ספר המידות השלם שער הגאוה
הנדיבות · הציקנות · הזכירה · השכחה · השתיקה · א. הליצנות · ב. השקר · ג. החניפות · ד. לשון הרע · האמת · התשובה · התורה · יראת שמים · סימנים
סדר השערים בספר "אורחות צדיקים" · מידע על מהדורה זו
<< · ספר המידות השלם · שער הגאוה · >>
השער הראשון: נדבר בו על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם ולהנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.
הגאווה היא המטבע אשר פסל הקדוש ברוך הוא, והיזהירנו עליה בתורתו. כמו שנאמר (דברים ו יב): "השמר לך פן תשכח את יי אלהיך, אשר הוציאך מארך מצרים". כי הגאה ישכח יוצרו, כדכתיב (דברים יג יג-יח): "ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך..., ורם לבבך ושכחת את יי אלהיך..., ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את יי אלהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". ובמלך נאמר (דברים יז כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו". אם הזהירה תורה אפילו במלך – כל שכן בהדיוטות, שלא ישתררו זה על זה.
[גאוות האדם בגופו]
[עריכה]
הגאווה מתחלקת לשני חלקים:
- האחד גאוות האדם בגופו,
- והחלק השני גאוות האדם במעלות החכמה ובמעשיו.
גאוות האדם בגופו יש בו שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.
וזאת היא גאוות האדם בגופו הרעה:
בעת שתתגבר הגאווה בלב האדם, אז תמשול על האדם מקודקודו עד כף רגלו:
- בראשו ובגרונו, כדכתיב (ישעיהו ג טז): "יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון".
- בידיו וברגליו, דכתיב (תהלים לו יב): "אל תבואני רגל גאווה, ויד רשעים אל תנדני". ועל רגל גאווה נענשה בת רבי חנינא בן תרדיון, שנגזר עליה לישב בקובה של זונות. כי פעם אחת הלכה לפני גדולי רומי, ושמעה שאמרו: כמה נאה פסיעותיה של ריבה זו! ואז דקדקה יותר (עבודה זרה יח א).
- בעיניים, כדכתיב (משלי ו יז): "עינים רמות".
- באזניים: לא ישמע דברי העניים האומללים.
- בריח אפו: בעמדו אצל עניים או כשנכנס לבתיהם, הם סרוחים בעיניו. ואף בדבריו ידבר על צדיק עתק בגאווה.
וגם נכרת בעניין מאכל ומשקה, ובמלבושי בגדי גאווה מלבושי נכרי. ועל זה הוזהרנו בתורת משה, שנאמר (ויקרא כ כג): "ולא תלכו בחוקת הגוי"; וכתיב (ויקרא יח ג): "ובחוקותיהם לא תלכו"; ונאמר (דברים יב ל): "השמר לך פן תנקש אחריהם" – הכל בעניין אחד הוא מזהיר, שיהא ישראל מובדל במלבושיו ובדבריו ובכל מנהגיו מן הגויים. וכן הוא אומר (ויקרא כ כו): "ואבדיל אתכם מן העמים".
[תועבת השם]
[עריכה]בעלי הגאווה הם מתעבים בעיני השם, שנאמר (משלי טז ה);: "תועבת יי כל גבה לב". והוא נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו, אחרי אשר הוא תועבת השם. ואפילו לא נתגאה על שום אדם, לא בדיבור ולא במעשה, אך בלבו לבד הוא מתגאה – נקרא "תועבה", שנאמר: "תועבת יי כל גבה לב" – אפילו אין לו גבהות אלא בלב נקרא "תועבה".
אמרו רבותינו: כל מי שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים; כתיב הכא (משלי טז ה): "תועבת יי כל גבה לב", וכתיב התם (דברים ז כו): "ולא תביא תועבה אל ביתך". ויש אומרים: כאילו בא על עריות, דכתיב (ויקרא יח כז): "כי את כל התועבת האל עשו...". ויש אומרים: כאילו בנה במה (סוטה ד ב). ואמרו: כל אדם שיש בו גסות הרוח – מתמעט, שנאמר (איוב כד כד): "רומו מעט ואיננו". וראוי לגדעו כאשרה, שנאמר (ישעיהו י לג): "ורמי הקומה גדועים". ואין עפרו ננער, והשכינה מיללת עליו. אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא ה): "גבה עינים ורחב לבב, אתו לא אוכל" (סוטה ה א). ואמרו: האי מאן דיהיר, אפילו אאנשי ביתיה לא מתקבל, שנאמר (חבקוק ב ה): "גבר יהיר ולא ינוה" – אפילו בנווה שלו (בבא בתרא צח א).
[תוצאות]
[עריכה]הגאוה מביאה לידי רדיפות כבוד, להשתרר על בני אדם. וכבר ידעת מה אירע לקורח ועדתו מחמת גאוותו, שביקש להתגדל, ולקח גדולה שלא ניתנה לו מן השמים. ומתוך כך נכנס למחלוקת, ומן המחלוקת יצאה קנאה ושנאה. וכל אלו מידות פחותות מאוד, כאשר יתבאר בעזרת השם.
סוף דבר: כל המקשט את גופו כדי להתגאות – הרי זה שוכח השם ברוך הוא, ולא יחוש על המצוות, ולא ירדוף אחר מעשים טובים. כי כל כוונתו על עצמו, לקשט גופו הכלה, אשר אחריתו רימה. והמקשט גופו הוא קרוב לזימה, כי יתראה לפני נשים לישא חן בעיניהן, ומתוך כך יתקרב אצלן, ויבוא לידי שחוק וקלות ראש. וגם האישה המקשטת לפני האנשים – בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם; ובזה עונשה גדול מאוד, שהיא נותנת מכשול לפני רבים. הלוא אסרו חכמים להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכותל, אפילו כשאינה מלובשת בהן (עבודה זרה כ ב) – כל שכן שיש עונש גדול לאישה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה.
ועוד הגאווה מביאה לידי תאווה. כי המתגאה – לבו רחב ומתאווה לכל דבר. ותאווה היא המידה הרעה שבכל המידות, כי יתאווה מחמת גאוותו להתלבש בבגדים יקרים, ולבנות פלטרין גדולים, ולאכול מאכלים טובים. כי המתגאה – לעולם לדברים גבוהים יחמוד; ואולי אינו משיג ידו לדברים אלו, ומתוך כך יבוא לידי גניבה וגזילה. כי המתגאה לבו חומד, ורחב כים להתעשר, ולא יהיה שמח בחלקו, כי ימעט בעיניו מה שיש לו לפי רוב הוצאות תאוות גאוותו.
ועוד הגאווה גורמת שלא יהא סבלן לסבול על הבריות. ואין צורך להאריך בפחיתת מי שאינו סבלן, כי ידוע הוא לכל.
[גאוות הגוף הטובה]
[עריכה]וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה:
שמא יאמר האדם: "הואיל והגאווה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר" – עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, וקרועים ומלוכלכים; ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תארו משאר אנשים. וכל זה כדי שיתרחק מן הגאווה, עד שלא יוכל להתרחק יותר. המהלך בדרך זה נקרא "חוטא". הרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"; אמרו חכמים (תענית יא א): ומה זה שלא פרש עצמו אלא מן היין נקרא "חוטא", המונע עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א): לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! על עניין זה וכיוצא בזה אמר שלמה (קהלת ז טז): "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תשומם".
הדרך הישרה באדם: שיהא נקי בכל ענייניו, כי הנקיות הוא גדר של מעשים טובים. כיצד? ילבש בגדים בינונים, ולא מלבושים עניים המבזים לובשם; אלא בגדים בינונים נאים ונקיים, העני לפי עניו והעשיר לפי עשרו. ואסור שימצא כתם או שמנונית על בגדיו, ולא יהיו קרועים. ולא יהיו מתוקנים כבגדי גסי הרוח.
גם מאכלו יהא נקי. ולא יאכל מעדני מלך, אך מאכל בינוני ומשקה בינוני לפי השגת ידו. ולא ישתה ולא יאכל בכלים מאוסים, פן יעבור על "אל תשקצו את נפשתיכם" (ויקרא יא מג), אלא הכל יהא בנקיות. גם שולחנו גם מיטתו יהיו נקיים, וכל ענייניו יהיו נקיים.
גם גופו יהא נקי ולא מזוהם. אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים, כאשר מצינו בהלל הזקן (ויקרא רבה לד ג), שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים, שמעמידים אותו בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" – על אחת כמה וכמה! ועוד, דכתיב (משלי טז ד): "כל פעל יי למענהו" (שבת נ ב). וכל הנזהר בדברים האלו לשם מצוה, ולא כדי להתקשט ולהתגאות, אף על פי שאלו דברים נראים כמו גאווה, כיון שכוונתו לשם שמים – יש בו מצוה.
[גאוות האדם בחכמתו ובמעשיו הטובים]
[עריכה]גאוות חכמה ומעשים טובים יש בה שני חלקים: האחד טוב, והאחד רע.
הגאווה הרעה היא: אשר יבזה בני אדם בלבו ובפיו, וכולם קטנים ופחותים בעיניו. ומהלל ומשבח עצמו שהוא גדול בחכמה, ומתוך כך לא יודה על האמת מרוב גאוותו. ולעולם נראה בעיניו חכמתו ועצתו, ודבריו ומעשיו, שהם משובחים ממעשה וחכמת עצת חבריו. ומתפאר תמיד בחכמתו ובמעשיו, כי הוא חפץ לקבל שבח וכבוד על דבריו הישרים. ועל זה אמר שלמה (משלי כז ב): "יהללך זר ולא פיך".
הגאה לעולם יחזיק טובה לעצמו. ומתוך כך לא יטרח על התורה, כי לא יחוש על כבוד שמים, רק שיודו לו העולם שהוא אדם טוב וחכם, ובזה יש לו די. ותמיד הוא שמח במכשול חבריו ובמעוט ידיעתם, ומתכבד בקלון חבריו. וזה אחד מעשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. אדם שכל מעשיו טובים הם ומתהלל בהם להתכבד, דומה לתבשיל חשוב מאוד בכל אבקת רוכל וראשי בשמים, ועומד אצל האש עד שיהא מקדיח ומסריח, עד שלא שווה לאכול מחמת מרירות שרפת האש; כך האדם המתפאר במעשים, מקדיח ומסריח במהללו מעשיו הטובים.
והמתפאר בחכמתו ובמעשיו שאין בו – אין מידה רעה כמותה ואין דוגמתה. והלוא אמרו חכמים (ירושלמי שביעית י ח): אם מכבדים את האדם מחמת שסוברים שהוא יודע שתי מסכתות, ואינו יודע רק אחת, יאמר להן שאינו יודע אלא אחת. כל שכן וכל שכן שלא יטעה את העולם שיחזיקוהו בחוזקה גדולה שאינו בו.
[תחבולותיו של היצר]
[עריכה]ודע שאנחנו מחוייבים שיהיו כל מעשינו מיוחדים לשם הבורא יתעלה, בגלוי ובסתר. וכל מעשה עבודת אלוהים יהיה להגיע אל רצונו בלבד, בלתי רצון בני אדם לקוות שבח על מעשהו ולקבל כבוד. אך יעשה הכל לשם האל המשקיף אל הלב, כמו שאמר הכתוב (ירמיהו יז י): "אני יי חוקר לב, בוחן כליות"; ואומר (דברים כט כח): "הנסתרת ליי אלהינו". לכן אם לא יזהר בחכמה ובזריזות להינצל מן הגאווה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים – הוא יורש גיהנם. כי היצר אורב לו, ומביא טענות וראיות להביא האדם לידי גאווה, ותהיה חכמתו לטרדו מן העולם. לכן אל יתעצל מלנצח יצר הרע יום יום, וזה נקרא "מלחמה גדולה". כמו שמצינו באחד מן החסידים, שפגע באנשים הבאים מן המלחמה ושללו שלל גדול. אמר להם: שבתם מהמלחמה הקטנה, ועדיין אתם עתידים למלחמה הגדולה. אמרו לו: מה היא המלחמה? אמר להן: היצר וחילותיו! כי כל אויב שיש לך, שתנצח אותו פעם אחת או שתים או שלוש – אז יניח אותך. אבל היצר אינו פוסק ממך אף אם יהיה ניצוח מאה פעמים, כמו שאמרו רבותינו (אבות ב ד): ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. כי כל ימיך יארוב לך אולי תעלים עיניך ממנו, ואם ינצחך בקל שבקלות – סוף ינצחך בחמור שבחמורות. ובעבור שהגאווה שורש להרבה מידות פחותות, וגם היצר משתתף ומתערב בלב האדם, וכל עניין היצר הוא להכזיב האמת ולאמת השקר, והוא מלמד את האדם להתגאות ומביא לו ראיות, ולכן צריך אתה להתחכם כנגדו.
תחילת תחבולותיו של היצר הוא מקשה לבו ומגביהו, וממתיק לו הגאווה ושאר מידות רעות. ואף כי יודע האדם בוודאי שיש פשע ועוון בגאוותו, אפילו הכי עובד במזיד ומתגאה, כי היצר מבעיר את לבו אחר הכבוד עד שלא יחוש על העבירה.
אבל האדם שהוא זך במעשיו, ולא יתגאה ולא יהלל עצמו כשיודע שיש עבירה בדבר, אז יבוא היצר הרע ויערוך עוד מלחמה להפילו ללכדו ברשתו, ויורה היתר ומסביר לו סברות שיש לו מצווה ושכר על מה שמתהלל ומתפאר. וכך יאמר לו היצר: "כבר הגעת למעלת חכמה וחסידות, וראוי לך להתרצות ולהשתדל למצוא חן בעיני העולם ולהחניף להם, לגלות להם חכמתך וצדקתך כדי שיאהבוך." ויביא לך ראיה מדברי רבותינו (אבות ג י): כל שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו. וכל זה ראיות שקר, כי אותה הסברא היא ענף מן הגאווה. אבל העניין הזה הוא כמו שאמר הכתוב (משלי טז ז): "ברצות יי דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו". וכך פירוש העניין: אם האדם לא יתהלל לפני בני אדם, ולא ישתדל למצוא חן בעיניהם בעשותו מעשיו הטובים, ואף על פי כן אוהבים אותו – זהו ראיה גדולה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותו, וזרע לו אהבה בלבות בני אדם, ושם לו שם טוב על לשונם. ואמת הוא שיש כמה בני אדם הנאהבים לבריות והקב"ה שונאם כשאינם מקיימים את המצוות, כי אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא לומדי תורה ומקיימים אותה.
אחר כך יסיתך היצר לגלות חסידותך ומעשיך הטובים לפני העם, ומביא ראיה: "אולי יעשו גם הם כמוך?" וגם זה נמשך מן הגבהות: אף על פי שמצינו כמה גדולים שנשתבחו (סוכה כח א), לא עשו אלא לפני תלמידיהם וחבריהם כדי שימשכו אחריהם ויחזיקו במעשיהם; וודאי זה מצווה כדי לחבב להם מעשים טובים. ואפילו בפני אלו לא יתגאה בלבו באמרו "זה אני יודע" או "זה אני עושה", אבל לפני העולם באמת אסור לגלות להם.
גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: "עתה הרואים אותך בני אדם יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובים. ויש רווח גדול בזה: מתוך שאתה חשוב בעיניהם – יקבלו מוסרך ותוכחתך." כל זה הבל, כי בעשותך מעשה הטוב לשם הבורא ברוך הוא לבד, דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם גם אם לא תחשוב כך, כי אין קבלת התוכחה תלויה במחשבותיך.
ואחרי שתסתלק מכל זה, יסיתך היצר ויאמר לך: "לא יתכן שתהיה עבודתך שלמה עד שתתרחק מהן לגמרי, כגון שתכסה מעשיך הטובים, ולהורות הפוך ממה שהיה כבר בלבך: תתפלל קצר, וכשתרצה ללמד שום חכמה תתייחד, ולא ידע שום אדם זולת הבורא ברוך הוא. ולא תראה שום מידה טובה, אך להראות העצלות במעשה העבודה, כדי שלא יצא לך שם ותפסיד שכרך. ולא תצווה על הטוב ולא תזהיר מן הרע, ולא תודיע חכמתך לאיש זולתך, ולא תראה סימן ירא שמים ולא אות, כגון תפילין ומזוזה וציצית. אלא תתנהג במנהגם ותלך בדרכיהם, ותהיה מערב עמהם במאכל במשתה, ובחדווה וברוב השחוק." כל זה מענייני היצר ללכוד בני אדם ברשתו, והעושה עניין זה לשם מצווה מפסיד אלף אלפים יותר משכרו, ודומה לבורח מאש קטנה לאש גדולה.
אך הישר הוא: להתפלל בכוונה באריכות, ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע, ויעשה כל הטובות בגלוי ובסתר. ואם יכבדוהו על זה וישבחוהו – אין מזיק לו בשבח, אחרי שלא כוון לזה בשעת המעשה. לכן בעת אשר תעשה מעשה הטוב, תבחין בעצמך ממי אתה מקווה הגמול: אשר מהאל – הוא שלם, אבל אם מאחרים – אינו שלם. וגם תבחין אם זה המעשה אשר תעשה לפני העולם, אם היית עושה בייחוד בחדרי חדרים בזה העניין אשר אתה עושה ברבים, ואם יתברר לך זה – אז מעשך שלם.
כל מה שסיפרנו נגד יצר הרע אינו כי אם טיפה מהים נגד מה שהוא חייב להיזהר בו, כי בכל דבר ובכל מעשה ובכל מידה – בא היצר לשחת ולקלקל. ופתחנו פתח להודיע עניין היצר למי שלא ידע תחילת דרכיו. והחכם יבין, וימהר לסלקהו מתוכו, "וטהר ידים יוסיף אומץ" (איוב יז ט).
[הגאווה המשובחת]
[עריכה]הגאווה במעלת החכמה משובחת שנאמר (ירמיהו ט כג): "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי". ויוסיף הודאה לבורא ברוך הוא, וגם דעה והשכל ומידות טובות בתפילה לומר: "מודה אני לפניך, שנתת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא מיושבי קרנות." וכמו: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו." ועל זה נאמר (דברי הימים ב יז ו): "ויגבה לבו בדרכי יי". כי יהיה אדם יקר רוח וגבה לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם; אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא. וזאת הגאווה אינה מזקת לענווה אך מסייעתו, וגורמת לו לשמוח במעלות הטובות, ולשמוח בכבוד חבריו ולחוס על כבודם.
והגאווה נגד הרשעים היא משובחת מאוד, להוכיחם ולהכלים אותם, ולא ייכנע להם. ויצווה על הטוב ויזהיר מהרע כפי יכולתו, אף על פי שזה דומה בעיני העולם כמשתרר וכמתגאה, אחרי שלבו לשם שמים – הרי זה משובח. ולא ייכנע לרשעים, כמו מרדכי שלא נכנע להמן (אסתר ג). ובכל מקום שיש מצוה – עליו לעשות, ולא ייכנע כלל לרשעים לעזוב הטוב מפני השפלתו לפניהם. וזה צריך חכמה: מתי ישתרר נגדם בדבר מצוה? כי פעמים אינו שווה שיעמוד נגדם, שאם יעז פניו נגדם בעבור מצוה אחת – יפסיד אותם מאה מצוות. לכך צריך החכם להתבונן לפי השעה והעניין, ולפי זה יסדר מעשיו; כי יש דבר שצריך לעזוב בשבילם, ויש דבר שלא יניח בשבילם בשום עניין. וצריך בגופו ובמאודו לעמוד נגדם, ולא ייכנע להם. וכל זה בדבר מצווה, אבל בעניין משא ומתן – ייכנע לפניהם ויעשה עמהם לפנים משורת הדין בכל דבר, וזהו מצווה גדולה.
[תיקון הגאווה]
[עריכה]ומי שיש בו מידת הגאווה – צריך להשתדל ולשוב ממנה. כי היא מגונה מאוד, וההיזק שלה רב ומצוי תמיד, והתועלת שיש בה מעט. לפיכך צריך להתרחק ממנה מאוד, כי הגאווה מביאה את האדם לשבר ושפלות, כמו שנאמר (משלי טז יח): "לפני שבר גאון"; ונאמר (שם כט כג): "גאוות אדם תשפילנו". וכבר ידעת מה אירע לפרעה באמרו (שמות ה ב) "מי יי...", ולגלית הפלשתי שאמר (שמואל א יז י) "אני חרפתי את מערכות ישראל", ולסנחריב שאמר (ישעיהו לו כ) "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל יי את ירושלים מידי", ונבוכדנצר באמרו (דניאל ג טו) "ומן הוא אלה די ישיזבינכון מן ידי", והדומה להן אשר אמרו כדבריהם – ואחריתם היה בוז וקלון. ומי שהוא במידה זו – אינו ניצול מחטא ועוון, כמו שאמר החכם (משלי כא כד): "זד יהיר לץ שמו, עושה בעברת זדון".
וכיון שהגיע דברינו עד הנה לדבר על הגאווה, שמע דברי חכמים. חכם אחד אמר: מי הוא אשר לא תיפרד ממנו הדאגה? זה המבקש לעלות מעלה שהיא למעלה ממנה. ואמרו: מי שמחזיק עצמו בחזקת דעתן – מחזיקין אותו בני אדם לשוטה. ואמרו: סמוך לגאווה – מעללים רעים. ומי שיש בו מעללים רעים, תהיה עליו שנאת הבריות, והנפשות נוטות מעליו. ואמר חכם אחד: כאשר נעימות הצורה אור הגוף, כך נעימות המידות אור הנפש. ואמר עוד: אין החשיבות בנפש שיהיה המלך מתגאה, כל שכן בני אדם אחרים זה אל זה. ואמר: שהיה מלך אחד יושב על כסא מלכותו, ולפניו היו כסאות זו למעלה מזו. ואמר להם המלך: איך ישבתם זה למעלה מזה בלא רשותי? והשיב העליון: גודל ייחוס משפחתי הושיבני ממעל לרעי. ואמר השני: עליתי על אשר תחתי מפני רוב חכמתי. וענה השלישי: שפלות נפשי ודכאות לבי הושיבני תחתיהם. והעלהו המלך וגידלו. ועל זה נאמר (משלי כה ז): "כי טוב אמר לך 'עלה הנה', מהשפילך לפני נדיב".
בעת שרואה אדם שמידת הגאווה מתגברת עליו, צריך לחשב דברים המבהילים את לבו: שבא מטפה סרוחה, וישוב לעפר ורימה, ויתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ויחשוב: כמה גאים שנתגאו ועברו מן העולם, נשתכחו והיו כלא היו מעולם. ומה הועילה להם גאוותם?
גדר להתרחק מן הגאווה ומשאר מידות רעות: הרוצה לעקור הגאות מלבו מכל וכל, לא יוכל לעשות זה במחשבה לבד. אלא בתחילה צריך להתרחק מן הגבהות עד קצה האחרון. כיצד? אדם שהיה רגיל ללבוש בגדים חשובים ומתוקנים כמלבושי גסי הרוח, ורוצה לשוב מזה, אם ילבש בגדים טובים ויתקן אותם במידה בינונית – בזה לא יעקור מלבו הגאות. או אם היה מנהגו להתכבד ולהשתדל בדבריו או בשאר מעשיו – אין תקנה לתקן עד שינהיג עצמו בביזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי הסחבות המבזים את לובשיהם, וכיוצא בדברים אלו, עד שיעקור גובה הלב ממנו. וכן מי שהוא בעל חמה וכעס הרבה, תחילה ינהג עצמו שאם היכו אותו או קיללו אותו – לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן רב עד שיעקור שורש הגאווה ממנו; ואז יחזור וילך בדרך האמצעי, וילך בה כל ימיו. ועל דרך זה יעשה בכל המידות הרעות: מתחילה יתרחק ממנה עד שלא יוכל להתרחק יותר, וינהג בזה זמן רב, ואז יחזור ויתפוס הדרך הבינוני. ועניין זה הוא רפואה שלימה לכל מידות רעות. ומי שדעתו נמשכת לעבוד הבורא ברוך הוא בכל חלק וחלק בחלק המובחר שבה – ישים זה הדרך לפניו ולפני חברו. ועל זה נאמר (תהלים נ כג): "ושם דרך, אראנו בישע אלהים".