ספר המידות השלם שער השתיקה
הנדיבות · הציקנות · הזכירה · השכחה · השתיקה · א. הליצנות · ב. השקר · ג. החניפות · ד. לשון הרע · האמת · התשובה · התורה · יראת שמים · סימנים
סדר השערים בספר "אורחות צדיקים" · מידע על מהדורה זו
<< · ספר המידות השלם · שער השתיקה · >>
השתיקה והדברים. אמר רבן שמעון בן גמליאל (אבות א יז): כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. וכן אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יז כח): "גם אויל מחריש – חכם יחשב". ואמר החכם: כשאני מדבר – הוא מושל בי, כי אם אני מדבר אל האדם דבר שאינו הגון – אותו הדבור מושל בי, ומצריכני להיכנע לפניו ולבקש ממנו מחילה. וכשאיני מדבר – אני מושל מלאומרו ומלהסתירו.
[הדיבור והשתיקה]
[עריכה]
אמרו רבותינו זכרונם לברכה:
- שני דיקולוגין [סניגורים] היו עומדים לפני אנדרינוס, והיה אחד מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהיא יפה.
- אמר המלך לאותו שהיה מלמד על הדיבור שהוא יפה: איך אתה אומר?
- אמר לו: מרי! אלמלא הדיבור איך המלכים מתמלכים בעולם, ואיך ספינות פורשות לים, איך המתים נגמלים חסד, איך הכלות משתבחות, איך משא ומתן בעולם?
- מיד אמר לו המלך אנדרינוס: יפה דברת!
- אמר לו למלמד על השתיקה שהיא יפה: איך שיבחת את השתיקה?
- מיד בא לדבר. בא אותו שהוא מלמד על הדיבור שהוא יפה וסטרו.
- אמר לו המלך: למה סטרת אותו?
- אמר לו: מורי! אני לימדתי משלי על שלי, כי לימדתי מן הדבור על הדבור. וזה בא ללמד משלי על שלו! לכן סטרתי אותו.
- אמר לו: לא כך אמר שלמה! לא אמר שתהיה יושב ושותק כחרש, אלא אמר (משלי י יט): "ברוב דברים לא יחדל פשע, וחושך שפתיו משכיל". פירוש: החושך ומונע מלדבר בחברו. אין לך גדול מאהרן ומרים, שהבאר עולה ומשקה בזכות מרים עליה השלום, וענני כבוד מקיפים לישראל בזכות אהרן; וכיון שנתנו רשות לפיהם ודברו במשה – מיד נפרעו (במדבר יב).
ועל כמה עניינים השכינה מסתלקת מישראל: משום שפיכות דמים, עבודה זרה, ולשון הרע.
מעשה ברבן גמליאל שעשה סעודה, ונתן לעבדו לשונות לבשל. עשה מהן מבושלים, ועשה קשים ורכים. הכניס לפניהם הקשים, וחזר ונתן לפניהם הרכים.
- קרא לעבדו ואמר לו: מה ראית לעשות כך, מהם רכים ומהם קשים?
- אמר לו: להודיעך שהכל מן הלשון: אם אדם רוצה – עושה אותו רך או קשה.
אמרו לחכם: מה הוא זה שאתה מרבה בשתיקה? אמר להם: הדיבור מצאתי נחלק לארבעה חלקים:
- אחד – כולו נזק, כגון בני אדם הרגילים לקלל בני אדם, ולדבר דברי נבלה.
- השני – נזק מצד אחד, כגון שמשבח אחד לקבל ממנו תועלת; ובאותו השבח שמשבח הוא מכעיס את שונאו, ויזיק למי שמשבח לשונאו.
- השלישי – לא נזק ולא תועלת, כגון דברים של הבל: "איך נבנית חומה פלונית", "וכך וכך הוציא עליה", וסיפורי מלכים ושרים.
- הרביעי – כולו תועלת, כגון התורה ודברים שהם תלויים בה.
אבל יש חכמי התורה המחלקים את הדיבור על חמישה חלקים:
- האחד – מצווה.
- השני – נזהר ממנו.
- השלישי – נמאס.
- הרביעי – נאהב.
- החמישי – מותר.
מצווה – היינו לדבר בדברי תורה ויראת שמים. נזהר ממנו – כגון עדות שקר, ונבלות פה, ורכילות. נמאס – שאין בו לא עבירה ולא תועלת, כרוב סיפורי העולם, כגון לדבר מזה שנעשה כבר, וממנהג מלכים, וכמה דברים מענייני העולם. נאהב – הוא הדיבור שמשבח מעשים טובים ומגנה מעשים הרעים. לשבח מעשה הצדיקים, כדי שייטיבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם; ולגנות הרעים, עד שיתגנו וימאסו בעיני בני אדם וימח זכרם, ויתרחקו מהם ולא יתנהגו כמנהגם. המותר – אכילה ושתייה ושאר צרכיו; מי שממעט דבריו בעניין זה הוא משובח.
לפי דברי חכמים – רוב דברי העולם אין בו צורך; מלבד דברים שיש איסור גדול לדבר בהם, כגון ליצנות, חניפות ושקר, ומספר לשון הרע. ועל אלו הארבעה יש לכתוב שער לכל אחד בפני עצמו לקמן.
[מתי לשתוק]
[עריכה]בכמה מקומות טובה שתיקה. כגון אדם שפוגע בו מידת הדין, כגון שעשה אהרן, שנאמר (ויקרא י ג): "וידום אהרן". ואם שמע בני אדם שמחרפים אותו – ישתוק. וזאת היא המעלה הגדולה: לשתוק למחרפים. וגם ירגיל אדם עצמו לשתוק בבית הכסא, וזהו צניעותו. וזה צריך זריזות גדולה: לשתוק בבית הכנסת, ולהמנע מלדבר אפילו בדברי תורה, וקל וחומר לשאר דברים, והכל כדי שיוכל לכווין לבו לתפילה.
ואם הוא יושב בין החכמים – ישתוק וישמע דבריהם; כי כשהוא שותק – שומע מה שלא ידע, וכשהוא מדבר – אינו מוסיף ידיעה. אך אם הוא מסופק בדברי החכמים – ישאל מהם, כי זאת השתיקה רעה היא מאוד. שלמה המלך עליו השלום אמר (קהלת ג ז): "עת לחשות ועת לדבר" – פעמים שהדיבור טוב, ופעמים שהשתיקה טובה. ואמר החכם: כשלא תמצא אדם שמלמדך מוסר – הדבק בשתיקה, פן תדבר שטות.
ובעבור שהלשון קלה מאוד – צריך ליזהר מאוד להכביד הלשון, לשמור אותו שלא תדבר. רוב דברים – כמשא הכבד. וכבדות של רוב דברים – יותר מכבדות של רוב שתיקה. ואם שמע שחברו מדבר – ישתוק עד שיסיים דבריו, כי "משיב דבר בטרם ישמע, אוולת היא לו וכלימה" (משלי יח יג).
מי שהוא רגיל בשתיקה, ניצול מכמה עבירות: מחניפות, ומליצנות, מלשון הרע, משקרים וגידופים. כי כשאדם מחרף ומגדף אותו, אם יענה לו – יוסיף לדבר לו כפלים. וכן אמר החכם: אני שומע דבר הרע, ואני שותק. אמרו לו: ולמה? אמר להם: אם אשיב ואענה להם למחרפי, אני ירא שאשמע חירופים אחרים יותר קשים מן הראשונים. ואמר: כשהכסיל חולק עם החכם, והחכם שותק – תשובה גדולה היא לכסיל, שהכסיל מצטער בשתיקת החכם יותר משאם היה משיב לו. ועל זה נאמר (משלי כו ד): "אל תען כסיל כאוולתו". ועוד: אדם יכול לגלות לו סודות, כיון שאינו רגיל ברוב דברים – לא יגלה. ועוד, שאינו רגיל ברכילות.
ועל זה נאמר (משלי יח כא): "מוות וחיים ביד לשון". כי אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עינים, ושתי אוזניים, ושתי נחירים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו.
השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים. סייג לחוכמה – שתיקה (אבות ג יג). סמא דכלא – משתוקא (מגילה יח א).
[שתיקה רעה וטובה]
[עריכה]ולפעמים שהשתיקה רעה, כדכתיב (משלי כו ה): "ענה כסיל כאוולתו, פן יהיה חכם בעיניו". בדברי תורה: אם רואה שהכסילים מלגלגים על דברי חכמים – יענם להשיבם מטעותם, שלא יהיו חכמים בעיניהם. אם רואה אדם עובר עבירה – ימחה בידו ויוכיחהו. וכבר אמר שלמה (משלי טו א): "מענה רך – ישיב חמה"; "ולשון רכה תשבור גרם" (שם כה טו). לכן ירגיל אדם שיהא לו דברים רכים, ולא יהיה רגיל בדברים קשים.
והיזהר בלשונך שתשמור אותו כאישון בת עין, כי "פי כסיל מחתה לו, ושפתיו מוקש נפשו" (שם יח ז); וכתיב (שם כא כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"; ונאמר (איוב יג ה): "מי יתן החרש תחרישון, ותהי לכם לחוכמה". ואם תשב בתבונה, טוב שיאמרו לך "דבר! מה אתה שותק כל-כך?" ממה שתהיה מדבר ויהיו דבריך להם למשא, ויאמרו לך "שתוק!" ויזהר שלא לבייש אדם ולא יצטער בדבריו.
אם יושב אצל אדם שיש מום בגופו שהוא מתבייש ממנו, או שיש מום בבניו או באשתו שהוא מתבייש בו, או שיש פגם במשפחתו – יזהר שלא ידבר על אותו מום או באותו פגם, אפילו אם אינו מדבר עליו אלא מדבר באיש אחר שיש בו פגם זה, כי הוא סבור לעולם שמדבר עליו ויתבייש.
אם אדם עושה דבר של גנאי, וחזר בו ועשה תשובה – יהיה נזהר שלא ידבר באותו מעשה לפניו, ולא יאמר לו אפילו דרך שחוק: "איך עשית כך, ולא נזהרת ממנו, כי היה לך לעשות בעניין אחר!" או אם אדם אומר לך דבר שידעת כבר – שתוק עד שיגמור הדבר, כי אולי יחדש לך בו דבר שלא ידעת מתחילה; גם יש לו הנאה שיאמר לך דבר. ואפילו אם ידעת שלא יחדש לך – תשתוק עד שיגמור.
שנים שהיו להם מריבה זה עם זה, ואחר כך נתפייסו יחד – אין לשום אחד מהם לדבר ולומר: "אתה עשית לי כך וכך, ולכן עשיתי לך כך וכך", אפילו אין דעתו לחזור למחלוקתו. כי מתוך כך שיאמר לו: "אתה עשית לי כך" – אז ישיב לו חברו: "אדרבה, הפשיעה הייתה שלך", ומתוך כך יעוררו המריבה פעם אחרת. ואפילו אם לא תתעורר המריבה – יביישהו שפשע.
יש יושב לפני חכם ושותק ויש לו שכר, כגון שיכוון לשמוע. ויש שותק ויש לו עבירה, כגון שיחשוב: "מה אדבר לפניו, כיון שאינו יודע להשיב לי כראוי? הלוא אינו יודע כנגדי כלום." ויזהר מאוד במה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה ז): שבעה דברים בגולם, ושבעה בחכם:
- חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחוכמה ובמניין,
- ואינו נכנס לתוך דברי חברו,
- ואינו נבהל להשיב,
- שואל כעניין ומשיב כהלכה,
- ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון,
- ועל מה שלא שמע – אומר "לא שמעתי",
- ומודה על האמת.
וחילופיהם בגולם.
אמר החכם: מי שמדבר בחכמה ובהשכל – כמלח בתבשיל. ויש חן לדברי הנבונים כנופך במשבצות זהב. "חכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים" (קהלת ט טז) – ילך אצל אדם שדבריו נשמעים, וישים דבריו בפיו כדי להשמיעם. אבל הוא ישתוק.
[סיכום]
[עריכה]כללו של דבר: האדם העושה דלת לפתחו, יש לו עת לפתוח ועת לסגור – כך יסגור דלתי פיו בשתי דלתות: השפתיים והשיניים. והזהר מאוד לפתוח פיך, ושמור לשונך, כמו שתשמור כסף וזהב ומרגליות בחדרך ובתוך תיבותיך, ותעשה מסגרת למסגרת. כך תעשה לפיך.
ראה איך היו הראשונים נזהרים משיחה בטילה כל ימיהם. ובזה העניין תקנה גדולה להתפלל בכוונה, כי רוב ביטול הכוונה בתפילה בא מדברים בטלים הקבועים בלבו. גם השתיקה היא גדר גדול ליראת שמים, כי אי אפשר להיות יראת שמים בלב המרבה דברים.
לקריאה נופסת
[עריכה]- השווה לשער השתיקה באורחות צדיקים (שכולל בתוכו גם את מידת הליצנות)