעצמו לפי מחשבה שעלתה בלבו, או ששמע שזאת הדעה טובה לו ובה ראוי לילך, והנהיג עצמו בה עד שנקבעה בלבו.

יש מידה שצריך להשתמש בה ברוב המקומות, ויש מידה שצריך להשתמש בה מעט. וזה דומה לעושה תבשיל, וצריך ירק ובשר ומים ומלח ופלפלין, וכל אלו המינים צריך ליקח מכל אחד כשיעור: מזה מעט ומזה הרבה. אם ימעט הבשר – יהיה רזה, אם ירבה מלח – לא יהיה נאכל מחמת מלחו. וכן כולם: אם ימעט במה שצריך הרבה, וירבה במה שצריך מעט – יהא המאכל מקולקל. אבל הבקי, אשר יקח מכל אחד משקל הראוי, אז יהא המאכל ערב ומתוק לאוכליו. וכענין הזה במדות: יש מידות שצריך ליקח מהן מרובה, כגון הענווה והבושת ודומיהן, ויש מידות שצריך ליקח מהן מעט, כגון הגאווה והעזות והאכזריות. לכן בהיות האדם שוקל בפלס המאזנים ליקח מכל מידה שיעורה, לא יפחת ולא יוסיף – בזה יגיע לתכלית הטובה.

תדע ותבין: מי שטבעו נוטה למידה רעה או שהורגל במידה רעה, ולא יתן אל לבו לשוב ממנה, אך תמיד מתגבר בה – זה מביא אותו שימאס ויגעל במידות טובות. וכמו שרוב הכאב והצער והייסורין הוא חולי הגוף, כן רוב מידות רעות הם חולי הנפש. וכמו שבחולי הגוף טועמים המר מתוק והמתוק מר, ויש מן החולים שמתאווה למאכל שאינו טוב לו ושונא מאכל הטוב, הכל לפי רב החולי, כך יש בני אדם שנפשותיהם חולות, ואוהבים הרעות ושונאים דרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהן מאוד לפי חוליָם. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו (ה כ): "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר". ועליהם נאמר (משלי ב יג): "העוזבים אורחות ישר, ללכת בדרכי חושך".

וכיצד ומה הוא תקנת חולי הנפש? ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך טובה. והמכירים בדעות רעות שלהם ואינם הולכים אצל חכם לרפא אותם, עליהם אמר שלמה (משלי א ז): "חכמה ומוסר אוילים בזו".

יש כמה בני אדם אשר תאוותם לתפש דרך הטוב, ואינם יודעים מה טוב להם, וחושבים בכל יום להשיג מעלה העליונה, ואינם משיגים כל ימיהם. וזה העניין מחמת שני דברים הוא:

  • האחד שאינו מכיר חסרונו, ואינו מבחין בדרכיו המגונים. והוא דומה לראובן המחפש לשמעון ואינו מכירו: אפילו יחפש אותו כל היום לא ימצאהו, כי כמה פעמים יבוא אצלו ולא יכירהו. כן האדם הזה: אף על פי שהוא חושב תמיד מה יעשה, ומחפש מעשה הטוב – לא ישיגו, כיון שאינו מכיר חסרונו.
  • ויש אדם שהוא יודע מידות הרעות שיש בו, וחושב לצאת מהם ולאחוז במידות טובות, וגם הוא לא ישיג כל ימיו דרך הישר, מחמת שמתעצל לחפש המידות הטובות כראוי. והוא דומה לראובן שמחפש שמעון ומכירו, ואף על פי כן אינו מוצאו מחמת שאינו מחפש אותו כראוי.

ועל זה נאמר: (משלי י כ) "כסף נבחר לשון צדיק". מי שנושה בחברו ובא לשלם לו כסף במשקל, אם אינו מכיר באמיתת המשקל וצדק המאזנים, או מכיר הכל אך שאינו בקי בבחינת הכסף – זה האיש קרוב להיות ניזק בעניין המשקל והכסף. כי לפעמים ימאן בכסף ויקח הסיגים, גם יקח פחות ממשקל הראוי לו, כי שמא יקח משקל הקל או ישים הכסף בכף הכבד שבמאזנים – מכל אלו יבוא לידי טעות. או אפילו אם הוא בקי בכסף ובמשקל, אם אינו מסתכל בו כראוי אפשר שיתערב בכספו סיגים. אבל אם הוא בקי בכל, במשקל ובכסף, ומסתכל בו כראוי – אז הוא משתלם כראוי כסף נקי ושלם במשקל. לכן דימה "לשון צדיק" ל"כסף נבחר", כי הצדיק צריך להכיר הטוב והרע וכל המידות, וצריך להסתכל ולהתבונן בהן כראוי, ולהיות טורח בגופו ובחכמתו לעזוב הטיפשות ולאחוז בתבונה, ולהסיר תערובות הסיגים ממנו, ואז תהיה נשמתו צרופה ומזוקקה לאלהים, כדכתיב (משלי כה ד): "הגו סיגים מכסף, ויצא לצרף כלי"; פירוש: כשיסירו הסיגים, אז יהיה הכלי צרוף.

ויש אדם המשנה במנהגיו ואינו קבוע: זמן אחד אוחז במנהג זה, וזמן אחד מסתלק מאותו מנהג ואוחז מנהג אחר, וככה יעשה לעולם. והוא דומה לאדם שחפץ ללכת אל עיר, ואינו יודע דרכו, ולא יכיר השבילים המוליכים אותו אליה. לכן הוא משתומם: פעם אחת ילך דרך אחת, ויחזור ויתעה בדרך אחרת, וכן בשלישית וכן ברביעית. ועל כיוצא בו אמר החכם (קהלת י טו): "עמל הכסילים תיגענו, אשר לא ידע ללכת אל עיר".

[יראת שמים ותיקון המידות][עריכה]

לכך יש לחמול על אנשים הטבועים בהבלי השווא, ללמדם צדק המשקל ויושר המאזנים, ולהודיעם בחינת הכסף, ולהורות להם דרכים הישרים; למען יברר האדם בתחילת הבחנתו מסילה אשר תביאהו למקום רענן ודשן אשר שם כל הטובה, והוא יראת שמים, אשר הוא סוף כל המעשים. והוא השאלה אשר השם יתברך שמו שואל מכל אדם, כדכתיב (דברים י יב): "מה יי אלהיך שאל מעמך, כי אם ליראה". ואין שום מעשה נחשב בלתי היראה הטהורה.

לכן יש להודיע לכל, כי כל איש הרוצה להביא נפשו לידי מידות הטובות – צריך לערב יראת שמים עם כל מידה ומידה. כי יראת השם היא קשר המחזקת כל המידות, ודומה לחוט שהכניסוהו לתוך חורי המרגליות, וקשרו קשרים בתחתיתו להחזיק כל המרגליות; אין ספק כי בהנתק הקשר – יפלו כל המרגליות. כך היראה היא המחזקת כל המידות, ואם תתיר קשר היראה – יבדלו ממך כל המידות טובות. וכשאין בידך מידות טובות – אין בידך תורה ומצוות, כי כל התורה תלויה בתיקון המידות. כי כל המידות טובות ורעות – החכם יכול לעשות הרעות לטובות, והכסיל יעשה מידות טובות לרעות.

ומי שהולך בחושך ואינו מתבונן בתיקון המידות, אפשר שיהא בו מידה המאבדת כל זכויותיו. כגון המתגאה במעשיו, ומתפאר ומייפה עצמו תמיד בגנות של חברו ומתכבד בקלונו. והאיש ההוא דומה למי שממלא חבית יין משובח, ויש בתחתית החבית נקב קטן – אין ספק שיאבד כל היין המשובח בנקב הקטן אם לא יסתום אותו. כך המתגאה הזה: אף על פי שהוא מלא תורה, יאבד הכל על ידי המידה הרעה הזאת אם לא יחוש לתקנה.

ומעטים הם בעולם המכירים האמת. יש שאין חכמים להכיר, וכמו שאין הקטוע שתי רגליו יכול לעלות בסולם – כך לא יעלה במדרגת החכמה מי שאין בו תבונה. יש שהוא חכם, ונטבע בתאוות העולם מנעוריו עד שיָשים כל חכמתו להשיג תאוותו ולעשות רצון יצרו הרע; כי הורגל מנעוריו במעשים הרעים עד שהם קבועים בנפשו, וקשה לו מאוד להמלט מפח יקוש העוונות. ויש שיש בו חכמה להכיר, וגם חפץ לילך בדרכים טובים, אך לא היה אצל החכמים לשמוע מהם החכמה והדרכים הישרים, ומתוך כך הולך במחשכים. ודומה למי שיש לו מטמון בביתו, ואינו יודע המטמון, ומוכר הבית לאחֵר.

התבונן כי האדם ברוב מדותיו – זו משונה מזו, וכל מידה ומידה טורפת דעת האדם, זו מושכתו לכאן וזו מושכתו לכאן, ויצר הרע מסייעו לכל מידה שיבחר הפחות שבה. והוא דומה לאדם שהולך במדבר, ופוגעים בו דובים ואריות ונמרים וזאבים והרבה משחיתים. האיש הזה צריך לפקח עיניו ולהלחם עם כל אחד ואחד, ואם יעלים עיניו רגע אחת – יטרפוהו המזיקים. כך האדם במידותיו הרעות, כגון התאווה, והגאווה, והשנאה, והכעס, וכיוצא בהן – מתגלגלות בלבו תמיד; ואם יתעלם ולא יתקנם – יעקר מלבו אור האמת וימש חושך. ועל זה נאמר (תהלים טז ח): "שוויתי יי לנגדי תמיד".

האדם בשעה שנולד הוא בגופו ובחכמתו חלש משאר כל הבריות. כי כל הבריות ביום הוולדם הם הולכים ואוכלים ומסייעים לעצמם, אבל האדם צריך טורח גדול בגופו, וגם כן צריך יותר תיקון לנשמתו לתקן החכמה ולהבין דרכים טובים. כי האדם בתחילתו בלא מלמד נוהג כבהמה, אך לבו דומה ללוח שהוא מוכן לכתוב עליו. אם הלוח הזה ביד טיפש – ישרטט עליו שרטוטי הבלים, עד שיתקלקל ולא יהיה בו תועלת עוד. אבל החכם יכתוב עליו סדר עניניו וצרכיו וחובותיו, ומתוך הלוח יכלכל ויפרנס בניו, ויגיע לתועלת גדולה. כך לב האדם: הכסילים יציירו בו ציורי הבל ושקר, ויכתבו עליו חקוקי הבל ואוון, וימלאו לבם מחשבות הבל וריק. והמשכילים יכתבו על לבם מכתב אלהים, שהוא יסוד התורה והמצוות וחכמת המידות, עד אשר יזהירו נפשותם כזוהר הרקיע. ולזה הייתה כוונת שלמה באומרו (משלי י ג): "קשרם על אצבעתיך, כתבם על לוח לבך".

עוד אמר שלמה (משלי כ יא): "גם במעלליו יתנכר נער, אם זך ואם ישר פעלו". זה הפסוק נאמר על הבחנת הנערים, כי מנעוריהם ניכר מידותיהם. כמו שתראה מקצת הנערים נראה בהם מידת בושת, ומקצתם העזות, ומקצתם נוטים אל התאווה, ומקצתם נוטים אל מעלות טובות. ודע כי כל מידות האדם אשר תראה בו בימי הבחרות והזקנות – הם היו בימי הילדות והשחרות; אך בזמן ההוא לא היה בו כוח להראותם ולהביאם לידי המעשה. והנערים אשר גדלה עליהם נבלות, אפשר שיוכל האדם להעתיקם אל הדרך הטובה, כי נוח לקבל להם, ואין בהם כוח וחכמה לצאת ולברוח מתחת יד המייסר, והם צריכים לסבול. אבל בימי הזקנה אינם נעתקים בקל ממה שהיו בהם בימי הבחרות. והם דומין לטס כסף שהיה טמון בקרקע, והעלה חלודה עבה באורך הטמנתו – צריך אותו הכסף מריקה אחר מריקה עד שישוב הכסף למראהו הנאה. כך האדם אשר הלך לפי דרכו ומנהגו, ונשקע בעמקי המידות הגרועות – צריך ללטש שכלו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, ולהרגיל בעבודה, עד שיהיו המידות טבועות וקשורות בלבו.

[ספר המידות][עריכה]

זה הספר נקרא "ספר המידות", והוא נכתב ונחתם בטבעת החכמה ללמד לאדם דעת, להיות הספר הזה בידי כל איש לכלי אומנות, לתקן מתוכו מידותיו ומעשיו. כי האומן אשר בידו כלי אומנותו – יוכל לעשות מלאכתו. אבל כשאין בידו כלי אומנותו – לא יוכל לעשות מאומה. לכן שמע מוסר, וקח כלי אומנותך בידך לתקן מידותיך. הלוא תראה: מי שיש לו הרבה מיני מטבעות, קטנות וגדולות, ואינו יודע ערכם ושוויים – לא ידע מה לקנות בכל אחת; עד שידע ערך של כל מטבע. וגם צריך לידע איזה מטבע פסל המלך, וגזר עליה שלא להוציאה. אחר שישקול כל מטבע ומטבע ויערכה, אז ידע ליקח בכל אחת צרכיו בערך שווה; ובמטבע שגזר המלך שלא להוציאה – יזהר שלא יוציאה אלא בעניין שלא יקנס. נמצא שזה האיש מגיע בכל מטבע ומטבע לטובה ולשמחה. אבל הטיפש אשר לא ישקול ולא יערך, ויוציא מה שפסל המלך – אין ספק שיגיע זה להזק גדול.

ואתה בני, קח המשל הזה הנמשל על רב מידות שבך, גדולות וקטנות, ותשקל כל מידה ומידה בפלס חכמתך. עד שתדע ערך כל מידה ומידה, ותדע המידות אשר פסל המלך הגדול להזהר בהם, שלא יראה בך ולא ימצא בך, אלא במקום שלא תקבל הזק ועונש. ובזה תגיע אל השלמות, ותהיה אומן וכלי אומנותך בידך.

עתה נרצה להודיע שורשי המידות וענפיהם, ותועלתם ונזקם. וכוונתינו להשיב טבעי האדם מעניין הסכלות אל אהבת המוסר, ושישתדלו הפתאים לדעת טבעי החכמים. ומהשם יתעלה זכרו נשאל עזר שיודיענו הדרכים הישרים ונתיבות הצדק, להורות שבטי ישורון עדת החסד.

שער הגאוה[עריכה]

השער הראשון: נדבר בו על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם ולהנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.


הגאווה היא המטבע אשר פסל הקדוש ברוך הוא, והיזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר (דברים ו יב): "השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, אשר הוציאך מארך מצרים". כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב (דברים יג יג-יח): "ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך..., ורם לבבך ושכחת את יי אלהיך..., ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את יי אלהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". ובמלך נאמר (דברים יז כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו". אם הזהירה תורה אפילו במלך – כל שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה.

[גאוות האדם בגופו][עריכה]

"שער הגאוה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

הגאווה מתחלקת לשני חלקים:

  • האחד גאוות האדם בגופו,
  • והחלק השני גאוות האדם במעלות החכמה ובמעשיו.

גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.

וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה:

בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקודקודו עד כף רגלו:

  • בראשו ובגרונו, כדכתיב (ישעיהו ג טז): "יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון".
  • בידיו וברגליו, דכתיב (תהלים לו יב): "אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים אל תנדני". ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו: כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו! ואז דקדקה יותר (עבודה זרה יח א).
  • בעיניים, כדכתיב (משלי ו יז): "עינים רמות".
  • באזניים: לא ישמע דברי העניים האומללים.
  • בריח אפו: בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה.

וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה, ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי. ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר (ויקרא כ כג): "ולא תלכו בחוקת הגוי"; וכתיב (ויקרא יח ג): "ובחוקותיהם לא תלכו"; ונאמר (דברים יב ל): "השמר לך פן תנקש אחריהם" – הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים. וכן הוא אומר (ויקרא כ כו): "ואבדיל אתכם מן העמים".

[תועבת השם][עריכה]

בעלי הגאווה הם מתעבים בעיני השם, שנאמר (משלי טז ה);: "תועבת יי כל גבה לב". והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו, אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפילו לא נתגאה על שום אדם, לא בדיבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה – נקרא "תועבה", שנאמר: "תועבת יי כל גבה לב" – אפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא "תועבה".

אמרו רבותינו: כל מי שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים; כתיב הכא (משלי טז ה): "תועבת יי כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז כו): "לא תביא תועבה אל ביתך". ויש אומרים: כאילו בא על עריות, דכתיב (ויקרא יח כז): "כי את כל התועבת האל עשו...". ויש אומרים: כאילו בנה במה (סוטה ד ב). ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח – מתמעט, שנאמר (איוב כד כד): "רומו מעט ואיננו". וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר (ישעיהו י לג): "ורמי הקומה גדועים". ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא ה): "גבה עינים ורחב לבב, אתו לא אוכל" (סוטה ה א). ואמרו: האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב ה): "גבר יהיר ולא ינוה" – אפילו בנווה שלו (בבא בתרא צח א).

[תוצאות][עריכה]

הגאוה מביאה לידי רדיפות כבוד, להשתרר על בני אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שביקש להתגדל, ולקח גדולה שלא ניתנה לו מן השמים. ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר בעזרת השם.

סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות – הרי זה שוכח השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים. כי כל כוונתו על עצמו, לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן, ויבוא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האישה המקשטת לפני האנשים – בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם; ובזה עונשה גדול מאוד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלוא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהן (עבודה זרה כ ב) – כל שכן שיש עונש גדול לאישה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה.

ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה. כי המתגאה – לבו רחב ומתאווה לכל דבר. ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים, ולבנות פלטרין גדולים, ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה – לעולם לדברים גבוהים יחמוד; ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גניבה וגזילה. כי המתגאה לבו חומד, ורחב כים להתעשר, ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו.

ועוד הגאווה גורמת שלא יהא סבלן לסבול על הבריות. ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן, כי ידוע הוא לכל.

[גאוות הגוף הטובה][עריכה]

וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה:

שמא יאמר האדם: "הואיל והגאווה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר" – עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, וקרועים ומלוכלכים; ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תארו משאר אנשים. וכל זה כדי שיתרחק מן הגאווה, עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זה נקרא "חוטא". הרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"; אמרו חכמים (תענית יא א): ומה זה שלא פרש עצמו אלא מן היין נקרא "חוטא", המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א): לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! על עניין זה וכיוצא בזה אמר שלמה (קהלת ז טז): "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם".

הדרך הישרה באדם: שיהא נקי בכל ענייניו, כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. כיצד? ילבש בגדים בינונים, ולא מלבושים עניים המבזים לובשם; אלא בגדים בינונים נאים ונקיים, העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו. ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו, ולא יהיו קרועים. ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח.

גם מאכלו יהא נקי. ולא יאכל מעדני מלך, אך מאכל בינוני ומשקה בינוני לפי השגת ידו. ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים, פן יעבור על "אל תשקצו את נפשתיכם" (ויקרא יא מג), אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו גם מיטתו יהיו נקיים, וכל ענייניו יהיו נקיים.

גם גופו יהא נקי ולא מזוהם. אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים, כאשר מצינו בהלל הזקן (ויקרא רבה לד ג), שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים, שמעמידים אותו בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" – על אחת כמה וכמה! ועוד, דכתיב (משלי טז ד): "כל פעל יי למענהו" (שבת נ ב). וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה, ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף על פי שאלו דברים נראים כמו גאווה, כיון שכוונתו לשם שמים – יש בו מצוה.

[גאוות האדם בחכמתו ובמעשיו הטובים][עריכה]

גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.

הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): "יהללך זר ולא פיך".

הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו. ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די. ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו. וזה אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.

והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו – אין מידה רעה כמותה ואין דוגמתה. והלוא אמרו חכמים (ירושלמי שביעית י ח): אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע רק אחת, יאמר להן שאינו יודע אלא אחת. כל שכן וכל שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחוזקה גדולה שאינו בו.

[תחבולותיו של היצר][עריכה]

ודע שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה, בגלוי ובסתר. וכל מעשה עבודת אלוהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד, בלתי רצון בני אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד. אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו יז י): "אני יי חוקר לב, בוחן כליות"; ואומר (דברים כט כח): "הנסתרת ליי אלהינו". לכן אם לא יזהר בחכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – הוא יורש גיהנם. כי היצר אורב לו, ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה, ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום, וזה נקרא "מלחמה גדולה". כמו שמצינו באחד מן החסידים, שפגע באנשים הבאים מן המלחמה ושללו שלל גדול. אמר להם: שבתם מהמלחמה הקטנה, ועדיין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו: מה היא המלחמה? אמר להן: היצר וחילותיו! כי כל אויב שיש לך, שתנצח אותו פעם אחת או שתים או שלוש – אז יניח אותך. אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה ניצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו (אבות ב ד): ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. כי כל ימיך יארוב לך אולי תעלים עיניך ממנו, ואם ינצחך בקל שבקלות – סוף ינצחך בחמור שבחמורות. ובעבור שהגאווה שורש להרבה מידות פחותות, וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם, וכל עניין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר, והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, ולכן צריך אתה להתחכם כנגדו.

תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו, וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות. ואף כי יודע האדם בוודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובד במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה.

אבל האדם שהוא זך במעשיו, ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר, אז יבוא היצר הרע ויערוך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו, ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצווה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר. וכך יאמר לו היצר: "כבר הגעת למעלת חכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם, לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך." ויביא לך ראיה מדברי רבותינו (אבות ג י): כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו. וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאווה. אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". וכך פירוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני אדם, ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואף על פי כן אוהבים אותו – זהו ראיה גדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו, וזרע לו אהבה בלבות בני אדם, ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שיש כמה בני אדם הנאהבים לבריות והקב"ה שונאם כשאינם מקיימים את המצוות, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.

אחר כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם, ומביא ראיה: "אולי יעשו גם הם כמוך?" וגם זה נמשך מן הגבהות: אף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו (סוכה כח א), לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם; וודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים. ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו "זה אני יודע" או "זה אני עושה", אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.

גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: "עתה הרואים אותך בני אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים. ויש רווח גדול בזה: מתוך שאתה חשוב בעיניהם – יקבלו מוסרך ותוכחתך." כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשוב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.

ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: "לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים, ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך: תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חכמה תתייחד, ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא. ולא תראה שום מידה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך. ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע, ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא שמים ולא אות, כגון תפילין ומזוזה וציצית. אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם, ותהיה מערב עמהם במאכל במשתה, ובחדווה וברוב השחוק." כל זה מענייני היצר ללכוד בני אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה.

אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר. ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו – אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול: אשר מהאל – הוא שלם, אבל אם מאחרים – אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה – אז מעשך שלם.

כל מה שסיפרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שהוא חייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה – בא היצר לשחת ולקלקל. ופתחנו פתח להודיע עניין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו. והחכם יבין, וימהר לסלקהו מתוכו, "וטהר ידים יוסיף אומץ" (איוב יז ט).

[הגאווה המשובחת][עריכה]

הגאווה במעלת החכמה משובחת שנאמר (ירמיהו ט כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי". ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר: "מודה אני לפניך, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות." וכמו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו." ועל זה נאמר (דברי הימים ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי יי". כי יהיה אדם יקר רוח וגבה לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם; אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה אך מסייעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.

והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם. ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים – הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג). ובכל מקום שיש מצוה – עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה: מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה? כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעז פניו נגדם בעבור מצוה אחת – יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין, ולפי זה יסדר מעשיו; כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא ומתן – ייכנע לפניהם ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה.

[תיקון הגאווה][עריכה]

ומי שיש בו מידת הגאווה – צריך להשתדל ולשוב ממנה. כי היא מגונה מאוד, וההיזק שלה רב ומצוי תמיד, והתועלת שיש בה מעט. לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד, כי הגאווה מביאה את האדם לשבר ושפלות, כמו שנאמר (משלי טז יח): "לפני שבר גאון"; ונאמר (שם כט כג): "גאוות אדם תשפילנו". וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו (שמות ה ב) "מי יי...", ולגלית הפלשתי שאמר (שמואל א יז י) "אני חרפתי את מערכות ישראל", ולסנחריב שאמר (ישעיהו לו כ) "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל יי את ירושלים מידי", ונבוכדנצר באמרו (דניאל ג טו) "ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי", והדומה להן אשר אמרו כדבריהם – ואחריתם היה בוז וקלון. ומי שהוא במידה זו – אינו ניצול מחטא ועוון, כמו שאמר החכם (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון".

וכיון שהגיע דברינו עד הנה לדבר על הגאווה, שמע דברי חכמים. חכם אחד אמר: מי הוא אשר לא תיפרד ממנו הדאגה? זה המבקש לעלות מעלה שהיא למעלה ממנה. ואמרו: מי שמחזיק עצמו בחזקת דעתן – מחזיקין אותו בני אדם לשוטה. ואמרו: סמוך לגאווה – מעללים רעים. ומי שיש בו מעללים רעים, תהיה עליו שנאת הבריות, והנפשות נוטות מעליו. ואמר חכם אחד: כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כך נעימות המידות אור הנפש. ואמר עוד: אין החשיבות בנפש שיהיה המלך מתגאה, כל שכן בני אדם אחרים זה אל זה. ואמר: שהיה מלך אחד יושב על כסא מלכותו, ולפניו היו כסאות זו למעלה מזו. ואמר להם המלך: איך ישבתם זה למעלה מזה בלא רשותי? והשיב העליון: גודל ייחוס משפחתי הושיבני ממעל לרעי. ואמר השני: עליתי על אשר תחתי מפני רוב חכמתי. וענה השלישי: שפלות נפשי ודכאות לבי הושיבני תחתיהם. והעלהו המלך וגידלו. ועל זה נאמר (משלי כה ז): "כי טוב אמר לך 'עלה הנה', מהשפילך לפני נדיב".

בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו: שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ורימה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ויחשוב: כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם, נשתכחו והיו כלא היו מעולם. ומה הועילה להם גאוותם?

גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות: הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד. אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה, אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית – בזה לא יעקור מלבו הגאות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו – אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי הסחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו. וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם היכו אותו או קיללו אותו – לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן רב עד שיעקור שורש הגאווה ממנו; ואז יחזור וילך בדרך האמצעי, וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל המידות הרעות: מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר, וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. ועניין זה הוא רפואה שלימה לכל מידות רעות. ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק בחלק המובחר שבה – ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו. ועל זה נאמר (תהלים נ כג): "ושם דרך, אראנו בישע אלהים".

שער הענוה[עריכה]

הענוה היא מידה טובה, והיא היפוך הגאווה. ומי שיש בו המידה הזאת, כבר השיב נפשו מכמה מיני רעות.

[שכרו של העניו][עריכה]

"שער הענוה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ומי שהגיע אל מעלה זאת הנכבדת – עושה מצוה ומקבל שכר לפי גודל ענוותנותו. כי הענווה שורש העבודה, ומעשה קטן של העניו מתקבל לפני השם ברוך הוא אלף ידות יותר ממעשה גדול של הגאווה. וכן אמרו רבותינו (מנחות קי א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים.

אבל מעשה של הגאווה אינו מתקבל לפני השם ברוך הוא, כי היא תועבת נפשו, שנאמר (משלי טז ה): "תועבת יי כל גבה לב". ובעבור זה צועק ואינו נענה, שנאמר (ישעיהו א טו): "גם כי תרבו תפילה, אינני שמע"; ועושים מצוות וטורפים אותם בפניו, שנאמר (שם א יב): "מי בקש זאת מידכם רמס חצרי", ונאמר (ירמיהו ז כא): "עלותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר".

אבל במידת הענווה והשפלות מגיע לכל טוב, כי "לענוים יתן חן" (משלי ג לד). וכיון שיש לו חן בעיני הקדוש ברוך הוא, צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיהו סה כד): "טרם יקראו ואני אענה". ועושה מצוות ומקבלים אותם בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלוהים את מעשיך"; ולא עוד אלא שמתאווה להם, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים".

[מה היא הענווה?][עריכה]

ומה היא הענווה? היא הכנעה ושפלות הנפש, וחושב עצמו כאין. והאדם חייב בה בכל עת ובכל זמן, להיות נבזה בעיניו, ושפל רוח ורך לבב ורוח נשברה.

שורש הענוה: שיחשוב בעצמו בעוד שהוא שלֵו ושקט, בריא ועשיר, אשר הבורא ברוך הוא היטיב עמו טובה, ושהוא אינו ראוי לה. ושיחשוב גדולת האל ורוממות תפארתו, ויחשוב: מה אני? הלוא אני בריה שפלה מאוד, ואני בעולם השפל והכלה. ויחשוב: כל מעשים טובים שאוכל לעשות אינם כי אם טיפה מן הים נגד מה שאני חייב לעשות. ויעשה כל מעשיו לכבוד שמים: ולא להחניף לשום אדם, ולא לשום הנאה, אך יעשה הכל לשמו הגדול – זה שורש הענווה. אבל הנכנע לפני הבורא ברוך הוא כשיחלה גופו או אחד מאיבריו, או בעת שמתים בניו ואוהביו, או בעת ירידתו מעושרו וגדולתו, או כשיזקין – באמת לעולם הענווה והשפלות מקובל לפני השם ברוך הוא, אך לא הגיע בזה לעיקר הענווה. וחייב להתנהג בענווה במשא ובמתן עם בני אדם בענייני הממון, לפנים משורת הדין עם כל אדם. וכל הנהגתו עם העולם הכל יהא בשפלות ובנחת.

ועיקר הענווה: שייכנע לאותם שהן תחתיו, כגון לעבדיו ולבני ביתו, ולאותם עניים שהם מתפרנסים ונהנים ממנו, והוא אינו צריך להם ואינו ירא מהם. הנכנע לאלמנות ולגרים וסובל טורחם ומשאם, והשומע חרפתו ואינו משיב מחמת גודל ענוותנותו – זו היא ענווה ישרה מאוד.

[סוגים של ענווה][עריכה]

יש עוד ענווה טובה מאוד, כגון מי שנכנע לפני רבו ולפני חכמים ולפני צדיקים ההולכים בדרכי ישרים, וחושב בלבו: אלו הם עבדי השם ברוך הוא, משרתיו ואוהביו; ובעבור זה ישפיל עצמו לפניהם ומכבדם. גם זה ענווה טובה, שיחשוב: אכנע לפני חכמים, כדי שיקרבוני וילמדוני ויוכיחוני, ויוליכוני בדרכי השם ברוך הוא.

ויש עוד ענווה טובה מאוד, שייכנע לפני תלמידיו ויפרש להם כל סתום, לגדול לפי גודלו ולקטן לפי קטנו. ויפרש, ויחזור ויפרש בסבר פנים יפות עד שיבינו, ולא יאמר: איך אשיב עליו עד שיבין, הלוא לבו קשה כאבן? ויסדר העניין בנחת כמה פעמים. וכבר ידעת שכרו של רבי פרידא, שחזר לתלמיד אחד ארבע מאות פעמים (ערובין נד ב).

ויש עוד ענווה גדולה: ללמד לפני הקטנים, ולדרוש מהם מה שנעלם ממנו, ולא יאמר: איך אלמד לפני זה ואיך אדרוש ממנו, הלוא הוא קטן ממני. ועל זה נאמר: "מכל מלמדי השכלתי" (תהלים קיט צט). ועוד אמרו רבותינו: מאוד מאוד הוי שפל רוח בפני כל אדם (אבות ד ד) – לא בפני הגדולים לבד צריך להיות שפל רוח, אלא אף לפני הקטנים. וההולך בדרך זה יזכה את הרבים, כי הוא נושא חן בעיני כל רואיו, וכל מעשיו וסדרי ענייניו מקובל להם, ותמיד הם משבחים אותו, ומתוך כך הם חומדים לעשות כמוהו, וכל אדם יברך את בנו שיהיה כמו פלוני, ובזה הוא מקדש השם ברוך הוא. אבל המתגאה הוא מחלל השם ברוך הוא ומחטיא את הרבים, והוא דומה לנבלה שהיא מושלכת בשוק, וכל עובר ושב מניח ידו על חוטמו עד שיעבור: כך המתגאה הוא מגנה את התורה ולומדיה, ומרחיק בני אדם מן התורה, כי אומרים: מה תועלת יש בתורה אחרי אשר לומדיה רעים?! ומתוך כך פורשים הן מן התורה.

[הענווה ניכרת באדם בששה דברים][עריכה]

הענוה ניכרת באדם בששה דברים:

  • הראשון: בחוזק כעסו של אדם. כגון שבזהו אדם מאוד בדברים או במעשה, ויש לו להינקם ממנו, ומושל ברוחו ומוחל לו בעבור הבורא ברוך הוא – זה סימן ענווה. ולפעמים אסור למחול, כגון תלמיד חכם שבזהו ברבים, עד שיפייסהו.
  • השני: כשיבוא הפסד גדול, או שימותו בניו וקרוביו, ומצדיק דין הבורא ברוך הוא עליו ומקבל מאהבה, כמו שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן" – וזה יורה מאוד על הענווה.
  • השלישי: אם ישמע שהעולם משבחים אותו על חכמתו ועל מעשיו הטובים, לא ישמח בלבו על זה, אלא יחשוב שמעשיו הטובים הם מועטים נגד מה שהוא חייב לעשות, ואינם אלא כטיפה מהים. וכל שכן אם יאמרו עליו מעשים טובים שלא עשה, שלא ישמח אלא יצטער בלבו על שיצא לו שם בדבר שאין בו.
    • ואם אחד סיפר עליו מעשים רעים: אם אמת הדבר, לא יחפש לעוות האמת לנקות עצמו, כמו שאמר יהודה "צדקה ממני" (בראשית לח כו); ואל ישתדל להכחיש אותו האיש שסיפר עליו, ואל ישנאהו על שגילה הדבר, אך ייכנע לבורא ברוך הוא אשר גילה מעט מהרבה לייסרו ולהוכיחו כדי שישוב אליו.
    • ואם מה שספר עליו הוא שקר, אל יכלים המספר ולא יכעס עליו. כי כבר היה אחד מן החכמים שסיפרו עליו רע, וכשנודע הדבר לחסיד, שלח לאותו שסיפר עליו דורון, וכתב לו: אתה שלחת לי דורון מזכויותיך, ואני גמלתי לך בדורון זה ששלחתי לך. כי ליום הדין מראים מצוות להרבה בני אדם שלא עשו אותן מצוות, ויאמרו: הלוא לא עשינו זה! וישיבו להם: אותם שספרו עליכם רע – הם עשו אלו מצוות, ונוטלים אותם מהם ונותנים לכם.
    • וכן לרשעים מראים עבירות שלא עשו, וכשיאמרו: הלוא לא עשינו! ישיבו להם: אלו העבירות עשו אותם שסיפרתם עליהם לשון הרע, ונטלו מהם ונתווספו עליכם.
    • וזהו שנאמר (תהלים עט יב): "והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם, חרפתם אשר חרפוך יי" – כי כל המחרף הצדיק, כאילו מחרף השם ברוך הוא, כי אויבי ישראל הם נקראים "אויבי השם" בכמה מקומות. ועל זה הוזהרנו בתורה (דברים כד ט): "זכור את אשר עשה יי אלהיך למרים". לפיכך מי שסובל בזיונו ושותק, ניכר שהוא עניו. וכן מצינו בהלל הנשיא (שבת פח ב) באחד שבזהו, שאמר לו "אל ירבה כמותך בישראל!" – ולא הקפיד (שבת לא ב).
    • ויש במדרש: אין עניו אלא השומע חרפתו ואינו משיב, דכתיב (במדבר יב א): "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב (שם יב ג): "והאיש משה עניו מאוד". ועליהם נאמר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
  • הרביעי: אם הבורא ברוך הוא מיטיב לו בעושר ובבנים, ונותן לו חכמה יתרה ותבונה וכבוד – יוסיף ענוה ושפלות לפני הבורא ברוך הוא, ויכבד בני אדם וייטיב להם יותר מבתחילה. כמו באברהם, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "המכסה אני מאברהם" (בראשית יח יז), אמר "ואנכי עפר ואפר" (שם יח כד).
    • רוב חכמה ורוב ממון הכפול בעולם הזה יהיה מחמת אחד משלושה דברים: האחד לטובה מאת הקדוש ברוך הוא, השני לניסיון, והשלישי לנקמה. סימן הטובה: אם העשיר הזה לא יעשה היזק לשום אדם בממונו, או החכם לא יתחכם להרע לשום אדם בחכמתו; אך זה בחכמתו וזה בעושרו מוסיפים עבודת הקדוש ברוך הוא לפי עניינם – אז באמת החכמה או העושר לטובה הם מאת הקדוש ברוך הוא.
    • וסימן הניסיון הוא, שהיה בעל הממון טרוד על שמירת ממונו, וירא שמא יפסיד ממונו, ואינו נהנה לפי הממון לשלוט בו ולאכול ממנו, וגם אינו מרע לאדם בעושרו, וגם לא יתגאה, אך טורח תמיד לקבץ הון ודואג בשמירתו, וגם אינו עושה נדבה ואינם מרחם על העניים, לא מאכיל ולא מלביש. וכן החכם: אם משים רוב חכמתו על עולם הזה לתקן צרכיו, ואינו מתחכם לא לרעה ולא לטובה – אלו וודאי לניסיון הם.
    • וסימן הנקמה: שיהיה בעל הממון מזיק לאחרים בממונו, ומתגאה בו, ואינו עושה בו צדקה, וטרוד בו להתענג, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו כב יג): "ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן"; ואומר (שם ה יב): "והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם"; ולא ישלם ממנו חוק הקדוש ברוך הוא – על זה נאמר (קהלת ה יב): "עושר שמור לבעליו לרעתו". וכן אם החכם יערים לעשות רעות ולא יעשה טוב, כמו שנאמר (ירמיהו ד כב): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו" – אז חכמתו לו למכשול.
    • לכן המשכיל יעשה בממונו ובחכמתו הטוב לפי רוב ממונו וחכמתו. ויוסיף הכנעה ושפלות, ולא יגבה לבו. ולעולם ידאג שמא העושר הזה הוא שכרו, והוא מאותם שנאמר עליהם (דברים ז י): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". וגם ידאג החכם, שמא הוא מאותם שנאמר עליהם (ירמיהו ד כב): "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו". וכל אדם חייב להתחכם ולהתבונן, להגיע בחכמתו למעשים טובים, עד שאין כוח בחכמתו להשיג יותר.
  • החמישי: כשמוכיח את עצמו במה שעשה רעה לאדם במעשים או בדברים, ואינו צריך לאותו אדם לשום דבר, ואינו מקווה לקבל טובה ממנו; וילך מעצמו בלתי הפצרת אחרים ומבקש ממנו מחילה, ומכניע עצמו מלפניו, ומתקן את שעיוות, ומדבר לו תחנונים – גם זה סימן לענווה.
  • הששי: שינהג בענווה בדברים רכים, כמו שנאמר (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה". ובקול נמוך, כי זה מדבר השפלות, כמו שנאמר (ישעיהו כט ד): "ושפלת מארץ תדברי, ומעפר תשח אמרתך". ולא יתעסק בנוי המלבושים ותכשיטים, כמו שנאמר (איוב כב כט): "ושח עינים יושיע". ולא יתעסק בתענוגים, כעניין שנאמר (משלי יג כה): "צדיק אוכל לשובע נפשו".

כל אלו הם סימני הענווה.

[יתרונות הענווה][עריכה]

הענווה היא סולם לעלות לדרכי הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים כה ט): "ידרך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו". וממנו יגיע להשיג יראת השם ברוך הוא, שנאמר (משלי כב ד): "עקב ענוה יראת יי". השכינה שורה על הענווים, שנאמר (ישעיהו נז טו): "אשכון ואת דכא ושפל רוח". הקדוש ברוך הוא היטה שכינתו על הר סיני וירד למטה, והניח כל ההרים הגבוהים. וכתיב (שם כו יט): "הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורות טלך" – מי שנעשה שכן לעפר בחייו בעולם הזה, יחיה לעולם הבא. וכתיב (תהלים קלח ו): "כי רם יי ושפל יראה". ומי שמשים לבו כבשר, תפילתו נשמעת (סוטה ה א), דכתיב (ישעיהו סו כג): יבוא כל בשר להשתחוות לפני, אמר יי"; וכתיב (תהלים סה ג): "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו".

אמר רבי יהושע בן לוי: כמה גדולים נמוכי רוח לפני הקדוש ברוך הוא. שבזמן שבית המקדש קיים, אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו; מנחה – שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם, שנאמר (תהלים נא יט): "זבחי אלהים רוח נשברה". ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת, שנאמר (שם): "לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה" (סוטה ה ב).

[הענפים הטובים של הענווה][עריכה]

הרבה ענפים טובים צומחים משורש הענווה:

  • העניו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום. ובענווה ישקיט כעס של אדם הכועס עליו, כמו שנאמר (משלי טו א): "מענה רך ישיב חמה". והשלום הוא מידה טובה מאוד.
  • העניו יש לו חן, שנאמר (משלי ג לד): "ולענוים יתן חן".
  • העניו תפילתו מקובלת לפני הקדוש ברוך הוא, כי הוא מעביר על מידותיו. ובגלל זה נתקבלה תפילתו של רבי עקיבא כשאמר "אבינו מלכנו" (תענית כה ב).
  • העניו זוכה להתחכם, כי ייכנע לפני חכמים ומתאבק בעפר רגליהם, ונאמר (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם". העניו מרחמים עליו מן השמים, שנאמר (שם כח יג): "ומודה ועוזב ירוחם".
  • העניו בורח מן הגדולה ומן הכבוד, ובזה תלוי הצניעות, שנאמר (מיכה ו ח): "והצנע לכת עם אלהיך".
  • העניו שמח בחלקו שחלק לו הקדוש ברוך הוא, הן רב הן מעט, שנאמר (תהלים לז טז): "טוב מעט לצדיק". ובזה תשקוט לבו מטרדת העולם הזה, ומתוך כך לבו פנוי לתור בחכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא.
  • העניו ידין כל אדם לכף זכות. משל כי שאלו אחד מן החסידים: במה היית זוכה להיות אדון לבני דורך? השיב: מפני שכל אדם שראיתי, החזקתי יותר טוב ממני. אם היה חכם יותר ממני, אמרתי: גם הוא ירא אלהים יותר ממני, מפני רוב חכמתו. ואם היה קטן בחכמה ממני, אמרתי: הוא שוגג ואני מזיד. ואם הייתי זקן ממנו, אמרתי: עוונותיו מועטים מעוונותי. ואם היה כמוני בחכמה ובימים, אמרתי: לבו טוב לאלהים יותר מלבי; לפי שאני יודע העבירות שעשיתי, ואיני יודע העבירות שעשה הוא. ואם היה עשיר ממני, אמרתי שהוא עושה צדקות יותר ממני. ומאלו הטעמים הייתי מכבד בני אדם, והייתי נכנע לפניהם.
  • מומי העניו נשכחים, מחמת שהעולם רוצים בכבודו, וגם עוזריו רבים. משל: אמרו עליו על אחד מן המלכים, שהיו שוכבים בלילה אנשים הרבה, וקם הוא בעצמו ותיקן הנר שלא יכבה. אמרו לו: למה לא צוותנו? אמר להם: מלך קמתי ומלך שבתי. ואמרו: כל מעלה מתקנאים בו, חוץ מן הענווה. ואמרו: מי שהוא נבזה בעיני עצמו, גדול בעיני אחרים.

[ענווה רעה][עריכה]

אך מה שצריך להרחיק במידה זאת: שלא יהא עניו ונכנע לפני הרשעים. ועל זה אמר הכתוב (משלי כה כו): "מעין נרפש ומקור משחת, צדיק מט לפני רשע". ואם יש יכולת בידו, יקוֹם מן הרשעים לכבוד השם, ויחזק תוכחתו נגדם, ויעמוד עליהם כארי נוהם להציל הנגזל מיד הגוזל. ויורה בני אדם עבודת הקדוש ברוך הוא, ויוכיחם בכל כוחו כפי חכמתו: בתחילה בנחת, ואם לא יועיל יכלימם. ויצווה על הטוב ויזהיר מן הרע, בפיו ובלשונו כפי חכמתו. וימהר לקחת דיני אלהים ממי שחייב בהם, ולא ייכנע ולא יושפל בזה.

יש ענווה שהיא רעה כמו הגאווה, כעניין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת, שיקובלו כזביהם ושקריהם, כמו שנאמר (זכריה יג ד): "ולא ילבשו אדרת שער למען כחש". לכך אותם ההולכים בענווה בעניין המלבושים, ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים למען יאמינו להם ויסמכו על דבריהם, ויחניפו למי שאין להחניף, ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים, ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות – אלו הם מחללים השם ברוך הוא יותר מכל האדם, וגורמים שאין העולם מאמינים לטובים; והם נחשדים מבני אדם, שיאמרו: שמא אלו הם כאלו. והמכיר בהם חייב לפרסם ולהודיע לכל, כאשר אמרו רבותינו (יומא פו ב): מפרסמים את החנפים.

לכן הקיצה, ואל תתעלם לרפות הגבהות והרמאות ממך. ואל תמנע בעבור שתראה הרבה מבני גילך עושים כן, שאינם מסירים הגבהות והרמאות, ואומרים למוכיחים: "מי האיש שאין לו גאווה? ומי האיש שיכול להיזהר היות ישר במשא ומתן, ושלא לרמות בני אדם, ולעשות כל מעשיו בהכשר? הלוא יש כמה בני אדם טובים וגדולים ממני העושים כך וכך! על כן עשה כמותם, ומה שיהיה להם בעולם הבא יהיה גם לי." המחשבים כך הוא שטות שאין דוגמתו. משל: כי מי שעיניו כואבים, ויש לו כחול שהוא מומחה לרפואת העין, וכבר נודע לכל אמיתת הרפואה. אין זה חוכמה לומר: "לא אעשה שום רפואה, ואם אהיה עיוור מה בכך? כמה עיוורים בעולם, ומה שיהיה להם יהיה גם לי." – הלוא זה לעג ושטות לפני כל. לכן עיין על נפשך, והשתדל בכל כוחך, ואל תיתן עיניך במי שלמטה ממך במעלת החכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא, כי בזה תקצר בעבודה ובחכמה. אך תיתן עיניך ולבך במי שהוא למעלה ממך, והשתדל לרדוף אחריו ולהשיגו כפי יכולתך במעלת החכמה ובעבודת הקדוש ברוך הוא. ועל זה נאמר (הושע ו ג): "ונדעה נרדפה לדעת את יי, כשחר נכון מצאו, ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ".

שער הבושת[עריכה]

הבושה. אמרו חכמים: השכל הוא הבושה, והבושה הוא השכל. כי על אדם וחוה נאמר (בראשית ב כה): "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ולא יתבששו" – ולא היו יודעים הצניעות ולהבחין בין טוב ובין רע. ולאחר שאכלו מעץ הדעת נאמר (שם ג ז): "ותפקחנה עיני שניהם". וכן כל בעלי חיים זולתי האדם – אין להם בושה, הואיל ואין להם חכמה. וכל חכם לב יודע מעלת השכל והחכמה, כי בה יגיע אל אמיתת הדברים, וגם בה יגיע אל יחוד בוראו ברוך הוא לעבודתו, ובה יכול להידמות למלאכים. וכיון שמעלת החוכמה גדולה כל כך, צריכה שתהא חברתה הדומה לה, שהיא מידת הבושה, קרובה לה. וראיה: שלא ראית ביישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה. ועל כן ראוי לכל אדם להשתדל ולהתנהג במידה החשובה הזאת, להתחכם לה עד שתהא קבועה בנפשו. ויגביר אותה על כל טבעיו, ותהיה בעיניו חשובה משאר מידותיו, כי בה יגיע אל רוב המעלות, וימנע מעבירות ומכל מידות מגונות.

[הבושה לפני הקדוש ברוך הוא][עריכה]

"שער הבושת" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות. כי אדם עובר כמה עבירות בסתר, מה שיתבייש לפני בני אדם. וכן אמרו חכמים (ברכות כח ב): בשעת פטירת בן זכאי, אמרו לו תלמידיו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון, שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר: הלוואי! תדע, שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר: לא יראני האדם. וכל זה מפני שירא שיבוא לידי בושה. וישוב מן העבירות מחמת שיתבייש מבני אדם, כי מתוך שלא לשמה – בא לשמה (פסחים נ ב).

אבל המעלה העליונה ממידת הבושה הוא שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, כעניין שנאמר (עזרא ט ו): "אלוהי בושתי ונכלמתי להרים אלוהי פני אליך". ואם תחשוב: איך אתבייש ממי שאיני רואהו בעיני? באמת אתה צריך לדעת, אף על פי שהקדוש ברוך הוא נעלם מעיני כל חי, הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם ברוך הוא, ובזכרו תמיד הקדוש ברוך הוא, שרואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו.

משל, אחד מן החכמים אמר: אם נזהרת כל ימיך שלא חטאת, אל תחזיק טובה לעצמך; כי תחילת עזיבת העבירות – מחמת שמתבייש מבני אדם. לכן צריך האדם להיזהר מאוד בזה, להעלות על לבו בעוזבו העבירות, שלא יעזבם מפני הבושה של בני אדם. כי היצר ממשיך לבו לעניין זה: אם תעשה כך, יכלימוך בני אדם. לכן צריך האדם לעשות ראשון לכל ראשונים, שידע את יוצרו ויכיר כוחו, ויתן את לבו למי יעבוד ומי הוא ירא, למצוות מי יעשה ומי הזהירו; כמו שאמר דוד לשלמה בנו (דברי הימים א כח ט): "דע את אלוהי אביך ועבדהו". ובזה העניין יגיע שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא בלבד.

דבר ידוע וברור, אשר כל העולם עושים עניינים רבים בסתר, וכן מדברים בדברים רבים בסתר וחושבים מחשבות רבות, ואין חוששין כלל רק שלא יודעו העניינים. ואם היו כל מעשיהם שעשו מנעוריהם, וכל הדברים שדברו, וכל המחשבות שחשבו גלויים וידועים לכל אדם – היו מתביישים בושה גדולה מאוד. כל שכן וכל שכן שצריך להתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, המשקיף אל הלבבות, ורואה המחשבות, ויודע כל המעשים והדברים והמחשבות שעשה האדם כל ימיו, ואין לפניו שכחה – שצריך להתבייש לפניו ולהיכלם.

[ארבע מדריגות בבושה][עריכה]

ארבע מדרגות בבושה:

  • האחד: המתבייש לעשות עבירות בגלוי, ועושה עבירות בסתר – הרי זה גונב דעת עליון, שמתבייש לפני העולם ולא לפני השם ברוך הוא. ורעתו רבה מאוד.
  • השני: שמתבייש לפני העולם, וגם בסתר ימנע מן העבירות, כי ירא שמא יוודע לבני אדם, ויתבייש לפניהם. על זה אמרו (פסחים נ ב): מתוך שלא לשמה בא לשמה.
  • השלישי אם יחשוב: "איך אעשה בסתר הרעה הזאת, אשר אתבייש לפני העבד יותר מלפני האדון, ואגנוב הדעת העליונה?!" – ומתוך כך ימנע מן העבירה, מעלה טובה היא זאת.
  • הרביעי אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם ברוך הוא לבד – אין מעלה למעלה ממעלה הזאת.

אמרו חכמים (ברכות יב ב): כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו כל עונותיו. ועוד אמרו (אבות ה כ): בושת פנים לגן עדן. ואמרו חכמים: הבושה והאמונה מחוברות זו למעלה מזו, כי הביישן מחזיק באמונה עם כל אדם, ומי שאינו נאמן – אין לו בושת. אמר החכם: כשאינך מתבייש, תעשה כל רצונך.

[המבייש את חברו][עריכה]

ירגיל אדם עצמו שלא יעשה דבר שחברו מתבייש לומר לו. כגון אדם שיש לו סתר, ונכנס אצלו חברו, ומתבייש לומר לו לצאת. או אם יתאכסן בבית חברו, והוא מצטער, ומתבייש לומר לו לצאת. או שיקרא כתבים של חברו, וחברו מתבייש לומר לו שלא יקרא. וכל כיוצא בזה. ידקדק מאוד בדבר, שלא יכביד עצמו בשום דבר, ושלא ישאל שום דבר ממנו במתנה, אם להשאיל כליו אם מעותיו, במקום שיודע שאינו עושה ברצון ומתבייש להשיב פניו ריקם. ומי שיש לו מידת הבושה, קשה לו שחברו מתבייש ממנו. ועל זה אמר החכם: אל תאהב אדם, אלא מי שמראה עצמו שאינו יכול לעמוד בלתי עזרתך, ואף על פי שאתה צריך לעזרתו יותר ממה שצריך לעזרתך. ואם תחטא לו – הוא ימחל לך, ויראה עצמו כאילו הוא החוטא; וישאל ממך דברים שאינו צריך, כדי שלא תתבייש לשאול ממנו. והרוצה להרגיל עצמו בבושה ישב תמיד לפני מי שמתבייש ממנו. ואל יחלל הדר פניו לשאול מבני אדם, כי כיון שתחלל הדר פניך – אי אתה מוצא מי שמחדשהו לך.

יש מבייש את חברו ולא בשביל שהוא שונא לו, אלא בשביל לסלק בושתו. כגון שהוא עושה דבר בושת, והוא אומר: מה עשיתי? והלוא פלוני ופלוני עשו כמוני! ובזה הוא מקל בושתו ממנו. ויש בזה רעות גדולות:

  • האחד שהוא מבייש אחרים בשביל הנאתו.
  • והשני שהוא מתקשה בזה לשוב, כי יחשוב: מה עשיתי? הלוא פלוני ופלוני עשו כך!
  • והשלישי שהוא מחטיא את הרבים, כי מתוך כך יהיה אותו החטא קל בעיניו, כיון שהסיר הבושה מאותו חטא.

ואם הוא אומר שקר על אחרים כדי להקל בושתו – אז עונשו גדול מאוד, שהוא נותן דופי בכשרים. ועוד הרבה רעות תלויות בזה.

[המתבייש במקום מצוה][עריכה]

יש מתבייש אם ימנע מן העבירות. כגון שנהגו אנשי עירו בעבירות ידועות, כגון להסתכל בנשים וכיוצא בזה משאר עבירות, ומביישים את הנמנע מזה, ומתלוצצים ממי שאינו הולך בדרכיהם. בזה צריך להתחזק לסבול הבושת, וצריך למנוע מן העבירות אף אם יביישוהו בעבור מניעתו.

וכן יש מתבייש אם מקיים מצוות שלא נהגו העולם לקיימם. והמקיים מצוות שלא נהגו העולם, עם כל זה צריך לסבול ולקיים המצוות ההם; ואין להניח שום מצווה בעבור הבושה, כי צריך להתבייש לפני הבורא יתברך שציווה על המצוות. כי זה דבר ברור שעבד המלך לא יעזוב מצוות המלך, גם אם יסבול בושת גדול מן העולם המשחקים עליו בעשותו מה שציווהו אדוניו. ומי שאינו סובל הבושה במקום המצוה, ומתבייש לעשות המצוה, ועוזב דרך הטוב בעבור הבושה – זו הבושה רעה מאוד.

וכן אם יתבייש להודות על האמת – גם זה חולי רע מאוד. וכן אם יתבייש להוכיח בני אדם ולצוות להם על הטוב. וכן אם ישב לפני רבו ומתבייש לשאול מה שאינו יודע, הן קטן הן גדול – זה מגונה מאוד. ועל זה אמר הכתוב (משלי ל לב): "אם נבלת בהתנשא, ואם זמות יד לפה". ואמרו החכמים (אבות ב ה): לא הביישן למד. אלא הדרך הישר הוא שלא יתבייש לשאול מה שאינו יודע, הן קטן הן גדול. הלוא תראה דוד מלך ישראל, שאמר (תהלים קיט מו): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש".

חסיד נקרא על שם הבושת, כי "חסיד" לשון "לבן" הוא, כי תרגומא של "חסידא" הוא "חוורתא" (ויקרא יא יט). וכן "ולא עתה פניו יחוָרו" (ישעיהו כט כב). תרגום של "חרפה" הוא "חסודא". וכל זה למה? כי החסיד צריך לסבול בושת כדי לקיים את התורה, וצריך להעביר מעל פניו הבושת במקום מצווה; ואז נקרא "חסיד", ובזה יגיע לנבואה, כדכתיב (תהלים פט כ): "אז דברת בחזון לחסידיך". ויגיע בבושתו לידי יראת שמים, כדכתיב (שמות כ יז): "ובעבור תהיה יראתו על פניכם, לבלתי תחטאו" – איזהו יראה שהיא נכרת על הפנים? הוי אומר: זו הבושה (נדרים כ א).

[אזהרות][עריכה]

ויזהר מאוד שלא לבייש שום אדם, כי אמרו חכמים (בבא מציעא נט א): המלבין את פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. אבק הרציחה היא הלבנת פנים, כי אזל סומקא ואתי חורא (שם נח ב), ודומה לרציחה. וכן אמרו חכמים עוד (ברכות מג ב): צער ההלבנה מר ממות, על כן יפיל אדם את עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. ולמדו מתמר: אף על פי שהוציאוה להישרף – לא רצתה להלבין פני יהודה.

ואפילו במקום תוכחה אמרה תורה (ויקרא יט יז): "ולא תשא עליו חטא". כיצד? תוכיח מתחילה בסתר ובנחת. אבל אם תוכיחהו מתחילה ברבים ותביישנו – אז תקבל עליו חטא (ערכין טז ב). מכל שכן המבייש חברו שלא במקום תוכחה. וחורבן ירושלים נתגלגל על ידי בושת דבר קמצא (גיטין נח ב). לכן צריך האדם ליזהר מאוד, שלא יעשה דבר אשר יגיע מזה לשום אדם בעולם בושת.

גם בדברי תורה, אם ישא ויתן עם חברו ושמע שחברו טעה, לא יאמר לו "טעית" או "אינך מבין" או כיוצא בה, שלא יתבייש. אך יעשה עצמו כאילו לא הבין שטעה. וכן לא יכנה שם לחברו, שלא יתבייש. אלא אם יחפוץ לדבר על מי שיש לו כינוי, גם שלא בפניו, יאמר "פלוני ממקום פלוני" או "בנו של פלוני", או יאמר סימנים עד שיהא ניכר זולת הכינוי. ולא יאמר אדם ברבים או ביחידי "פלוני רצה ליתן לי בתו, ואני לא רציתי אותה" – כי בזה הוא נותן כבוד לעצמו ובושת לחברו. וכן ידקדק בכל עניין שלא יגיע בושת לחברו מתוך דבריו.

[כללים][עריכה]

לעולם יהיה אדם מן הנעלבין ואינן עולבין, ומן השומעין את חרפתם ואינם משיבים. ועליהם נאמר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב) – מידה כנגד מידה: יען אשר שמע חרפתו ונהפכו פניו לירקון, יבהיקם הקדוש ברוך הוא יותר מאור השמש, כעניין שנאמר (ישעיהו ס א): "וכבוד יי עליך זרח".

ממידת הבושה יגיע לענווה, כי ייכנע לבני אדם מחמת בושתו. ויגיע למידת הצניעות, כי הבישן יתבייש לעשות מעשיו בגלוי. אמרו חכמים: הבנים הכשרים הבושת נראה על פניהם, כי מי שהוא ביישן הוא סימן שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב (יבמות עט א). אמרו חכמים: הבושת נודעת בעת הכעס. ואמרו: טוב שנאת הביישן מאהבת הכסיל.

צריך אדם להתבייש מכל אדם, ולשום על פניו מסווה הבושה, כמו שאתה ידעת בעניין שאול בהיחבאו, כמו שנאמר (שמואל א י כב): "הנה הוא נחבא אל הכלים". והאל בחרו למלכותו, כמו שנאמר (שם פסוק כד): "הראיתם אשר בחר בו יי". אמרו חכמים: המידה הזאת היא ממעללי הנפש היקרה, והיא לעומת השלמת הגוף. ומי שמתבייש – תגדל מעלתו. ויותר תבחין ותתבונן.

שער העזות[עריכה]

העזות היא מידה גרועה ברוב פעולותיה, והיא היפוך ממידת הבושה. כי הביישן מעביר על מידותיו, וחומל וסולח ומוחל. אבל מי שהוא עז פנים לא יתבייש מפני איש, אך עומד בעזות עם כל אדם. ועושה כל מעשה רע ולא יתבייש, אך מתחזק ברעתו ומתקשה בעבירה. ועל זה נאמר (ירמיהו ה ג): "חזקו פניהם מסלע"; ונאמר (יחזקאל ב ד): "והבנים קשי פנים וחזקי לב". וכל המעלות הטובות הנאמרות על הבושה הן הפך בעזות. וכאשר מתגבר האדם במידה הזאת – נבזה הוא מאוד בעיני אדם, ואפילו הוא חכם.

[תוצאות רעות][עריכה]

"שער העזות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

והרבה רעות נגררות אחר העזות, שהוא מעז פנים עם בני אדם – לא ימלט מן המחלוקת ושנאה וקנאה. ומי שהוא מעזי פנים הוא מכחיש ייחוסו (יבמות עט א). והוא לא ישא פני גדול, ופני זקן לא יחן, וכל עברות שבתורה הם קלות בעיניו לעבור עליהם, הכל לפי רב העזות שבו. ועליו נאמר (אבות ה כ): "עז פנים לגיהנום".

העז נקרא "רשע", שנאמר (משלי כא כט): "העז איש רשע בפניו". והרשעים מגונים ומאוסים לפני השם יתברך, ושם הרשעים מגונה, כדכתיב (שם י ז): "ושם רשעים ירקב". על הבושת נאמר (תהלים כה ט): "וילמד ענוים דרכו"; ועל העז הרשע נאמר (שם קמו ט): "ודרך רשעים יעות".

מי שיש בו מידת העזות, עושה עבירות חבילות חבילות וחושב עצמו צדיק. ועל דרך זה אנו מתוודים: אין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך יי אלהינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. וזו היא מידה רעה חולה, מי שהוא רשע ויאמר "לא חטאתי", ועל זה הקדוש ברוך הוא שופט ואינו מרחם עליו, כדכתיב (ירמיהו ב לה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי"; וכתיב (משלי כח יג): "ומודה ועוזב ירוחם". וזה הדרך העז הוא רחוק מאוד מדרכי התשובה. ועל הזונה נאמר (שם ז יג): "העזה פניה ותאמר לו".

המידה הזאת היא רעה מאוד, כי מביאה את האדם לבייש את חברו ואת העניים, כעניין שנאמר (משלי יח כג): "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות". וכל שכן אם מבייש את רבותיו ומעז פניו נגדם, ומקשה ערפו נגד מוכיחיו מרוב עזותו – אז המידה הזאת מוציאתו מן העולם. וראוי להרחיקה מנפשו.

[העזות המשובחת][עריכה]

אך המידה הזאת משובחת מאוד בעזות התורה והעבודה: להעז פניו נגד הרשעים, ולהקשות עורף כנגדם, שלא לשמוע לעצתם, ושלא להודות על שקריהם ותועבותיהם, ושלא להחניף להם. וצריך להעז פניו אף בקיום המצוות, אף אם ישחקו בו בני אדם. וצריך להעז פניו נגד רבותיו לשאול מה שאינו יודע, ולא יתבייש בזה (אבות ג ה). וצריך להעז פניו להוכיח בני אדם, לגלות להם חטאתיהם.

וצריך האדם להחזיק על המידה הזאת: להכניע במקום הגנאי, ולהתגבר עליה כפי כוחו. כי קשה מאוד להימלט מן המידה הרעה הזאת, אם לא שישים חוזק כוחו ועוצם גבורתו, לנצחו ולהעבירו מפניו במקום החטא, ולהעמידו בקרבו ועל פניו במקום אשר מקבל שכר על קשיות ערפו.

שער האהבה[עריכה]

האהבה כוללת מעשים רבים יותר מכל המידות. ובעת שיָשים האדם אהבתו לרעה – אין מידה רעה בכל המידות כמוה. וכשיָשים האדם אהבתו לטובה, היא למעלה מכל המידות, כדכתיב (דברים ו ה): "ואהבת את יי אלהיך" – ואין מעלה בעבודת הבורא יותר ממי שעובד מאהבה.

[סוגים שונים של אהבה][עריכה]

"שער האהבה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ועתה שמע איך האהבה מקלקלת המעשים, בעת שיגביר אהבתו על חכמתו. כי כמה מיני אהבות זו משונה מזו:

  • האהבה האחת: האדם אוהב את בניו. ומרוב האהבה אינו מיסרם ומדריכם לדרך טובה, ומניחם ללכת בשרירות לבם הרע, ומזה יבוא היזק גדול.
  • האהבה השניה: אהבת ממון. ומרוב תשוקתו אל הממון – לא יהיה משא ומתן שלו באמונה, וחומד ועושק וגוזל כדי להרבות הון. ומרוב חמדת העושר יקפוץ ידו מן הצדקה, ויהיה צר עין.
  • האהבה השלישית: אהבת נשים. ואם תהיה לו אשה רעה בעלת גאווה, היא תסיר מלבו כל המצוות, והיא תמשכהו אחריה. ומרוב האהבה אינו מעז פניו נגדה ושומע לעצתה, והיא תביאהו לידי מעללים רעים. וגם מרוב אהבתו בנשים יסתכל בהן תדיר, ויבוא לידי ניאוף.
  • האהבה הרביעית היא אהבת קרוביו: אביו ואמו, אחיו ואחיותיו ושאר קרוביו, ורעיו וחבריו. ומתוך אהבתם יסייע להם במחלוקתם, ולא ידקדק אם הם פשעו בבעלי המחלוקת; אך לעולם יעזור ומגן ומכסה עליהן, ואף אם פרצו פרצות רבות יגן עליהם. וגם שומע לעצתם, ואף אם העצה ההיא אינה טובה – לא יסור מדבריהם. וגם ירצה להעלותם למעלות שאינן ראויות להן, כגון לעשותם מושלים ופרנסי הדור, ולהיות רודים בעם, ואפילו אם הם רשעים – לא יחוש בזה. והנה האהבה מעוורת עיניו ומחרשת אוזניו, ויש בזה קלקול גדול, כי הם יטעו את העולם להבליהם.
  • האהבה החמישית היא אהבת אורך ימים. ומרוב שהוא אוהב את החיות – לא יעמוד בניסיון.
  • האהבה השישית היא אהבת הכבוד. והאוהב את הכבוד לא יהיו מעשיו לשם שמים, כי בכל המצוות שיעשה, או יתן צדקה או עוסק בתורה או בשאר מצוות – תהיה מחשבתו וכוונתו אחר השבח והכבוד, וחפץ שיתנו לו כבוד וגדולה. וזה הפסד גדול במעשה העבודה, ואפילו מי שיש בו תורה ומעשים טובים – הכבוד מוציאו מן העולם. כל שכן מי שאין בו תורה ומעשים טובים, ורודף אחר הכבוד, שכמה מעשיו מגונים.
  • ועוד יש אהבה שביעית, שהיא רעה על כל האהבות, והיא אהבת תענוגים ותפנוקים: כגון אכילה ושתייה, ושאר הנאות כגון זנות וטיולים. ואין צריך להאריך בזה העניין, כי האוהב יין ומשתכר, ואוכל תמיד מעדנים, והולך לבית המשתה תדיר – הוא ישכח בוראו, כדכתיב (דברים כא טו-טז): "ואכלת ושבעת; השמרו לכם פן יפתה לבבכם, וסרתם ועבדתם..."; וכתיב (שם לב טו): "וישמן ישורון ויבעט".

[דרכי האהבה הנכונות][עריכה]

הרוצה להימלט מפח יקוש כל האהבות האלה, צריך חכמה גדולה ואומץ רב פן ילכד בשחיתותם. כי כל האהבות האלה מקיפות את לב האדם, ואם ידחה אהבה אחת או שתים מקרבו – עדיין האהבות הנשארות ירדפוהו מאור אל חושך. על כן יש ללמדך, שתהיה זהיר וזריז להשתמש בכל האהבות האלה, לדעת בהם דרכי השם ברוך הוא, כעניין שנאמר (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו".

אהבת בניו תהיה על דרך זה: שיחשוב להדריך בניו בדרכי המשפט, וללמדם מעשה עבודת השם ברוך הוא, ולצוות אחריו לעבוד את השם ברוך הוא, כעניין שנאמר (ישעיהו לח יט): "אב לבנים יודיע אל אמיתך"; וכתיב (דברים ד ט): "והודעתם לבניך ולבני בניך". וכמו שנאמר באברהם (בראשית יח יט): "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו".

ואהבת הממון תהיה על דרך זה: יאהב ממונו למען אשר לא יחמוד ממון אחרים, ולא יצטרך לגנוב ולגזול; ולא יצטרך לקבל צדקה, אך משלו יפרנס אחרים, וילביש עניים ויאכילם, ויחזיק בממונו לומדי תורה יראי השם. וגם מחמת עושרו יפנה עצמו מעסקי העולם הזה, ויקבע עתים לתורה ולקיים המצוות, הואיל ויש ספק בידו. ולא יבטח ברוב חילו להתגאות, אך יקנה בממונו הכלה חיי העולם הבא שאינו כלה, ועל זה הדרך יאהב ממונו.

ואהבת נשים תהיה על דרך זה: שיחשוב שהיא מצילתו מן החטא ומרחקתו מן הניאוף, ובה מקיים מצות פרייה ורבייה, והיא מגדלת את בניו. והיא עובדת לו כל ימיה, ומכינה לו מאכליו ושאר צרכי הבית. ומתוך כך יהיה פנוי ללמוד תורה ולעסוק במצוות, והיא עוזרת לו לעבודת הבורא יתברך.

ואהבת אביו ואמו תהיה על דרך זה: שיחשוב שגידלוהו, וטרחו בו ללמדו דרכי השם יתברך, והורוהו וחנכוהו לתורה ולמצוות. ובהם יקיים מצוות הבורא יתברך, כדכתיב (שמות כ יב): "כבד את אביך ואת אמך". ואחיו ואחיותיו ושאר קרוביו יאהב על דרך זה: שהם עוסקים בו להביאו למעלות טובות, והם מסייעים אותו לעבודת הבורא יתברך. והוא יעסוק בהם ללמדם ולהוכיחם, ולא ישא להם פנים, ובזה יש לו שכר והיא מידה גדולה, כדכתיב (תהלים טו ג): "וחרפה לא נשא על קרובו". והרבה תועלת יש לו לאדם בקרוביו, כדרך שמצינו בלוט, אשר הצילו אברהם ונלחם עבורו; וגם בסדום ניצל בזכות אברהם.

[ואהבת לרעך כמוך][עריכה]

ויאהב רעיו ושאר כל ישראל אהבה שלימה, לקיים מה שנאמר (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך". וזהו כלל גדול בתורה: דעלך סני – לחברך לא תעבד (שבת לא א). וגדול מזה (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ירושלמי נדרים ט ו).

ויש תועלת גדולה למי שנוהג בחיבה וברעות עם בני אדם; תועלת האחת בעולם הזה, ושנייה לעולם הבא:

  • תועלת העולם הזה: כי מי שמתנהג באהבה עם כל אדם יעזרוהו הכל: אם ייפול ירבו עוזריו וסומכיו, ואם יעמוד אדם נגדו לריב עמו – רבים יעמדו אצלו להצילו. ואם ידברו עליו רעה – רבים ישתיקו המדברים את הרעה ומכלימים אותם.. ואם תבוא עליו צרה, הכל מצטערים עליו ונותנים לו יד. ואם יבוא לידי דוחק ועוני, רבים ירחמוהו בנתינת מתנותיהם.
  • תועלת העולם הבא: מחמת שהוא נאהב לכל – אז דבריו נשמעים, ויהיה יכולת בידו להוכיח בני אדם שייטיבו מעשיהם. וגם מתוך האהבה יעמוד בשלום עם הכל, ומתוך כך הוא שקט ושלֵו, ופנוי ללמוד תורה ולעשות מעשים טובים. וגם מתוך האהבה יעזרוהו, ויעשו מלאכתו ויגנו בעדו, וימצא הרווחה יתירה לעבוד הבורא יתברך עבודה שלימה. ומחמת האהבה הוא נושא חן בעיני כל רואיו, ומעשיו הטובים יהיו מקובלים לכל, וכל אחד יחמוד לעשות כמעשהו.

ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם? אשכילך ואורך: הדרך הוא שיעזור בנפשו ובממונו לכל אדם כפי יכולתו. העזר בנפשו הוא שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם. העזר בממונו הוא, שיַלווה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני יַלווה בשעת דוחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כוחו, ולקצת העתים ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא ותרן בשלו. אם יהיה לו עסק עם בני אדם, יהיה כל משא ומתן שלו באמונה, ואל יקפיד בדבר מועט על חברו. לעולם יהיה חפץ שחברו ייהנה ממנו, ואל ישתדל הוא ליהנות מחברו. ולעולם יהיו דבריו בנחת עם בני אדם: אם ביישהו אדם – אל יביישהו, ואם הטעהו אדם – אל יטעהו. יסבול עול צווארו עול העולם, והוא אל יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם שום אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזֵק האהבה. וישא ויתן עם חברו בטובתו, וינחם כל אדם מעצבו ומדאגתו. אם גילה לו אדם סוד – אל יגלהו, אף אם יכעיסהו. ולא ידבר על שום אדם רע, ולא ישמע שידברו רעות על אדם. ולעולם ישתדל למצוא זכות על בני אדם במקום שאפשר להיות, ויותר יזהר בזה, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו. ולא יתגאה על שום אדם, אך ייכנע תחת כל אדם. ובכל מעשיו יכוון לשם שמים.

וצריך מאוד להיזהר מחברת בני אדם שאינם מהוגנים, כדי שלא ילמד ממעשיהם, ולהתרחק ממושב לצים. ואמר החכם לבנו: שמע בני! כי יעלה בלבבך להתחבר עם בני אדם – התחבר עם חכם, כדכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם"; ונאמר (שם ט ט): "תן לחכם ויחכם עוד". שאם תחכם – יפארך ולא יחלוק על חכמתך, ואז תדע שתוכל לסמוך על חכמתך. אם תכבדהו – יכבדך; תהדרהו – יהדרך; ואם תצטרך לעזרתו – יעזרך; ומה שתאמר יצדיקך; אם תכעס – יסבלך; ותלמד ממעשיו הטובים. והתחבר עם כל אדם שתלמד ממנו דברים אשר יביאוך לעבודת הבורא יתברך.

ואמרו חכמים: כשתרצה לחבור עם איזה אדם – הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו – התחבר לו; ואם לאו – עזוב אותו. ואל תתחבר אלא למי שיכיר את ערך עצמו, ומי שאינו מכיר את ערך עצמו – אין טוב בחברתו. קנה לך חבר המוכיח אותך בעשותך שלא כהוגן, והמלמדך לעשות הטוב, ואל תקוץ בתוכחתו; והעוזר אותך בנפשו ובממונו, והעוזר קנה ולא תמכור, וזהו חברך הנאמן. אבל חבר המחניף והמיישר לך טעותך ושגגתך, והמנחם אותך על מעשיך הרעים – הסתלק מעליו, ומנע רגלך מנתיבתו. וכן חבר שייקח ממך צרכו, ויזיקך היזק גדול עבור הנאה מועטת – מהר וסור מעליו. ואל תתחבר למסכימים על העוולה, שנאמר (ישעיהו ח יב): "לא תאמרון קשר, לכל אשר יאמר העם הזה קשר".

ואסור להתחבר עם רשע בעסקי העולם, שנאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיהו, פרץ יי את מעשיך". ואפילו לדבר מצוה אסור להתחבר לרשע, שנאמר (משלי ג לא): "אל תקנא באיש חמס, ואל תבחר בכל דרכיו". ואמרו חכמים באבות דרבי נתן (ט ד): תתרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע אפילו לדבר מצוה. ורבו דרכי המות הנמצאים בחברת הרשעים.

ואם ידקדק אדם על עצמו, ויהיו דבריו יהיו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם, נעלב ואינו עולב, ומכבד אפילו אותם המקילים בו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה בארוחת עמי הארץ וישיבתם, ולא יראה נראה תמיד אלא עוסק בתורה, ועטוף בציצית ומוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסים אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו - הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר (ישעיהו מט ג): "ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".

[אהבות אחרות][עריכה]

ואהבת אורך ימים תהיה על דרך זה: שיאהב ימי חייו לא עבור שיאכל וישתה ויהנה בימי הבלו, אך יחשוב: מלאכת התורה והמצוות מרובה, ואם הייתי חי כפליים וכפלי כפליים – לא הייתי יכול להשלים חוק התורה ולהשיג מעלות התורה, אשר בהם יתרצה עבד אל אדוניו. ועל דרך זה יאהב ימי חייו, כי בהם יקנה עבודת הבורא ברוך הוא ויראתו הטהורה ואהבתו, ויקנה צידה בעולם הזה אשר יביא אותו לעולם הבא. ויקנה בעולם ובימים הכלים – עולם הקיים, תענוג אשר לא יפסק לעולם ולעולמי עולמים. ותמיד יירא מן המות, כי שמא עדיין לא הגיע לתכלית השלמות אשר בכוחו להגיע, ובכל יום ויום יוסיף אהבה ויראה למקום. אבל חיים שאין בהם יראת השם – אין זה נקרא "חיים", ויקוץ וימאס בחיים שהם נגד הבורא יתברך, כעניין שנאמר ברבקה (בראשית כז מו): "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם יקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ, למה לי חיים". ולכך במקום שיש חילול השם לא יחוש על חייו, ותמיד יהא לבו נכון למסור עצמו על קידוש השם בכל המצוות, הן בקלות והן בחמורות.

ואהבת הכבוד היא רעה מאוד, לכן יתרחק מן הכבוד בכל יכולתו. ואם אדם מתרחק משני דברים, והם כבוד והנאת אחרים – אז הוא קרוב לכל המעלות הטובות. כי הכבוד מקלקל כל המעשים, כי בכל המעשים שיעשה יחשוב להתכבד. ואפילו לא יחוש על הכבוד, אם הוא רודף ליהנות מאחרים – אז כל מעשיו מקולקלים, כי תמיד יַטֶנו לבו אחר הבצע. לכן יתן אל לבו להתרחק מן הכבוד, וגם מליהנות מאחרים.

  • ולפעמים יש מצווה ברדיפת כבוד, כמו אם הוא איש צדיק וחכם, והעולם מזלזלים בו ומצחקים עליו עבור מעשיו הטובים, ומתוך כך דבריו בזויים ואינם נשמעים. ואם היה בו כוח לכוף בני אדם שיכבדוהו וישמעו תוכחותיו ודבריו – בזה יש לרדוף אחר הכבוד כדי להוכיח בני אדם. כגון אם ביזוהו ברבים – אין לו למחול עד שיפייסוהו. אבל רוב פעמים יסתלק מן הכבוד ויברח ממנו. הלוא אמרו חכמים (אבות ד כא): הקנאה ותאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. ולא ילמד ולא יעשה שום מעשה טוב כדי שיתכבד; אך יעשה מעשה הטוב לשם הבורא יתברך, וסוף הכבוד לבוא.

אהבת תענוגים, כגון אכילה ושתייה ושינה: דע שצריך האדם שיכוון מעשיו כולם כדי לידע את השם ברוך הוא, ויהיה שבתו וקומו ודיבורו – הכל לעומת זה הדבר. כיצד? כשיישא ויתן, או יעשה שום מעשה או מלאכה, לא יהיה בלבו זכרון ממון לבד; אלא יעשה דברים אלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך בהם, מאכילה ושתייה וישיבת בית ונשיאת אשה. וכשיאכל וישתה ויבעל, לא ישים אל לבו דברים הללו כדי ליהנות, עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחך, ויבעל כדי ליהנות; אלא שישים אל לבו שיאכל כדי להברות גופו ואיבריו. לפיכך לא יאכל כל שהחך מתאווה כמו הכלב והחמור, אלא יאכל דברים המועילים לגוף, אם מרים אם מתוקים. ולא יאכל דברים הרעים לגוף, אף על פי שהם מתוקים לחיך. בזה המנהג ינהיג עצמו, וישים אל לבו שיהיה שלם וחזק, כדי שתהא נפשו ישרה לדעת את השם יתברך. כי אי אפשר שיבין ויתחכם בתורה ובמצוות, והוא חולה או אחד מאיבריו כואב לו. לפיכך אין טוב להתענות תמיד, פן ייחלש כוחו ויתמעט שכלו. לכן צריך לתקן כל ענייניו לעבודת הבורא יתברך: אם ימלא כרסו – אז יכבד בגופו; ואם ימעט מזונו – אז ייחלש.

  • וזה טוב לך, אשר תמעיט במיני הלפתן, ותסמוך על לפתן אחד בעוד שתוכל, ויהיה די לך ממנו מעט כפי מה שתוכל. והתכוון בו להגיע הלחם אל בטנך, ולא להתענג. והרגל נפשך קצת העתים מבלי לפתן, כדי להנהיג טבעך עד שיקל עליך בעת הימנעו. ואם תוכל תעזוב הלפתן, אשר יש בו יגיעה וטורח. ושים אכילתך ביום קלה מאכילתך בלילה. ותתנהג לאכול פעמים ביום, כדי שתהא תנועת איבריך קלה ביום, ומתוך כך יקלו עליך ענייני תורתך. ותתנהג לשתות מים, אלא אם כן תהיה כוונתך בשתיית היין לתועלת גופך או להעביר הדאגה. והיזהר מאוד מהרבות ממנו, כי הוא משכר ומרחיק לתורה. וזה הכלל יהיה לעולם בידך: אל ימלא אדם כל תאוותו מאכילה ושתייה, אך יאכל וישתה להעמיד גופו על בוריו, וימשוך ידיו מן המותר. ואל יאהב האדם את העולם כדי שיאכל וישתה ויהנה ממנו. וכן אמר אחד מן החכמים: אוכל למען אחיה. ואמר הכסיל: אחיה למען אוכל. ועל זה נאמר (משלי יג כה): "צדיק אכל לשבע נפשו, ובטן רשעים תחסר".

וכן הנושא אשה יחשוב לשם שמים, שיקיים פרייה ורבייה, ויהיה לו זרע עובדי השם יתברך ויראי שמים. או יחשוב שימלא תאוותו ויכלה יצרו באשתו, כדי שלא יתאווה לנשים אחרות. או כדי לפקוד את אשתו כשהוא יודע שהיא מתאווה לו, כדי שלא תתאווה לאנשים אחרים. או יכוון להברות גופו, שיציאת הזרע ממנו היא בריאות הגוף. אבל המרבה לשמש יותר מדי – יבואו עליו חולאים רבים.

והמהלך בדרך זה, כל ימיו כולו הוא עובד השם ברוך הוא. ואפילו בשעה שנושא ונותן, ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו בלבד, עד שיהא גופו שלם לעבוד את השם ברוך הוא. ואפילו בשעה שישן, אם ישן בשביל שתנוח נפשו עליו, וינוח גופו שלא יחלה, כי לא יוכל לעבוד את השם ברוך הוא והוא חולה, ונמצא שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. על עניין זה צוו חכמים ואמרו (אבות ב יב): כל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו (משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחתיך".

[אהבת השם][עריכה]

יעזוב אדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא, כדכתיב (דברים ו ה): "ואהבת את יי אלהיך". ואהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדריגות כל אנשי העבודה, וכל המידות הן כמו סולם למעלת האהבה. והיא נדבת הנפשות מאנשי החסידים והנביאים והפרושים, וסופן אין למעלה הימנה. והרבה פעמים מקדים הספר יראת האלהים על אהבתו, כמו שנאמר (דברים י יב): "ועתה ישראל, מה יי אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יי אלהיך ולאהבה אותו". ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה, והקרובה שבמדריגות אל מדריגת אהבת האלהים. ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו ופחדו מהאלהים. ועל כן הקדימה היראה לאהבה.

ומה היא האהבה? היא אהבת הנפש ונטותה מעצמה אל הבורא יתברך, כדי שתדבק באורו העליון. הנפש הזאת היא מקור הדעת, והיא טהורה וזכה; והבורא קושרה בגוף אשר חשקו רב, לנסות אם היא תלך בדרכי השם. ומפני שהאדם מלובש בגוף, הנברא ברוח בהמות – אין כוח בנשמה הנבראת מאלהים לחשוב אחר בוראה, כי מעורבת היא בתאוות הגוף. וכל ימי קטנות האדם – אינו מבקש ואינו שואל אלא תאוותיו ותענוגיו. כי מרוב תאוות הגוף, אכילה ושתייה ועידוני העולם הזה, שהוא עולם שווא ושקר, וחושב לאסף הון רב – אין כח בהנשמה לחשוב אחר הבורא יתברך, כי היא מלובשת בהבלי שווא. ואחרי שתרגיש הנפש במה שיש לה תועלת לעצמה בלתי שיתוף הגוף, אז היא תתאווה לבקש מנוחה ממידות הגוף, כאשר יתאווה החולה לרופא. וכשתתרפא הנפש מתחלואיה, אז יהיה לה אור בעצמה וכוח בנפשה.

וכיצד היא האהבה? שיאהב את השם אהבה גדולה ויתרה רבה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת השם יתברך. והנפש הלוא מלאה אהבה, ואותה אהבה קשורה בשמחה, ואותה השמחה מברחת מעל לבבו נעימות הגוף ותענוג העולם. ואותה שמחה עזה ומתגברת על לבבו, וכל הנאות שבעולם הם כאין כנגד תגבורת תוקף שמחת אהבת השם יתברך, וכל שעשועי ילדיו כלא היו כנגד שעשוע הלב האוהב את השם בכל לבו. וכל הרהור שלו איך לעשות רצון הבורא יתברך, ולזכות את הרבים, ולעשות קידוש השם, ולמסור עצמו באהבת השם. וזה יראת השם: שלא תעבור על מה שכתוב בתורה, האהבה כגון פנחס שמסר עצמו באהבת השם; ואברהם אבינו שאמר (בראשית יד כב-כג): "הרימותי ידי אל יי אל עליון, קונה שמים וארץ, אם מחוט ועד שרוך נעל"; ואלישע שלא רצה לקחת מנעמן (מלכים ב ה טו-טז). ואל יבטל מדברי תורה בשביל תענוגי ושעשועי ילדיו, וחיבת ראיית נשים ודיבור; וגם לעזוב טיולם; וינעים זמירות כדי למלאת לבבו שמחה באהבת השם.

העובד מאהבה עוסק בתורה ומצוות, והולך בנתיבות החכמה המראים איך יעשה כל המצוות מאהבה, ואיך יאהב את השם יתברך אהבה גדולה: לא מפני דבר שבעולם, לא מפני יראת הרעה ולא כדי לקבל הטובה; אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא. ומעלה זו מעלה גדולה עד מאוד, ואין כל אדם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא "אוהבי" (ישעיהו מא ח), לפי שלא עבד אלא מאהבה. והוא שציווה הקדוש ברוך הוא על ידי משה רבינו עליו השלום, שנאמר (דברים ו ה): "ואהבת את יי אלהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". ובזמן שיאהב את השם ברוך הוא אהבה הראויה – מיד יעשה כל המצוות מאהבה.

דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שנאמר (דברים ו ה): "בכל לבבך ובכל נפשך". ונמצא השוגה בה תמיד כאילו הוא חולה חולי אהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד: בין בשבתו בין בקומו, בין בשעה שהוא אוכל ושותה – יותר מזה תהיה אהבת השם בלב אוהביו. וזהו שאמר שלמה אמר על דרך משל (שיר השירים ב ה): "כי חולת אהבה אני". וכל שיר השירים משל הוא לזה העניין. לפיכך צריך האדם להבין ולהשכיל בחכמה ובתבונה המודיעות לו את קונו. וכפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג האל הנכבד והנורא – מצווה לאהבה אותו וליראה ממנו, שנאמר (דברים ו ה): "ואהבת את יי אלהיך"; ונאמר (שם ו יג): "את יי אלהיך תירא".

וזה הדרך להשיג בו אהבת השם ברוך הוא: בשעה שיתבונן האדם במעשיו ובברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ – מיד הוא אוהב את המקום ברוך הוא, ומשבח ומפאר, ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול; כמו שאמר דוד (תהלים מב ג): "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלה שאמר דוד מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד, וידע שהוא בריה קטנה שפלה ואפלה, עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות; כמו שאמר דוד (שם ח ד): "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך", וסמיך לה: "מה אנוש כי תזכרנו" (שם פסוק ה). ובזמן שאדם מתבונן בדברים הגדולים, ומכיר גדלותו ממלאך וגלגל, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים ובכל הברואים – מוסיף אהבה למקום ברוך הוא, ויצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב את המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיערוך עצמו לאחד מהגופים הקדושים אשר ברא השם ברוך הוא. ובמקום אחר נאמר (איוב א א): "וירא אלוקים", ובארו שמתיירא מדין עונש שמים ומגיהנום, ומעונשי עולם הזה (סוטה כז ב). וזאת המידה רחוקה מן האהבה מאוד מאוד.

אבל יירא מהשם יתברך כמו אדם שאוהב את אשתו והיא אוהבתו, והוא ירא לעשות דבר כנגדה פן יאבד אהבתה – כן הדבר הזה: חוצב רשפי אש אהבת הבורא יתעלה, ויירא לעבור על מצוותיו פן יפסיד אהבת הבורא יתברך. וזהו "עבדו את יי ביראה" (תהלים ב יא) – היא יראת האהבה, "וגילו ברעדה" – מרוב פחד הבורא תגילו לעשות חפצו. וזאת היראה היא יראת האהבה, ועליה נאמר (ישעיהו לג ו): "יראת יי היא אוצרו". ואין האהבה הזאת מתקיימת אלא במי שנותן דעתו לקיים כל המצוות כהלכתן, כי מי שאינו יודע המצוות אשר ציווהו יוצר הכל – אין זה נקרא "אוהב" גמור. לכן יאהב כל אשר יביאהו לאהבת הבורא ברוך הוא וברוך שמו. והעושה זה – טוב לו בעולם הזה ולעולם הבא.

שער השנאה[עריכה]

השנאה. במידה הזאת יש בה לאו, דכתיב (ויקרא יט יז): "לא תשנא את אחיך בלבבך", ובזה הוזהרנו להסיר מנפשנו מידת השנאה. והיא מידה הגורמת עוונות הרבה, כמו לשון הרע. כי השונא את חברו מספר לעולם בשנאתו וקובל עליו, ותמיד דורש רעה עליו ושמח לאידו; וגורמת נזיקין, שיזיק לו כשיוכל להזיק לו, ונוקם ונוטר עליו, ולא ירחם עליו אפילו הוא דחוק מאוד. ומחמת השנאה יגנה במעשיו הטובים, וישניאם בעיניו ובעיני אחרים; ומונע טוב מבעליו, ולא יודה לו על האמת. ואם חייב הוא לו הוא נוגשו.

[מיני השנאה][עריכה]

"שער השנאה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

יש כמה מיני שנאה: יש שונא חברו עבור שהזיק לו בממונו, או שהכהו, או עבור שביישהו, או שהוציא עליו שם רע. על אלו וכיוצא בהן – לא ישנא חברו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב יג כב): "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון". אלא מצווה להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך? שנאמר (ויקרא שם): "הוכח תוכיח את עמיתך". ואם חזר ובקש למחול לו – צריך למחול לו, ולא יהיה המוחל אכזרי. ואף אם לא יבקש ממנו למחול לו – לא ישנאהו; אלא יתנהג עמו באהבה, ולבסוף יבוא לידי כן שיתקן לו מה שעיוות.

יש רעה ממנה והיא שנאת חינם, והיא החריבה בית שני (יומא ט ב). ושנאה מחמת קנאה היא רעה ממנה. וראוי לאדם לייסר את נפשו להתרחק מהן.

ויש שונא חברו עבור שאינו גומל לו חסד, או שאינו נותן לו מתנה כפי חפצו, או שאינו מלוה לו בשעת דחקו – כל זה ראוי לאדם להתרחק מכיוצא בזה. אך יקבל מאהבה כל מה שיגזור לו הבורא ברוך הוא, ולא יבטח באדם. ויחשוב: אילו הייתי זוכה מאת המקום ברוך הוא – היה נותן לי זולת מתנת בשר ודם והלוואתם. ואם הוא עומד בעני ובדוחק, או שהוא חולה ומיוסר בייסורין – יחשוב אשר הבורא לטובתו גזר עליו כל זה לקבל מאהבה. ואין ספק: בעשותו זה, אז תסתלק מלבו כל שנאה. וזה יסוד גדול ועמוד חזק לתורה ולמצוות, לקבל מאהבה כל דבר, ולהנהיג עצמו בזה, ולומר על כל פגעיו "גם זו לטובה". ומתכוון כן בלבו, ושמח במשפט הבורא יתברך – ינצל משנאה ואיבה וקנאה. וגם אומן שונא בני אומנותו – הכל הבל ורעה רבה, כי יחשוב: כל אדם לא יוכל להרוויח יותר ממה שגזר עליו הבורא.

והרעה שבמיני השנאה והקשה שבהן: כגון בני אדם השונאים מוכיחיהם, והמייסרין אותם להורותם הדרך הישרה, כעניין שנאמר (עמוס ה י): "שנאו בשער מוכיח". ויש שנאה רעה ממנה, כגון בני אדם השונאים עושי טובה ורודפי צדק, כעניין שנאמר (תהלים לח כא): "ישטנוני תחת רדפי טוב". וההולכים בדרך זה הם שונאים את השם, כי הם שונאים את אוהביו, והם שונאים התורה והמצוות, אחרי שהם גועלים ומואסים ושונאים המקיימים אותה.

[עצות][עריכה]

אמר החכם: אם תרצה שישנאך חברך – תבקרהו תמיד. ואם תרצה שיאהבך – בקרהו לעתים רחוקות. ועל זה נאמר (משלי כה יז): "הקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך".

וצריך שתדע כי מי שישנא בני אדם – גם הם ישנאוהו. והמגביר השנאה בלבו – הוא מביא על עצמו רעה. וכשיש אהבה שלא לשם שמים – תשוב לשנאה גדולה וקנאה, כמו שנאמר באמנון (שמואל ב יג טו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה".

אל תאמין בעצת השונא והאויב, שנאמר (משלי כז ו): "ונעתרות נשיקות שונא". ודע כי הרבה בני אדם מראים את האהבה בדבריהם, ואפשר שהם שונאים גמורים בלבבם, וצריך שלא תאמין בהם, כמו שנאמר (שם כו כד): "בשפתיו ינכר שונא, ובקרבו ישית מרמה". ואף על פי שמחליק לך לשונו ומדבר רכות – אל תטה לבך אליו, כמו שנאמר (שם פסוק כה): "כי יחנן קולו אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו". וזה כמו שהראה יואב לאבנר בן נר (שמואל ב ג כז), ולעמשא בן יתר (שם כ ט י) השלום והאהבה, עד שהרגם. וכמו ישמעאל עם גדליה בן אחיקם (ירמיהו מא א ב), עד שהרגו.

אמר אחד מן החכמים: הטוב שבכל מה שתחשוב על שונאך – שתשיבהו אל אהבתך אם תוכל.

[שנאה שהיא מצוה][עריכה]

יש שנאה שהיא מצווה, כגון אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, שנאמר (משלי ח יג): "יראת יי שנאת רע"; ואומר (תהלים קלט כא-כב): "הלוא משנאיך יי אשנא, ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". וישנא שקר ודבר כזב. סוף דבר: ישנא כל דבר המרחיק אותו והמונעו מאהבת יוצר הכל, כעניין שנאמר (שם קיט קכח): "כל אורח שקר שנאתי". וזה כלל גדול: שישנא אדם כל דבר שקר. וכל מה שיוסיף שנאה לדרכי השקר – יוסיף אהבה לתורה, כדכתיב (שם קיט קסג): "שקר שנאתי ואתעבה, תורתך אהבתי". ויאהב אמת ושלום, כדכתיב (זכריה ח יט): "והאמת והשלום אהבו".

שער הרחמים[עריכה]

הרחמים. זאת המידה היא משובחת מאוד, והיא אחת משלוש עשרה מידות המיוחסות להקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שמות לד ו): "רחום וחנון". וכל מה שיוכל האדם להתנהג בה – יתנהג וישתדל. וכמה שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו – כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך, כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך".

הבורא יתברך חלק זאת המידה לצדיקים ולעבדיו להכירם בה, כאשר ידעת ביוסף (בראשית מג לא): "כי נכמרו רחמיו". וראוי למשכיל שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים.

[מיני הרחמנות][עריכה]

"שער הרחמים" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ויש כמה מיני רחמנות, והם רחוקים זה מזה. רחמי האב על הבן – זהו רחמנות הבא מטבע כל החיים, כדרך הכלבים והבהמות. ואם ימנע שבט מוסר מבנו, כי נכמרו רחמיו עליו להכותו, ומניחו לילך בשרירות לבו הרע – הנה זה הרחמנות טורד ומאבד את הבן מחיי העולם הבא. הנה האדון מרחם על עבדו, ואדם המרחם על חברו במקום שמקווה ממנו תועלת – בכל זה היא טובה מאוד שיתפוס בלבו מידת הרחמנות.

אבל הטוב והמעולה שבמידת הרחמנות: שירחם על בנו להביאו לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב (ישעיהו לח יט): "אב לבנים יודיע אל אמיתך". וירחם על נשמתו יותר ממה שמרחם על גופו. וצריך להכותו בשבט מוסר, להדריכו בדרך ישרה אפילו באכזריות, כי זה האכזריות הוא רחמנות. ואף המגדל יתום, שנאמר עליו (שמות כב כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון" – מצווה להלקותו בכדי ליישרו לדרך ישרה. אף על פי כן צריך לנהל היתום ברחמים יותר משאר כל אדם, אך לא יניחהו לילך בשרירות לבו. וגם צריך שלא ירחם על עצמו יותר מדי, אלא צריך לייסר עצמו ולכוף יצרו הרע. וכן ירחם על קרוביו העניים, כדכתיב (ישעיהו נח ז): "ומבשרך לא תתעלם". וגם על העניים ירחם, וביותר ירחם על יראי השם. וזהו עיקר הרחמנות – החונן והמרחם עובדי השם והעושים רצונו.

[רחמנות שהיא רעה][עריכה]

אבל יש רחמנות שהיא רעה יותר מאכזריות: כגון המרחם על הרשעים והמחזיק אותם. ויש מכשול גדול לאיש המגביה הרשעים והנותן להם יד, ומשפיל הטובים ומואס בהם. ועל זה נאמר בתורה (דברים יג ט): "ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול". לא ירחם על עני בדין, כדכתיב (שמות כג ג): "ודל לא תהדר בריבו" – שלא יטה משפט עבור דוחקו של עני.

ויש רחמנות שהיא אכזריות: כגון הנותן צדקה לעני, ואחר כך מכביד על אותו עני ואומר: נתתי לך כך וכך, צריך אתה לטרוח בעבורי ולעבוד אותי ככל אשר עשיתי לך. ועל זה נאמר (משלי יב י): "ורחמי רשעים אכזרי".

[עוד רחמים טובים][עריכה]

גם על הבהמות צריך לרחם. כי אסור לצער בעלי חיים, ועל זה אמרה תורה (דברים כב ד): "הקם תקים עמו". וצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל הוא (ברכות מ א).

מידת הרחמנות היא סימן לזרע אברהם אבינו, זרע ישראל, כדכתיב (דברים יג יח): "ונתן לך רחמים, וריחמך והרבך" (יבמות עט א). לכן כל אדם ירגיל עצמו לדבר כל דבריו בלשון תחנונים ורחמנות. גם בעת התפללו – יעשה תפילתו תחנונים (אבות ג יג). ומאוד יקבל אדם שכר גדול מדברי רחמנות, בדברו על לב עני דברים רכים. ורבים יודעים מצוַת חיוב הצדקה ושכר פעולתה, אבל אינם יודעים גודל מצוַת הדיבורים. הלוא תראה כי אמרו רבותינו (בבא בתרא ט ב): הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך באחת עשרה ברכות. לכן בדיבור שפתיו ילבש צדקה לדבר על לב עני, ויהיו דבריו בנחת לעני ואביון, וינחמהו ממעשיו ומעצבון ידיו, וינשאהו.

[תרחם על נשמתך][עריכה]

ואתה בן אדם תרחם על נשמתך המתקיימת לעדי עד, להביאה אל תענוג מופלא אשר לא ראתה עין. ולא יביאך רוב תאוותך לחטא, ותהיה נדחה מאור אל חושך. חמול על עצמך, וחוס על נפשך, ואל תחלל הוד נשמתך בהבלי התענוגים.

אמר החכם: מן הנדיבות יעמוד אדם במידת הרחמים. ובדברי שלמה מצַוה על הרחמים ועל החנינה באמרו (משלי כד יא): "הצל לקוחים למוות, ומטים להרג". ומעלת המידה הזאת תבחין ותשכיל, אשר הבורא מתנהג בה עם כל הברואים, שנאמר (תהלים קמה ט): "ורחמיו על כל מעשיו".

שער האכזריות[עריכה]

האכזריות היא הפך הרחמנות, כדכתיב: "אכזרי המה ולא ירחמו" (ירמיהו נ מב). ואין המידה הזאת נמצאת בצדיקים, אך היא בנפש הרשעים, כדכתיב (משלי יב י): "ורחמי רשעים אכזרי". וגם המידה הזאת נמצאת בעזי פנים, כדכתיב (דברים כח נ): "גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ונער לא יחן". וכבר ידעת רעת מידת העזות. צא ולמד רע האכזריות, כי לעניין תשלומי איש רע, המורד והממרה, נאמר (משלי יז יא): "אך מרי יבקש רע, ומלאך אכזרי ישולח בו". כל האכזרי – אין בו גמילות חסדים, כדכתיב (משלי יא יז): "גמל נפשו איש חסד, ועכר שארו אכזרי".

[האכזריות בנפש][עריכה]

"שער האכזריות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

האכזרי רחוק מאוד מן המידות הטובות, כי לא ירחם על העניים, לא ילווה להם בשעת דחקם, ולא יתן להם מאומה. וכתיב (שם יט יז): "מלוה יי חונן דל"; ונאמר (תהלים קיב ה): "טוב איש חונן ומלוה, יכלכל דבריו במשפט"; ואומר (שם מא ב): "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו יי" – וכל אלה הם היפוך האכזרי. גם הוא לא יצטער על צרות חבריו, כאשר תראה בדוד המלך שאמר (שם לה יג): "ואני בחלותם לבושי שק, עניתי בצום נפשי, ותפילתי על חיקי תשוב". ובאיוב כתיב (ל כה): "אם לא בכיתי לקשה יום, עגמה נפשי לאביון" – וכל זה רחוק מן האכזרי. ואין המידה הזאת נמצאת אלא באנשים אשר טבעם כטבע האריות, שטורפים וחומסים. ובעת אשר תתחזק הנפש הכעסנית על האדם, אז בורח מידת הרחמנות, והאכזריות מתגברת להרוס ולנתוץ, כדכתיב (משלי כז ד): "אכזריות חמה ושטף אף" – אין חמה כחמה של אכזריות. אבל במידת הבורא יתברך תמצא "ברוגז – רחם תזכור" (חבקוק ג ב); אבל זה רחוק מן האדם לרחם בעת הכעס.

ועוד המידה הזאת בנפשו של אדם להשיג נקמה באויביו, כדכתיב (משלי ו לד): "ולא יחמול ביום נקם". פירוש: כשיש נקמה – אין חמלה אלא אכזריות. והכתוב אומר (ויקרא יט יח): לא תקום ולא תטור" – אפילו לטור בלב הוזהרנו, כל שכן שלא לעשות מעשה בידים להכות חברו. הלוא אף אם נפל בלא פשיעתו לא ישמח, כדכתיב (משלי כד יז): "בנפל אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך". והנוקם והנוטר אינו מעביר על מידותיו, ואינו מוחל לחבריו הפושעים עליו, וזה גורר המחלוקת והשנאה. וכבר ידעת מה טוב ומה נעים מידת השלום.

[גזל ואונאה][עריכה]

ובכלל האכזריות: הגוזל חברו מאומה משלו, ובזה מצער אותו. ועונש גדול יש לגוזל עני, וחייבים עליה מיתה, כדכתיב (משלי כב כב): "אל תגזול דל, כי דל הוא"; וכתיב (שם פסוק כג): "כי יי יריב ריבם, וקבע את קובעיהם נפש". ואף על פי שיש עבירות גדולות חמורות מן הגזל – עונש הגזל חמור מאוד, כדכתיב בדור המבול (בראשית ו יג): "קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם". אמרו רבותינו (סנהדרין קח א): קופה מלאה עוונות – אין מקטרג בכולן כמו הגזל.

ומי שמצער יתום ואלמנה בגזל, או בהכלמה ובכל מיני צער – מתחייב מיתה בידי שמים. וכן הדיינים, שבידם להצילם מיד עושקיהם ואינם דנים דין יתום ואלמנה – בני מות הם, כדכתיב (שמות כב כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון"; וכתיב (שם פסוק כב): "אם ענה תענה אתו, כי אם צעוק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו"; וכתיב (שם פסוק כג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". מידה כנגד מידה: נשיכם אלמנות – כנגד עינוי אלמנות, בניכם יתומים – כנגד עינוי יתומים. והמצער כל איש מישראל עובר בלא תעשה, שנאמר (ויקרא כה ז): "ולא תונו איש את עמיתו". וזה "לא תונו", רוצה לומר: באונאת דברים אמור (בבא מציעא נח ב). אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בבא מציעא נט א): כל השערים ננעלים, חוץ משערי אונאה. לכן יזהר כל אדם שלא יצער את חברו בשום דבר, לא במעשה ולא בדברים.

הגוזל עני, כאילו נוטל נשמתו; ואפילו אם גזל ממנו דבר מועט, כגון פרוטה – מתחייב מיתה (בבא קמא קיט א). גם זה ממידת אכזריות: המוציא שם רע על חברו, ובזה גורם צער ובושת. והמוציא שם רע בפגם המשפחה – אין לו כפרה עולמית.

"לא תהיה לו כנושה" (שמות כב כד) – שלא יצער הלווה, ולא יעבור המלווה לפניו ויודע שאין לו במה לפרוע, כי הוא מציק לו בזה (בבא מציעא עה ב). והוזהרנו להסיר מנפשותינו מידת האכזריות, דכתיב (שמות כב כא): "כל אלמנה ויתום לא תענון"; ונאמר (ויקרא כה יז): ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך". גם להשיב לעני העבוט, כדכתיב (שמות כב כה): "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בוא השמש תשיבנו לו"; ונאמר (שם פסוק כו): "והיה כי יצעק אלי, ושמעתי כי חנון אני"; ונאמר (שם פסוק כ): "וגר לא תונה ולא תלחצנו".

[על מי אסור להתאכזר][עריכה]

גם מן הבהמה ירחיק אכזריות, כדכתיב (משלי יב י): "יודע צדיק נפש בהמתו" – שלא להטריח יותר מדי, ושלא ירעיב אותה. וכן כתיב (שמות כג ה): "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". ואמרו רבותינו (בבא מציעא לב ב): צער בעלי חיים דאורייתא.

ואם אתה איש יראוי, ואימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצווה עליהם יראים להשיב פניך – היזהר בך מאוד שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק כיכר לחם. ועל זה נאמר בתורה (ויקרא כה מו): "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו, לא תרדה בו בפרך". ובזה הוזהרנו שלא יעבוד אדם בחברו עבודה קשה, ולא יצווה עליו אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו.

ועבדו הכנעני – מותר לעבוד בו בפרך; אף על פי כן מידת חסידות היא להיות רחמן, ולא יכביד עול עליו ולא יבזהו, לא ביד ולא בדברים: לעבודה מסרו הכתוב, ולא לבושת (נידה מז א). וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה, וישמע בטענותיו. וכן אמר איוב (לא יג-טו): "אם אמאס משפט עבדי, ואמתי ברבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו? הלא בבטן עשני עשהו, ויכוננו ברחם אחד". חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן (ברכות מ א), שהרי הוא אומר (תהלים קכג ב): "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל יי אלוהינו עד שיחננו". והחסיד הקדים ונתן לעבדו מכל תבשיל ותבשיל קודם שאכל הוא, ובזכות זה הקדים אליהו לדבר עמו (כתובות סא א).

התורה אמרה (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך" – וכל שיש בו מידת האכזריות רחוק מאוד מזה. האכזרי אין רוח הבריות נוחה הימנו, ואין חינו נטוי בעיני העולם. ואפילו במקום תוכחה הוזהרנו שלא להוכיח חברו באכזריות, כדכתיב (שם פסוק יז): "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא". פירוש: אל תוכיחהו בחוזקה ובאכזריות לביישו, ותקבל עליו חטא.

[אכזריות נכונה][עריכה]

עד עתה סיפרנו רעת האכזריות. אך יש מקומות שצריך לנהוג באכזריות כנגד הרשעים, כדרך שאמר איוב (כט יז): "ואשברה מתלעות עוול, ומשניו אשליך טרף"; וכמו שאמרה התורה להמית הרשעים ולהלקותם. וכן אמרו רבותינו (כתובות פו א): מי שאינו רוצה לעשות סוכה, וציצית לטליתו, ומזוזה לפתחו – מכין אותו עד שתצא נפשו. וכל זה צריך אכזריות, לרדוף הרשעים ולהכביד עליהם להחזירם למוטב.

וצריך להיות אכזרי בדין, שלא ירחם על קרוביו ואוהביו ועל הדלים, אך צריך לפסוק עליהם הדין. ועוד אמרו רבותינו (ערובין כב א): במי אתה מוצא דברי תורה? במי שמשים עצמו אכזרי על בניו כעורב. כמו רב אדא בר מתנא שהיה הולך לבית המדרש, ואמרה לו אשתו: ילדיך מה אעשה להם? והשיב לו: איכא קורמי ירקות באגמא. כי זה דבר ברור: המרחם על בניו יותר מדי, מתוך כך חושב להרוויח ממון, ולא יחוש איך יבוא לו הממון באיסור או בהיתר, כי האהבה מקלקלת את השורה. וגם מתוך הטירדה שהוא טורח יום ולילה להמציא מזונותם וצרכם ברווח – מתוך כך הוא בטל מדברי תורה, כי יעשה עסקיו עיקר. ומתוך כך כל מעשיו מבולבלים.

וצריך להיות אכזרי על הרשעים, שלא לרחם עליהם. ואמרו רבותינו (קהלת רבה ז לג): כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי – סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. וכן תמצא בשאול המלך, בשביל שריחם על אגג, יצא ממנו המן שנעשה מצר לישראל (מגילה יג א).

גם יהיה אכזר על גופו, לטרוח תמיד לעשות רצון הבורא יתברך. ולא ירחם על גופו לעדן אותו ולילך בשרירות לבו, אך יתאכזר על עצמו לכוף את יצרו הרע, לחיות חיי צער ולעסוק בתורה ולקיים המצוות, אף אם הדבר כבד עליו מאוד. ולא יהיה אכזרי על עצמו יותר מדי לקלקל גופו, אך יתפוש מידה בינונית.

[התרחק מן האכזריות][עריכה]

ואתה, בן אדם, עיין על עצמך ותתרחק מן האכזריות. אך תרחם על עניים ואביונים, ויהיו עניים בני ביתך: "ונתן לך רחמים וריחמך" (דברים יג יח) – כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים (שבת קנא ב). לכן אל תסלק מעליך הרחמים, אך השמר ממידת אכזריות; ואמר שלמה: "פן תתן לאחרים הודך, ושנותיך לאכזרי" (משלי ה ט).

והיזהר מן הנקמה היוצא מן האכזריות. אך אם תרצה להנקם מאויביך תוסיף מעלות טובות, ותלך בדרכי ישרים; ובזה תנקם משונאך, כי הוא מצטער על מידתך הטובה ועל שמך הטוב, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך.

ואם תרצה לרחם על בניך ועל קרוביך ולכבדם כבוד גדול – תעסוק בתורה ובמעשים טובים, ובגמילות חסדים. וזה הדבר טוב להם מאוד, שיתכבדו בך ולא יישאו עליך חרפה. ואין לך בושה גדולה מזה ממי שאבותיו וקרוביו רשעים, כמו שאביו גנב וגזלן, או שאר מעשים מפורסמים המגונים בעיני העולם, כל זרעו מגונה אחריו לדורי דורות, שיאמרו: אלו הן זרעו של אותו רשע! גם בעוון אבות בנים מתים, כדכתיב (שמות כ ה): "פוקד עון אבות על בנים, על שלשים ועל רבעים". ראה והבן: היש יותר אכזרי ממי שבניו מתים בשביל חטאו?!

ואין לך מרחם על בניו יותר מן הצדיק, כי זכותו עומד לאלף דור. אברהם עקד את בנו, ונשבע הקדוש ברוך הוא לזכור הזכות ההוא לבניו לדורי דורות. ובשעה שחטאו ישראל בעגל, עמד משה רבנו עליו השלום בתפילה ואמר (שמות לב יג): "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". וכן שלמה (דברי הימים ב ו מב): "זכרה לחסדי דויד עבדך" – ונענו. וכן אנו מזכירים בכל יום זכות אבות.

לכן תדע, שאין אכזרים כבעלי עבירות. כי בעוון שנאת חינם נחרב בית שני(יומא ט ב). וכל פורענויות באות לעולם בשביל עבירות, כמו שאמרו רבותינו עליהם השלום (שבת לב ב): בעוון חלה – אין ברכה במכונס. בעוון בטול תרומה ומעשרות – השמים נעצרים. בעוון עינוי הדין, ועיוות הדין, וקלקול הדין, ועוון ביטול תורה – חרב וביזה רבה, ודבר ובצרת בא לעולם. וכן הרבה.

ובאמת אלו הגורמים הפורענות המה אכזרים על עצמם ועל בניהם ועל אנשי דורם, והצדיקים הם רחמנים עליהם ועל בניהם ועל דורם. כדאמרינן (ברכות יז ב), שכל העולם ניזון בזכות רבי חנינא בן דוסא. גם זה תשובה לעניים האומרים: במה נעשה טובה? הלוא אין בידינו מאומה לתן צדקה לעניים. ואלו דברים של הבל הם, כי יכול ליתן צדקה במעשיו הטובים ובקיום המצוות, אשר יזהר בעבודת הבורא יתברך בכל יכולתו, ובזכות הטובים והצדיקים הקדוש ברוך הוא מיטיב לעולם ומפרנסם. היש צדקה גדולה מזאת?! גם העני יתן צדקה מעט, ואפילו הוא מתפרנס מן הצדקה; ויהיה שכרו כפול ומכופל, כי המעט משלו חשוב כמו הרבה של העשיר. וכן אמרו רבותינו (מנחות קי א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לאביו שבשמים.

שער הדאגה[עריכה]

הדאגה. זאת המידה היא רעה ברוב ענייניה, והיא ניכרת על כל הפנים, כדכתיב (בראשית מ ו): "וירא אתם והינם זועפים"; וכתיב (נחמיה ב ב): "מדוע פניך רעים, ואתה אינך חולה". ואמר אחד מן החכמים: איני מוצא כלל באנשי נפשות העליונות סימן דאגה.

[הדאגה המגונה][עריכה]

"שער הדאגה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

הדואג על עולם זה להשיג מאומה – הוא מגונה מאוד, והיא לא נמצאת כלל באנשים הבוטחים בשם ומאמינים בו. הדאגה והיגון הם מכלים הלב, והם חולי הגוף. והדאגה הרעה שבכל הדאגות היא שירדוף אחר העבירות, ובעת שלא ימצא כל חפץ לבו – אז הוא דואג ומצטער. הדואג על עולם זה הוא רחוק מאוד מן התורה והמצוות והתפילה. לכן יחוש מאוד לתקן המידה הזאת, להסיר אותה ממנו. ואין צריך להאריך ברעתה, כי כל הטובות הבאות מן השמחה – הן היפוך הדאגה.

[דאגה לשם שמים][עריכה]

ועתה התבונן! גם יש בדאגה דרכים טובות, כמו שאמר הנביא (איכה ג לט): "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאו". החוטא צריך להגדיל יגון בלבבו ולהתאנח במרירות הלב, על שמרד נגד יוצר הכל. אם הפסיד דינר – קשה בעיני האדם; ואם אבד עשרו ויצא נקי מנכסיו – הלוא נפשו עליו תאבל. וכן על הצרות – כאבו נצח ויגון בלבבו. ויותר ראוי שיצטער ויאנח על שהמרה נגד השם יתברך, ולא זכר חסדיו וטובותיו עליו.

דע כי מדרגות התשובה – הכל לפי עצם היגון. כי היגון בא מאת טוהר הנפש, הנשמה העליונה, ועל כן מקובל היגון והדאגה לפני השם יתברך. והמשל בזה: המלך אשר הכעיסוהו ילידי ביתו הקרובים אליו, והם מאצילי הארץ הנכבדים – יתן להם יותר חנינה וחמלה מחמלתו על הרחוקים והפחותים. לכן יחמול השם ברוך הוא על הנשמה שהיא מצטערת ודואגת על חטאתיה. וכן אמר דוד (תהלים לח י): "יי נגדך כל תאוותי, ואנחתי ממך לא נסתרה".

הדמעות באו מן היגון והדאגה. והנה שערי דמעות לא ננעלו (בבא מציעא נט א), דכתיב (תהלים קיט קלו): "פלגי מים ירדו עיני, על לא שמרו תורתך"; וכתיב (שם לח יט): "כי עווני אגיד, אדאג מחטאתי". ולעולם ייקח יגון בלבבו על מה שעבר, וידאג על העתיד, ויירא תמיד שמא לא השלים חוק התשובה. וכתיב (משלי כח יד): "אשרי אדם מפחד תמיד" – אפילו אם היה עכשיו זכאי וצדיק גמור, יירא לעולם שמא יבוא חטא לידו. וכן מצינו ביעקב: אף על פי שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח טו), היה ירא שמא יגרם החטא. וכן אמר דוד (תהלים כז יג): "לולא האמנתי לראות בטוב יי בארץ חיים"; אף על פי שהיה יודע שהיה חסיד גמור – שמא יגרום החטא שלא יבוא לנועם הצדיקים (ברכות ד א). ולעולם ידאג שמא אין עבודתו מקובלת לפני המקום ברוך הוא, ושמא הוא מאותם שנאמר עליהם (ישעיהו א יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי". על כן יוסיף אומץ. ומעשה בחכם אחד שראה אדם אחד דואג. אמר לו: אם דאגתך על עולם זה – ימעט השם יתעלה דאגתך. ואם דאגתך על עולם הבא – יוסיף השם ברוך הוא דאגה על דאגתך.

והדאגה מועלת לעניין התורה, שיחזור תמיד, אולי ישכח. גם הדאגה מועלת לעניין שלא יריב עם אדם בחינם, כי ירא פן ישיגהו היזק מן המחלוקת. אך בלילה כשאדם קם ללמוד – לא יירא משדים בקומו ממיטתו, ויחשוב: כמה הולכים יחידים בלילה ולא היה להם היזק, ויבטח בשם ברוך הוא, ויקום ולא יפחד. רב וחסיד רחוק מעירו, לא ימנע מלילך שם ללמוד משום פחד הדרכים, כדרך שאמר העצל (משלי כב יג): "ארי בחוץ, בתוך רחבות ארצח". אלא יחשוב שרוב העולם הולכים ואינם נזוקין, גם הוא כך – לא ימנע מחמת הפחד, כי שלוחי מצווה אינם נזוקין (פסחים ח ב).

סוף דבר: בכל דאגותיו ויגוניו יכוון לשם שמים. מת לו מת – יתאבל ויבכה ויצטער, כי אולי מת בעבור שחטא, ובעבור אבות בנים מתים, והנה הוא כאילו הורגו; ויעשה תשובה וגדרים, ויתחנן לבורא יתברך. אם מת אדם כשר – יצטער ויבכה עליו, ואותם הדמעות הקדוש ברוך הוא סופר אותם וגונזם בבית גנזיו, כמו שנאמר (תהלים נו ט): "שימה דמעתי בנאדך, הלוא בספרתך". ואם יש צרה, כגון רעב ודבר או שאר פורעניות וכיוצא בהן – לעולם ידאג שמא עוונותיו גורמות העניין. כי עכן מעל בחרם ונפלו כמה אלפים (יהושע ז). וישוב לשם ברוך הוא כפי כוחו. הלוא מצינו שאליהו לא דבר עם רבי יהושע בן לוי עבור שאריה אכל יהודי תוך שלוש פרסאות קרוב לעירו, כי היה לו לבקש רחמים שלא תהיה תקלה סביביו (מכות יא א) – לכן יפחד תמיד מאלו העניינים. וכן מצינו, כשהיה רעב שלוש שנים בימי דוד, חיפש באיזה עוון בא הרעב, לבסוף מצא שבשבילו בא הרעב (יבמות עח ב). לכן בכל תקלה – ידאג שמא מחמתו באה.

ואם יש לו מזל טוב ושלווה – ידאג שמא יאכל בעולם הזה את העולם הבא. אם הוא עני מיוסר בייסורין – ידאג שמא העוני והייסורין הם פרי עוונותיו, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואם ביטל מדברי תורה מחמת העוני והייסורין – ידאג יותר. אם הוא חכם בתורה – שמא לא יהיו מעשיו לפי חכמתו. ואם אינו חכם – ידאג על זה כי אינו יכול להעמיק בשורש החסידות. ואם מכבדים אותו – יזהר שלא ישמח בכבוד ההוא, אך ידאג שמא באותו כבוד יקבל שכרו. ואם הוא חכם ונבזה בעיני העולם – ישמח בזה; אך ידאג שמתוך שהוא מבוזה אין העולם מקבלים תוכחותיו.

עוד טובות הדאגות והאנחות כדאיתא בתנא דבי אליהו (פרק ד): כל חכם וחכם מישראל שיש לו דברי תורה לאמיתו, ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודו של ישראל שנתמעט, ומחַמֵד ומצפה על כבוד ירושלים, ועל בית המקדש, ועל הישועה שתצמיח בקרוב, ועל כינוס גלויות – השם ברוך הוא משרה בקרבו רוח הקודש. לכן ידאג ויבכה על התורה שנשתכחה, ויאנח על יראי השם ברוך הוא אשר נמאסו, ויתמרמר על מיעוט חסידות, ועל ישראל עם השם אשר נדרסים ברגל; ויעלה ירושלים על ראש שמחתו, ויזכה לראות בשמחתה, כדכתיב (ישעיהו סו י): "שישו אִתה משוש, כל המתאבלים עליה".

השם ברוך הוא ברוב רחמיו יזכנו להיות מן הרואים בכבודה של ציון, כדכתיב (שם נב ח): "כי עין בעין יראו בשוב יי ציון"; ואומר (שם מ ה): "ונגלה כבוד יי, וראו כל בשר יחדיו כי פי יי דבר".

שער השמחה[עריכה]

השמחה. המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו – בזה יהיה לו שמחה תדיר. ומי שיש בו שמחה תדיר – יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה".

[להתרחק מהשחוק][עריכה]

"שער השמחה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתף דעה קלה, כמו שנאמר (קהלת ז ו): "כי כקול הסירים תחת הסיר – כן שחוק הכסיל". וכבר נאמר: מאותות השוטה ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות, מפני שאמרו: מי שרב שחקו – מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לכוון אחר שום יראת השם אלהים. וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות, שאין יראת אלהים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר".

[רעות השמחה והשחוק][עריכה]

הרבה רעות יש בשמחה ובשחוק. כמו השמח במכשול חברו, בעת שמגיע לו פגע רע מפגעי העולם. ועל זה נאמר (משלי כד יז): "בנפול אויבך אל תשמח". ועוד יש שמחה רעה מזאת, כמו השמח כשחברו נכשל בעבודת הבורא יתברך, או שמח במיעוט ידיעתו. צריך שתבין: עבד המשרת למלך באמונה, שיש לו להצטער בראותו אנשים המורדים באדונו והמחרפים אותו, ומחוייב להוכיחם על פניהם ולהודיע נבלותם. אבל בהיות העבד שמח בראותו קלקול אדוניו וחרפתו – אין זה עבד נאמן, רק חבר לאיש משחית, ועוונו ישא. והנה הכתוב אומר (תהלים קמז יא): "רוצה יי את יראיו", ומי ששמח במכשול חברו – אין רצונו כרצון הבורא יתברך. על כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה (ברכות כח ב): אל ייכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם, ולא אכשל וישמחו בי. ועל כן התפלל רבי נחוניא בן הקנה על זה, כי ראה שזה דבר מצוי שאחד שמח בטעות חברו, כדי שיהא הוא נוצח את חברו ויהיה לו שם. ואף כמה בני אדם חשובים אינם נזהרים בזה.

לכן כל איש אשר רצונו רצון האלהים – יצטער על שאין נעשה רצון השם. ואפילו על שונאו יתפלל אדם שיעבוד לבורא יתברך. ויכוון בתפילתו בברכת "אתה חונן" ובברכת "השיבנו" ובברכת "סלח לנו" על כל ישראל, אוהביו ושונאיו, וכן בכל הברכות. כי איך יתכן שיתפלל "רופא חולי" ושאר הברכות, והוא לא חפץ שחברו יתרפא או יתחכם?! ועבור שזה היצר הוא רגיל מאוד בלבבות בני אדם, ואין מרגיש בעניין הזה, לכן נכתב להזהיר יראי השם להכין לבם לאלהים בכוונה שלמה אמיתית, לשפוך נפשם נוכח פני השם על כל ישראל, אוהביו ושונאיו. ובזה יקיים "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט יח). "וטהר ידים – יסיף אומץ (איוב יז ט).

יש עוד שמחה ושחוק רע מאוד, כגון מי שמשחק במי שזהיר בעבודת השם יתברך והמקיים מצוותיו. ויש בזה ארבע רעות:

  • האחד שהוא מחשיך נפשו מאור המצוות; כשהוא מואס ומשחק במקיימי המצוות – אז יתגנו המצוות בעיניו.
  • השני: כי אולי מתוך השחוק ימנע הצדיק מצדקותיו, כי לא יוכל לסבול השחוק.
  • השלישי: כי אנשים רבים אשר לא ניסו ללכת בדרכי השם יתברך – לא יוכלו לעשות תשובה מפני השחוק, וילכו בחושך כל ימיהם. ונמצא שזה המשחק לא די שמונע מחברו רב טוב הצפון לצדיקים, אלא שמוריד אותו לשאול תחתית. והנה המשחק הזה בכלל עונש "המחטיא את הרבים".
  • הרביעי שדומה לליסטים שעומד על פרשת דרכים, וקוצץ רגלי המביאים דורון למלך: הלוא זה שונאו ואויבו של המלך, ורעתו רבה מאוד.

יש עוד שמחה מרה כלענה: כגון רודפי ניאוף וגזל ושאר עבירות, ושמחים בהשיגם התאוות הרעות. ועל אלו אמר (משלי ב יד): "השמחים לעשות רע, יגילו בתהפוכות רע". ועונשם גדול עד שאול תחתית.

[שמחת היין][עריכה]

ויש עוד שמחה מעורבבת, המעלה עשן לכל המצוות, והמשכחת יראת השם יתברך מלבות בני אדם: כגון אלו המשתכרים ושמחים בבית המשתה, ואחרי השמחה הזאת – תוגה, כי הרבה קלקולים באים מתוך המשתה. ומי בחכמה חכם כשלמה בן דוד, אשר אמר (משלי כג כט-ל): "למי אוי, למי אבוי, למי מדיָנים, למי שיח, למי פצעים חינם, למי חכללות עינים? למאחרים על היין, לבאים לחקור ממסך". גם הנביא אמר (ישעיהו ה יא): "הוי משכימי בבוקר – שכר ירדפו, מאחרי בנשף – יין ידליקם"; ואמר (שם פסוק יב): "והיה כינור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל יי לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו"; ואומר (שם פסוק יג): "לכן גלה עמי מבלי דעת, וכבודו מתי רעב, והמונו צחה צמא"; ואומר (שם פסוק יד): "לכן הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה לבלי חוק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה"; ונאמר (שם כח ז): "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברואה, פקו פליליה".

ראה מה קלקול בא מן היין! וכתיב (משלי כ א): "לץ היין, הומה שכר, וכל שוגה בו לא יחכם". ראה מה קלקולים באים מן השכרות, כדכתיב (בראשית ט כא): וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלֹה..." – ועל זה באו כנענים לעולם. הנה היין גורם להיות מתלוצץ, ולהיות הומה ובעל דברים, וכל שוגה בו לא ירבה חכמה. וכתב רבינו משה המיימוני: הקיבוץ על השתייה המשכרת – ראוי שתהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערווה. והשכרות הוא ממעשה הרעה, כי הוא מפסיד השכל אשר נפח השם יתברך באפיו.

אמנם שתיית היין טוב מאוד בזמן שתשתה על מנהג המשכילים, כדרך שאמר שלמה (משלי לא ו-ז): "תנו שכר לאובד, ויין למרי נפש. ישתה וישכח רישו, ועמלו לא יזכור עוד". ועוד נאמר על היין (שופטים ט יג): "המשמח אלוהים ואנשים"; וכתיב (תהלים קד טו): "ויין ישמח לבב אנוש". גם אמר הכתוב (שיר השירים א ב): "כי טובים דודיך מיין"; ונאמר (שם ז י): "וחכך כיין הטוב". מכל אלה נדע שבח היין, כשהוא כמשפט החכמים והשותים כשיעור, שיגבר השכל על היין ולא יגבר היין על השכל; והשותים בזמן הקבוע עם אוהבים ורעים ועם חסידים וצדיקים, ולא עם ערטילאים וריקים. כי היין יוסיף חכמת עמוקים, ועץ החיים למחזיקים בה. ועוד: היין יוסיף חכמת המשכיל, ויכפיל שטות האוויל; ויחדש אהבת אוהב, ויעורר איבת האויב; ויפתח יד הנדיב, ויחזק לב הכילי.

וזאת מידת שותי יין: ישים היין רפואה לדאגתו, ויתחזק בתורה ללמדה בשמחה; כי כל זמן שאדם שרוי בצער לא יוכל ללמוד. וגם בית דין המצטערים לא יוכלו לברר הדין בין כשר לטריפה, בין היתר לאיסור. גם הצער מבטל כוונת הלב בתפילה. גם כשאדם שרוי בצער, מי שמדבר אליו או מי שמבקש ממנו לעשות עמו חסד – אין לו כוח לעשות בקשתו, וכתיב (ישעיהו מט ח): "בעת רצון עניתיך". לכן על דרך זה יכוון המשכיל לשתות יין, ויזהר שלא ירבה בשתייה שיצטרך לבטל מלאכתו ועסקיו. ועל הכל ישתמר מלשתות כל כך עד שיבטל מתורתו ומתפילתו, או עד שירבה שחוק וקלות ראש. ולא ישתה עד שיגלה סודותיו, או סודות של אחרים. ואם תשתה במידה הזאת, לא יהיה לך היין לזרה. גם במועדים וברגלים, אשר כתיב בהן (דברים יב יח): "ושמחת לפני יי אלהיך" – לא ימשוך עצמו ביין יותר מן הראוי, כנאמר (שם כח מז): "תחת אשר לא עבדת את יי אלהיך בשמחה ובטוב לבב" – הא למדת שלא נצטווינו על שמחה שישכח בה יוצר הכל. ואי אפשר לעבוד השם יתברך לא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שכרות.

[השמח בחלקו][עריכה]

במידת השמחה תלויה מצוות עשה שיצדיק כל מאורעותיו, שנאמר (דברים ח ה): "וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, יי אלהיך מיסרך". ואם אחר שאדם עושה תשובה לא יהא עניינו בטובה כמו בתחילה – מצווה שיחשוב בלבו כי לטובתו נהפך עניינו לרע. כי קודם שעשה אדם תשובה היה הקדוש ברוך הוא משלם לו שכר המצוות שעשה כדי לטרדו מעולם הבא, שנאמר (שם ז י): "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו". וכדרך שהוא עושה לשונאיו – כן משלם לאוהביו עונש העבירות שעשו בעולם הזה, כדי שיהיו זכאין ונקיים לעולם הבא. וכל זה תלוי במידת השמחה, שהוא שמח בחלקו שחלק לו האל יתברך.

אך הדרך שישמח האדם בחלקו, שיקבל בשמחה הרע כמו הטוב, הדרך הזה מתחלק לכמה דרכים:

  • האחד – צריך ביטחון גדול באלהים.
  • השני – האמונה.
  • השלישי – (השכל) [הסבל].[1]
  • הרביעי – ההסתפקות.

כי המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור – הוא שמח לעולם. והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חופשי מדאגת העולם. גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא.

[שמחה בשם][עריכה]

ועתה הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל: כי כל האדם הדואג על העולם הזה – אין לו מנוחה, ותמיד הוא מחשב להרוויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר אף אם הוא עני (אבות ד א), כי ישמח באלהים שהוא חלקו ונחלתו. וכן כתיב (תהלים קיט נז): "חלקי יי אמרתי". וכן הוא אומר (שם קה ג): "ישמח לב מבקשי יי". ומידה הזאת בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בעניין עבודתם, ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר (שם לב יא): "שמחו ביי וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב". וכן הוא אומר (שם צז יא): "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה".

לכן ישים כל האדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות – ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך עליון אשר בני מעלה ישתחוו לו. וכן אמר דוד (שם קיט קסב): "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". וכל העושה המצוות בשמחה – יש לו שכר אלף ידות יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים בתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות להקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו, ושולח רוח הקודש בקרבו, ולבו שמח ומתמלא אהבת הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל, ומגלה לו רזים וחידושים של מעלה, לפי שהיה ירא השם ברוך הוא וישר, ונכנס הטעם בקרבו. וזהו שאמר שלמה (שיר השירים ה ו): "נפשי יצאה בדברו"; "ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים" (משלי כג טז). וכן אמר דוד (תהלים קג א): "ברכי נפשי" – לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת עניין סודה – היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו. וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תייחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו, וזוכרת אותו בלילה על יצועו – אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כעניין שנאמר (ישעיהו סא י): "שוש אשיש ביי, תגל נפשי באלהי". ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה.

ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ב). וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתנבאים; שאין הנבואה שורה מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים מביאים לפניהם נבל ותוף וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב (מלכים ב ג טו): "והיה כנגן המנגן, ותהי עליו יד יי" .

[תפארת הנשמה][עריכה]

תפארת הנשמה: שתתפאר בתפארת השמחה אשר תשמח בשם, ותבהיק זיו יראתה להבהיק יקר הודה, ויערב אור חמדתה ליוצרה באהבת תשוקת חשק תאוות עליון, להתעטר עטרת יופי המחשבות הזכות הטהורות, ותהיה נוהמת מגודל עליצותה לידידה ידיד עליון, ותתקשר בקישורי חיבה, ותהיה דורשת וחוקרת אחר המעלות לאור באור החיים. ובעת אשר היא מתרוממת ומגדלת ומגלגלת לדעת קדושת יוצרה, ומדבקת באמונה לבורא יתברך, אז היא מתפשטת בחידוש גיל ומתרחבת בשמחתה. באותה שעה מתקדשת קדושת קודש הקודשים, ואז מתאווה ונושאת חן לפני מלך מלכי המלכים, ובעת ההיא מתייקרת ומתייפה ומתהדרת בהדרת גאון עוז תוקף הדרתה. ואז העליון יסגלנה להצהיר זיווה, להכניסה בחדרי זוהר ולצוררה בצרור החיים. והרחמן ישימנו מאנשי עבודתו השמחים.

[מתי יש לשמוח][עריכה]

עוד יש תועלת בשמחה, כמו שני אנשים שאמרו עליהם שהיו מבני העולם הבא בשביל שהיו אנשים שמחים, וכשהיו רואים איש עצב – היו משמחים אותו; וכשהיו רואים שנים מתקוטטים זה עם זה – היו אומרים להם מלי דבדיחותא עד שהיו עושים שלום ביניהם. וכן לעניין ההלכה: מתחילין במלי דבדיחותא לפתוח הלב ללמוד בשמחה; אך לא שמחת נבל ושמחת הבל, אלא דברי המצוות המשמחים את הלב, כדכתיב (תהלים יט ט): "פקודי יי ישרים, משמחי לב" – וכל זה בשמחת מצווה.

וכן כשיש לאדם שום ייסורים ישמח גם כן. וכן אמרו חכמים (בבא מציעא פה א): חביבין יסורין. ועוד אמרו חכמים (תענית ח א): כל השמח בייסורים שבאין עליו – מביא ישועה לעולם. וירגיל פיו לומר "גם זו לטובה" (שם כא א), או "כל מה דעבד רחמנא – לטב עבד" (ברכות ס ב), כי יש כמה רעות אשר סופן טובות, וכן דרשו רבותינו על מקרא זה (ישעיהו יב א), "אודך יי כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני": משל בשני בני אדם שהלכו לעבור בספינה. האחד ישב לו קוץ ברגלו, עד שלא היה יכול לילך בספינה, וחברו נכנס בספינה לעבור. התחיל זה לקלל את יומו. לימים שמע שנטבעה הספינה ומתו האנשים אשר בה. אז התחיל זה לשבח לבורא יתברך, כי ראה שהיה זאת כדי להחיותו (נידה לא א). לכן ישמח אדם בייסורין ובשאר נזקים שיהיו לו, כי אינו יודע מה טובה עתידה להיות לו מהם. וכן עשה נחום איש גם זו (תענית כא א).

עוד טובה לשמוח חתן וכלה, שנאמר (ירמיהו ז לד): "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". ומאוד יזהר שלא לשמחם בניבול פה, כי זאת השמחה היא אף וחמה וקצף; ולא שמחת אנשים ונשים יחדו, כי זאת השמחה היא קלות ראש. ואפילו בשעת ההספד והאבל אמרינן (סוכה נב א): אנשים לבד ונשים לבד, כל שכן בשעת השמחה. ודרשינן: "והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו ח) – זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה (סוכה מט ב).

גם צריך לשמוח בשבתות וימים טובים ופורים, כי כולם לזכר יציאת מצרים ולזכר הנסים שהפליא עם בחיריו. לכן ישמח בלבו בזכרו חסדי המקום, וגודל טובותיו עם עושי רצונו. ובעבור כן מתקנים מטעמים ומלבושים יקרים, ושותים יין כדי לשמח הלב. ויזהר שלא ישמח בשמחה ההיא על ההבלים, אלא ישים השמחה על אהבת השם יתברך, ויתגעגע בשעשוע אהבת הצור, וישמח ויגיל בשמחת אדון כל, אשר צווה להתענג ביום ההוא ולשמוח. גם יזכור בימים ההם נועם עולם הבא, אשר היא תכלית הנעימות. ונאה לאדם בעת ההיא שמתענג בתענוגים, שיזכור התענוגים הגדולים ויתאווה להם, כדכתיב (ישעיהו נח יד): "אז תתענג על יי".

גם ישמח כשיראה שמחת הרשעים ותענוגי הפושעים, ויחשוב: אם לעוברי רצונו – כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה (נדרים נ ב). ועל זה אמר דוד (תהלים ד ח): "נתתה שמחה בלבי, מעת דגנם ותירושם רבו". משל: זה דומה למלך שזימן אורחים, וכשהגיעו לחצר המלך ראו שהכלבים אוכלים אווזים ותרנגולים; אז שמחו האורחים ואמרו: אם כלבים כך, אנו המזומנים לסעוד עם המלך מה יהיה לנו (מדרש שוחר טוב ד יא)?!

[מתי אין לשמוח][עריכה]

ואסור לשמוח על טוב הבלי העולם הזה. כי המכיר העולם הזה לא ישמח בטובתו, ולא ישמח בשום עניין אלא בעניין המביאו לעבודת המקום ברוך הוא.

צריך אדם שלא לשמוח על דבר שהוא טוב לו, ויש בו תקלה לאחרים. כגון אדם שיש לו תבואה – לא ישמח אם יהיה יוקר ורעב, כי בשביל טובתו לא ישמח בתקלת העולם. גם לא ישמח במיתת האדם, אף על פי שיהיה לו ירושה ממנו או שאר טובות. סוף דבר: לא ישמח בתקלת שום אדם בשביל הנאתו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך". וירגיל את לבו להיות שמח כשיש לאחרים טובות. וביותר ישמח בראותו בני אדם המחזרים על מצוות לעשות רצון הבורא יתברך.

ולא ישמח ולא ימלא פיו שחוק, כי עכשיו ערבה כל שמחה (ברכות לא א); כי ביום שהיה שוחק בו רבינו הקדוש – היה באה פורעניות לעולם (נדרים נ ב). וכן עד כאן הביא רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך, ולא גחיך (נידה כג א).

[שמחת הגאולה][עריכה]

ומתי יש לשמוח ולשחוק? בעת אשר תחזור השכינה לציון, שהיא שמחה גדולה, כדכתיב (תהלים קכו ב): "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אז יאמרו בגוים הגדיל יי לעשות עם אלה" (ברכות לא א).

שער הבטחון[עריכה]

הבטחון. אמר החכם: כל אדם צריך גדר וסעד וסמך, כדי שיתקיימו מעשיו הטובים. ומהו הגדר? זהו הביטחון, שבוטח תמיד באלהים יתברך, כמו שנאמר (תהלים נה כג): "השלך על יי יהבך, והוא יכלכלך".

[הביטחון והאמונה][עריכה]

"שער הבטחון" כפי שנשתמר בכתב-יד וורשה משנת ק"ץ (1430). לחץ על הצילום לקריאה.

ומהו גדר הביטחון, ואיזה דבר מביא שיבטח האדם באלוהים? זה האמונה! – מתוך שמאמין בבורא, שכל הצלחתו בעולם הזה ובעולם הבא, הכל הוא ממנו ואין אחר זולתו, נותן לבו לאהוב אותו בכל לבבו.

ומהו גדר האמונה, ואיזה דבר מביא אדם לידי אמונה שלמה? הוא שלא יתנועע מדבר רע, שיקבל כל הבא עליו בשמחה. וזה דומה לעבד שמכיר אדוניו שהוא נדיב ורחמן, ומשלם לעושי רצונו ושליחותו שכר גדול; ובעד שיכביד על משרתיו עבודה קשה הוא מטיב להם טובות גדולות, מגדלם ומנשא אותם, ויהיו אנשי עצתו ואוכלים על שולחנו, ומרכיבם במרכבת המשנה אשר לו, ומפקידם על ארצו. אין ספק שזה העבד היודע ומכיר זאת באדוניו, שיעזוב כל מה שבעולם ויעשה רצון אדוניו בשמחה, ואף אם העבודה קשה עליו מאוד, בזוכרו הטובה אשר תגיע אליו בגלל העבודה הזאת. אבל העבד הרואה שאדוניו מקפח שכר עבדיו, ויודע בלבו שאדוניו כילי, וטרחו יותר גדול משכרו – אין זה העבד טורח לאדוניו כי אם בעיצבון.

כן הוא העניין הזה: המאמין אמונה שלמה ביוצרו, שהוא מטיב ומרחם יותר מכל מרחם, ושהוא דיין אמת, וכל מה שעושה לו הכל הוא לטובתו, וליתן לו שכר גדול על כל מה שסובל לשמו הגדול, ועל כל העבודה והשירות שיעשה לשם שמים ישיג לו נעימות גדולה בעולם הנעים. כעניין שמצינו בנבוכדנצר: עבור שפסע ארבע פסיעות לכבוד האל יתברך – זכה לגדולה גדולה (סנהדרין צו א); וכעניין שמצינו בעשו: עבור שנזהר בכבוד אביו – זכה לגדולה בעולם הזה, הוא וזרעו אחריו; וכן רבים. אין ספק בהיות אדם מאמין בכל זה בלב שלם – וודאי ישמח בכל דיני השם יתברך, כי מי לא ישמח כשנוטלים ממנו פרוטות נחושת, ונותנים לו תמורתן כיכר זהב?

מי שמאמין באלהים בלב שלם, ובוטח בו בביטחון חזק – יביא אותו הביטחון שלא יפחד מעולם מדבר רע, ולא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יקווה לאיש, ולא יסכים עמהם בדבר שהוא כנגד עבודת הבורא יתברך; ולא יפחידוהו ענייניהם, ולא יחת ממחלוקתם. ואם יוכיח אותם – לא יזהר בכבודם, ואם יכלימוהו – לא יבוש מהם, ולא יְיַפה להם השקר, כמו שאמר הנביא (ישעיהו נ ז): "ואדני אלהים יעזר לי, על כן לא נכלמתי, על כן שמתי פני כחלמיש, ואדע כי לא אבוש".

[מחשבות המחזקות את הביטחון][עריכה]

הבוטח באלהים – יביאנו הביטחון לפנות לבו מענייני העולם, לייחד עצמו לענייני התורה והעבודה.

וצריך אדם לחקור הדעות המחזיקות את לבו, להיות בביטחון שלם באלהים:

  • מחשבה ראשונה – שידע בידיעה ברורה כי האלהים מרחם על האדם יותר מכל מרחם, והוא משגיח עליו בסתר ובגלוי. ובעת שהוא אינו שומר עצמו כראוי – האלוהים מרחם עליו ושומר אותו מן הפגעים, כעניין שנאמר (תהלים קטז ז): "שמר פתאים יי".
  • המחשבה השניה – אשר כל הטובות המגיעות אליו מאביו ומאמו, ואחיו וקרוביו ורעיו – הכל מאת השם יתברך הוא; ואלו הם שלוחי המקום ברוך הוא.
  • השלישית – שידע שכל הטובות הם מחסדי האלהים, לא שהוא ראוי לכך. ואין הקדוש ברוך הוא מטיב לו מפני שהוא צריך לו, אך נדבה וחסד.
  • הרביעית – שידע אשר לכל ענייניו יש גבול וקץ, ואין שום אדם יכול להוסיף ולגרוע על מה שגזר הבורא יתעלה. ומה שגזר הקדוש ברוך הוא שיהיה לו מעט – אין אדם יכול להרבות, או למעט הריבוי. ומה שגזר לאחר – אין שום אדם יכול להקדים, ולא לאחר מה שגזר להקדים. אך הכל הוא בגזרת העליון וברצונו.
  • החמישית – שידע שהבורא יתברך רואה את לבו, אם ביטחונו בו ביטחון שלם בלא מרמה. כי עבד המשרת לאדם בשר ודם – יכול העבד לגנב לב אדונו, שיהיה האדון סובר שהעבד אוהבו בכל לב אף על פי שהוא שונאו, והאדון יעשה לו טובה בחזקת שהוא אוהבו. וכל זה לא ייתכן בבורא יתברך, כי הוא יודע יצר הלב והמחשבה שבו, והוא יודע עליונות ותחתונות, אמונתו וכפירתו. לכן אין לילך לפניו ברמאות.
  • הששית – שייקח אל לבו לקיים מה שצווהו, ולהימנע מכל מה שהזהירו שלא לעשות, כאשר הוא חפץ שהבורא יתעלה יעשה לו הדבר שהוא בוטח בו. כדברי רבותינו (אבות ב ד): עשה רצונו כרצונך, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. אבל מי שבוטח בשם יתעלה ואינו מקיים מה שצווהו, כמה הוא שוטה וכסיל! ועל זה נאמר (איוב כז ח-ט): "מה תקות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו. הצעקתו ישמע אל, כי תבוא עליו צרה?" ואומר (ירמיהו ז ט-י): "הגנוב רצוח ונאוף, והשבע לשקר וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם, ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו?!" ואומר (שם פסוק יא): "המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם?!"
  • השביעית – שידע כי הבורא ברוך הוא ברא את האדם למלאכות רבות, וברא לו מזונו על ידי טורח גדול ועבודה. ואם היו כל העניינים והמזונות והבגדים מוכנים לאדם בלא טורח, אז היו כמה מצוות בטילות, כגון: הצדקה, והגניבה והגזילה והחמדה שיתרחק מהן. דאם היו לו כל צרכו בלא טורח, היאך יתאווה לגנוב ולגזול? וכשהוא טורח ומרחיק אותו, שאינו חומד את שאינו שלו – אז הוא בוטח באלהים. ועליו הכתוב אומר (תהלים לב י): "והבוטח ביי – חסד יסובבנהו". ועל זה גנז חזקיהו מלך יהודה ספר הרפואות (פסחים נו א), כדי שיבטח החולה באלוהים יתעלה, ולא ברפואות. גם אם היה אדם בטל ממלאכה, ולא היה טורח אחר מזונותיו, היה בועט ורודף אחר העבירות, כדכתיב (דברים לב טו): "וישמן ישורון ויבעט". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב ב): "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון".

[ביטחון בפרנסה][עריכה]

אך עתה מסר השם יתעלה שתי עבודות ביד האדם: האחת עבודתו והשנית עבודת התורה. וצריך האדם להיות ממוצע בין שתי העבודות, ולייחד שעות מיוחדות לעבודת התורה ולעבודת העולם הזה. וצריך שתתחזק, שתעשה עבודת שניהם לעולם לטוב לך לאחריתך; ולא יהיה אחד מפסיד לחברו, כמו שנאמר (ירמיהו כב טו): "אביך הלוא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה, אז טוב לו"; ואומר (קהלת י יח): "טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך".

וצריך שיבטח בשם יתברך שיצליחהו בעסקיו, ולא יבטח על מלאכתו ועסקיו, אך יחשוב אשר מלאכתו ועסקיו הם דרך לפרנסתו מאת השם יתברך. כמו אדם הבוקע עצים בגרזן, אף על פי שהגרזן חותך העץ, אין הכוח בא מן הברזל אלא מן האיש הבוקע עם הברזל לחתוך בו העץ. ואדם שיש לו מלאכה או איזה עסק שיהיה, שמפרנס בו בני ביתו, לא יחשוב: לולי המלאכה ההיא הייתי הולך לאבדון! אך יבטח בבורא יתעלה, ויחשוב: אם לא היה לו עניין זה העסק שעוסק בו, הבורא יתברך ימציא לו פרנסתו בעניין אחר. כי כל מעשה ידיו וצרכיו ביד האל הוא, והרבה שלוחים למקום, כמו שאמר הכתוב (שמואל א יד ו): "כי אין ליי מעצור, להושיע ברב או במעט"; ואומר (דברים ח יח): "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל"; ואומר (זכריה ד ו): "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר יי צבאות".

וכן האדם אשר כל חיותו וצרכיו תלויים באדם אחד – לא ישים בטחונו בלבו על האדם ההוא, אך ישים שורש בטחונו מעומק הלב בבורא יתברך. ואין די שיאמר כך ולבו בל עמו, אלא יתן שבח והודיה לבורא יתברך, על זה אשר לא עזב חסדו מאתו. וקח בידך משל נאה על עניין זה: והוא כמו מאה עיוורים ההולכים זה אחר זה, וכל אחד שם ידו על כתף חברו, ובראש כולם יש איש הרואה, והוא מנהיג כולם אחריו. הנה כל אחד יודע, שאף על פי ששם ידו על כתף חברו והוא מנהיגו, שאין זאת ההנהגה באה מכוחו של חברו, אך כולם נמשכים אחר האיש הרואה הראשון. ואם יהיה נשמט מהם – ייכשלו כולם ויפלו. זה ישים האדם אל לבו, ויחשוב כי אין מנהיג זולתי הקדוש ברוך הוא וכולנו כעוורים, וכל אחד ממנו מסתייע ונעזר בעזר חברו. אך אין כוח בחברו לולי המנהיג העליון, הנותן הכל, וכל דרכיו ישרים, ואין להרהר אחריו. וכמו שהמתפרנס לא יחשוב אלא בקדוש ברוך הוא, כך המפרנס לא יתגאה שהוא מפרנס, אך הוא כעיוור המנהיג עיוור חברו בעזרת המנהיג הראשון, שהוא הרואה. ועל זה נאמר (ישעיהו מב טז): "והולכתי עוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחושך לפניהם לאור, ומעקשים למישור"; ואומר (שם פסוק יח): "והעוורים הביטו לראות"; ואומר (שם פסוק יט): "מי עוור כי אם עבדי, וחרש כמלאכי אשלח, מי עוור כמשולם, ועוור כעבד יי".

[שמונה דברים שבוטחים בשם][עריכה]

והנה כל הדברים שבוטחים בו בהקדוש ברוך הוא, הם שמונה חלקים:

  • האחד – עניין גוף האדם בלבד.
  • השני – עניין פרנסתו.
  • השלישי – עניין אשתו.
  • הרביעי – חובות הלבבות ואיברים שהוא מתייחד בתועלתם ונזקם.
  • החמישי – חובות האיברים אשר תועלתם ונזקם לאחרים.
  • הששי – גמול עולם הזה.
  • השביעי – גמול עולם הבא הצפון לצדיקים.
  • השמיני – גמול ימות המשיח.

הביטחון הראשון, עניין גוף האדם, הוא שישליך נפשו וימסור עצמו על רחמיו הגדולים, וידע שאין לו עצה והנהגה אלא ברשותו ובגזירתו. ואף על פי שכל בריאת איבריו ומידת ימיו קשורים בגזירת הבורא יתברך, מכל מקום יש לאדם להתגלגל להרוויח כל צרכיו, ולהציל נפשו, ולתקן לו הרפואות. ויבטח באלהים שירפאהו, והרופא והרפואה באים לו מאת השם יתברך לרפאהו; ולא יניח עניין זה אלא על האלוהים לבדו שיתן לו היכולת והכוח. ואל יאמר אדם: הואיל ואני קשור בגזירת הבורא יתברך, אלך בדרכי הסכנה, ואשתה סם המות! הלוא מצינו בשמואל באמרו (שמואל א טז ב): "איך אלך ושמע שאול והרגני" – אף על פי שאמר כך לא נחשב כמי שממעט בביטחונו, והקדוש ברוך הוא השיב לו: "עגלת בקר תקח בידך" (שם). ועל המכניס עצמו בסכנה, ואומר "אני בטוח בשם יתברך!" – עליו נאמר (משלי יד טז): "וכסיל מתעבר ובוטח". והתורה הזהירנו על זה, כמו שכתוב (דברים ו טז): "לא תנסו את יי אלהיכם". והמכניס עצמו לידי סכנה וממית עצמו – עונשו גדול ממי שממית אחרים.

הביטחון השני, מעניין הפרנסה: תהיה ביטחון שלו על השם ברוך הוא, שיזמין לו צרכיו ומזונו כדי סיפוקו, ולא ידחק השעה לרדוף אחר כמה עניינים המטרידים אותו מהתעסק בתורה. וכאשר יבטח באלהים, ימצא מנוחת לבו ושלוות נפשו, ולא ירדוף יותר מדי; אך יהיה די לו במה שיכול למצוא בשעה מיוחדת, והשעות הנשארות יטרח בהם לקנות חיי העולם הבא. וכן אמרו (ספרי ואתחנן ו ז): תרבה בישיבה ותמעט בעסק, עשה דברי תורה עיקר ועסקך טפל. ועניין זה הוא הגדול שבניסיון האדם, שלא יטרידו אותו רוב טרדות של עולם זה וישכח אחריתו. לכן יבטח באל שיספיקהו צרכיו וסיפוקו, ויהיו לו שעות פנויות לפנות לבו לאלוהים.

הביטחון השלישי, בעניין אשתו ובניו וקרוביו ואוהביו: אם הבוטח הזה נכרי, וגר בלא אשה וקרובים וחברים – ייקח לו האלוהים לקרוב ולחבר, דכתיב (שיר השירים ה טז): "זה דודי וזה רעי".

  • ויחשוב: כל מי שיש לו קרובים, לאחר זמן מועט ישוב לחבר נכרי, ובדד ישב, ולא יועיל לו לא קרוב ולא בן ולא חבר, ולא יתחבר עמו אחד מהן. ויחשוב אחר כך טרדתו מקרובים המוטלים עליו, ויחשוב זה לטובה: שאם היה לו עסק בענייני העולם הזה יהיה טורחו מרובה, ולא יהיה לו מנוחה. ואם הוא עוסק בענייני אחדותו והמצוות, וייחוד לבו לאלוהים – יהיה לבו יותר פנוי ומיוחד בעת שהוא לבד בלא קרוביו, אין ספק. ועל כן היו הפרושים המייחדים האל בלבבם, בורחים מבתיהם ומקרוביהם אל ההרים, כדי שיפנו לבבם אל האלהים.
  • ואם היה הבוטח בעל אשה ובנים וקרובים ואוהבים – יבטח באלוהים שיתן לו כוח לשלם להם מה שחייב להם ולעשות חפציהן, ויבטח שיהא לבו עמהם, ויורה אותם דרכים בענייני התורה ובעבודת הבורא. ולא בשביל שהוא מצפה שיבוא לו רווח מחמת זה מהם, ולא שיכבדוהו עבור שהוא מראה להן דרך הישר, ולא להשתרר עליהן; אלא יעשה כדי לקיים מצוות הבורא ברוך הוא לבד. ויחשוב שהוא שלוחו של מקום ללמד לקרוביו ולאוהביו, ולא יחזיק טובה לעצמו ולא יגבה לבו עליהן. ואם יצטרך מקרוביו וימלאו חסרונו – יחשוב שהן שלוחים של מקום ברוך הוא למלאות חסרונו, ולא יבטח בהן כלל. ואם יבקש מהן דבר וישיבו פניו ריקם – אל ישים עליהם חטאת, אך יחשוב כי הרבה שלוחים למקום למלאות חסרונו.

הביטחון הרביעי, בעניין חיוב הלב: שהאדם מיחד לבו בתענית ובתפילה ובשאר המצוות כולם, ונמנע מן העבירות. וצריך שילך בכל כוחו לקיים המצוות, ויתפלל בלב נאמן ובמחשבה נקיה, ובכוונה לשמו הגדול. ובזה אנו חייבים לבטוח עליו ולהתחנן אליו, לעזור אותנו ולהורות לנו הדרכים הישרים, כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים כה ה): "הדריכני באמיתך ולמדני". ואומר (שם קיט לה): "הדריכני בנתיב מצוותיך"; ואומר (שם פסוק ל): "דרך אמונה בחרתי". וכל זה ראיה שהיה בוחר במעשה העבודה.

  • ויתפלל על שני דברים:
    • האחד: לחזק לבו בייחודו באלהים, ושירחיק מלבו טרדת העולם הזה.
    • והשני: לחזקו בגופו ואיבריו, שיוכל להתחזק במעשים הטובים. וזה מה שאמר, שיצליחהו בגופו ובייחוד לבו לאלהים.

הביטחון החמישי, הוא חובת האיברים אשר הוא עוסק להיטיב לאחרים. כגון הצדקה, וללמד החכמה לתלמידים, ולצוות על הטוב ולהרחיק מן הרע, ולהשיב רשעים אל האלהים, ולסבול חרפתם בעת שהוא מזהירם על העבודה ומאיימם בגמול ועונש. ויטרח בכל כוחו לדברים האלה לעשות, ויבטח באלהים שיעזרהו; וישלים חפצו להתקרב בזה אל האלהים בלבד, ולא לקנות שם עליהם וכבוד ביניהם, ולא לצפות הגמול מהן, ולא להשתרר עליהם. ויזהר כפי יכולתו להסתיר, ואם לא יכול להסתיר – יזכור שכל התועלת והנזק לא יהא מן הברואים כי אם ברשות הבורא יתברך. ובכל זה ישים בטחונו בשם יתברך. וכאשר יגלגל השם יתעלה מצווה על ידו – יחשוב בלבו כי הוא טובה מאת הבורא יתעלה שהיטיב אליו, ולא ישמח אם משבחים אותו בני אדם.

הביטחון הששי, בעולם הזה: שיבטח באלהים שלא יאכילהו בעולם הזה חלק הראוי לו בעולם הבא. ויבטח בו שישמרהו מפגעי העולם, ומתחלואים, ומדבר ומחרב ומרעב, ומשאר הרעות המתרגשות לבוא בעולם. וכשיבטח, לא יבטח בשביל מעשיו הטובים; אך יעשה כל מעשיו בשביל האל יתעלה, אשר גדלו ונשאו בעולם הזה והיטיב לו, ואין רגע מכל ימי חייו שאין טובות הבורא עליו. ויחשוב שאם היו מעשיו כפלי כפלים, לא היה אחד מריבוא ממה שיש עליו לעשות מחמת טובות האל יתברך, שהם עליו בכל רגע. ואחר שיחשוב כל זה, יבטח על חסדי השם ברוך הוא, שהוא הגומל חסד, הוא המרחם יותר ממעשיו של אדם, כי ברחמיו נותן לחם לשרצים ולבהמות ולחיות ולעופות, והוא זן מקרני ראמים ועד ביצי כנים (עבודה זרה ג ב); וכאשר מרחם על אלו לא בשביל מעשיהם הטובים – כך ירחם עלי.

הביטחון השביעי, שיבטח על המלך מלכי המלכים המושל על כל, ברוך הוא, שיביא בימיו תשועה לישראל, ויבנה ירושלים, ויבנה בית המקדש בימיו. ולא תהיה כוונת בטחונו כדי לחיות בשלווה גדולה כאשר תהיה בימים ההם, ולאכול הפירות הטובות ולשתות יין עסיס. אך תהיה כוונת בטחונו שיהיה בימים ההם כדי לעבוד הבורא יתברך; כי בימים ההם יסיר יצר הרע מלב עמו, וכולם קטנים וגדולים ידעו את השם. ולא יהיה להם מונע: לא דבר ולא רעב, ולא מלחמה ולא טרדה, אך כולם יהיו פנויים וכולם ישיגו השגה גדולה בידיעת הבורא יתברך. ובימים ההם תרבה הדעת, כדכתיב (ישעיהו יא ט): "כי מלאה הארץ דעה את יי, כמים לים מכסים".

הביטחון השמיני, על עניין עולם הבא: אשר בו נעימות לאין קץ ואין חקר, ואין הפה יכול לספר יופי העולם ההוא, ואין העין יכולה לראות זיו הדרת הצדיקים. ואין שם לא אכילה ולא שתייה, אם כן מה תענוג יש שם? לכך צריך שתבין ותדע, כי כאשר לא ידע העוף תענוג הדג השט במים, כי התולדה שלהם הם הפוך זו מזו, כי עוף ימות במים והדג ימות ביבשה; כך מי שהוא בעולם הזה, הנשמה מערבת בגוף – לא תוכל לדעת תענוג הנשמות; כי אין לנו אלא תענוג הגוף, אבל תענוג מתענוגים העליונים לא נוכל להשיגם ולא נוכל להכיר אותם אלא אחר רוב המחשבה. וזהו מחמת שאנו בעולם הגופים, ועל כן לא נכיר כי אם תענוגים האובדים והפוסקים. אבל תענוגי הנשמה הם תמיד בלי הפסק, ואין בין אותם התענוגים ובין אלו התענוגים חיבור ושיתוף, ולא קורבה בשום עניין. ומי שיזכה אל מעלה ההיא אחר מותו – לא יאהב אלו התענוגים, כאשר לא יאהב המלך לחלץ מעליו יקר תפארתו ולשחק בחוצות עם הנערים. ולפעמים יהיה שהמלך קטן בשנים, ויגביר עליו שטות הקטנים, וישחק עם הנערים, ויניח יקר המלכות – וזהו מחמת שאין לו דעת לבחון בין שני הדרכים, כאשר אנחנו מגבירים תענוג עולם זה על תענוג עולם הבא מחמת חסרון דעתנו ומיעוט הכרתנו עולם הנשמות ותענוגיו.

ובעולם הזה תוכל להכיר קצת עולם הנשמות מתענוגי הנשמות בלא אכילה ושתייה: כגון בני אדם המתנקמים בשונאיהם, וכגון הכבוד בעת שמכבדים בני אדם, וכשאדם רואה דברים יפים, או כשרואה אדם בנו החביב שלא ראה אותו זמן מרובה, או כששומע בשורות טובות. ובכל אלה יש תענוג גדול בלא אכילה ושתייה, ואם זה בעולם הגופים, שאנחנו רואים שהנשמות נהנות – מזה תבין תענוג הנשמות כשתעלה לשמי מרומים, ותהנה מזיו העולם העליון ומזיו השכינה. ואין לתענוג ההוא סיפור ולא תואר, ולא נוכל לדמותו לשום תענוג בעולם הזה. אלא כמו שאמר הנביא, שהיה תמה ונפלא על יקר עולם הבא (תהלים לא כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ועל עולם הבא אשר הוא סוף כל אדם, ישים בשם בטחונו על שיגיעהו לעולם העליון, ואל ישליכהו מלפניו. ואין לו ביטחון בלא מעשים טובים, אך אחר שיעסוק בכל יכולתו בתורה ובמעשים טובים יעלה אל מדרגות החסידות הראויות לעניין זה. והוא שיוציא אהבת עולם הזה מלבו, ויכניס במקום ההוא אהבת הבורא ברוך הוא, וימסור עצמו על קדושת השם יתברך. ואם יעשה כך, יבטח בבורא יתברך שיתחסד עמו כמו שהתחסד עם כל הנביאים והחסידים.

[חסד יסובבנו][עריכה]

הבוטח בשם מידה טובה גדולה היא מאוד, וצריך האדם תיקון גדול טרם יבוא בעמק הביטחון. הבוטח בשם מזומן לקבל חסד, כדכתיב (תהלים לב י): "והבוטח ביי חסד יסובבנו". ולא אמר "יסובבנו" אלא בשביל אשר הבוטח צריך לפרוץ כמה פרצות שאינם טובים לו בעולם הזה: צריך להוכיח את הרבים, ואף על פי שצריך לירא מהם פן יזיקוהו בגופו ובממונו. וגם צריך להתייאש מקרוביו ומאוהביו, שלא ישתתף עמהם כשאינם הולכים בדרך טובה, ושלא יחניף להם. גם צריך לעזוב הרבה עסקים בעולם הזה, ולפנות לבו מהבלי העולם ולעסוק בתורה. וזה צריך ביטחון גדול, ועבור כן אמר הכתוב: "חסד יסובבנו".

[ביטחון ואמונה][עריכה]

והביטחון אי אפשר בלא אמונה, דכתיב (תהלים ט יא): "ויבטחו בך יודעי שמך". כי היודעים שמו הגדול ומכירים גדולתו וגבורתו, והמאמינים בכל לב – המה יכולים לבטוח בו. כי הביטחון והאמונה הם שותפים: אם אין אמונה אין ביטחון. והאמונה הוא ראש התורה, דכתיב (שמות כ): "אנכי יי אלהיך... לא יהיה לך אלהים אחרים". ואם לא מאמין, מה יועיל תורתו? ובזמן שאדם מאמין מעומק הלב, שהבורא יקיים כל מה שכתוב בתורה, לעשות פורענויות לחוטא, ומשלם שכר למקיימים אותה – אז שומר התורה. כי אין שום גנב וגזלן, אם יודעים בוודאי שיהיו נהרגים על גניבתם וגזילתם, ולא יהיו יכולים להימלט – היו נמנעים; וכל הגנבים והגזלנים הם בוטחים להינצל לעולם, ועל כן עושים מה שלבם חפץ. גם כן החוטא: אם היה מאמין בוודאי על גודל עונשו – לא היה חוטא. לכן כל התורה כלולה באמונה, כדכתיב (חבקוק ב ד): "וצדיק באמונתו יחיה". ועל אברהם נאמר (בראשית טו ו): "והאמן ביי, ויחשבה לו צדקה" – ועל כל הטובות לא נכתב כן. ועל משה נכתב (במדבר יב ז): "בכל ביתי נאמן הוא".

ואמרינן במדרש (שמות רבה כב כג): גדולה האמונה לפני הקדוש ברוך הוא, שבזכות האמונה שהאמינו אבותינו – שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, שנאמר (שמות יד לא-טו א): "ויאמינו ביי ובמשה עבדו, אז ישיר משה ובני ישראל". ונגאלו בזכות האמונה שהאמינו, דכתיב (שם ד לא): "ויאמן העם". ואמרו שם: כל המקבל מצווה אחת באמונה – כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש. והגלויות מתכנסות בזכות האמונה, שנאמר (שיר השירים ד ח): "תשורי מראש אמנה"; ואומר (הושע ב כב): "וארשתיך לי באמונה".

הרחמן הוא ישמרנו וישימנו מאנשי עבודתו, הבוטחים בו בלב שלם בגלוי וסתר.

שער החרטה[עריכה]

החרטה. הוא שאדם עושה דבר, וחוזר בו ומתנחם על המעשה. והוא דרך ישרה מאוד לעניין התשובה, כי מי שחטא ומתחרט – כאילו לא חטא. ואי אפשר לשוב בלא חרטה, כי לעולם לא יתכפרו עוונותיו אם אינו מתחרט עליהם. גם התפילה אינה מקובלת זולת החרטה, כי איך יאמר "סלח לנו אבינו כי חטאנו" כשאינו מתחרט על חטאיו? משל: וזה דומה למלך שעבדו סרח עליו, ומבקש מחילה מאת המלך. אם העבד אינו מתחרט בלבו, וחוזר ועושה הסרחון בכל יום – יכעס עליו המלך ביותר. וכן מי שגזל הבריות, ובא בכל יום לבקש למלך שימחל לו, וחוזר וגוזל – אין ספק שזה הגזלן מרבה עליו רוגז המלך בבקשת המחילה. לכן יתחרט ויתפלל ויתוודה, ויחשוב שלא יעשה עוד כזה, ואז יהיה תפילתו מקובלת.

[החרטה המגונה][עריכה]

"שער החרטה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

אבל העושה טובה ומתחרט, זאת מידה רעה. לכן צריך שתזהר שלא תתחרט על הטובות, שלא תאבד שכרך. אם נתת לעני צדקה ואחר זמן הכעיסך – היזהר בך שלא תתחרט על הטובות שעשית לו; כי כיון שהייתה כוונתך בעת הנתינה לשם שמים, הנה שכרך שמור לך.

המידה הזאת מגונה מאוד אצל העולם, כשאין אדם קיים בעניין שלו: כשהוא אומר היום דבר, ומתחרט למחר, ואינו עומד בדיבורו; כשהוא נודר להתענות, או לתת צדקה, או ללמוד תורה ומתחרט – שזה רעה. ואף על פי שטוב הדבר שמתחרט על הרעה, טוב הוא לאדם להעמיד עצמו שלא יצטרך לשנות ממנהג למנהג וממידה למידה. וזו היא תכלית הטוב: שיחשוב בנפשו, ויברר המנהג והמידות הטובות, ולהנהיג נפשו בהן, ויחשוב על כל מה שיעשה: אם יוכל לעמוד בו – אז יתפוס בו. ואל ידלג ממנהג למנהג, כי מידה מגונה מאוד היא מי שהוא הפכפך. והוא נבזה לפני העולם, אפילו הוא קופץ ממידה טובה למידה טובה, כי אין ממשות בענייניו ואין לסמוך עליו.

[החרטה המשובחת][עריכה]

בן-אדם! שוב בעוד שהחרטה שלך מועלת. ואל תאחר עד בואך לקבר, כי אז תהיה מתחרט, ואין תקנה לחרטה ההיא. אם עשית דבר כנגד חברך – התחרט ותלך ותרצהו. ואם חברך פשע בך ומתחרט – קבלהו. אפילו אם ספק לך אם מתחרט בלבו, רק שהוא מנקה עצמו נגדך – קבלהו. אם הוכחת אותו בדברים קשים עד שהוא שונאך, כדרך שאמר דוד (תהלים קלט כא): "ובתקוממיך אתקוטט" – אל תתחרט על אותה קטטה. כי אם תתחרט ותבקש ממנו מחילה – אז יתחזק בטעותו.

החרטה היא דרך לכל המעשים הטובים: אם הולך בטל מדברי תורה – יתחרט על הביטול, ויתן לבו לעסוק בתורה בכל יכולתו. אם לא נתחזק להתפלל בכוונה גדולה – יתחרט ויחשוב: מה עשיתי? בשעה שהיה לי לקנות חיי העולם הבא עסקתי בהבלים! ואם הגיע לימים, יתחרט מאוד אשר עברו ימיו בלא עבודת הבורא יתברך.

כלל גדול תקח בידך: תחשוב בלבבך על כל דבר שעשית, ועל כל מצווה שלא נזהרת בה. תתחרט על כל אחד בפני עצמו, ותחשוב ותתקוטט בלבך: איך לא רדפתי לעשות רצון בוראי ברוך הוא? ואיך עזבתי דברי חכמים ומוסריהם הטובים? נמצא, החרטה היא תיקון גדול לכל המצוות.

שער הכעס[עריכה]

הכעס הוא מידה רעה. וכאשר הגרב מחולי הגוף – כן הכעס מחולי הנפש. ואמרו רבותינו (נדרים כב א): כל הכועס – כל מיני גיהנם שולטים בו, שנאמר (קהלת יא י): "והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך". ואין "רעה" אלא גיהנום, שנאמר (משלי טז ד): "כל פעל יי למענהו, וגם רשע ליום רעה". ולא עוד אלא שתחתוניות שולטים בו, שנאמר (דברים כח סה): "ונתן יי לך שם לב רגז, וכליון עינים ודאבון נפש" – איזה דבר שמכלה העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: זה תחתוניות. ועוד אמרו רבותינו (שם ע"ב): כל הכועס, אפילו השכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר (תהלים י ד): "רשע כגובה אפו בל ידרוש, אין אלהים כל מזימותיו" (תהלים י ד). ואף משכח תלמודו ומוסיף טיפשות, שנאמר (קהלת ז ט): "כי כעס בחיק כסילים ינוח"; וכתיב (תהלים צב ז): "וכסיל לא יבין"; וכתיב (משלי יג טז): "וכסיל יפרושׂ איוולת". ובידוע שעוונותיו מרובין מזכויותיו, שנאמר (שם כט כב): "ובעל חמה רב פשע". ועונשו גדול מאוד, שנאמר (שם יט יט): "גדול חמה – נושא עונש".

[תוצאות הכעס][עריכה]

"שער הכעס" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ואתה רואה בני אדם כשהם כועסים ומחזיקים בכעסן – אינן משימין לבם על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסן מה שלא היו עושים בלא הכעס. כי הכעס מוציא שכלו של אדם מקרבו, עד שמרבה דברי הכעס, ונכנס במחלוקת וקנטורים. לכן אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים. וכן אמר אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטי (ברכות כט ב). ואמרו (ערובין סה ב): בשלושה דברים ניכר האדם, האחד מהם בכעסו. כי בעת הכעס אדם ניכר: אם יתגבר כעסו על חכמתו, ועושה עניינים בעת הכעס בלא הנהגת החכמה – בזה ניכר כעסו. אם תתגבר חכמתו על כעסו, ולא ידבר ולא יעשה מעשה מחמת הכעס, מה שלא היה עושה בלא הכעס – בזה ניכר חכמתו.

ואמר החכם: שלושה הקדוש ברוך הוא אוהבן, ואחד מהן: מי שאינו כועס (פסחים קיג ב). ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (אבות ב ה): לא הקפדן מלמד; כי מרוב כעסו התלמידים יראים ממנו לשאול ספקותיהם פן יכעס עליהם. ואפילו אם שואלים – אין לו לב לפרש לתלמידיו כל הצורך. וגם ישיב להם דרך כעס, ומתוך כך לא יבינו. והתלמידים אפילו שרבן כועס עליהם – ישאלו וידקדקו, ולא יחושו על הכעס ולא יריבו עם רבן. ועליהם דרשו רבותינו (ברכות סג ב): "ומיץ אפים יוציא ריב" (משלי ל לג) – כל הכועס עליו רבו פעם אחת ושתים ושותק, זוכה להבין בין דיני ממונות ודיני נפשות. ואמר מר: אין לך קשה יותר מדיני ממונות ודיני נפשות.

הכעסן אין לו חן בעיני הבריות, והוא שנוא בעיניהם, ומתוך כך אין מעשיו מקובלים בעיני הבריות. ואפילו אם יש בידו תורה ומעשים טובים – אין העולם למדין ממנו. הכעסן הוא כבד על בני ביתו, השומעים תמיד כעסו ותלונתו. וקרוב הדבר לו לבוא לידי תקלה מפני שמטיל אימה יתרה, כמו ההוא מעשה דרבי חנינא בן גמליאל, אשר בקשו בני ביתו להאכילו איבר מן החי (גיטין ז א).

הכעסן אינו מעביר על מידותיו ואינו מוחל, אך הוא נוקם ונוטר תמיד. הכעס מביא אדם לידי מחלוקת; כשהוא כועס עם חבריו – יריבו עמו והוא עימהם. וכשיש מחלוקת יש קנאה ושנאה. וכבר ידעת רעות המחלוקת, כאשר יתבאר בשער המחלוקת.[2]

הכעס מונע לב האדם מכל הטובות. כי כשאדם כועס – אין לו לב לרחם על העניים. ובהשם יתברך נאמר (חבקוק ג ב): "ברוגז רחם תזכור"; וזה רחוק מאוד מדרכי בשר ודם. הכעס מבטל כוונת לב האדם בתפילה, ואין שכינה שורה מתוך הכעס.

כל כעסן לא יהיה חכם גדול. כי הכעס מבריח מלבו חכמתו, שלא יוכל לענות כהוגן ולא יוכיח כהוגן, וכל דבריו לא בהשכל. הכעסן מונע ממנו מוסרים ותוכחות, כי אין אדם רשאי לגלות לו טעויותיו ודרכיו המכוערים, כי כל אדם יפחד ממנו להגיד לו ענייניו כי הוא ירגז עליהם. ואפילו אם יוכיח אותו שום אדם, לא יקבל ממנו מתוך הכעס. כללו של דבר: אין הכעסן מקבל שום מידה טובה אם לא יסיר מלבו הכעס.

כמו שאין הכעסן מקבל תוכחה מאחרים, כך אינו יכול להוכיח את אחרים. כי התורה אמרה (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" – בתחילה תוכיח אותו בנחת ובסתר, ותאמר לו בלשון רכה ותחנונים כי לטובתו אתה אומר לו, ואז לא תקבל עליו חטא. אבל אם תוכיח את חברך מתחילה בקול רעש ובזעם ותבייש אותו, אז תקבל עליו חטא. ואותו חבר לא יקבל תוכחה ממך, כי כן דרך בני אדם: כשאדם בא על חברו בחוזקה – אז חברו מתקשה כנגדו ולא ייכנע תחתיו. ועל זה אמר החכם (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים". וכבר ידעת מהלל ושמאי, שאמרו עליהם אותם שלושת הגרים: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה (שבת לא א). הלל מרוב ענווה שהייתה בו – לא היה אדם יכול להכעיסו; כי המונע עצמו מן הכעס קונה מידת הענווה והרחמנות, כי מחרון אף יהיה מידת האכזריות, דכתיב (שמות כב כג): "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". וכן לעולם אצל חרון אף כתיב הנקמה (דברים יא יז): "וחרה אף יי בכם, ועצר את השמים ולא יהיה מטר, והאדמה לא תתן את יבולה".

הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע – וגם לא יודה על האמת. ואמר החכם: כשתרצה לחבר עם אדם – הכעיסהו. ואם יודה לך האמת בשעת כעסו – התחבר לו; ואם לאו – עזוב אותו. הכעס מביא לידי טעות; מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות:

  • כמו שנאמר (ויקרא י טז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר"; וכתיב (שם פסוק יז): "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש".
  • ונאמר (במדבר כ י): "שמעו נא המורים"; וכתיב (שם פסוק יא): "ויך את הסלע".
  • וכתיב: "ויקצוף משה על פקודי החיל" (שם לא יד); וכתיב (שם פסוק כא): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה".

מלמד שנשתכחה הלכה ממשה (ויקרא רבה יג א). ועתה הבן: אם כך הגיע למשה רבינו עליו השלום, מה יגיע לכסילים הכועסים? ולכך אמר שלמה (קהלת ז ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס".

והיזהר בה מאוד, שלא תעשה שום קלקול מתוך כעסך. כי אמרו רבותינו (שבת קה ב): המקרע בגדיו, והמפזר מעותיו, והמשבר כלים בחמתו – יהא בעיניך כאילו עובד עבודה זרה. שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך", ולמחר אומר לו "עשה כך", עד שאומר לו "עבוד עבודה"זרה" והולך ועושה. ובעבור כן כתיב (תהלים פא י): "לא יהיה בך אל זר" – ואיזה "אל זר" שהוא בקרבו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע. ראה איך היצר הרע מתגבר בעת הכעס.

[הנהגות נכונות][עריכה]

ואמר רבי ארבע מידות בדעות (אבות ה יא):

  • נוח לכעוס ונוח לרצות – יצא שכרו בהפסדו.
  • קשה לכעוס וקשה לרצות – יצא הפסדו בשכרו.
  • קשה לכעוס ונוח לרצות – חסיד.
  • נוח לכעוס וקשה לרצות – רשע.

ואלו ארבע מידות נאמרים נגד הצדיק, כשהוא כועס על הטובים או בענייני העולם. אבל "קשה לכעוס" על עושי עבירות "ונוח לרצות" להם – זו מידה רעה שמתרצה לרשעים. וכל שכן מי ש"נוח לכעוס" על הצדיקים, ו"קשה לכעוס" על הרשעים, ו"נוח לרצות" לרשעים ו"קשה לרצות" לצדיקים – זהו רשע גמור.

אף על פי שהכעס מידה רעה מאוד, מכל מקום צריך אדם להנהיג עצמו בקצת העתים במידת הכעס. כגון: לייסר הרשעים, ולהטיל אימה על בני ביתו, ולזרוק מוראו בתלמידים. וכשכועס על הרשעים, ישקול כעסו. לפי שאמר משה רבינו עליו השלום על ראובן וגד "תרבות אנשים חטאים" (במדבר לב יד) לכך בן בנו נעשה כהן לפסילים, ואף על פי שלשם שמים כעס. הכל צריך מידה, בכל דרכיו של אדם. ויִראה איך יעשה המצוות, בין בכעסו בין בשחקו.

אדם שיש בו מידת הכעס, ומכריח את מידתו ומנהגו כאילו אינו מבעלי הכעס, עליו נאמר (משלי טז לב): "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר". ו"ארך אפים" הוא משלוש עשרה מידות הנאמרים בבורא יתברך.

אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה, תראה עליו הישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם: מי שכעסו ורגזו אמיץ – אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס – חייו אינם חיים, ואינו שמח לעולם. וכיון שאינו שמח – אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את השם יתברך בשמחה.

כשאדם שרוי בתענית או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מאוד בלבו. לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס. השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס. לכן יראה האדם כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק או ידבר בנחת, ולא ירים קולו בכעסו. כי המגביה קולו בשעת כעסו – אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.

ודע כי גמר שכל של אדם הוא שימשול על כעס, כמו שנאמר (משלי יט יא): "שכל אדם האריך אפו". הכעס נוטה מאוד אל הגאווה, ואין הכועס נמלט מן הגאווה; וכבר ידעת רעות הגאווה. וראוי לאדם שיתרחק מן הכעס; ואפילו בדבר שראוי לכעוס עליו – יעצור את הרוח ולא יכעס. וכן צריך בעל הכעס לעשות מתחילה, כשיעלה בדעתו שלא יכעס: צריך שלא ירגיש כלל, אפילו הוכה וקולל – לא ירגז ולא יחוש. וזה דבר ברור: מי שהוא קפדן הרבה, יותר נוח לו שלא ירגיש כלל. ישתוק ויעצור רוחו לגמרי ממה שיכעס מעט, כי זה אי אפשר לכעסן לעשות; כי אם ימשוך בלבו מעט מן הכעס – לבסוף יכעס הרבה. ומי שרוצה לעצור רוחו מן הכעס, ורוצה להטיל אימה על בני ביתו, ואם הוא פרנס ורוצה לכעוס על הציבור שיחזרו למוטב, כיצד יעשה? יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת עליו בינו ובין עצמו; כאדם שהוא מדמה שהוא כועס בשעת כעסו – ואינו כועס. וכשהוא מראה כעסו, יזהר עליו שלא יעשה כן כשיש לו אורחים עניים, כי הם סבורים שהוא כועס עליהם. לכן יראה עצמו שמח בפניהם.

ציוו חכמים להתרחק מן הכעס, עד שינהג עצמו שלא ירגיש אפילו בדברים המכעיסים אותו, עד שיעקור הכעס מלבו, וזהו דרך טובה. ודרך צדיקים: הם נעלבים ולא עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים בייסורים. ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה לא): "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (שבת פח ב).

שער הרצון[עריכה]

הרצון. זו היא מידה טובה מאוד, ואינה נמצאת אלא בנפש נדיבה ויקרה. ומי שיש בו מידת הרצון – הוא מסתפק בכל ענייניו כפי מה שיגזור עליו הבורא יתעלה, ולא יהרהר אחריו. ובעל המידה הזאת אינו מצפה אל הגדולה ואל הכבוד, אך רצונו ודעתו לסבול. ולא יתרעם על ענייניו, ולא יקצוף על השם יתעלה לומר: למה עשה השם יתברך כך וכך? ומן המידה הזאת: השמח בחלקו. וכבר ידעת מעלת המידה וגדולתה.

[בין אדם לחבירו][עריכה]

"שער הרצון" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

וכשאדם הצדיק רוצה בבני אדם, ובני אדם רוצים בו – גם המקום רוצה בו. וגם שונאיו משלימים אתו, כדכתיב (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". וכמו שידעת מרצות אבימלך באברהם, ומשהשלימו אתו (בראשית רבה נד א). ונאמר (משלי טז טו): "באור פני מלך חיים, ורצונו כעב מלקוש". ראה מה הגיע למרדכי כשרצה בו אחשורוש, ומה הגיע ליוסף כשרצה בו פרעה. אם מגיע גדולה כזאת למי שרוצים בו בני אדם, כל שכן וכל שכן מי שרוצה בו הקדוש ברוך הוא – כמה מעלתו גדולה. לכן יטריח אדם עצמו לעשות המצוות, ואז ירצה בו השם יתברך. ואמר החכם: כל מי שיש בו זאת המידה – יעשיר. ומן מידת הרצון באה המחילה והסליחה, שהוא מתרצה למי שפשע בו ומעביר על מידותיו, כי המעביר על מידותיו – תפילתו נשמעת.

ומאוד מאוד מידה נאה היא לאדם, שיהא מלא רצון, ומבטל דעתו מפני דעת חברו. ודבר זה גורם שהוא נאהב לכל, כשהוא עושה כרצון איש ואיש. והאיש הזה קרוב מאוד לדרכי התשובה, כי כשהוא אוחז במעשה הרע ובא חברו להוכיחו – הוא מתרצה מיד לעזוב הרע, וחוזר למוטב. נמצא שיש לו נחת רוח בעצמו, כשהוא מודה ועוזב דרכיו הרעים, וגם יש נחת רוח לחבריו המתחברים אתו. וכן אמר שלמה (משלי יב טו): "ושמע לעצה חכם" – אינו רוצה לומר לשמיעת האוזן לבד, אלא "שומע" פירושו שהוא שומע לעצת חכם ומתרצה לעשות כאשר יגיד לו החכם.

[רצון השם][עריכה]

נמצא שכל התורה כלולה במידת הרצון, וכן כל התוכחות וכל הברכות. כיצד? בשעת מתן תורה כתיב (שמות יט ה): "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים". כך הפירוש של "שמוע תשמעו": תקבלו עליכם ותתרצו. והם השיבו "נעשה ונשמע" (שם פסוק ח) – ונתרצו. לעניין הקללות נאמר (דברים כח טו): "והיה אם לא תשמע בקול יי אלהיך, לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקתיו"; וכתיב (דברים יא כז-כח): "את הברכה, אשר תשמעו אל מצוות יי אלהיכם..., והקללה אם לא תשמעו אל מצוות יי אלהיכם...". וכל ה"שמיעות" הללו אין פירושן שמיעת האוזן בלבד, אך רצה לומר שיתרצו לעשות. וכן מצינו ביעקב אבינו עליו השלום, שנתרצה אל אמו ושמע לעצתה לעניין הברכות, ונתרצה לשמוע אל אביו ואל אמו ולקח אשה על פיהם – לכן זכה ויצאו ממנו שנים עשר שבטים. וכתיב (משלי א לג): "ושומע לי ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה".

ארבע שמיעות הם: יש שומע והפסיד, ויש שומע ונשכר; ויש לא שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד.

  • שומע והפסיד – זה אדם הראשון, שנאמר (בראשית ג יז): "ולאדם אמר: כי שמעת לקול אשתך". ומה הפסיד? שנאמר (שם פסוק יז): "כי עפר אתה, ואל עפר תשוב".
  • שומע ונשכר – זה אברהם אבינו, שנאמר לו (בראשית כא יב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". ומה נשכר? שנאמר לו (שם): "כי ביצחק יקרא לך זרע".
  • לא שומע ונשכר – זה יוסף, שנאמר (בראשית לט י): "ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה". ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ" (שם מב, ו).
  • לא שומע והפסיד – אלו ישראל, שנאמר (ירמיהו ז כו): "ולוא שמעו אלי, ולא הטו את אוזנם". ומה הפסידו? "אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב" (שם טו ב); ונאמר (ישעיהו א יט): "אם תאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו".

בן סורר ומורה נהרג בשביל שלא שמע, דכתיב (דברים כא יט-כא): "ותפשו בו אביו ואמו, והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומרה, איננו שומע בקולנו, זולל וסבא. ורגמוהו כל אנשי עירו". ועל כל ישראל נאמר (שם ט ז): "ממרים הייתם עם יי". ועוד כתיב על שלא רצו לשמוע (שמות לד ט): "כי עם קשה עורף הוא". ואחרי שהכל תלוי במידת הרצון, לכן יטה כל רצונו לעשות מצוות השם יתברך. וכן אמרו רבותינו (אבות ב ד): עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו.

כללו של דבר: לא יתעקש אדם, ולא יקשה ערפו נגד מוכיחיו, ונגד מי שמורה לו דרך ישרה; אך יתרצה להם, ויקבל דבריהם ברצון נפשו. כי על העיקשים נאמר (משלי כב ה): "צינים פחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם"; ונאמר (שם יז כ): "עיקש לב לא ימצא טוב". ובכמה מקומות נשתבחו החפצים לשמוע אל דברי תורה, דכתיב (תהלים א ב-ג): "כי אם בתורת יי חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה. והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו". וכתיב (שם קיב א): "אשרי איש ירא את יי, במצוותיו חפץ מאוד" – אינו אומר אלא "חפץ", רוצה לומר: שישים אדם חפצו על המצוות.

אמר רבי אבהו: לעתיד הכל עתידים להיות תמהין כנגד מי ששמע לאלהים, ואומרים: מי הוא זה? שפלוני שלא קרא ולא שנה – והרי הוא יושב עם האבות ומשיח עימהם? והאלהים יאמר להם: מה אתם תמהים? לא זכו אלו אלא מפני ששמעו אלי, שנאמר (משלי טו לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין".

[הרצון המגונה][עריכה]

אף על פי שהמידה הזאת טובה מאוד, אל ישתמש בה אצל הרשעים, ואל יתרצה להם. ויסיר רצונו מכל הדברים הרעים, ומכל מה שהזהירה התורה עליו; אך יתרצה למי שהקדוש ברוך הוא רוצה בו, דכתיב (תהלים קמז יא): "רוצה יי את יראיו". וישים רצונו על המצוות, אף על פי שהם קשות עליו מאוד – ישים רצונו עליהם עד שיהיו חביבות עליו. כי אף על פי שהיה קשה בעיני אברהם אבינו עליו השלום לשחוט את בנו יחידו, ביטל רצונו מפני רצון הבורא יתעלה, והשכים ועשה בזריזות, ובנפש חפצה ובאהבה. אבל מי שישים רצונו וחפצו במעשים הרעים, ומתרצה ברשעים ובמעשיהם, ומואס בצדיקים – אותו הרצון מביא אותו לשאול תחתית. ועליהם נאמר (ישעיהו ה כ): "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע"; ואומר (משלי יז טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת יי גם שניהם".

[גדולת הרצון][עריכה]

כל מי שרוצה להיכנס בעומק החסידות ובעומק הייחוד, להכיר השם יתברך, אין זה יכול להיות אלא אם כן הוא חכם, ונבון, ונפש רצון בלא כעס. כתיב (משלי ח לב): "ועתה בנים שמעו לי, ואשרי דרכי ישמורו". אמר הבורא יתברך לישראל: איני מבקש מכם אלא שתשמעו לי. אם שמעתם אלי, אני אקים מה שנתנבאו הנביאים "אם תֹאבו ושמעתם, טוב הארץ תאכלו" (ישעיהו א יט), וכתיב (משלי ח לד): "אשרי אדם שמע לי". לכן ישים דעתו אל רצון הבורא יתברך, ולא יבעט ברבותיו ובמי שגדול ממנו. וכן נאמר בתורה (דברים יז ט-יב): "ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך..., לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. והאיש אשר יעשה בזדון, לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את יי אלהיך או אל השפט, ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל". מכל אלה נדע, אשר מידת הרצון גדולה, אשר כל התורה כלולה בה. אפילו אמרו לך החכמים על השמאל שהוא ימין, ועל הימין שהוא שמאל – תתרצה להם לשמוע (ספרי דברים יז יא).

התבונן שאנו מתפללים בתפילתנו: "ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך". הנה כל מעשנו ועבודתנו – כולם תלויים ברצון הבורא יתברך. ובעת שאין אדם משים רצונו וחפצו על מצוות השם יתעלה, אך ממרה כנגדו, ובוחר במעשים הרעים אשר הזהיר השם יתברך עליו שלא לעשות – איך ירצה השם יתברך באיש ההוא? איך ירצה ויחפוץ באיש אשר אינו רוצה וחפץ בו? ולעולם לא יהא אדם סרבן נגד הבורא יתברך ורבותיו, כי בכך נשתבח חכם אחד: מימי לא עברתי על דברי חברי! יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אמרו לי חברי "עלה לדוכן!" – הייתי עולה (שבת קיח ב). ואין צריך להאריך במידה הזאת, כי היא כלולה במידת האהבה והשמחה.

אין בעולם טוב כשמיעה. וכן אמרו (שמות רבה כז ט): נפל אדם מן הגג ונשתברו איבריו – צריך רטייה ותחבושת על כל איבר ואיבר מאבריו, ועצם מעצמיו. והחוטא אשר יחטא בכל איבריו, שנאמר (ישעיהו א ו): "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום" – והנה השם יתברך מרפא כל איבריו ברטייה אחת, והיא שמיעת האוזן, שנאמר (שם נה ג): "הטו אזנכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשכם".

שער הקנאה[עריכה]

הקנאה היא ענף מן הכעס. ואין אדם נמלט ממנה, כי אנחנו רואים אשר כל בני אדם נמשכים איש אחר רעהו, כי כאשר הוא רואה שחברו קונה קניין מענייני העולם – הן ממיני מאכלים, הן ממיני בגדים, אם בונה בית או מאסף ממון – אז הוא טורח להשיג כמוהו, כי הוא חושב: חברי יש לו זה, גם לי יהיה כן. ודבר זה רמז שלמה המלך (קהלת ד ד): "וראיתי אל כל עמל, ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו".

[קלקולי הקנאה][עריכה]

"שער הקנאה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

מי שהמידה הזאת מתגברת עליו, הוא מגונה מאוד. כי הקנאה מביאה לידי חימוד, כי כשאדם אינו נותן על לבו ומקנא מה שיש בידי אחרים – אז אינו חומד. אבל בעת אשר ימשוך לבו, ומקנא במה שיש ביד אחרים – אז הוא חומד. והתורה אמרה (שמות כ יד): "לא תחמוד". וכשהוא חומד – אז הוא גוזל, כדכתיב: "וחמדו שדות וגזלו כרמים".

ואדם אשר החמדה מתגברת בו, הוא קרוב לעבור על עשרת הדברות. כי מעשה באיש אחד, והיה לו שכן רשע, והיה כותל מפסיק ביניהם. והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו. יום אחד ערב שבת שמע שהיה האיש אומר לאשתו: "רוצה אני לצאת לסחורה", וכן עשה. מה עשה אותו רשע? הלך בליל שבת ושיבר הכותל שהיה מפסיק ביניהם – הרי עבר על "זכור את יום השבת לקדשו". הלך ואנס את האישה שהיה חומד, ושכב עמה – הרי עבר על "לא תנאף". ואחר כך כשהתחיל לגזול את הממון צעקה האישה, ועמד עליה להורגה – הרי עבר על "לא תרצח". וכשגנב וגזל מה שחמד – הרי עבר על "לא תגנוב" ו"לא תחמוד". למחר עמדו אביו ואמו והוכיחו אותו, עמד עליהם והיכם – הרי עבר על "כבד את אביך ואת אמך". ואחר כך הובא לפני בית הדין, והעיד הוא עם חברו בליעל שאלו החפצים שלקח הם משכון שלו, והיו ממושכנים לו מיד בעל האשה, וחזר והאמינם לו, ולא יכול להוציאם מידו, עד עכשיו ששברו הליסטים את הכותל שביניהם והרגו האישה, וכששמע האיש ההריגה, נכנס גם הוא ולקח עבוטו – הרי עבר על "לא תענה". ובכל מקום שהיה בא, היה נשבע שלא פשע כלל – הרי עבר על "לא תשא". לסוף נגלתה רעתו ונתפרסמה פשיעתו, ומחמת הבושה יצא לתרבות רעה וכפר באלהים חיים – הרי עבר על "אנכי יי אלהיך". ולבסוף היה אדוק בעבודה זרה ומשתחווה לו – הרי עבר על "לא יהיה לך אלהים אחרים" ו"לא תשתחווה להם ולא תעבדם". וכל זה גרם לו החימוד. נמצא שהחומד קרוב לעבור על כל התורה כולה.

אך יש דרך אחרת להשכיל ולהבין איך הקנאה והחמידה מקולקלות מאוד. והוא על דרך שאמר שלמה עליו השלום (משלי כג יז): "בני אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת יי כל היום". כשאדם מקנא בחוטאים ורואה עושרם והצלחתם, ורואה צדיקים מתדלדלים ומתייסרים בייסורים, ומתוך כך תגעל נפשו ביראת האלהים ומשפטיו וחוקיו, וימאס לומדי תורה ומקיימיה, כעניין שנאמר (מלאכי ג יג-טו): "חזקו עלי דבריכם אמר יי, ואמרתם מה נדברנו עליך? אמרתם שווא עבד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדורנית מפני יי צבאות? ועתה אנחנו מאשרים זדים, גם נבנו עושי רשעה, גם בחנו אלהים וימלטו". וזה הדרך מביא הוללות בדעת בני אדם, וישיב לבם אחורנית בראותם רשע וטוב לו וצדיק ורע לו; ומתוך כך הולכים בשרירות לבם ואומרים: פלוני ופלוני עושים כך וכך והם עשירים, וכן נעשה גם אנחנו, ומה שיקרה להם יקרה גם לנו! וכל זה מחמת קנאה, שמקנא ברשעים וחומד עושרם ושלוותם, ולפיכך פורקים מעליהם עול המצוות. אבל הצדיקים אינם מקנאים ברשעים, ואינן חומדים ממונם ולא שלוותם, כי יחשבו שעושרם שמור להם לרעתם, ושלוותם – להאבידם מרוב טוב הצפון לצדיקים. ויחשבו שעוני הצדיקים ודוחקם – כדי לצרפם וללבנם, ולהגדיל מעלותם לעולם הבא. ואין ספק: מי שחושב כך לא יחמוד ולא יקנא. אלא ישמח בראותו שלוות הרשעים, ויאמר: אם למכעיסיו כך, לעושי רצונו לא כל שכן שיתן ויחזור ויתן!

הקנאה באה מגריעוּת הנפש. אם הוא מקנא ביופיו של אדם, או בגבורתו או בעושרו – הרי אינו חפץ במה שגזר עליו הבורא יתברך. וזה דומה לעבד שיש לו תלונות על מעשה אדוניו, ואינו מתרצה בעניין אדוניו – אין זה עבד נאמן. וכל שכן שאין להתרעם על הבורא יתברך, אשר כל מעשיו ישרים ונכוחים, שאין להרהר אחריו.

מן הקנאה תבוא מחלוקת. כמו שתראה בקורח, שקנא בכבוד אליצפן בן עוזיאל, ומתוך כך נאבד הוא וסיעתו, אפילו יונקי שדים (במדבר רבה יח). הקנאה לבני אדם כחולי הגוף, והיא מביאה שחפת. אמר החכם לבנו: השמר לך מן הקנאה, כי היא ניכרת בך: שפניך משתנים מרוע לבך. ואותו האיש שאתה מקנא – הוא שמח בצרת לבך. ולמה אתה תשמח את שונאך, וינקום בך?

המקנא חומס נפשו, כי הוא מתאבל תמיד ושכלו מתחסר. ומרוב קנאה הטמונה בקרבו – אין לבו פנוי ללמוד ולהתפלל בכוונה, ולעשות מעשים טובים. כל אדם מוצא טעם ערב במאכלו חוץ מן המקנא, שאינו טועם טעם טוב במאכלו עד שתסור הטובה מחברו. לכל שנאה יש תקווה: שאם ישנא חברו עבור שגזל ממנו – תסור השנאה כשישיב לו הגזילה. כן כל שנאה התלויה בדבר, אחר שיתקן הדבר ההוא – תִבטל השנאה, חוץ ממי ששונא חברו מחמת הקנאה.

[אזהרות][עריכה]

אמר החכם לבנו: אל תקנא באחיך על אשר יש לו, כי הוא ינעם בחייו, ואתה תשבע דאגה וצער. ואמר החכם: לא נברא המקנא והחומד אלא לכעס. החכמים הראשונים היו מתפללים "שלא תהא קנאתנו על אחרים, ולא קנאת אחרים עלינו". למה היו מתפללים על אחרים בזאת המידה יותר ממידות אחרות? אלא כך העניין: כי הרבה בני אדם גורמים שיתקנאו בהם ויחמדו שדותם; לכך היו מתפללים על אחרים, כי אולי הם גורמים הקנאה לאחרים, והתורה אמרה (ויקרא יט יד): "ולפני עיוור לא תתן מכשול". לכן מידה טובה באדם שלא ילבש בגדים נאים ומשובחים יותר מדי, לא הוא ולא אשתו ולא בניו, וכן לעניין המאכל ושאר עניינים, כדי שלא יקנאו בו אחרים. אך מי שהשפיע עליו הבורא יתברך עושר ונכסים – ייהנה מהם לאחרים, לעשירים ולעניים, ויתנהג עימהם בנחת, ויעשה עימהם חסד. וכבר הארכנו בדבר, כמה טובה בזה שיהא נאהב לבריות. וכשהוא נאהב לכל אדם, אז לא יקנאוהו ולא יחמדו משלו. אך ראוי לאדם שיעלה אל המעלות הטובות, ויקנאוהו ויחמדו לעשות כמוהו.

ומי שנזהר שלא יקנא – אין גופו כלה, ואין התולעים שולטים בו, דכתיב (משלי יד ל): "ורקב עצמות קנאה". פירוש: מי שיש לו קנאה – עצמותיו נרקבים (שבת קנב ב). לכן יתרחק מן הקנאה ומן החמדה, ולא יחמוד שום דבר ממה שביד אחרים. ולא יאמר: אחמוד בענייני חברי, ואתן לו מעות עבור אותו עניין; שאם אין דעתו למכר ענייניו – אז אסור לזה להפצירו, כי זה יתבייש להשיב פניו ריקם, אם כן הוא כמו אונס. וכל שכן אם זה החומד איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילו – שאסור לשאול מחברו מתנה אם אינו יודע שיתן לו בנפש חפצה.

משלו משל: חומד וקנאי פגע בהם מלך אחד. אמר להם המלך: אחד מהם ישאל דבר ממני וינתן לו, ולחברו בכפלים. הקנאי לא רצה לשאול תחילה, שהיה מתקנא אם יינתן לחברו בכפליים. והחומד היה מתאווה שניהם. דחק החומד את הקנאי לשאול: שאל לנקר לו עין אחת, ולחברו שתים.

כמה רעות תלויות בקנאה! נחש הקדמוני נתקנא באדם הראשון, וגרם מיתה לעולם, ועליו נגזר (בראשית ג יד): "על גחונך תלך, ועפר תאכל". וכן ראה מה ארע לקין, ולקורח, ולבלעם, ולדואג, ולאחיתופל, ולגחזי, ולאדוניה, ולאבשלום, ולעוזיהו, שנתנו עיניהם במה שאינו שלהם: לא די מה שבקשו לא ניתן להם, אלא אף מה שבידם ניטל מהם. מכל אלה ילמד האדם שיפרוש מן הקנאה ומן החמדה; כי אפילו מה שבידו אינו שלו, כי מחר בא ואיננו, ומה יועיל לו שאינו שלו?

שכר גדול יש לאדם הנזהר מן הקנאה ומן החמדה. כי ברוב העבירות אם אדם עובר עליהם ומתבייש, ומונע עצמו בשביל הבושה, מונע עצמו מן הגזילה והגניבה כי ירא שמא יתוודע ויתגלה ויפרסמוהו, ויתבייש ויפסיד הרבה. אבל הקנאה והחמדה הם בלב: אין אדם מכיר בו אם יחמוד או יקנא – הרי דבר המסור ללב, ועל זה נאמר (ויקרא כה יז): "ויראת מאלהיך".

[הקנאה המשובחת][עריכה]

אף על פי שהקנאה היא מידה רעה מאוד, יש מקום שהיא טובה מאוד, והיא מידת עליונים: שישים קנאתו על יראת שמים, כעניין שנאמר (משלי כג יז): "אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת יי כל היום". ועל דרך זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בבא בתרא כא א): קנאת סופרים תרבה חוכמה. כי אם יראה אדם שלומד, ייתפש קנאה בלבו ויאמר: זה לומד כל היום, גם אני אעשה כן! וכן לעניין כל המצוות – יקנא כל אחד בחברו לתפוש מעשה חבריו הטובים. אם יראה רשע ויש בו מידה אחת טובה – יקנאהו על אותה מידה, ויעשנה גם הוא. אבל המקנא בחברו שהוא עוסק בתורה ובמעשים טובים, ואינם מקנא בו שיחשוב "זה עושה כך, גם אני אעשה כן"; אלא יחשוב בלבו ויקנא בו מפני שיש בו מעלות טובות יותר ממני, מחמת כן הוא נכבד בעיני העולם יותר ממני, ומחשב תחבולות כדי לבטלו ולבלבלו מתורתו וממעשיו הטובים – הרי זאת הקנאה היא רעה גדולה, והוא חוטא ומחטיא, שותפו של ירבעם בן נבט.

לעולם יכבד אדם יראי שמים ועוסקים במצוות, ויתן להם יד, ויסייע להם בגופו ובממונו. ואז יקנאו בו אחרים ויחשבו: אם גם אנחנו עושים כך – ויכבדו ויעזרו גם לנו. "ומתוך שלא לשמה בא לשמה."

אמר הקדוש ברוך הוא: קנא לי! שאילולי הקנאה – אין העולם מתקיים. לפי שאין אדם נוטע כרם, ואין אדם נושא אשה, ואין אדם בונה בית: כי כל אלו העניינים באים מחמת שאדם מקנא בחברו. אם יבנה בית – גם אחר ישים דעתו לעשות כן. וכן לעניין אשה, כל אחד מקנא בחברו. וכיון שקיום העולם תלוי בקנאה, ישים כל הקנאות לשם שמים: אם יבנה בית – יבנה בו חדר ללמוד בו תורה, ושיהא ביתו בית ועד לחכמים, ולהכניס בו אורחים (אבות א ד-ה), ולעשות בו חסד לבני אדם. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שוחר טוב שם): אלולי שקנא אברהם אבינו, לא היה קונה שמים וארץ. ואימתי קִנא? כשאמר למלכי צדק: כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם. אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה, וכי עניים היו שם? והלוא לא היו שם אלא נח ובניו, ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם בהמות חיות ועופות. לא היינו ישנים, אלא היינו נותנים לפני זה ולפני זה לאכול ולשתות. ואותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי צדקה שעשו עם בהמה חיה ועוף – לא היו יוצאים מן התיבה. וכיון שעשו צדקה – יצאו. אף אני אעשה צדקה עם בני אדם, שהם בצלמו של אלהינו, על אחת כמה וכמה! אותה שעה "ויטע אשל" (בראשית כא לג), ראשי תיבות: אכילה, שתיה, לויה. ועל דרך זה ירבה אדם קנאה.

וכן יקנא בחטאים וברשעים, להילחם כנגדם ולהוכיחם, כאשר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין פא ב): הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו. משה קנא את המצרי, שנאמר (שמות ב יב): "ויך את המצרי" (שמות ב, יב). וכן מצינו באליהו, דכתיב (מלכים א יט י): "קנוא קנאתי ליי אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל". וכן נאמר (במדבר כה יא): "בקנאו את קנאתי בתוכם". והשם יתברך נתן לו גמולו על כך, כמו שאמר (שם פסוק יב): "הנני נתן לו את בריתי שלום". ונאמר (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש". מי שהוא ירא השם יתברך, ימסור נפשו על קדושת השם יתברך, שנאמר (שמות לב כו): "מי ליי אלי! ויאספו אליו כל בני לוי". ונאמר (במדבר כה ז): "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה, ויקח רומח בידו". וחובה על כל ירא שמים אשר הוא טהור לב, להעיר קנאה כי יראה: והנה יד השרים והסגנים במעל. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בראשית רבה כו ה): כל פרצה שאינה מן הגדולים – אינה פרצה, שנאמר (עזרא ט ב): "ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה".

שער הזריזות[עריכה]

הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות, וגם לעניין תקנת העולם הזה. והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך.

[זריזין מקדימים למצוות][עריכה]

"שער הזריזות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (פסחים ד א): זריזין מקדימים למצוות. והנה תראה באברהם אבינו בעניין עקדה, שנאמר (בראשית כב ג): "וישכם אברהם בבוקר..."; ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו – עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות להשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז בעצמו לעשות רצונו. כי הזריזות תלויה בלב האדם, כשאדם מפנה לבו מכל המחשבות האחרות שיש בו, ותופס מחשבה אחת – אז הוא מזדרז בלי ספק. כמו כן עשה אברהם, שהסיר מלבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו, וביטל אהבת בנו מפני אהבת הבורא יתברך. ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה דעתו קשורה באהבת הבורא יתברך בחשק גדול; על כן נשבע לו הקדוש ברוך הוא לזכור העקידה. כי יש בן אדם העושה עבור אוהבו דבר קשה לו מאוד, ולבו נוקפו לעשות. אבל אברהם ויצחק שניהם עשו מחפץ לבם, כי מדרגת האהבה היתה גדולה מאוד בלבם; ושניהם נתדבקו עם השם יתברך בידיעתם, עד שנתייחדו בייחוד גדול. כי כל כוונתם היתה לפרסם ייחוד הבורא יתברך בעולם, וליישר בני אדם לאהבתו. ובעת שעשו באהבה עבודת השם יתעלה ומצוותיו – נתבטל כוח גופם, ונתדבקה דעתם באהבת הבורא יתברך יוצר עולם. לכן עשו שניהם בזריזות.

ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות. כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולישון ולעשות צרכיו. לכן צריך זריזות וזהירות, לחזור לספרו וללמוד. ואל יחשוב: עוד היום גדול והשנה גדולה! כי על זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות ב ד): אל תאמר "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה. גם אל יאמר אדם: "עת ערב הוא כבר, אם אלך ללמוד אצטרך לעמוד מיד להתפלל." כי טובה שעה אחת ללמוד, ואפילו דיבור אחד, מכל דבר שבעולם. ועל זה נאמר (משלי כח ט): "מסיר אוזנו משמוע תורה, גם תפילתו תועבה". וכן כתוב (תהלים קיט עב): "טוב לי תורת פיך, מאלפי זהב וכסף". וכן נאמר (שם פד יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף" – אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (שבת ל א).

אמר רבי פינחס בן יאיר: זהירות מביאה לידי זריזות, וזריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענווה, וענווה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. ותחיית המתים מביאה לידי אליהו הנביא זכור לטוב (ירושלמי שקלים ג ג). בוא וראה כמה גדול כוח הזריזות, שמביאה לידי דברים הללו! לכן יהא אדם זהיר וזריז לכל המצוות, ולרוץ אל הספר ללמוד, להשכים ולהעריב. מידת הזריזות היא תכשיט לכל המצוות, והיא מתקנת כולם.

[דברים שצריכים זריזות][עריכה]

ועתה יש לך להבין בדברים הנוהגים תמיד בני אדם להתעצל בהם. כגון אם צריך אתה לראות שום דבר בספר, השתדל לחפש העניין שתחפוץ, ותהיה זריז לילך ולשאול ממי שיודע הדבר. אם יבוא עני לביתך לבקש לחם, אל תאמר: "לא אוכל לילך ולהביא הלחם", אך תלך בזריזות להביא. אם תבוא ליטול ידך, ויש לך מים מועטים או מאוסים, או אם הכלי אינו כשר כל כך כגון שיש בו סדק, ואתה רעב לאכול – אל תביאך תאוותך להקל בנטילה, אלא הזדרז להביא מים וכלי הראוי לנטילה. וצריך זריזות ביותר שלא ישהה נקביו גדולים וקטנים אפילו רגע אחד, שלא יעבור על (ויקרא כ כה) "לא תשקצו" (מכות טז ב). גם המשהה נקביו – מביא עליו חולאים גדולים (בכורות מד ב). וצריך זהירות וזריזות לשמור עצמו בנקיות, שיהיו בגדיו נקיים וגופו נקי, לרחוץ פי הטבעת אחר שעשה צרכיו, דאי אפשר להתקנח יפה בלי מים. גם צריך זריזות לעושה צרכיו בלילה ליד מיטתו, ויקום ויטול ידיו, וילך במקום נקי לברך "אשר יצר". אם רוצה לשתות מים – יקום ויטול ידיו, וילך למקום נקי, ויברך על המים תחילה וסוף. אם הוא על מיטתו ושומע קול רעם או רואה ברקים, שיעמוד ויטול ידיו ויברך. גם צריך לקום ממיטתו, ולהעביר תנומה מעפעפיו, ולהשכים ללמוד תורה.

וצריך זריזות לפרוש ממחשבותיו הגרועות, כגון הקנאה, והשנאה, והירהורי נשים, דכל אלה צריכים זריזות גדולה ביותר מאוד, להטות כל המחשבות אחר רצון הבורא יתברך. אם יבוא לו שום צער מאיבוד ממונו, או במיתת אוהבו, או ייסורין – צריך זריזות מאוד להגביר במחשבותיו לאהבת צור עולמים, לבטל הצער מלבו. ויהיה לבו זך להצדיק האל יתברך בדיניו ובמשפטיו לקבלם מאהבה, ולהתדבק בתורה ובתפילה ובמעשים טובים, ולהתחזק בכל כוונתו לאל עליון.

כללו של דבר: יבדוק אדם עצמו איזו עבירה הוא רגיל בה, וימהר לעשות גדרים להיזהר ולהישמר מפניה. גם יבדוק עצמו באיזה מצווה הוא מתרפה, ויבין תחילה מה גורם לו שהו רפוי ממנו. כגון אדם בטלן – יבין תחילה שהביטול באה מדברים בטלים, ומי שקובע עצמו לדברים בטלים – הוא מתבטל מתורה ומתפילה ומכל טובה. ויהא זריז להסתלק מן המדברים דברים בטלים, ולא יתחבר עימהם – בזה יש לו רפואה למחלתו. וכן יעשה לכל המידות הגרועות: יבין מתחילה על היסוד הגרוע, ויהרוס אותו, ויסיר מעיניו החושך המחשיך אור נפשו. ולכל זה צריך זריזות לסלקם, כי אם יתעצל לעקור ולשרש אותן המידות – אז יעשו בלבו שורש ענף שלא יוכל לקצצם.

ויהיה זריז לבקש שלום ולרדוף אחריו, שנאמר (תהלים לד טו): "בקש שלום ורודפהו". ויהיה זריז לבקש ידיעת התורה וידיעת הבורא יתברך, דכתיב (הושע ו ג): "נרדפה לדעת את יי". וכן אמרו חכמים (אבות ד יג): הוי גולה למקום תורה. ויהיה זריז לבקש צדקה, דכתיב (דברים טז כ): "צדק צדק תרדוף"; וכתיב (ישעיהו נא א): "שמעו אלי רודפי צדק מבקשי יי". וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם. או כשיראה או כשישמע שום דבר חידוש – יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מלבו.

אמר רבי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים (אבות ה כ). ראה איך הזהירו לעשות עצמו קל וגיבור על המצוות! וכן אמר דוד (תהלים קיט ס): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך". וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכם: "ושמרתם את המַצוֹת" (שמות יב יז) – אל תקרי "מַצוֹת" אלא "מצווֹת": אם תבוא מצוָה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד.

וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה להִלחם נגד הרשעים, להיות אביר לב כמשה רבינו עליו השלום, שאמר (שמות לב כז): "שימו איש חרבו על ירכו". ובפינחס נאמר בו (במדבר כה ז): "וירא פינחס... ויקח רומח בידו". לכן היזהר בעצמך להיות זריז מאוד להיפרד מחברת רשעים, שלא להיות בעצתם ובהסכמתם. ועל הכל צריך זריזות לעשות תשובה: יחיש ולא יאחר בדרכי תשובה, ולא יהא שעה אחת רשע לפני המקום יתברך. ראה איך משרתי המלכים והשרים זריזים הם בשליחותם ובעבודתם – כל שכן שיש ליזהר ולהזדרז לעשות עבודת מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא.

[הזריזות המגונה][עריכה]

אף על פי שהזריזות טובה מאוד, יזהר שלא ימהר בעבודתו יותר מדי. כי הרוכב במהירות – הוא קרוב מאוד להיכשל. וכן מי שהוא רץ במהירות – הוא נופל. ולא יתכן לתקן מעשה מתוקן בבהלה, אבל במיתון יתוקנו העניינים. וכן אמרו רבותינו (אבות א א): "הוו מתונים בדין". והזריזות: שיהא ניעור לבו ,ויקיץ מחשבותיו, ויקלו איבריו למלאכתו; אך לא ימהר בשום עניין. וכל אלו העניינים צריכים חוכמה גדולה, מתי ימהר ומתי יאחר.

ואף על פי שמידת הזריזות טובה מאוד, מיהו לא יהא זריז לרדוף אחר תאוותיו, ולטרוח אחר הנאותיו, ולרדוף אחר מעשיו הרעים. כי כאשר הזריזות לעניין התורה מביאה את האדם למעלה עליונה – כך הזריזות לעניין העבירות מביאה האדם לשאול תחתית. וכאשר צריך זריזות לתורה – כך צריך זריזות לעניין העולם הזה: שיהא זריז במלאכתו. ויש הצלחה גדולה למי שעושה ענייניו בזריזות. לכן בן אדם, תהיה זריז לשני עולמים, ועשה מלאכתך, שהוא צרכי העולם הזה – בזריזות, כדי שתִפנה מהרה למלאכת שמים.

שער העצלות[עריכה]

העצלות היא מידה רעה מאוד. מי שזאת המידה גוברת בו, ענייניו מקולקלים מאוד בעולם הזה ובעולם הבא. ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כד ל-לא): "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה". דימה חכמת העצל לשדה איש עצל: כי כמו שדה איש עצל לא די לו שאינו מגדל תבואה, מפני שאינו עובד אותו כראוי, אלא מגדל אף דברים גרועים, כגון חרולים וקמשונים שהם מזיקים לתבואה. ואפילו אם היה טורח בשדהו עד שתגדל התבואה – יפסיד הכל מחמת עצלותו. כי גדר אבניו נהרסה, והוא עצל ואינו מתקן הגדר, ומתוך כך יכנסו הבהמות והגנבים ולוקחים הכל. ואמר "גדר אבניו נהרסה" – אף על פי שגדר אבנים חזקה מאוד, מכל מקום היא נהרס מחמת עצלותו, שלא תיקן חסרונה קודם שנפלה כולה. כן עניין העצל בתורה ובמצוות: כי העצלים אוהבים מנוחה, ומתוך כך המצוות קשות עליהם, ולימוד התורה כבדה על נפשם, ויברחו מבתי המדרשות אל מקום מנוחתם. וכשהם יושבים בבית הכנסת הם ישנים, כעניין שנאמר (משלי יט טו): "עצלה תפיל תרדמה"; כי העצלות מביאה שינה בטבע האדם. וכבר הזהיר שלמה המלך עליו השלום (שם ו י): "מעט שֵנוֹת, מעט תנומות, מעט חיבוק ידים לשכב".

[סברות של טעות][עריכה]

"שער העצלות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

לא די לעצל שלא יגיע לידיעת התורה, כיון שאינו עוסק בתורה כראוי, אלא אפילו מחמת העצלות מעלה בלבו סברות של טעות. כי העצל יורה היתר לעצמו ויאמר: "טוב לגוף המנוחה כדי שיתחזק, כי כשאדם חזק הוא יכול לעשות יותר מן החלש". ומטה אוזניו לדברים בטלים, ואומר שבזה יהא לבו פתוח. נמצא שהעצלות גורמת שיחפש סברות, לומר שעושה מצווה בהתבטלו מן התלמוד. אף על פי שזאת הסברא היא אמת, שטוב לנוח כדי להתחזק, או לשמוע מילי דבדיחותא לפתוח הלב – זהו דווקא לאדם הזריז ועוסק בתורה כראוי. כי אין כוח האדם ככוח האבנים, או שיהיו עצמותיו כנחושת לטרוח תמיד, ופעמים צריך לנוח כדי שיתחזק. אבל העצל מיישר זאת הסברא, ונמשך אחריה עד שיתבטל מכל וכל. ולעולם בכל המצוות שיש בהן טורח – יעשה סברא לפי העצלות להתבטל מן המצווה. כללו של דבר: העצל יטה כל סברותיו לצד העצלות.

העצל הוא רך הלבב, ואינו גולה למקום תורה. ועליו אמר שלמה המלך שבעה דברים (דברים רבה ח ו). כיצד?

  • אומרים לעצל: "רבך בעיר, לך ולמד תורה הימנו!" והוא משיב להם: "מתיירא אני מן הארי שבדרך", שנאמר (משלי כו יג): "אמר עצל שחל בדרך".
  • אומרים לו: "רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו!" והוא משיב להם: "מתיירא אני שלא יבוא ארי בתוך הרחובות", שנאמר (שם): "ארי בין הרחובות".
  • אומרים לו: "הרי הוא דר אצל ביתך!" והוא משיב להם: "הארי בחוץ", שנאמר (שם כב יג): "אמר עצל ארי בחוץ, בתוך רחובות ארצח".
  • אומרים לו: "הרי הוא בתוך הבית." והוא משיב להם: "ואם הולך אני ומוצא הדלת נעולה, אני צריך לחזור".
  • אומרים לו: "פתוחה היא" – עדיין לא יקום העצל, שנאמר (שם כו יד): "הדלת תסוב על צירה, ועצל על מיטתו". ולבסוף שלא יודע מה להשיב, אומר להם: "אם הדלת פתוחה או נעולה – אני מבקש לישון מעט". שנאמר (שם ו ט): "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך".
  • עומד ממיטתו ונותנים לפניו לאכול– והוא מתעצל לתת לתוך פיו, שנאמר (שם כו טו): "טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו".
  • ואיזהו השביעי? שנאמר (שם כ ד): "מחורף – עצל לא יחרוש". ואמר רבי שמעון בן יוחאי: זה שלא למד תורה בנעוריו, ורוצה ללמוד בזקנותו ואינו יכול. וזהו (שם): "ושאל בקציר – ואין".

עד כאן היה שלמה מגנה את את העצל. ומשה רבנו עליו השלום אמר דבר גדול מכולם, שנאמר (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשתו". פירוש: רק הוצא דבר מפיך. ומי שמתעצל בזה, שלא יוציא דברים מפיו – אין לך עצלות גדולה מזו.

[גנותו של העצל][עריכה]

ראה איך העצל רחוק מן המידות הטובות. ואינו שוֹוה כלום לשליחות, כחלא [חומץ] שאינה שוֹוה לשִניים, שנאמר (משלי י כו): "כחומץ לשניים וכעשן לעינים, כן העצל לשולחיו". ונאמר (שם כו טז): "חכם עצל בעיניו, משבעה משיבי טעם". פירושו של זה הפסוק כך הוא: מלך שיש לו רצים ושלוחים הרבה, ועשו כולם שליחותו של מלך, וגם השיבו דבר למלך כשחזרו משליחותם. אבל אחד מעבדי המלך היה איש עצל, ומערים לומר חולה אני", ונח ואכל משולחן המלך. וכשהוא ראה שחבריו באים יגעים מטורח הדרך, אז הוא החזיק עצמו חכם בעיניו מכל חבריו. אבל שטות הוא בידו, דכתיב (שם כב כט): "חזית איש מהיר במלאכתו, לפני מלכים יתיצב". ואף כאן המלך ישלם גמול לפקחים, שהיו משיבים לו טעם. אבל העצל – לא יחוש לו. כללו של דבר: העצל אינו שוֹוה, לא לעולם הזה ולא לעולם הבא, כי מֵיאנו ידיו לעשות טוב.

ואמר החכם: העצל שבבני אדם – שנתעצל לקנות אוהבים חכמים ויראי השם יתברך. ויש יותר עצל ממנו: שכל אלו היו בידו ואבדם.

הקדוש ברוך הוא ברא בריה חלשה, האוגרת לחמה וטורחת על מאכלה, כדי להחכים בה את העצל, דכתיב (משלי ו ו): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם". לכן יתבייש בראותו הנמלה החלושה, וזריזה היא על ענייניה, וילמד ממנה לאחוז כמוה במידת הזריזות, ולצאת מתחת יד העצלות, ולהשיב נפשו מיני שחת.

[העצלות הטובה][עריכה]

ויש עצלות שהיא טובה מאוד, כגון היושב ומתעצל לעשות רעות ולרדוף אחר התאוות. אמרו על אדם שרצה המלך לשלחו למקום סכנה ולא אבה ללכת, וחרפו המלך. אז אמר למלך: מוטב שתחרפני ואני חי, משתתפלל בעדי ואני מת. ועל זה העניין אמרו רבותינו (פסחים נ ב): יש זריז ונשכר, ויש זריז ונפסד; יש עצל ונשכר, ויש עצל ונפסד.

  • זריז ונשכר – שעושה מלאכתו כל השבוע ואינו עושה בערב שבת.
  • זריז ונפסד – שעושה מלאכה כל השבוע, ועושה גם כן בערב שבת.
  • עצל ונשכר – שאינו עושה מלאכה כל השבוע, ואינו עושה בערב שבת.
  • עצל ונפסד – שאינו עושה מלאכה כל השבוע, ועושה בערב שבת.

ראה איך העלו חכמים בלבבם שיש זריזות שהיא טובה ויש זריזות שהיא רעה, וכן בעצלות.

לכן תחשוב שתעשה הטוב בכל איבריך ובכל מחשבותיך, ותבחר מכל איבר ואיבר קצת קלות וקצת כבדות, והכל לשם שמים:

  • תהא קל לשבת עם חברים המתחברים לתורה ולמצוות,
    • ותהא כבד לשבת עם הליצנים ועושים רעה.
  • ותהא קל בעיניך לראות דת ודין וענייני המצוות,
    • ותהא כבד בעיניך לראות מעשה הבלים, ולהסתכל באשת איש ובעבודה זרה.
  • ותהא קל באוזניך לשמוע מוסרים ותוכחות ודין תורה,
    • ותהא כבד באוזניך לשמוע ניבול פה ודברים בטלים.
  • ותהא קל באפך לכעוס על הרשעים,
    • ותהא כבד באפך לכעוס על הצדיקים.
  • ותהא כבד בפיך ובלשונך המריבות, והשקרים, והליצנות, והלשון הרע,
    • ותהא קל בפיך בדברי תורה, ותוכחות, ולצווֹת על הטוב.
  • ותהא כבד בידך להרים יד ברֵעך,
    • ותהא קל בידך ליתן צדקה, ולעשות מלאכתך באמונה.
  • ותהא כבד ברגליך לילך בדרכי הרשעים, ללכת למשתאות וללכת בטיולים,
    • ותהא קל ברגליך לרוץ לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וללכת לבקר חולים, ולעשות לוויה, ולכל המצוות.
  • ותהא כבד בלבבך לחשוב הירהורים רעים, ותהא כבד על הקנאה ועל השנאה,
    • ותהא קל בלבבך לחשוב הירהורי תורה, ולהשיג מעלות אהבת השם יתברך ויראתו הטהורה. ובזה תהא קל וזריז בלבך להתדבק באור העליון.

שער הנדיבות[עריכה]

הנדיבות היא המידה אשר יגיע בה האדם למעלות גדולות. וכשהנדיבות על דרך טובה – אז היא משובחת מאוד, ובה יגיע אל מעלות רבות בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שנאמר (משלי יח טז): "מתן אדם ירחיב לו, ולפני גדולים ינחנו". כי בעבור מתנותיו – יאהבוהו מלכים ושרים וכל אדם. ואין דבר בעולם המביא את האדם לידי אהבת העולם כמו הנדיבות, וגם בעולם הבא יגיע לו גמול טוב עבור מתנתו.

[דרכי הנדיבות][עריכה]

"שער הנדיבות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ויש שלושה מיני נדיבות:

  • האחד נדיב בממון,
  • השני נדיב בגוף,
  • השלישי נדיב בחכמה.

ואלו השלושה היו באברהם אבינו:

  • שהיה נדיב בממון, דכתיב (בראשית כא לג): "ויטע אשל".
  • נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו.
  • נדיב בחכמתו, כי לימד לכל העם הדרך הישר עד שנתגיירו, דכתיב (שם יב ה): "ואת הנפש אשר עשו בחרן".

וזאת המידה היא משובחת מאוד, מפני שבה האדם מתכבד, כדכתיב (משלי יט ו): "רבים יחלו פני נדיב", ודבריו נשמעים כשהוא מוכיח בני האדם לשוב לעבודת הבורא יתברך. אם הוא צריך לעזרה – הכל יעזרוהו, והכל בשלום עמו.

ודע שהמתנה במקום שהיא ראויה, כגון צדקה לעניים יראי שמים – אותה המתנה היא מטמון ספון שאינה נאבדת באריכות הימים, אך היא עומדת כל הימים. וזו היא כוונת שלמה המלך עליו השלום, שאמר (קהלת יא א): "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאנו". ופשט הפסוק דבר על הנדיבות, כי מי שזורע חסד – קוצר תבואתו. ומי שיש בו המידה הזאת הוא מתעשר, כמו שנאמר (משלי יא כד) "יש מפזר ונוסף עוד"; עוד כתיב (שם כח כז): "נותן לרש – אין מחסור". ואמר דוד על האנשים הנדיבים (תהלים קיב ט): "פִזַר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד". והמידה החשובה הזאת הלוואה היא אצל הבורא יתברך, שנאמר (משלי יט יז): "מלוה יי חונן דל".

ואמר החכם: עשה חסד עם מי שראוי לכך ועם מי שאינו ראוי לכך. פירוש: "עם מי שראוי לכך" – יהיה החסד במקומו, "ועם ומי שאינו ראוי לכך" – תהיה אתה ראוי לעשותו. ואמרו חכמים: כל מי שנותן מתנה גדולה למי ששאל המתנה – הוא חצי נדיב. אבל הנדיב השלם הוא הנותן תדיר, הן רב או מעט, קודם שישאלו ממנו.

ועוד אמר החכם: מידת הנדיבות תלויה בהרגל. כי אינו נקרא "נדיב" עד שיהא רגיל בכל עת ובכל שעה להתנדב כפי יכולתו. כי אדם שנותן למי שראוי ליתן אלף זהובים בבת אחת למי שראוי – אינו נדיב כמי שנותן אלף זהובים באלף פעמים, כל זהוב וזהוב למי שראוי לו. כי אותו שנותן אלף זהובים בבת אחת – נתעוררה דעתו להתנדב, ואחר כך פסקה ממנו. וכן לעניין השכר: אין שכר למי שפדה שבוי אחד היושב במשמר על דבר חוב במאה דינרים, שהוא די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה שבויים, או השלים לעשרה עניים חסרונם במאה דינרים, כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה אמרו רבותינו (אבות ג טו): הכל לפי רוב המעשה, ולא אמרו: "לפי גודל המעשה".

[צדקה][עריכה]

כל המעלים עיניו מן הצדקה – כאילו עובד עבודה זרה. ונקרא "בליעל", "רשע", "אכזרי" ו"חוטא". "בליעל", שנאמר (דברים טו ט): "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה. ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו". "אכזרי", דכתיב (משלי יב י): "ורחמי רשעים אכזרי". והוא מכחיש ייחוסו, שאינו מזרע אברהם יצחק ויעקב, שהיו רחמנים (יבמות עט א), אלא מזרע גויים שהם אכזריים רחמנים, שנאמר (ירמיהו נ מב): "אכזרי המה, ולא ירחמו". וכל המרחם – מרחמים עליו מן השמים, שנאמר (דברים יג יח): "ונתן לך רחמים וריחמך והרבך" (שבת קנא ב).

והנותן צדקה לעניים בסבר פנים רעות – אִבד זכותו, ואפילו שנותן הרבה; ועובר על "אל ירע בעיניך בתתך לו" (דברים טו י). וטוב ממנו הנותן פרוטה בסבר פנים יפות לעני. וטוב שיתן קודם שישאל. וטוב שיתן בסתר, דכתיב (משלי כא יד): "מתן בסתר יכפה אף". ויש שהיו קושרים מעות בבגד וזורקים לאחוריהם, ובאים עניים ונוטלים, והנותן אינו יודע למי נותן, והמקבל אינו יודע ממי קבל ואינו מתבייש (כתובות סז ב). כללו של דבר: כל מה שיכול להסתיר, שלא ידע העני מי הוא הנותן, ושלא ידע הנותן מי הוא המקבל – יש לו להסתיר.

וכשאדם עושה צדקה – יעשה חסד עם הצדקה. כגון שיקנה באותם המעות דבר הצריך לעני, שלא יצטרך העני לטרוח, ואף העשיר יקנהו בזול יותר מן העני. וידקדק העשיר שיתן לו בשעה שהוא צריך מהם, ובזה עושה עמו חסד. ועל זה אמר הנביא (הושע י יב): "זִרעו לכם לצדקה, קצרו לפי חסד". פירוש: השכר הולך אחר החסד.

ועתה שמע חשיבות הנדיבות ובעלי הצדקה, דכתיב (משלי יד לד): "צדקה תרומם גוי". בוא וראה כמה גדול כוחה של צדקה, שהיא נתונה בימינו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים מח יא): "צדק מלאה ימינך".

  • גדולה צדקה, שבה נשתבח הקדוש ברוך הוא בשעה שעתיד להביא תשועה לישראל, שנאמר (ישעיהו סג א): "אני מדבר בצדקה, רב להושיע".
  • גדולה צדקה, שמנחלת כבוד וחיים לעושיה, שנאמר (משלי כא כא): "רודף צדקה וחסד, ימצא חיים צדקה וכבוד". ומשום דרודף צדקה ימצא צדקה?! אלא הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות כדי לעשות מהן צדקה לבני אדם המהוגנים, לעשות להן צדקה כדי לקבל מהן שכר.
  • גדולה צדקה, שבה עתיד הקדוש ברוך הוא לפדות את ישראל, שנאמר (ישעיהו א כז): "ציון במשפט תפדה, ושביה בצדקה".
  • גדולה צדקה, שבה נשתבח אברהם אבינו, שנאמר (בראשית טו ו): "והאמין ביי, ויחשביה לו צדקה"; ואומר (שם יח יט): "כי ידעתיו, למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך יי לעשות צדקה ומשפט, למען הביא יי על אברהם את אשר דבר עליו".
  • גדולה צדקה, שבה נשתבח דוד מלך ישראל, שנאמר (שמואל ב ח טו): "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו".
  • גדולה צדקה, שבה נשתבח שלמה המלך עליו השלום, שנאמר (מלכים א י ט): "יהי יי אלהיך ברוך, אשר חפץ בך לתתך על כסא ישראל, באהבת יי את ישראל לעולם, וישימך למלך לעשות משפט וצדקה".
  • גדולה צדקה, שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (תהלים פט טו): "צדק ומשפט מכון כסאך".
  • גדולה צדקה, שבה נשתבחו ישראל, שנאמר (דברים ו כה): "וצדקה תהיה לנו, כי נשמור לעשות...".
  • גדולה צדקה, שבה עתיד הקדוש ברוך הוא להשתבח ביום הדין, שנאמר (ישעיהו ה טז): "ויגבה יי צבאות במשפט, והאל הקדוש נקדש בצדקה".
  • גדולה צדקה, שהיא מלַוָה לעושה בשעת פטירתו, שנאמר (שם נח ח): "והלך לפניך צדקך, כבוד יי יאספך".
  • גדול החסד, שבו נבנה העולם, שנאמר (תהלים פט ג): "עולם חסד יבנה".

לכך ידבק האדם במידת הנדיבות, שגורמת כל הטובות האלה.

[בממונו, בגופו ובחכמתו][עריכה]

ועוד יהיה נדיב בממונו לקנות המצוות, כגון רבן גמליאל שקנה אתרוג באלף זוז (סוכה מא ב). ויהיה נדיב בממונו להדר במצוות, והידור מצווה עד שליש (בבא קמא ט ב). ויהיה נדיב בממונו לכתוב ולקנות ספרים, ולהשאילן למי שאין לו, שנאמר (תהלים קיב ג): "הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד" (כתובות נ א). ויהיה וותרן בזה, שלא יחוש אם יתקלקלו הספרים עבור שלומדים בהם. ועל כלי ביתו יהיה נדיב, להשאיל לשכניו ומיודעיו. ויהיה נדיב להלווֹת לעני את כספו, ואם יספיק בידו – ילווה גם לעשירים. ויהיה נדיב במשא ובמתן עם כל העולם, ולא ידקדק עם חברו בדבר מועט. אם הוא מודד יין או שמן או איזה דבר שיהיה – לא יצמצם.

ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור כל אדם, לסבול עוּלם ומשאם, ולהצטער בצרתם, ולהתפלל בעדם, ולשמח בשמחתם, לבקר חולים ולעשות חסד עם המתים.

וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו (סוכה מט ב), ללמד לכל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים. וזהו הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות – המתנדב לאדם להביאו לחיי העולם הבא.

[שלא יהא פזרן][עריכה]

אף על פי שמידת הנדיבות היא טובה, צריך ליזהר שלא יהא פזרן, להשיג תאווֹת לבו במיני מאכל ומשתה, ולתת הונו לזונות, ולעשות בגדים יקרים, ולפזר במיני תחבולות שאינן מביאות ליראת שמים. וצריך נדיב הלב שלא לפזר לריק, ושלא לרדוף אחר תאוות המביאות כל רע. אך ידקדק להיות וותרן לעניים הטובים, להלבישם ולהאכילם מן המיטב, כדכתיב (ויקרא ג טז): "כל חלב לה'". ויהיה שכרו טוב הצפון בעדו, אשר "עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיהו סד ג).

שער הציקנות[עריכה]

הציקנות. זאת המידה היא מגונה ברוב ענייניה. ועל הציקן אמר שלמה עליו השלום (משלי כג ו): "אל תלחם את לחם רע עין".

[מידות צר העין][עריכה]

"שער הציקנות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ואלה מידות צר העין: לא יתן צדקה, ולא ירחם על העניים. וכשיש לו משא ומתן עם חברו – מדקדק עמו יותר מדי, ולא יוַתר לו מאומה. אינו מאכיל ואינו מלביש, ולא יֵהנה שום אדם ממנו. ואין לו ביטחון על מי שנותן לו הממון, והוא שנוא לבריות. אינו מהדר אחר המצוות, ולא יקנה לו רב וחבר, ומתוך כך ישאר ריק מן התורה ומן המצוות.

ואם הוא ציקן בגופו – גם הוא רע ומר, שלא יעשה חסד עם בני אדם. ורע על כל רעות אם הוא כילי בחכמתו או בספריו, כיון שהוא אינו חסר בזה מאומה: כי החכמה דומה לאש, שאינה חסרה אם מדליקים ממנה נרות או אש אחרת. ועליו נאמר (משלי יא כו): "מונע בר – יקבוהו לאום". אבל בנדיב נאמר (שם): "וברכה לראש משביר". ופשט הכתוב מדבר בצדקה, והמשל על חכמתו.

[הטוב שבציקנות][עריכה]

והטוב שבזאת המידה: שאינו מפסיד ממונו בהבלים, ופעמים נמנע מעבירות גדולות. ומחמת שמחסר נפשו מטובה, מתוך כך אין לו גאוּת כמו שיש לנדיב, כי מרוב טובה והנאה שיש לו לאדם – יבעט ביוצרו.

לכן ידקדק האדם בעצמו, ויהיה נדיב במקום שראוי לו להתנדב, ובמקום שאין ראוי לו להתנדב יהיה ציקן וכילי. וישקול כל זה במאזנים של תורה. וילמד מיעקב אבינו שהיה ציקן שאין דוגמתו, שנאמר (בראשית לב כה): "ויִוָתר יעקב לבדו" – ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ששכח פכים קטנים וחזר עליהם. מלמד שהצדיקים, חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטים יד בגזל (חולין צא א). ראה הציקנות הגדולה, שאדם עשיר כמו יעקב עליו השלום, היה לו לחזור אחר פכים קטנים. ומצינו במקום אחר שהיה וַתרן שאין דוגמתו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה (שמות רבה לא יז): "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ ה) – מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי, ואמר לעשו: טול בשביל חלקך במערה. היש וַתרן כזה?! לכן מזה ילמד אדם שלא יפזר לריק ושלא לצורך. ובמקום מצווה, כגון בצדקה ובשאר מצוות התלויות במעות, כגון לקנות רב וחבר וספרים – יהיה וַתרן גדול, כדי להשיג מעלות עליונות, להשיב הנפש למקום טהרה, שתהא צרורה בצרור החיים, כדכתיב (שמואל א כה כט): "והיתה נפש אדנִי צרורה בצרור החיים".

שער הזכירה[עריכה]

הזכירה היא מידה שאין העולם יכול להתקיים בלעדיה. כי כל משא ומתן של עולם הזה – הכל תלוי בזכירה. כי לא היה אדם מאמין לחברו או מלוה לו, אם לא היה זוכר. וכל העניינים שבעולם, כגון מקח וממכר, אם היו שוכחים דבריהם – לא היו יכולים לעשות מקח וממכר, או לעשות תנאי ביניהם בלא זכירה. ואין צריך להאריך בזה, כי הדבר ידוע לכל.

[ענייני הזכירה][עריכה]

"שער הזכירה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

לכן יקח האדם זאת המידה להשתמש בה לכל העניינים. כי הזכירה היא גדר לאמת: איך יזכור נדריו שנדר לקיים, ואם יש דבר בינו ובין חברו – יזכור העניין ולא ישנה דבריו. גילה לו דבר סתר וצווה לו שלא לגלות – יזכור צוויו ולא יגלה. לוה מחברו מעות או שאל ממנו כלי ביתו – יזכור כמה מעות לוה ממנו, וידקדק בחשבונו וישלם הכל. ומי שיש לו עסקים רבים והוא טרוד, צריך ליזהר מאוד שלא יִלווה מעות, או שלא ישאל עניינים מן בני אדם; כי כיון שהוא טרוד – ישכח הכל ולא יזכור. גמל לו חברו טובה – יזכור כדי שיוכל להשיב לו.

ולעניין הצדקה: צריך לזכור העניים ולהעלות על לבו דוחקם, ומתוך כך יעזור להם. ואם יבוא להעיד בבית דין על מה שראה וידע, צריך האדם שיזהר מאוד שיזכור, ולא יפחת ולא יוסיף על מה שראה וידע.

ראה איך הזהיר הקדוש ברוך הוא על הזכירה, שנאמר (דברים ח יא): "השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, לבלתי שמור מצווֹתיו ומשפטיו וחוקותיו". וזה דבר גדול: הזוכר את השם יתברך בכל מעשיו. וכן אמר דוד (תהלים טז ח): "שויתי יי לנגדי תמיד".

הזכירה היא מעלה עליונה, והיא כלי שמחזקת כל המצוות וכל התורה. בציצית נאמר (במדבר טו לט-מ): "וזכרתם את כל מצוות יי ועשיתם אותם... למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי". בתפילין נאמר (שמות יג ט): "והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת יי בפיך"; וכתיב (דברים טז יב): "וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החוקים האלה".

[שלושים דברים שיזכור האדם תמיד][עריכה]

וכיון שהכל תלוי בזכירה, יש לי לכתוב שלושים דברים שתזכור בכל יום שתי פעמים, ותכניסם בעמקי הלב ובמחשבותיך. לא תזכרם בפיך בלבד, אך תכתבם על לוח לבך; ואז תהיה עבודתך מקובלת לפני המקום ברוך הוא, ותישא חן וחסד לפניו.

  • הזכירה הראשונה: שתזכור איך הוציאך הבורא יתברך מאין ליש. וזכור הטובה שעשה עמך מעודך עד היום הזה, ואיך גידלך ונשאך על כל הבריות. וכל זה עשה לך ולא שהיה חייב לעשות לך, אלא בחינם עשה לך, ומרוב חסדיו גמל לך כל זה, ועבור זה אתה חייב להודות לבורא יתברך.
  • השניה: שיזכור חסדי השם יתברך שהוא שלם באיבריו. ויחשוב: אם היה חולה איבר אחד, ובא רופא ורפא אותו – כמה היה נכנע ומחזיק טובה לרופא ההוא! קל וחומר שיעשה כן לפני השם יתברך שעשהו שלם.
  • השלישית: שיזכור חסדי השם יתברך שנתן בו חכמה ודעת. ויחשוב: אם הוא היה שוטה ומקרע כסותו – כמה היו ענייניו מקולקלים, ולא היה נחשב למאומה. ואם היה רופא מרפא שטותו – כמה היה ראוי לשבחו! קל וחומר לבורא יתברך שמו.
  • הרביעית: שיזכור הטובה שנתן לו האל יתברך, שנתן לו תורתו הקדושה להורות לו דרכיו הישרים, להגיע לעבודת האל יתברך; ויתרצה בה להודות לאל אדון העליון, שבה יגיע לאור באור החיים ליהנות מזיו השכינה.
  • החמישית: שיזכור רחמי האל יתברך, שרחם עליו לתת תורתו הטהורה בידו. ואילו מלך בשר ודם שלח לו כתב, וקרא כל הכתב, והיה בו דבר שלא הבין – כמה היה מצטער על זה, שלא היה יודע מה שצוהו המלך. ואין ספק, אם היה במקומו אפילו קטן מן הקטנים שהיה יודע לפרש לו מה שלא הבין – היה ממהר ללכת אליו, ולא היה מתבייש. כל שכן שיעשה כן בתורת אלהינו.
  • הששית: שיזכור אם יש בו שום דבר מה שיעבור בו על שציווהו יוצרו. ויחשוב על זה, שכל הדברים שברא הבורא יתברך, הם עושים מצוותו: החמור נושא משא, הסוס והשור חורשים, ואין שום יום שמורדים באדונם. השמש עושה בכל יום מה שציווהו האל יתברך, ואם היה יום אחד שלא היה זורח והיה חושך – כמה היה פלא בעיני העולם! או אם מי הים היו עוברים את הגבול שנתן להם הקדוש ברוך הוא – הוא מחריבים את העולם. או אם האדמה אינה נותנת יבולה ופרותיה, היו כל העולם מתים. ועתה ראה שכל הדברים עושים שליחותם, ואיך לא יתבייש האדם להרגיל איבריו, שנבראו לשמור התורה, והוא משנה אותם ומרגיל איבריו לעבור על התורה?
  • השביעית: שיזכור בענייני העולם, עבד שראה אשר אדוניו מטיב עמו ומספיק לו צרכיו – כמה צריך אותו עבד לקבל עליו מורא אדוניו ואהבתו, ושייכנע לפניו, ושישתדל בכל כוחו שימצא חן בעיני אדוניו. קל וחומר שיקבל האדם עליו עול מלכות שמים, ויחשוב עצמו כעבד נכנע לפני רבו, ואל יַראה בעצמו שום שררה וגאות.
  • השמינית: שיזכור כל עבדי המלך איך הם זריזים ומשתדלים בעבודתו. ואם עבדי המלך יעשו מעשה המלך, דבר שצריך חכמה ועצה – הנה יפנו לבם מכל דבר, וישימו כל מחשבותם וחכמתם לעשות עניין המלך בתבונה ובחכמה ובכיוון בכל לב אשר יוכלו לעשות. ואם יבוא לשבח את המלך ולהחזיק לו טובה על הטוב שעשה לו, הן אם יכתוב לו כתב או יעמוד אצלו על פה – יחפש בלבו לשון צח ונאה לשבח בו המלך. קל וחומר שיעשה כן לפני מלך מלכי המלכים, שישים כל כוונתו בעבודת השם יתברך לעשות כהלכתה ולייפותה. והנה כל מעשה עבודת השם יתברך נחלקו לשלושה חלקים:
    • האחד: חובת הלב לבד. אם יתעסק במחשבתו לייחד השם יתברך – יפנה לבו מכל מחשבותיו, ויהיה ייחודו שלם לאלהים לבד.
    • השני: עסק הלב והאיברים, כגון בתפילה – יפנה לבו מכל עסקיו, ויעמוד בכוונה גדולה לפני האל הגדול יתברך.
    • השלישי: בעשותו לולב וציצית וכיוצא באלו, שהם מצוות איבריו לבד, ואין עיקר הכוונה כמו התפילה, כי עיקר התפילה היא הכוונה, אבל אלו עיקרם באיברים בלא לב – אפילו הכי קודם שיעשה המצווה יזכור לשם מי יעשה, ויעשה בהידור מצווה עד שליש (בבא קמא ט ב) לאדון עולמים.
  • התשיעית: שיזכור אדם שיש לו אשה שאוהב אותה כנפשו, או בנו שהוא אוהבו בכל לב, והוא טורח תמיד להשיג להם כל צורכם ולעשות כל רצונם; ואינו עושה זה עבור שירא מהם או שהם ייטיבו עמו עבור שהוא עושה רצונם, אלא מרוב אהבה שהוא חושק בם עושה. קל וחומר שיעשה כן לפני האל יתברך, שיכוון כל מעשיו לשמו הגדול לבדו, ולא יעשה המצוות מאהבת בני אדם או מיראתם, או שיקווה לקבל טובה. אלא יש לו לייחד כל מעשיו לשמו הגדול לבד, ולא ישתף עמו דבר אחר.
  • העשירית: שיזכור מה היו כל מעשיו עד היום הזה, אם עסק בעבודת יוצרו או אחר יצרו. וצריך שיזכור בכל יום כמה עשה עבודת השם יתברך וכמה מרד כנגדו. ולעולם יתן לבו שיעסוק יותר בעבודת השם יתברך ממה שיעסוק בצרכיו. ואם לא עסק כל ימיו בעבודת הבורא יתברך, לכל הפחות מכאן ואילך יעסוק בעבודת השם יתברך.
  • האחת עשרה: שיזכור איך הוא זריז וממהר בענייניו לאסוף הון, וחושב יומם ולילה, ואינו חושש לאהוב אלא למי שיעזרהו לקבץ כסף וזהב. ואפשר שתהא יגיעתו לריק, שיאבד הכל, או שמא יהא ממונו לרעתו, או שמא ימות מהרה; אף על פי כן טורח כל כך. אם כן מה יעשה לנשמתו הקיימת לעולם ועד? ועוד: כמה אתה חייב לתקן ענייניך, ולהיות זריז לזכור תמיד לזכותם ולצחצחם בזכות הקיימת לעולם ועד ולעולמי עולמים. ועתה ראה מה חילוק יש בין שני העולמות, ומעלת האחד מן האחר "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב יג).
  • השתים עשרה: שיזכור שהקדוש ברוך הוא רואה מחשבות לבו. ראה איך מקשט עצמו ומיַפה עצמו ההולך לשרת לפני המלך, כמו שכתוב (אסתר ד ב): "כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק"; וכאשר תראה ביוסף הצדיק עליו השלום (בראשית מא יד): "וישלח פרעה ויקרא את יוסף, ויריצוהו מן הבור, ויגלח ויחלף שמלתיו, ויבוא אל פרעה". והנה ראה שאין תכשיט העומד לפני המלך לעולם, כמו שעומד לפני המלך שעה אחת. אם כן אנחנו העומדים לפני המלך מלכי המלכים לעולם, כי הוא רואה מחשבות לבנו בסתר ובגלוי, ואין מנוס ממנו כי בכל מקום הוא, שיש לנו לחשוב תמיד בגדולתו, ולהסכים בלבנו לעשות רצונו, ולהתקשט עם המחשבות לפניו.
  • השלוש עשרה: שיזכור אשר חכמתו יותר ממעשיו, שאינו עושה כפי חכמתו. ויש לו ממון, ואינו עושה טובה עם ממונו כפי עושרו. ויחשוב: מי האיש אשר אם יבוא אליו אדם ויאמר לו "יהי לך מאה זהובים על מנת שתתן לאוהבי עשרה זהובים", שלא יעשה? קל וחומר שעושה כן לפני השם יתעלה. ואל תאמר: אלו הגעתי לעושר כך וכך, או אילו ידעתי לימוד יותר ממה שאני יודע – הייתי עושה מה שאני חייב מן העבודה. כי כל זה הבל גדול מי שאומר כך, כי כך דחיית יצר הרע. אלא כל אדם יעשה מיד כפי חכמתו ועושרו למה מה שהוא עתה. ואם יהיה לו יותר – יעשה יותר.
  • הארבע עשרה: שיזכור האדם שמסביר פניו לחברו, איך לבו נוטה אליו לאהוב אותו, כדכתיב (משלי כז יט): "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כל שכן אם רואה מלך שמקבלו בסבר פנים יפות, ומראה לו שהוא אוהבו – כמה יאהבנו, כמה יכבדנו וייכנע לפניו, וכמה ישתבחו ויתהללו בזה. קל וחומר להבורא יתברך, שהודיענו שהוא אוהב אותנו, והבטיחנו לאהוב אותנו בכל דור ודור, כמו שנאמר (ויקרא כו מד): "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, להפר בריתי אתם" – שאנו חייבים לאהוב להבורא יתברך בכל לב.
  • החמש עשרה: שיזכור שהאדם מזמין צרכיו קודם שצריך, והוא אינו יודע אם יחיה עד שייהנה מהן אם לא. וההולך בדרך רחוקה – איך הוא מזמין צידה לדרך. קל וחומר שנעשה כן לעולם הארוך, שהוא דרך רחוקה, ופתאום שולח המקום שלוחו להביא האדם, ואם אין לו צידה או יש לו צידה. לכן יהיה זהיר שיש לו צידה קודם שהזמין לדרכו ושיצטרך לו.
  • השש עשרה: שיזכור האדם חבריו, בחורים וגיבורים יותר ממנו, שהיו בהנאה גדולה, ולא האריכו ימים. ואין המוות מתעכב לבוא בכל שעה, ואין אדם שולט בו. ויחשוב: הנשמה היא פיקדון בידו, ואינו יודע מתי יבוא בעל הפיקדון ויתבע פיקדונו, וצריך שימהר לנקות את הפיקדון, שישיבהו נקי כאשר בא לידו.
  • השבע עשרה: שיזכור מעלה טובה מאוד, להסתלק מבני אדם כשיכול להינצל מהם, וישב בחדרו יחיד. כי רוב העבירות אינן נגמרות אלא בשניים, כגון זנות ולשון הרע ושקרים וחניפות. מכל אלו ינצל היושב יחידי, כי הוא אינו מתגאה על בני אדם, ואינו שומע ליצנות שלהם.
    • ובעמדו שם, חייב להוכיחם בשלושה עניינים:
      • בפגיעת היד, כפינחס שלקח רומח בידו (במדבר כה ז);
      • בדברים, כאשר עשה משה רבנו עליו השלום, שאמר לרשע (שמות ב יג): "למה תכה רעך";
      • בלב, כמו שאמר דוד (תהלים כו ה): "שנאתי קהל מרעים, ועם רשעים לא אשב".
    • ומי זה יכול להתקוטט עימהם תמיד, כיון שהם עוברים תמיד? וכשאתה יושב יחיד – ביטלת מעליך כל זה העונש, ואתה ניצלת מעונות הרבה. אבל עם החסידים יתחבר, וישב אצלם וילמד מהם, דכתיב (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם".
  • השמונה עשרה: שיזכור חסדי המקום, שהוא מציל אותו מפגעי העולם. שהוא רואה כמה בני אדם מתים בייסורין קשים: ברעב, ובצמא, ובסמי המוות, ובצרעת, ובחרב, ובמים, ובאש; והוא יודע בעצמו שהוא ראוי לכל הצרות בעבור כמה עבירות שעבר, שלא שמר משמרת האלהים. ואף על פי שהוא רשע גמור – חמל עליו השם יתברך והצילו מכל הצרות. וידע כמה הוא ראוי להיכנע לפני בוראו, ולבקש ממנו מחילה כל פעם, ויזהר בעבודתו לשבחו, ולבקש ממנו שישמרהו מכל הצרות המתרגשות בעולם, כמו שאמר הכתוב (שמות טו כו): "ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי אלהיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי רופאך". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג א): אין הערוד ממית, אלא החטא ממית.
  • התשע עשרה: שיזכור ויחשוב אם יש לו ממון – שהוא פיקדון אצלו, כי כשירצה השם יתברך – יקחנו מידו ויפקידנו ביד אחר. לכן לא יצטער האדם לפרוע מה שהוא חייב לחברו, כגון אם הוא גזל – ישיב הגזלה בשמחה, וישבח להשם יתעלה שידו מגעת להשיב הגזלה. ויזהר שלא יפחד על ממון אלא יחשוב: מה שירצה הבורא יעשה, כי הכל הוא שלו. כשרוצה – נותנו בידו, וכשירצה – לוקח ממנו. לא יבזה עני בשביל עניותו, ולא יחשוב שבזכותו בא לו ממונו, אך יחשוב שהאל יתברך ברחמיו נתנו לו. ויבקש ממנו שישליטנו על ממונו לעשות רצון הבורא יתעלה, ולא יהיה עשרו שמור לבעליו לרעתו.
  • העשרים: שיזכור ויתבונן בין העליונים ובין התחתונים, ויבין שהוא קטן ושפל נגד הדברים העליונים. ויבין שחלק לו הקדוש ברוך הוא חלק טוב, כי השליטו על כל העולם: על הבהמות, על החיות, על הדגים, על העופות, על הפירות, על העשבים; והודיעו סודות גדולתו וגבורותיו ונפלאותיו. וכמה הוא חייב להודות לו עבור כל זה, כמו עבד נבזה שגידלו אדוניו, ונשאו על כל שריו ועבדיו. קל וחומר שהגיע לידיעת בוראו, אשר הוא אדון האדונים, שהוא חייב להשפיל את עצמו לפניו, ולשבחו באימה וביראה.
  • האחת ועשרים: שיזכור תמיד כל מצוות המלך. וירגיל עצמו לעשות הטוב עד שיהא רגיל בו מאוד, ואחר כך יוסיף יותר. וישאל מאלהים עזר, שיעזרהו ושיודיעהו חכמה, ויחזק איבריו לסבול מצוותיו, ולעלות ממדרגה אל מדרגה.
  • השתים ועשרים: שיזכור לעולם לעשות טובה עם חבריו, לסייע להם בטרחם ובמשאם. ויאהב להם כמו שיאהב לנפשו, וישנא לעשות להם מה ששונא לעצמו. וישתדל לקנות אחים ורעים נאמנים, שיעזרוהו בלימוד תורתו, כי כשלבך שלם עמהם – אז יאהבוך. רבים יהיו בני שלומך, וגלה סודך לאחד מני אלף.
  • השלוש ועשרים: שיזכור תמיד גדולתו של האל יתברך. ויבין בריאות העולם גדולים וקטנים, ואיך הגלגלים הולכים, השמש והירח והכוכבים, וירידת הגשמים ונשיבת הרוחות, וכאלו עוד הרבה עצמוּ מִסַפר. ובשביל שאדם רואה אלו הנפלאות תמיד אינו תמה לבו על כך, אבל כשהחמה או הלבנה לוקה אז הוא תמה מאוד – זהו בשביל שאינו תדיר ורגיל כמו סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב. לכן הבט אליהם, ועשה עצמך כאילו לא ראית הנפלאות מימיך, ויהא נראה כאילו היית סומא עד עתה ועכשיו פתחת עיניך – אז היה נפלא בעיניך מאוד, כך תעשה עצמך בכל יום. וכן אמר דוד (תהלים קלט יד): "נפלאים מעשיך, ונפשי ידעת מאוד".
  • הארבע ועשרים: שיזכור ויחשוב, אדם שעיניו רכות – אינו יכול לראות בכלי כסף וזהב המצוירים בציור דק; אף על פי שרואה הכלי, מכל מקום אינו יכול להסתכל כל כך כמו מי שעיניו חזקות. כך אם למד תורה וחכמה בנעוריו, ונראה לו שהוא מבין אותם כראוי – לא יסמוך על אותה ההבנה, כי החוכמה מתחזקת כשמגיע לימים יותר ממה שהבין בנערותו. ולכן בעת שחכמתך מתחזקת, תתחיל להתבונן על ענייניך. ואז תבין ותוסיף להבחין, ותעמוד על בירור העניין יותר מבתחילה. ותוסיף לעולם לחקור מכל אדם מה שלא ידעת, כעניין שנאמר (תהלים קיט צט): "מכל מלמדי השכלתי". ואל תחשוב: מי יודע לחדש לך ממה שידעת בנעוריך בעצמך? ועל זה נאמר (משלי כו יב): "ראית איש חכם בעיניו – תקווה לכסיל ממנו".
  • החמש ועשרים: שיזכור תמיד נעימות העולם הבא. ויוציא אהבת העולם הזה מלבו, ויגביר אהבת העולם הבא בקרבו. וכבר אמר אחד מן החסידים: כמו שאין מים ואש מתחברים בכלי אחד, כך לא יתחבר בלב המאמין העולם הזה והעולם הבא. ולא יאהב העולם הזה אלא משום שמעולם הזה יקח צידה לעולם הבא.
  • השש ועשרים: שיזכור אותם העומדים במצוַת המלך, היראים ונבהלים מעונש המלך. קל וחומר שיירא מעונש מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, וימהר לרוץ לעבודתו.
  • השבע ועשרים: שיזכור את מי שהכעיס את המלך ונתחייב מיתה, וחמל המלך עליו, והיה מייסר אותו מעט והחזירוהו על כנו – כמה ישמח אותו המכעיס לסבול מעט ייסורין תחת המיתה. וכך יחשוב אדם אם הוא מיוסר: יחשוב שהוא עבר על מצוות השם ונתחייב מיתה, והקל לו השם והביא לו ייסורין או איבוד ממון תחת המיתה שנתחייב – לכן יקבל אותם בשמחה ובאהבה, וזהו סימן טוב שהוא חפץ בגזרת השם.
  • השמונה ועשרים: שיזכור מי שנותן ביתו לאדם במתנה גמורה, ורוצה המקבל להרוס ולבנות לפי דעתו, והנותן לא יוכל לעכב כי כבר הוציאו מתחת ידו. כך ימסור אדם את נפשו ואת אשתו ואת בניו וכל ממונו ביד השם יתברך, ויהא הכל נתון לו במתנה. וכיון שמתחילה מסר עצמו ביד השם יתברך, הרי שם בטחונו על השם יתברך, וכבר האמין לבו לקבל מאהבה מה שיגזור הבורא יתברך עליו. ואפילו אם לא שלח השם יתברך רעה, לא על גופו, לא על ממונו, ולא על בניו ולא על אשתו – אפילו הכי יש לו שכר גדול על דעתו הנכונה, אשר הכין לבו לסבול הכל לאהבת יוצרו.
  • התשע ועשרים: שיזכור ויתבונן על בני אדם, ויראה שיש אדם אחד שקול כמאה, ואין זה מחמת הגוף, אלא מחמת תבונתו וחכמתו וצדקתו. לכן תמהר תקנת נשמתך, כי כל המעלות הן ממנה. כי אם היה אדם חזק ובריא ויפה תואר שאין דוגמתו – לא היה שווה כלום אם היה שוטה. ואם היה אדם מכוער וחלש, והוא מופלג בחוכמה – היה עולה לגדולה ולחשיבות.
  • השלושים: שיזכור אם אדם בא אל ארץ נוכריה, ולא הכיר שום אדם ואין שום אדם מכירו, וחמל עליו אדון המדינה ונתן לו מזונו בכל יום ויום, והזהירו שלא ימרוד בו ולא יעבור על מצוותיו, והודיעו גמול טוב על עבודתו, והזהירו על הנסיעה ולא הודיעו העת – באמת העבד הזה חייב להיכנע ולעזוב הגאווה, ויחקור על עבודת המלך במה יעשה רצונו, ויאהב גר כמוהו, וישתדל להרבות בעבודת המדינה, מפני שאין לו חומל שיפגע בעדו. כן באמת האדם גר בעולם. כשיגיע זמן צאתו לאוויר העולם, ואם היו משתדלים כל העולם להקדימו רגע או לאחרו, או לקשור אחד מאיבריו – לא היו יכולים. וכן אחר צאתו לאוויר העולם – לא היו יכולים כל העולם לתת לו מזונות זולת האל הנאמן. והוא כיחיד שאין לו חבר, וכנוכרי שאין לו מכיר כי אם אדונו, ואין לו חומל כי אם בוראו.

הנה השלמנו שלושים דברים שיזכור האדם תמיד. ואנחנו הזכרנו אותם בדרך קצרה, וכל אחד יוסיף להעמיק בהם כפי חכמתו. וילמד מהם כל המידות הטובות החמודות והזכות, והן מזככות הנפשות להתייפות משחרוריתן. ותהיה זריז יותר לזוכרם, ויתחדש לך כוח עליון אשר לא ידעתו. וחייב אדם לחשוב בכל אלו הזיכרונות לעולם, בכל שעה והרף עין. ויזהר לזוכרם בכל נשימותיו, כדי שלא ייפרדו ממנו המורא והפחד והבושת מהאל, הרואה אותו תמיד בכל עת.

[לזכור האלהים בכל רגע][עריכה]

צא ולמד מה שהזהירה התורה למלך ישראל, דכתיב (דברים יז יח-יט): "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכהנים הלוים... והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו"; וכתיב (יהושע א ח): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה"; ואומר (דברים ו ו-ט): "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום, על לבבך. ושננתם לבניך ודברת בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וקשרתם לאות על ידך, והיו לטטפת בין עיניך. וכתבתם..."; "והיה לכם לציצית... למען תזכרו..." (במדבר טו לט-מ). ולפי זה ראוי לזכור האלהים בכל רגע. וכתיב (קהלת ט ח): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים".

[הזכירה והמידות][עריכה]

ראה מידת הזכירה היא חביבה לפני המקום. כי בשעה שעשו ישראל את העגל ונתחייבו מיתה, ואמר משה (שמות לב) "זכור לאברהם... ויאמר יי סלחתי כדבריך...". ראה כי מידת הזכירה רחבה מאוד, כי בה יזכור כל המידות הטובות, ולולא הזכירה ההיא שכח הכל ויהיה נשאר ריק מכל. לכן יתחזק בזאת המידה, החזקה בכל המידות.

וזה תקנה גדולה לקנות כל המידות: שיהא רגיל לחזור זה הספר, ואז יזכור כל המידות וישמרם; ולכל הפחות יחזור אותו פעם אחת לשבוע. וסימני כללות של המידות הכתובים בסוף הספר – יחזור בכל יום פעמיים, ויבדוק עצמו תמיד אם קיצר לקיים המידות, עד שיהא רגיל ליקח מכל מידה הטוב שבה.

ודע לך שהזכירה מביא לידי עשייה, כדכתיב (במדבר טו לט): "וזכרתם... ועשיתם" – לכך התחזק מאוד במידת הזכירה. והיזהר לזכור כל מצווה ומצווה לשם מי שתעשנה, ומי הוא בעל מלאכתך. ויזהר אדם מאוד שלא יזכור אם חברו עשה לו רעה, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח): "ולא תטור"; אלא ישכח מלבו כל שנאה. ואם הוא הרע לחברו – יזכור, כדי שיתקן מה שעשה לו. ואם שמע דברים בטלים – לא יזכרם, אך יהיה כנפה הקולטת את הסולת ומוציאה את הפסולת. אבל לא יהיה כמשמרת שקולטת את השמרים ומוציאה את היין.

עניין זכירת התורה נבאר בעזרת השם בשער התורה.

שער השכחה[עריכה]

השכחה היא מידה רעה מאוד בענייני העולם הזה ובענייני העולם הבא.

לעשות זכרונות[עריכה]

"שער השכחה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ומי שהוא שכחן – יכתוב כל עניינים שיש בינו ובין חברו כדי שיזכור. אם הוא לוֹוה ומלוה – יכתוב הכל; אפילו אם לווה פרוטה מחברו – יכתוב הכל, ויתן לב שלא ישכח. וראוי לאדם שהוא נכבד ושכחן שלא יהא לווה מבני אדם, כי הם מתביישים לשאול ממנו, והוא שוכח ולא יפרע, ונשא עונו. ומי שיודע בעצמו שהוא שכחן – יזהר מאוד לחזור ענייניו.

משל: כמו שעשה מלך אחד, שנתן לאחד מעבדיו המשרתים כתב, ואמר לו: כשתראה שאני כועס – תנהו לי. והיה בכתב כתוב בזה הלשון: דע כי אינך אלהים, אלא אתה גוף כלה, שיאכל קצתו את קצתו, וישוב בקרבו לרימה ותולעה. והיה למלך עבד אחד, שצווה שיעמוד לפניו בעת שיצווה להכות בני אדם בשוטים של אש, והיה אומר לו כך להכניע את לבו.

מזה ילמד כמה דברים: אדם שהוא שוכח – יעשה לו זיכרונות. וצריך גדרים גדולים שלא ישכח את התורה, כדכתיב (דברים ד ט): "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". וצריך ליזהר שלא ישכח מידות הטובות.

השכחה המשובחת[עריכה]

אך ישתמש במידת השכחה לשכוח המצוות שעשה. כי אם יתן לב לזכור מצוותיו ותורותיו, וישכח רעותיו ותחבולותיו – אז יהיה צדיק בעיניו ולא ישוב. אך יזכור פשעיו, ויכתבם על ספר ויקראם כדי שיזכור הכל, וישוב מכל אחת ויתוודה עליהם. אך על מצווה שעשה לא יחוש לזכור. לעולם ידמה בעיניו כאילו הוא ריק ממצוות ומלא עבירות.

וישכח חטאת חברו וימחל לו, וישכח מלבו שנאה וקנאה והירהורים רעים. ובעת התפילה ישכח מלבו כל דבר שבעולם, אך יעלה במחשבתו חסד השם יתברך, וידבק בו בדבקות גדולה. וכשהוא עושה צרכיו – ישכח מלבו כל דברי תורה ודברי קדושה, אך יחשוב בצורכי ביתו באותה שעה. ויחשוב שהוא מלא צואה, ובזה ישפיל לבו. כללו של דבר: לכל מצוה ומצוה יעשה מה שלא ישכחנה, "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו כג).

שער השתיקה[עריכה]

השתיקה והדברים. אמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א יז): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש – חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר – הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון – אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר – אני מושל מלאומרו ומלהסתירו.

[הדיבור והשתיקה][עריכה]

"שער השתיקה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה:

שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה.
אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: איך אתה אומר?
אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם?
מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת!
אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שיבחת את השתיקה?
מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו.
אמר לו המלך: למה סטרת אותו?
אמר לו: מורי! אני לימדתי משלי על שלי, כי לימדתי מן הדבור על הדבור. וזה בא ללמד משלי על שלו! לכן סטרתי אותו.
אמר לו: לא כך אמר שלמה! לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל". פירוש: החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן; וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה – מיד נפרעו (במדבר יב).

ועל כמה עניינים השכינה מסתלקת מישראל: משום שפיכות דמים, עבודה זרה, ולשון הרע.

מעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה, ונתן לעבדו לשונות לבשל. עשה מהן מבושלים, ועשה קשים ורכים. הכניס לפניהם הקשים, וחזר ונתן לפניהם הרכים.

קרא לעבדו ואמר לו: מה ראית לעשות כך, מהם רכים ומהם קשים?
אמר לו: להודיעך שהכל מן הלשון: אם אדם רוצה – עושה אותו רך או קשה.

אמרו לחכם: מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה? אמר להם: הדיבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים:

  • אחד – כולו נזק, כגון בני אדם הרגילים לקלל בני אדם, ולדבר דברי נבלה.
  • השני – נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל ממנו תועלת; ובאותו השבח שמשבח הוא מכעיס את שונאו, ויזיק למי שמשבח לשונאו.
  • השלישי – לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל: "איך נבנית חומה פלונית", "וכך וכך הוציא עליה", וסיפורי מלכים ושרים.
  • הרביעי – כולו תועלת, כגון התורה ודברים שהם תלויים בה.

אבל יש חכמי התורה המחלקים את הדיבור על חמישה חלקים:

  • האחד – מצווה.
  • השני – נזהר ממנו.
  • השלישי – נמאס.
  • הרביעי – נאהב.
  • החמישי – מותר.

מצווה – היינו לדבר בדברי תורה ויראת שמים. נזהר ממנו – כגון עדות שקר, ונבלות פה, ורכילות. נמאס – שאין בו לא עבירה ולא תועלת, כרוב סיפורי העולם, כגון לדבר מזה שנעשה כבר, וממנהג מלכים, וכמה דברים מענייני העולם. נאהב – הוא הדיבור שמשבח מעשים טובים ומגנה מעשים הרעים. לשבח מעשה הצדיקים, כדי שייטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם; ולגנות הרעים, עד שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימח זכרם, ויתרחקו מהם ולא יתנהגו כמנהגם. המותר – אכילה ושתייה ושאר צרכיו; מי שממעט דבריו בעניין זה הוא משובח.

לפי דברי חכמים – רוב דברי העולם אין בו צורך; מלבד דברים שיש איסור גדול לדבר בהם, כגון ליצנות, חניפות ושקר, ומספר לשון הרע. ועל אלו הארבעה יש לכתוב שער לכל אחד בפני עצמו לקמן.

[מתי לשתוק][עריכה]

בכמה מקומות טובה שתיקה. כגון אדם שפוגע בו מידת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו – ישתוק. וזאת היא המעלה הגדולה: לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכסא, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדולה: לשתוק בבית הכנסת, ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה, וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכווין לבו לתפילה.

ואם הוא יושב בין החכמים – ישתוק וישמע דבריהם; כי כשהוא שותק – שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר – אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים – ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר (קהלת ג ז): "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים שהדיבור טוב, ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר – הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות.

ובעבור שהלשון קלה מאוד – צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא תדבר. רוב דברים – כמשא הכבד. וכבדות של רוב דברים – יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר – ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אוולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).

מי שהוא רגיל בשתיקה, ניצול מכמה עבירות: מחניפות, ומליצנות, מלשון הרע, משקרים וגידופים. כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו – יוסיף לדבר לו כפלים. וכן אמר החכם: אני שומע דבר הרע, ואני שותק. אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה להם למחרפי, אני ירא שאשמע חירופים אחרים יותר קשים מן הראשונים. ואמר: כשהכסיל חולק עם החכם, והחכם שותק – תשובה גדולה היא לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו. ועל זה נאמר (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאוולתו". ועוד: אדם יכול לגלות לו סודות, כיון שאינו רגיל ברוב דברים – לא יגלה. ועוד, שאינו רגיל ברכילות.

ועל זה נאמר (משלי יח כא): "מוות וחיים ביד לשון". כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עינים, ושתי אוזניים, ושתי נחירים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו.

השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים. סייג לחוכמה – שתיקה (אבות ג יג). סמא דכלא – משתוקא (מגילה יח א).

[שתיקה רעה וטובה][עריכה]

ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו ה): "ענה כסיל כאוולתו, פן יהיה חכם בעיניו". בדברי תורה: אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים – יענם להשיבם מטעותם, שלא יהיו חכמים בעיניהם. אם רואה אדם עובר עבירה – ימחה בידו ויוכיחהו. וכבר אמר שלמה (משלי טו א): "מענה רך – ישיב חמה"; "ולשון רכה תשבור גרם" (שם כה טו). לכן ירגיל אדם שיהא לו דברים רכים, ולא יהיה רגיל בדברים קשים.

והיזהר בלשונך שתשמור אותו כאישון בת עין, כי "פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" (שם יח ז); וכתיב (שם כא כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"; ונאמר (איוב יג ה): "מי יתן החרש תחרישון, ותהי לכם לחוכמה". ואם תשב בתבונה, טוב שיאמרו לך "דבר! מה אתה שותק כל-כך?" ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך "שתוק!" ויזהר שלא לבייש אדם ולא יצטער בדבריו.

אם יושב אצל אדם שיש מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו – יזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו פגם זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.

אם אדם עושה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה – יהיה נזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק: "איך עשית כך, ולא נזהרת ממנו, כי היה לך לעשות בעניין אחר!" או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר – שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה; גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר. ואפילו אם ידעת שלא יחדש לך – תשתוק עד שיגמור.

שנים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפייסו יחד – אין לשום אחד מהם לדבר ולומר: "אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך", אפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו. כי מתוך כך שיאמר לו: "אתה עשית לי כך" – אז ישיב לו חברו: "אדרבה, הפשיעה הייתה שלך", ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת. ואפילו אם לא תתעורר המריבה – יביישהו שפשע.

יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוון לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב: "מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי? הלוא אינו יודע כנגדי כלום." ויזהר מאוד במה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה ז): שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:

  • חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה ובמניין,
  • ואינו נכנס לתוך דברי חברו,
  • ואינו נבהל להשיב,
  • שואל כעניין ומשיב כהלכה,
  • ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,
  • ועל מה שלא שמע – אומר "לא שמעתי",
  • ומודה על האמת.

וחילופיהם בגולם.

אמר החכם: מי שמדבר בחכמה ובהשכל – כמלח בתבשיל. ויש חן לדברי הנבונים כנופך במשבצות זהב. "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט טז) – ילך אצל אדם שדבריו נשמעים, וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם. אבל הוא ישתוק.

[סיכום][עריכה]

כללו של דבר: האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור – כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות: השפתיים והשיניים. והזהר מאוד לפתוח פיך, ושמור לשונך, כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרת. כך תעשה לפיך.

ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטילה כל ימיהם. ובזה העניין תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפילה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים.


שער הליצנות[עריכה]

עתה יש לפרש לך ארבעה שערים על ארבע כיתות שאינן מקבלות פני השכינה (סוטה מב א):

  • כת ליצנים, דכתיב (הושע ז ה): "משך ידו את לֹצצים";
  • כת דוברי שקר, דכתיב (תהלים קא ז): "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני";
  • כת חנפים, דכתיב (איוב יג טז): "כי לא לפניו חנף יבוא";
  • כת מספרי לשון הרע, דכתיב (תהלים ה ה): "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך רע".

ועתה יש להשכילך עסקיהם ולחלק חלקיהם, כי יש תועלת הרבה להבין העניין על בוריו.

[הליצנות נחלקת לחמישה חלקים][עריכה]

"שער הראשון הליצנות" כפי שנתשמר בכתב-יד וורשה משנת ק"ץ (1430). לחץ על הצילום לקריאה.

הליצנות נחלקת לחמישה חלקים:

האחד – איש הנותן דופי בבני אדם, כמו שנאמר (תהלים נ כ): "תשב, באחיך תדבר, בבן אמך תתן דופי". ומי שעושה כן נקרא "לץ", דכתיב (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון". פירוש הפסוק כך הוא: "זד יהיר לץ" – הלצון יש בו שתי מידות רעות:

  • האחת שהוא זד ועושה העבירה בזדון, שהוא מזיד על חברו בדבר שאין לו בו רווח עושה נזק והפסד גדול לחברו. כי כשהוא נותן דופי ומבאיש ריחו בעיני בני אדם ומשניאו – זהו תכלית הזדון יותר מן הגוזל וגונב. כי כשהוא גונב או גוזל אינו בזדון הלב, כי אם להנאתו הוא כדי להרבות לו הון; אבל הנותן דופי בבני אדם אין לו רווח, והוא גריעות הלב.
  • וגם הלץ הוא יהיר, בעל גאווה, ולכך הוא נותן דופי בבני-אדם. אבל החכם עניו ושפל הוא מכיר מומו לעצמו, ומתוך כך לא יתלוצץ בבני אדם ליתן בהם דופי, כדרכי הליצנים היושבים ואומרים "פלוני עשה כך וכך" ומתלוצצים בו.

השני – שלועג על דברי בני אדם עבור שהוא בוזה להם מחמת שלא הצליחו גם הם בממון ובכבוד; ולועג בעניים, לא שיתן בהם מום אלא הם נבזים בעיניו. וזה העניין בא מחמת הגאווה. או לפעמים בא מחמת שלווה ורוב תענוג, כמו שנאמר (תהלים קכג ד): "רבת שבעה לה נפשנו הלעג השאננים". וזה ראיה שאותם שאננים הם לועגים, ופעמים ברוב שלוותם לועגים בצדיקים, כמו שנאמר (ירמיהו כ ז): "כולה לעג לי". ונאמר (משלי יז ה): "לעג לרש – חרף עשהו", פירוש: מי שלועג לרש עבור שהוא רש, ונראה בעיניו מה שהוא רש הוא מחמת חסרון חכמתו, ומה שהוא עשיר הוא מחמת חכמתו, כמו שנאמר (דברים ח יז): "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". זה האיש הלועג הוא מחרף הבורא יתברך, כי [הלוא הרש] הוא מעשה השם יתברך, כדכתיב (משלי כב ב): "עשיר ורש נפגשו, עשה כולם יי" – הרי הוא עושה ליצנות על מעשה השם יתברך.

השלישי – יש לועג לדברים ואין דעתו להבזות בעליהם, אך מרחיק פעולות שיש תקווה ואחרית לפעולתם. והלץ הזה הוא חכם בעיניו, וכל מעשה שהוא לא התחיל נראה לו שטות ולועג עליו. ופעמים תביאהו המידה הזאת לידי מינות להלעיג על המצוות, דכתיב (תהלים קיט נא): "זדים הליצוני עד מאוד, מתורתך לא נטיתי". וזה הלועג אינו מקבל תוכחה, שנאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך"; ואומר (שם פסוק ז): "יוֹסר לץ – לוקח לו קלון". ועבור שהוא חכם בעיניו – מתלוצץ בפעולת אדם אחר. והיא המידה שאין לה תקווה, שנאמר (שם כו חב): "ראית איש חכם בעיניו – תקווה לכסיל ממנו".

הרביעי – הקובע עצמו תמיד לשיחה בטילה ולדברים בטלים, כמו יושבי קרנות. והם מחפשים בכל יכולתם למצוא ליצנות, כי אין להם מלאכה אחרת, כי אם שיושבים ולועגים בבני אדם ומתלוצצים במעשיהם. ושתי רעות יש בדבר:

  • אחת שכל המרבה דברים מביא חטא.
  • השנית שמבטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי לא שם אל לבו כי בעת הזאת שהוא יושב ומתלוצץ – היה יכול ללמוד או לעשות מצווה, לקנות חיי העולם הבא.

החמישי – המתלוצץ על מעשה ועל דברים, לא מחמת שהוא בז לאותו מעשה שהוא מתלוצץ, אלא הוא לועג כדרך המשחקים דרך שחוק. ופעמים שגורם לזה משתה היין, שנאמר (משלי כ א): "לץ היין הומה שכר".

[פריקת עול][עריכה]

ודע, כי לא יהיה מנהג ליצנות קבוע באדם עד שהוא פורק עול שמים מעליו. על כן יקבל עליו עונש לתת עליו ייסורים, מידה כנגד מידה, שנאמר (ישעיהו כח כב): "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם". והחכמים היו מזהירים לתלמידיהם שלא להתלוצץ אפילו דרך מקרה ועראי (עבודה זרה יח ב). ועל זה הוצרכו להזהיר תלמידיהם, כי רבים נכשלים בליצנות על דרך מקרה.

[המתלוצץ על עושי מצוות][עריכה]

המתלוצץ על עושי מצוות – זה הדבר נוטה למינות; שאינו מאמין במצוות. והרי זה כמי שמתלוצץ על מצוות המלך – כלום חיים יש לו?! ועוד: זה המתלוצץ מחטיא גם אחרים שלא יעשו המצוות, כי אותו שעושה המצוה יהא נרפה מן המצוה, וגם אחרים לא יעשו המצוה כי הם יראים מן הליצנים.

אבל בעבודה זרה יכול להתלוצץ (סנהדרין סג ב). ויכול להתלוצץ בעושי עבירות כדי למונעם מן העבירה; וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם.

שער השקר[עריכה]

השקר. דע כי כאשר ישקול האדם כסף וזהב במאזנים, ומבחין בין קל לכבד – כך ישקול האדם החכם במאזנים להבין השקר והאמת.

[סברות והבחנות][עריכה]

"שער השקר" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

ויש חילוק בין שקר לשקר. כיצד? האומר על העץ שהוא זהב – אותו שקר ידוע הוא. האומר על נחושת קלל שהוא זהב – אותו שקר צריך הבחנה, כי יש לשניהם דמות אחד, ויש זייפנים העושים דמות הנחושת כדמות הזהב; ואז אפילו הבקיאים אינם יכולים להבחין כי אם בקושי גדול.

כך עניין המחשבה: יש מפולפל ועושה סברות לקיים השקר, עד שנראה שהוא אמת. אבל החכם מבין כל אחד להבדיל בין השקר ובין האמת. וזה דבר ידוע לכל, שהשקר והאמת תכופים בלב אחד. יש אדם מזויף, אפילו שיודע בוודאי שהדבר שקר – הוא נמשך אחריו. כל שכן כשיש ראיות לצדדים לשקר, שדומה להיות אמת, שבוודאי ימשך אחר שקרו. אבל יש אדם אמיתי, ולא יעשה שקר אלא כשיש סברות לו לשקר – אז הוא נמשך אחר השקר. והחכם יכחיש הסברות של שקר בחכמתו.

ויש לך לדעת, שכל אדם נמשך אחר סברותיו ואחר מידותיו: העצל יעשה כל סברותיו אחר העצלות, וכן הכעסן אחר כעסו, וכן הגאה אחר גאוותו. וכן כל המידות שבארנו, לפי המידה שיש בו הוא עושה: הפזרן אחר הפזרנות, הצייקן אחר הצייקנות, האוהב לפי אהבתו, השונא לפי שנאתו. לפיכך אדם שהוא רוצה להיות איש האלהים אמיתי – צריך להסיר תחילה ממנו כל המידות הגרועות, כדי שלא תמשכהו המידה שיש בו לפי עניינה. ואז יוכל להשיג האמת.

תשעה חלקים בשקר[עריכה]

ויש בעניין השקר תשעה חלקים:

האחד: המכחש בעמיתו בפיקדון או בהלוואה, או שהעיד עדות שקר, וכהנה רבות. ויש בזה השקר שני עונשים:

  • האחד מחמת השקר, כי השקר אפילו בלא נזק הוא תועבת השם יתברך, שנאמר (משלי ו טז-יט): "שש הנה שנא יי, ושבע תועבת נפשו: עינים רמות, לשון שקר..., יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים". ואומר (שם ח יג): "ופי תהפוכות שנאתי".
  • העונש השני מחמת הנזק שהזיק לחברו.

השני: אין בגוף השקר נזק לחברו, אך מתכוון להטעות חברו שיאמין בו, ויבטח בו ולא ישמור ממנו – ואז יוכל להרע, כמו שנאמר (ירמיהו ט ז): "בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו". ואף בעיני בשר ודם נתעב השקר, שנאמר (משלי טז יב-יג): "תועבת מלכים עשות רשע..., רצון מלכים שפתי צדק".

השלישי: המשקר בחברו לא לגזול ממנו דבר שהוא שלו; אך הוא רואה טובה שעתידה לבוא לחברו, והוא מהדר אחר אותה טובה לקחת אליו בשקר וברמאות. או ידבר שקרים לחברו עד שיתן לו מתנה, כגון שמבשר לו בשורות שקר ויתן לו מתנות עבור זה, וכיוצא בזה העניין. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סנהדרין צב א): המחליף בדיבורו – כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית י טו): "אולי ימושני אבי, והייתי בעיניו כמתעתע"; ונאמר על עבודה זרה (ירמיהו י טו): "הבל המה, מעשה תעתועים". ולאו דווקא "כאילו עובד עבודה זרה" ממש, אלא בדמיון קצת: כי הוא נסתר בשקר ונעזר בשווא.

הרביעי: המשקר בסיפור דברים ששמע, ומחליף מקצתם ומתכוון להחליף; ואין לו שום רווח באותו שקר, וגם לא יזיק אותו שקר לחברו. ופעמים שהוא מספר דברים שהוא בודה הכל מלבו. ויש לו עונש, שאוהב שקר בלא תועלת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום (משלי ו יט): "יפיח כזבים עד שקר". ויש לך לידע, שזאת המידה תביאהו להעיד שקר באחיו, מחמת שהוא אוהב שקר.

ויש אנשים שמחליפין מקצת דברים ששמעו בלי דעת, כי אינם שמים על לב בעת שהם שומעים הדברים לחקור על אמיתותם – גם זו מידה רעה, ועל זה אמר שלמה עליו השלום (שם כא כח): "ואיש שומע לנצח ידבר"; פירוש: מי שנותן לב לשמוע ולהבין תוכן העניין והדברים אשר יספרו, עבור שספרו אותם על דרך האמת, שלא ימצא בפיו לשון שקר – אותו האיש לנצח ידבר, כי יתאוו בני אדם לשמוע דבריו, ולא יגערו בו על דבריו.

החמישי: האומר לחברו שייטיב לו או שיתן לו מתנה או שיעזור לו, ולא אמר לו על דרך הביטחון שיבטח בו לב חברו, ובשעה שיאמר לו כך היה בלבבו שלא לתת. ועל זה אמרו רבותינו (בבא מציעא מט א) שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

הששי: המבטיח את חברו להיטיב לו, והבטיחו כל כך עד שיבטח בו לב חברו – אין לו לחלל הבטחתו. ואם הוא משקר בזה יש בו עונש גדול יותר מן הראשון, שלא עשה אלא דבור בעלמא. והאומר לחברו לתת לו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לו לשון הבטחה, אמרינן (שם): כל החוזר בדבריו – יש בו משום מחוסרי אמנה, כי לב חברו סומך עליו ובוטח בו אחר שהמתנה מועטת. ואם איש עני הוא, אף על פי שהמתנה מרובה, אם חוזר בו רעתו רבה, כי נדר ועבר על "לא יחל דברו" (במדבר ל ג). וכן מי שהתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, דהוי כמו הבטחה כיון שהוא מתהלל על נדיבותו, ואין נכון שישוב מדבריו מאחר שנתכבד ונתהלל בדבר.

השביעי: המתעה חברו לומר כי עשה עמו טובה או דיבר עליו טובה, ולא עשה. ועל זה אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (חולין צד א): אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי. ויש בזה חטא, כי אנו חייבים לדבר דברי אמת, כי הוא מיסודי הנפש.

השמיני: המשתבח במעלות שאינן נמצאות בו, וזהו חטא גדול ואפילו אם היה אמת. כי כשמהלל נראה מדבריו שלא עשה צדקותיו ונדיבותיו לשם שמים אלא לשם עצמו ולתהילה. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי שביעית י ה): מי שמכבדים אותו שהם סוברים שיודע שתי מסכתות, והוא לא יודע רק אחת, חייב לומר להם: "איני יודע רק אחת". כל שכן שאסור לו לכזב ולהתפאר במעלות שאין בו.

התשיעי: המספר בסיפור דברים ששמע, והחליף בדברים אודות חפצו, ואין הפסד לשום אדם בזה, אך יש לו מעט הנאה בשקרו, אף על פי שאינו מרוויח ממון בכך. כגון (יבמות סג א) רב, שאמר לאשתו: "עשי לי טלופחי" עדשים ועשתה חמצי חומוס, וכשאמר "חמצי" עשתה לו טלופחי. הלך חייא בנו והפך הדברים: כשהיה "חפץ חמצי" אמר לאמו "תעשי טלופחי", והיא עשתה חמצי. וזה הבן עשה לכבוד האב, כדי שיהא לו מזומן המאכל שחפץ, ואף על פי כן מיחה בידו שלא לעשות עוד, משום "למדו לשונם דבר שקר" (ירמיהו ט ד). אך אין עונש בזה השקר כעונש המשקרים על לא דבר, כאשר הזכרנו בחלק רביעי.

עד כאן תשעה חלקי שקר.

הרחקות[עריכה]

ועוד יזהר האדם: אם יבוא חברו אצלו, וישאל ממנו דבר שיש בידו – לא יאמר לו "אין לי", אך ידחהו בעניין אשר לא ישקר. ויש פסק בספר חסידים (סימן תכ"ו): אפילו יבוא גוי לבית יהודי ויבקש להלוות לו מעות, ויש ליהודי מעות ואין דעתו להלוות לזה הגוי – לא יאמר לו "אין לי", אך ידחה אותו איך שיוכל בלי שקרים. ויכול להיות שאם היה יודע הגוי שאם היו לו מעות, לא היה יכול להשמט ממנו בלא שנאה – היה יותר טוב לומר "אין לי" מפני דרכי שלום. אך הכל תלוי בדעתו של אדם, איך שנראה לו עניין של הגוי: אם יוכל לומר "יש לי, אבל אני צריך אותם למקום אחר", אם בעניין זה יוכל לדחותו בלא שנאה – יעשה.

וגדול עונשו של שקרן: אפילו כשהוא אומר אמת – אין מאמינים לו (סנהדרין פט ב). ושקר אין לו רגלים (ריש אותיות דרבי עקיבא).

ולא יגרום אדם שאחרים ישקרו בשבילו. כיצד?כשאדם רואה ששנים מדברים יחד דבר סתר שביניהם, לא ילך אצל אחד ויבקש ממנו שיגלה לו העניין, שמא אינו רוצה לגלות לו, ומתוך כך יסלק אותו בדברים אחרים – נמצא שמשקר. וכך ידקדק בכל העניינים שלו, שלא ישקר במשא ובמתן שלו, ולא יגרום שאחרים ישקרו. ויזהר שלא יתחבר לשקרנים, וימעט דבריו עמם. וצריך חכמה גדולה להינצל מן השקר, כי יצר הרע לעולם הוא אורב לאדם להפילו ברשתו.

השקר המותר[עריכה]

ופעמים שהתירו חכמים לשקר, כגון לעשות שלום בין אדם לחברו (יבמות סה ב). וכן מותר לשבח הכלה לפני החתן שהיא נאה וחסודה, ואף על פי שאינו כן (כתובות יז א). ובאושפיזא: אם בעל הבית היטיב לו, אל יאמר בפני רבים: "כמה טוב פלוני שנתארחתי בביתו! כמה כבוד גדול עשה לי!" – פן יבואו רבים שאינם מהוגנים להתארח אצלו. ועל זה נאמר (משלי כז יד): "מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכֵים – קללה תחשב לו" (ערכין טז א). ובמסכתא: אם שואלין לו אם שגורה בפיו הגירסא, מידת ענווה היא שיאמר "לא". ומיטה: אם שהה לבוא לבית הכנסת מפני ששימש מיטתו, ושאלוהו למה שהה – יתלה בדברים אחרים (בבא מציעא כג ב). ובכל אלו שהתירו חכמים לשנות, אם יוכל לעשות שלא ישקר הוא טוב יותר ממה שישקר. כגון אם שואלין לו: "יודע אתה מסכתא פלונית?" ישיב: "וכי אתה סבור שאני יודע?!" ואם יוכל לסלק השואל בעניין שלא ישקר – הוא טוב מאוד.

שער החניפות[עריכה]

[החניפות נחלקת לתשעה חלקים][עריכה]

"שער החניפות" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

החניפות נחלקת לתשעה חלקים:

הראשון: מי שהוא מכיר בחברו שהוא רשע ורמאי, ושהוא מוציא שם רע על הכשרים, ושהוא גוזל ממון חברו – ובא זה ומחניף לו. ולא די שהוא מחניף לו ומשבחו, אלא שהוא מחליק לו לשון ויאמר: "לא פעלת אוון במה שעשית" – בדבר הזה יש כמה עבירות והרבה עונשין:

  • האחד: שהיה לו להוכיחו על חטאיו. ולא די שאינו מוכיחו, אלא אומר לו "לא חטאת" ומחזיק יד מרעים. ויש לזה החנף עונש שלא קנא על האמת.
  • ועוד: שזה החונף נותן מכשול לפני החוטא, כשאומר "לא חטאת" – לא ישוב מרעתו, ויוסיף עוד לחטוא; מלבד העונש שנענש על נזק וצער בני אדם שהזיק וצער החוטא, ולא ישלם להם ולא יפיסם, מחמת החניפות שלזה המצדיק רשע. ונאמר (משלי יד טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק, תועבת יי גם שניהם". ואם עוון זה החוטא גלוי לרבים, וזה מחניף לו ברבים ואומר לו: "זך וישר אתה" – אז חילל השם יתברך, ובזה דת ודין. וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ולא ישים עצמו בעוון זה.

ואמרו רבותינו עליהם השלום על אגריפס, שהיה קורא בתורה, וכשהגיע לפסוק (דברים יד טו): "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" – זלגו עיניו דמעות. אמרו לו: "אחינו אתה!" באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה על שהחניפו לאגריפס (סוטה מא ב). גם היושב על הדין אל יפחד מאיש, כמו שנאמר (דברים א יד): "לא תגורו מפני איש". ובחניפות כזה יש בו עונש שקר וחניפות.

השני: המשבח רשע בפני בני אדם, בפניו או שלא בפניו. ואף על פי שלא יצדיק אותו על מעשיו הרעים, אלא אמר בסתם: איש טוב הוא – על זה נאמר (משלי כח ד): "עוזבי תורה יהללו רשע". כי זה המשבח, לולי שעזב התורה – לא הלל לזה שעובר עליה ועל דבריה. גם לא ימליץ על הרשע בפני בני אדם לומר: הלוא הוא עושה טובה זאת, לכן תחמלו עליו. ומי שעושה כך – זהו רע מאוד, כי השומעים סבורים שהוא צדיק ויתנו לו כבוד. ויש מכשול גדול בכבוד הרשעים, כי כשיש כבוד לחכמים הצדיקים והם עליונים – אז כל העם ישמעו לעצתם. ועוד: שאחרים יקנאו במעשיהם הטובים, ויוסיפו לקח ותרבה הדעת, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

ועוד: יש הרבה בני אדם בראותם הדר התורה – יכירו מעלתה, ותבוא מחשבה בלבם, וילמדו לשם הקדוש ברוך הוא בלב שלם. ועוד יש טעם טוב בכבוד החכמים הצדיקים: כי יסוד נפש האדם הוא להיות בו עבודתו ויראתו ותורתו של הקדוש ברוך הוא, ועבור זה כל העולם מכבדים הצדיקים. נמצא המכבד הצדיקים, כביכול מעמיד ומקיים כוונת הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, והבוזה לתלמיד חכם וליראי שמים – בזה יבטל כוונת הקדוש ברוך הוא. והוא כמו שאומר: אין עבודתו עיקר! על כן יכבדו עובדי הקדוש ברוך הוא לכבוד הקדוש ברוך הוא, להודיע כי עבודתו לבדה היא עיקר. אבל בכבוד הרשעים יש חילול התורה והעבודה, וזהו עבירה המכלה עצם ובשר.

ועוד: רבים נמשכים אחריהם, ועושים כמעשיהם, ומקבלים פורענות. וכיוצא בזה אמרו (משנה נגעים יב ו): אוי לרשע ואוי לשכנו. ועוד: בכבוד הרשעים מושפל כבוד הצדיקים, ואין כבוד לצדיקים אלא לאחר השפלת הרשעים.

ועתה, אחרי שיש מכשול לעולם בכבוד הרשעים – יזהר שלא יספר טובה מרשעים. גם לא יזכירם לטובה, שנאמר (משלי י ד): "ושם רשעים ירקב"; וכתיב (שם כט כד): "תועבת צדיקים איש עול". ואם אינו רוצה לספר רשעו – גם טובתו לא יספר.

השלישי: חנף המשבח רשע בפניו, ואומר לו: כמה איש נחמד ואדם טוב אתה! אך אינו מספר בשבחו ברבים, שלא יהיה לרבים למוקש. גם זה החנף גדול עוונו, דכתיב (משלי יא ט): "בפה חנף ישחת רעהו, ובדעת צדיקים יחלצו". כי כשישבחנו יאמין לו, ויחשוב שהוא טוב, וירום לבו ויתגאה, ולא ישוב. כי כל מי שאינו צדיק, כשמשבחים אותו, יאמר בלבו: אמנם ידעתי כי כן הוא! וזה נשחת בחניפותו של זה. אבל הצדיק אם משבח אותו אדם – לא יתגאה בזה, עבור שאמרו רבותינו עליהם השלום (נידה ל ב): אפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק – הוי בעיניך כרשע. ואמרו (אבות דרבי נתן כט א): אם יש לך רעים, מקצתם משבחים אותך ומקצתם מייסרים ומוכיחים אותך – אהב המוכיחים ולא את המשבחים; כי אלו לחיי עולם יביאוך, ואלו ברעתך ישמחו כי ישבחוך. ונאמר (משלי כו כח): "ופה חלק יעשה מדחה" – המשיל פה חלק לדרך חלקלקות, כמו שנאמר (תהלים לה ה-ו): "ומלאך יי דוחה, יהי דרכם חושך וחלקלקת", כי ידחה האדם ויפול, שפה חלק הוא מלא חטא וחנף. ועל זה נאמר (תהלים יב ד): "יכרת יי כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות" (שם יב ד). קילל פה חלק בשביל שמשחית רעהו, וקלל לשון הקשה שהוא הפוך החלק, והוא לשון הרע. ויש חנפים שמחניפים לבעלי זרוע כדי שיאהבו אותם, וינשאו ויגדלו אותם, על זה אמרו רבותינו (אבות דרבי נתן כט ד): כל המחניף לחברו לשם כבוד – לסופו נפטר בקלון.

הרביעי: המתחבר לרשע, אף על פי שאינו מחניף לו ואינו משבחו, אלא שהוא מקרבו ומתחבר עמו – יש לו עונש; לא די שאינו מוכיחו אלא שמקרבו, ויש לו עונש בזה. ועוד מוסיף עונש על הקריבות שהוא מקרבו, שנאמר (דברי הימים ב כ לד): "בהתחברך עם אחזיהו, פרץ יי את מעשיך". והצדיקים מואסים הרשעים. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (בבא קמא צב ב): לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא שהוא מינו; וכן אדם המתחבר לרעהו הדומה לו. ואמרו (מגילה כח א): אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא, אם אביט אליך ואם אראך". וכל המסתכל בדמות אדם רשע – עיניו כהות לעת זקנתו, כיצחק אבינו עליו השלום, שכהו עיניו מפני שהסתכל בעשו, אף על פי שלא היה מכירו במעשיו.

ויש מכשול גדול בחיבור הרשעים:

  • האחד מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו.
  • השני שלומד ממעשיו.
  • השלישי שגם אחרים יתחברו איתו ויאמינו לו, והוא גוזל אותם. וגם הם ילמדו ממעשיו, ואפילו אם לא ילמדו ממנו – הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו – היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע – לסוף הרשע מושל עליו; וזהו רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו – לא יניחנו לעשות טוב.
  • הרביעי שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא שמים; כי ריש לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק – היו מאמינים לו סחורה בלא עדים (יומא ט ב), כי היו יודעים בוודאי כיון שדבר עמו בשוק שהוא נאמן. הרי הדיבור הוי כמו חניפות.

החמישי: איש שהוא נאמן בעיני כל העם, וכולם שומעים לו, והוא מעמיד קרובו להיות פרנס או רב, ואומר עליו: הנהגתיו שהוא חכם – ואינו כן. וכן העם סומכים עליו. וכן אומר על מי שאינו מכירו שהוא נאמן, והעם מפקידים בידו פיקדונות – ומכחש. ואמרו החכמים זיכרונם לברכה (סנהדרין ז ב): כל המעמיד דין שאינו הגון – כאילו נוטע אשרה בישראל. ובמקום שיש תלמידי חכמים – כאילו נוטע אשרה אצל מזבח, ועתיד הקדוש ברוך הוא לפרוע מן המעמיד.

הששי: מי שיש בידו למחות ואינו מוחה, ואינו נותן לב על מעשה החטאים – זה הדבר קרוב לחניפות. כי הם החוטאים חושבים: כיון שאינם מוחים בידינו ואינן מקנטרים אותנו, כל מעשינו הם טובים. ונצטווינו לבער הרע מקרבנו, שנאמר (דברים יג ו): "ובערת הרע מקרבך". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת נד ב): מי שיש בידו למחות על אנשי בתו, ואינו מוחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו, ואינו מוחה – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו, ואינו מוחה – נתפס על כל העולם כולו, שנאמר (ויקרא כו לד): "וכשלו איש באחיו"; ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: איש בעוון אחיו. ואמרינן (סנהדרין כז ב): מלמד שכולן ערבים זה בזה.

השביעי: הרואה את אנשי מקומו עם קשי עורף, ואומר בלבו: אולי לא יקשיבו אם אוכיחם, ועל כן הוא מונע מלהוכיחם. גם זאת חטא, ועוונו ישא, כי לא נסה להזהיר ולהוכיח אולי ישובו, ועל זה נענשו צדיקים גמורים בחורבן הראשון. אבל אם הדבר גלוי וידוע לכל, ונבחן ונחקר כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע למוכיחיו, על זה נאמר (משלי ט ח): "אל תוכח לץ פן ישנאך". ואמרו: כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע (יבמות סה ב). ואמרו: מוטב שיהיו שוגגין, ואל יהיו מזידין (שבת קמח ב).

השמיני: השומע מדברי לשון הרע או נבלה, או יושב בסוד משחקים ובוזי תורה ומצוות, ויודע שהם קשי עורף ולא יקבלו תוכחה, על כן הוא שותק. גם זה ייענש, כי היה לו לענוש אותם, שלא יאמרו כי הוא כמותם שהוא מודה בדבריהם; כי הוא חייב לגעור בהם לתת גדולה לתורה ולמצוות, ולקנא לכבוד הצדיק שהרשיעו. וזה הוא נענש כששומע דבריהם הרעים תמיד, והוא אינו יכול לענותם תמיד. ודבר זה מפורש בדברי שלמה עליו השלום (משלי כד א-ב): "אל תקנא באנשי רעה, ואל תתאָו להיות אתם. כי שד יהגה לבם, ועמל שפתיהם תדברנה". רוצה לומר: שתישא חטאתם, כי תשמע דבריהם תמיד ותהיה כמחריש.

התשיעי: המכבד הרשעים מחמת דרך שלום. אמנם לא ידבר טוב ברשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך שיחשבו בני אדם שהוא נכבד בעיניו לחלוק לו כבוד, אלא כדרך בני אדם המכבדים העשירים בעבור כי צלחה דרכם, ולא מפני חִין ערכם. ואף בזה יש חטא ואשמה, כי לא הותר לכבד הרשעים אלא מחמת מורא, שיָרֵא שיזיק לו הרשע ויגרום לו הפסד בזמן שיד הרשעים תקיפה – על כן הותר לכבדו כדרך שמכבדים בני אדם בעלי זרוע. אך לא ישבחנו ולא ידבר עליו טוב בפני בני אדם. וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (סוטה מא ב): מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה.

ויש רשעים שאין מחניפים להם. מנין? ממרדכי, שאמרו לו "תחניף להמן", והוא השיב להם: "לא תדרש שלומם וטובתם" (דברים כג ז). והיו אומרים לו, שנו רבותינו: מחניפים להם מפני דרכי שלום?! אפילו הכי לא רצה להחניף לרשע כזה.

[החניפות הראויה][עריכה]

ויחניף אדם לאשתו, משום שלום בית. וכן לבעל חובו, שלא ילחצנו. לרבו, שילמדנו תורה. ומצווה גדולה להחניף לתלמידיו ולחבריו, כדי שילמדו ושישמעו לדבריו, לקבל תוכחתו לקיים המצוות. וכן כל אדם שהוא סבור שימשכנו אליו, שישמע לו לקיים המצוות, ואם יבוא עליו בכעס לא ישמע לו אלא בחניפות יקבל תוכחתו – מצווה גדולה להחניף לו כדי להוציא יקר מזולל. כי יש אדם שאינו מקבל תוכחה בגערה אלא בנחת, שנאמר (קהלת ט יז): "דברי חכמים בנחת נשמעים". ויש שצריך גערה, שנאמר (משלי יז י): "תֵחַת גערה במבין". ויש במלקות, שנאמר (שם יט כט): "ומהלומות לְגֵו כסילים". ויש אפילו בהכאות לא יועיל, שנאמר (שם יז י): "מהכות כסיל מאה". אם כן מה נעשה לו? אין לו תקנה אלא תגרשהו.

[רעת החניפות][עריכה]

ויש חניפות רעה מאוד: כגון אדם המחניף לחברו, ומדבר עמו דברים מתוקים כדי שיסמוך עליו ויאמין לו. ואחר שיאמין לו ויסמוך עליו – הולך עמו ברמאות. וזה כעניין שנאמר (משלי א יז-יח): "כי חינם מזרה הרשת, בעיני כל בעל כנף. והם לדמם יארבו, יצפנו לנפשותם". פירוש הפסוק: הצדים עופות זורקים חטים, ובאים עופות לאכול החטים על הרשת, ואז יהיו ניצודים – ולזה דומה החנף הזה. ואסרו החכמים להחניף, ואמרו (חולין צד א) שלא ישלח אדם דורון לחברו, ויודע שאינו אוכל. וכן אם רוצה לפתוח חבית יין למכור, ובא חברו לקנות יין, לא יאמר לו: אני רוצה לפתוח חבית עבורך. וכל זה וכיוצא בזה נקרא "גונב דעת". וזה אסרו חכמים זיכרונם לברכה להחניף ולגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים (שם).

אמר רבי שמעון בן חלפתא: מיום שגברה אגרופה של חנופה, נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחברו "מעשי גדולים ממעשיך". אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא חרון אף לעולם, שנאמר (איוב לו יג): "וחנפי לב ישימו אף". ולא עוד אלא שאין תפילתו נשמעת, שנאמר (שם): "לא ישועו כי אסרם". ואפילו עוברים שבמעי אמן מקללים אותו, והוא נופל בגיהנם. וכל המחניף לרשע – נופל בידו. ואם אינו נופל בידו – נופל ביד בנו. ואם אינו נופל ביד בנו – נופל ביד בן בנו (סוטה מא ב). כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנידה, שנאמר (איוב טו לד): "כי עדת חנף גלמוד". ולבסוף גולה (סוטה מב א).

לכן יתרחק אדם מן החנופה. ולא יחניף לאדם להחזיקו ברשעו, גם אם יש לו לקבל טובות הרבה ממנו. לא יחניף לקרובו ולא לבניו בזמן שאינם הולכים בדרך טובה, כי כמה בני אדם עומדים ברשעם מחמת שרואים שאין להם בושה עבור דרכיהם המכוערים, ועבור שרואים שמחניפים להם. ואין דבר בעולם הנועל פתחי התשובה כמו החניפות.

מעשה באדם אחד כשר שהיה לו בת להשיא. והיו בצדו שני בני אדם אשר כל אחד חפץ לישא בתו. והלך האדם הכשר, ובקש מאדם אחד לעשות עמו מריבה, ולקח לבסוף אותם שנים לדון ביניהם, ועשו כך. אחד מהם היה מחניף לאותו אדם כשר כדי שישיאו בתו, והיה מזכה אותו בכל דבריו. ואותו אחר אמר: אין הדין עמך אלא עם חברך. ואז נתן בתו לאותו שהיה מחייב אותו, כי אמר: וודאי הוא אדם טוב, שלא החניף ולא נשא לי פנים (ספר חסידים תתשמב).

לכן מי שהוא פרנס, או דיין, או גבאי צדקה – צריך שלא יהא חנף. כי אם יחניף הפרנס לשום אדם, ולא יוכיחהו לעשות הטוב ולסור מן הרע – אז יהיו כל הקהל מקולקלים. כי כל אחד יאמר: "הפרנס מחניף לפלוני", ולא יקבל תוכחתו. וכן דין המחניף לאחד מבעלי דינים – אז יסתתמו דברי השני, ולא ידע לטעון כאשר ראוי לו; נמצא שלא יצא הדין לאמיתו. וכן גבאי צדקה המחניפים, ויתנו צדקה לזה המחניף להם, או שהם מחניפים לו ויתנו לו אף אם אינו ראוי לכך. לכן צריך הצדיק להתרחק מאוד מן החניפות, שלא יחניף ולא יקבל החניפות מאחרים. ויזהר מאוד כשיעשה מעשים טובים, שלא יתכוון בהם להחניף לאחרים, אלא לשם שמים בלבד.

והגרוע שבכל החניפות: המחניף לחברו כדי להחטיאו. כגון שיש לו מחלוקת עם בני אדם ואין הדין עמו, והוא מחניף לבני אדם לסייע לו ולחזק טעותו. או מי שהוא רודף אחר עבירות כגון זנות ושאר רעות, והוא מחניף לחברו כדי שיעשה כמוהו. לכן ירבעם בן נבט זכה למלוכה, בשביל שלא החניף לשלמה, והוכיחו על עניין בנין מלוא (סנהדרין קא ב).

[תקנת החניפות][עריכה]

הרוצה לינצל מן החניפות יזהר להרחיק עצמו מן הכבוד, כי מי שאינו חושש להתכבד לא יצטרך להחניף. גם צריך ליזהר שלא ייהנה מאחרים, כי רוב המחניפים מחניפים לבני אדם שסבורים שיהיה להם הנאה מהם. לכן מי שמתרחק מאלו שני דברים, הנאה וכבוד – ניצול מכמה עבירות. כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים כדי שיקבלו כבוד מבני אדם, וזה העניין מקלקל כל עבודת האדם; כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים ומתפללים, ויש להם קול ערב, והוא מהרהר בלבו בשעת התפילה: "כמה קולי ערב הוא, ובני אדם נהנים ממני ששומעים אותי". וכן דרכו של יצר הרע: עושה כן לכל המצוות להפיל האדם ברשתו, שלא יהיו מעשיו לשם שמים. וכן לעניין ההנאה: מי שנהנה מחברו, אפילו אם יראהו שעובר כל עבירות שבעולם – לא יהא רשאי להוכיחו, כי ירא שלא יהנהו עוד.

ועניין ההוא תקלת חכמי הדור הזה, שהם רודפים ליהנות מן העם – על כן יחניפו להם כדי שיחזקו אותם בחוזקה גדולה. ולא די שאינם מוכיחים אותם על עניינם, אלא מתוך שהם מחניפים להם – הם עצמם אוחזים מעשיהם ונמשכים אחריהם.

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעתו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו – איך שהם עושים יעשה גם הוא. לפיכך יש לאדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל חכמים תמיד, כדי שילמד ממעשיהם; ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמד ממעשיהם. והוא שאמר שלמה עליו השלום (משלי יג כ): "הולך את חכמים יחכם, ורעה כסילים ירוע". ואומר (תהלים א א): "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים...".

וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשי המדינה הולכים בדרך ישרה – ילך למקום שאנשיה צדיקים, ונוהגים בדרכים טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה, אם שאינו יכול לילך למדינה שמנהגותיה טובים, מפני הגייסות או מפני החולי – ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג כח): "ישב בדד וידום, כי נטל עליו". ואם היו רעים וחטאים, שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עימהם ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיהו ט א): "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (רמב"ם הלכות דעות ו א).

שער לשון הרע[עריכה]

לשון הרע מהו? המספר בגנותו של חברו, אף על פי שאומר אמת. אבל האומר שקר נקרא "מוציא שם רע". בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: "כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו", ואומר דברים של גנאי. עליו הכתוב אומר (תהלים יב ד): "יכרת יי כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות".

[רעת לשון הרע][עריכה]

"שער לשון הרע" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581)

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר (תהלים יב ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר, שפתינו אתנו, מי אדון לנו". ולכך לשון הרע הוא חטא, כי הוא עושה רעה גדולה לחברו, שהוא מבאיש ריחו בעיני העם ושאר הפסדות, ואין ריוח לבעל הלשון. ובוודאי הרגיל בלשון הרע פורק עול שמים מעליו, כי הוא חוטא בלי הנאה. והוא רע יותר מגנב ונואף, שהם רודפים אחר הנאתם, ואין פריקת עול כמו לשון הרע (שוחר טוב קכ).

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששקולה לשון הרע כנגד עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכת דמים. ודבר זה תמה מאוד, ששקולה לשון הרע כנגד אלו העברות, ועל כל אחת מהן יהרג ואל יעבר (סנהדרין עד א). ואמרו: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה (חולין ה א). ואמרו עוד (חולין ד ב): מומר לעבודה זרה – מומר לכל התורה כולה.

ויש ליתן טעם בדבר: כי בעל הלשון שונה באיוולתו עשר פעמים ויותר, בכל יום מכלים ומבייש בני אדם, מלבד מה שמזיק למי שאומר עליו. ואפילו עבירה קלה, כשאדם עובר עליה כמה פעמים – היא נעשית גדולה. כי אפילו שֵׂעַר אחד, שהוא רך וחלש מאוד, כשתקבץ הרבה שערות יחד – תעשה מהם חבל חזק. ומה שאמרו ששקולה לשון הרע נגד אותן שלוש עבירות, הפירוש: שעובר על אותן שלוש עבירות פעם אחת מחמת רוב היצר, ולא כנגד המשומד היוצא מן הכלל לעבור עליהם בכל עת. ועוד בעל לשון הרע קשה לו לעשות תשובה: כיון שהוא רגיל בכך ולִמד לשונו לדבר רע. ועוד החטא קל בעיניו, כי אמר: "לא עשיתי רק דיבור בעלמא!" ואינו נותן לב לשוב לרוב הנזק שיעשה. ואפילו אם ישוב אין תשובתו שלמה, כי אינו מכיר גודל החטא אשר עשה. והוא צריך מחילה מאותן שדבר עליהם, והוא אינו זוכר מי הם כולם. ועוד יש שדִבר עליו ועשה לו רעה, והזיק לו לאותו אדם, ושכח מה דבר עליו, כי לשון הרע מכוסה ומכה בסתר, הוא בכאן ומכה אחד בלשונו שרחוק ממנו (ערכין טו ב), וזה החוטא מתבייש ממנו להודיע שגמלו רעה. ופעמים ידבר על פגם משפחה, ויזיק לדורות הבאים אחריו; ואין לו מחילה לזה, כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ירושלמי בבא קמא ח ז): המדבר בפגם משפחה – אין לו מחילה עולמית.

ועוד: מי שהוא רגיל בלשון הרע פעמים ידבר דברים כלפי מעלה, דכתיב (תהלים עג ט): "שתו בשמים פיהם, ולשונם תהלך בארץ". ואין בכל עבירות שיש עונש עליהם כמו מי שמטיח דברים כלפי מעלה, כי אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ערכין טו א): עשרה ניסיונות נסו אבותינו, ובכולם לא נחתם גזר דינם אלא על לשון הרע, שנאמר (במדבר יד כח): "אם לא כאשר דברתם באזני – כן אעשה לכם"; ואומר (דברים א לד): "וישמע יי את קול דבריכם, ויקצף וישבע".

ואין התורה מגנה על בעלי לשון הרע: דואג האדומי, כיון שספר לשון הרע – לא עמדה לו חכמתו, ולא הגנה עליו תורתו (סוטה כא א). ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה שם): עבירה מכבה מצווה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר: "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי ו כג) – על העובר דרך מקרה אמרו, ולא על הפורק עול אזהרת עבירה.

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שוחר טוב לט א): כנסת ישראל אהובה בקולה, שנאמר (שיר השירים ב יד): "השמיעני את קולך, כי קולך ערב"; ושנואה בקולה, שנאמר (ירמיהו יב ח): "נתנה עלי בקולה – על כן שנאתיה". אמור מעתה (משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה"; פירוש "אוהב הלשון" – אדם החפץ לדבר תמיד, עצה הגונה ונכונה אצלו שיאכל פריה, פירוש: שלא ידבר דברים בטלים. רק ידבר בדברי תורה והבאת שלום, וללמד לרבים לעשות טובה, ולהורות להם הטוב ולהרחיקם מן הרע, ולקנות האמת. כי אין קץ למצוות שיוכל לעשות בלשון, וזהו: "מות וחיים ביד לשון".

[כת מספרי לשון הרע נחלקת לששה חלקים][עריכה]

כת מספרי לשון הרע נחלקת לששה חלקים:

  • האחד: מי שהוא אומר רע על בני אדם, שכן עשו לו. ולפעמים יאמר דופי על אדם כשר ונקי – אז הוא משקר וגם מספר לשון הרע. והוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע. ודע: כאשר יודה השומע על לשון הרע – אז הוא כמו מספר, כי כל השומעים שהוא מודה יאמרו: כיון שהוא מודה, אם כן אמת הוא הדבר. ואפילו אם לא יודה אלא שומע ומראה עצמו כמקשיב אל הדברים ומאמין בדברים בפני בני אדם – בזה יאמינו גם אחרים. והוא מסייע למספר לשון הרע, כי אם היה גוער במספר לשון הרע – היה מונע עצמו מלספר לו יותר. אבל עתה שהוא מקשיב ומראה לו פנים – אז גורם לו לדבר יותר. והזהירנו במצוות לא תעשה (שמות כג א): "לא תשא שמע שווא" – שלא נאמין סיפור לשון הרע בלבבנו, להחזיק במחשבותינו שהדברים אמת, ולהבזות בעינינו את מי שנאמרו עליו.
  • השני: כשאמר לשון הרע שהוא אמת, אם יזכור לו בינו ובינו מעשה אבותיו הרעים, עובר על מה שכתוב בתורה (ויקרא כה יד): "לא תונו איש את עמיתו" – באונאת דברים הכתוב מדבר (בבא מציעא נח ב).
  • השלישי: אם יכלים אותו בפני אחרים על מעשה אבותיו, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג יא): כל המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא.
  • הרביעי: אם הוא מודיע תועבות אבותיו בפני בני אדם שלא בפניו, לביישו בעיני בני אדם, על זה אמרו: כת מספרי לשון הרע – אין מקבלים פני השכינה (סוטה מב א).
  • החמישי: אם הוא בעל תשובה ומספר עליו עוונות ראשונים, בזה יש לו עונש גדול (בבא מציעא נח ב), כי השב מעונותיו – עוונות שלו נעשים כזכויות (ירושלמי פאה א א), וזה מביישו בעבירות שהם זכויות.
    • ועוד: הוא נותן מכשול לפניו, כי מחשב בלבו: כמו שמביישני, גם אני אביישנו, ויכנס עמו במחלוקת, ומתוך כך יתקלקל בתשובתו ויחזור לעניין הראשון.
    • ועוד: אחרים השומעים הבושת של זה ימנעו ולא יעשו תשובה, נמצא שזה נועל דלתי התשובה.
    • ודע: שאם יראה איש שחברו עבר על דבר תורה בסתר, והוא גילה לרבים – יש לו חטא בזה, כי אולי החוטא שב מדרכו הרעה. ולא היה לו לגלות אלא לחכם צנוע, שלא יביישנו, רק הרחק ירחיק מחברתו עד שיודע כי שב מדרכו הרעה. ואם החוטא תלמיד חכם איש ירא חטא, ראוי לחשוב עליו בברור שעשה תשובה, ואם תקפו יצרו פעם אחת – נתחרט אחר כן.
    • המספר לשון הרע נענש מן הנזק שהזיק לחברו, ועוד יש עונש ששמח בקלון חברו. וכתיב (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך". וכמו שאוהב בכבוד עצמו – כן יאהב בכבוד חברו. וכתיב (משלי יז ה): "שמח לאיד לא ינקה".
    • יש צד שיהיה עוון גדול על המספר לשון הרע שהוא אמת, יותר מן המספר על דרך שהוא שקר: כי כשאדם מספר דברים כנים על חברו – יאמינו לו, ויהיה לבושת בעיניהם אחר שנתחרט ועשה תשובה על חטאתו. אבל לשון הרע על דרך שקר – יבינו כל העולם שהוא שקר ולא יאמינו. אבל לעולם רוב ענייני השקר יש בו עונש יותר מן האמת.
  • הששי: המספר לשון הרע על הגבאים, שהם כשרים וגובים באמונה ומחלקים ליראי שמים. המספרים לשון הרע עליהם שהם גונבים הצדקה, ונושאים פנים ונותנים למי שהם רוצים ולקרוביהן – זהו לשון הרע אין ערך לעונשו. כי גורם שאותם גבאים יסתלקו, ויתמנו אחרים רעים במקומן, ונמצא שמונע טוב מן הנותנים צדקה, וגוזל העניים הטובים, כי אותן אחרים הרעים לא יחמלו על הטובים. ונמצא שזה בטל הקדוש ברוך הוא, ובייש עבדי הקדוש ברוך הוא ובניהם וקרוביהם, כי תחת אשר היה לו לכבדם – לא די שלא כבדם אלא גם הרע להם. ומונע שאר יראי שמים שלא להיות גבאים, כי יחשבו: "למה נעשה דבר שאחר כך יחשדו אותנו, כאשר נחשדו פלוני ופלוני יראי שמים".

[נזקי לשון הרע][עריכה]

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טו ב): לשון הרע הורגת שלושה בני אדם: האומרו, והמקבלו, ואותו שנאמר עליו. והמקבל לשון הרע על חברו נענש יותר ממי שאומרו. מספרי לשון הרע אסור לדור בשכונתם, כל שכן לישב אצלם לשמוע דבריהם.

עוד יש רעה בלשון הרע: כי המספר לשון הרע על חברו אז הוא מתגאה, ויראה עצמו צדיק בעיניו, כי יחשוב: "פלוני עשה כך וכך, ואני לא עשיתי!" נמצא שהוא מתגאה, ומחזיק טובה לעצמו. ואילו יעשה מצווה והחזיק טובה לעצמו – היה רע מאוד, כל שכן וכל שכן שעושה עבירה גדולה בלשון הרע ומחזיק טובה לעצמו. ואם אדם מספר לשון הרע על היתומים ועל האלמנות, אז עונשו עוד יותר; כי בלאו הכי הם מצטערים, והוא מצער אותם יותר.

[אבק לשון הרע][עריכה]

מי שאומר לחברו: "היכן יש אש? אלא בבית פלוני דשכיח בה בשר ודגים" – אפילו זה הוא לשון הרע (ערכין טו ב). בוא וראה איך צריך אדם ליזהר בלשון הרע! ועוד יש אבק לשון הרע, כגון שאמר: "תשתקו מפלוני, איני רוצה להודיע מה שאני יודע בו". וכן כל כיוצא בזה.

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערכין טז א): אל יספר אדם בטובתו של חברו, שמתוך טובתו בא לידי רעתו. פירוש: אם תספר טובתו בפני שונאו, אז הוא ישיב: "איך תשבחהו, והוא עושה כך וכך?" ועל זה נאמר: "מברך רעהו בקול גדול, בבוקר השכים, קללה תחשב לו" (משלי כז יד). אבל בפני אוהביו מותר, דתנן (אבות ב ח): "חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והוא היה מונה שבחן...". וכן המספר לשון הרע דרך שחוק וקלות ראש, כלומר שאינו מדבר בשנאה, הוא שאומר הפסוק (משלי כו יח-יט): "כמתלהלה היורה זקים חצים ומות, כן איש רמה את רעהו, ואמר הלא משחק אני". וכן המספר לשון הרע דרך רמיזות, והוא שמספר לתומו כאילו אינו יודע שדבר זה לשון הרע, אלא כשמוכיחים בו אומר: "איני יודע שאלו מעשיו של פלוני, או שזהו לשון הרע".

[הגדרות][עריכה]

המספר דברים שגורמים היזק לחברו, הן בגופו והן בממונו, אפילו להצר לו או להפחידו – הרי זה לשון הרע. והאומר דבר לחברו – אסור לגלותו בלא רשותו (יומא ד ב). כל הנאמר בפני שלושה, אז הוא כמו ידוע לכל; ואם ספר אחד מן השלושה – אין בו משום לשון הרע (ערכין טז א). אבל אם הוא מתכוון לגלותו יותר – יש בו משום לשון הרע. ואם האומר הזהיר השומעים שלא יגלו, אפילו אמרו בפני רבים – יש בו משום לשון הרע. מעשה בתלמיד אחד, שגלה דבר שנאמר בבית המדרש אחר עשרים ושתים שנה, והוציאו אותו מבית המדרש, ואמרו: "זה מגלה סודות" (סנהדרין לא א).

[רכילות][עריכה]

ועוד יש עבירה אחת הנקראת רכילות.

איזהו רכיל? זה שהולך מזה לזה ואומר: "כך וכך שמעתי על פלוני!" – אף על פי שהוא אמת, הרי הוא מחריב העולם. והוזהרנו בזה כדכתיב (ויקרא יט טז): "לא תלך רכיל בעמך".

ואיזהו רכילות? המגלה לחברו דברים שדברו ממנו בסתר. ותניא: מנין לדיין שלא יאמר: "אני מזכה וחברי מחיבין, אבל מה אעשה שחברי רבו עלי?" לכן נאמר: "לא תלך רכיל בעמך". ואומר (משלי יא יג): "הולך רכיל מגלה סוד" (סנהדרין כט א).

[כל הפוסל במומו פוסל][עריכה]

היזהר בני מאוד מלשון הרע, כי בזה אתה מבייש עצמך. כי כל הפוסל – פסול. ואינו מדבר בשבחו של עולם, ודרכו לפסול בני אדם במומו (קידושין ע א), כי המום שיש בו הוא מונח כל היום בלבו, וכיון שהוא בלבו הוא מוציאו בפיו. כי כל אדם נבחן וניכר במעשיו. כיצד? אם תראה אדם שהוא רגיל לשבח נשים, ולדבר מהן תמיד – דע לך שהוא אוהב נשים. ואם הוא משבח מאכלים טובים ויין, ובזה רגיל – דע לך שהוא זולל וסובא. וכן בכל דבר. וראיה מהפסוק (תהלים קיט צז): "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" – בשביל שאני אוהב את התורה, לעולם אני מדבר בה. כי כל דבר שאדם אוהב בלבו – הוא מדבר בו תמיד.

בעל הלשון מחפש מומי בני אדם. והוא דומה לזבובים, שהם ינוחו לעולם על מקום הלכלוך; אם יש באדם שחין – הזבובים מניחים את הגוף וישבו על השחין. וכך הוא בעל לשון הרע: מניח כל הטוב באדם, ומדבר מן הרע.

מעשה באדם אחד, שהלך עם חכם בשדה וראה נבלה אחת. אמר אותו האדם: "כמה מסרחת נבלה זו!" אמר החכם: "כמה לבנים שִניה!" החכם הוכיח לאותו אדם ואמר: "למה תאמר הגנאי שלו, תאמר השבח!" כי לעולם יספר אדם בשבחו של עולם.

[לשון הרע על חוטאים][עריכה]

אם תראה אדם אשר ידבר דבר או יעשה מעשה, ויש לדון דבריו ומעשיו לצד חובה ולצד זכות, אם הוא ירא אלהים – נתחייב לדונו לכף זכות על דרך אמת, אפילו אם הדבר נוטה לחובה יותר מלזכות. ואם הוא בינוני, אשר נזהר מן החטא ופעמים ייכשל בו – יש עליך להטות הספק ולהכריעו לכף זכות, והמקום יתעלה יכריע אותנו לכף זכות (שבת קכז ב). והיא מצוַת עשה מן התורה, שנאמר (ויקרא יט טו): "בצדק תשפט עמיתך". ואם הדבר נוטה לצד חובה, אם האיש רוב מעשיו לרעה, וידעת כי אין יראת השם יתעלה בלבו – תכריע מעשיו ודבריו לכף חובה.

אם גילה אדם חטאתך, אל תאמר: "כמו שגילה חטאתי, גם אני אגלה חטאתו", שנאמר (ויקרא יט יח): "לא תקום ולא תטור". וגם לא תתפאר: "אף על פי שהוא גילה עלי, אני לא אגלה עליו", כי בזה הדיבור גילית החצי. וזה הדבר עיקר גדול ביראת שמים. ואם החוטא אינו ירא שמים, כמו הפורק עול מעליו ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל בני עירו יודעים שהיא עבירה – מצוה לספר בגנותו, לגלות חטאיו ולהבאיש לבעלי עבירות בעיני בני אדם, בעבור שישמעו העם וימאסו בו, וירחיקו עצמן מן העבירות, שנאמר (משלי כט כד): "תועבת צדיקים איש עול". ונאמר (שם ח יג): "יראת יי שנאת רע". ואמרו (סנהדרין נב א): רשע בן צדיק – מותר לקרותו "רשע בן רשע"; צדיק בן רשע – מותר לקרותו "צדיק בן צדיק". ודווקא על דרך זה מותר להכלימו לשם שמים. אבל מי שמתקוטט עמו, ומכוון לחרפו להנאתו לבד ולא לשם שמים – אין לו לגלות חטאתו. וכן אם המגלה הזה הוא חוטא – אין לו לגלות פשע של חוטא אחר, כי בוודאי אין מגלה מסתריו לטובה; "ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד כג).

[פעמים שלשון הרע מצוה][עריכה]

אך מיעוט פעמים שלשון הרע מצווה. כגון שני רשעים שנתייעצו לעשות רעה – מותר לגלות בלשון הרע, ולגרום שישנאו זה את זה ויעשו רע זה לזה, שלא יעשו רע לטובים. וכן נואף מחזר אחר נואפת – מצוה לדבר לשון הרע, שלא יעשו העבירה. ופעמים אפילו כשהחוטא רשע גמור – אין להכלימו ברבים במקום שיש לדאוג שמא יצא לתרבות רעה. ומותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, שנאמר (מלכים א א יד): "ואני אבוא אחריך, ומלאתי את דבריך" (ירושלמי פאה א א).

[נצור לשונך][עריכה]

עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאוד. ועל כן אמר דוד (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ויקרא רבה טז ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: "מי רוצה לקנות סם חיים?" באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו, והאכילהו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: "עד עתה לא ידעת זה הפסוק?" אמר להם: "ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה. וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני".

לכן אדם שהורגל בלשונו להחניף ולהתלוצץ, ולספר לשון הרע, ולדבר כזב ודברים בטלים, ועתה הוא רוצה להיכנע ולמנע מזה, ולעשות גדר גדול וחזקה מאוד – יעשה גדר שיתרחק מחבריו הראשונים, שהיה רגיל לדבר עמהם ליצנות וחניפות ולשון הרע ושקר. כי אם יתקרב אצלם לא יוכל למנוע, כי הם יתחילו לדבר עמו כמו שהורגלו, ואז לא יוכל להתאפק מלדבר עמהם כמו שהורגל. וצריך להרגיל עצמו בשתיקה מאוד מאוד, כדי להרגיל עצמו למעט פתיחת פיו; וירבה לישב בחדר לבדו ולעסוק בתורה, ויתחבר עם החסידים שאינם מדברים כי אם מדברי תורה ויראת שמים. ובזה העניין ירגיל עצמו ימים רבים, ואז ימצא רפואה למכתו.

כתיב (משלי יח כא): "מות וחיים ביד לשון, ואוהביה יאכל פריה".

  • מעשה היה במלך פרס שחלה. אמרו לו הרופאים: "אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה, ונעשה לך רפואה." אז ענה אחד ואמר לו: "אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך, ותנו לי עשר עזים." אמר המלך לעבדו שיתנו לו. נתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום ראשון עמד מרחוק והשליך עז אחת ואכלתה. יום שני נתקרב מעט, והשליך לה אחרת. וכן היה עושה בכל יום ויום עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו.
  • כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום שהיו כל איבריו מריבים זה עם זה. הרגלים אומרות: "אין בכל האיברים דומים לנו, לפי שאם לא הלכנו לא היה יכול להביא מן הלביאה חלב". והידיים אומרות: "אין כמונו, לפי שאם לא היינו אנו שחלבנו, לא היה יכול לעשות שום דבר". העיניים אמרו: "אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה דבר". ענה הלב ואמר: "אין כמוני, אם לא נתתי עצה מה הועלתם כולכם?" ענה הלשון ואמר להם: "אין כמוני, לפי שאם לא אמרתי את הדבר מי היה עושה אותו?" השיבו לה כל האיברים: "איך לא יראת להדמות אלינו, הלוא את סגורה ונתונה במקום חושך ואפלה, ואין בך עצם כאשר לשאר איברים." אמרה להם הלשון: "הלוא תראו שאני מלך ושולט עליכם". שמר האיש את הדברים האלה.
  • הלך אצל המלך, אמר לו: "אדוני המלך, הא לך חלב כלבה!" קצף המלך ואמר לתלותו. כשהיה הולך להתלות, התחילו האיברים לבכות. אמרה להם הלשון: "הלוא אמרתי לכם שאין בכם ממש." ואמרה הלשון: "אם אני מצלת אתכם, תודו לי שאני מלך עליכם?" מיד אמרה הלשון: "השיבני אל המלך, אולי אנצל." השיבהו אליו. אמר לו: "למה צווית לתלותי? זו תורה וזו שכרה?!" אמר לו: "שהבאת לי חלב כלבה". אמר לו: "ומה איכפת לך אם יהיה לך רפואה? ועוד: 'לביאה' – 'כלבה' קרין לה". לקחו ממנו וניסו אותו, ונמצא חלב לביאה. אמרו לה האיברים: "עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת. וזהו: "מות וחיים ביד לשון" (שוחר טוב לב ב-ג).
  • לכך אמר דוד (תהלים לט ב): "אשמרה דרכי מחטוא בלשוני". ראה שהלשון טובה מקורבנות, שנאמר (שם סט לא-לב): "אהללה שם אלהים בשיר, ואגדלנו בתורה, ותיטב ליי משור פר מקרן מפריס".

צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול האדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות ורכילות וליצנות וחניפות ושקר וכיוצא באלו. וכל אלו עבירות גדולות, אין רווח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצווה? הלוא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים. והם אינם יודעים אשר מקור המצוות קרוב להם מאוד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא הלשון. וכן אמר דוד: "מי רוצה לקנות עולם הזה ועולם הבא?" אמרו לו: "אין אדם יכול לעמוד בשניהם". אמר להם: "בזול הוא מאוד. וכן הוא אומר: 'מי האיש החפץ חיים' (תהלים לד יג)." אמרו לו: "מי יוכל לקנות חיים?" אמר להם: "נצור לשונך מרע" (שם פסוק יד).

וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות. ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות. ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים.

שער האמת[עריכה]

האמת. הנשמה נבראת ממקום רוח הקודש, שנאמר (בראשית ב ד): "ויפח באפיו נשמת חיים"; ונחצבה ממקום טהרה, ונבראת מזוהר העליון מכסא הכבוד. ואין למעלה במקום קודשי הקודשים שקר, אלא הכל אמת, שנאמר (ירמיהו י י): "ויי אלהים אמת". ומצאתי כי כתיב: "אהיה אשר אהיה" (שמות ג יד), וכתיב: "ויי אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם" (ירמיהו שם). ועתה יש להודיעך שהקדוש ברוך הוא אלהים אמת: כי תמצא עשרים ואחת פעמים "אהיה" שהוא בגימטריא "אמת", וגם כן "אהיה" בגימטריא עשרים ואחת.

[קריאת אמת][עריכה]

"שער האמת" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

והאלהים עשה את האדם להיות ישר (קהלת ז כט), וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת (שבת נה א). וכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני" (תהלים קא ז). וכשאדם עוסק בשקר – אז אין השקר דבק לאמת. וכשיש אמת, כביכול מכון שבתו בשמים כנגד בני אדם, כי כשיש אמת בבני אדם – אז מודים שעשה שמים וארץ, והים וכל אשר בם. וזהו שנאמר (שם קמו ו): "עושה שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם", וסמיך ליה: "השומר אמת לעולם, עושה משפט...". וכשיש בגידה ושקר, כביכול אז כמי שאין מכון שבתו בשמים ובארץ.

ומי שהוא זוכה להתבונן בדברים אלו, איך הנשמות נחצבות ממקור האמת – יעשה כל ענייניו באמת, ולא יכניס השקר במקום קדושת האמת. ולכך אמר הפסוק (תהלים קמה יח): "קרוב יי לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", כי הקדוש ברוך הוא שהוא אמת – מתקרב למי שקוראו באמת.

ואיזה דבר נקרא "קריאת אמת"? זהו המפנה לבו מכל דבר שבעולם, ומתקרב אל הקדוש ברוך הוא לבד, ושכלו הולך ומתחזק להידבק באור העליון, וישים מחשבתו בחשקו תמיד. וזה העניין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו. ומפני זה ירבה כל חסיד להיפרד ולהתבודד, ולא יתחבר עם בני אדם רק לצורך גדול. אבל אם התפלל בהנעת שפתיו אל הכותל ומחשב בענייני העולם, ויקרא בלשונו ולבו בעניין אחר, אם שיחשוב להתכבד איך קולו ערב כדי למצוא חן בעיני בני אדם לקבל מהן שבח – אז אין עבודתו אמת. והוא מאותם שנאמר עליהם (ירמיהו יב ב): "קרוב אתה בפיהם, ורחוק מכליותיהם".

לכך אנו מתפללים: "וטהר לבנו לעבדך באמת" – שנעשה כל עבודתנו באמיתוּת, ולהאמין בלב ונפש חפצה, ולא מפני אנשים ולא בשביל ממון או רעות רוח. וזהו שנאמר (איוב כב כג): "אם תשוב עד שדי, תבנה" – שאין מחשבה חוצצת בינך ובין שדי, אז תבנה בבניין חזק בזוהר השכינה. לכן אמר דוד (תהלים טו א-ב): "יי מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קודשך: הולך תמים, ופועל צדק, ודבר אמת בלבבו" – ולא אמר "דובר אמת בפיו", אלא רוצה לומר שיהיה האמת תקוע וקבוע בלב האדם. לכך חסידים הראשונים, כשהיה להם מיקח – היו נותנים אותו לקונה כפי הסכמת לבבם, איך שהיו מסכימים ליתן; אפילו אם היה הקונה רוצה להוסיף – לא היו רוצים אלא כפי הסכמת לבבם.

[הדובר אמת][עריכה]

אדם חשוב ההולך בדרך זה לדבר אמת בלבבו, אם קבל עליו במחשבותיו לעשות דבר אחד – יכתוב אותה מחשבה, שלא ישכחנה ולא יחל דברי מחשבותיו. ואם אינו יכול לעמוד בו – ילך אצל חכם ויתיר לו מחשבותיו. ויהדר שלא יהיה במחשבתו כלום כל זמן שלא יוציאם בפיו.

כל הדובר אמת בלבבו, ואינו רוצה לחשב השקר, אפילו דברים שלא יכון להם - כל דבריו ומחשבותיו יתקיימו, שנאמר (איוב כב כח): "ותגזר אומר ויקם לך". ומי שהוא איש אמת, בכל משא ומתן שלו, הן במיקח וממכר הן בהלוואה – לעולם יאמר בראשון סוף דעתו, וירגיל כל אותם המתעסקים עמו שידעו שלא ישנה, ולא יעדיף ולא יחסיר.

אמר החכם: תדיר תשים האמת לעומתך. רצונו לומר: שיעשה סימנים לעצמו. כגון לעשות משא ומתן שיזכור שלא ישקר – יכתוב בכתב, ויביא אצלו אותו כתב, ויראה בו קודם משאו ומתנו. וכן יכתוב בבית מדרשו ועל שולחנו, שיזכור ולא ידבר שקר, וכדי שלא ישכח לדבר האמת. וכן עשה חכם אחד: כתב על כותלי ביתו ובבית מדרשו בכל הכתלים למעלה: "זכור יום המיתה ולא תחטא".

ומי שאינו מדבר אלא אמת – יחיה ויאריך ימים וינצל. סמך לדבר מה שאומר הפסוק (ירמיהו י י): "ויי אלהים אמת, הוא אלהים חיים ומלך עולם". ואם לא ידבר אלא אמת – ינצל כל ימי חייו, דכתיב (מלאכי ב ו-ז): "תורת אמת היתה בפיהו, ועולה לא נמצא בשפתיו..., כי מלאך יי צבאות הוא".

המלאכים העליונים הם צורת אמת ואינם בגופות, והנשמות יאירו מהם כאור היוצא מן השמש. הנשמות הם בגופות, על כן אינם יודעים הנסתרות רק מעט ובמראות הלילה, שאין הנשמות מתעסקות בצרכי הגוף, והיודע סוד הנשמות יעיד בדבר. והחלומות מעין המחשבות, דכתיב (דניאל ב כט): "רעיונך על משכבך סליקו". והחלומות על ידי מלאך המלווה לאדם. ולפי שאין כל המחשבות אמת, על כן אין כל החלומות אמת. ומי שמרגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת – גם בלילה יראה מראות אמת, וידע העתידות כמו המלאכים.

והמדבר אמת – אין מעלה כמוה. וכן כתיב (תהלים קיט קס): "ראש דברך אמת"; ונאמר (שמות כג ד): "מדבר שקר תרחק". גם הרמיזות של אדם יהיו אמת, כי שכר האמת גדול מאוד, לכן ירגיל עצמו לילך באמת. וילמד תורה וידע האמת, שיוכל לעשות המצוות על אמיתותן וכהלכתן. ולעולם יודה על האמת. אפילו בדברי האגדה שאין בו קיום מצוות ילמד, כדי שיאמין הלב דבר אמת. ואל תבוש לקבל האמת מאיזה אדם שיהיה, אפילו מקטן שבקטנים ונבזה – אפילו הכי תקבל האמת ממנו. כי מרגלית טובה שהיא ביד קטן ונבזה, אפילו הכי חשובה היא המרגלית.

[קידוש השם לגויים][עריכה]

ועתה שהאריך הגלות בעונוותינו הרבים יותר מדי, יש לישראל להיבדל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת, ולקדש עצמם אף במותר להם (יבמות כ א), ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוי, ולא להטעותם בשום עניין, שנאמר (צפניה ג יג): "שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית". ועוד כתיב (הושע ב כה): "וזרעתיה לי בארץ" – כלום אדם זורע כור אחד אלא להכניס כמה כורים? כך זרע הקדוש ברוך הוא ישראל בארצות, כדי שיתווספו עליהם גרים (פסחים פז ב), וכל זמן שהם מתנהגים עימהם בלא מרמה – ידבקו בהם. והנה הקדוש ברוך הוא הקפיד על גזל של רשעים, שנאמר (בראשית ו יא): "ותמלא הארץ חמס".

מעשה ברבי שמעון בן שטח, שקנה חמור מישמעאלי אחד. הלכו תלמידיו ומצאו אבן טובה תלויה בצווארו. אמרו לו תלמידיו: רבי, "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י כב). אמר להם: חמור קניתי, אבן טובה לא קניתי. הלך והחזיר לאותו הישמעאלי. קרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך השם אלהי שמעון בן שטח! (דברים רבה ג ג).

וכן יש בירושלמי (ירושלמי בבא מציעא ב ה): חכמים הזקנים קנו חטים מן הגויים, ומצאו בו צרור של מעות והחזירו להם. אמרו הגויים: בריך אלההון דיהודיא! וכן יש הרבה מעשים שהחזירו מפני קדוש השם.

[גמול][עריכה]

וכשיש אמת למטה – אז ישקיף השם יתברך בצדק על הארץ, שנאמר (תהלים פה יב): "אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף". לכן ראה שיהיו כל ענייניך באמת, רע או טוב, ותסמוך על האל הנאמן, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשמרי מצוותיו" (דברים ז ט). ומה היא נאמנותו? שהוא שומר הברית.

אם צדיק שחטא חטא קל, הוא פורע גמולו בעולם הזה. וזה דבר ברור, שטוב יותר לצדיק להיות נדון אפילו בייסורין כאיוב כל ימיו בגופו שהוא דבר בזוי, בעולם הזה שהוא לו זמן קצר לחיות, ולתת גמול הטוב לנשמה שהיא נכבדת בעולם העליון, שאינו כלה ואינו פוסק לעולמים – וזה יותר טוב לצדיק ממה שלא היה פורע לו חטאיו בעולם הזה, והיה דן אותו בעולם הנשמות בייסורי גיהנום; או מחמת חטאו ימעט לנשמתו מן מעלתה בעולם הנשמות והִדבקה לזיו העליון, אשר לזה האור אין לו ערך ודמיון. ולרשעים נתן להם גמולם בהנאה מועטת הפוסקת בעולם קצר הוא העולם הזה, וחטאם שמור לעולם הארוך, ובצער גדול שהוא גיהנום, אשר לאותו צער אין לו ערך.

הרחמן ידריכנו באמיתו, ויביאנו לחדריו להגיע לאור העליון, אשר שם חביון עוזו וצבי תפארתו.

שער התשובה[עריכה]

התשובה. אמר רבי לוי: גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד; שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד יי אלוהיך" (יומא פו א).

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה:

  • כשעלה משה לרקיע הראשון, מצא כיתות של מלאכים. פתחו לפניו ספר תורה, וקראו מעשה יום ראשון, ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה.
  • עלה לשניה, ומצא חבילות של מלאכים, וקורין מעשה יום שני; ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תורה ושל ישראל.
  • עלה לשלישי, ומצא מלאכים וגדודים קורין במעשה יום שלישי; ופסקו והתחילו לספר בשבחה של ירושלים.
  • עלה לרביעי, מצא אראלים קורין במעשה יום רביעי; ופסקו והתחילו לספר בשבחו של משיח.
  • עלה לחמישי, מצא מחנות מחנות קורין במעשה יום חמישי; ופסקו והתחילו לספר בעצבונה של גיהנם.
  • עלה לששי, ומצא שם מלאכים, והיו קורין במעשה יום ששי; ופסקו והתחילו לספר במעשה גן עדן, ומבקשים לפני הקדוש ברוך הוא ליתן חלקם של ישראל בגן עדן.
  • עלה לשביעי, ומצא אופנים ושרפים, גלגלים ומלאכי רחמים, מלאכי חסד וצדקה, ומלאכי רתת וזיע. מיד אחז בכסא הכבוד. התחילו לקרות במעשה יום שביעי: "ויכלו", ופסקו והתחילו לספר בשבחה של תשובה.

ללמדך שתשובה מגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד יי אלוהיך" (הושע יד ב).

[תורת התשובה של חכמי ספרד][עריכה]

"שער התשובה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

[שבעה דברים קדמו לעולם][עריכה]

אמר רבי עקיבא (פסחים נד א): שבעה דברים קדמו לעולם, ואלו הן: תורה, תשובה, גן עדן וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

ולמה אלו שבעה? דע לך, שעיקר בריאת העולם הוא בשביל האדם, כי אין צורך בעולם התחתון אלא באדם, והוא מושל בכל עולם התחתון, בבהמות וחיות ועופות ודגים ושרצים.

ומאחר שעיקר הבריאה בשביל האדם, אם כן הוצרך להקדים התורה שהיא קיום העולם, דכתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג כה). וכיון שהקדים התורה, הוצרך כמו כן להקדים התשובה, כי כיון שיש בתורה עשה ולא תעשה ועונשים המפורשים בתורה, הוצרך על כל פנים להקדים תשובה, שאם יחטא האדם שיהיה לו זמן לשוב; שאם לא כן לא היה העולם קיים דור אחד, כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), כי מיד שהדור חוטא הוא ראוי לכלותו ולהשמידו. ולכך נכתב מעשה סדום בתורה, להודיע לחוטאים שהם ראויים להיות כלים, הם וכל אשר להם, וגם הארץ הייתה ראויה להתהפך כמו סדום, אלא שהקדוש ברוך הוא הקדים תשובה, וממתין דור אחר דור. וכיון שהקדים תורה ותשובה, הוצרך להקדים כמו כן גן עדן וגיהנם וכסא הכבוד, שהם מקומות לשלם לאיש כמעשיו. וכיון שהקדים כל אלו, הוצרך להקדים בית המקדש ושמו של משיח, כי בימים ההמה תמלא הארץ דעה, ולא יהיה יצר הרע בבני אדם, וכולם ידעו שעיקר בריאת העולם בשביל עבודת הבורא יתעלה. לכן הקדים אלו השבעה לעולם. "ועלו מושעים בהר ציון" (עובדיה א כא), "ובא לציון גואל, ולשבי פשע ביעקב" (ישעיהו נט כ). אמן, וכן יהי רצון.

[עבור שבעה דברים יקדים האדם לשוב בבחרותו][עריכה]

עבור שבעה דברים יקדים האדם לשוב בבחרותו כשהוא בגודל כוחו:

  • האחד – כי עבודת התורה והיראה, וכל המעלות שהאדם חייב, המה רבים מאוד מאוד. ועל זה נאמר: "ארוכה מארץ מידה, ורחבה מני ים" (איוב יא ט).
    • "והיום קצר" (משנה אבות ב טו), כי העולם הזה יום קצר מאוד, "כצל ימינו על הארץ" (דברי הימים א כט טו). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בראשית רבה צו ב): לא כצל כותל ולא כצל אילן, אלא כצל עוף הפורח באוויר. "והפועלים עצלים" – זהו האדם שיש בו מידת העצלות.
    • ועתה התבונן: אדם שמחויב לילך מהלך יום עשר פרסאות ויותר, והדרך מלא מכשולים מטיט ואבנים, ויש ליסטים ורוצחים באותו הדרך, והוא צריך ללכת על כל פנים, כי כן צווה לו המלך ולא יוכל לדחותו – כמה צריך האדם להקדים בבקור ולחגור מותניו בזריזות וללכת במהירות. לכן יש להשכים ולהקדים לעבודת הבורא יתעלה.
    • ואפילו כשיעשה כל יכולתו – ישיג רק מעט מן המעלות. כמו שאמרו רבותינו (אבות דרבי נתן טז ד) על מה שכתוב: "כי הוא ידע יצרנו" (תהלים קג יד): משל למלך שנתן שדה לעבדיו, ואמר להם לעבדו ולשמרו, ולהביא ממנו שלושים כור בכל שנה. והם טרחו בה ועבדו אותה היטב, והביאו לפני המלך חמישה כורין. אמר להם: מה זאת עשיתם? אמרו לו: אדוננו המלך, השדה שנתת לנו היא זיבורית, ואנחנו בכל כוחנו עבדנוה, ולא עשתה יותר מזה השיעור. כך האדם, אפילו כשיעבד בכל כוחו – עבודתו קטנה. ואם יאמר: אמתין עד שאהיה פנוי ועד שארוויח די סיפוקי – הנה טרדות העולם אינן פוסקות, וכדברי רבותינו זכרונם לברכה: "ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה" (משנה אבות ב ד).
  • השני – אם יאחר תשובתו עד שיכניס ויאסוף הון, אז יחמוד ויכסוף יותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קהלת רבה א יג): אין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאוותו בידו, יש בידו מנה – מתאווה לעשות מאתיים, השיגה ידו למאתיים – מתאווה לעשות ארבע מאות. וכן אמר הכתוב: "אהב כסף לא ישבע כסף" (קהלת ה ט).
  • השלישי – הזמן מתמעט והמלאכה מרובה: מלאכת התורה, ותיקון הנפש, והשגות המעלות כמו היראה.
  • הרביעי – כשיתאחר לתקן נפשו, אז היצר הולך ומתגבר, ומתקשה הלב, וכבר הורגל בעבירות, וכל העבירות הן בעיניו כהיתר, ולא יוכל לטהר עצמו.
  • החמישי – מי שאינו רוצה להקדים לשוב, אולי לא יאריך ימים וימות טרם ישוב, על כן הזהיר "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט ח).
  • הששי – כשיתאחר לשוב יהיו עונותיו ישנים, וישכח ולא ידאג להם כאשר בתחילה.
  • השביעי – כשהוא בא לימים ויחלש כוח היצר, לא יקבל שכר על התשובה כאילו עשה תשובה בימי בחרותו כשהיה בחוזק כוחו.

ובעבור אלו שבעה דברים יקדים אדם את עצמו, לתקן נפשו לפני מלך עליון.

[שבעה דברים שיָשים האדם על לבו שיוכל לעשות תשובה][עריכה]

ואחר שיעלה בלב האדם לעשות תשובה, לא יוכל לעשות תשובה שלמה אם לא ישים על לבו שבעה דברים:

  • הראשון – שידע מעשיו ויזכירם כולם. כי אדם שלא הורגל לקיים המצוות מנעוריו – כל ימיו יעשה עבירות.
    • וכמה בני אדם סבורים שאין אדם נקרא "בעל תשובה" אלא אם כן בא על אשת איש או על גויה, או יוצא לתרבות רעה, וכיוצא באלו מעבירות גדולות; אבל בשאר עבירות אין יודעים לשוב עליהם. וזה אינו כן, כי על כל מה שהזהירו רבותינו עליו – הוא יותר חמור מדברי תורה. כי כל העובר על דברי חכמים – חייב מיתה (ברכות ד ב). וכל מי שעובר על דברי תורה או על דברי חכמים צריך לשוב.
    • ועתה שמע בני, כי רוב העולם אין נזהרים מדברים בטלים, ומלהסתכל בנשים, ומלדבר עמהן שלא לצורך. גם לא נזהרים להתפלל בכוונה, ומלדבר בבית הכנסת, ומשחוק ומקלות ראש. גם לא נזהרים בצדקה לתת למי שהגון לו, ולאמץ הלב ולקפץ היד, ולדבר דברים קשים לעניים. גם לא נזהרים משבועת חינם, ולקלל חברו או עצמו בשם; והזכרת שם שמים לבטלה, או במקום שאינו טהור, או בידים שאינן נקיות; וביטול תלמוד תורה כנגד כולם. גם לא נזהרים מקנאה, ושנאה, ולשון הרע, וגאווה, וכעס, ומכל המידות האמורות בספר הזה. גם לא נזהרים בענייני קיום המצוות התלויים במעשה, כגון נטילת ידים, ומענייני נזיקין בין אדם לחברו, ומקיום שבת כדין, ורבים נכשלים בזה.
    • כי דבר פשוט הוא מאוד: מי שאינו בקי במצוות נכשל בהרבה מקומות. וכהנה עושה אדם עבירות כל ימיו ולא מרגיש. כן צריך זה השב לידע העבירות שעשה. ואיך יכול האדם לדעת? ילמד המצוות, ויבין בכל מצווה ומצווה מה חסר ממנה שלא קיים ובמה עבר. ואם לא ידע במה עבר, איך יתחרט? אלא אם כן ידע העבירה שיתחרט עליה, כמו שאמר הכתוב: "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא ה).
  • השני – אפילו כשהוא יודע עבירות שעשה, לא יתחרט עליהם אם לא ידע בוודאי רעת העבירות שעבר. כי אם יחשוב: "מה בכך אם נהניתי מן העולם הזה בלא ברכה, או אם ביטלתי מן התורה? אין זה דבר רע כל כך!" – מי שחושב כך לא יתחרט ולא ישוב בלב שלם. אלא צריך לחשוב: "אין שום דבר רע בכל העולם כמו מי שאינו חושש על מצוות המלך המרומם; קל וחומר ממלך בשר ודם: העובר על צוויו, כמה הוא דבר רע.
  • השלישי – צריך החוטא לידע ולהאמין מעומק הלב, שיש לו גמול ועונש בדינים קשים על העבירות שעשה, ואם לא ידע זה לא יחוש לשוב. אבל אחר שיברר אצלו העונש, אז ישוב ויתחרט, ויבקש מאת האל המהולל מחילה, כמו שנאמר: "סמר מפחדך בשרי, וממשפטיך יראתי" (תהלים קיט קכ).
  • הרביעי – צריך שידע החוטא, שכל עבירותיו שעבר כל ימיו, עבירות גדולות וקטנות, וכל המחשבות הרעות ודברים בטלים, וכל ענייניו מקטן ועד גדול – הכל כתובים בספר. ואין שכחה לפני השם יתעלה, דכתיב: "הלא הוא כמוס עמדי, חתום באוצרתי" (דברים לב לד); ואומר: "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז ז). כי אם יחשוב שיש שכחה לעונותיו, לא יתחרט ולא יבקש ממנו עליהם מחילה. כי רבים חושבים בשביל שהקדוש ברוך הוא מאחר לפרוע העבירות, שישתכחו ולא יבוא לדון עליהם, כמו שנאמר: "אשר אין נעשה פתגם, מעשה הרעה מהרה, על כן מלא לב בני האדם בהם לעשות רע" (קהלת ח יא).
  • החמישי – שידע באמת שהתשובה היא רפואה שלמה לעבירות. כי החולה שאינו מאמין ברפואה שעושים לו שהיא תרפא אותו – לא יחוש לאכול הרפואה או לשתות המשקה. אבל כשהוא יודע בוודאי תועלת הסם והמשקה – אז יתאווה לסבול מרירות הרפואה. כך כשידע בוודאי תועלת התשובה, אז יתאווה להגיע אל מעלות התשובה.
  • הששי – צריך לחשב בלבו הטובות שעשה לו הבורא יתברך מעודו ועד היום הזה, והיה לו להודות עבור הטובות, וזה לא עשה אלא עבר מצוותיו. ויש לו לשקול עונש העבירה כנגד המתיקות, ושכר המצווה כנגד צערה בעולם הזה, כמו שאמרו חכמים: הוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה (משנה אבות ב א).
  • השביעי – צריך שידע להתחזק מאוד, ולסבול סבל גדול להימנע מן הרע אשר הורגל בו. כי זה דבר פשוט מאוד: עבירה שהורגל בה כל ימיו, שהיא דומה לו להיתר (יומא פו ב), וקשה לו מאוד לפרש ממנה. ועל כן צריך אדם חיזוק גדול וגדרים גדולים לפרש ממה שהורגל, וצריך הסכמה גדולה בכל לבו ובכל נפשו להימנע. ויסיר ההרגל מלבו כאילו לא הורגל, וירגיל וימאס בלבו הרעות, כמו שנאמר: "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם" (יואל ב יג).

וכשהחוטא קובע בלבו אלו השבעה עניינים, אז הוא קרוב לדרך התשובה.

והנה מדרגות רבות לתשובה, ולפי המדרגות יתקרב האדם אל השם יתעלה. ולעולם אין הנשמה טהורה בטהרה שלמה שיהיו העונות כלא היו, אלא אחר שיטהר האדם את לבו. כמו בגד המטונף: אם יכבס אותו מעט אז יעבר הטינוף, אבל רשם וכתם יישאר בו; אבל לפי רוב הכיבוס יתלבן לגמרי. וכן כתיב: "הרב כבסני מעוני" (תהלים נא ד). לכן תכבס לבך מן העון, דכתיב: "כבסי מרעה לבך ירושלים" (ירמיהו ד יד).

[עשרים עניינים מעיקרי התשובה][עריכה]

ועתה יש לי לכתוב לך עשרים עניינים שהן מעיקרי התשובה:

  • הראשון – יתפוס במידת החרטה. וישים אל לבו כי יש עונש גדול למי שעבר על מצוות המלך הגדול, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו יג טז): "תנו ליי אלהיכם כבוד בטרם יחשך...". וכשאדם יחשוב ימי חושך אשר יגיעו למי שפשע באלהי יעקב, אז יירא מאוד ויתחרט על מעשיו, ויאמר בלבו: "מה עשיתי? איך לא היה פחד אלוהים לנגד עיני! ואיך לא יגורתי מתוכחות על עוני! ואיך לא משלתי על יצרי בהנאת רגע אחד! ואיך טמאתי נשמתי הטהורה, אשר נופחה בי ממקור הקודש! ואיך עשיתי חלוף עולם גדול וארוך, קיים לעולמי עד, בעולם קטן הכלה! ואיך לא זכרתי יום המוות, אשר לא נשאר לפני נשמתי, בלתי גוויתי ואדמתי!" – וכן ירבה בלבו מחשבות בעניין זה. וזה העניין אשר דבר ירמיהו (ירמיהו ח ו): "אין איש ניחם על רעתו לאמר 'מה עשיתי'".
  • השני – עזיבת החטא: שיעזוב החוטא דרכיו הרעים, ויגמור בכל לבו שלא יוסיף לבוא בדרך הרע ההוא עוד. וזה ראשית התשובה, לעזוב דרכיו ומחשבותיו הרעים, להסכים בלבו ולקבל עליו שלא יוסיף לחטוא, וישיב מחשבתו הרעה אשר חשב, ויכרית מעשיו הרעים מידו.
  • השלישי – היגון: שיֵאנח במרירות הלב. כי אם אדם הפסיד דינר – קשה לו; ואם אבד עשרו – יתאבל ולבו מר בקרבו; וכן אם יפגעוהו שאר צרות – יצטער מאוד. קל וחומר שיצטער מי שמרד באדון הגדול והשחית דרכו לפניו, והוא עשה לו חסד – כל שכן שיצטער בכל רגע.
    • ודע שמדרגות התשובה ומעלותיה – לפי גודל המרירות והצער על העבירות שעשה, כי הצער בא מטהרת הנשמה העליונה; והקדוש ברוך הוא מרחם על האדם בהיות נשמתו שרויה בצער על פשעיו. והמשל בזה: כי המלך ירחם יותר על ילידי ביתו הקרובים אליו והם מאצילי הארץ הנכבדים, ממה שהוא ירחם על הכפריים. לכן כשהנשמה שנפרדה מלמעלה ממקום קדוש, כשהיא מצטערת – אז יקבלנה מהרה יוצר הכל.
  • הרביעי – יגון וצער במעשה. עד כאן דברנו מצער ויגון בלב, וזה העניין הרביעי הוא צער ויגון במעשה, כמו שנאמר (יואל ב יב): "וגם עתה נאום יי, שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד".
    • וצריך להראות סימני צער ויגון במלבושיו כגון לחגור שק, כמו שנאמר (יונה ג ח): "ויתכסו שקים האדם והבהמה". ויסיר בגדיו החמודות ממנו, וימעט תענוגים: במיני המאכל והמשתה והטיולים.
    • ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי ברכות א ה): הלב והעיניים – שני סרסורי החטא, וכתיב (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לכן כזאת יכופר עון הסרסורים: עון סרסרות הלב במרירות וצער, ועוון סרסרות העיניים יתכפר בדמעות, שנאמר (תהלים קיט קלו): "פלגי מים ירדו עיני, על לא שמרו תורתך" – לא אמר "על לא שמרתי" אלא "על לא שמרו", פירוש: אלו העיניים הם היו מרגלים לתור אחר החטא, על כן הורדתי פלגי מים.
    • וכשיבכה על פשעיו ויתענה, יאמר: "דמעותי – יכבו חרון אפך; ותשובת מעשי – ישיבו אפך ממני; וערך שולחני אשר לא ערכתי – יחשב כמזבח ערוך; והסיר אשר לא הצגתי על גחלים – כאש תוקד על מזבחך; ואת חסרון דמי – יכפר כדם על קרנות המזבח; ומיעוט חלבי – כחלב אמורים; וקול בכיי – כקול שירים משוררים; וריח רעבון נפשי – כריח הקטורת; וחלשות איברי – כנתחי קרבן; ושברון לבי – יקרע הספרים שכתובים בהם עונותי; ושינוי בגדי החמודות – כבגדי כהונה; ומניעת רחיצה – כקדוש ידים ורגלים; ותשובותי – ישיבוני אליך; כי נחמתי על רע מעללי שעשיתי, ולא אשוב להרע לפניך."
  • החמישי – הדאגה, שידאג מעונש עונותיו. כי יש עונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין (יומא פו א), כמו שנאמר (תהלים לח יט): "כי עוני אגיד, אדאג מחטאתי".
    • ומה חילוק יש בין ה"יגון" וה"דאגה"? כי היגון על מה שעבר כבר; והדאגה על העתיד, שידאג לעולם אולי יקצר בעניין התשובה, ולא ישלים חוק התשובה,. וידאג שמא יתגבר יצרו עליו, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (משנה אבות ב ד): אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
  • הששי – הבושה, כמו שנאמר (ירמיהו לא יח): "בושתי וגם נכלמתי, כי נשאתי חרפת נעורי". והנה החוטא יתבייש מאוד לעבור עבירה לפני בני אדם, ואיך לא יבוש לפני הקדוש ברוך הוא?! וכבר בארנו עניין הבושה בשער הבושה.
  • השביעי – ההכנעה בכל לב והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע במה שעבר על דבריו, וישפיל עצמו ויכנע. וכתיב (תהלים נא יט): "זבחי אלוהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה" – "רוח נשברה" היא רוח נמוכה.
    • ההכנעה היא מעיקרי התשובה, ובהכנעה יתקרב האדם אל השם ברוך הוא, שנאמר (ישעיהו סו ב): "ואל זה אביט: אל עני ונכה רוח". והמדרגה העליונה בהכנעה המחויבת מדרך התשובה: שיגדיל ויאדיר בעבודת הבורא, ולא יחזיק טובה לעצמו אלא יהיה הכל קטן בעיניו כנגד מה שהוא חייב בעבודת השם יתברך. על כן יכנע ויעבוד בהצנע, ולא יחמוד כבוד על מעשיו הטובים.
  • השמיני – ההכנעה במעשה: שיתנהג במענה רך. אם חרף אותו אדם על מעשיו הראשונים – ישתוק, או יאמר: "ידעתי כי חטאתי." ולא יעשה מלבושים נאים ותכשיטים, כמו שנאמר (שמות לג ה): "ועתה הורד עדיך מעליך". ויהיו תמיד עיניו שַחות, כמו שנאמר (איוב כב כט): "ושח עינים יושע". וסימני ההכנעה: מענה רך, וקול נמוך, ושחוּת העין. ואלו העניינים מכניעים את הלב.
  • התשיעי – שבירת תאווה. ישים אל לבו כי התאווה מקלקלת כל המעשים, ויפרש מן המותרות אפילו בדבר המותר לו, רק לשובע נפשו ולקיים גופו, וכן לעניין האישה. כי כל זמן שאדם הולך אחר תאווה, נמשך אחר תולדות הגוף ויתרחק מדרך הנפש המשכלת, כדכתיב (דברים לב טו): "וישמן ישורון ויבעט"; וכתיב (משלי ל ט): "פן אשבע וכחשתי, ואמרתי מי יי". והנה התאווה הנתונה בלב האדם היא שורש כל הפעולות, לכן ימהר לתקן תאווה, וכבר הארכנו לעיל. ויש בשבירת התאווה תועלת גדולה, כי בזה יגלה שלבו טוב וישר, כי הוא מואס הטבע אשר גרם לו החטא. והפורש אפילו מן המותר – הוא גדר גדול שלא יגע באיסור, כלומר: "הן אפילו במותר לא אמלא תאותי, ואיך אשלח ידי באסור?!"
  • העשירי – להשיב פעלו. כיצד? המסתכל בעריות – יתנהג בשחות עינים; בלשון הרע – יעסוק בתורה (ערכין טו ב). ובכל איבר ואיבר שחטא ישתדל לקיים בו מצוות. וכן אמרו חכמינו: באיבר שחוטאים – בו מתרצים. ועוד אמרו חכמינו (ויקרא רבה כא ה): אם עשית חבילות של עבירות – עשה כנגדם חבילות של מצוות; רגלים ממהרות לרוץ לעבירה – יהיו ממהרים לרוץ לדבר מצווה; פה שדבר סרה – אמת יהגה חכו, ופיו יפתח בחכמה; ידים שופכות דם נקי – יפתח ידו לעני; עינים רמות – יהא דכא ושח עינים; לב חורש מחשבות און – בלבו יצפן אמרי תורה.
  • האחד עשר – חיפוש דרכיו, כמו שנאמר (איכה ג מ): "נחפשה דרכינו ונחקרה, ונשובה עד יי". והחיפוש הוא שיבדוק עצמו מן העבירות שעשה בימיו.
    • ויש בזה תועלת לשלושה דברים:
    • האחד: שיזכור כל הדברים שחטא בהם ויתוודה על כולם, כי הווידוי מעיקרי הכפרה.
    • השני: שידע כמה יש לו עבירות וחטאים, ובזה יוסיף ההכנעה.
    • השלישי: כי אף על פי שהוא מקבל עליו לעזוב כל חטא, צריך לידע הדברים שחטא עליהם כדי לעשות גדר להיזהר מאותן דברים שנכשל בהן. כי צריך האדם יותר שמירה מאותן עבירות שהורגל בהן, ושהן קלות בעיניו לעבור עליהן, והיצר שולט בהם. והוא כחולה, כשהוא מתחיל להבריא – צריך להיזהר מכמה עניינים שלא יחזירוהו לחוליו; כך מי שהוא חולה מן העבירות, כשיתחיל לשוב צריך להיזהר מאוד.
  • השנים עשר – שיחקור וידע גודל כל אחד מעונותיו, ובאיזה עבירה יש מלקות, או מיתת בית דין, או כרת. וכשידע גודל החטא – ימרר לבו בווידוי ויוסיף הכנעה.
  • השלושה עשר – שיהיו העבירות הקלות דומות בעיניו כחמורות, כגון הסתכלות בנשים ולהרבות עמהן דברים, או דברים בטלים או לילך בטל, או להזכיר שם שמים לבטלה - כל אלו ועוד רבות כהם בעיני אנשים רבים, ואפילו בעיני גדולי הדור, הם נחשבים קלות – כל אלו יהיו נחשבים לו חמורות מאוד.
    • ויש בזה ארבעה טעמים:
    • האחד: שאין להביט לקטנוּת העבירה, אלא יביט לגדולת המלך שהזהיר עליה. משל למלך שצווה לשני עבדיו: לאחד צווה להביא לו לשתות כי הוא צמא מאוד, לשני צווה לעשות דבר שאינם צריך כל כך, והזהיר כל אחד בנפשו – בוודאי כל מי שעובר חייב מיתה, כי עונשין אותו שגנב דינר אחד כמו שעונשין אותו שגנב אלף, כי כל אחד עובר מצוות המלך. כך על כל התורה הזהיר (דברים כז א): "שמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום", וכתיב (שם כו): "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם".
    • השני: כי מי שעובר הקלה הרבה פעמים – אז היא חמורה, כי יצטרפו העונשים על כל פעם ופעם.
    • השלישי: כי כשהוא מורגל בעבירות, והן לו כהיתר ולא ישתמר מהם – נחשב עם פורקי על ומומר לדבר אחד.
    • הרביעי: כי דרך היצר, כשהוא נוצח בדבר קל – אז ינצח בדבר חמור. לכן אמרו חכמים (משנה אבות ב א): הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה. ואמרו עוד (שם ד ב): שמצווה גוררת מצווה, ועבירה גוררת עבירה.
  • הארבעה עשר – הווידוי, שנאמר (ויקרא ה ה): "והתודה אשר חטא עליה". ויש חובה עליו להזכיר עונותיו ועונות אבותיו. ולמה יתוודה על חטאות אבותיו? משום שהוא נענש כשאוחז מעשה אבותיו בידו, וכן כתיב (ויקרא כו מ): "והתודו את עונם, ואת עון אבותם". ויזהר מאוד בעת הווידוי שיגמור בלבו לעזוב דרכיו הרעים, כי אם חוזר עליהם ואינו עוזבם – אז הוא כטובל ושרץ בידו (תענית טז א). כי הווידוי הוא כטבילה, והחטא כשרץ, וזה דבר ברור שאין טבילה מועלת להאוחז השרץ.
  • החמישה עשר – התפילה: שיתפלל החוטא לשם ברוך הוא, ויבקש מאת השם ברוך הוא שיעזרהו על תשובתו, ויפתח לו שערי טהרה.
  • הששה עשר – תיקון המעוות: שיתקן כל מה שעִוֵת. כגון אם גזל לאדם – ישיב הגזלה קודם הווידוי, כדי שיתרצה בווידוי. ואם גזל את האדם ואין לו לפרוע – יתפלל לאלוהים שיתן לו השגת יד שיפרע.
  • השבעה עשר – לרדוף פעולת החסד והאמת, שנאמר (משלי טז ו): "בחסד ואמת יכופר עון".
    • ואם החוטא לא שב אל השם יתברך – לא יתכפר עונו בפעלו חסד, כמו שאמר הכתוב (דברים י יז): "אשר לא ישא פנים, ולא יקח שחד". ופרשו חכמים: "לא יקח שוחד" – למחול על המצוות ולהעביר על העונות. וזה הפסוק "בחסד ואמת יכופר עון" – על בעלי תשובה דבר, כי יש עבירות שהתשובה ויום הכיפורים תולין, ויסורין ממרקין. והנה החסד מגן בעד החוטא וישמר עליו מן הייסורין, גם יצילנו מן המות, כמו שנאמר (משלי י ב): "וצדקה תציל ממות".
    • ועוד יש עון חילול השם, שהתשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת, כמו שנאמר (ישעיהו כב יד): "אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון". וכשאדם משתדל לאחוז בידו האמת, ויחזיק ידי אנשי אמת וישא ראשם, וישפיל אנשי השקר ויגיעם עד העפר – הנה אלה דרכי קידוש השם. והנה כשיתעורר אדם במידת האמת, אז יסלח לו עון החילול עם התשובה.
  • השמונה עשר – שיהיו חטאיו נגדו תמיד ולא ישכח אותם, כמו שכתוב (תהלים נא ה): "כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד".
  • התשעה עשר – עזיבת החטא, כשבא החטא לידו והוא בחוזק תאוותו. ואמרו חכמים (יומא פו ב): איזהו בעל תשובה אשר תשובתו מגעת עד כסא הכבוד? זהו אשר נבחן ויצא נקי, באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אישה. פירוש: כשיזדמן החטא לידו והוא בתקף יצרו, וכבש יצרו בעבור יראת השם ברוך הוא. ואם לא נזדמן בידו בעניין זה – יוסיף בנפשו יראת השם ברוך הוא דבר יום ביומו. ככה יעשה כל הימים, וזה מדרגה עליונה מן התשובה.
  • העשרים – להשיב רבים מעון כאשר תשיג ידו, שנאמר (יחזקאל יח ל): "שובו והשיבו מכל פשעיכם" – למדנו שזה מעקרי התשובה. ונאמר (ויקרא יט יז): "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא" – למדנו שאם לא יוכיחנו יענש על חטאיו. וכן אמר דוד (תהלים נא טו): "אלמדה פשעים דרכיך, וחטאים אליך ישובו".

[ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה][עריכה]

ארבעה ועשרים דברים מעכבים את התשובה.

ארבעה מהן עון גדול, והעושה אחד מאלו הארבעה – אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן:

  • המחטיא את הרבים, ובכלל עון זה – המעכב את הרבים מלעשות מצוה.
  • והמטה את הרבים או חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח.
  • והרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, כי אם היה מוחה בידו היה פורש, ונמצא שמחטיא אותו. ובכלל זה העון – כל שאפשר בידו למחות באחרים, בין רבים בין יחידים, ואינו מוחה אלא מניח אותם בכישלונם.
  • והאומר "אחטא ואשוב". ובכלל זה: האומר "אחטא ויום הכיפורים מכפר", כי כל המחשב כך – תשובתו קשה מאוד; כי לעולם יחטא כיון שחושב שישוב, אז העבירה קלה בעיניו.

ומאותן ארבעה ועשרים דברים, מהן חמישה שהם נועלים דרכי התשובה בפני עושיהם. ואלו הם:

  • הפורש מן הציבור כשעושים תשובה, והוא אומר "שלום עלי נפשי" ואינו מצטער בצער ציבור – לכן אינו זוכה בזכות שעושים.
  • והחולק על דברי חכמים; לפי שהמחלוקת גורמת לפרש מהם, ואינו יודע דרכי התשובה.
  • והמלעיג על המצוות; שכיון שנתבזו בעיניו – אינו חושש עליהן לעשותן. ואם לא יעשה – במה יזכה?
  • והמבזה רבותיו; שדבר זה גורם לדחפו ולטרדו מן העולם כאותו האיש, ובזמן שנטרד – לא ימצא מלמד שמורה לו דרך האמת.
  • והשונא את התוכחות; שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחות גורמות לתשובה. שבזמן שמודיעים לאדם חטאיו ומכלימים אותו – חוזר בתשובה, כמו שנאמר (דברים ט ז): "זכר אל תשכח... ממרים הייתם הייתם..."; "ולא נתן יי לכם לב לדעת..." (שם כט ג); "עם נבל ולא חכם..." (שם לב ו). וכן ישעיה הנביא הוכיח את ישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך כל קהל וקהל להעמיד אחד מחכמיהם, זקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לקהל להחזירם בתשובה. וזה ששונא את התוכחות – אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, ולפיכך יעמוד בחטאיו שהם טובים בעיניו.

ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמישה דברים, העושה אותן אי אפשר לו שישוב בתשובה גמורה; לפי שהם עבירות שבין אדם לחברו, ואינו יודע חברו שחטא לו שיבקש ממנו מחילה. ואלו הן:

  • המקלל את הרבים, ולא קלל אדם ידוע שיבקש ממנו מחילה.
  • והחולק עם הגנב, כי הוא חושב שאין זה גנבה כי "אני לא גנבתי"; ואפילו אם ירצה לשוב ולהחזיר – למי יחזיר? כי הוא אינו יודע ממי גנב הגנב, והוא מחזיק ידי הגנב ומחטיא אותו.
  • והמוצא אבידה ואינו מכריז עליה להחזיר לבעליה, וכשרוצה לעשות תשובה – אינו יודע של מי הייתה.
  • והאוכל שור עניים, יתומים ואלמנות: אלו בני אדם אומללים הם, ואינם ידועים ומפורסמים, וגולים מעיר לעיר, וזה האוכל אינו יודע של מי הוא שיחזיר לו. ויש אומרים "שוד" בדל"ת, לשון דוחק, פירוש: שהוא דוחק אלו העניים בחוב שהן חייבים לו עד שמחליטים לו קרקעותיהם או מטלטלים שלהם בפחות משווים; ואינו חושב שיש בזה חטא, כי יאמר: "שלי אני נוטל!"
  • והמקבל שוחד להטות דין, ואינו יודע עד היכן מגיע הטייה זו וכמה כוחה, כדי שיחזיר הדבר. ועוד: הוא מחזיק יד זה שהטה לו הדין ומחטיא אותו.

ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמישה דברים, שהעושה אותן אין חזקתו לשוב מהן; לפי שהן דברים קלים בעיני רוב בני אדם, ונמצא חוטא והוא אין נראה לו חטא. ואלו הן:

  • האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה. כגון אדם שנכנס לבית עני והוא מזמין לו הרבה, ואינו עושה ברצון לבו אלא שהוא מתבייש ממנו להזמין מעט; וזה אינו נראה לו חטא בזה, כי הוא חושב שאוכל ברשותו ולא בעל-כורחו.
  • והמשתמש בעבוטו של עני, אפילו אינו אלא קרדום ומחרשה, ואומר בלבו: "לא חֶסרתי מהם והרי לא גזלתי".
  • והמסתכל בעריות, כי המסתכל חושב בלבו: "אין בכך כלום". שהוא אומר: "וכי בעלתי או קרבתי?!" והוא אינו יודע שראות העין עון גדול שהיא גורמת לגופן של העריות, שנאמר (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
  • והמתכבד בקלון חברו אומר בלבו שלא חטא, לפי שאין חברו עומד אצלו, ולא הגיע לו בושת ולא ביישו, אלא שהוא עורך מעשיו הטובים וחכמתו וחריפותו יותר ממעשה חברו וחכמתו וחריפותו, והשומע דבריו יהיה הוא מכובד בעיניו וחברו בזוי.
  • והחושד בכשרים בלבו. ואומר שאינו חוטא, לפי שהוא אומר: "מה עשיתי? והלוא לא עשיתי שום דבר, אלא חשד בעלמא!" והוא אינו יודע שהחשד עון גדול, שמשים אדם כשר בדעתו כבעל-עבירות.

ומאותן ארבעה ועשרים דברים יש חמישה מהם, העושה אותן נמשך אחריהן תמיד, וקשים הם לפרוש מהם. לפיכך צריך האדם להיזהר בהם מאוד שמא ידבק בהם, והם כולם רעות עד מאוד. ואלו הן:

  • רכילות;
  • ולשון הרע;
  • ובעל כעס;
  • ובעל מחשבה רעה;
  • והמתחבר לרשע, מפני שהוא לומד ממעשיו. כי כשהוא תמיד אצל הרשע ורואה מעשיו – אז הם רשומים בלבו. והוא שאמר שלמה: "ורועה כסילים ירוע" (משלי יג כ).

כל אלו הדברים וכיוצא בהן, אף על פי שמעכבים את התשובה, מכל מקום אינן מונעים את התשובה. אלא אם עשה אדם תשובה מהם – הרי הוא בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא.

[קשיי התשובה ותקנתם][עריכה]

העוונות שני מינים הם:

  • האחד שבינו לבין המקום ברוך הוא לבד, כגון תפילין וציצית וסוכה, וכיוצא באלו.
  • והמין השני שבין אדם לחברו.

אותן העבירות שבין אדם למקום ברוך הוא, יעשה תשובה באותו עניין שעבר. כגון: אם לא קיים מצות עשה – ישתדל לקיים; אם לא עסק בגמילות חסדים – יטרח מעת התשובה ואילך לגמל חסד; ואם עבר על מצות לא תעשה – יתן בלבו שלא יעבר מעתה ואילך.

כללו של דבר: מי שרוצה להיות מבעלי התשובה השלמים – צריך לערך מלחמה גדולה בלבו. ואין העניין כמו שחושבים העולם, כי לא יחשבו בעלי תשובה אלא מי שעבר עבירות ידועות, כגון מי שבא על כותית או על אשת איש, או שגנב, או כיוצא באלו. ואין העניין כן, כי יש גזלנים הרבה שאינן יודעים שהם גזלנים, כגון מי שקורא חברו לדון עמו, ויודע שאינו חייב לו מאומה, אבל הוא מתכוון להקניטו ולצערו ולהפסידו שיפזר מעותיו, ואינו מעלה בלבו שזה הדבר הוא גזל. אדם המשביע את חברו שבועה אפילו בדין – יש לו עונש בזה. וכעניין זה אדם עושה בכל יום ובכל שעה חבילות של עבירות.

כיצד? אדם חייב להתפלל בכוונה ולברך כל ברכות בכוונה, ויש מעטים בעולם המכוונים בכל לבם. וככה יש בכל המצוות עניינים שאפילו גדולי הדור הזה אינן נזהרים בהן, מחמת שאינם שמים על לבם ומחמת שאינן לומדים המצוות והמידות הטובות. לכן מי שנדבה לבו לעשות תשובה שלמה, יהיה רגיל להגות בספר המידות הזה, ובו יראה טעותו במה שטעה כל ימיו, ויתבונן על כל דבר ודבר שיקרא אם קיים אותו ואם לאו. ואם יראה שלא קיים – ישתדל ויטריח בכל כוחו כדי לקיימו. וגם יהיה רגיל בספר המצוות, להגות בו ולהבין בכל מצווה כמשפטה, ויתן לב על כל מצווה לקיים כמאמרה. וזה העניין הוא הדרך הגדול בדרכי התשובה, לעשות תשובה מכל דבר ודבר בפני עצמו.

יש עבירות שבין אדם לחברו, אשר הן קשות מאוד לתקן ולעשות תשובה. כגון אדם שהורגל בגזל כל ימיו, ואינו יודע ממי גזל, או אינו יודע היכן הוא דר, או שמא הלך לו למדינות הים, או שמא אבד המעות ואין לו להשיב. ויש שנהג בעבירות כל ימיו עד שהוא מורגל בהם ומלומד, כמו שאמר (ירמיהו ט ד): "למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו". ויש מי שבא על הערווה והוליד ממנה בן, והחרפה לא תמוש. ויש מי שרגיל בדברי כזב ולספר גנאי על בני אדם. ויש מי שהדיח בני אדם, והתעה אותם לדבר אסור. ויש מי שרואה בני אדם הולכים בדרך רעה ותעו מן הדרך הישר, וזה היה ירא מהם להוכיחם, או היה מתבייש מהם, עד שנמנע להורות להם הדרך הישר; עליו הכתוב אומר (יחזקאל ג יח): "הוא רשע בעונו ימות, ודמו מידך אבקש". בכל אלה הדברים וכיוצא בהן קשה בהן מאוד התשובה.

אך יש תקנה גדולה לתקן הכל: מתחילה יחשוב החוטא בכל עניני התשובה, ויראה ויבין בכל חלקי התשובה, וימסור נפשו לעשות; והכל יעשה לשם שמים בכל כוחו ובכל לבו, בסתר ובגלוי – אז הקדוש ברוך הוא מקל עליו עניני התשובה ומדריכו לדרך ישר לתשובה.

כגון אם הוליד בן מעריות – הקדוש ברוך הוא יכרית אותו הזרע וישתכח הדבר כאילו לא היה. ואם גזל ממון – הקדוש ברוך הוא יזמין לו ממון ויפרע לנגזל, וירצנו וימחל לו. ואם עשה לאדם דבר בגופו או בממונו – יכניס לו הבורא יתברך רצון ואהבה בלבו שימחל לו, כמו שנאמר (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש – גם אויביו ישלם אתו". ואם אותו שנגזל רחוק ממנו – הקדוש ברוך הוא יקרבנו אצלו עד שירצהו וימחל לו. ואם לא ידע חשבון הממון, ואינו מכיר האנשים אשר גזל – יתן לו הקדוש ברוך הוא שיעשה צרכי רבים: כגון לבנות גשר, או לתקן בארות, או לבנות בתי כנסיות, או שאר צרכי רבים. ויהיה הנאה ממנו לכל העולם: למי שגזל ממנו וגם לאחרים. ואם ימות הנגזל – ישיב הממון ליורשיו. הזיקו בגופו או דבר עליו דופי – ילך על קברו במעמד עשרה בני אדם ויבקש מחילה מאת השם יתברך ומאתו, והקדוש ברוך הוא ימחל לו.

ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה שאין התשובה נמנעת מן החוטא אלא מפני רע לבו. אבל מי שרוצה להתקרב אל האלוהים – לא יסגור שערי התשובה לפניו, אך פותח לו שערי תשובה ומורה לו הדרך הישר, דכתיב (תהלים כה ח): "טוב וישר יי, על כן יורה חטאים בדרך"; ואומר (דברים כט ד): "ובקשתם משם את יי אלוהיך ומצאת, כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך"; ואומר (שם ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשתו"; ואומר (תהלים קמה יח): "קרוב יי לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

טובה גדולה היטיב הקדוש ברוך הוא עם בני אדם, אשר הכין דרך לפושעים ולחוטאים לנוס מחושך לאור, ואינו סוגר דרך התשובה אף אם הרבו לפשוע, שנאמר (ירמיהו ג כב): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם". והתשובה מקובלת גם אם ישוב החוטא מרוב צרותיו, וכל שכן אם ישוב מיראת שמים, כמו שנאמר (דברים ד ל): "בצר לך, ומצאוך כל הדברים... ושבת עד יי אלוהיך". והקדוש ברוך הוא עוזר לשבים לעשות תשובה, אפילו בדבר שאין כוחו של אדם יכול להשיג ומחדש בקרבו רוח טהרה עד שישיג ענייני התשובה, שנאמר (שם ל ב): "ושבת עד יי אלוהיך ושמעת בקלו". ואומר בסוף העניין (שם ל ו): "ומל יי אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך", פירוש: אפילו בדבר שאין בך כוח להשיג, הקדוש ברוך הוא ימול לבבך ויתן לך כוח לעשותו.

[ארבעה דברים בענייני התשובה][עריכה]

ויש ארבעה דברים בענייני התשובה:

  • הראשון – השב מחוזק הכרתו את אלהיו. והוא כמו עבד הבורח מאדוניו, וכשחושב בטוב אשר גמלו, שמרצונו מבקש מחילה ממנו. ובכמוהו אמר הכתוב (ירמיהו ד א): "אם תשוב ישראל נאום יי אלי תשוב" – קודם בוא הענש. ואומר (מלאכי ג ז): "שובו אלי ואשובה אליכם".
  • והשני – ששב מחמת שיש לו מוכיחים המכלימים אותו עד שישוב. והוא כעבד שברח מאדוניו, ופגע בו עבד נאמן והוכיחו והכלימו על שברח מאדוניו. ומיעץ אותו לשוב, והבטיחו שימחל לו, ושב אליו ונכנע.
  • השלישי – כשהוא רואה עונשים שהבורא יתברך מעניש למי שיצא מדרכיו, אז ישוב אל השם מיראת ענשו. והוא כעבד הבורח מאדוניו, כשישמע הענשין שעשה למי שברח ממנו, ואז ישוב.
  • הרביעי – שבא עליו עונש וצרות ושב. והוא כעבד שברח, ופגעו בו ליסטים, ותפשוהו ויסרו אותו על בריחתו, ושב. והמשכיל יאחז תשובתו בדרך הראשון, ולשוב מאהבת גדולתו.

[ששה דרכים יעוררו לב האדם לשוב][עריכה]

ששה דרכים יעוררו לב האדם לשוב:

  • האחד – כאשר תמצאנה את האיש צרות, ישיב אל לבו ויאמר: אין זה כי אם מחמת עונותיו ודרכיו הרעים, וישוב אל השם וירחמהו, כמו שנאמר (דברים לא יז): "ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה".
    • והתשובה הזאת מקובלת לפני השם; לא כמנהג בשר ודם כשיחטא איש לאיש, ובעת צרתו מתחרט ונכנע אליו מפני שהוא צריך לעזרתו – זאת החרטה היא גרועה בעיניו, כמו שאמר יפתח (שופטים יא ד): "ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם?"אבל מן חסדי האל יתברך שהוא מקבל תשובה מתוך צרה והוא מתרצה בה, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד יי אלהיך, כי כשלת בעונך"; וכתיב (משלי ג יב): "כי את אשר יאהב יי יוכיח...".
    • ואם אין האדם עושה תשובה בעת צרתו – אז ענשו כפול, כמו מלך בשר ודם אם איש חטא לו, והוא מיסר אותו ואינו רוצה לקבל מוסרו – יוסיף ליסרו ויכביד עולו, וכן מידת הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (ויקרא כו יח): "ואם עד אלה לא תשמעו לי, ויספתי ליסרה אתכם". ואם לא יתבונן שהרעות באות עליו מפני חטאיו, אלא יאמר "מקרה הוא" – בזה יש קצף גדול על האיש ההוא, שאינו מאמין שמחמת עונותיו באין לו יסורין.
    • תדע ותשכיל, כי מוסר השם ברוך הוא שמייסר את האדם, הוא עושה להיטיב לו שתי טובות: האחד: לכפר חטאיו, כמו שנאמר (תהלים כה יח): "ראה עניי ועמלי, ושא לכל חטאותי". השני: כדי להוכיחו ולהשיבו מדרכיו הרעים, כמו שנאמר (צפניה ג ז): "אך תיראי אותי, תקחי מוסר". ואם לא עשה תשובה מפני הצרות – אז אוי לו, שסבל יסורין ולא נתכפרו עונותיו. ועוד נכפלו עונשיו, שאינו מאמין שבעבור חטאיו נתייסר.
    • ויש על הבוטח בשם ברוך הוא לידע, כי הצרות הם לטובתו ולהיטיב באחריתו, שנאמר (מיכה ד ח): "אל תשמחי איבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך יי אור לי". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: אלמלא שנפלתי – לא קמתי; ואלמלא שישבתי בחושך – לא היה אור לי. לכן כל איש, כשיש לו צרה בגופו או בממונו או בבניו – יתן לבו להתענות בעת צרתם, כאשר תיקנו חכמינו זכרונם לברכה (תענית י א). לכן בעת צרה יחפש במעשיו; חפש ולא מצא עון – בידוע שיסורין של אהבה הן (ברכות ה א).
  • השני – כאשר יבואו ימי הזקנה ויראה חלישות כוחו, אז יחשוב אחריתו ויזכר קיצו, וישוב אל השם וירחמהו. ומי שאינו חוזר לעת זקנתו יהיו ענשיו כפולין, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (פסחים קיג ב): ארבעה אין הדעת סובלתן: דל גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ופרנס מתגאה על הצבור בחינם.
    • וכשאדם רואה שימיו הולכין, ובנין גופו מתדלדל והולך, וזהו התחלת הנסיעה שהוא נוסע לבית עולמו, הלוך ונסוע יומם ולילה – זהו תמהון גדול, איך לא יתן אל לבו להכין צידה לדרכו הגדול והרחוק? אין זה בא אלא מחמת מיעוט אמונה, והם חוטאים לשם ברוך הוא מאוד שלא יראו אור התשובה. והם כמו חולה שאינו מרגיש בחליו, ומתוך שאינו מרגיש חליו לא יחשוב על הרפואה. כך זה האיש אינו מרגיש חטאיו ואינו מתבונן לקיצו, ועל כן לא יחוש לתקן עניניו.
    • ויש אנשים, אשר כל חפצם וכל מחשבותיהם וכל ענייניהם על ענייני גופם, ועוסקים כל היום בהבלי העולם, ולא יתנו חלק לתורה וליראה את השם ברוך הוא, כמה הם במדרגה התחתונה! לכן מי שהלך בשרירות לבו בנעוריו, לעת הזקנה יתן אל לבו לגרש מקרבו ענייני העולם הזה, ויתייחד תמיד להתבונן ביראת השם, ולבקש תורה ומצוות.
  • השלישי – כאשר ישמע מוסר חכמים וישמע המוכיחים אותו, בזה יעורר לבו לחזור בתשובה ויקבל עליו כל דברי התוכחות. ואחר שיקבל, אז יזכה זה האיש זכות גדולה, ובשעה קטנה יוצא מאפילה לאור גדול, ויש לו שכר וזכות על כל המצוות ועל כל המוסרים, כיון שגמר במחשבתו לקבל עליו. ואשרי לזה המקבל, שזכה בשעה קלה.
    • וכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות יב כח) – וכי מיד עשו? והלוא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש? אלא כיון שקבלו עליהם לעשות – מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו.
    • ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (משנה אבות ג ט): כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקימת, שנאמר (שמות כד ד): "נעשה ונשמע". פירוש זה העניין: אדם שקיבל על עצמו בלב נאמן לשמור ולעשות את כל דברי התורה, ולעשות כאשר יאמרו לו חכמים, ואחרי אשר קבל לקיים הכל דורש וחוקר ושואל לחכמים מה לעשות – אז יש לו שכר אפילו מאותן המצוות והמוסרים שאינו יודע, כיון שקיבל עליו וגמר בלבו לעשות; כמו שאמרו ישראל על הר סיני "נעשה ונשמע", שהקדימו עשיה לשמיעה (שבת פח א). ובענין אחר לא יתכן שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו. וכענין זה נאמר בדניאל איש חמודות, כדכתיב (דניאל י יב): "אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך – נשמעו דבריך"; אלמא כשאדם נותן אל לבו לעשות הטוב – מיד מתקבל לרצון לפני השם ברוך הוא. ומי שאינו מתעורר לשוב מחמת מוכיחיו – הלוא יהיו עונשיו כפולים.
  • הרביעי – כשיקרא האדם מצוות האל, ויקרא בנביאים ובכתובים ובדברי חכמי התלמוד, ויראה האזהרות והעונשין והמצוות והמוסרים הנעימים, אז יתעורר בלבו ויחשב: "איך אקרא ענין התורה כמשל בעלמא? אך אתן אל לבי דברי התורה, לשמור ולעשות כל אשר אקרא". כמו שכתוב אצל יאשיהו (מלכים ב כב יא): "ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה, ויקרע את בגדיו". ובענין עזרא נאמר (נחמיה ח ט): "כי בוכים כל העם כשומעם את דברי התורה".
    • ואדם שלא ישית לבו לדברי השם ברוך הוא – רבו על זה פשעיו, כמו שנאמר (ירמיהו לו כד): "ולא פחדו, ולא קרעו את בגדיהם". ואמרו חכמים (ירושלמי ברכות א ב): כל הלומד ואינו מקים – נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם. ונאמר (הושע ח יב): "אכתב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו"; ונאמר (ירמיהו ח ח): "איכה תאמרו חכמים אנחנו, ותורת יי אתנו, אכן הנה לשקר עשה עט שקר ספרים".
  • החמישי – כאשר יגיעו עשרת ימי תשובה, אז כל אדם יעורר לבו ויזדעזע נגד יום הדין. כי יחשוב כי כל מעשיו בספר נכתבין, ובעת ההיא האלהים יביא במשפט את כל מעשה וכל נעלם אם טוב ואם רע. כי האדם נדון בראש השנה, וגזר דין נחתם ביום הכפורים (ראש השנה טז א).
    • הלוא בשעה שמביאין האדם למשפט לפני מלך בשר ודם – הלוא יחרד חרדה גדולה, וישית עצות בנפשו, ולא יעלה על לבו לעשות שום דבר אחר זולתי למצוא זכות איך ינצל מן המשפט. לכן מה נואלו ומה נשתטו אלו שאינן יודעים איך יהיה משפטם, ועוסקים בדברים בטלים זולתי התשובה למצוא חן לפני הדין הגדול. לכן ראוי לכל ירא שמים למעט עסקיו, ולהיות רעיוניו נחיתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו ולחפש דרכיו ולחקור, ולקדם באשמורת ולהתעסק בדרכי התשובה.
    • ולא שיעשה כענייני העולם, שמתענין ומקדימין להתפלל, אבל אינן עורכין מערכות נגד העוונות לסלק מהן כל דבר מכוער. כי כל איש שמתפלל ומתענה ומתוודה, ואוחז דרכיו הראשונים – אין זה דרך התשובה. אלא יתעורר האדם לשוב בתשובה שלמה בעשרת ימי תשובה, שהם עת רצון והתפילה נשמעת בהם, כמו שנאמר (ישעיהו מט ח): "בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך". ואמרו רבותינו (ראש השנה יח א): "דרשו יי בהמצאו" (ישעיהו נה ו) – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פה ב) כי יום כיפור מכפר עם התשובה, על כן הזהירנו הכתוב שנשוב ונטהר לפני השם ברוך הוא בתשובותינו, ויכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו.
  • הששי – לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות. ולא יאמר "כשאזקין אשוב", שמא ימות קדם שיזקין. על כן בכל עת יכוון לקראת אלהיו, כי אין אדם יודע עתו. על כן יעורר את נפשו להיות טהור להשיב רוחו בטהרה אל האלהים אשר נתנה בו.
    • ויחפש מעשיו בכל רגע, כמאמר רבי אליעזר (שבת קנג א): שוב יום אחד לפני מיתתך. אמרו לו תלמידיו: רבינו, וכי אדם יודע מתי ימות? אמר להם: ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה, ויהיה מתקשט בכל שעה כאילו עתה יבוא לפני המלך הגדול. לכן ידאג אדם לעולם, אפילו כשהוא שלו ושקט. וירעד מיום המות, שאז צריך לתן דין וחשבון, ויתוודה בכל עת בלב נשבר ונדכא כאילו עתה ימות, ויהא מורא שמים עליו.
    • ויש לאדם לחדש מצוה בכל יום, אולי הגיעה עת מותו, ואם יעשה כך אז אינו חסר מכל המצוות אפילו אחת. כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קהלת רבה ג כד): כל העושה מצוה אחת סמוך למיתתו – דומה למי שקיים כל התורה כולה. לכן יקיץ האדם משנת תרדמתו ויתעורר להבין אחריתו, לקשט עצמו בתכשיטי המצוות, להיות לפני האלהים בכל רגע.

[ארבעה מיני תשובות בתורתם של חסידי אשכנז][עריכה]

ארבע מיני תשובות הן: תשובת הבאה, תשובת הגדר, תשובת המשקל, ותשובת הכתוב.

[א. תשובת הבאה][עריכה]

תשובת הבאה כיצד? אם חטא באשה או בגניבה, ובאה האשה או אותו עון לידו, והיה יכול לחטוא כבראשונה, והוא עדיין בחוזק תאותו ובחשק יצרו, ולבו בוער אחריה והיא מתרצית לו, ועוצר רוחו ומנתק תאוותו מיראת שמים לבד – זהו תשובה שלמה.

[ב. תשובת הגדר][עריכה]

תשובת הגדר כיצד? לא יראה שחוק נשים ובתולות, ולא יסתכל באישה בפניה או בין דדיה, ואפילו באשתו בעוד שלא טבלה. וכן יעשה גדר לכל המצוות.

וכתב הראב"ד זכרונו לברכה: וראינו לרבותינו שהיו חסידים גמורים, והיו גודרים עצמם בכמה גדרים. והיה מהם מי שפרש מאשתו אחרי שקיים מצות פריה ורביה. וכל אחד ואחד היה גודר עצמו, לפי מה שהיה מכיר את עצמו. יש אדם שיש לו תאווה לעבירה אחת ואין לו תאוה לעבירה אחרת, כגון לאחד יש תאווה לזנות ולא לגנוב, ולשני יש תאווה לגנוב ולא לזנות. לכן כל אחד יעשה גדרים לפי מה שרואה שיצרו מתגבר עליו: אם דעתו נמשך לגנבה – יתרחק מלקבל פקדונות ולהשתדל בשל אחרים; וכן בענין הזנות – יגדר עצמו גם במותר לו; וכן יעשה גדרים לכל דבר.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה על אברהם אבינו, עליו השלום, שהיצר השלים עמו, ועל זה נאמר (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש – גם אויביו ישלם אתו". דוד המלך עשה מלחמה עם יצרו, וראה שלא היה יצרו רך וטבעו נוח, ולא היה יכול לו; ועמד והרגו, שנאמר (תהלים קט כב): "ולבי חלל בקרבי". פירוש: אברהם היה יצרו רך וטבעו נוח וערב, ולא היה צריך לעשות עמו מלחמה, כדאמרינן (נדרים לב ב): בתחילה לא היה אברהם מלך אלא על מאתים ארבעים ושלושה איברים, ולבסוף המליכו על מאתים ארבעים ושמונה איברים, והוסיף לו ממשלה על שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויה. אבל דוד היה לעולם יצרו קשה וחזק, והיה צריך לעשות עמו מלחמה בכל יום, וכאשר ראה שאינו יכול לעמד בו – עמד עליו והרגו. יש אומרים שהרגו בתענית, ויש אומרים שפרש מן האשה לגמרי, כי ראה שמתוך ההיתר הסיתו אל האיסור; בין כדברי זה ובין כדברי זה, אחרי שראה שיצרו מתגבר עליו – שם פניו להכריעו ולהלחם עמו עד שהכניעו והכרעו.

הגדר המועיל להכנעת היצר הוא רעבון הנפש, למעט התענוגים וההנאות במאכל ובמשתה, רק שיהנה מן הריח הטוב; ומן רחיצת חמין למי שהחמין ערבין עליו. והמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן יפה, בעבור שיערב עליו ותהיה נפשו מקבלתו ומתפייסת במעט ממנו. ולעולם יניח מעט מכדי צרכו ומהשלמת תאותו, ולא ישתה יין כי אם מזוג, כדי שלא ישתכר. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (גיטין ע א): סעודה שהנאתך ממנה – משך ידך ממנה. ושני תקנות יש בעניין: האחד – שלא תזיקנו אכילתו, והשני – היא כניעת היצר ושבירת התאווה.

וכמו שבארנו בסעודה, כן הדרך בכל ההנאות ותענוגים שבעולם, שלא ימלא אדם כל תאוותו. ואין צריך לומר שישמור אדם עצמו מן המאכלים שהוא מכיר שהם מזיקים אותו, כי האוכל דברים שמזיקים אותו ואפשר לו במאכל אחר – הרי הוא פושע בגופו, מפני שהולך אחר תאוותו ואינו חושש על אבידת גופו. והרי זה דרך יצר הרע ועצתו, שמסיתו מדרך החיים אל דרך המוות.

וידע כל חי שאין דרך ליצר הרע אלא דרך הסתה: מתחילה מסיתו אל המותר למלא תאוותו, ואחר שהורגל למלא תאוותו מן ההיתר, והרעיב נפשו להיות שוקקה בכל עת למלאת תאוותו – אז מסיתו אל האיסור הקל, ומן הקל אל החמור. על כן הזהר בהיתר לעשות גדר למעט התאווה מן המותר, ואז אם יעלה בלבך האסור, מזה אתה נושא קל וחומר בעצמך, ומובטח לך שאתה פורש מן ההרהור וכל שכן מן המעשה.

ואל יתענה אדם עינויי נפש, פן יחלש לבו ויתערבב מוחו. ויהיה הפסדו מרובה משכרו, כי יבטל מן התורה; שילך בטל מן החלשות, ואפילו בשעה שלומד לא יוכל לדקדק כראוי ולהבן העניינים, לפי שאין תורה נקנית אלא מתוך שמחה (שבת ל ב). ואל ימנע עצמו מכל שמחת מצוה ומכל הנאת מצוה, כדי שיהיו עיניו פקוחות כנגד היצר הרע ויהיה נזהר עליו, פן ימלא כל תאוותו. ואם יחלש לבו על מיעוט אכילתו, טוב לו שיאכל שתי פעמים ביום מעט מעט, ולא ימלא כרסו בפעם אחת. ואם לא יזדמן לאכל שתי פעמים, יהיה אצלו מן המרקחת המשמחת הלב, ויאכל ממנה מעט ויתחזק לבו. גם אם יראה בעיניו שיהיה צריך להתענות יום או יומים בשבוע, יתענה לפי תקנתו, כי היושב בתענית והוא צריך לו – נקרא "קדוש", ובלבד שלא יתבטל מן התורה ומן המצוות עבורה.

כל אדם יכול לדעת בעצמו איך יגדר לפי עניניו. והראש לכל הגדרים שישמור עיניו ממה שאינו שלו. ואם ימעט ראייתו ממה שאינו שלו, נקרא "צנוע" ו"ביישן", כמו שאמרו (שבת נג ב) על אותה אשה שהיתה גדמת, ולא הכיר בה בעלה עד יום מותה. ואמרו עליו: כמה צנוע איש זה, שלא הכיר באשתו. ואם ישמר עיניו – נמצא שלבו שמור; ומתוך שלבו ועיניו שמורים – נמצא כולו שמור.

[ג. תשובת המשקל][עריכה]

תשובת המשקל כיצד? כפי הנאה שנהנה מן העברה – יעשה לו צער בתענית ובמיעוט אכילה ושתייה; בענין המשכב ובענין כל ההנאות – ימעט.

[ד. תשובת הכתוב][עריכה]

תשובת הכתוב כיצד? אם בא על הנידה ויש לו בזה כרת, או שעבר על חייבי מיתות בית דין או מלקות – יקבל עליו להצטער ולעשות צער לעצמו כענין הכתוב בתורה.

והנה הרוקח כתב איך יעשה צער לעצמו על כמה עבירות. וכן מצינו בתלמוד, שהיו רגילים בתענית אפילו על חטא קל מאוד, אפילו בדיבור בעלמא. כמו שאמר חכם אחד (חגיגה כב ב): "בושני מדבריכם בית שמאי" – ועל זה ישב בתענית עד שהושחרו שניו. וכן מעשה ברב חסדא שאמר לרב הונא (בבא מציעא לג א): תלמיד ורבו צריך לו, מהו שיעמד לפניו? אמר לו רב הונא לרב חסדא: "חסדא! חסדא! לא צריכנא לך!" ועל זה ישבו בכמה תעניות. וכן מצינו בדוד, שנסתלקה שכינה ורוח הקודש ממנו עשרים ושתים שנה, ובכל יום ויום היה מוריד דמעות, והיה אוכל פתו באפר, שנאמר (תהלים קב י): "כי אפר כלחם אכלתי". אמר לפניו: רבונו של עולם! קַבלני בתשובה שלמה לפניך, כדי שתזכה הרשעים בעולם, שנאמר (שם נא טו): "אלמדה פשעים דרכיך" – כל אדם ילמד מדוד בענין התשובה. וכן אדם הראשון, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו – ישב מאה ושלושים שנה בתענית, ופרש מן האישה, והעלה זרזי תאנים על בשרו (ערובין יח ב).

ואם אדם עשה תשובה וחוזר לסורו, אפילו עושה כן הרבה פעמים – לעולם יכול לעשות תשובה. אך יש להחמיר בתשובה שנייה ושלישית יותר מבראשונה. וגרסינן בירושלמי (פאה א א): מי שהיה רשע כל ימיו ועשה תשובה – הקדוש ברוך הוא מקבלו. אמר רבי יוחנן: ולא עוד, אלא כל עבירות נעשו לו כזכויות. ובפרק "יום הכיפורים" (יומא פו ב): אם עשה תשובה מאהבה – זדונות נעשו לו כזכויות. מיראה – זדונות נעשו לו כשגגות. וכל אותן שאין להם חלק לעולם הבא ונידונים בגיהנם לדורי דורות – דווקא אותן שמתו ברשעתם; אבל אם עשו תשובה – אין לך דבר שעומד בפני בעלי תשובה.

ולא יחשוב אדם: "הואיל וחטאתי, והחטאתי אחרים – לא אוכל לשוב", ומרפה ידו מן התשובה – חלילה מעשות זאת! כי אמרו בפרק "חלק" (סנהדרין קב א): אפלו ירבעם שחטא והחטיא – הקדוש ברוך הוא אמר לו "עתה תשוב", ולא רצה. צא ולמד מאחאב מלך ישראל, שגזל וחמד ורצח, וקרא ליהושפט מלך יהודה ונתן לו מלקות בכל יום שלוש פעמים. והיה משכים ומעריב בצום ובתפילה לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו, ולא שב אל מעשיו הראשונים, שנאמר (מלכים א כא כט): "הראית כי נכנע אחאב מלפני? יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו". ואמרו בפסיקתא: אם היה רגיל לאכול בשלוש שעות – היה אוכל בששה שעות. אם היה רגיל בששה שעות – היה אוכל בתשע שעות. ומהו "ויהלך אט" (שם פסוק כז)? אמר רבי יהושע בן לוי: שהיה הולך יחף. וממנו ילמד כל אדם. ועוד צא ולמד ממנשה בן חזקיה, שעשה התועבות הרעות שבעולם, וקבלו הקדוש ברוך הוא בתשובה (פרקי דרבי אליעזר מג). ותני תנא קמיה דרבי יוחנן: מנשה עשה תשובה שלושים ושלוש שנה, וקבלו הקדוש ברוך הוא (סנהדרין קג א).

[בדורות האלה][עריכה]

ועתה בדורות האלה, אשר בני אדם חלשים מאוד בגופם, ואין להם כוח כבראשונה – מה יעשה אדם שחטא כל ימיו בלשון הרע ובחניפות ובכל המידות כולן? ולא נזהר כל ימיו בגופי המצוות, שלא היה מקיים אותן מחמת שלא ראה אדם מקיים אותן שילמד ממנו, ולא חש כל ימיו להתפלל ולברך הברכות, וכן בכל המצוות – איך יסבול צער לפי מה שעבר? כי הלוא אין חקר ואין מספר לרובי העבירות לאדם שאינו מדקדק במעשיו. לכן יש לשום דרך לפני בני אדם המתנדבים לשוב.

ויש חילוק בין אדם לאדם. כיצד?

אם זה החוטא בעל תורה, ואם יכבידו עליו בענייני הצער ובתענית, אז לא יוכל לתקן מדותיו הרעים – יש להקל עליו במיני התעניות והצער, ויש להורות לו שיעסוק בתורה בעסק גדול. וכן אמרו בויקרא רבה (כה א): אם נכשל אדם בעבירה ונתחייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה? אם הוא לָמוד להיות קורא דף אחד – יקרא שני דפין; לשנות פרק אחד – ישנה שני פרקים. אלמא יש כפרה ברב לימוד. ויעשה חסד ואמת, ובזה יתכפרו עוונותיו, שנאמר (משלי טז ו): "בחסד ואמת יכופר עוון". ויטרח לעשות כל מצוה ומצוה כמאמרה; ויטרח לזכות הרבים, ולגמול חסדים לבני אדם, ולהתפלל בכוונה ובהכנעה ובקריעת הלב, ולבקש מחילה מאת השם על כל פשעיו. וימנע עצמו משחוק וטיולים ודברים בטלים, ומלשמוע חידושי העולם. וכן ימנע מכל הדברים. וישער בעצמו בשעור מכוון איזה דבר יוכל לעשות ומה יוכל לסבול עם עסק התורה והמצוות. וישתדל לעולם שיהיה נכנע לאלהים, ולכל הפחות יום אחד בשבוע יתענה; ובאותו היום יפנה עצמו מכל דבר שבעולם, וישב יחיד לבדו, ויערך מחשבות בלבו לאלהים להדבק בו, ולהיות מר רוח על שעמד במרד נגד המלך הגדול. ויבכה ויתאבל בשברון הלב, וירבה בתחנונים, וירבה בתשבחות. וילקה עצמו באותו היום שלוש פעמים, ובשעה שמלקין אותו יאמר: "והוא רחום יכפר עון ולא ישחית..." עד "כל חמתו" (תהלים עח לח); וכן יאמר בכל מלקות ומלקות שלוש פעמים. וכן יעשה כל הימים, עד שימצא חן לפני המלך העליון.

ואם החוטא הבא לעשות תשובה הוא אדם שאינו יכול ללמוד, או שהוא מטופל, או שהוא עם הארץ, או שהוא למדן אך אינו יכול לכף עצמו לשמור את כל דברי הספר הזה – לכל אלה יש להחמיר לסבל יסורין קשין. ואין הייסורין שווין לכל אדם, כי יש אדם שהוא בריא מאוד, ויש שהוא חלוש. הלוא בהיות בית דין בירושלים בלשכת הגזית, והיו דנין דיני נפשות ומלקויות, היו אומדים במלקויות כפי כוח האיש הנלקה. וכך יש לעשות עכשיו הכל לפי עניין האיש: יש אדם אם מחמירין עליו בעניין הצער – יעזוב לגמרי ולא יעשה תשובה. לכן צריך החכם לחקור עניין האיש, ולהורות לפי ראות עיניו.

[ענייני הצער לפי כל עבירה ועבירה][עריכה]

ועתה יש לכתוב ענייני הצער לפי כל עבירה ועבירה:

הבא על הגויה – יתענה וילקה, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין לכל הפחות ארבעים יום; או יתענה שלושה ימים לילה ויום, שלוש שנים פעם לשנה. ואם אחר התשובה יחזור לסורו, יחמיר יותר עליו: בימות החמה ילך במקום נמלים הרבה וישב ביניהם ערום, ובימות החורף ישבר הקרח וישב במים עד החוטם. ואם עוד יחזור לסורו יחמיר עליו יותר ויותר.

המוציא שכבת זרע לבטלה – יתענה ארבעים יום, ואפילו אינם רצופין. וישב במים בימות החורף כדי צליית ביצה וגמיעתה כל הארבעים יום; ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ודבר חם, לבד משבתות וימים טובים. וירחץ הראש מעט במים פעמים או שלוש, כל אותן ארבעים יום.

אם חיבק או נישק אשתו נידה – יתענה ארבעים יום.

הבא על אשתו נידה – יתענה ארבעים יום רצופים וילקה בכל יום; ולא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יאכל מאכל חם לבד משבתות וימים טובים. ולא ירחץ כל אותם הימים, ויתוודה בכל יום.

המנשק שאר נשים או מחבקם – יתענה שני וחמישי, וירחק מפתח ביתה.

רבע בהמה, חיה או עוף – יתענה ולא ירחץ ארבעים יום, ולא יסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה שנזקקים זה לזה.

רוצח – ילך בגולה שלוש שנים, וילקה בכל עיר ועיר ויאמר "רוצח אני". ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יגלח שער ראשו וזקנו אלא פעם אחת בחודש. ויקשר ידו אשר רצח בה וזרועו בברזל ובצוארו, וילך יחף, ויבכה על חטאתו, ויתענה בכל יום עד שיגמור תעניתו וגלותו. ואחר כך יתענה שנה אחת שני וחמישי ושני. אם יחרפוהו – ישתוק. ואותן שלוש שנים לא ילך בטיול ושחוק. וכשיגלה, ישכיב עצמו לפני פתח בית הכנסת; ויעברו עליו העוברים ושבים, אך לא ידרכוהו.

משומד – יסיר מלבושיו הנאים, ויתאבל ויבכה ויצטער כל ימי חייו, וישפיל רוחו וגאוותו, ויתוודה שלוש פעמים בכל יום. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין כי אם בשבתות וימים טובים. וירחץ מעט, ולא יחוף ראשו כי אם פעם אחת או פעמים בחודש. ולא ילך לשחוק ולא לנישואין, כי אם בברכת נישואין לבדה. וירחק מעבודה זרה ומעובדיה, ולא ישב אצל גלחים וכמרים, ולא במקום שמדברים דברי מינות; ויתרחק מפתח ביתם ולא יהנה מהם. ומיד כשישוב – צריך טבילה. ויסבול צער ויסורין כנגד חטאיו: כי כפר בעיקר, וחילל שבתות, ובעל נכריות, ועבר כריתות ומיתות בית דין. לכן צריך יסורים גדולים ותשובה גדולה.

הבא על אשת איש או נערה המאורסה – הרי זה אוסרהּ על בעלה כיון שנתרצית, וחייב עליה מיתת בית דין. לכן יסבול צער הקשה כמוות: בימות החורף ישב בשלג או בקרח בכל יום שעה אחת, כן יעשה כל החורף, פעם אחת או פעמים או שלוש פעמים. ובימות החמה ישב לפני זבובים או לפני הדבורים, או שאר יסורים הקשים כמוות, ויתוודה בכל זה בבכי ואנחה. ושנה תמימה לא יאכל בשר ולא ישתה יין, לבד משבתות וימים טובים ופורים. ולא יאכל מאכל חם, ולא ירחץ כי אם בערבי שבתות וימים טובים מעט. ולא יראה שום שחוק, רק לשמע ברכת חתנים. ולא יעדן עצמו בשום דבר. וילקה בכל יום, וישכב על הארץ או על דף אחד בלא כר וכסת, כי אם בשבתות וימים טובים ישכב על תבן וקש וכר בראשו, עד כי יסיר הרוח הגסה שבו וימית התאווה. וחיי צער יחיה, וילבש שק על בשרו. ולא ידבר מעניין תאוות נשים, ולא יסתכל בנשים ובתכשיטיהן אפילו כשאינן עליהן, ולא ישמע קול ניגונן. ולא יהיה עם הנשים כלל, לא ברמיזה ולא בשום דבר; ואפילו עם אשתו כשהיא נידה – לא יתייחד עמה בשום ייחוד.

הנשבע לשקר או מעל בחרם – יש לו ללקות כמה פעמים כל ימי חייו, ויתוודה ימים רבים. ולאחר כן יזהר לבלתי השבע אפילו באמת, לא בתורה ולא בנשמות אבותיו, אך ידור בחיי ראשו. אבל ישבע לקיים את המצוות. ויזהר שלא יוציא שם שמים לבטלה מפיו, ויזדעזעו איבריו כשיזכיר את השם ברוך הוא. ויזהר בברכה לבטלה; ואם שגג וברך ברכה לבטלה, יאמר אחריו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ירושלמי ברכות ו א). ואותם המרגילים בפיהם ובפי זרעם להזכיר שם שמים במרחצאות ובמקום הטינופת ולהזכיר שם שמים לבטלה – אוי לנפשם ולזרעם כי כן לימדו לשונם. לכן ישמור ויגדור עצמו וזרעו וחבריו הנשמעים לו, מלהזכיר שם שמים לבטלה. ואם הוצרך זה השב לעשות שבועה לבעל חובו אפילו באמת – יתענה אותו היום בכל שנה.

אם הורגל לדבר בבית הכנסת, ולעשות שחוק וקלות ראש – מעת שישוב יזהר שלא ידבר בבית הכנסת שום דבר של חול, ואפילו שלא בשעת התפילה. וישב במורא גדול ויתפלל בהכנעה. ויתענה ארבעים יום, בין רצופים בין מופלגים, וילקה בצנעה בכל יום.

גנב או לקח ריבית – ישיב, ויבקש ממנו מחילה. ויתענה ארבעים יום או יותר, ויתוודה בכל יום. ויזהר מלקבל פיקדונות, ולא ירגיל ללכת אל ממון חברו. ויעשה גמילות חסד בגופו ובממונו, ויוותר משלו לעמלי תורה יראי שמים. וזה שלקח ריבית, אם היה יכול שלא ליטול ריבית אפילו מן הגוי – היה טוב.

המלשין חברו – הרי זה משניאו בעיני השר. ומעליל עליו, ולוקח ממונו, וממית רעהו, ואשתו ובניו התלויים בו – יפרע לחברו כל מה שהפסיד ויבקש ממנו מחילה. וילקה ויתענה יותר משנתיים, ויתוודה כל ימי חייו, כי נחשב כאילו הרג חברו ואשתו ובניו, וכמה עבירות עשה – על כן ישבור רוחו. ואם אין לו מה לשלם – ירבה עליו רעים ויבקש ממני מחילה, ויצמצם ויפרע לו או ליורשיו.

הולך רכיל – כיוצא בו. ואין לו רפואה [אם לא] יבקש ממנו מחילה. ויתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתוודה כל ימי חייו. ויהיו כל עסקיו במצוות, ובעסק השלום בין כל אדם ובין איש לאשתו.

המכה חברו וצערו, בין בממון בין באונאת דברים – אין לו כפרה אם לא ירצה את חברו. ואין יום הכיפורים מכפר אלא עבירות שבינו ובין המקום, אבל שבינו ובין חברו – צריך לפייסו (יומא פה ב).

המגביה ידו על חברו נקרא "רשע" (סנהדרין נח ב), ויבקש ממנו מחילה ויתכפר.

המלבין פני חברו – יתענה ארבעים יום או יותר, וילקה בכל יום, ויתוודה כל ימי חייו.

המכנה שם לחברו – יבקש ממנו מחילה בפני רבים, ויתענה ארבעים יום, ויתוודה בצנעה בכל יום.

המאנה את הגר – יבקש ממנו מחילה; וילקה, ויתוודה, ויתענה ארבעים יום.

המקניט את חברו – יביא שלוש שורות של בני אדם, ויאמר: "חטאתי וישר העויתי, ולא שוה לי" (ע"פ איוב לג כז). ויבקש ממנו שלוש פעמים ולא יותר. ואם מת – יוליך עשרה בני אדם על קברו, ויאמר: "חטאתי ליי אלהי ישראל, וחטאתי גם לפלוני זה שהקניטיו (יומא פז א). ומתחילה ילך המקניט למי שהקניטו, ויאמר: "פשעתי בך". ואם אינו מקבל – יביא עשרה בני אדם, ויבקש ממנו מחילה בפניהם. ודווקא שלא בזהו ברבים, אבל בזהו ברבים, לא די לו מחילה בבקשת פיוס בינו לבינו. ולא יהא המוחל אכזרי (בבא קמא צב א). ואם הקניטו והוציא עליו שם רע – אין לו מחילה עולמית (ירושלמי בבא קמא ח ז), אלא אם כן יתענה וילקה בינו לבין עצמו ארבעים יום או יותר.

[המחלל את השם][עריכה]

המחלל את השם – חילול השם הוא עוון גדול מאוד. ומהו חילול השם? אמר רב (יומא פו א): כגון אנא, דאזילנא לבי טבחא, ושקילנא בשרא, ולא יהיבנא דמי לאלתר. פירוש: מביא עצמו לידי זלזול דגזל, והעולם לומדים ממנו ומזלזלים יותר. רבי יוחנן אמר: כגון אנא, דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. [פירוש:] והעולם מזלזלים ולומדים ממנו להקל יותר. דבי רבי אמי אמרי: כל שחבריו בושים מחמת שמועתו. פירוש: שאומרים עליו מעשים שאינם מהוגנים, ובני אדם לומדים ממעשיו, ונושאים קל וחומר ממנו, ומורים היתר על גופי עברות.

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא (קידושין מ א): נוח לו לאדם שיעבור עברה בסתר, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. פירוש: שלא ילמדו בני אדם ממעשיו. ואמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. ופירש רבנו חננאל: חס ושלום שהותר לו לעבור עבירה, אלא חכמים עמדו כנגד יצר הרע, שאינו מתאווה אלא אל האסור ולמלאות תאוותו, וכיון שהולך למרחוק ולובש שחורים – אז לבו ישתבר וימנע מן החטא. אבל לעשות אסורים – כלל וכלל לא. אך מעשים הללו משברים רוע יצר הרע, ומונעים אותו מלעבור. כדאמר רבי אלעאי, כי יגיעת דרכים ואכסניות, ולבישת שחורים – משברים יצר הרע, ומונעים אותו מן העברות. ואמרו: כל שלא חס על כבוד קונו – ראוי לו שלא בא לעולם (חגיגה יא ב). ואמרו בגמרא: אמר רב יוסף: זה העובר עבירה בסתר. ואמר רבי יצחק: כל העובר עבירה בסתר – כאילו דוחק רגלי השכינה.

חילול השם היא עבירה שיש לה פירות. כי כשעשה דבר רע – אז אחרים לומדים ממנו. ומזאת העבירה יש לכל אדם לירא מאוד מאוד, כי חילול השם ישנו בכמה דרכים ואין לו שיעור, כי כל המבזה מצוה אחת ומקל בכבוד שמים נקרא "מחלל השם", כי אחרים ילמדו ממנו ויקלו יותר. לכן צריך אדם לזהר מאוד מאוד בכל מעשיו, שלא ילמדו ממנו להקל ולזלזל. עבר אדם על כריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים מכפר מחצה, ויסורים מכפרים מחצה. אבל נתחלל שם שמים על ידו – אין כוח בתשובה לתלות, ולא יום הכיפורים לכפר, ולא בייסורים למרק. אלא הכל תולין, ומיתה ממרקת (יומא פו א). על כן יזהר כל אדם מחילול השם, ויתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו (חולין מד ב). ועיקר תשובה של חלול השם – שיודה חטאיו כנגד רבים, ויאמר להם: "אל תלמדו ממני, כי אני חטאתי, עויתי ופשעתי, חיללתי השם יתברך באוולתי." ויתענה כמה תעניות, ויתוודה בכל יום עד יום מותו.

[כללים וסיום][עריכה]

[וידוי ותענית][עריכה]

על כל עבירה ועבירה שאדם עושה, בין בשוגג בין במזיד, כגון שנגע בנר או הדליק ואינו זוכר שהוא שבת, או שעשה בלא ידיעה – יש לו להתוודות ולהתענות לכל הפחות שני ימים: שני וחמישי. וכן על כל עבירות, גדולות וקטנות, שאדם עושה – יתענה.

ובזה יש שתי טובות: האחת – שהתענית מכפרת. והשנית – שימנע מעברות, כי יחשוב: "אם אעשה זה אצטרך להתענות", וימנע מתוך כך מן העבירה. וזהו הגדר הגדול לפני כל העבירות, שיקנס עצמו: או ליתן צדקה או לעשות צער בגופו כשעובר. וכן יעשה לכל העבירות שהוא רגיל בהם, כגון שנאה וקנאה, ושמח לאיד חברו, ודברים בטלים, ולשון הרע; או שלא התכוון בברכות ובתפילה, שזרק הברכות מפיו בלא כוונת הלב, וכל כיוצא באלו. הרבה מאוד יבדוק עצמו בכל יום באלה העניינים, אם פגע באחד מאלו ועבר עליהם – ימהר להצטער ולהתאבל ולהתוודות על איזה עוון שעשה, ולבקש מחילה מאת השם יתברך בלב נשבר.

וענין גדול הוא הווידוי. כי שנו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין מג ב): היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: "התוודה!" שכן דרך המומתין – מתוודין, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן, שאמר לו יהושע: "בני שים נא כבוד ליי אלהי ישראל ותן לו תודה, והגד נא לי מה עשית, אל תכחד ממני. ויען עכן את יהושע ויאמר: אמנה אנכי חטאתי ליי אלהי ישראל, וכזאת וכזאת עשיתי" (יהושע ז יט-כ). ומניין שכיפר לו הווידוי? דכתיב: "ויאמר יהושע מה עכרתנו? יעכרך יי ביום הזה!" (שם פסוק כה) – "ביום הזה" אתה עכור, ואין אתה עכור לעולם הבא. ואם אינו יודע להתוודות, אומרים לו: אמור: "תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי".

כל המצוות שבתורה, בין עשה ובין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשוגג, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו – חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר : "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל ביי, ואשמה הנפש ההוא. והתוודו את חטאתם אשר עשו" – זה ווידוי דברים. וכל בעלי חטאות ואשמות, וכל חייבי מיתות בית דין או מלקות – אין מתכפר להם במיתה או במלקות או בקרבן, עד שיעשו תשובה ויתוודו. וכן החובל בחברו ומזיק ממון חברו, אף על פי ששִלַּם לו – אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם.

וכיצד מתוודה? יאמר: "אנא השם! חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך. והרי ניחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה". זהו עיקרו של ווידוי, וכל המרבה להתוודות ומאריך בעניין זה – הרי זה משובח. וגם זה עיקר הווידוי: "אבל אנחנו חטאנו".

וטוב מאוד לפרש החטא שלו בתוך הווידוי. כגון אם אכל נבילות וטריפות או שאר דבר אסור, כשיאמר "אשמתי" – יאמר "אכלתי דבר אסור". ואם חטא בזנות, כשיאמר "בגדתי" – יאמר "בעלתי בעילת זנות", ויפרש בה אם בעל גויה או נידה. ואם גנב, כשיאמר "גזלתי" – אז יאמר "מפלוני ומפלוני גנבתי וגזלתי". ואם הוציא שם רע על חברו, או לשון הרע או שום נידוי – יאמר עליו "דברתי דופי". ואם הוציא שכבת זרע לבטלה, כשיגיעל ל"העויתי" – אז יאמר "הוצאתי שכבת זרע לבטלה". ואם זנה עם עריות, כשיגיע ל"זדתי" – יאמר "זניתי". ואם חילל שבתות, כשיגיע ל"חמדתי" – אז יאמר "חיללתי שבתות"; ואם חמד – יאמר "חמדתי". וכן לכל אלפא-ביתא, לכל אות ואות שבווידוי – יאמר מעין אותה עבירה שעשה. ויאמר בבכי: "יעזב רשע דרכו, ואיש און מחשבתיו, וישב אל יי וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח" (ישעיהו נה ז); ואז יועיל לו. ובסוף הווידוי: "סרתי ממצוותיך וממשפטיך הטובים ולא שווה לי. ואתה צדיק על כל הבא עלי, כי אמת עשית ואני הרשעתי". ואז יאמר כך: "עברתי על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה; עברתי על חייבי כריתות ומיתות בית דין; עברתי על התורה שבכתב, עברתי על התורה שבעל פה; שכחתי שמך הגדול, שכחתי עול מלכותך ויראתך; ואתה צדיק על כל הבא עלינו". ואיתא בירושלמי (ירושלמי יומא ח ז): כיצד מתוודה? "ריבון העולמים! הרע בעיניך עשיתי, ובדרך רע הייתי עומד, ובשרירות לבי הלכתי, ותוכחותיך לא שמעתי. ושוב איני עושה כן. יהי רצון מלפניך השם אלהי ואלהי אבותי, שתכפר לי על כל פשעי, ותמחל לי על כל עוונותי, ותסלח לי על כל חטאתי".

[זירוז וחיזוק][עריכה]

כללו של דבר: ישוב אדם מכל המידות הרעות. והמידות הרעות הן צריכות חיזוק רב וגדול מאוד, כי כבר אדם מורגל בזה וקשה לו לפרוש מהן. ועל זה נאמר: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו" (ישעיהו נה ז).

ואל יחשוב בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלות התשובה, מפני החטאים והעוונות שעשה – אין הדבר כן. אלא הוא אהוב ונחמד לפני הבורא יתברך, כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם חטא, ופרש ממנו וכבש יצרו. ואמרו חכמים (ברכות לד ב): במקום שבעלי תשובה עומדים – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו. כלומר: מעלתם גדולה ממעלתם של אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים את יצרם יותר מהם.

וכל הנביאים כולם צוו על התשובה (ברכות שם), ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה (סנהדרין צז ב). וכבר הבטיחה התורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד הם נגאלים, שנאמר (דברים ל א-ג): "והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבת אל לבבך... ושבת עד יי אלהיך... ושב יי אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים...".

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר (הושע יד ב): "שובה ישראל עד יי אלהיך" (יומא פו א), ונאמר (עמוס ד ו): "ולא שבתם עדי נאום יי". ונאמר (ירמיהו ד א): "אם תשוב ישראל נאום יי – אלי תשוב"; כלומר: אם תחזור בתשובה – אלי תדבק.

התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנוא לפני המקום ברוך הוא, משוקץ ומרוחק ומתועב, והיום הוא אהוב ונחמד וקרוב וידיד. וכן אתה מוצא: בלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק את החוטאים – בו מקרב את השבים, בין יחיד בין רבים, שנאמר (הושע ב א): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי". על יכניה ברשעתו נאמר (ירמיהו כב ל): "כתבו את האיש הזה ערירי גבר ולא יצלח בימיו..."; "אם יהיה כָּנְיָהוּ בֶן יְהוֹיָקִים מלך יהודה חותם על יד ימיני, כי משם אתקנך..." (שם פסוק כד). וכיון ששב בגלותו, נאמר בזרובבל בנו (חגי ב כג): "ביום ההוא נאום יי צבאות, אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאום יי, ושמתיך כחותם".

כמה מעולה מעלת התשובה! אמש היה זה מובדל מהשם אלהי ישראל יתברך, שנאמר (ישעיהו נט ב): "עונותיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם"; צועק ואינו נענה, שנאמר (שם א טו): "גם כי תרבו תפלה אינני שמע"; ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר (שם א יב): "מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי"; "מי גם בכם ויסגר דלתים" (מלאכי א י); "עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר" (ירמיהו ז כא). והיום הוא מודבק בשכינה, שנאמר (דברים ד ד): "ואתם הדבקים ביי אלהיכם"; צועק ונענה מיד, שנאמר (ישעיהו סה כד): "והיה טרם יקראו ואני אענה"; ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ובשמחה, שנאמר (קהלת ט ז): "כי כבר רצה האלהים את מעשיך". ולא עוד אלא שמתאווה להם, שנאמר (מלאכי ג ד): "וערבה ליי מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמניות".

בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענווים ביותר. ואם יחרפו אותם הכסילים במעשיהם הראשונים, ויאמרו להם "אמש היית עושה כך וכך" – אל ירגיש להם, אלא שומעים ושמחים, ויודעים שזהו זכות להם, ושכל זמן שבושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהם – זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת. וחטא גדול הוא לומר לבעל תשובה: "זכר מעשיך הראשונים", או להזכירם לפניו כדי לביישו. ועל זה נאמר (ויקרא כה יז): "ולא תונו איש את עמיתו".

ומי שהוא בעל תשובה יש לו לדרוש במעשים טובים, ולהתרחק מן עשתונות העולם הזה, ולהרהר בעצת השם ולחסות בצלו. ולשאת עול תורת השם וחרפת אוילים ובזיון, ולהיות כחרש וכעוור וכמת, כענין שנאמר (תהלים סט ח-יד): "כי עליך נשאתי חרפה... ואתנה לבושי שק... ואני תפילתי לך יי עת רצון".

שער התורה[עריכה]

התורה. בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות (משנה אבות ד יג).

  • כתר כהונה זכה בו אהרן, שנאמר: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במדבר כה יג).
  • כתר מלכות זכה בו דוד עליו השלום, שנאמר: "זרעו לעולם יהיה, וכסאו כשמש נגדי" (תהלים פט לז).
  • כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכל ישראל, שנאמר: "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד). כל מי שירצה – יבוא ויטול.

שמא תאמר שאותן כתרים גדולים מכתר תורה? הרי הוא אומר: "בי מלכים ימלכו, ורזנים יחוקקו צדק. בי שרים ישרו" (משלי ח טו-טז). הא למדת שכתר תורה גדול מכתר כהונה ומכתר מלכות (יומא עב ב). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה (הוריות יג א): ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, שנאמר: "יקרה היא מפנינים" (משלי ג טו) – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים.

[מצוַת תלמוד תורה][עריכה]

"שער התורה" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

[תורה ומעשה][עריכה]

אין לך מצווה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה (בבא קמא יז א). ומה שאמרו "תלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א א) – זה הלומד על מנת ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים; ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצווה. ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצווה וחפץ לקיימה – אז יש לו שכר כאילו קיימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולימוד בידו. אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצווה בעת הביטול ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצווה אינו מדקדק בה כראוי – על זה לא נאמר: "תלמוד תורה כנגד כולם".

[תורה ומלאכה][עריכה]

מי שנשאו לבו לעשות מצווה זו ולקיימה כראוי לו, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים בטלים, ולא ישים אל לבו שיקנה תורה עם עושר וכבוד כאחד. אלא כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל (משנה אבות ו ד). ואם תאמר: עד שאקבץ ממון וכשאפנה מעסקי – אז אחזר ואקרא ואשנה. אם תעלה מחשבה זו בלבך, אז אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם; אלא עשה תורתך קבע, ומלאכתך עראי (משנה אבות א טו). ואל תאמר: "לכשאפנה אשנה", שמא לא תפנה (משנה אבות ב ד).

כתיב בתורה: "לא בשמים הוא" (דברים ל יב), פירוש: בגסי הרוח. "ולא מעבר לים הוא" (שם יג), פירוש: באותם שהולכים מעבר לים (ערובין נה א). לפיכך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: ולא כל המרבה בסחורה מחכים (משנה אבות ב ה). ואמרו חכמינו: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה (שם ד י).

[כוח החידוש][עריכה]

ומתוך שאדם עוסק בתורה לשמה, וטורח ויגע לשם שמים – אז נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות, ומוציא טעם והלכות מעצמו, מה שלא למד מעולם ומה שלא נתן אפילו למשה מסיני. כאשר מצינו באברהם אבינו זכרונו לברכה, שלא למד מעולם משום אדם, אך מעצמו היה יושב ומחשב אחר המצוות, ולמד מלבו כל התורה והמצוות, עד שהעיד עליו הכתוב: "וישמר משמרתי, מצוותי חוקותי ותורתי" (בראשית כו ה). ואמרו חכמינו זיכרונם לברכה, שאפילו ערובי תבשילין היה יודע (עיין בראשית רבה צה ג). וגם אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (עבודה זרה יד ב): אברהם אבינו עליו השלום למד ארבע מאות פרקים. ומי למד לו כל זה? אלא נעשו שתי כליותיו כשתי מעיינות, ונובעות לו חוכמה ותורה. וכן מצינו ברבי אליעזר הגדול: מתוך שעסק בתורה הרבה, העידו עליו רבותינו זכרונם לברכה שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה מסיני (פרקי דרבי אליעזר ב). וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: מדורו של משה רבנו עליו השלום עד דורו של יהושע, ומיהושע לזקנים, ולנביאים, ולאנשי כנסת הגדולה, ולתנאים, ולאמוראים, ולגאונים, ולכל חכמי הדור שעסקו בתורה הרבה ונתנו נפשם עליהם – נתגלו להם רזי תורה וסודי חכמה, מה שאין אדם יכול למצוא מעצמו. וכבר מנו חכמינו זיכרונם לברכה בפרקי אבות (ו ו) ארבעים ושמונה דברים שנקנית התורה בהם. ומי שיעלה על לבו להיות זוכה לדרך התורה, יטריח לקיים אותם ארבעים ושמונה דברים, ואז יעלה לכל טוב.

[אסור לבטל][עריכה]

וצריך הלומד להיות זריז וזהיר ללמוד. כי מלאכת התורה אינה דומה לשאר מלאכות, כי הלומד שאר מלאכות אפילו יבטל ממנה כמה שנים – לא ישכחנה. אבל כשלומד תורה ואינו חוזר – מיד שוכח. ואפילו אם יחזור מאה פעמים, אם יסיח דעתו ממנה ישכח הכל. והדין נותן, כי כל מלאכות אינן צריכות לב כי אם כשלומד המלאכה בתחילה; אבל בעשייתן אינן צריכות לב, אך עושה מלאכתו וחושב הנה והנה. אבל הלימוד אינו כן, כי כל פעם ופעם צריך לבו לכוון שמועתו, ולא לחשוב בשום דבר אחר כי אם בשמועתו. לכן מי שיפנה לבו לבטלה – מיד הוא שוכח מה שטרח כל ימיו.

וגם אמרו חכמינו זכרונם לברכה: אם אין אדם שוכח מה שלמד, אם כן היה לומד כל התורה כולה, ואחר כך היה הולך בטל. והבטלה מביאה לידי שעמום ולידי עבירה (כתובות נט ב). לכך נגזרה גזרת השכחה, שיהא אדם עוסק בתורה כל ימיו, ומתוך כך אינו בא לידי חטא. והתורה מביאה לידי מעשים טובים וזכות, כי כאשר הוא עוסק בתורה והוגד לו עונש העבירות וזכות המצוות – אז נותן אל לבו לעשות הטוב. ויגיעת התורה משכחת ומונעת אותו מן העון. אבל הבטלה גוררת את העון, ומורידתו לשאול.

לכן יהא זריז לעסק בתורה תמיד יומם ולילה, ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במיטתו. ואם אינו יכול ללמד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו, ויהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו, ואז קיים "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח). כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה" אלא "והגית בו", והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים ו ז, יא יט). וזהו שנשתבחו רבותינו זכרונם לברכה, שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה (מגילה כח א): או היו לומדים וגורסים, או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלימודם.

[שכר הלימוד][עריכה]

לכן תתן לבך וכל דעתך על התורה בכל עת, כי אדם לומד בתורה חכמה, ודרך ארץ, וענווה וצניעות, וכל מעשים טובים; ומן השמים עושים לו צרכיו, והתורה משמרתו ומגדלתו ומרוממתו, כמו ששנו חכמים (משנה אבות ו א): אמר רבי מאיר: כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה. ולא עוד, אלא שכל העולם כדאי הוא לו. נקרא "רע", "אהוב"..., ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הרי שכר פריע בעולם הזה, אבל לעולם הבא: "עין לא ראתה אלוהים זולתך" (ישעיהו סד ג), ואין למעלה הימנה לעולם הבא.

[תורה לשמה][עריכה]

איתא במדרש (רות רבה א א):

רבי שאל לרבי בצלאל: מהו דכתיב: "כי זנתה אמם" (הושע ב ז)? אמר לו: אימתי נעשית דברי תורה כזונה? בזמן שבעליה מבזים אותה. כיצד? חכם יושב ודורש "לא תטה משפט" (דברים טז יט), והוא מטה משפט; "לא תכיר פנים" (שם), והוא מכיר פנים; "ולא תקח שחד" (שם), והוא לוקח שוחד.

וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה: "וחכמת המסכן בזויה" (קהלת ט טז) – איזה חכמת מסכן בזויה? זהו שהוא עני במעשים טובים, אז חכמתו בזויה. וכשיורה הוראות לעשות טוב והוא אינו עושה, אז אין דבריו מקובלים. ולא המדרש עיקר אלא המעשה (משנה אבות א ד). לכן יש לכל אדם לכוון מעשיו לשם שמים.

וראה והבן מאלישע בן אבויה, בשביל שלמדו אביו תורה שלא לשמה – לסוף נהפך למינות. דאמרינן בירושלמי חגיגה (ב א) ובמדרש קהלת (ז יח): כשנימול עשה אביו סעודה לחכמים, והזמין לרבותינו: לרבי אליעזר ורבי יהושע ושאר חכמים. והיו יושבים בסעודה ומדברים דברי תורה עד שבא האש סביבם. בא אביו של אלישע ואמר להם: רבותי, וכי באתם לשרף את הבית?! אמרו לו: אינו כן אלא שמפני שאנו חוזרים בדברי תורה ונביאים וכתובים, והדברים מעידים בינותינו שמהר סיני נתנו, ומתוך האש נתנו. אמר: כיון שאני רואה שכך כוח התורה, אם נתקיים לי בן זה אני נותנו לתורה. ובשביל שהיה מתכון שלא לשמה, אלא לכבוד – נהפך בנו למינות. ואף על פי כן, לעולם ילמד אדם אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה (פסחים נ ב).

[ענייני התלמוד והמצוות][עריכה]

[קיצור הקדמת הרמב"ם למשנה תורה][עריכה]

ועתה יש לי לכתוב ענייני התלמוד והמצוות:

כל המצוות שנתנו לו למשה בסיני – בפירושן ניתנו, שנאמר: "ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה" (שמות כד יב); "תורה" – זו תורה שבכתב, "והמצוה" – זו פירושה (ברכות ה א). וצוונו לעשות התורה על פי המצווה, ומצווה זו היא הנקראת "תורה שבעל פה".

כל התורה כתבה משה רבנו עליו השלום קודם שמת בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט; וספר אחד נתנו בארון לעד, שנאמר: "לקח את ספר התורה הזה, ושמתם אתו מצד ארון ברית יי אלהיכם, והיה שם בך לעד" (דברים לא כו). והמצוה שהיא פירוש התורה – לא כתבה, אלא צווה בה לזקנים וליהושע ולשאר כל ישראל, שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם – אתו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (שם יג א); ומפני זה נקראת "תורה שבעל פה".

ומימות משה רבינו עליו השלום ועד רבינו הקדוש, שהוא רבי יהודה הנשיא, לא חיברו חיבור שמלמדים אותו ברבים בתורה שבעל פה. אלא בכל דור ודור ראש בית דין, או נביא שיהיה באותו הדור – כותב לעצמו זכרון השמועות ששמע מרבותיו, והיה מלמד על פה ברבים. וכן כל אחד ואחד כותב לעצמו כפי כוחו מביאור התורה ומהלכותיה כמו ששמע, ומדברים שנתחדשו בכל דור ודור בדינים שלא למדום מפי השמועה אלא במידה משלוש עשרה מידות, והסכימו עליהם בית דין הגדול. וכך היה הדבר תמיד עד רבנו הקדוש, שהוא רבי יהודה הנשיא.

ולמה עשה רבינו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? כי ראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות להשתעבד – כשראה עניין זה, שהיו ישראל מבולבלים והיתה תורה משתכחת מישראל, אז חיבר המשניות להיות ביד כל אחד ואחד, כדי שילמדו במהרה ולא ישתכחו. וישב כל ימיו הוא ובית דינו, ולימדו המשנה ברבים. והיו לפניו גדולי החכמים שקבלו ממנו, ועמהם אלפים ורבבות משאר החכמים.

ותלמידיו של רבי יהודה הנשיא גם כן חיברו חיבורים: רב חיבר "ספרא" ו"ספרֵי", לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ורבי חייא חיבר ה"תוספתא" לבאר עניני המשנה, וכן רבי הושעיא ובר קפרא חיברו הברייתות לבאר דברי המשנה. ונתגלגל הדבר כך, עד שבאו האמוראים, והיו להם מחלוקות בפירוש המשניות והברייתות והתוספתות, עד שחיבר רבי יוחנן ה"תלמוד ירושלמי" בארץ ישראל, אחר חורבן הבית בקירוב שלוש מאות שנה. ונקרא "ירושלמי" בשביל שהיה דר בירושלים. ואחר כך כמו מאה שנה חיבר רב אשי שהיה בבבל ה"תלמוד בבלי". ועניין שני התלמודים הוא פירוש דברי המשנה וביאור עמקותה, ודברים שנתחדשו בכל בית דין ובית דין מימות רבנו הקדוש ועד חיבור התלמוד. ומשני התלמודים, ומן התוספתא ומן הספרא ומן הספרי ומן התוספתות, מכולם יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החיוב והפטור, הפסול והכשר, כמו שהעתיקו איש מפי איש עד מפי משה רבנו זכרונו לברכה מסיני.

גם יתבאר מהם דברים שגזרו חכמים ונביאים שבכל דור ודור לעשות סייג לתורה, כמו ששמעו מפי משה רבנו זכרונו לברכה בפירוש, שנאמר: "ושמרתם את משמרתי" (ויקרא יח ל) – עשו משמרת למשמרתי (מועד קטן ה א).

וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור, כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם, שנאמר: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז יא).

וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קבלום ממשה רבנו זכרונו לברכה, ודנו בהן בית דין של אותו הדור במידות שהתורה נדרשת בהן, ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא – הכל חיבר רב אשי בתלמוד, מימות משה ועד ימיו.

ואחר בית דינו של רב אשי, שחיבר התלמוד וגמרוֹ בימי בנו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר; והגיעו לקצוות ולאיים הרחוקים, ורבתה קטטה בעולם, ונשתבשו הדרכים בגיסות, ונתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיה מקדם. אלא מתקבצים יחידים, השרידים אשר השם קורא, בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה; ועוסקים בתורה, ומבינים בחיבורי החכמים כולם, ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.

אחר האמוראים עמדו הגאונים אשר ידעו כל התלמוד, בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא, והם הוציאו לאור תעלומותיו של התלמוד ובארו ענייניו. לפי שדרך התלמוד עמוק הוא מאוד, ועוד שהוא בלשון ארמי מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכולם בבבל בעת שחובר התלמוד. אבל בשאר מקומות, ובימי הגאונים אפילו בבבל, לא היו מכירים אותה הלשון עד שילמדו אותה. ושאלות רבות היו שואלים אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם, לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם היו משיבים להם כפי חכמתם. ואותם השואלים היו מקבצים התשובות, ועושים מהם ספרים להבין מהם.

גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חבורים לבאר התלמוד, מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים. ועוד חיברו הלכות פסוקות בעניין האסור והמותר, והחיוב והפטור, בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד.

אחר כך עמד הרב הגדול רבינו משה בר מיימון, וכלל כל התורה כולה שבעל פה בספר אחד, בלשון קל מאוד.[3]

[דרך לימודם של חכמי אשכנז וצרפת עד גירוש צרפת][עריכה]

[ספרי הפוסקים באשכנז][עריכה]

ואחר כך עמד רבנו משה מקוצי וחיבר ספר אחר[4], וליקט מאותו ספר של מיימוני וחיבר עליו שאר דברים של אחרונים. וכן כל אחד ואחד עשה ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו. וכן חיברו רבנים רבים פסקות, כגון: הרוקח,[5] ורבי אליעזר ממיץ,[6] ואבי העזרי,[7] ואור זרוע.[8] וכן עשו רבנים רבים, כל אחד חיבר ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו, כי ראו שנתמעט בעוונותינו הרבים ידיעת התלמוד, ואין אדם יכול לידע אם לא מתוך ספר פוסקים.

[חכמי צרפת ודרך לימודם][עריכה]

וגם רבינו שלמה עליו השלום, שראה בימיו מיעוט הלבבות, שהיו הדורות בעוונותינו הרבים מתמעטים והולכים, ועל כן נתעורר לבו לפרש התלמוד, ללמד בני ישראל דעה. ואחר כך עמדו יוצאי ירכו, רבינו תם ורבינו יצחק ושאר רבנים, ופלפלו פלפול גדול עד שחיברו ה"תוספות" בישיבתו של רבי יצחק בעל התוספות. ושם היו גדולים, כגון רבינו שמשון משאנץ שחיבר גם כן תוספות, לבד משארי תלמידים שהיו לרוב מאוד. והם היו גיבורים בתורה, והיה לבבם גדול מאוד ופתוח כאולם, ולמדו בעסק גדול, ומסרו נפשם על התורה, וידעו בלא עיון כל התלמוד, פירוש [רש"י] ותוספות.

ואחר כך בעוונותינו הרבים רבו הצרות, ונתמעטו הישיבות, והיו אותם התוספות האחרונים כבדים עליהם ולא יכלו לשאת. ובאו גדולים אחרים וקיצרו התוספות ההן, כל אחד כפי חכמתו, להקל לאנשי דורו הלימוד.

ועדיין בימים ההם היו בקיאים בכל התלמוד, והיו יודעים המצוות מתוך התלמוד. עד שנתגלגל שנתגרשו מצרפת, אשר שם היו מחזיקים בתורה והיו לומדים בעסק גדול, כעניין שעשו ראשונים בימי חכמי התלמוד, שהיה עיקר לימודם לחזור התלמוד, כדי לקיים מה שאמרו: "ושננתם לבניך" (דברים ו ז) – שיהו דברי תורה מחודדים בפיך; שאם ישאלך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר, אלא אמור לו מיד (קידושין ל א). כי זה הדבר אי אפשר הוא, שיהיו המצוות שנונים ומזומנים בפי האדם להשיב לשואל, אם לא ברוב חזרות, כמו שאמרו (חגיגה ט ב): אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים, למי ששונה אותו מאה ואחד. ואמרינן (ח א) שריש לקיש היה חוזר ההלכה ארבעים פעמים קודם שבא לפני רבי יוחנן. וכן עשו כולם בימי חכמי התלמוד, שעיקר למודם היה חזרה.

ואמרינן (מגילה ז ב): רב אשי הוה יתב קמיה דרב כהנא. נגה ולא קאתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? אמר ליה: דלמא טרידי בסעודת פורים. אמר לה: ולא הוה אפשר למיכל מדאורתא? אמר לה: לא שמיע ליה למר להא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה – לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא? "ימי משתה ושמחה" כתיב (אסתר ט כב). אמר לה: אמר רבא הכי? אמר לו: אִין! תנא מניה ארבעין זמנין, ודמי לה כמאן דמונח בכיסו. [רב אשי היה יושב לפני רב כהנא. חשך היום ולא באו חכמים. אמר לו: מה טעם לא באו חכמים היום? אמר לו: שמא טרודים הם בסעודת פורים? אמר לו: וכי לא היה אפשר לאכול אותו בערב? אמר לו: וכי לא שמע אדוני מה שאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה – לא יצא ידי חובתו? ומה טעם הדבר? "ימי משתה ושמחה" כתוב. אמר לו: וכך אמר רבא? אמר לו: כן. שנה ממנו ארבעים פעמים, עד שדומה היה הדבר כְמה שמונח בכיסו.]

ועתה ראה: זה היה דבר קל מאוד, ואפילו הכי היה חוזר אותו כמה פעמים. ועכשיו אין שום אדם שיהיה חוזר דבר כזה יותר מפעם אחת או שתי פעמים. ויש ראיות גדולות ברורות בכמה מקומות בתלמוד, שהיו כולם רגילים בחזרה, ולכל אחד היה לו סכום מנין כך וכך פרקים ליום, וכשהיו טרודים ביום – אז היו פורעים בלילה (ערובין סה א). וכל שלושים יום היו חוזרים תלמודם. ובזה העניין היו לומדים גם כן בצרפת, עד שהגיעו למעלות רבות ולידיעה גדולה. ולא הוצרכו לספרי פוסקים, כי היו יודעים המצוות מתוך התלמוד והתוספות. אבל מיום שנתגרשו מצרפת נתמעט הלמוד מאוד מאוד.

[בגנות הפילפול וחובת החזרה][עריכה]

ועוד בדור הזה נשתכחה התורה, מחמת כי הלומדים הללו סבורים לעשות כמו הראשונים להחזיק בפלפולים, אך אינם דומים לחכמי צרפת כלל וכלל. שלבם היה פתוח כאולם, ותורתם הייתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה; לכן השיגו וידעו בפלפולם. אבל עכשיו אינם יודעים כן, אלא מבלבלים זה את זה, ומבטלים רוב היום ועוסקים באותו לימוד כחצי יום, והלמוד שלהם עראי דעראי והביטול קבע. אבל בימי חכמי התלמוד הלכו ללמוד עשר שנים ויותר, והיה לימודם גדול בקביעות, שאם היה אחד מתעטש לא היו אומרים "אסותא" מפני בטול בית המדרש (ברכות נג א). מזה העניין יש לדעת רוב קביעותם.

ואמרינן (כתובות סג א):

רב יוסף בריה דרבא, שדריה אבוה לבי רב קמי דרב יוסף. פסק לה שת שנין. כי הוה תלת שנין, מטא מעלי יומא דכיפורא, אמר: "אזיל ואחזי לאנשי ביתי." שמע אבוה, שקל נרגא נפק לאפיה. אמר ליה: "יונתך נזכרת?!" ואמרי לה: "זוגתך נזכרת?!" אטרוד, לא מר אפסיק ולא מר אפסיק.

ראה והבן זה העניין, כמה היו דבקים בתורה, על כן זכו לרוח הקודש! וכן בארץ צרפת היו עוסקים בעסק גדול וזמן רב, והיו יושבים במקום אחד ללמוד כל התלמוד, והיו חוזרים תמיד, ולא פסקה תורה מפיהם. והיו עושים כמו מעשי הראשונים, כדאמרינן (עבודה זרה יט א): לעולם לגרוס איניש ואף על גב דמשכח, ואף על גב דלא ידע מאי קאמר. ואמרי (שבת סג א): מעיקרא לגמר איניש, והדר לסבר.

וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמד תוספות, וכל חידושים וחידושי דחידושים, קודם שידע צורת התלמוד. אם כן איך יצליחו, כיון שעושה להפך ממה שאמרו חכמי התלמוד? כי כל מה שנאמר בתלמוד הכל אמת, ואין להשיב עליו או לשנותו, ולא להוסיף ולא לגרוע. ועל כן מרוב טורח הלימוד, העיון והפלפול, רבים פורשים מן הלימוד מרוב טורח השמועות והדקדוק שאומר על פה. כי אומרים: "מה נוכל להבין סברות מבחוץ? הלוואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים!" ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד, והיו מתאווים ללמוד, כי היה להם לב להבין בקל; והיה אדם בא ללמוד לעולם "נים ולא נים, תיר ולא תיר" (עיין נידה סג א). והיו מוסיפים בכך יראת שמים שלמה, וגם היו מתרבים התלמידים, והיו עוסקים תמיד בתורה. אבל עתה מרוב טורח השמועות – נעשית עליהם ההלכה כמשא כבד ולא יוכלו עוד להביט בה, ומתוך כך עוסקים בשיגעון ובליצנות, ומבלבלים ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות, ואין להם יראת שמים.

ואמרו בפרק "השוכר את הפועלים" (בבא מציעא פה א): רבי זירא יתיב בתענית מאה יום, דלשכח מניה תלמודא דבבל, כי היכי דלא נטרדי. ואמרו (ויקרא רבה כה א): נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד – יקרא שני דפים; או לשנות פרק פעם אחת – ישנה פעמים; או ללמד פרק אחד – ילמד שני פרקים. אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות. ובפרק "האיש מקדש" (קידושין נב ב) אמרינן: כשמת רבי מאיר, אמר רבי יהודה: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הם. וכל זה שלא היה רוצה להתבטל מגירסתו, כי רבי מאיר היה חריף ולא עמדו חבריו על סוף דעתו (ערובין נג א). ועוד התם אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. ואמר אביי: ואנן כי סכתא בגודא לגמרא. ואמר רבא: ואנן כאצבע בקירא לסברא. ואמר רב אשי: ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ועכשיו אנן עניי הדעת, אין אנו יכולים לומר "כאצבע", כי אם "כאבן שיש" לגמרא ולסברא.

והא דאמר בפרק "במה מדליקין" (שבת לא א), אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין שואלין אותו: נשאת ונתת באמונה? פלפלת בחכמה? – משמע שצריך אדם לפלפל? – זה לימוד הגמרא, שמקשינן משניות על הברייתות ומתרצינן להו. אי נמי: על ידי עסק והגיון בתורה תמיד – נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמו. אבל לישב כל היום לפטפט, פשיטא שלא לעשות כן.

וכן עתה רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן, ויודעים שאינם לומדים כדרך הישר, כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמוד לא תורה, ולא נביאים, ולא כתובים, ולא אגדות, ולא משנה, לא מדרשים, ולא שום חכמה מחמת רוב תחבולות שלהם.

ודרשו רבותינו (אבות דרבי נתן כד ו) על פסוק זה: "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד ל-לא) – מי שאינו מחזיר תלמודו מתחילה מחליף ראשי פרקים, סוף מחליף דברי חכמים, סוף שאומר על טמא "טהור", והרי הוא מחריב את העולם. אלמא, מי שאינו חוזר תלמודו לא יוכל להורות כדין, אלא טועה ברוב ההוראות. ואמרינן (מדרש משלי י א), אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין! שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון כל העולם כולו על עמק יהושפט, וכיון שתלמיד חכם בא לפניו, אומר לו: "כלום עסקת בתורה?" אומר לו: "הן!" אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והודיע לפני, אמור לי מה קרית ומה שנית ומה שמעת בישיבה. מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם יתפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין.

שער יראת שמים[עריכה]

כתוב בתורה: "ועתה ישראל מה יי אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את יי אלהיך" (דברים י יב). וכתיב (ישעיהו לג ו): "יראת יי היא אוצרו". ואמרו (שבת לא ב): אין להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, דכתיב (איוב כח כח): "ויאמר לאדם הן יראת יי היא חכמה", יחידה היא היראה בעולם (רש"י שם); "הן" משמע אחת, שכן בלשון יווני קורין ל"אחת" – "הן". ואמר רבא (שבת לא א): בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?" ואפילו הכי: אי יראת השם היא אוצרו – אִין [כן], אי לא – לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: "העלה לי כור חטין לעליה." הלך והעלה לו. אמר ליה: "ערבת לי בהן קב חומטין?" אמר ליה: "לאו." אמר ליה: "מוטב אם לא העלית."

ואמר רבה בר רב הונא (שבת לא א-לא ב): כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו. בהי עייל?‏ [באיזה יכנס?] מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. [חבל על מי שאין לו חצר, ושער לחצרו הוא עושה.] פירוש "דרתא" – "חצר", "תרעא" – "שער". ובא רבי ינאי לומר: מי שאין לו חצר, מה יועיל לו שיעשה שער בחינם? כך התורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים. ואמר להו רבא לרבנן [אמר להם רבא לחכמים] (יומא עב ב): במטותא מינייכו, לא תירתו תרתי גיהנום! [בבקשה מכם, אל תירשו גהינום פעמיים!] – להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנום במותכם; ובחייכם לא נהניתם מזה העולם מחמת טורח הלימוד, ובמותכם תאבדו מעלמא דאתי [מהעולם הבא].

ומאחר שאנו רואים שהכל תולה ביראת שמים, וכל התורה אינה מועלת לאדם אלא ביראת שמים, והיא יתד שהכל תלוי בה, והיא לבדה עומדת לאדם לעולמי עולמים. וכן דוד, זכרונו לברכה, העיד (תהלים יט י): "יראת יי טהורה, עומדת לעד". וכן שלמה המלך, עליו השלום, העיד ואמר (קהלת ג יד): "והאלהים עשה שייראו מלפניו". וכתיב (משלי טו טז): "טוב מעט ביראת יי, מאוצר רב ומהומה בו".

יראת שמים[עריכה]

"שער יראת שמים" בדפוס הראשון של הספר בעברית שיצא לאור בפראג, שמ"א (1581). לחץ על הצילום לקריאה.

[שלושה מיני יראה][עריכה]

לכן יש לידע שיש שלושה מיני יראה:

  • האחת היא יראה גרועה מאוד, כגון אדם שאינו ירא מלפני האלהים, אך כשיעשה איזה מעשה טוב הוא עושה מפני בני אדם: שאם לא יעשה המעשה הטוב, הן בלימוד, הן בצדקה, הן בתפילה, הן בכל דבר – אז לא יאמינו בו ויבזוהו, אם כן מה שיעשה אינו אלא למצוא חן בעיניהם. ואם איש זה מכוין כך כל ימיו, אז אחריתו עדי אובד, כיון שאין מחשבתו להקדוש ברוך הוא.
  • השני הוא ירא מלפני האלהים, אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנום או שלא יבוא לגן עדן, ומתוך כך יתחזק במעשה הטוב. וזה האיש, אפילו מקיים כל התורה בכוונה זו – טוב הוא שירא מלפני הקדוש ברוך הוא שיביאוהו למשפט, אך לא הגיע לעיקר הטובה, כי כל כוונתו בעבודתו אינה אלא לטובת עצמו, ולא לכבוד הקדוש ברוך הוא.
  • אבל השלישי, המרגלית הטובה, זהו שירא מפני הקדוש ברוך הוא לא מפני שום דבר בעולם, רק שהוא נרעד מלפניו, וכל איבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו.

ועבור שזה הדבר עמוק מאוד מאוד לבני אדם להבין, כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם אם לא יקוו שיהיה להם רווח או יורחק הנזק מעליהם, ואם אין אחד מאלו אז המעשה אצלם הבל וריק. ועבור שזאת המדרגה השלישית היא קשה להשיג, לכן התירו לעשות המצוות ליראת העונש ולתקות הגמול.

על כן תמצא ברכות וקללות להפחיד לב הקורא כדי שיתעורר לבו, כמו שעושים לנער עבור שהוא קטן בחכמה, לעורר לבו ליתן לו אגוזים ופירות. ונמצא שהנער אינו לומד לכבוד התורה, כי אינו יודע ערכה ואינו יודע בלימודו טובה, אלא חושב הלימוד עמל ויגיעה, והוא עמל ולומד כדי להשיג הפירות, כמו העושה מלאכה שאינה חשובה בעיניו אלא בשביל הרווח שבה. אבל אם היו מבטיחים לנער קטן לאמר לו: תלמוד ואתן לך אשה יפה, או בית, או תהיה מלך – אז לא ילמוד עבור זה, ויותר יתעורר ללב הנער עבור פרי אחד ממה שיתעורר עבור כל אלה, כי אין לבו מכיר טובות האשה או המלך.

וכן ענין התורה הוא, להעיר לב האדם בדברים שהוא מכירם ויודע שהם טובים, להמשיך לבו לעשות הטוב. וכל זאת צריך לעשות לאדם עבור שחכמתו קטנה וחלשה, ואין בו הבחנה להבחין סוד הענין, וזה נקרא "שלא לשמה". לכן אל תהא דומה לנער, אך תבקש האמת לכבוד האמת. וזה הענין צריך בינה והבחנה גדולה.

[עניין הנשמה][עריכה]

לכן יש להודיעך ענין הנשמה, כוחה וגבורתה, ואז תשים שכלך אל היסוד העליון. ודומה זה הענין לבן מלך, נער בן שנה או שנתים שנגנב, והוליכוהו למרחוק אלף פרסאות או יותר, ונתגדל בבית כפרי, ונתלמד מעשה כפריות, ולא חשב ולא זכר אחר מלכותו כי לא הכיר ולא ידע. ואחר שעמד על דעתו, בא אליו אחד ובשרו ואמר לו: "אתה בן מלך!" אבל לא הגיד לו איזה בן מלך. אז גבה לבו קצת, אך לא חשש כל כך, כיון שלא ידע מי הוא אביו. ואחר כך בא אליו מבשר אחר והגיד לו איזה מלך הוא אביו, והגיד לו מדינתו וארצו. אז גבה לבו יותר ויתאווה לילך שם. מכל מקום הושפל לבו בזכרו: "אפילו אם אלך שם לא יחושו בי, כי לא מכירים אותי!" אחר כך שמע המלך היכן בנו, ושלח אחריו מבני ביתו שהכירו סימנים בגופו, ושלח עמהם שרים ובגדי מלכות להביא בנו אצלו. וכשבאו אלו אליו וראוהו והכירוהו, והראו לו הבגדים של מלכות – אז גבה לבו מאוד. ואחר שהלבישוהו והרכיבוהו על הסוס אשר רכב בו המלך – אז ידע תוקפו וגבורתו, והיה לו לב מלך וגבה מאוד מאוד.

כך ענין הנשמה: היא בת מלך, נפוחה באדם מכסא הכבוד, והובאה בגוף המלוכלך אשר חשקו רב מאוד לעולם הזה ויש לו כמה מיני תאוות, עד שנקבעה הנשמה שהיא בת המלך ביניהן ונמשכת אחר תאוות הגוף ושוכחת אביה העליון. ובעת שמראים לה שמים, וכוכבים, וחמה, ולבנה, היאך מתנהגים הם במנהג שווה, ואומרים לה שהיא נבראת ממי שברא אותם – אז היא מתעלה יותר ויותר. ובעת שמלמדים אותה סוד ייחוד הקדוש ברוך הוא וסוד חכמת הנשמה – אז היא לובשת בגדי מלכות ונכנסת בסוד היראה.

וגם אפילו אדם שאינו יודע כל זה, כשחושב למעלה מעומק הלב, ומבחין גבורות האל ברוך הוא – אז ילבש מורא בלבו, דכתיב (ישעיהו מ כו): "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכלם בשם יקרא, מרוב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר".

[יראת שמים בישראל][עריכה]

וגם לא נתן הקדוש ברוך הוא רשות לשום אומה בעולם לספר תהילתו אלא לישראל, שנאמר (ישעיהו מג כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". וכתיב (דברים ז ו): "כי עם קדוש אתה ליי אלהיך". וכתיב (דברים כו יח): "ויי האמירך היום, להיות לו לעם סגלה". וכתיב (דברים כו יט): "ולתתך עליון על כל הגוים". וגם לא לשום בריה נתן הקדוש ברוך הוא לדעת את השם יתברך אלא לישראל, דכתיב (דברים ד לה): "אתה הראת לדעת כי יי הוא האלהים, אין עוד מלבדו". וכתיב (דברים ד ח): "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת". וכתיב (דברים ו יג): "את יי אלהיך תירא ואותו תעבד".

ומאלו הפסוקים אנו למדים שחייבים ישראל ליראה את השם יתברך, ולהתעסק בהגיון תורתו ולקיים מצוותיו, שמתוך יראת יי יתעלה יעסקו בתורה ויקיימו מצוותיו, ומתוך הגיון התורה יבינו פירוש טעמיה וחידושיה, ויתחכמו לדעת את השם יתברך, וכוחו וגבורתו וגדולתו, ומעשיו הגדולים והנוראים והנפלאים, כדכתיב (תהלים סו ג): "אמרו לאלהים מה נורא מעשיך". וכתיב (תהלים לד יב): "לכו בנים שמעו לי, יראת יי אלמדכם".

אין דבר בעולם שקול כנגד היראה, לא כסף ולא זהב ומרגליות וכל מטמונים – כולם הם כאין נגד יראת הקדוש ברוך הוא, כי "יראת יי היא אוצרו" (ישעיהו לג ו). לכן ימהר לאצור בגנזי לבבו דבר שהוא אוצרו של הקדוש ברוך הוא. וילמוד אדם בעולם הזה כי כל אדם משתדל לאצור הטוב מה שיכול, ומי שיכול לאצור כמו המלכים וודאי עושה כן. אם כן, מי הוא לא יאצור מה שאצר מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא?

[חכמת הנפש והרוח והנשמה][עריכה]

ועתה אודיעך חכמת הנפש ורוח ונשמה, כדי ליראה את הקדוש ברוך הוא.

הנפש היא הכבד, כי הדם הוא הנפש. והוא מתאווה לאכול ולשתות, וחושק ממשלה ותאוותה. לפי שהכבד מלא דם ומתאוה לעידונים ולשעשועים, וזהו (משלי כז ז): "נפש שבעה תבוס נופת".

הרוח הוא הלב, ומבקש שררה גדולה ומלכות בלב בני אדם לרדוף אחר הכבוד. על כן גאות הלב נקראת "גסות הרוח". והוא המגביה דעת בני אדם להשתרר ולהתגדל.

הנשמה היא החכמה, והיא יושבת במוח כמלך בגדוד, ודומה לכבוד בוראה, ומואסת בתענוגי בני אדם והבלי שעשועיהם. ומחכמת ומשכלת דעת, וכל מחשבותיה לעבוד להקדוש ברוך הוא ביראה, ומחשבת מה יהיה בסוף בעת שימות הגוף ויכלה, ואיך תשוב בטהרה למי שבראה והכניסה בגוף?

[המלחמה הפנימית][עריכה]

האדם יש לו שני אדונים, ובמותו נעשה חפשי מהם, שנאמר (איוב ג יט): "קטן וגדול שם הוא, ועבד חפשי מאדוניו". שני האדונים הם רוח ונפש, שהם חושבים בתענוגים, ולהרבות ממון, ולאכול ולשתות, ולשמוח ולעשות כל מחשבות הלב ומראה עיניו, ולדבר דברים הבלים ולהנאות הגוף. והנשמה הופכת מחשבותיהם ואומרת: "מה שווה לאדם ומה יתרון לו בכל עמלו שיעמול, וברגע אחד איננו והגוף כלה, ואז איה חכמתו ויפיו? אם כן, אין טוב אלא לעבוד את הקדוש ברוך הוא ולדבקה בו." זה אומר בכה וזה אומר בכה. אם הנפש והרוח מתגברים, אז תחלש הנשמה ואין לה כוח לעמוד בפניהם. על כן המתעסק באכילה ובשתייה לא יחכם לעולם. וכשהנשמה מתגברת על הרוח והנפש, אז תפקחנה עיני הנשמה להבין חכמת העליונים. לכן צריכה הנשמה להחליש הרוח אשר ממנו יוצאים הכעס והגאוה, והנפש אשר היא בעלת התאווה. וכשמתגברת הנשמה בחכמה, אז תביא לידי ענוה.

גם לבהמה יש נפש ורוח, כי הבהמה מתאווה וכועסת כמו אדם. אבל האדם יש לו נשמה יתירה המדברת והמכרת בין אמת לשקר. וכשימות הגוף, אז תמות נפש התאווה ונפש הרוח, ונשארת צורת הנשמה העליונה החכמה שאינה מתה במיתת הגוף, שנאמר (קהלת יב ז): "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" – היא רוח החכמה. וכשאדם חוטא, מתה נשמת נפשו ונשמת רוחו, דכתיב (יחזקאל יח ד): "הנפש החוטאת היא תמות". ואמר משה רבינו, עליו השלום, איש האלהים (ויקרא כג ל): "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה" – שמע מיניה קורא "נפש" אותה שהיא מתה. ולאחר מות הרשע, הנשמה החכמה יקלענה בכף הקלע מפני ששמעה לרוח ונפש. ונפש צדיק אשר הנשמה העליונה התחזקה על רוח ונפש – היא צרורה תחת כסא הכבוד. והכסיל ששמע לרוח ונפש – נשמתו הכרת תכרת. והחכם ששמע לנשמה העליונה, שנופחה לו מכסא הכבוד – נשמתו תזכה לרב טוב הצפון.

[חכמת האדם וגדולתו][עריכה]

ועתה הטה אזנך, ותבין ותדע שהנשמה היא שכונה בלב, והוא מושב היראה כי משם תוצאות המחשבה. והמחשבה מתרוממת ומתגדלת בחדרי הלב, כאשר יתרוממו גלי הים. הנשמה דורשת וחוקרת ומתבוננת בכל המעשים, והלב משוטט בחכמתו למרחוק וצופה בראייתו ענינים רבים, ברגע קטן מחשב הנה והנה ורץ ושב מענין לענין.

האדם החכים והשכיל אותו צור עולמים, ולימד אותו חכמה ודעת. ובזאת החכמה זוכר האדם כל העברות, ורואה כל הנולדות. ובזאת החכמה עושה גלגלים וריחיים לטחון בלי עמל. ובזאת החכמה עושה צבאות ומעמיד חיילים ומזרזם, ומצליח במלכותו, ומנהיג בממשלתו ותופש עמה. ובזאת החכמה פורש רשתות לעמקי מצולות ימים ונהרות, לצוד ציד דגים מעמקי תהומות. ובזאת החכמה יצוד חיות מדבריות, ובה ילכוד עופות המעופפים בגבהי שמים. ובה יודע ומבין תחלואי הגוף ורפואתו לבקש הרפואות, ומבחין תועלת הסמים ונזקם, ומכיר שרשים ועשבים ומיני הפירות, קרים וחמים, לחים ויבשים. ובה יודע להשקות את הגוף במרקחי הרפואות להעמידו על חזקתו.

והנה עיניכם רואות גדולת האדם וכבודו, אשר גדלו ונשאו הקדוש ברוך הוא על כל היצורים, והשליטו על כל בריות התחתונים, ואין כוח בפה לספר רוב פעולות אשר יפעל האדם בעולם התחתון. ואף בעולם העליון שולח האדם תאוותו, ויעוף ויטוס על כנפי החכמה. אף על פי שגופו הולך בארץ כמו בהמות ושרצים, נשמתו הולכת בעולם העליון מרוב חכמה, והיא תתבונן ויודעת חכמת מדע שבעליונים, וחכמת מדע שברקיעים, והילוך הכוכבים ושיעור קומתם. אף על פי שגוף אדם קטן מאוד, נשמתו גדולה ורחבה יותר מן השמים והארץ, כי יודעת רומם וגבהם, ודרכי חמה ומזלות וכל חילוקיהם – הכל נכנס בנשמה. וכיון שהכל כלול בה, אם כן היא גדולה מכולם. שאם לא כן לא היתה יכולה להחזיק את הכל, כי אי אפשר להכניס מי הים בנאד קטן.

ועתה בראותנו שהאדם שולט בחכמתו בשני עולמים, בעולם התחתון ובעולם העליון, אם כן ראוי לכל אדם לחשוב ולהתבונן: למה הודיעו הקדוש ברוך הוא כל זאת? אין זה כי אם להשכיל לעבדו בלבב שלם, כי כשמבין ומכיר הנפלאות הגדולים והנוראים, אז ראוי להכניע עצמו ולשעבד הגוף לנשמה. כי כל החכמות הגדולות האלו הן מן הנשמה ולא מן הגוף, כי הנשמה מנהגת את הגוף, כמו אדם רוכב על סוס ומנהיג אותו ומהפכו לכל צד שירצה; אם כן הסוס טפל לאדם, ואין האדם טפל לסוס. לכן אוי והוי ואבוי לאותם המשעבדים הנשמה לגוף, ומכניעים העיקר תחת יד הטפל.

וזה יוכל לדעת: אחר אשר העולם העליון משמש לעולם התחתון, כגון השמש והירח והכוכבים, בוודאי ובברור אין זה להנאת הגוף שיהנה בהנאת עולם זה; כי אין בו ממש, והוא עפר רימה ותולעה, ומזומן לפגעים, ומוכן למות. והשמש והירח והכוכבים הם זכים וצלולים, ואיך ייתכן שאותו הענין הגדול ישמש לגוף הכלה המדולדל? אך הנשמה שהיא צלולה וזכה, ומנושאה עד שחקים ומעלה מהם, וגדולה יותר מן שמים וארץ, כי בה נכנסת ידיעת שמים וארץ והיא מקפת אותם – באמת זוהי סברה וראיה גדולה ששמים וארץ נבראו לצרכה של נשמה ולשמש לה. והיא תתבונן ותבחין: "מי אני, אשר שמים וארץ נבראו לצרכי? אין זה כי אם להשתעבד להקדוש ברוך הוא, להבין נפלאותיו ולהללו ולשבחו!" ולולי התורה כדי לצרף וללבן נשמת האדם, מה צורך יש לו בעולם? וכי זו סברא, שהעולם נברא להנאת הגוף האפל והשפל?

ועתה בראותנו שהאדם נבחר מכל היצורים מרוב חכמתו ורוב פעולותיו, כי כל היצורים משועבדים לאדם, ויש בו כוח ללמוד חכמה ולהבין הסודות העמוקים, רזי עולם התחתון והעליון – זהו סימן מובהק לאדם שתהא נפשו צרורה בצרור החיים, אם הוא מקיים את התורה. משל למה הדבר דומה? למלך שהכניס עבדיו בחדרי חדרים, והראה להם אוצרותיו ומרגליות וכל גנזיו, והמשילם והשליטם על כל זה, וגילה להם סודיו, והזהירם שיהיו עמו באמונה, ואז יתן להם טובה גדולה וינשא אותם כפלי כפלים יותר ממה שהיו עד עכשיו. וזה יהיה להם לאות: שגילה להם סודותיו ואוצרותיו, והמשילם על ארצו באמת, בזה יבחינו שהמלך אומר אמת. כך הקדוש ברוך הוא הראה לאדם גדלו ותפארתו, וגילה לו סודיו מעליונים ותחתונים, והמשילו על כל – בודאי בזה יבחין רוב גדולתו לעתיד, אם ייזהר בעבודת הקדוש ברוך הוא.

גם יש ראיה גדולה שהנשמה באה מלמעלה: כי אנו רואים שכל אדם אין לו די במה שיש לו, אלא לעולם מבקש מעלה יתירה ממעלתו. אם יש לו אלף חומד אלפים, אם הוא שר במדינה זו מבקש להיות מושל במדינה אחרת; ואין לך מלך או שר שאין מבקש מעלה יתירה ממעלתו. וזאת באה מחמת שאין הנשמה מתדבקת לאלו הטובות, אבל היא מתאווה לעולם למעלות יותר גדולות, כי היא עליונה על כל הברואים. ועל כן האדם הולך בקומה זקופה עבור הנשמה, ושאר הבריות הולכים על גחונם וכפופים.

[העולם הקטן][עריכה]

ועבור שהנשמה באה מלמעלה מכסא הכבוד, על כן הגוף שהיא שרויה בו יש בו דמיון של כל העולם, ועל כן נקרא האדם "עולם קטן". הנשמה היא דומה לבוראה, והגוף דומה לעולם התחתון והעליון.

[נשמת האדם דומה לבוראה][עריכה]

ועתה שמע חכמה מופלאה. כמו שהאלהים עליון, ומושל על האדם ועל כל העולם למעלה ולמטה – כן האדם, כל עת שיעשה רצון בוראו. כי למשה, עליו השלום, אמר הקדוש ברוך הוא במעשה העגל (דברים ט יד): "הרף ממני ואשמידם", ובמעשה קרח בלעה הארץ אותם ואת כל אשר להם על פיו (במדבר טז). ואליהו, זכור לטוב, נשבע שלא יהיה טל ומטר כי אם לפי דברו (מלכים א יז א), והוריד האש (מלכים א יח ושם ב א), והרג נביאי הבעל (מלכים א יח ט), והחיה המת (מלכים א יז), וגזר על אלישע להיות פי שנים ברוחו (מלכים ב ב). וכן כל הקדושים שהיו בארץ, היו מושלים למעלה ולמטה ברצון הקדוש ברוך הוא כשעושים רצונו. לכן תיזהר שתקיים תורותיו חקותיו ומצוותיו, כדי שתזכה לרב טוב הצפון.

וכמו שהאלהים יודע ומבין אחור וקדם – כן האדם שנתן לו האלהים חכמה. וכמו שמספיק האלהים ונותן לחם לכל בשר – כן האדם מכלכל בני ביתו, ומשרתו, ובהמתו. וכמו שהאלהים משלם גמול טוב ורע – כן האדם. וכמו שהאלהים עושה בנין העולם, ומוסדות הארץ, ונטיית הרקיע, ומקוה ימים – כן גם האדם עשוי לבנות, ולייסד, ולקרות, ולהקוות, ולהזריע, ולהצמיח, ולנטוע, ולעשות כל דבר; אך ביגיעה ותלאה, והכל ברצון הבורא.

וכמו שאין כל בריה יכולה לראות את האלהים – כך אין יכולת לשום בריה לראות את הנשמה. וכמו שהאלהים יודע עתידות – כן גם האדם, בעת אשר ינוח רוחו וגופו מלעסוק בעמל צרכיו, וינוח וישקוט רוח החיים מלהתעסק בצרכי הגוף, אז יראה בחלומותיו עתידות, ויראה רוחות המתים, ומקומות שלא ראה, ובני אדם שלא ראה, ודברים ותמונות גדולות, מה שהוא אינו יכול לראות כשהוא ער. וכמו שאין בריה בעולם שיודעת סתרי האלהים – כן אין בריה בבני אדם שיודעת סתרי מחשבות לב האדם, כי אם האלהים לבדו, ככתוב (תהלים צד יא): "יי יודע מחשבות אדם". וברוב דברים ידמה האדם מעט מזער לאלהים, לפי מעט הכוח וקצר החיים שנתן לו האלהים.

והוסיף הקדוש ברוך הוא לאדם יצר הרע לטובתו ולרעתו: כדי לבחנו ולנסותו בין טוב ובין רע, וכדי להתנאות, לבנות ולנטוע, ולהרוס ולעקור נטוע, ולהרוג ולייסר, לצבור הון, להילחם, למשול, ולשלול, ולקצוף עד מאוד. ואם לא היה היצר הרע, בשביל אימת המוות לא היה עוסק בפריה ורביה, ולא היה בונה בנין, ולא היה מתאווה לקנות מקנה וקנין, ולא היה נוטע, ולא היה זורע, כי היה אומר בלבו: "מאחר שנגזרה גזירת המות, מה לי לעמול לאחר?" והיה כל העולם נאבד ונהרס. והקדוש ברוך הוא לא ברא העולם מימי בראשית כי אם להיבנות ולהתנהג ברחמיו הרבים על ידי בני אדם. ואם יתגבר ביצרו הטוב לכבוש את יצר הרע שלא יחטא לפני יוצרו, כי ישתמש ביצרו הרע לעשות הכל ביראת השם ברוך הוא, בלא עוון ופשע – זו היא טובתו, אשריו ואשרי יולדתו.

[גוף האדם דומה לעולם][עריכה]

וכמו שהאדם דומה מעט מזער לאלהים, כן בנין גופו דומה לכל העולם: עשה לו גלגולת הראש – כמו רקיע השמים שעל הרקיע הזה. עשה לו תקרה העליונה של פה, ונטועות בה שינים והמלתעות – כדמות הרקיע הזה שעלינו. וכמו שמבדיל הרקיע הזה שעלינו בין מים העליונים למים התחתונים – כן גם התקרה העליונה של פה מבדילה בין הליחה של הפה ובין הליחה שבראש ובין ליחה שבקרום העליון. וכמו שהאלהים שיכן שכינתו הקדושה בשמים העליונים שקירה על המים, כדכתיב (תהלים קד ג): "המקרה במים עליותיו" – כן שיכן את רוח נשמת חיים, והדעת והבינה, בקרום המוח של הראש, הנקרם על המוח ועל הליחה. וראה והבן האמת, כי אם ייקרע קרום המוח או יינקב – מיד ימות האדם, על אשר בו שוכן רוח חיים.

וכמו ששיכן האל יתברך שכינתו הקדושה במערב – כן שיכן את המוח אחורי הראש על האזנים, ושיכן את רוח חיים על המוח. וכמו שמתקיים כל העולם ומתנהג בכוח אל אחד – כך מתנהג כל הגוף בכח רוח חיים אחד שנתן לו האל יתברך, ומתקיים בו להיות בריא ומקוים עד בוא קצו. ואם יתערב בגופו מאומה רוח רעה אחרת – לא יתקיים להיות כבתחילה.

וכמו שנתן ברקיע השמים שני מאורות וחמישה כוכבים – כן ברא בראש האדם שבעה שמשים: שתי עינים, ושתי אזנים, ושני נחירים, והפה. העין הימנית דומה לחמה, והשמאלית דומה לנוגה. האף הימנית דומה לכוכב, והשמאלית דומה למאדים. הפה, והלשון, והשפתים – דומים לצדק, וללבנה, ולשבתאי.

וכמו שנעשה אויר בין רקיע ובין הארץ – כן נעשה בגוף האדם והחזה והגויה. וכמו שהשיב הרוח באויר בחללו של עולם – כן תצא נשמת רוח חיים מן הריאה שבחזה ובגויה, הוא חללו של גוף. וכמו שרקע הארץ על המים – כן קרם ומתח קרום הבשר שעל הכבד, ועל הבטן, והמעיים, ועל הטחול – הוא הבשר שבין הריאה ובין הכבד והטחול והמעיים והבטן.

וכמו שעשה האל יתברך עופות ודגים, וחיות ובהמות, תמימים ורחמנים מלעשוק זה לזה, ויש שהם אכזריים וטורפים ובולעים זה לזה – כן עשה גם בני אדם: הטובים נדמו לעופות ולבהמות הטובים, שנאמר (שיר השירים ה ב): "יונתי תמתי"; ונאמר (יחזקאל לד לא): "ואתן צאני, צאן מרעיתי". ובני אדם הרעים נדמו לחיות רעות: לאריה, דכתיב (תהלים יז יב): "דמיונו כאריה יכסוף לטרוף". ויש דומים לדובים וזאבים, שנאמר (צפניה ג ג): "שופטיה זאבי ערב".

בעולם יש אילנות ועשבים ופירות טובים ורעים. יש שיש להם ריח טוב ופירות טובים לתחייה ולרפואה, ויש עשבים ושרשים ופירות להמית, כעשבי סמי המות, וכקוץ ודרדר. הטובים נדמו לטובים, כדכתיב (שיר השירים ב ב-ג): "כשושנה בין החוחים... כתפוח בעצי היער". והרעים נדמו לרעים, כדכתיב (שמואל ב כג ו): "ובליעל – כקוץ מֻנָד כֻּלָּהַם".

וכמו שעשה מתחת לארץ תהומות וטיט ורפש – כן עשה באדם הקרב העליון והמעיים, שמקבלים המאכל והמשתה. וכמו ששורצים מן הרפש ומן הטיט שרצים ורמשים למיניהם – כן נשרצים במעי האדם מרפש השמרים של מאכל ומשתה שרצים ורמשים תולעים, ארוכים וקצרים, גדולים וקטנים.

וכמו שעשה מקוה מים בעולם – כן עשה מקוה מי רגלים, הוא הנבל, היא השלחופית. וכמו שעשה אדני הארץ למטה ממנה – כן עשה יסוד כל בנין הגוף את עצמות העצה מזה ומזה ושתי ירכיים. וכמו שעשה אבנים מפולמות המשוקעות בתהום, אשר מביניהן המים יוצאים – כן עשה שתי הכליות לצאת ולעבור מביניהן מתוך גידיהן מי הרגלים, הוא השתן, אל השלחופית. וגם ליחלוח הזרע עובר ויוצא מביניהן את ביצי הערוה. וכמו שהתהום קורא אל התהום, כדכתיב (תהלים מב ח): "תהום אל תהום קורא" – כן קורא קרב העליון, הוא האיצטומכא, אל המעיים להקבילם שאר המאכל והמשתה; והמעיים קוראים אל גידי הכליות, שהם כצינורים להקבילם המים. מי רגלים הם המתמצים ונפרדים מן מאכל המעיים ללכת אל השלחופית. וצינורי הכליות קוראים אל גיד השלחופית להקבילם המים ההם, להוליכם להקוותם בתוך השלחופית, שהוא דומה לתחתון, שהוא תחתון לכל התהומות. ועוד אותו מעי קורא אל מעי אצטומכא, לקבל את הצואה והגלל.

וכמו שעשה האלהים נהרות להשקות העולם – כן עשה בגוף האדם ורידים, הם גידי הדם המושכים את הדם להשקות את כל הגוף. וכמו שיש בעולם מים צלולים ועכורים, מתוקים ומלוחים ומרים – כך באדם: מעיניו יוצאים מים מלוחים, מנחיריו יוצאים מים קרים, ומגרונו מים חמים, ומפיו מים מתוקים, ומאזניו מים מרים, ומי השתן הם מרים וסרוחים.

בעולם יש רוחות קרים וחמים, כן באדם: כשפותח פיו ונופח – אז הרוח חם, וכשסוגר פיו ונופח – אז הרוח קר. רעמים בעולם – קול באדם, ברקים בעולם – באדם פניו מאירים כברק. מזלות בעולם, והחוזים בכוכבים יודעים מהם עתידות – כך יש אותות באדם: כשיש חיכוך לאדם בלא שחין ובלא כינה ובלא פרעוש, בזה יודעים הבקיאים בחכמה הזאת עתידות; וכן בשרטוטי יד האדם ובתואר פניו יודעים עתידות. והחכמה הזאת היתה ביד החכמים הקדמונים, אבל מן האחרונים נשתכחה. וכן יכולים החכמים לידע עתידות מן האילנות והעשבים, וזהו מה שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יודע שיחת דקלים (סוכה כח א), פירוש: היה בקי לראות בתנועת הדקלים, ומזה היה יודע עתידות.

וכאשר יוצאים מצד דרום, והוא צד ימין של העולם, החום וטללי ברכה וגשמי ברכה – כן יצא מצד ימינו של אדם החום מן המרירה התלויה בכבד, וכן יוצא ליחלוח הדם מן הכבד שבצד ימינו של אדם. וכמו שיוצאת הרעה לעולם מצד צפון העולם – כן יצא הקור מצד השמאל של אדם, מן הטחול ומן המרה השחורה השוכנת בטחול בתוכו. וכמו שיוצאה הרעה לעולם מצפון – כן יצא כל חולי רע וקשה מן המרירה השחורה השוכנת בטחול בצד שמאל. וכמו שבצד צפון של עולם מדור כל המזיקים, והזיקים, והזוָעות, והרוחות, והברקים, והרעמים מצויים – כך הוא מקור מרירה השחורה בטחול בצד שמאל, שממנה תולדות כל חולי רע וקשה, כמו השחפת, והקדחת הרביעית, וכל מיני שגעון, והפחד, והרעד של אברים. וכמו שעולים הנשיאים, שהם כעשן, מן הארץ, ומעלים המים מן התהומות אל אויר הרקיע להמטיר על הארץ – כן עולה עשן מקרב העליון ומעלה ליחלוח אל הפה ואל הראש; ומן אותו הליחלוח העולה מן הקרב – יזלו הדמעות, וריר הנחירים, ורוק הפה.

וכמו שברא בעולם ההרים – כן ברא בגוף האדם שכמי הכתפים, וקשרי הזרועות, והארכובות על ברכים, וקשרי הקרסולים, ושאר הקשרים של כל האֵברים. וכמו שברא בעולם אבנים וצורים חזקים וקשים – כן ברא באדם השיניים והמלתעות, שהם קשים מברזל ומכל עצם. וכמו שברא בעולם אילנות קשים ורכים – כן ברא באדם עצמות קשים ורכים. וכמו שברא בעולם ארץ עבה וקשה, וארץ לחה ורכה – כן ברא באדם הבשר כנגד הארץ הרכה, והעור כנגד הארץ הקשה. וכמו שהאילנות והעשבים יש שעושים פרי וזרע, ויש שאינם עושים פרי וזרע – כך יש בני אדם המולידים ויש שאינם מולידים. וכמו שמצמיח עשבים מן הארץ – כך מצמיח האדם שער הראש והזקן. וכמו ששורצים חיות ורמשים ביער ובארץ – כך שורצים בראשו של אדם ובשערו.

וכמו שברא האלהים בעולם התלי, ונטהו ברקיע ממזרח ועד מערב מקצה אל קצה, והכוכבים והמזלות וכל דבר שבעולם אדוקים בו – כך ברא בגוף האדם את המוח הלבן אשר בתוך חוליית השדרה, והוא נטוי מקצה מוח הראש ועד עצם העצה, ושנים עשר הנתחים והצלעים וכל אברי הגוף אדוקים בו מפה ומפה. וכמו שיש בשנה שס"ה ימים – כך יש באדם שס"ה גידים.

סוף דבר: מעשה בראשית ומעשה מרכבה – הכל רמוז באדם מעט מזער. והיודע סוד הדבר יבין נפלאות השם יתעלה. על כן נקרא האדם "עולם קטן". ועבור אשר גוף האדם הוא מצוייר דוגמת העולם העליון והעולם התחתון, לכן נתנה בו הנפש שהיא דומה מעט מזער לבוראה.

[מחשבת הנפש][עריכה]

ספר המידות (או"צ), העמוד האחרון של הספר בכתב-יד אסקוריאל (ה) משנת רס"ב (1501). רוב כתבי היד מסתיימים במשפט: "על כל נקרא האדם עולם קטן". לחץ על הצילום לקריאה.

ועל כן אמר דוד (תהלים קג): "ברכי נפשי את יי". ולמה אמר לנפש לברך?

  • אמר דוד (ויקרא רבה ד ח): נפש זו ממלאה כל הגוף ומבלה את הגוף, ואינה אוכלת, וסובלת את הגוף. והיא יחידה בגוף, והיא טהורה, ורואה ואינה נראית, ואינה ישֵנה.
  • כך הקדוש ברוך הוא ממלא את עולמו ומבלה את הכל, שנאמר (תהלים קב כז): "המה יאבדו, ואתה תעמוד". והקדוש ברוך הוא אין לפניו שינה, שנאמר (תהלים קכא ד): "הנה לא ינום ולא יישן". והוא יחיד וטהור. והוא רואה את הכל, ואין דבר אחר רואהו.

לכן תבוא הנפש שיש בה כל המידות הללו, וּתְשַׁבַּח לקדוש ברוך הוא שיש בו כל המידות הללו.

הנפש יושבת וחושבת מי בראה, ואז היא לובשת ענווה ויראת השם. לכן צריך האדם לראות את עצמו ולהבין עניינו: מאין שורשו וגזעו, ואיך נוצר מטינוף זרע, ואחר כך חתיכת בשר, וְנוּפַּח בו רוח עליונים, ומרוקם בעצמות וגידים, דם ומוח, ולבוש עור ובשר. ונוצר בקלסתר פנים וקומת אפים. ואיך נקובים נחיריו לפנים ולגרון להנשים ולהריח, ואוזניו לשמוע וחורי עיניו לראות. ובתוך העין יש בו כמה צבעים, וריסי עיניו, ופה וגרון, וחיך ולשון, ושפתיים לפתוח ולסגור, והמלתעות והלחיים, ואצילי ידים ורגלים, וחלל הגוף, ואצבעות וקשריהן וצפורניהן. ויבין איך כל אחד משונה מחבֵרו, ואיך היה אסור תשעה חודשים בבטן אמו, ויצא ערום עיוור חרש וחיגר.

כל אלה יחשוב ויאמר בלבו: מי פתח פיך, עיניך ואזניך? ומי עשה לך כל תיקוני גופך? ובימי בחורותך מי השחיר שערותיך, ואם היו רוחצים השער בכל נתר ובורית שהיה בעולם לא היה מועיל ללבן שער אחד, ובימי זקנותיך הוא מתלבן מאליו? כאלה וכאלה תחשוב תמיד, ותהיה עניו ושפל רוח וירא שמים.

סימני ספר המידות[עריכה]

מהדורה רגילה[עריכה]

"וסימני כללות של המידות הכתובים בסוף הספר
יחזור בכל יום פעמיים,
ויבדוק עצמו תמיד אם קיצר לקיים המידות,
עד שיהא רגיל ליקח מכל מידה הטוב שבה."
(ספר המידות, סוף שער הזכירה, נוסח הציטוט על פי כתבי־יד)

ואלו סימני ספר המדות:

"ביום טובה בטוב, וביום רעה ראה: גם את זה לעומת זה עשה האלהים" וגו' (קהלת ז,יד). זה הפסוק אמר שלמה המלך על מה שראה, אשר כל מה שנברא בעולם – הכל זה כנגד זה.

"סימני ספר המידות כפי שנשתמרו בכתב־יד וורשה (אוניברסיטה 258/11) משנת ק"ץ (1430). לחץ על הצילום להורדה ולקריאה. למידע נוסף על "סימני ספר המידות" ראו כאן.
"סימני ספר המידות" בתוך תעתיק מלא שורה בשורה של כתב־יד וורשה (עליו מבוססת מהדורת הלימוד).לחץ על הצילום להורדה ולקריאה.
מהדורת לימוד מתוקנת (בלתי־מנוקדת) של "סימני ספר המידות" (עליה מבוסס הדף הזה בוויקיטקסט). לחץ על הצילום להורדה ולקריאה.

כיצד? יש בעולם טובה, כנגד הטוב יש רעה. יש אור בעולם, כנגד זה יש חושך ואפילה. בעולם יש ימים ונהרות, כנגד זה יש יבשה. יש מדבר ויש יישוב. יש הרים וגבעות, יש גאיות ועמקים. ויש חמימות ויש קרירות. בענין זה נברא הכל, ובכל אחד ואחד יש בו טובה ורעה. וכל חכם לב נוטל מכל אחד ואחד מה שיש לו הנאה ממנו. כגון: האור טוב יותר מן החושך, אך בחושך יש טובה שבלילה יש מנוח לכל לישון, מה שאין כן ביום. ובחושך אדם נמלט מאויביו הבאים עליו. ובענין זה יש בכל דבר ודבר, והכל זה לעומת זה.

וכן האדם נברא בענין זה שכל מידותיו ושיטותיו – הכל זה לעומת זה, כגון: הגאוה והענוה, היגון והשמחה. ובכל מידה ומידה – יש בה צדדין המרחיקין אותו מן הדרך הטובה והישרה, ועל זה נאמר: "יעזוב רשע דרכו" וגו' (ישעיהו נה,ז). ויש בכל מידה צדדין אשר בהן מתקרב הנבון והמשכיל לעבודת יי.

ועבור אשר ראינו כי הצדדין רבים בכל מידה, לכן באנו לסדר המידות בדרך קצרה, לעשות סימנים. ויהיו הסימנים הללו סדורים בפיך, ותהיה מורגל בהם. ואם תהיה בענין שיביאך אל הגאוה – יזכירוך הסימנים הללו להשפיל רוחך. כי תחשוב: "כמה נתגאו בעולם בגאוה ובשררה, ונשכחו כלא היו והיכן הם?" לכן תידבק בענוה.

ואם תהיה בענין שיביאך אל הכעס – יזכירוך הסימנים האלה להסיר כעס מלבך. ואם תהיה בענין שיביאך לאהבת עולם זה – יזכירוך הסימנים האלה לעזוב כל האהבות, כי הכל הבל וכלה, ולתפוס אהבת יי, כי היא האהבה המובחרת.

ואם תעשה שום מצוה – יזכירוך הסימנים האלה שתעשה המצוה לשם שמים, לכוין בה בכוונה טובה. ואם תהיה בעניין שיטריד לבך להרחיקו מן השם הנכבד – יזכירוך הסימנים הללו להעביר הטירדא, ולהביא מחשבותיך למעלה ליחד לבך לאלהים.


הגאוה – היא מידה רעה מאד מאד. במידת הגאוה ישכח האדם השם הגדול. כי כל דעת המתגאה להתגדל ולהשתרר, ואפילו כשעושה מצוה – חושב ברעתו לקבל שבח מן העולם, וחושב בדעת שכל הצלחתו מרוב חכמתו. מן הגאוה יבא לעבירות רבות, כגון רדיפת כבוד, ומחלוקת במילי דעלמא. ובתורה חולק שלא לשמה, ולא יודה על האמת, ומתבייש לשאול מה שאינו יודע. ויבא לידי גזל וגניבה ותאוה יתירה וכל רעות, ולשכוח יי. והמתגאה מבזה לכל אדם, ומתכבד בקלונם. כללו של דבר: בלב המתגאה יש שער גדול פתוח, להכניס בו יצר הרע לבלבל המחשבות, ומי שלא יעלה בלבו לסתום השער הרע הזה – יהיה אבוד מן העולם הבא. לכן המשכיל יזהר מאד מן הגאוה, שלא יתגאה – לא בגופו ולא בשערו, ולא בראשו ולא בגרונו, ולא בידיו ולא ברגליו, ולא בריח אפו ולא בלשונו, ולא במאכלו ולא במלבושיו. ולא יתגאה בלבו, "כי תועבת יי כל גבה לב" (משלי טז,ה). וזה דבר גדול, אשר בגבהות הלב נקרא "תועבת יי", ואשרי האדם אשר ירגיש בדבר זה, להבין העונש הגדול הזה על דבר קל כזה. רבים נכשלים בזה, והמשכיל – ימלט נפשו שלא ליקרא "תועבה". השם הזה מכוער מאד, ואתה דע לך. ואף על פי שהגאוה רעה, אפילו הכי מצוה לאדם שיהיו מלבושיו נקיים, ומאכלו נקי, וכל כליו נקיים, ושלחנו נקי, וגופו נקי, כי הדר התורה – זהו הנקיות. וכל זה יכוין לשם שמים. וכן לעולם יגביה נפשו למעלה, ויתרעם על נפשו תמיד כמה שהוא ממעט עבודת יי. ויהיה זהיר להוכיח את הרבים, ולעמוד נגד הרשעים להשפילם לפי יכולתו, ולהודיע תועבתם כדי להתרחק מהם. ואף על פי שדבר זה נראה כמו גאוה, אפילו הכי צריך לעשות כן, אך יכוין לשם שמים. ובתחילה יראה שלא יבוא לידי קלקול במלחמת הרשעים, שלא יצא שכרו בהפסדו. וצריך לבקש רחמים על זה וכיוצא בזה, שידריכהו יי בדרך הישר.


הענוה – היא שורש העבודה, ועיקר לכל מעשה טוב. ומעשה העניו מקובל לפני יי. ומה הענוה? שיהיה בעיניו וחושב עצמו כאין, וצנוע ושפל רוח, ורוח נשברה. ובעודו בריא ובזמן שהוא חי בטובה – יחשוב שיי הטיב עמו ברוב חסדיו, ושהוא אינו ראוי לאותה טובה. וגם העני יחשוב על המעט שיש לו – שאינו ראוי אפילו לאותו המעט, כי מה יש לו להחשב יותר מיתוש אחד, אך שיי עשה עמו לפנים משורת הדין. ויודה לו על טובותיו, וישתחוה לו.

ויחשוב גדולת האל, וכל מעשים טובים שיוכל לעשות – אינם כי אם טיפה בים כנגד מה שהוא חייב לעשות. ויהיה עניו ושפל רוח לפני כל, אפילו לפני הקטנים ממנו. ויחזיק כל אדם טוב יותר ממנו, ולא יחוש על הכבוד לקבל שבח מבני אדם. ולא יחוש על ביזוי שיבזוהו, אך ישמח על הביזוי ויחשוב שהוא ראוי לזה.

ויהיה ניכר בששה סימנים הענוה, והם: (א) המחילה בעת הכעס; (ב) וענייני שבח וגנאי – שיהיה הכל שוה בעיניו; (ג) ולהצדיק הדין בעת ההפסד, ולהשפיל עצמו בעת שפע הטובה בעושר ובבנים ובחכמה; (ד) ולילך מעצמו ולפייס את מי שהרע לו; (ה) ולהתנהג במענה רך; (ו) ולהיות שמח בחלקו.

אך לא יהיה עניו לפני הרשעים במילי דשמיא, אלא יוכיח אותם לפי כוחו. ולא יראה מידת הענוה בעניני המלבושים לרמאות העולם, שיהיו סבורים שהוא חסיד, והוא עושה רעות בסתר וגונב דעת הבריות.


הבושת – הביישן לא במהרה חוטא מחמת הבושת, ומתוך שלא לשמה לבסוף יעשה לשמה. אך מעלה העליונה היא שיתבייש לפני יי. וישיג זה הענין בהתבודדו לחשוב בגדולת יי. ובמקום מצוה יסיר הבושת מעל פניו, שלא יניח שום מצוה עבור הבושת.

וזה הבושת רע מאד: אם יעזוב המצוה בעבור הבושת, או אם לא ישאל מה שאינו יודע מחמת שיתבייש. ולא יבייש שום אדם אלא בעניין התוכחה, אם לא יקבל בנחת.

העזות – המידה הזאת רעה מאד להעיז פניו נגד מוכיחו, או לכפור במלוה ובפקדון, וכיוצא בזה.

אך טובה העזות נגד הרשעים שלא להודות על שקריהם, ושלא להסכים עמהם, ולהעיז פניו כדי לקיים המצות.


האהבה – המידה הזאת רעה ברוב המקומות, והיא עוקרת כל מידות טובות: אהבת ממון, ואהבת נשים, ואהבת אב ואם, ואח ואחות, וקרוביו ורעיו, ואהבת גופו וימי חייו, ואהבת הכבוד, ואהבת התענוגים באכילה ובשתיה ושינה, ונוי המלבושים – כל אילו האהבות מעבירות האדם שלא לעשות הטוב. ורוב העולם נכשלים בהם, ורבים יפלו ולא יקומו.

אך מי שרוצה להתחזק על יצרו – יוכל להתגבר ולעשות כל האהבות האלה לשם שמים, ואשרי מי שזוכה לזה.

וצריך האדם לעזוב כל האהבות וידבק באהבת הבורא יתברך, כי האהבה הזאת עיקר על כל המעלות. ועבור שהאדם מלובש בגוף, וטבוע בחשך זה העולם שהוא שוא ושקר – על כן קשה היא מאד להשיג.

והאהבה היא שיאהב אהבה גדולה יתירה מאד, עד שתהא נפשו קשורה בשמחה, ולהבריח מלבבו נעימות הגוף ותענוג של עולם זה. והאהבה עזה, ומתגברת על לבבו, וכל ההנאות של עולם זה – הכל כאין כנגד תוקף תגבורות שמחת אהבת יי.

ואין כל חכם זוכה לזאת האהבה. וזה דבר ידוע וברור, שאין זאת האהבה נקשרת בלב האדם עד שיעזוב כל מה שבעולם חוץ יי.


השנאה – זאת המידה רעה: מי ששונא חבירו, והשונא מעשים טובים. וצריך לזהר מאד שלא לשנוא בני אדם, ורבים נכשלים בזה. אך טוב לשנוא הרשעים, ולשנוא מעשים רעים, ולשנוא כל מה שמעביר אותו ומרחקו מאהבת הבורא, ולאהוב כל מה אשר יקרבהו לעבודת הקדוש ברוך הוא.


האכזריות – המידה הזאת רעה, כי בעלי המידה הזאת לא ירחמו על העניים. והם נוקמים, ונוטרים איבה, וגונבים וגוזלים, ולא ירחמו, ומענים יתום ואלמנה.

אך נגד הרשעים יהיה אכזרי. ויהיה אכזרי על גופו לטרוח בתורה ובמצות, וכן על בניו יהיה אכזרי שיטריחם לעסוק בתורה ובמצות כפי כחם. והכל במידה שוה לפי היכולת.


הרחמנות – זאת המידה טובה מאד, לרחם על העניים הטובים, ולרחם על הבהמות, ולרחם על עצמו ועל בניו, ואוהבם לזכותם לחיי עד.

אך לא יהיה רחמני על הרשעים, או לרחם על גופו ועל בניו, שלא לטרוח בתורה ובמצות.


הדאגה – זאת המידה רעה לגוף מאד. והדואג על עולם זה להשיג תאותו זה רע מאד, ויותר רע הדואג אחר עבירות.

אך הדאגה טובה לדאוג על מיעוט השגתו בתורה ובמצות, ולדאוג ולפחד שמא ישכח לימודו, ויחזור תמיד. ולא ידאג ולא יירא משום דבר המונעו מעבודת יי. ולעולם ידאג מעונותיו, וידאג שמא גורם הפורענות הבאים לעולם, וידאג שמא אוכל שכר מעשיו הטובים בעולם זה.

וידאג תמיד שמא אין מעשיו מקובלים לפני יי. ולעולם ידאג ויצטער על כבוד יי, וכבוד התורה, וכבוד ישראל אשר נתמעט. ועל עניינים כאילו ידאג תמיד.


השמחה – זאת המידה טובה לגוף, ומאירה פניו של אדם. וכל העושה מצוה בשמחה, יש לו שכר גדול לאין חקר ממעשיו הטובים אשר יעשה בשמחה: להנעים זמירות, ולשבח בשמחה, ולקבל כל מאורעותיו בשמחה, ולשמוח בשבתות ובימים טובים בשמחת הקדוש ברוך הוא, ולשמוח לב העניים והאכילם.

אך השמחה אינה טובה לשמוח בהבלים, ולשמוח בעבירות, ולשמוח באיד בני אדם או לשמוח בתקלת בני אדם.

אך יהיה בחלקו שמח, וישמח בעבודת המקום ובתורה.


הביטחון – שורש הביטחון הוא שיסמוך על חסדי האל שיעשה לו הטוב בכל ענייניו, והוא בוחר לו הטוב יותר ממה שהוא בוחר לעצמו. וצריך הבוטח לידע שהקדוש ברוך הוא – הוא החומל, ושאינו מעלים עינו ממנו, ואין לו מונע מלעשות חפצו של הבוטח. והוא יודע מה טוב לו, והוא מנהיגו ומשמרו עד היום. ואין אדם יכול לברוח מהנהגתו, ולא יגיע לו נזק או טובה אלא ברשות האל. והוא בתכלית הנדיבות והחסד, ואין לו הפסק לעולם ועד. והוא רואה מחשבות הלב, ויודע אם בוטח בו בלב שלם. ויבטח בשם על ענייני גופו ופרנסתו, ויבטח בו שיתן לו השגת יד לפרנס אשתו ובני בניו, ולהדריכם בדרך ישרה.

ויבטח בו שיטהר לבו ליגיעתו, לעבודתו העליונה. ויבטח בו שיזמין לו המצות, ולימוד התורה, ושיתן לו היכולת לעשות הכל, ושישרת לו בכל איבריו באמונה ובכיון ליחד הלב אליו. ויבטח שיזכהו שיראה בימיו במהרה ביאת משיח, ובניין בית המקדש. ויבטח שיזכה לעולם הבא לאור הגדול.

הבוטח בלב שלם – יביא אותו הביטחון שלא יעבוד לאדם זולתו להתרצות אליו, ולא יסכים עם הרשעים בדבר שהוא כנגד יי. הבוטח – נפשו במנוחה, ואינו מיצר על שום עניין מענייניו, כי הוא יודע שהבורא מנהיגו לטובתו, בעולמו ובאחריתו. וישים דאגתו ואבלו על מה שהוא ממעט מעבודת יי, ולא על עולם זה.

אך הביטחון אינו טוב כשילך בדרך מסוכן, או שיכניס עצמו בענייני סכנה ויאמר: "הנני בוטח ביי שיושיעני!", או יעשה עבירות חבילות חבילות ויסמוך על זה שיחשוב: "הנני בוטח ביי שיכפר לי כי רחמן הוא!" אין זה דרך הביטחון.


החרטה – זאת המידה היא דרך לתשובה, מפני שהעבירות אין מתכפרות אלא בחרטה.

אך היא רעה אם עשה מצוה ומתחרט עליה.


הכעס – הכועס כל מיני גהינם שולטין בו, ואין השכינה שורה עליו. ושוכח תלמודו, ויבא לידי טעות. ובידוע שעונותיו מרובים מזכיותיו. ואין הקפדן מלמד.

כמה עבירות באות מן הכעס! אך צריך לכעוס לפעמים, להטיל אימה על ביתו ועל אותם השומעים למוסריו, ולתלמידיו. ואף על פי שכועס לשם שמים – יכעוס במידה; ויראה עצמו כאילו כועס, אבל בלבו לא יהיה כעוס.


הרצון – זאת המידה טובה, כי הוא מתרצה בכל ענייניו, ואינו מהרהר אחר יי. והעולם אוהבים אותו מפני שהוא רוצה בבני אדם, והם רוצים בו. והוא מעביר על מידותיו, והוא מקבל מוסר, כי הוא מלא רצון לעשות טובה.

אך הרצון רע מאד להתרצות בדרכי הרשעים.


הקנאה – מידה רעה מאד לקנא בני אדם. מן הקנאה יבא לידי חימוד, ולידי גזל ומחלוקת.

אך יקנא ביראת יי; ובלומדי תורה יקנא, לעשות כמעשיהם.

והפורש מן הקנאה והחימוד – שכרו הרבה מאד.


הזריזות – זאת המידה טובה לעולם הזה ולעולם הבא. אם יש לאדם מלאכה – שיעשה בזריזות, להספיק את עצמו ובני ביתו. וכל צרכיו יעשה בזריזות.

וכן לעניין הלימוד ועשיית המצות יהיה זריז, ובזה העניין יעלה לכל מעלות טובות.

אך הזריזות רע מאד כשהוא זריז לעבירות.


העצלות – עניינו מקולקל מאד בעולם הזה ולעולם הבא.

אך העצלות טוב – כגון המתעצל לעשות רעות.


הנדיבות – זאת המידה טובה מאד: שיהיה נדיב בממונו להיות וותרן, ולעשות לפנים משורת הדין, ושלא ידקדק עם חבירו עבור דבר מועט, ולתת צדקות, ולהשאיל כליו וספריו. ויהיה נדיב בגופו לטרוח עבור אחרים. ויהיה נדיב בחכמתו ללמדה לכל.

אך לא יהיה נדיב לפזר לריק, וליתן לרשעים, או למלאות תאותו.


הציקנות – זאת המידה רעה, כי מי שהוא צר עין – לא יוכל לרחם על העניים, והוא שנאוי על הבריות כי לא יוכל לההנות בני אדם, ואינו מהדר המצות.

אך זאת המידה טובה שהוא עצרן לפזר ממון ולמלאות תאותו.


הזכירה – זאת המידה טובה מאד, לזכור כל ענייניו. כל משא ומתן שלו – צריך לזכור, כדי שיהיה נותן ונושא באמונה. ובזאת המידה ידע התורה והמצות, שישים על לבו לזכור הכל. ויזכור אחריתו וראשיתו – מאין בא ואנה ילך.

ויזכור תמיד את יוצרו, והטובות שעשה לו: שבראו וגידלו ונישאו, והודיעו חכמה ודעת, ונתן לו תורה הטהורה. ויהיה חרד לדברו, כמו עבדי המלך הנחרדים לדבר המלך. ויחשוב ויזכור אשר כל הדברים עושים שליחותו, כגון השמש והירח, והארץ נותנת את יבולה, וכן יעשה הוא שליחותו.

וכמו שאדם טורח לעשות רצון אשתו שהוא אוהב – כן יעשה רצון אוהבו הגדול הקדוש ברוך הוא. ויחשוב איך הוא זריז לזה העולם – כל שכן שיכין צידה לדרך הגדול והרחוק, להיות מקושט ולפרוע חובו מה שנתחייב ליוצר הכל.

ויבין מה הפרש יש בין עליונים ותחתונים, ויקשור דעתו אל נעימות עולם הבא. ויזכור תמיד את יי במחשבותיו, ויזכור תמיד חטאיו כדי להצטער על שהכעיס האדון הגדול.

אך זאת המידה אינה טובה לזכור הבלי העולם ורוב התחבולות, או לזכור אם חבירו פשע כנגדו.


השכחה – זאת המידה אינה טובה אם שוכח את יוצרו, ואם שוכח עונותיו, ואם ישכח מה שהוא לומד, ואם חבירו עשה לו טובה – ושוכח.

אך טובה היא שישכח פשעו, מה שפשע חבירו לנגדו.


השתיקה והדברים. אמרו חכמים: לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. רוב דברי העולם, הכל הבלי הבלים. לכן ירבה בשתיקה, ולשמוע חרפתו ולשתוק. וכשאדם מסופק אם ישתוק או ידבר – ידבק בשתיקה.

אך דברים טובים – יותר טובים הם משתיקה, כגון לדבר בדברי תורה וביראת שמים.

והמשכיל יזהר מדברים בטלים, ומשיחת ילדים ושיחת נשים. יראת שמים בלב המרבה דברים – זה אי אפשר.


הליצנות – הנותן דופי בבני אדם נקרא "לץ". אין להתלוצץ על שום אדם. והמתלוצץ על עושה מצות זה רע מאד, כי רבים נמנעים מלעשות טוב עבור הליצנות.

אך טוב להתלוצץ על עושי רעות, כדי שימנעו מן הרע.


השקר – אין האדם יכול להיות אמיתי אם לא שיתקן מידותיו, כי כל אדם מושך דבריו אחר מידותיו. ויזהר אדם שלא ישקר אפילו דברים בעלמא שאין בהם ממש, כי גדול עונשו של שקרן.

אך פעמים התירו חכמים לשקר: בהבאת שלום (יבמות ס"ה ע"ב), ולשבח הכלה (כתובות י"ז ע"א), ובאושפיזין, ובמסכתא, ובפוריא (בבא מציעא כ"ג ע"ב).


האמת – הנשמה היא נבראת ממקום טהרה ואמת. אין מעלה לאדם כמעלת האמת, להיות אמיתי בכל דבריו ולכל רמיזותיו, ולהיות אמיתי במחשבותיו.

והמגיע למעלה הזאת – כל הדברים שיחשוב ושידבר יתקיימו, ויראה בלילה חלומות אמת, וידע עתידות.


החניפות – זאת המידה רעה מאד, להחניף ולגנוב דעת הבריות. והמחניפים לרשעים בחליקת לשון – בזה נמנעים מן התשובה. אמר ר' שמעון בן חלפתא (סוטה מ"א ע"ב): מיום שגברה אגרופה של חנופה – נתעוותו הדינים, ונתקלקלו המעשים, ולא יוכל אדם לומר לחבירו: "מעשי גדולים ממעשיך."

ואלו מחניפים להם: לאשתו משום שלום בית, לבעל חובו שלא ילחצנו, ולרשע שלא יזיק לו, ולרבו שילמדנו תורה. כן מצוה להחניף לתלמידיו ולחביריו כדי שילמדו, וכדי שישמעו לדבריו לקבל תוכחותיו.


לשון הרע – זאת המידה רעה מאד. ואפילו לומר אמת – אסור לספר בגנות חבירו. וזהו לשון הרע, שיאמר: "כך וכך עשה פלוני, כך וכך היו אבותיו, כך וכך שמעתי עליו." אבל האומר שקר על חבירו – זה נקרא "שם רע".

ובוודאי המרגיל בלשון הרע – הוא פורק עול שמים מעליו, וקשה מאד לעשות תשובה מעון זה. המספר לשון הרע על בעלי תשובה – בזה מחטיא את הרבים, לנעול דלתי התשובה. וכן רע מאד המספר לשון הרע על גבאי צדקה הטובים, ועל עושי מצוה ויראי שמים – גדול עונשו מנשוא. ויזהר מאבק לשון הרע, ואל יספר בטובתו של חבירו בפני שונאו.

יש עון הנקרא רכילות, וזהו המגלה לאדם מה שחבירו דיבר עליו, ובזה גורם שנאה. ירא שמים – חייב אתה לדונו לכף זכות, אפילו אם הדבר נוטה לחובה יותר מלזכות. בינוני – יש להכריע לזכות. ואם הדבר נוטה לחובה – יהיה אצלך ספק. ומי שרוב מעשיו לרעה – יש להכריע מעשיו ודבריו לחובה.

המספר דבר לחבירו – אין לגלותו בלא רשותו. וכל דבר הנאמר בפני שלשה בני אדם – אין בו משום לשון הרע. ואם האומר הזהיר את השומעים שלא יגלו, אפילו אומר בפני רבים – יש בו משום לשון הרע. ומצוה לומר לשון הרע על בעלי עבירות, לבזותם ולהשניאם בעיני הבריות, כדי שיבדלו מהם. וכן על בעלי מחלוקת – מצוה לספר לשון הרע.

מקור גדול של מצות יש תחת הלשון, כגון: הלימוד, ולדבר יראת שמים, ולהתפלל, ולהוכיח, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות וכן כל השומעים למוסרו, ולנחם אבלים, ולנחם עניים ולדבר על לבם דברי ניחומין, ולהיות רגיל בשירות ותושבחות ובדברי אמת.


התשובה – טוב לגבר שיהיה מקדים לשוב בעודו בריא ושליו, ויעורר לבו בכמה עניינים: שיחשוב אחריתו, שצריך ליתן חשבון לפני הקדוש ברוך הוא על כל מה שעשה מנעוריו, הן דברים, הן מעשים, הן מחשבותיו. לכן יפחד מן הדין הגדול, ומן הדינים הקשים, ויחשוב על הטובה הגדולה הצפונה לצדיקים. ויחשוב איך אדם אוהב תענוגים בעולם הזה, שהם תענוגים של הבל, והם פוסקין לפי שעה. לכן יחמוד התענוגים הגדולים שלעד, שאינם פוסקים לדורי דורות ולעולם ועד.

ויתחרט תמיד על חטאיו, ויעזוב דרכו הרע, ויצטער בלבו, ויצטער בצום ובבכי ובמספד, וילבש שק, ויוריד עדיו מעליו. וידאג מעונש עוונותיו, ויתבייש לפני הקדוש ברוך הוא. ויהיה נכנע לפני יי, וישתוק למחרפיו, ויהיה רגיל במענה רך ובשתיקה. וישבר התאוה, ויפרוש אפילו מן המותר. ויתבונן באיזה אבר חטא, ובאותו אבר יזהר לעשות מצות בכל יכולתו. ויחפש דרכיו לידע העבירות שחטא מנעוריו, ויתוודה עליהם.

וירבה לעשות גדרים שלא יוסיף לחטוא, וידע באיזה עבירה יש מלקות או כרת או מיתה, ולפי החטא יצטער. ויהיו העבירות הקלות חמורות בעיניו, ויזכיר בוידוי עוונותיו ועון אבותיו, ויגמור בלבו שלא יחטא עוד. ויתפלל לאל שיעזרהו על תשובתו, ויבקש שיכפר לו. וישיב הגזל קודם הוידוי, ואם אין לו – יבקש מן יי שיתן לו השגת יד לפרוע.

וירגיל עצמו לעשות חסד ואמת. ויהיו חטאיו נגדו תמיד. וישוב בעודו בריא בחוזק כוחו, ויכבוש יצרו בעוז יראת יי, וישיב רבים מעון.

שורש התשובה – שילמוד תרי"ג מצות עד שיהיו שנונים ומחודדין בפיו, וערוכים בשפתיו, ויהגה בהם תמיד. ועל כל מצוה ומצוה – ישים על לבו לחשוב עם נפשו, אם קיים אותה או לאו. כגון בעניין לחשוב אם דיקדק להתפלל בכוונה או לאו, או אם נהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואם ידע בעצמו שלא חש לזה – הרי חטא כל ימיו, וכשיתחברו יחד כל אלו העונות – הרי מזאת המצוה לבד יש חבילות גדולות של עבירות. ועל דרך זה יחשוב עם נפשו על כל מצוה ומצוה, ואז יגיע לתכלית התשובה.

וידע האדם ויאמין שאין התשובה חשובה לפני המקום, אלא שידחוק אדם את עצמו לטרוח לקיים כל מצוה ומצוה כהלכתה. ומי שישים כל טורחו על זה העניין – הרי זה בעל תשובה גמור, ויתקן כל מידותיו על פי התורה והמצות.

והנה יש שמונה אברים באדם, אשר בהם יעשה כל מעשיו: האזניים – אחד; העינים – שנים; הריח בנחירים – שלושה; בפה יש שני מקומות: הדיבור ואכילה – הרי חמישה; הידים – ששה; הרגלים – שבעה; הערוה – שמונה. והלב מלך על כולם, להנהיג את כולם לפי חפצו. ועל אלו שמונה אברים – ישים מחשבתו לדקדק בדקדוק גדול שכל אחד ואחד יהיה מורגל בעשיית המצוה. והראש לכל הגדרים – שישמור את עיניו, שלא יתן את עיניו במה שאינו שלו. ובזה העניין ישבר את התאווה, כי בוודאי התאוה והחמדה – הנה ראש לכל הקלקולים, ואחריהן נגררות עבירות רבות. לכן יתאמץ להעמיד עצמו להלחם כנגד התאוה והחמדה, ולשמור עיניו, ובזה יתקן כל עניינו.

ומיום שהתחיל לשוב – יסכים במחשבתו בהסכמה גמורה לקיים כל המצות שאפשר לו לקיים ליי, ואז הקדוש ברוך הוא מקיל ענייני התשובה לסייע לו, ולתת לו כח לעשות תשובה. אפילו בדבר שאין כוחו של אדם יכול להשיג – הקדוש ברוך הוא ימול את לבבו, לחזקהו לעשות תשובה. ובלבד שידחוק עצמו לטרוח במצות בלב שלם באמת – בזה יגיע למעלת התשובה.

גם צריך להזהר מאד מאד להתרחק מן הרשעים ומן הליצנים שלא להתעסק עמם, לא במשא ומתן, ולא בלימוד, ולא לשמוע דבריהם, כי הם מסירים את לב האדם. וכמעט כל התשובה תלויה בזה.

וירגיל עצמו יום אחד תוך כל חודש וחודש שיתייחד במקום אחד בסתר לבדו ולבדוק עצמו, לתקן הנהגתו על פי המידות הכתובות בספר הזה: לברור מכל מידה צד הטוב שבה ולהתנהג בזה, ולבדוק עצמו לתקן מעשיו על דרך המצות. ויבין חסרונותיו: באיזה מצוה מיעט טורחו, שלא להשתדל בכל כוחו להתאמץ בה? ואיזה מצוה אין ידו משגת לקיימה? ועל כל הדברים ישפוך נפשו נוכח פני יי, שיעזרהו לקיים מצותיו ויתן לו לב שיספיק לעשות רצונו, ושיתן לו לב נאמן להאמין בו באמונה שלמה ולבטוח בו בביטחון שלם.

ובאותו היום יקדיש עצמו לטהר מחשבותיו, ויחשוב על המות – שיכלה גופו ויהיה עפר, ויחשוב על דיני גהינם, ומי שבא שם – איך יהיה עניינו מופסד בהפסד גדול. ויחשוב על נעימות עולם אשר שם תענוג לאין חקר. ויחשוב במחשבות מכוונות על גדולת יי, ועל נפלאותיו וטובותיו, וינעים זמירות להללו בשמחת הלב, וישתחוה לפניו כעבד לפני אדוניו. אין ספק מי שיהיה רגיל בזה העניין – מגיע למעלות רבות.

בעלי תשובה יהיו שפלים וניבזים. על ידי התשובה יגיעו עד כסא הכבוד, שנאמר: "שובה ישראל עד יי אלהיך" (הושע יד,ב).


[התורה – חסרה בסימני ספר המידות בכתב־יד, וחבל על דאבדין.]


היראה – לעולם יעשה אדם רצון בוראו, ולא יירא שום אדם או מלך או שר, ולא יירא משום יסורין ומשום צער. רק בוראו יירא לבד, ולא יגור מפני איש.

וזאת המידה רעה מאד בזה העניין: שיעזוב מצות בוראו עבור מורא בני אדם. לכך ישליך מלבבו כל הפחדים, ולא ישכון בלבבו רק מורא יי לבד. כי יראת יי היא עטרת פאר של כל המצות, ו"טוב מעט ביראת יי מאוצר רב ומהומה בו" (משלי טו,טז).

והיראה המעולה מכל – שירא מלפני יי כל כך שיהו איבריו נרתעים מתחת מוראו, כעבד שהוא נרתע ונכנע לפני המלך בשעה שהוא גוער בו. וזה העניין קשה להשיג, אך מי שמרגיל מחשבותיו להרהר תמיד שיי רואה מחשבותיו, ומתבונן בנפלאותיו בעומק הלב במתון, וקוצר מחשבותיו למעלה לשכון באהלי מרום – בזה העניין יכול להתקרב אל אור היראה הטהורה, להופיע עשתונותיו, לידע רזי עליונים.


הנה השלמנו סימני המידות ברמז מעט, להזכיר האדם שיזהר בהם, להסתפק מהם מכל אחת ואחת במשקל.

ודע כי המידות אחוזות זו בזו ומדובקות יחד, וכולן נגררות זו אחר זו. ואם יתן אדם רשות ליצרו הרע לעבור על אחת – אז יהו כולן נשמטות ממנו. משל לאדם שיש לו חוט של משי, וחרז בו מרגליות דרך נקבי מרגליות, וקשר קשר אחד למטה. ואותו הקשר מחזיק כולן, ואם יתירו הקשר – אז נופל מרגלית אחת, ואז יפלו כולם זו אחר זו. כך אם תתיר ממך קשר מידה אחת – אז לא תוכל להחזיק בשום מידה כראוי.

לכן שמור כל המידות בכל כחך, אשר תוכל להשכיל בהם. ובזה העניין תשלים נפשך לשם הנכבד לידבק בו. ותזכה להיות מאותן שנאמר עליהם: "המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" וגו' (דניאל יב,ג).

מהדורה מנוקדת[עריכה]

"וְסִמָּנֵי כְּלָלוֹת שֶׁל הַמִּדּוֹת הַכְּתוּבִים בְּסוֹף הַסֵּפֶר
יַחֲזֹר בְּכָל יוֹם פַּעֲמַיִם,
וְיִבְדֹּק עַצְמוֹ תָּמִיד אִם קִצֵּר לְקַיֵּם הַמִּדּוֹת,
עַד שֶׁיְּהֵא רָגִיל לִקַּח מִכָּל מִדָּה הַטּוֹב שֶׁבָּהּ."
(סֵפֶר הַמִּדּוֹת, סוֹף שַׁעַר הַזְּכִירָה, נוֹסַח הַצִּטּוּט עַל פִּי כִּתְבֵי־יָד)
וְאֵלּוּ סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת:
"בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה: גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" וְגוֹ' (קהלת ז,יד). זֶה הַפָּסוּק אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עַל מַה שֶׁרָאָה, אֲשֶׁר כָּל מַה שֶׁנִּבְרָא בָּעוֹלָם – הַכֹּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה.
"סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת" כְּפִי שֶׁנִּשְׁתַּמְּרוּ בִּכְתַב־יָד וַרְשָׁה (אוּנִיבֶרְסִיטָה 258/11) מִשְּׁנַת ק"ץ (1430). לְחַץ עַל הַצִּלּוּם לְהוֹרָדָה וְלִקְרִיאָה. לְמֵידַע נוֹסָף עַל "סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת" רְאוּ כָאן.
"סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת" בְּתוֹךְ תַּעֲתִיק מָלֵא שׁוּרָה בְּשׁוּרָה שֶׁל כְּתַב־יָד וַרְשָׁה (עָלָיו מְבֻסֶּסֶת מַהֲדוּרַת הַלִּמּוּד הַמְּנֻקֶּדֶת). לְחַץ עַל הַצִּלּוּם לְהוֹרָדָה וְלִקְרִיאָה.
מַהֲדוּרַת לִמּוּד מְתֻקֶּנֶת וּמְנֻקֶּדֶת שֶׁל "סִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת" (עָלֶיהָ מְבֻסָּס הַדָּף הַזֶּה בְּוִיקִיטֶקְסְט). לְחַץ עַל הַצִּלּוּם לְהוֹרָדָה וְלִקְרִיאָה.

כֵּיצַד? יֵשׁ בָּעוֹלָם טוֹבָה, כְּנֶגֶד הַטּוֹב יֵשׁ רָעָה. יֵשׁ אוֹר בָּעוֹלָם, כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה. בָּעוֹלָם יֵשׁ יַמִּים וּנְהָרוֹת, כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ יַבָּשָׁה. יֵשׁ מִדְבָּר וְיֵשׁ יִשּׁוּב. יֵשׁ הָרִים וּגְבָעוֹת, יֵשׁ גֵּאָיוֹת וַעֲמָקִים. וְיֵשׁ חֲמִימוּת וְיֵשׁ קְרִירוּת. בְּעִנְיָן זֶה נִבְרָא הַכֹּל, וּבְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ בּוֹ טוֹבָה וְרָעָה. וְכָל חֲכַם לֵב נוֹטֵל מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן: הָאוֹר טוֹב יוֹתֵר מִן הַחֹשֶׁךְ, אַךְ בַּחֹשֶׁךְ יֵשׁ טוֹבָה שֶׁבַּלַּיְלָה יֵשׁ מָנוֹחַ לַכֹּל לִישׁוֹן, מַה שֶׁאֵין כֵּן בַּיּוֹם. וּבַחֹשֶׁךְ אָדָם נִמְלַט מֵאוֹיְבָיו הַבָּאִים עָלָיו. וּבְעִנְיָן זֶה יֵשׁ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְהַכֹּל זֶה לְעֻמַּת זֶה.

וְכֵן הָאָדָם נִבְרָא בְּעִנְיָן זֶה שֶׁכָּל מִדּוֹתָיו וְשִׁיטוֹתָיו – הַכֹּל זֶה לְעֻמַּת זֶה, כְּגוֹן: הַגַּאֲוָה וְהָעֲנָוָה, הַיָּגוֹן וְהַשִּׂמְחָה. וּבְכָל מִדָּה וּמִדָּה – יֵשׁ בָּהּ צְדָדִין הַמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִן הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְּשָׁרָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ" וְגוֹ' (ישעיהו נה,ז). וְיֵשׁ בְּכָל מִדָּה צְדָדִין אֲשֶׁר בָּהֶן מִתְקָרֵב הַנָּבוֹן וְהַמַּשְׂכִּיל לַעֲבוֹדַת יְיָ.

וַעֲבוּר אֲשֶׁר רָאִינוּ כִּי הַצְּדָדִין רַבִּים בְּכָל מִדָּה, לָכֵן בָּאנוּ לְסַדֵּר הַמִּדּוֹת בְּדֶרֶךְ קְצָרָה, לַעֲשׂוֹת סִמָּנִים. וְיִהְיוּ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ סְדוּרִים בְּפִיךָ, וְתִהְיֶה מֻרְגָּל בָּהֶם. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ אֶל הַגַּאֲוָה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ לְהַשְׁפִּיל רוּחֲךָ. כִּי תַּחֲשֹׁב: "כַּמָּה נִתְגָּאוּ בָּעוֹלָם בְּגַאֲוָה וּבִשְׂרָרָה, וְנִשְׁכְּחוּ כְּלֹא הָיוּ וְהֵיכָן הֵם?" לָכֵן תִּדְבַּק בַּעֲנָוָה.

וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ אֶל הַכַּעַס – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה לְהָסִיר כַּעַס מִלִּבֶּךָ. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיְּבִיאֲךָ לְאַהֲבַת עוֹלָם זֶה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה לַעֲזֹב כָּל הָאֲהָבוֹת, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וְכָלֵה, וְלִתְפֹּס אַהֲבַת יְיָ, כִּי הִיא הָאַהֲבָה הַמֻּבְחֶרֶת.

וְאִם תַּעֲשֶׂה שׁוּם מִצְוָה – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הָאֵלֶּה שֶׁתַּעֲשֶׂה הַמִּצְוָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְכַוֵּן בָּהּ בְּכַוָּנָה טוֹבָה. וְאִם תִּהְיֶה בְּעִנְיָן שֶׁיַּטְרִיד לִבְּךָ לְהַרְחִיקוֹ מִן הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד – יַזְכִּירוּךָ הַסִּמָּנִים הַלָּלוּ לְהַעֲבִיר הַטִּרְדָּא, וּלְהָבִיא מַחְשְׁבוֹתֶיךָ לְמַעְלָה לְיַחֵד לִבְּךָ לֵאלֹהִים.


הַגַּאֲוָה – הִיא מִדָּה רָעָה מְאֹד מְאֹד. בְּמִדַּת הַגַּאֲוָה יִשְׁכַּח הָאָדָם הַשֵּׁם הַגָּדוֹל. כִּי כָּל דַּעַת הַמִּתְגָּאֶה לְהִתְגַּדֵּל וּלְהִשְׂתָּרֵר, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁעוֹשֶׂה מִצְוָה – חוֹשֵׁב בְּרָעָתוֹ לְקַבֵּל שֶׁבַח מִן הָעוֹלָם, וְחוֹשֵׁב בְּדַעַת שֶׁכָּל הַצְלָחָתוֹ מֵרוֹב חָכְמָתוֹ.

מִן הַגַּאֲוָה יָבֹא לָעֲבֵרוֹת רַבּוֹת, כְּגוֹן רְדִיפַת כָּבוֹד, וּמַחֲלֹקֶת בְּמִלֵּי דְּעָלְמָא. וּבַתּוֹרָה חוֹלֵק שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, וְלֹא יוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וּמִתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאוֹל מַה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְיָבֹא לִידֵי גֶּזֶל וּגְנֵבָה וְתַאֲוָה יְתֵרָה וְכָל רָעוֹת, וְלִשְׁכֹּחַ יְיָ.

וְהַמִּתְגָּאֶה מְבַזֶּה לְכָל אָדָם, וּמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹנָם. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּלֵב הַמִּתְגָּאֶה יֵשׁ שַׁעַר גָּדוֹל פָּתוּחַ, לְהַכְנִיס בּוֹ יֵצֶר הָרַע לְבַלְבֵּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, וּמִי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ לִסְתֹּם הַשַּׁעַר הָרַע הַזֶּה – יִהְיֶה אָבוּד מִן הָעוֹלָם הַבָּא.

לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל יִזָּהֵר מְאֹד מִן הַגַּאֲוָה, שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה – לֹא בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּשְׂעָרוֹ, וְלֹא בְּרֹאשׁוֹ וְלֹא בִּגְרוֹנוֹ, וְלֹא בְּיָדָיו וְלֹא בְּרַגְלָיו, וְלֹא בְּרֵיחַ אַפּוֹ וְלֹא בִּלְשׁוֹנוֹ, וְלֹא בְּמַאֲכָלוֹ וְלֹא בְּמַלְבּוּשָׁיו. וְלֹא יִתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ, כִּי "תּוֹעֲבַת יְיָ כָּל גְּבַהּ לֵב" (משלי טז,ה). וְזֶה דָּבָר גָּדוֹל, אֲשֶׁר בְּגַבְהוּת הַלֵּב נִקְרָא "תּוֹעֲבַת יְיָ", וְאַשְׁרֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ בְּדָבָר זֶה, לְהָבִין הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל הַזֶּה עַל דָּבָר קַל כַּזֶּה. רַבִּים נִכְשָׁלִים בַּזֶּה, וְהַמַּשְׂכִּיל – יִמָּלֵט נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא לִקָּרֵא "תּוֹעֵבָה". הַשֵּׁם הַזֶּה מְכֹעָר מְאֹד, וְאַתָּה דַּע לָךְ.

וְאַף עַל פִּי שֶׁהַגַּאֲוָה רָעָה, אֲפִלּוּ הָכִי מִצְוָה לָאָדָם שֶׁיִּהְיוּ מַלְבּוּשָׁיו נְקִיִּים, וּמַאֲכָלוֹ נָקִי, וְכָל כֵּלָיו נְקִיִּים, וְשֻׁלְחָנוֹ נָקִי, וְגוּפוֹ נָקִי, כִּי הֲדַר הַתּוֹרָה – זֶהוּ הַנְּקִיּוּת. וְכָל זֶה יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם.

וְכֵן לְעוֹלָם יַגְבִּיהַּ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה, וְיִתְרַעֵם עַל נַפְשׁוֹ תָּמִיד כַּמָּה שֶׁהוּא מְמַעֵט עֲבוֹדַת יְיָ. וְיִהְיֶה זָהִיר לְהוֹכִיחַ אֶת הָרַבִּים, וְלַעֲמֹד נֶגֶד הָרְשָׁעִים לְהַשְׁפִּילָם לְפִי יְכָלְתּוֹ, וּלְהוֹדִיעַ תּוֹעֲבָתָם כְּדֵי לְהִתְרַחֵק מֵהֶם. וְאַף עַל פִּי שֶׁדָּבָר זֶה נִרְאָה כְּמוֹ גַּאֲוָה, אֲפִלּוּ הָכִי צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת כֵּן, אַךְ יְכַוֵּן לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּבַתְּחִלָּה יִרְאֶה שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי קִלְקוּל בְּמִלְחֶמֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁלֹּא יֵצֵא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ. וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל זֶה וְכַיּוֹצֵא בַּזֶּה, שֶׁיַּדְרִיכֵהוּ יְיָ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר.


הָעֲנָוָה – הִיא שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה, וְעִקָּר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב. וּמַעֲשֵׂה הֶעָנָיו מְקֻבַּל לִפְנֵי יְיָ. וּמַה הָעֲנָוָה? שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵינָיו וְחוֹשֵׁב עַצְמוֹ כְּאַיִן, וְצָנוּעַ וּשְׁפַל רוּחַ, וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה. וּבְעוֹדוֹ בָּרִיא וּבִזְמַן שֶׁהוּא חַי בְּטוֹבָה – יַחֲשֹׁב שֶׁיְיָ הֵטִיב עִמּוֹ בְּרוֹב חֲסָדָיו, וְשֶׁהוּא אֵינוֹ רָאוּי לְאוֹתָהּ טוֹבָה. וְגַם הֶעָנִי יַחֲשֹׁב עַל הַמְּעַט שֶׁיֵּשׁ לוֹ – שֶׁאֵינוֹ רָאוּי אֲפִלּוּ לְאוֹתוֹ הַמְּעַט, כִּי מַה יֵשׁ לוֹ לְהֵחָשֵׁב יוֹתֵר מִיַּתּוּשׁ אֶחָד, אַךְ שֶׁיְיָ עָשָׂה עִמּוֹ לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין. וְיוֹדֶה לוֹ עַל טוֹבוֹתָיו, וְיִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ.

וְיַחֲשֹׁב גְּדֻלַּת הָאֵל, וְכָל מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת – אֵינָם כִּי אִם טִפָּה בַּיָּם כְּנֶגֶד מַה שֶׁהוּא חַיָּב לַעֲשׂוֹת. וְיִהְיֶה עָנָיו וּשְׁפַל רוּחַ לִפְנֵי כָּל, אֲפִלּוּ לִפְנֵי הַקְּטַנִּים מִמֶּנּוּ. וְיַחֲזִיק כָּל אָדָם טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ, וְלֹא יָחוּשׁ עַל הַכָּבוֹד לְקַבֵּל שֶׁבַח מִבְּנֵי אָדָם. וְלֹא יָחוּשׁ עַל בִּזּוּי שֶׁיְּבַזּוּהוּ, אַךְ יִשְׂמַח עַל הַבִּזּוּי וְיַחֲשֹׁב שֶׁהוּא רָאוּי לַזֶּה.

וְיִהְיֶה נִכַּר בְּשִׁשָּׁה סִמָּנִים הָעֲנָוָה, וְהֵם: (א) הַמְּחִילָה בְּעֵת הַכַּעַס; (ב) וְעִנְיְנֵי שֶׁבַח וּגְנַאי – שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל שָׁוֶה בְּעֵינָיו; (ג) וּלְהַצְדִּיק הַדִּין בְּעֵת הַהֶפְסֵד, וּלְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ בְּעֵת שֶׁפַע הַטּוֹבָה בְּעֹשֶׁר וּבְבָנִים וּבְחָכְמָה; (ד) וְלֵילֵךְ מֵעַצְמוֹ וּלְפַיֵּס אֶת מִי שֶׁהֵרַע לוֹ; (ה) וּלְהִתְנַהֵג בְּמַעֲנֶה רַךְ; (ו) וְלִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

אַךְ לֹא יִהְיֶה עָנָיו לִפְנֵי הָרְשָׁעִים בְּמִילֵי דִּשְׁמַיָּא, אֶלָּא יוֹכִיחַ אוֹתָם לְפִי כֹּחוֹ. וְלֹא יַרְאֶה מִדַּת הָעֲנָוָה בְּעִנְיְנֵי הַמַּלְבּוּשִׁים לְרַמְּאוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיִּהְיוּ סְבוּרִים שֶׁהוּא חָסִיד, וְהוּא עוֹשֶׂה רָעוֹת בְּסֵתֶר וְגוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת.


הַבּוֹשֶׁת – הַבַּיְשָׁן לָא בִּמְהֵרָה חוֹטֵא מֵחֲמַת הַבּוֹשֶׁת, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְבַסּוֹף יַעֲשֶׂה לִשְׁמָהּ. אַךְ מַעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה הִיא שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי יְיָ. וְיַשִּׂיג זֶה הָעִנְיָן בְּהִתְבּוֹדְדוֹ לַחֲשֹׁב בִּגְדֻלַּת יְיָ. וּבִמְקוֹם מִצְוָה יָסִיר הַבּוֹשֶׁת מֵעַל פָּנָיו, שֶׁלֹּא יַנִּיחַ שׁוּם מִצְוָה עֲבוּר הַבּוֹשֶׁת.

וְזֶה הַבּוֹשֶׁת רַע מְאֹד: אִם יַעֲזֹב הַמִּצְוָה בַּעֲבוּר הַבּוֹשֶׁת, אוֹ אִם לֹא יִשְׁאַל מַה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵחֲמַת שֶׁיִּתְבַּיֵּשׁ. וְלֹא יְבַיֵּשׁ שׁוּם אָדָם אֶלָּא בְּעִנְיָן הַתּוֹכָחָה, אִם לֹא יְקַבֵּל בְּנַחַת.


הָעַזּוּת – הַמִּדָּה הַזֹּאת רָעָה מְאֹד לְהָעִיז פָּנָיו נֶגֶד מוֹכִיחוֹ, אוֹ לִכְפֹּר בְּמַלְוֶה וּבְפִקָּדוֹן, וְכַיּוֹצֵא בַּזֶּה.

אַךְ טוֹבָה הָעַזּוּת נֶגֶד הָרְשָׁעִים שֶׁלֹּא לְהוֹדוֹת עַל שִׁקְרֵיהֶם, וְשֶׁלֹּא לְהַסְכִּים עִמָּהֶם, וּלְהָעִיז פָּנָיו כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּצְוֺת.


הָאַהֲבָה – הַמִּדָּה הַזֹּאת רָעָה בְּרוֹב הַמְּקוֹמוֹת, וְהִיא עוֹקֶרֶת כָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת: אַהֲבַת מָמוֹן, וְאַהֲבַת נָשִׁים, וְאַהֲבַת אָב וָאֵם, וְאָח וְאָחוֹת, וּקְרוֹבָיו וְרֵעָיו, וְאַהֲבַת גּוּפוֹ וִימֵי חַיָּיו, וְאַהֲבַת הַכָּבוֹד, וְאַהֲבַת הַתַּעֲנוּגִים בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וְשֵׁנָה, וְנוֹי הַמַּלְבּוּשִׁים – כָּל אֵלּוּ הָאֲהָבוֹת מֵעֲבִירוֹת הָאָדָם שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב. וְרוֹב הָעוֹלָם נִכְשָׁלִים בָּהֶם, וְרַבִּים יִפְּלוּ וְלֹא יָקוּמוּ.

אַךְ מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְחַזֵּק עַל יִצְרוֹ – יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר וְלַעֲשׂוֹת כָּל הָאֲהָבוֹת הָאֵלֶּה לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לַזֶּה.

וְצָרִיךְ הָאָדָם לַעֲזֹב כָּל הָאֲהָבוֹת וְיִדְבַּק בְּאַהֲבַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, כִּי הָאַהֲבָה הַזֹּאת עִקָּר עַל כָּל הַמַּעֲלוֹת. וַעֲבוּר שֶׁהָאָדָם מְלֻבָּשׁ בַּגּוּף, וְטָבוּעַ בְּחֹשֶׁךְ זֶה הָעוֹלָם שֶׁהוּא שָׁוְא וְשֶׁקֶר – עַל כֵּן קָשָׁה הִיא מְאֹד לְהַשִּׂיג.

וְהָאַהֲבָה הִיא שֶׁיֹּאהַב אַהֲבָה גְּדוֹלָה יְתֵרָה מְאֹד, עַד שֶׁתְּהֵא נָפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְּשִׂמְחָה, וּלְהַבְרִיחַ מִלְּבָבוֹ נְעִימוּת הַגּוּף וְתַעֲנוּג שֶׁל עוֹלָם זֶה. וְהָאַהֲבָה עַזָּה, וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל לְבָבוֹ, וְכָל הַהֲנָאוֹת שֶׁל עוֹלָם זֶה – הַכֹּל כְּאַיִן כְּנֶגֶד תֹּקֶף תִּגְבּוֹרוֹת שִׂמְחַת אַהֲבַת יְיָ.

וְאֵין כָּל חָכָם זוֹכֶה לְזֹאת הָאַהֲבָה. וְזֶה דָּבָר יָדוּעַ וּבָרוּר, שֶׁאֵין זֹאת הָאַהֲבָה נִקְשֶׁרֶת בְּלֵב הָאָדָם עַד שֶׁיַּעֲזֹב כָּל מַה שֶׁבָּעוֹלָם חוּץ מֵיְיָ.


הַשִּׂנְאָה – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה: מִי שֶׁשּׂוֹנֵא חֲבֵרוֹ, וְהַשּׂוֹנֵא מַעֲשִׂים טוֹבִים. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לִשְׂנֹא בְּנֵי אָדָם, וְרַבִּים נִכְשָׁלִים בַּזֶּה.

אַךְ טוֹב לִשְׂנֹא הָרְשָׁעִים, וְלִשְׂנֹא מַעֲשִׂים רָעִים, וְלִשְׂנֹא כָּל מַה שֶׁמַּעֲבִיר אוֹתוֹ וּמְרַחֲקוֹ מֵאַהֲבַת הַבּוֹרֵא, וְלֶאֱהֹב כָּל מַה אֲשֶׁר יְקָרְבֵהוּ לַעֲבוֹדַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.


הָאַכְזָרִיּוּת – הַמִּדָּהּ הַזֹּאת רָעָה, כִּי בַּעֲלֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת לֹא יְרַחֲמוּ עַל הָעֲנִיִּים. וְהֵם נוֹקְמִים, וְנוֹטְרִים אֵיבָה, וְגוֹנְבִים וְגוֹזְלִים, וְלֹא יְרַחֲמוּ, וּמְעַנִּים יָתוֹם וְאַלְמָנָה.

אַךְ נֶגֶד הָרְשָׁעִים יִהְיֶה אַכְזָרִי. וְיִהְיֶה אַכְזָרִי עַל גּוּפוֹ לִטְרֹחַ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֺת, וְכֵן עַל בָּנָיו יִהְיֶה אַכְזָרִי שֶׁיַּטְרִיחֵם לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֺת כְּפִי כֹּחָם. וְהַכֹּל בְּמִדָּה שָׁוָה לְפִי הַיְּכֹלֶת.


הָרַחֲמָנוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד, לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים הַטּוֹבִים, וּלְרַחֵם עַל הַבְּהֵמוֹת, וּלְרַחֵם עַל עַצְמוֹ וְעַל בָּנָיו, וְאוֹהֲבָם לְזַכּוֹתָם לְחַיֵּי עַד.

אַךְ לֹא יִהְיֶה רַחֲמָנִי עַל הָרְשָׁעִים, אוֹ לְרַחֵם עַל גּוּפוֹ וְעַל בָּנָיו, שֶׁלֹּא לִטְרֹחַ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֺת.


הַדְּאָגָה – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה לַגּוּף מְאֹד. וְהַדּוֹאֵג עַל עוֹלָם זֶה לְהַשִּׂיג תַּאֲוָתוֹ זֶה רָע מְאֹד, וְיוֹתֵר רַע הַדּוֹאֵג אַחַר עֲבֵרוֹת.

אַךְ הַדְאָגָה טוֹבָה לִדְאֹג עַל מִיעוּט הַשָּׂגָתוֹ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֺת, וְלִדְאֹג וּלְפַחֵד שֶׁמָּא יִשְׁכַּח לִמּוּדוֹ, וְיַחֲזֹר תָּמִיד. וְלֹא יִדְאַג וְלֹא יִירָא מִשּׁוּם דָּבָר הַמּוֹנְעוֹ מֵעֲבוֹדַת יְיָ. וּלְעוֹלָם יִדְאַג מֵעֲוֺנוֹתָיו, וְיִדְאַג שֶׁמָּא גּוֹרֵם הַפֻּרְעָנוּת הַבָּאִים לָעוֹלָם, וְיִדְאַג שֶׁמָּא אוֹכֵל שְׂכַר מַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים בְּעוֹלָם זֶה.

וְיִדְאַג תָּמִיד שֶׁמָּא אֵין מַעֲשָׂיו מְקֻבָּלִים לִפְנֵי יְיָ. וּלְעוֹלָם יִדְאַג וְיִצְטַעֵר עַל כְּבוֹד יְיָ, וּכְבוֹד הַתּוֹרָה, וּכְבוֹד יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִתְמַעֵט. וְעַל עִנְיָנִים כָּאֵלּוּ יִדְאַג תָּמִיד.


הַשִּׂמְחָה – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה לַגּוּף, וּמְאִירָה פָּנָיו שֶׁל אָדָם. וְכָל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה בְּשִׂמְחָה, יֵשׁ לוֹ שָׂכָר גָּדוֹל לְאֵין חֵקֶר מִמַּעֲשָׂיו הַטּוֹבִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּשִׂמְחָה: לְהַנְעִים זְמִירוֹת, וּלְשַׁבֵּחַ בְּשִׂמְחָה, וּלְקַבֵּל כָּל מְאֹרְעוֹתָיו בְּשִׂמְחָה, וְלִשְׂמֹחַ בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיַמִּים טוֹבִים בְּשִׂמְחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלִשְׂמֹחַ לֵב הָעֲנִיִּים וְהַאֲכִילֵם.

אַךְ הַשְּׂמֵחָה אֵינָהּ טוֹבָה לִשְׂמֹחַ בַּהֲבָלִים, וְלִשְׂמֹחַ בַּעֲבֵרוֹת, וְלִשְׂמֹחַ בְּאֵיד בְּנֵי אָדָם אוֹ לִשְׂמֹחַ בְּתַקָּלַת בְּנֵי אָדָם.

אַךְ יִהְיֶה בְּחֶלְקוֹ שָׂמֵחַ, וְיִשְׂמַח בַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם וּבַתּוֹרָה.


הַבִּטָּחוֹן – שֹׁרֶשׁ הַבִּטָּחוֹן הוּא שֶׁיִּסְמֹךְ עַל חַסְדֵי הָאֵל שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ הַטּוֹב בְּכָל עִנְיָנָיו, וְהוּא בּוֹחֵר לוֹ הַטּוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוּא בּוֹחֵר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ הַבּוֹטֵחַ לֵידַע שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – הוּא הַחוֹמֵל, וְשֶׁאֵינוֹ מַעֲלִים עֵינוֹ מִמֶּנּוּ, וְאֵין לוֹ מוֹנֵעַ מִלַּעֲשׂוֹת חֶפְצוֹ שֶׁל הַבּוֹטֵחַ. וְהוּא יוֹדֵעַ מַה טוֹב לוֹ, וְהוּא מַנְהִיגוֹ וּמְשַׁמְּרוֹ עַד הַיּוֹם. וְאֵין אָדָם יָכוֹל לִבְרֹחַ מֵהַנְהָגָתוֹ, וְלֹא יַגִּיעַ לוֹ נֶזֶק אוֹ טוֹבָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת הָאֵל. וְהוּא בְּתַכְלִית הַנְּדִיבוּת וְהַחֶסֶד, וְאֵין לוֹ הֶפְסֵק לְעוֹלָם וָעֶד. וְהוּא רוֹאֶה מַחְשְׁבוֹת הַלֵּב, וְיוֹדֵעַ אִם בּוֹטֵחַ בּוֹ בְּלֵב שָׁלֵם. וְיִבְטַח בַּייָ עַל עִנְיָנֵי גּוּפוֹ וּפַרְנָסָתוֹ, וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂגַת יָד לְפַרְנֵס אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בָּנָיו, וּלְהַדְרִיכָם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה.

וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיְּטַהֵר לִבּוֹ לִיגִיעָתוֹ, לַעֲבוֹדָתוֹ הָעֶלְיוֹנָה. וְיִבְטַח בּוֹ שֶׁיַּזְמִין לוֹ הַמִּצְוֺת, וְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַיְּכֹלֶת לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, וְשֶׁיְּשָׁרֵת לוֹ בְּכָל אֵיבָרָיו בֶּאֱמוּנָה וּבְכִוּוּן לְיַחֵד הַלֵּב אֵלָיו. וְיִבְטַח שֶׁיְּזַכֵּהוּ שֶׁיִּרְאֶה בְּיָמָיו בִּמְהֵרָה בִּיאַת מָשִׁיחַ וּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְיִבְטַח שֶׁיִּזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא לָאוֹר הַגָּדוֹל.

הַבּוֹטֵחַ בְּלֵב שָׁלֵם – יָבִיא אוֹתוֹ הַבִּטָּחוֹן שֶׁלֹּא יַעֲבֹד לְאָדָם זוּלָתוֹ לְהִתְרַצּוֹת אֵלָיו, וְלֹא יַסְכִּים עִם הָרְשָׁעִים בְּדָבָר שֶׁהוּא כְּנֶגֶד יְיָ. הַבּוֹטֵחַ נַפְשׁוֹ בִּמְנוּחָה, וְאֵינוֹ מֵצֵר עַל שׁוּם עִנְיָן מֵעִנְיָנָיו, כִּי הוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַבּוֹרֵא מַנְהִיגוֹ לְטוֹבָתוֹ, בְּעוֹלָמוֹ וּבְאַחֲרִיתוֹ. וְיָשִׂים דַּאֲגָתוֹ וְאֶבְלוֹ עַל מַה שֶׁהוּא מְמַעֵט מֵעֲבוֹדַת יְיָ, וְלֹא עַל עוֹלָם זֶה.

אַךְ הַבִּטָּחוֹן אֵינוֹ טוֹב כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ מְסֻכָּן, אוֹ שֶׁיַּכְנִיס עַצְמוֹ בְּעִנְיְנֵי סַכָּנָה וְיֹאמַר: "הִנְנִי בּוֹטֵחַ בַּייָ שֶׁיּוֹשִׁיעֵנִי!", אוֹ יַעֲשֶׂה עֲבֵרוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת וְיִסְמֹךְ עַל זֶה שֶׁיַּחֲשֹׁב: "הִנְנִי בּוֹטֵחַ בַּייָ שֶׁיְּכַפֵּר לִי כִּי רַחֲמָן הוּא!" אֵין זֶה דֶּרֶךְ הַבִּטָּחוֹן.


הַחֲרָטָה – זֹאת הַמִּדָּה הִיא דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה, מִפְּנֵי שֶׁהָעֲבֵרוֹת אֵין מִתְכַּפְּרוֹת אֶלָּא בַּחֲרָטָה.

אַךְ הִיא רָעָה אִם עָשָׂה מִצְוָה וּמִתְחָרֵט עָלֶיהָ.


הַכַּעַס – הַכּוֹעֵס כָּל מִינֵי גֵּיהִנֹּם שׁוֹלְטִין בּוֹ, וְאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו. וְשׁוֹכֵחַ תַּלְמוּדוֹ, וְיָבֹא לִידֵי טָעוּת. וּבַיָּדוּעַ שֶׁעֲוֺנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו. וְאֵין הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד.

כַּמָּה עֲבֵרוֹת בָּאוֹת מִן הַכַּעַס! אַךְ צָרִיךְ לִכְעֹס לִפְעָמִים, לְהָטִיל אֵימָה עַל בֵּיתוֹ וְעַל אוֹתָם הַשּׁוֹמְעִים לְמוּסָרָיו, וּלְתַלְמִידָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹעֵס לְשֵׁם שָׁמַיִם – יִכְעוֹס בְּמִדָּה; וְיַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ כּוֹעֵס, אֲבָל בְּלִבּוֹ לֹא יִהְיֶה כָּעוּס.


הָרָצוֹן – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה, כִּי הוּא מִתְרַצֶּה בְּכָל עִנְיָנָיו, וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר אַחַר יְיָ. וְהָעוֹלָם אוֹהֲבִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא רוֹצֶה בִּבְנֵי אָדָם, וְהֵם רוֹצִים בּוֹ. וְהוּא מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְהוּא מְקַבֵּל מוּסַר, כִּי הוּא מַלֵּא רָצוֹן לַעֲשׂוֹת טוֹבָה.

אַךְ הָרָצוֹן רַע מְאֹד לְהִתְרַצּוֹת בְּדַרְכֵי הָרְשָׁעִים.


הַקִּנְאָה – מִדָּה רָעָה מְאֹד לְקַנֵּא בְּנֵי אָדָם. מִן הַקִּנְאָה יָבֹא לִידֵי חִמּוּד, וְלִידֵי גֶּזֶל וּמַחֲלֹקֶת.

אַךְ יְקַנֵּא בְּיִרְאַת יְיָ; וּבְלוֹמְדֵי תּוֹרָה יְקַנֵּא לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֵׂיהֶם.

וְהַפּוֹרֵשׂ מִן הַקִּנְאָה וְהַחִמּוּד – שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד.


הַזְּרִיזוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. אִם יֵשׁ לָאָדָם מְלָאכָה – שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּזְרִיזוּת, לְהַסְפִּיק אֶת עַצְמוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ. וְכָל צְרָכָיו יַעֲשֶׂה בִּזְרִיזוּת.

וְכֵן לְעִנְיַן הַלִּמּוּד וַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוֺת יִהְיֶה זָרִיז, וּבְזֶה הָעִנְיָן יַעֲלֶה לְכָל מַעֲלוֹת טוֹבוֹת.

אַךְ הַזְּרִיזוּת רַע מְאֹד כְּשֶׁהוּא זָרִיז לַעֲבֵרוֹת.


הָעַצְלוּת – עִנְיָנוֹ מְקֻלְקַל מְאֹד בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.

אַךְ הָעַצְלוּת טוֹב – כְּגוֹן הַמִּתְעַצֵּל לַעֲשׂוֹת רָעוֹת.


הַנְּדִיבוּת – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד: שֶׁיִּהְיֶה נָדִיב בְּמָמוֹנוֹ לִהְיוֹת וַתְרָן, וְלַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְשֶׁלֹּא יְדַקְדֵּק עִם חֲבֵרוֹ עֲבוּר דָּבָר מוּעָט, וְלָתֵת צְדָקוֹת, וּלְהַשְׁאִיל כֵּלָיו וּסְפָרָיו. וְיִהְיֶה נָדִיב בְּגוּפוֹ לִטְרֹחַ עֲבוּר אֲחֵרִים. וְיִהְיֶה נָדִיב בְּחָכְמָתוֹ לְלַמְּדָהּ לַכֹּל.

אַךְ לֹא יִהְיֶה נָדִיב לְפַזֵּר לָרִיק, וְלִתֵּן לָרְשָׁעִים, אוֹ לְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ.


הַצַּיְקָנוּת – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה, כִּי מִי שֶׁהוּא צַר עַיִן – לֹא יוּכַל לְרַחֵם עַל הָעֲנִיִּים, וְהוּא שָׂנאוּי עַל הַבְּרִיּוֹת כִּי לֹא יוּכַל לְהֵהָנוֹת בְּנֵי אָדָם, וְאֵינוֹ מְהַדֵּר הַמִּצְוֺת.

אַךְ זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה שֶׁהוּא עַצְרָן לְפַזֵּר מָמוֹן וּלְמַלְּאוֹת תַּאֲוָתוֹ.


הַזְּכִירָה – זֹאת הַמִּדָּה טוֹבָה מְאֹד, לִזְכֹּר כָּל עִנְיָנָיו. כָּל מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁלּוֹ צָרִיךְ לִזְכֹּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נוֹתֵן וְנוֹשֵׂא בֶּאֱמוּנָה. וּבְזֹאת הַמִּדָּה יֵדַע הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֺת, שֶׁיָּשִׂים עַל לִבּוֹ לִזְכֹּר הַכֹּל. וְיִזְכֹּר אַחֲרִיתוֹ וְרֵאשִׁיתוֹ, מֵאַיִן בָּא וְאָנָה יֵלֵךְ.

וְיִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יוֹצְרוֹ, וְהַטּוֹבוֹת שֶׁעָשָׂה לוֹ: שֶׁבְּרָאוֹ וְגִדְּלוֹ וְנִשְּׂאוֹ, וְהוֹדִיעוֹ חָכְמָה וָדַעַת, וְנָתַן לוֹ תּוֹרָה הַטְּהוֹרָה. וְיִהְיֶה חָרֵד לִדְבָרוֹ, כְּמוֹ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הַנֶּחֱרָדִים לִדְבַר הַמֶּלֶךְ. וְיַחֲשֹׁב וְיִזְכֹּר אֲשֶׁר כָּל הַדְּבָרִים עוֹשִׂים שְׁלִיחוּתוֹ, כְּגוֹן הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ, וְהָאָרֶץ נוֹתֶנֶת אֶת יְבוּלָהּ, וְכֵן יַעֲשֶׂה הוּא שְׁלִיחוּתוֹ.

וּכְמוֹ שֶׁאָדָם טוֹרֵחַ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אִשְׁתּוֹ שֶׁהוּא אוֹהֵב, כֵּן יַעֲשֶׂה רְצוֹן אוֹהֲבוֹ הַגָּדוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיַחֲשֹׁב אֵיךְ הוּא זָרִיז לַזֶּה הָעוֹלָם – כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיָּכִין צֵידָה לַדֶּרֶךְ הַגָּדוֹל וְהָרָחוֹק, לִהְיוֹת מְקֻשָּׁט וְלִפְרֹעַ חוֹבוֹ מַה שֶׁנִּתְחַיֵּב לְיוֹצֵר הַכֹּל.

וְיָבִין מַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְיִקְשֹׁר דַּעְתּוֹ אֶל נְעִימוּת עוֹלָם הַבָּא. וְיִזְכֹּר תָּמִיד אֶת יְיָ בְּמַחְשְׁבוֹתָיו, וְיִזְכֹּר תָּמִיד חַטָּאָיו כְּדֵי לְהִצְטַעֵר עַל שֶׁהִכְעִיס הָאָדוֹן הַגָּדוֹל.

אַךְ זֹאת הַמִּדָּה אֵינָהּ טוֹבָה לִזְכֹּר הַבְלֵי הָעוֹלָם וְרוֹב הַתַּחְבּוּלוֹת, אוֹ לִזְכֹּר אִם חֲבֵרוֹ פָּשַׁע כְּנֶגְדּוֹ.


הַשִּׁכְחָה – זֹאת הַמִּדָּה אֵינָהּ טוֹבָה אִם שׁוֹכֵחַ אֶת יוֹצְרוֹ, וְאִם שׁוֹכֵחַ עֲוֺנוֹתָיו, וְאִם יִשְׁכַּח מַה שֶׁהוּא לוֹמֵד, וְאִם חֲבֵרוֹ עָשָׂה לוֹ טוֹבָה וְשׁוֹכֵחַ.

אַךְ טוֹבָה הִיא שֶׁיִּשְׁכַּח פִּשְׁעוֹ, מַה שֶׁפָּשַׁע חֲבֵרוֹ לְנֶגְדּוֹ.


הַשְּׁתִיקָה וְהַדְּבָרִים. אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב מִשְּׁתִיקָה. רוֹב דִּבְרֵי הָעוֹלָם, הַכֹּל הַבְלֵי הֲבָלִים. לָכֵן יַרְבֶּה בִּשְׁתִיקָה, וְלִשְׁמֹעַ חֶרְפָּתוֹ וְלִשְׁתֹּק. וּכְשֶׁאָדָם מְסֻפָּק אִם יִשְׁתֹּק אוֹ יְדַבֵּר – יִדְבַּק בִּשְׁתִיקָה.

אַךְ דְּבָרִים טוֹבִים – יוֹתֵר טוֹבִים הֵם מִשְּׁתִיקָה, כְּגוֹן לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּבְיִרְאַת שָׁמַיִם.

וְהַמַּשְׂכִּיל יִזָּהֵר מִדְּבָרִים בְּטֵלִים, וּמִשִּׂיחַת יְלָדִים וְשִׂיחַת נָשִׁים. יִרְאַת שָׁמַיִם בְּלֵב הַמַּרְבֶּה דְּבָרִים – זֶה אִי אֶפְשָׁר.


הַלֵּיצָנוּת – הַנּוֹתֵן דֹּפִי בִּבְנֵי אָדָם נִקְרָא "לֵץ". אֵין לְהִתְלוֹצֵץ עַל שׁוּם אָדָם. וְהַמִּתְלוֹצֵץ עַל עוֹשֶׂה מִצְוֺת זֶה רַע מְאֹד, כִּי רַבִּים נִמְנָעִים מִלַּעֲשׂוֹת טוֹב עֲבוּר הַלֵּיצָנוּת.

אַךְ טוֹב לְהִתְלוֹצֵץ עַל עוֹשֵׂי רָעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּמָּנְעוּ מִן הָרַע.


הַשֶּׁקֶר – אֵין הָאָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת אֲמִתִּי אִם לֹא שֶׁיְּתַקֵּן מִדּוֹתָיו, כִּי כָּל אָדָם מוֹשֵׁךְ דְּבָרָיו אַחַר מִדּוֹתָיו. וְיִזָּהֵר אָדָם שֶׁלֹּא יְשַׁקֵּר אֲפִלּוּ דְּבָרִים בְּעָלְמָא שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, כִּי גָּדוֹל עָנְשׁוֹ שֶׁל שַׁקְרָן.

אַךְ פְּעָמִים הִתִּירוּ חֲכָמִים לְשַׁקֵּר: בַּהֲבָאַת שָׁלוֹם (יבמות ס"ה ע"ב), וּלְשַׁבֵּחַ הַכָּלָה (כתובות י"ז ע"א), וּבְאֻשְׁפִּיזִין, וּבְמַסֶּכְתָּ, וּבְפּוּרַיָּא (בבא מציעא כ"ג ע"ב).


הָאֱמֶת – הַנְשָׁמָה הִיא נִבְרֵאת מִמְּקוֹם טָהֳרָה וֶאֱמֶת. אֵין מַעֲלָה לְאָדָם כְּמַעֲלַת הָאֱמֶת, לִהְיוֹת אֲמִתִּי בְּכָל דְּבָרָיו וּלְכָל רְמִיזוֹתָיו, וְלִהְיוֹת אֲמִתִּי בְּמַחְשְׁבוֹתָיו.

וְהַמַּגִּיעַ לְמַעֲלָה הַזֹּאת – כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּחֲשֹׁב וְשֶׁיְּדַבֵּר יִתְקַיְּמוּ, וְיִרְאֶה בַּלַּיְלָה חֲלוֹמוֹת אֱמֶת, וְיֵדַע עֲתִידוֹת.


הַחֲנִיפוּת – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד, לְהַחֲנִיף וְלִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת. וְהַמַּחֲנִיפִים לִרְשָׁעִים בְּחֲלִיקַת לָשׁוֹן – בַּזֶּה נִמְנָעִים מִן הַתְּשׁוּבָה. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא (סוטה מ"א ע"ב): מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה – נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִים, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְלֹא יוּכַל אָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: "מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ."

וְאֵלּוּ מַחֲנִיפִים לָהֶם: לְאִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שְׁלוֹם בַּיִת, לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנּוּ, וְלָרָשָׁע שֶׁלֹּא יַזִּיק לוֹ, וּלְרַבּוֹ שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ תּוֹרָה. כֵּן מִצְוָה לְהַחֲנִיף לְתַלְמִידָיו וְלַחֲבֵרָיו כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ, וּכְדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ לִדְבָרָיו לְקַבֵּל תּוֹכְחוֹתָיו.


לָשׁוֹן הָרַע – זֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד. וַאֲפִלּוּ לוֹמַר אֱמֶת – אָסוּר לְסַפֵּר בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ. וְזֶהוּ לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁיֹּאמַר: "כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה פְּלוֹנִי, כָּךְ וְכָךְ הָיוּ אֲבוֹתָיו, כָּךְ וְכָךְ שָׁמַעְתִּי עָלָיו." אֲבָל הָאוֹמֵר שֶׁקֶר עַל חֲבֵרוֹ – זֶה נִקְרָא "שֵׁם רַע".

וּבְוַדַּאי הַמַּרְגִּיל בְּלָשׁוֹן הָרַע – הוּא פּוֹרֵק עוֹל שָׁמַיִם מֵעָלָיו, וְקָשֶׁה מְאֹד לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה מֵעֲוֺן זֶה. הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה – בַּזֶּה מַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, לִנְעֹל דַּלְתֵי הַתְּשׁוּבָה. וְכֵן רַע מְאֹד הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה הַטּוֹבִים, וְעַל עוֹשֵׂי מִצְוָה וְיִרְאֵי שָׁמַיִם – גָּדוֹל עָנְשׁוֹ מִנְּשׂוֹא. וְיִזָּהֵר מֵאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע, וְאַל יְסַפֵּר בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בִּפְנֵי שׂוֹנְאוֹ.

יֵשׁ עֲוֺן הַנִּקְרָא "רְכִילוּת", וְזֶהוּ הַמְּגַלֶּה לְאָדָם מַה שֶׁחֲבֵרוֹ דִּבֵּר עָלָיו, וּבַזֶּה גּוֹרֵם שִׂנְאָה. יָרֵא שָׁמַיִם – חַיָּב אַתָּה לְדוּנוֹ לְכָף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר נוֹטֶה לְחוֹבָה יוֹתֵר מִלִּזְכוּת. בֵּינוֹנִי – יֵשׁ לְהַכְרִיעַ לִזְכוּת. וְאִם הַדָּבָר נוֹטֶה לְחוֹבָה – יִהְיֶה אֶצְלְךָ סָפֵק. וּמִי שֶׁרוֹב מַעֲשָׂיו לְרָעָה – יֵשׁ לְהַכְרִיעַ מַעֲשָׂיו וּדְבָרָיו לְחוֹבָה.

הַמְּסַפֵּר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ – אֵין לְגַלּוֹתוֹ בְּלֹא רְשׁוּתוֹ. וְכָל דָּבָר הַנֶּאֱמָר בִּפְנֵי שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי אָדָם – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וְאִם הָאוֹמֵר הִזְהִיר אֶת הַשּׁוֹמְעִים שֶׁלֹּא יְגַלּוּ, אֲפִלּוּ אוֹמֵר בִּפְנֵי רַבִּים – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרַע. וּמִצְוָה לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע עַל בַּעֲלֵי עֲבֵרוֹת, לְבַזּוֹתָם וּלְהַשְׂנִיאָם בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּבָּדְלוּ מֵהֶם. וְכֵן עַל בַּעֲלֵי מַחֲלֹקֶת – מִצְוָה לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע.

מָקוֹר גָּדוֹל שֶׁל מִצְוֺת יֵשׁ תַּחַת הַלָּשׁוֹן, כְּגוֹן: הַלִּמּוּד, וּלְדַבֵּר יִרְאַת שָׁמַיִם, וּלְהִתְפַּלֵּל, וּלְהוֹכִיחַ, וּלְצַוּוֹת בָּנָיו אַחֲרָיו לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וְכֵן כָּל הַשּׁוֹמְעִים לְמוּסָרוֹ, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְנַחֵם עֲנִיִּים וּלְדַבֵּר עַל לִבָּם דִּבְרֵי נִחוּמִין, וְלִהְיוֹת רָגִיל בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת וּבְדִבְרֵי אֱמֶת.


הַתְּשׁוּבָה – טוֹב לַגֶּבֶר שֶׁיִּהְיֶה מַקְדִּים לָשׁוּב בְּעוֹדוֹ בָּרִיא וְשָׁלֵו. וִיעוֹרֵר לִבּוֹ בְּכַמָּה עִנְיָנִים: שֶׁיַּחֲשֹׁב אַחֲרִיתוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן חֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל מַה שֶׁעָשָׂה מִנְּעוּרָיו, הֵן דְּבָרִים, הֵן מַעֲשִׂים, הֵן מַחְשְׁבוֹתָיו. לָכֵן יְפַחֵד מִן הַדִּין הַגָּדוֹל, וּמִן הַדִּינִים הַקָּשִׁים, וְיַחֲשֹׁב עַל הַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה הַצְּפוּנָה לַצַּדִּיקִים. וְיַחֲשֹׁב אֵיךְ אָדָם אוֹהֵב תַּעֲנוּגִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵם תַּעֲנוּגִים שֶׁל הֶבֶל, וְהֵם פּוֹסְקִין לְפִי שָׁעָה. לָכֵן יַחֲמֹד הַתַּעֲנוּגִים הַגְּדוֹלִים שֶׁלָּעַד, שֶׁאֵינָם פּוֹסְקִים לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת וּלְעוֹלָם וָעֶד.

וְיִתְחָרֵט תָּמִיד עַל חֲטָאָיו, וְיַעֲזֹב דַּרְכּוֹ הָרַע, וְיִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ, וְיִצְטַעֵר בְּצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד, וְיִלְבַּשׁ שַׂק, וְיוֹרִיד עֶדְיוֹ מֵעָלָיו. וְיִדְאַג מֵעֹנֶשׁ עֲוֺנוֹתָיו, וְיִתְבַּיֵּשׁ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְיִהְיֶה נִכְנַע לִפְנֵי יְיָ, וְיִשְׁתֹּק לִמְחָרְפָיו, וְיִהְיֶה רָגִיל בְּמַעֲנֶה רַךְ וּבִשְׁתִיקָה. וְיִשְׁבֹּר הַתַּאֲוָה, וְיִפְרֹשׁ אֲפִלּוּ מִן הַמֻּתָּר. וְיִתְבּוֹנֵן בְּאֵיזֶה אֵבֶר חָטָא, וּבְאוֹתוֹ אֵבֶר יִזָּהֵר לַעֲשׂוֹת מִצְוֺת בְּכָל יְכָלְתּוֹ. וִיחַפֵּשׂ דְּרָכָיו לֵידַע הָעֲבֵרוֹת שֶׁחָטָא מִנְּעוּרָיו, וְיִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם.

וְיַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת גְּדָרִים שֶׁלֹּא יוֹסִיף לַחֲטֹא, וְיֵדַע בְּאֵיזֶה עֲבֵרָה יֵשׁ מַלְקוֹת אוֹ כָּרֵת אוֹ מִיתָה, וּלְפִי הַחֵטְא יִצְטַעֵר. וְיִהְיוּ הָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו, וְיַזְכִּיר בַּוִּדּוּי עֲוֺנוֹתָיו וַעֲוֺן אֲבוֹתָיו, וְיִגְמֹר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא עוֹד. וְיִתְפַּלֵּל לָאֵל שֶׁיַּעַזְרֵהוּ עַל תְּשׁוּבָתוֹ, וִיבַקֵּשׁ שֶׁיְּכֻפַּר לוֹ. וְיַשִּׁיב הַגֶּזֶל קֹדֶם הַוִּדּוּי, וְאִם אֵין לוֹ – יְבַקֵּשׁ מִן יְיָ שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַשָּׂגַת יָד לִפְרֹעַ.

וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד וֶאֱמֶת. וְיִהְיוּ חֲטָאָיו נֶגְדּוֹ תָּמִיד. וְיָשׁוּב בְּעוֹדוֹ בָּרִיא בְּחֹזֶק כֹּחוֹ, וְיִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ בְּעֹז יִרְאַת יְיָ, וְיַשִּׁיב רַבִּים מֵעֲוֺן.

שֹׁרֶשׁ הַתְּשׁוּבָה – שֶׁיִּלְמַד תרי"ג מִצְוֺת עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנוּנִים ומְחֻדָּדִין בְּפִיו, וַעֲרוּכִים בִּשְׂפָתָיו, וְיֶהְגֶּה בָּהֶם תָּמִיד. וְעַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה – יָשִׂים עַל לִבּוֹ לַחֲשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ, אִם קִיֵּם אוֹתָהּ אוֹ לָאו. כְּגוֹן בְּעִנְיָן לַחֲשֹׁב אִם דִּקְדֵּק לְהִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה אוֹ לָאו, אוֹ אִם נֶהֱנָה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יֵדַע בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָשׁ לַזֶּה – הֲרֵי חָטָא כָּל יָמָיו, וּכְשֶׁיִּתְחַבְּרוּ יַחַד כָּל אֵלּוּ הָעֲוֺנוֹת – הֲרֵי מִזֹּאת הַמִּצְוָה לְבַד יֵשׁ חֲבִילוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל עֲבֵרוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה יַחֲשֹׁב עִם נַפְשׁוֹ עַל כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה, וְאָז יַגִּיעַ לְתַכְלִית הַתְּשׁוּבָה.

וְיֵדַע הָאָדָם וְיַאֲמִין שֶׁאֵין הַתְּשׁוּבָה חֲשׁוּבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא שֶׁיִּדְחוֹק אָדָם אֶת עַצְמוֹ לִטְרֹחַ לְקַיֵּם כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה כְּהִלְכָתָהּ. וּמִי שֶׁיָּשִׂים כָּל טוֹרְחוֹ עַל זֶה הָעִנְיָן – הֲרֵי זֶה בַּעַל תְּשׁוּבָה גָּמוּר, וִיתַקֵּן כָּל מִדּוֹתָיו עַל פִּי הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֺת.

וְהִנֵּה יֵשׁ שְׁמוֹנָה אֵיבָרִים בָּאָדָם, אֲשֶׁר בָּהֶם יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשָׂיו: הָאָזְנַיִם – אֶחָד; הָעֵינַיִם – שְׁנַיִם; הָרֵיחַ בַּנְּחִירַיִם – שְׁלוֹשָׁה; בְּפֶה יֵשׁ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת: הַדִּבּוּר וַאֲכִילָה – הֲרֵי חֲמִשָּׁה; הַיָּדַיִם – שִׁשָּׁה; הָרַגְלַיִם – שִׁבְעָה; הָעֶרְוָה – שְׁמוֹנָה. וְהַלֵּב מֶלֶךְ עַל כֻּלָּם, לְהַנְהִיג אֶת כֻּלָּם לְפִי חֶפְצוֹ. וְעַל אֵלּוּ שְׁמוֹנָה אֵיבָרִים – יָשִׂים מַחֲשַׁבְתּוֹ לְדַקְדֵּק בְּדִקְדּוּק גָּדוֹל שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה מֻרְגָּל בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה. וְהָרֹאשׁ לְכָל הַגְּדָרִים שֶׁיִּשְׁמֹר אֶת עֵינָיו, שֶׁלֹּא יִתֵּן אֶת עֵינָיו בְּמַה שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וּבְזֶה הָעִנְיָן יִשְׁבּוֹר אֶת הַתַּאֲוָה, כִּי בְּוַדַּאי הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה – הִנֵּה רֹאשׁ לְכָל הַקִּלְקוּלִים, וְאַחֲרֵיהֶן נִגְרָרוֹת עֲבֵרוֹת רַבּוֹת. לָכֵן יִתְאַמֵּץ לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ לְהִלָּחֵם כְּנֶגֶד הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה, וְלִשְׁמֹר עֵינָיו, וּבַזֶּה יְתַקֵּן כָּל עִנְיָנוֹ.

וּמִיּוֹם שֶׁהִתְחִיל לָשׁוּב – יַסְכִּים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ בְּהַסְכָּמָה גְּמוּרָה לְקַיֵּם כָּל הַמִּצְוֺת שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְקַיֵּם לַייָ, וְאָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵקֵל עִנְיְנֵי הַתְּשׁוּבָה לְסַיֵּעַ לוֹ, וְלָתֵת לוֹ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם יָכוֹל לְהַשִּׂיג – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמּוֹל אֶת לְבָבוֹ, לְחַזְּקֵהוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּדְחוֹק עַצְמוֹ לִטְרֹחַ בַּמִּצְוֺת בְּלֵב שָׁלֵם בֶּאֱמֶת – בַּזֶּה יַגִּיעַ לְמַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה.

גַּם צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מְאֹד מְאֹד לְהִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים וּמִן הַלֵּיצָנִים שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק עִמָּם, לֹא בְּמַשָּׂא וּמַתַּן, וְלֹא בְּלִמּוּד, וְלֹא לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵיהֶם, כִּי הֵם מְסִירִים אֶת לֵב הָאָדָם. וְכִמְעַט כָּל הַתְּשׁוּבָה תְּלוּיָה בַּזֶּה.

וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד תּוֹךְ כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שֶׁיִּתְיַחֵד בְּמָקוֹם אֶחָד בְּסֵתֶר לְבַדּוֹ וְלִבְדֹּק עַצְמוֹ, לְתַקֵּן הַנְהָגָתוֹ עַל פִּי הַמִּדּוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּסֵּפֶר הַזֶּה: לִבְרֹר מִכָּל מִדָּה צַד הַטּוֹב שֶׁבָּהּ וּלְהִתְנַהֵג בַּזֶּה, וְלִבְדֹּק עַצְמוֹ לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו עַל דֶּרֶךְ הַמִּצְוֺת. וְיָבִין חֶסְרוֹנוֹתָיו: בְּאֵיזֶה מִצְוָה מִעֵט טוֹרְחוֹ, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּכָל כֹּחוֹ לְהִתְאַמֵּץ בָּהּ? וְאֵיזֶה מִצְוָה אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת לְקַיְּמָהּ? וְעַל כָּל הַדְּבָרִים יִשְׁפֹּךְ נַפְשׁוֹ נוֹכַח פְּנֵי יְיָ, שֶׁיַּעַזְרֵהוּ לְקַיֵּם מִצְוֺתָיו וְיִתֵּן לוֹ לֵב שֶׁיַּסְפִּיק לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְשֶׁיִּתֵּן לוֹ לֵב נֶאֱמָן לְהַאֲמִין בּוֹ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה וְלִבְטֹחַ בּוֹ בְּבִטְחוֹן שָׁלֵם.

וּבְאוֹתוֹ הַיּוֹם יַקְדִּישׁ עַצְמוֹ לְטַהֵר מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיַחֲשֹׁב עַל הַמָּוֶת – שֶׁיִּכְלֶה גּוּפוֹ וְיִהְיֶה עָפָר, וְיַחֲשֹׁב עַל דִּינֵי גֵּיהִנֹּם, וּמִי שֶׁבָּא שָׁם – אֵיךְ יִהְיֶה עִנְיָנוֹ מֻפְסָד בְּהֶפְסֵד גָּדוֹל. וְיַחֲשֹׁב עַל נְעִימוּת עוֹלָם אֲשֶׁר שָׁם תַּעֲנוּג לְאֵין חֵקֶר. וְיַחֲשֹׁב בְּמַחֲשָׁבוֹת מְכֻוָּנוֹת עַל גְּדֻלַּת יְיָ, וְעַל נִפְלְאוֹתָיו וְטוֹבוֹתָיו, וְיַנְעִים זְמִירוֹת לְהַלְּלוֹ בְּשִׂמְחַת הַלֵּב, וְיִשְׁתַּחֲוֶה לְפָנָיו כְּעֶבֶד לִפְנֵי אֲדוֹנָיו. אֵין סָפֵק מִי שֶׁיִּהְיֶה רָגִיל בְּזֶה הָעִנְיָן – מַגִּיעַ לְמַעֲלוֹת רַבּוֹת.

בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה יִהְיוּ שְׁפָלִים וְנִבְזִים. עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה יַגִּיעוּ עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (הושע יד,ב).


[הַתּוֹרָה – חֲסֵרָה בְּסִמָּנֵי סֵפֶר הַמִּדּוֹת בִּכְתַב־יָד, וַחֲבָל עַל דְּאָבְדִין.]


הַיִּרְאָה – לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם רְצוֹן בּוֹרְאוֹ, וְלֹא יִירָא שׁוּם אָדָם אוֹ מֶלֶךְ אוֹ שַׂר, וְלֹא יִירָא מִשּׁוּם יִסּוּרִין וּמִשּׁוּם צַעַר. רַק בּוֹרְאוֹ יִירָא לְבַד, וְלֹא יָגוּר מִפְּנֵי אִישׁ.

וְזֹאת הַמִּדָּה רָעָה מְאֹד בְּזֶה הָעִנְיָן: שֶׁיַּעֲזֹב מִצְוַת בּוֹרְאוֹ עֲבוּר מוֹרָא בְּנֵי אָדָם. לְכָךְ יַשְׁלִיךְ מִלְּבָבוֹ כָּל הַפְּחָדִים, וְלֹא יִשְׁכֹּן בִּלְבָבוֹ רַק מוֹרָא יְיָ לְבַד. כִּי יִרְאַת יְיָ הִיא עֲטֶרֶת פְּאֵר שֶׁל כָּל הַמִּצְוֺת, וְ"טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת יְיָ מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ" (משלי טו,טז).

וְהַיִּרְאָה הַמְּעֻלָּה מִכָּל – שֶׁיָּרֵא מִלִּפְנֵי יְיָ כָּל כָּךְ שֶׁיְּהוּ אֵיבָרָיו נִרְתָּעִים מִתַּחַת מוֹרָאוֹ, כְּעֶבֶד שֶׁהוּא נִרְתַּע וְנִכְנַע לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹעֵר בּוֹ. וְזֶה הָעִנְיָן קָשֶׁה לְהַשִּׂיג, אַךְ מִי שֶׁמַּרְגִּיל מַחְשְׁבוֹתָיו לְהַרְהֵר תָּמִיד שֶׁיְיָ רוֹאֶה מַחְשְׁבוֹתָיו, וּמִתְבּוֹנֵן בְּנִפְלְאוֹתָיו בְּעֹמֶק הַלֵּב בְּמָתוּן, וְקוֹצֵר מַחְשְׁבוֹתָיו לְמַעְלָה לִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי מָרוֹם – בְּזֶה הָעִנְיָן יָכוֹל לְהִתְקָרֵב אֶל אוֹר הַיִּרְאָה הַטְּהוֹרָה, לְהוֹפִיעַ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו, לֵידַע רָזֵי עֶלְיוֹנִים.


הִנֵּה הִשְׁלַמְנוּ סִמָּנֵי הַמִּדּוֹת בְּרֶמֶז מְעַט, לְהַזְכִּיר הָאָדָם שֶׁיִּזָּהֵר בָּהֶם, לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶם מִכָּל אַחַת וְאַחַת בְּמִשְׁקַל.

וְדַע כִּי הַמִּדּוֹת אֲחוּזוֹת זוֹ בְּזוֹ וּמְדֻבָּקוֹת יַחַד, וְכֻלָּן נִגְרָרוֹת זוֹ אַחַר זוֹ. וְאִם יִתֵּן אָדָם רְשׁוּת לְיִצְרוֹ הָרַע לַעֲבֹר עַל אַחַת – אָז יְהוּ כֻּלָּן נִשְׁמָטוֹת מִמֶּנּוּ. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוּט שֶׁל מֶשִׁי, וְחָרַז בּוֹ מַרְגָּלִיּוֹת דֶּרֶךְ נִקְבֵי מַרְגָּלִיּוֹת, וְקָשַׁר קֶשֶׁר אֶחָד לְמַטָּה. וְאוֹתוֹ הַקֶּשֶׁר מַחֲזִיק כֻּלָּן, וְאִם יַתִּירוּ הַקֶּשֶׁר – אָז נוֹפֵל מַרְגָּלִית אַחַת, וְאָז יִפְּלוּ כֻּלָּם זוֹ אַחַר זוֹ. כָּךְ אִם תַּתִּיר מִמְּךָ קֶשֶׁר מִדָּה אַחַת – אָז לֹא תּוּכַל לְהַחֲזִיק בְּשׁוּם מִדָּה כָּרָאוּי.

לָכֵן שְׁמֹר כָּל הַמִּדּוֹת בְּכָל כֹּחֲךָ, אֲשֶׁר תּוּכַל לְהַשְׂכִּיל בָּהֶם. וּבְזֶה הָעִנְיָן תַּשְׁלִים נַפְשְׁךָ לַשֵּׁם הַנִּכְבָּד לִדַּבֵּק בּוֹ. וְתִזְכֶּה לִהְיוֹת מֵאוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם: "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" וְגוֹ' (דניאל יב,ג).

השוואת שערים[עריכה]

שער השמחה ושער הבטחון:

שער השתיקה ושער הליצנות:

הערות[עריכה]

  1. ^ מילת "השכל" קשה בהקשר זה בכלל, ועוד יותר קשה לאור דברי המחבר ז"ל (בנוסח שלפנינו מיד לאחר החלק שדן בביטחון, ואולי במקור ההמשך הישיר לדבריו כאן), שם הוא מדבר על האמונה והבטחון והסבל והסתפקות, אבל אינו מזכיר כלל את עניין השכל. וכן בחלק על הביטחון הוא דן באריכות בתחילתו ובסופו בקשר שבין האמונה והבטחון, אבל אינו מזכיר אף פעם את השכל. ועוד: השווה את ספר "מבחר הפנינים" לר' שלמה אבן גבירול, שהיה מקור חשוב לבעל "ספר המידות" (או"צ) וממנו שאב פתגמים רבים, ובסדרת השערים שם אנחנו מוצאים: שער ו' "האמונה", שער ז' "הבטחון באלהים", שער ח' "התקוה", שער ט' "הסבל", שער י' "ההסתפקות". לכן ייתכן שנפלה כאן טעות של המעתיק, ובמקום "השכל" צריך לומר "הסבל" (במובן של המוכנות לסבול בשקט ובדומה ל"סבלנות"). וראו גם בשער הענוה, שם מזכיר המחבר את התכונה של הסבל: "העניו הוא סבלן, ומהסבלנות יבוא שלום...".
  2. ^ "שער המחלוקת" אינו קיים בספר המידות (אורחות צדיקים), אבל כך כתוב בכל כתבי היד (למעט הקיצור בכתי"א שאינו כולל את המשפט הזה) ובדפוסים. ייתכן שנפלה כאן טעות, והכוונה היתה לשער השנאה או לשער הקנאה.
  3. ^ משפט סיכום זה מופיע בכתבי היד. בדפוס הראשון הוא חסר והטקסט ממשיך מיד: "ואחר כך עמד רבינו משה מקוצי...". בשאר הדפוסים בא במקומו המשך הקדמתו של הרמב"ם, כדלהלן: וזו היא מלאכת השם, שעשו בה כל גאוני ישראל מיום שחוברה הגמרא ועד זמן זה, שנה שמינית אחר מאה ואלף לחורבן הבית, והיא שנת ארבעת אלפים ותשע מאות ושלושים ושבע לבריאת העולם. ובזמן הזה תקפו הצרות יתירות, ודחקה השעה את הכל, ואבדה חכמת חכמינו, ובינת נבונינו נסתרה. לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים, וראו שהם דברים מבוארים – נתקשו בימינו, ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר. ואין צריך לומר הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית, וספרא וספרי והתוספתא, שהם צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך, ואחר כך יודע מהם הדרך הנכוחה בדברים האסורים והמותרים, ושאר דיני התורה היאך הוא. ומפני זה (נערתי חצני) [שנסתי מתני] אני משה בן מיימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אלו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר, הטמא והטהור, עם שאר דיני התורה. כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל, בלא קושיא ובלא פירוק. לא זה אומר בכה וזה בכה אלא דברים ברורים, קרובים, נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורים והפירושים הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה ובדין כל הדברים שתיקנו חכמים ונביאים. כללו של דבר: כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל. אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות, שנעשו מימות משה רבינו ועד חיבור הגמרא, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהם שחיברו אחר הגמרא. לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
  4. ^ רבי משה מקוצי (מאה ה-13) חיבר את ספר מצוות גדול (סמ"ג).
  5. ^ רבי אלעזר מוורמס (1165-1230 בערך) נודע כ"רוקח" על שם ספרו.
  6. ^ רבי אליעזר ממיץ (נולד במאה ה-12) חיבר את ספר היראים.
  7. ^ רבי אליעזר בן יואל הלוי (ראבי"ה, 1120-1220 בערך) חיבר את אבי העזרי (ספרו מכונה גם ראבי"ה).
  8. ^ רבי יצחק בן משה מווינה (1180-1250), המכונה גם "אור זרוע" על שם ספרו.