קטגוריה:משלי כו כד

דקויות

החלום של רוב עם ישראל, לפחות החל מהקמת מדינת ישראל ועד ימינו, הוא שאויבינו ישלימו איתנו. אולם מרוב תשוקה לשלום, אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שהשונא השלים איתנו, כאשר למעשה הוא מרמה אותנו. הפסוקים שלפנינו נותנים כמה עצות, איך להבחין בין שונא שהשלים לבין שונא שמרמה:

- כשדברי השלום של השונא הם נכריים, יוצאי-דופן לעומת רוב דיבוריו;

- כשהשונא משתדל לחנן ולייפות את דבריו באופן מלאכותי;

- כשדברי השלום שלו שונים מהדברים שהוא מדבר בקהל תומכיו;

בכל המקרים הללו יש לחשוד בו שכוונות השלום שלו אינן כנות, ולמעשה הוא זומם לעשות שבע תועבות לפחות.

אולם, כשדברי השלום של השונא הם עקביים, חוזרים על עצמם לאורך זמן רב; כשהם נשמעים כנים ולא מוגזמים; וכשהם מתאימים לדברים שהוא מדבר בקהל תומכיו - במקרה זה אפשר להאמין לו שהוא אכן שינה את דרכו וחזר בתשובה, שהרי "שערי תשובה אינם ננעלים".

ינכר

1. לפי רוב המפרשים, המילה ינכר מתארת את מה שהשונא מנסה לעשות - מלשון נכרי או מלשון מַכָּר: "ינכר - היפך ההכרה, כמו" (בראשית מב ז): "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" (מלבי"ם), "מתנכר השונא, שלא יכירו שהוא שונא" (רש"י), "בשפתיו יעשה השונא עצמו כאילו הוא נכרי מן השנאה ואינה עמדו" (מצודת דוד), "השונא יעמיד פני מכר, פני אוהב, בדברו דברי שלום; ובאמת אינו אוהב" (אברהם אהוביה, "ככל הכתוב", עמ' 258). הפסוק מזהיר אותנו שיש מצב כזה, יש שונא המתנכר ומסתיר את שנאתו, לכן לא צריך למהר ולכרות ברית עם כל אויב המוציא מפיו את המילה "שלום", אלא לבדוק היטב אם כוונותיו רציניות.

- אולם, לפי זה, הפסוק אינו מציע לנו דרך מעשית לזהות שונא המתחזה לידיד.

2. היה אפשר לפרש שהמילה ינכר משמעה "יהיה נִכָּר", "יהיה קל להכיר ולזהות אותו" כמו ב(משלי כ יא): "גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר..."*. לפי זה, "בשפתיו יינכר שונא" - ניתן לזהות שונא על-ידי ניתוח של תנועות שפתיו ואופי דבריו (כפי שנאמר בפסוק הקודם ובפסוק הבא).

- אולם, פירוש זה אינו מתאים לחצי השני של הפסוק - "...ובקרבו ישית מרמה" - כי לפי זה, החצי השני אינו מנוגד במדוייק ואינו מקביל במדוייק לחצי הראשון.

3. ולענ"ד, המילה ינכר מציעה לנו גם דרך מעשית לאבחן ולזהות שדברי השלום של השונא אינם אמיתיים - כאשר הם נכריים וזרים ביחס לדברים שהוא אומר בדרך-כלל: כשהוא אומר, בראיון לתקשורת שלנו, שרצונו לחיות עמנו בשלום, אך בכל שאר הפעמים הוא אומר שהוא מתכוון להמשיך במלחמה.

הקבלות

נחמיה היה אחד ממנהיגי ישראל בימי הבית השני. הוא חיזק את ירושלים ובנה את חומותיה. התושבים הלא-יהודים, שהגיעו לארץ בזמן הגלות, שנאו אותו וניסו להפריע לו במפעליו. כשראו השונאים שהם לא מצליחים לעצור אותו, והחומה כבר בנויה, הם החליטו לשנות גישה, והציעו לו לבוא ל'פגישת פיסגה' ידידותית, שבה יתנו לו עצות איך להתמודד מול מלך פרס. נחמיה סירב והאשים אותם ברמאות, ובין השאר טען:

(נחמיה ו ט): "כִּי כֻלָּם מְיָרְאִים אוֹתָנוּ לֵאמֹר 'יִרְפּוּ יְדֵיהֶם מִן הַמְּלָאכָה וְלֹא תֵעָשֶׂה', וְעַתָּה חַזֵּק אֶת יָדָי?!"

כלומר: עד עכשיו, כולכם ניסיתם להפחיד אותנו כדי שלא נצליח לבנות את החומה, ועכשיו פתאום אתה בא ומחזק את ידיי?! (ע"פ מצודת דוד על הפסוק).

נחמיה ראה שהשונאים שלו מנכרים בשפתיהם, מדברים דברים זרים ושונים מהדיבורים הרגילים שלהם, והבין שהם בקרבם ישיתו מרמה.