משנה אבות א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה א | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושעב, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולהג.

הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, והעמידוד תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,

וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,
וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,
וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,
וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים:
  • הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
  • וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה,
  • וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה

נוסח הרמב"ם

משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה והן אמרו שלשה דברים היו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו בפתיחת מאמרינו בזה החבור תואר הקבלה איך היתה ואין הכונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד לזרז לקנות קצת המדות מהם אותם שתועלתם גדולה וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שנזקן גדול והשאר אפרש המלות לבד ומקצת העניינים מפני שענייניהם מבואר מלבד במעט מהם:

הוו מתונים בדין. שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסיקוהו מהרה עד שיבינוהו שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחלת המחשבה:

ועשו סייג לתורה. ר"ל הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות כמו שאמר יתברך ושמרתם משמרתי ונאמר בפירושו עשו משמרת למשמרתי:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משה קיבל תורה מסיני - אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומדות, וחכמי אומות העולם ג"כ חברו ספרים כמו שבדו מלבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קבל תורה מסיני, לומר לך שהמדות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מלבם אלא אף אלו נאמרו בסיני:

מסיני - ממי שנגלה בסיני א:

לזקנים - שהאריכו ימים אחרי יהושע. ואותם הזקנים לזקנים אחרים עד שהגיעו לתחלתם של נביאים שהן עלי הכהן ושמואל הרמתי:

לאנשי כנסת הגדולה - מאה ועשרים זקנים היו. זרובבל שריה רעליה מרדכי בלשן, שהיו בימי עזרא כשעלו מן הגולה בבית שני. ומכללם, חגי זכריה ומלאכי ונחמיה בן חכליה וחבריהם. ונקראו כנסת הגדולה לפי שהחזירו העטרה ליושנה [יומא ס"ט ע"ב] שמשה אמר (דברים י) האל הגדול הגבור והנורא, באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא, והם החזירום כבתחלה, לפי שאמרו הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שאלמלא כן היאך אומה כזו יכולה להתקיים בפני כמה אומות:

הם אמרו שלשה דברים - הרבה דברים אמרו, אלא שלשה דברים הללו אמרו [הן] שיש בהם קיום התורה:

הוו מתונים בדין - שאם בא דין לפניך פעם ושתים ושלש, לא תאמר דין זה כבר בא לפני ושניתי ושלשתי בו, אלא הוו מתונים, כלומר ממתינים קודם שתפסקו הדין:

והעמידו תלמידים הרבה - לאפוקי מרבן גמליאל דאמר [ברכות כ"ח ע"א] כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, קמ"ל שמלמדין תורה לכל אדם ואין צריך לבדוק אחריו. ובלבד שלא יהיה ידוע מענינו שמעשיו מקולקלים וסאני שומעניה. אי נמי אשמועינן [יבמות ס"ב ע"ב] שאם העמיד תלמידים בבחרותו יעמיד תלמידים בזקנותו, דכתיב (קהלת יא) בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך:

ועשו סייג לתורה - גדר שלא יבא ליגע באיסור תורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת. דכתיב (ויקרא יח) ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי:

פירוש תוספות יום טוב

לשון הרמב"ם כאשר נשלם לו מה שהיה צריך אל השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם לפיכך ראוי לכבד החכם [מהם] ולהושיבו במעלה נכבדת. בשביל שהגיע ההוראה אליו. שהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו [ר"ה כ"ד] אם באנו לחקור אחר ב"ד של ר"ג וכו'. ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן. שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמ"ש (דברים א') כי המשפט לאלהים הוא אבל הכל משפט א' וקבליהו איש מפי איש (על) הדורות החולפים. והענין השני. שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה. כדי שנלמד מהם המדות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע. יזיק עצמו. ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים. כמו שאמר הוו מתונים בדין. וצריך שיוסר השופט בכל הענינים שיש במס' אבות כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר. כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך הדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא עינוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ. שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו. שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. והאריך מאד במוסר הדיינים. וסוף דבריו ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א"כ מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחר מס' סנהדרין. ומה שנלוה אליה. לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. ע"כ. וקרא למסכת זו בשם אבות. כי על האמת החכמים הם האבות. כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו זכרונו לברכה. וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בנך (ישעיה ז' ג'):

משה קבל תורה מסיני. פירש הר"ב ממי שנגלה בסיני. ושם כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכמו ששנו בתורת כהנים שהביא רש"י בפירושו תחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו הוא אומר מסיני. ולא דבר רק הוא שהרי זה אות על הדת. אחת היא לאמה כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה. התלמידים בנים הם לה' מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל קבל משה שנאמר (דברים ט') ועליהם ככל הדברים ודרשו פ"ב דמגלה [ד' י"ט ע"ב] מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ואע"פ שדקדוקי סופרים לא היו אלא בדרך ראיה בלבד כמו שפרשתי בהקדמה יאמר קבל כי על הרוב ידבר כמו שביאר הרמב"ן בהקדמת פירוש החומש בחמשים שערי בינה שנבראו בעולם שעל הרוב יאמר נברא. כך נ"ל:

ומסרה ליהושע. שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז"ל [ר"ה דף כ"א ע"ב] על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. לומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מסיני:

כנסת הגדולה. כתב הר"ב שנקראו כן לפי שהחזירו עטרה ליושנה וכו' באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. ירמיה אמר האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו [סימן ל"ב] ולא אמר הנורא. דניאל אמר הגדול והנורא [סימן ט'] ולא אמר הגבור:

הם אמרו ג' דברים. פירש הר"ב שיש בהם קיום התורה. ובמשנה י' פ"ב מפרש ג"כ מרגלא בפומייהו כמו שמפרש הוא היה אומר לקמן במשנה ב':

והעמידו תלמידים. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ"א ע"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהלים ע"ג) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס"ד במשנה ו':

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על הברטנורא) כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכדאיתא בתורת כהנים שהביא רש"י בתחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו אמר מסיני. ולא דבר ריק הוא שהרי זה אות על הדת, אחת היא לאמה, כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה, התלמידים בנים הם לה', מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל קבל משה. שנאמר ועליהם ככל הדברים וכדדרשינן במגילה כו'. ועתוי"ט:

(ב) (על המשנה) ומסרה כו'. מה שקיבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו, כי לא נמסר לו שער החמשים, כמבואר במסכת ר"ה דף כ"א:

(ג) (על המשנה) ונביאים מסרוה כו'. כלומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כו'. אבל אח"כ שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה, אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא איש מפי איש עד מרע"ה:

(ד) (על המשנה) והעמידו. אמרו לשון עמידה, לפי שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה והרב יושב על הכסא. מדרש שמואל. ולי נראה לשון והעמידו, להעמידם בהבנת אמתתה של תורה [ועם שיהיו התלמידים הרבה] כי זהו עמידה וקיום, ושקר אין לו רגלים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בעזר האל הגדול הגבור והנורא. אשר הכל לכבודו ברא. בעה"י שוכן ערבות. זוכר ברית אבות. נתחיל מסכת אבות:

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים וכאשר נשלם לתנא מה שהיה צריך אליו השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלום עם מעם ולפיכך ראוי לכבד החכם מהם ולהושיבו במעלה נכבדת בשביל שהגיעה ההוראה אליו שהוא בדורו כמו אלו בדורם וכן אמרו אם באנו לחקור אחר ב"ד של ר"ג וכו' ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו וכענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמו בנאמר כי המשפט לאלהי' הוא אבל הכל משפט אחד וקבלוהו איש מפי איש על הדורות החולפים. והענין השני שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן כחכמים עליהם השלום כדי שנלמוד מהם המדות הטובות ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע יזיק עצמו ויזיק לבני אדם לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים כמו שאמר הוו מתונים בדין וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות כגון שיהיה בדין ההוא ענין נסתר כמו שאמרו עליהם השלום דין מרומה ואין לנו להאריך הדין כמו כן כשידע כשאין בו דבר נסתר שזה נקרא ענוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על עניינה ואין לו ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ שמא יהיה לבוז ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת עד שיצטרכו אליו שמא יאבד האביון ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת ואל תמשכהו התאוה ואל יהי רוצה להתקדם את חבריו לדין ולא ילחץ עצמו להכנס בדיינות שמא יהיה חשוד וצריך להיות מהדר בכל דיניו אחר הפשרה ואם יוכל שלא יפסוק דין בכל ימיו אבל שיעשה פשרה בין שני המריבין הנה מה טוב ומה נעים ואם אינו יכול אז יחתוך הדין ואל יטריח אבל יתן זמנים מרובים ארוכים לבעל הריב ויניחהו לבקש על נפשו כל היום ואע"פ שירבה דברים וידבר הוללות וסכלות ואם אי אפשר לזה לפי מה שיראה מטענותם יגזור הדין מיד כמו שאנו רואין רבותינו עושין בענין קשירת הידים והכאת השוט ללקות ולענוש והפשט הבגדים וקריעת השטרות הקיימות כשימצאו בהם מה שיחייב לעשות זה והרבה כמו זה וכדומה לזו המצוה אומרים יקוב הדין את ההר ועל דרך כלל צריך שיהיה השופט כרופא בקי שכל זמן שיוכל לרפא במזונות לא יוכל לרפא ברפואות אבל כשרואה שהחולי חזק ואי אפשר להתרפא במזונות ירפא ברפואות קלות קרובות אל טבע המזון כגון המשקים והמרקחות המבושמות המתוקנות ואם יראה שהחולי יתחזק ואלו הדברים אינם מכניעים אותו ואינם כנגדו יחזור לרפאתו ברפואות חזקות וישקנו רפואה משלשלת כגון שקמוניא וכדומה לו מן הרפואות המרות והרעות. כן השופט ישתדל לעשות פשרה ואם אינו יכול ישפוט בנחת וירצה בעל הריב בדבר רך ואם לא יוכל מפני אכזריות אחד מן המריבים ושהוא רוצה להתגבר בעול וחמס יתחזק עליו ויהדוך רשעים תחתיו וצריך לשופט שלא ירבה לרדוף אחר תענוגי העולם ואהבת העושר והמעלה כמו שאמר הכתוב שונאי בצע ואמרו עליהם השלום מלך במשפט יעמיד ארץ וגו' אם דומה הדיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר על הגרנות יהרסנה ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א"כ מה נחמד ונכון היה תקון אבות אחר מסכת סנהדרין ומה שנלוה אליה לפי שהיא כוללת אלה המוסרים ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה עכ"ל ז"ל. וא"כ הוא האמת אפשר שנפל טעות בראש העתקת הרב רבינו שמואל בן יהודה אבן תבון ז"ל למסכת אבות שכתב שם זאת המסכתא ר"ל מסכת אבות ידועה סדורה בין מסכת עדיות ומסכת ע"ז ע"כ. ולי הדיוט נראה לענ"ד לומר שכיון שסיים התנא מסכת ע"ז כמו שקדם וקיימא לן דע"ז שקולה כנגד כל התורה כולה מקרא דכתיב וכי תשגי ולא תעשו את כל המצות האלה סמך לה אבות המתחלת משה קבל תורה כלומר גם זו הנזכרת משה קבל והיא שקולה ככל התורה ואע"ג דאמרי' בסוף מסכת מכות אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום הוא קבל דקדוקיה ופרטיה ומסרם ליהושע וכו' ואנן אנכי ולא יהיה לך בלחוד הוא דמפי הגבירה שמענום. עוד נלע"ד לומר שסידר מסכת אבות בסדר נזיקין לומר אע"ג דאיכא מ"ד בב"ק פ' המניח (בבא קמא דף ל') דמאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דנזיקין [הגהה עיין במ"ש רפ"ק דב"ק] אנן סבירא לן דתרתי בעינן דליעיין נמי במילי דאבות וכדכתיב סור מרע ועשה טוב ומהאי טעמא אפשר נמי לומר דהתחיל רבינו הקדוש המשניות במסכת ברכות משום דאיכא מ"ד התם דמאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דברכות וכבר כתבתי שם בברכות טעמים אחרים בשם אומרם בס"ד:

אח"כ מצאתי שכתוב בנמקי יוסף שם בפ' המניח דף כו"ו דרבינא דאמ' התם מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות ס"ל דנהי דחסידא מתקרי כשהוא עושה הרחקה יתירה שלא יגע באיסור גזל וניזקין מיהו חסיד גמור לא מתקרי עד דהוי חסיד בכולהו ע"כ. ובטור ח"מ סי' י'. ולהיות כי ידוע שרבו במאד מאד ביאורים ופירושים וחבורים על מסכתא זו ובפרט החכם השלם הר"ר שמואל אוזידא ז"ל שאסף והוסיף לכן לא ראיתי להעתיק עליה רק כמו מורה מקום וכדומה לו אך דברי תוספת י"ט לא אעלים עיני מהם מאחר שכמעט כל דבריו העתקתים בחבור זה מראשו ועד סופו לא גרעה מסכת אבות לעמול בה בעיר קברי האבות ובזכותם השם יזכרנו לעסוק בתורה שנים רבות נעימות וטובות בגשמי רצון ברכות ונדבות אמן. ומצאתי כתוב בפי' הרב ר' משה אלשיך ז"ל לקהלת בפסוק וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו בדף י"ג וז"ל כי כל המשניות לא נעדרו מכל קדמונינו כדוד ושלמה ודומיהם אפילו הנאמר בם בשם יחיד ומה גם כשאין חולק. והנה ארז"ל שמצא משה רבינו ע"ה את הקב"ה אומר אליעזר בני אומר פרה בת שנתה וכו' וכן על המאמר משה קבל תורה מסיני וכו' שהיה ראוי לאמרו בתחלת סדר זרעים שהוא ראשית כל סדרי תורה שבע"פ אמרו שהוא להורות כי גם כל המוסרים שבאבות שאמר כל איש ואיש תוכחות ומוסרין הכל קבל משה בסיני ונמסר לדורי דורות והנה מכללם הוא בן זומא אומר וכו' איזהו חכם וכו' איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וכו' ועוד ראוי לשים לב איך ילמוד שמח בחלקו מפסוק יגיע כפיך כי תאכל כי הלא אשר אין לו מה יאכל כי אם ממלאכתו א"כ אין לו חלק לומר שמח בחלקו אך הוא כי אינו מצטער על טובות העה"ז ואוכל מיגיעו כי הוא שמח בחלקו כי כל ישראל יש להם חלק לע"ה ובחלקו של עולם הבא הוא שמח ע"כ. וכתב עוד בפ' יתרו דף קכ"ג וז"ל וזה יתכן מאמר התנא באמרו משה קבל תורה מסיני ולא אמר מהקב"ה כי מן ההר זכה לעלות ולקבל תורה שבעל פה כולה כי רבה היא מאד פעם א' לא ישגה ולא ישכח כל ימיו פי' הלכה אחת מה שאין כן זולתו כי בסילוקו נשכחו מיהושע וכל ישראל עמו ש' הלכות ע"כ. ובפ' שמיני כתב הרב ר"מ אלשיך ז"ל ג"כ על זה הדיבור עיי"ש:

בפי' רעז"ל צריך להגיה דכתיב בבקר זרע את זרעיך וגו'. ועשו סייג לתורה גדר שלא וכו'. כתוב בתוספות יום טוב וקראו למסכת זו בשם אבות כי על האמת החכמים הם האבות כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בניך:

תפארת ישראל

יכין

משה קבל תורה:    כתבו קמאי, דלהכי נקראת מסכת זו אבות, משום דכל המוסרים המובאים בכל ספרי חכמי ישראל ואה"ע, כולן כלולים במסכת זו למי שמדייק בדבריה היטב. ולכן דבריה הם האבות לדבריהן המרומזים בה. ולפע"ד נקראת כן, משום דנכבדות מדובר בה איך יכונן האדם ה ד ע ות ו המדות שלו. והן הן הדרך ארץ שקדם כ"ו דורות לנתינת התורה [כמ"ש ויק"ר צו סי"ט ופסחים קי"ח א']. ולא לבד בדרך טבעי כהקדמת סבה לתכלית, כ"א גם בדרך שכר, דהרי משרע"ה לא זכה להיות סרסור בין ישראל להקב"ה, רק ע"י מדותיו היקרים. נמצא שהישרות הדעות והמדות הן אבות מולידות שמירת התורה, אשר בה ישלים גופו ונשמתי לשלם חיוביו לאלדים ואדם.נ"ל דמתחיל מקבלת התורה. שלא יחשוב האדם דסגי להשלמת נפשו בשיעסוק בתורה ויקיימה, ואף שלא יתקן מדותיו יזכה לעוה"ב. דליתא, דקשה ענשן של מדות [כיבמות כ"א א', וב"ב דפ"ה]. וכן אחז"ל דהעוסק בתורה ואין לו מו"מ באמונה ואינו מתנהג בנחת עם הבריות, אוי לו [יומא כ"ו א']. וכן רבה דעסק בתורה חי מ' שנה, ואביי דעסק גם בג"ח חי ס' שנה [כיבמות ק"ה א']. לכן מתחיל מהתורה ומסיים הם אמרו וכו', ללמדך שגם הד"א תורה היא, וכולן קבלנו מסיני:

ועונ"ל להכי מתחיל עם תורה דאם אין תורה אין דרך ארץ. וכל מי שאינו מאמין בתה"ק, ובהתגלות אלהי, שוב אינו מאמין ג"כ שישגיחו עליו ועל מדותיו וכל הטוב שיעשה הוא להתפאר, או מחולשת טבעו. וכל הרע שימנע ממנו הוא רק מיראת עונש בנ"א, והרי הוא כנושא מסוה, לכן מתחיל ביסוד הכל היא התורה:

מסיני:    ר"ל משה שהיה עניו מאוד, עי"ז קבל התורה שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה ומתאספים בנמוך [כתענית ד"ז א']. ולכן קבל התורה מסיני הנמוך בהרים [כמגילה כ"ט א']. להורות דרק ע"י ענוה מקור לכל המדות ישרות יזכה אדם לתורה:

ויהושע לזקנים:    הן השופטים שאחר יהושע:

וזקנים לנביאים:    שעלי השופט האחרון מסר לשמואל ראש הנביאים. משום שאחר משה פסקה הנבואה מישראל, כמ"ש ודבר ה' יקר בימים ההם [שמואל ג']. ובא שמואל ולימדם איך להתנהג בהישרות המדות ובקדושת התורה כדי להגיע לנבואה. והן הן בני הנביאים. וכן נמסר הלימודים הללו מנביא לנביא, עד חגי זכריה ומלאכי שהיו סוף הנביאים והתחלת אנשי כנה"ג:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה:    הן ק"כ גדולי הדור, וביניהן כמה נביאים [כמגילה י"ז ע"ב.], שעלו מהגולה עם עזרא, שראו שהנבואה פוסקת ואין גודר גדר ועומד בפרץ, לכן תקנו תקנות הרבה וסייגים הרבה לשמירת התורה:

הם אמרו:    הזהירו:

ועשו סייג לתורה:    כל כת וכת מהנ"ל הזהירו מוסר א' הנאות לדורה. יהושע שראה שנשתכחו ג' אלפים הלכות בימי אבל משה [כתמורה ט"ז א'], הזהיר לשופטים, הוו מתונים בדין. דבאיסורים ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל בדיני ממונות כל חומרא לזה קולא לזה, לכן תתיישבו יפה שמא לא כך קבלתם. והזקנים שראו שפסקה הנבואה, הזהירו להעמיד תלמידים הרבה, אולי תמצא מעין הנבואה הקדוש שנאבד. והנביאים כשראו שישראל נתפזרו למקומות שאין תורה, הזהירו לעשות סיג לתורה, כרב דבקעה מצא וגדר בה גדר [חולין ק"י ע"א]. וכן אמרו קדש עצמך במותר לך [יבמות ד"כ ע"א]. עוי"ל דכל המשנה הוא תוכחה גם לכל אדם פשוט. שיהיה מתון בדין קודם שיחליט שום עניין הן בשידין על אדם לומר עליו שהוא צדיק או רשע או שיחליט בעסקיו לומר שהוא כך ולא יחוש שמא מטעה. גם אין די לו שיצדיק א"ע ובניו ובני ביתו בכל ענייניו אלא גם מחוייב להדריך גם אחרים ללכת בדרכי צדק, דדבריו יועילו טפי מכל דברי המוכיחים, והיינו דקאמר והעמידו תלמידים הרבה, וכ"ש שכל זה חייב כן לבניו, וכמ"ד ושננתם, גם מחוייב כ"א לעשות סיג לעצמו לבלי לבוא למקום שבקל יבוא שם לידי חטא, נמצא כל אדם הוא דיין, ומלמד ונותן חוק:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר: כן נהגו להתחיל ומה שלמדו מזה הפסוק כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא הוא כי פירוש הארץ הכתובה בצאן ארץ החיים שהיא עולם שכולו ארוך כי זה העולם אינו ירושת עולם. וכבר פירשנו אותן שאין לחם חלק לעולם הבא בחלק הראשון אשר קראנוהו חלק אלוה ממעל כי שם נתבארו במופת על דרך הפילוסופים האמונות התלויות בהאל ית' והכופר בהם נקרא במשנה אפיקורוס. והחלק השני קראנוהו חלק שוסינו לפי ששם ביארנו כי תורה מן השמים כנגד החולק עלינו שאין להם חלק לעולם הבא. והחלק השלישי קראנוהו חלק יעקב כי יעקב אבינו לא מת ובתוך שלושת חלקים אלו ביארנו י"ג עיקרים שהם שרשי אמונתינו כמ"ש רבי' משה ז"ל וראינו לפרש יחוס התנאים ולהזכיר מקום ההלכות אשר נביא מהם ראיות להועיל לתלמידים:

הפירוש לפי שהתנא הוא רוצה לסדר מאמרים מפורסמים לבעלי הקבלה שהיו אחרי הנביאים והיו ראויים שתשרה עליהם שכינה אלא שדורם לא היה ראוי לכך כמו שנז' במס' סנהדרין בפ"א ובפ' אחרון מסוטה ובמדרש חזית לא לגרעון מדריגתם ממדריגת הנביאים ולזה הוא מזכירם בשמם לא בתאר אחר כמו רבן ורבי ורב לפי שהם למעלה מכל תאר מאלו התארים כמו הנביאים שאנו מזכירים אותם בשמם לבדם כמו שאמרו בתוספתא של מסכת עדיות וכבר אמרו גדול מרב רבי גדול מרבן שמו על כן התחיל דבריו לומר איך באה הקבלה אליהם מראשם ורבם של כל הנביאים עד אחרונים ועד אלו התנאים. ועוד לפי שבמס' סנהדרין הקודמת לזאת המסכתא דבר בחיוב מיתה לזקן ממרה פי בית דין המקובלים ע"כ סדר לנו הקבלה איך היתה מפי הגבורה עד הסנהדרין. ואמר כי משה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני ואמרו באבות דרבי נתן שקבלה מפי הגבורה ולא מפי מלאך וכן במכילתא אמרו וידבר ה' אל משה לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף כי כשעלה משה להר סיני מסר לו הקב"ה התורה בפירושה כמו שנאמר עלי אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה ופירשו רז"ל במס' ברכות בפ"א התורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה תלמוד מלמד שכולם נתנו למשה בסיני. ובמדרש קהלת אמרו ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה. מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולם נתנו הלכה למשה מסיני. וכן הוא במסכת פאה ירושלמית וכן בראשון מחגיגה וכן היא בשני ממגילה וסיימו בה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרי' ומה שסופרי' עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה. וכן הוא בואלה שמות רבה. ותלמוד זו תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב שאלמלא הפירוש שקבל משה מפי הגבורה לא ידענו פירוש תורה שבכתב שהרי בדיני שבת יש מסכתא אחת לפרש מה היא המלאכה שאסרה תורה וכן במצות יבום וחליצה יש מסכתא אחת לפרש דיניהן וכן מס' נזיקין מפרשת לאו דלא תגזול וכן בשאר התורה יש צורך אל הקבלה ועל זה כתבה התורה בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וחייבה מיתה לכל הממרה פי סנהדרין המפרשים הספקות על פי מה שקבלו איש מפי איש עד משה ואלו לא מסר משה אלא ליהושע אבל תורה שבכתב אל הכהנים ואל הלוים מסרה כמו שנזכר בפרשת וילך וכבר הארכנו בחלק השני מזה הספר בטענות נגד מכחישי הקבלה והקבלה היא לפרש הדברים הכתובים בהלכו' שחיטה ודומיהם ולאשר אינם כתובים אבל יש בהם רמז בתורה ונלמדים בגזירה שוה ושאר מדות כבתו מאנוסתו וכיוצא בה ולאשר אינם כתובים לא בפירוש ולא ברמז והם הלכה למשה מסיני כמו אחד עשר יום שבין נדה לנדה. ובתורת כהנים אמרו אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני שכולם נאמרו בהר סיני. ובפ' גיד הנשה אמרו על גיד הנשה בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו. ומה שקבלנו ממשה על פה נקרא דברי סופרים וכן אמרו האומר אין תפלין לעבור על דברי תורה פטור חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים חייב כמו שנזכר בסנהדרין פרק אלו הן הנחנקין במשנה. וכן במדרש חזית אמר על זה חביבין דברי סופרים מדברי תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין חביבין דברי דודים מיינה של תורה וכן בגמ' ע"ז פ' אין מעמידין. ומסירה זו על פה היתה כי לא היו רשאין לכתוב תורה שבעל פה שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל ואמרו רז"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן ולולי שגברה השכחה לא נכתבה המשנה ומצאו סמך משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כמו שנזכר בתמורה פ' יש בקרבנות ובפ' הנזיקין. ויהושע היה ראש הקבלה שנאמר ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל ולזה זכה להיות ראש ישראל אחר משה ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה ושומר אדוניו יכובד כמו שנזכר בספרי ואין ספק כי אחרים היו בישראל שקבלו ממשה וכמו שאמרו בערובין פ' כיצד מעברין כיצד סדר משנה משה יושב ואהרן בימינו ואלעזר משמאלו וכן פינחס ושבעים זקנים כולם היו מאנשי הקבלה ולא נזכר אלא יהושע שהוא היה הנשיא במקום משה וזכה שנתן עליו מההוד שהיה במשה ולזה אמרו בפ' המוכר את הספינה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכבר פירשנו זה בחלק השני מזה הספר. ויהושע לזקנים לא לשבעים שבימי משה אלא לזקנים שהיו רודים ושוטרים בישראל שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. ואותם זקנים מסרו לכל הזקנים שהיו בכל דור ודור כמו לעתניאל ועתניאל לאהוד ושאר השופטים שהיו אחריו עד שהגיעו לנבואת עלי הכהן ושמואל הרמתי כי הזקנים אשר היו בימי יהושע לא האריכו ימים עד הנביאים שהרי אמרו רז"ל בפ' האורג וכן באבות דרבי נתן ימים האריכו שנים לא האריכו. ופי' ימים האריכו שבלו ימיהם בטוב ודומה כאלו האריכו ימים כמו שדרשו במס' יומא בענין ושנות חיים אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה כמו שכתב רש"י ז"ל בפירושיו. וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה זה לזה ונביאים מסרוה לאנשי כנ' הג' הם זרובבל נחמיה בן חכליה מרדכי בלשן ודניאל חנניה מישאל ועזריה שהיו בימי עזרא בבנין בית שני והיו עמהם כמה נביאים כמו שאמרו בפ"ב דמגילה מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו שמנה עשרה ברכות וקדושות והבדלות ג"כ הם תיקנום כמו שנזכר בפ' אין עומדין וחגי זכריה ומלאכי היו באותה סיעה. ובגמ' בא' ממגילה העלו כי מלאכי זה עזרא ויש מהנביאים שהאריך ימים עד ימי התנאים כמו שנזכר ביבמות בפ"א א"ר דוסא בן הרכינס כשאמר חגי שלשה דברים אלו על מדוכה זו היה יושב ורבי דוסא בן הרכינס היה אחר החורבן בימי ר' עקיבא וחביריו כמו שנזכר שם ובראש השנה פ' אין מכירין ובתוספתא דכלים א"ר צדוק על הטהור ישב חגי הנביא ור' צדוק היה בזמן החורבן כמו שנזכר שם בפרק הניזקין. ובמס' יומא פ' בא לו כהן גדול ובמדרש תהלים ובירושלמי דברכות ובמגילה פ"ג מפרש למה נקראת כנסת הגדולה לפי שהיתה כנסיה גדולה וקדושה שהחזירו עטרה ליושנה לפי שמשה אמר האל הגדול הגבור והנורא וירמיה אמר האל הגדול הגבור ודניאל אמר האל הגדול והנורא ואנשי כנסת הגדולה אמרו האל הגדול הגבור והנורא כמו שכתוב בספר עזרא ושם פירשו למה היו מחסרים ירמיה ודניאל ממה שאמר משה ומה ראו אנשי כנסת הגדולה להחזיר עטרה ליושנה ולפי שגדלו את השם נקראו אנשי כנסת הגדולה. ובירושלמי פ' חלק אמרו דברי חכמים כדרבונות ככדור של בנות שמתלקט מיד ליד ונח בסוף ביד אחת. כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו' ע"כ. וסוף הפסוק הוא כולם נתנו מרועה אחד שהכל מסיני נתנן רועה ישראל ודרשו כן מפני כי כדרבונות חסר וי"ו:

הם אמרו שלשה דברים. הרבה דברים אמרו שהרי הם תיקנו ברכות תפלות קדושות והבדלות כמו שנזכר בפרק אין עומדין אבל שלשה דברים אלו אמרו אותם לקיים התורה:

הוו מתונין בדין לשון המתנה ואיחור עד שיתברר להם יפה אבל אם הדבר הוא ברור אינו שבח לאחר אותו וזהו עינוי הדין אשר יזהיר עליו בזאת המסכתא. בתורה יש רמז להיות מתון בדין שכן שנו בספרי ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונין בדין שאם בא דין לפניך פעם שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני ושניתיו ושלשתיו אלא הוו מתונין בדין וכך היו אנשי כנסת הגדולה כותבין הוו מתונין בדין. ובמדרש משלי אמרו מפני מה זכו אנשי חזקיה לאריכות ימים מפני שהיו מתונין בדין ונתיישבו בדברי שלמה שהיו גנוזים מפני שנוטים לדברי מינות והם מצאו שדבריו דברי תורה וזהו אשר העתיקו אנשי חזקיה. ובראשון מסנהדרין אמרו דרש בר קפרא מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו מתונין בדין דכתיב ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים. ומה שהצריכו זה בדין יותר משאר הוראות הוא מפני שצריך דקדוק גדול להבין מתוך הטענות מי הוא זכאי ומי הוא חייב ועוד שהדיין יושב ברומו של עולם שהרי לעשרת הדברות סמכן הכתוב לומר שהם עיקר התורה. וכן אמרו במדרש ואלה שמות רבה ובמדרש משלי כתוב לפני עשרת הדברות ושפטו את העם בכל עת וכתוב לאחר עשרת הדברות ואלה המשפטי' משל למטרוניתא שהיתה הולכת בדרך ועבדיה הולכי' לפניה ולאחריה חגורים כלי זיין וסמכו זה למה שכתוב באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט ולפסוק רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם ואמרו בפ' גט פשוט וכן בפרק הרואה הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה שהם כמעיין הנובע ועל ידי הדינין אדם נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמו שאמרו בא' משבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת ביום נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כתיב הכא וישב משה לשפוט את העם מן הבקר עד הערב וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. וזהו שאמר ירמיה דן דין עני ואביון אז טוב לו הלא היא הדעת אותי נאום ה'. דבר גדול הנביא דבר שהדן דין אמת לאמתו יודע השם ית' ולזה צריך אזהרה יתירה להיות מתון בו להוציאו לאמתו ואמרו רז"ל בפ"א דיני ממונות אשרו חמוץ אשרי דיין המחמיץ את הדין וזהו מה שאמר אסף כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן כלומר כשאני מחערב ומחמץ לבבי וכליותי אז אשתונן ואתחדד ואדע כי קודם החמוץ הייתי רחוק מהאמת על כן סמך לזה ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ושלמה המלך ע"ה אמר על ענין זה חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו וזה כולל לשאר ההוראות כמו הדינין וכן שנינו במסכתא זו הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. ואמרו בא' מסנהדרין וביבמות פ' בית שמאי לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו:

והעמידו תלמידים הרבה. שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן וכן היה אומר רבן גמליאל כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש אבל בית הלל אומרים מלמדים לכל אדם וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו ר"ג נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפ' תפלת השחר. ומה שאמרו בפ' הזרוע השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם והוא כזורק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד. וכן אמרו אם תלמיד הגון הוא יפוצו מעיינותיך חוצה. ואם תלמיד שאינו הגון הוא יהיו לך לבדך כמו שהוא מוזכר באחרון מברכות וראשון מתענית זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם ועל זה הזהירו להעמיד תלמידים הרבה וזה כולל שתי אזהרות האחת להעמידם הרבה בישיבה אחת מאה בשביל שיצאו עשרה עשרה כדי שיצאו שנים שנים כדי שיצא אחד וכן אמרו במדרש קהלת אלף שנכנסו לבית המדרש יצאו מהם מאה בעלי מקרא עשרה בעלי משנה א' בעל תלמוד וזהו שנאמר אחד מאלף מצאתי וכן אמרו למה הדבר דומה לאשה שמושבת התרנגולת על הביצים מתוך הרבה מוציאה מעט מתוך מעט אינה מוציאה כלום וכבר נכנס הלל לב"ה ואמר להם תלמידי ישנן כולן אמרו לו הן חוץ מקטן שבהם אמר להם יבוא אותו קטן שעתיד הדור להתנהג על ידו נכנס אותו קטן והוא רבן יוחנן בן זכאי ואמר עליו להנחיל אוהבי יש כמו שנזכר בירושלמי דנדרים פ' השותפין ובפ' הרואה בברכות אמרו כי הגדיים נעשו תיישים ואם אין גדיים אין תיישים כמו שנזכר בפ' חלק והחסידים הראשונים היו מתפללים לאל שירבה גבולם בתלמידים בפרק היה קורא וכן בתמורה בפ' יש בקרבנות צבור על יעבץ שנאמר והרבית את גבולי פרשו והרבית את גבולי בתלמידים וזו אזהרה אחת להעמיד תלמידים הרבה. והשנית להעמידם בזמן הזקנה כמו בזמן הבחרות כמו שסמכו בגמ' יבמות בפ' הבא על יבמתו למקרא שכתוב בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי לא תדע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. וכן אירע לר' עקיבא שהעמיד ארבעה ועשרים אלף תלמידים וכולם מתו מן הפסח ועד פרס העצרת אחר עבור ל"ג לעומר כי פרס הוא חצי חדש שהם חמשה עשר ימים כמו שנזכר בפ' מעשר בהמה בבכורות וכן בתוספתא אמרו איזהו פרס אין פחות מט"ו וט"ו ימים קודם עצרת הוא יום ל"ד לעומר ולזה נהגו להתאבל באותם ימים שהם מהפסח עד ל"ג לעומר ולא נהגו איסור ביום ל"ד לפי שמקצת היו' ככולו (הגה"ה ואם היה יום ל"ג ע"ש אין בו אבילות כן כתב המחבר בתשובה וכן נהגנו לגלח בו ע"כ.) וכולם מתו מפני שהיתה עינם צרה זה לזה ובעת זקנתו העמיד חמשה תלמידים והם ר' מאיר ור' נחמיה ור' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר שלמדו תורה בכל ישראל וכן נזכר במדרש קהלת ושם הוסיפו ר' יוחנן הסנדלר ור' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ובבראשית רבה גם כן נזכר זה פרשת ויוסף אברהם:

ועשו סייג לתורה. זה נלמד ממה שכתוב ושמרתם את משמרתי ואמרו בראש מסכת מועד קטן ובשני מיבמות עשו משמרת למשמרתי וזהו לשון סייג שהוא לשון גדר כמו סוגה בשושנים דומה למה שאמרו בפ' כל הבשר בקעה מצא רב וגדר בה גדר כשאסר להם כחל מפני שהיו נכשלים בבשר בחלב. ומכאן סמכו איסור שניות לעריות כמו שנזכר בפ"ב מיבמות ושבות לשבת וכן שלמה תיקן עירובין ונטילת ידים כמו שנזכר בא' משבת ובשני מעירובין וכל אסורין דרבנן. והוא פתח גדול לקיום התורה וכל דור ודור רשאי לתקן תקנות במה שהעם נכשלים בהם לעבור על דברי תורה ולולי התקנות האלה התורה נופלת מעט מעט וכמו שאמרו רז"ל אינו דומה כרם המוקף גדר לכרם שאינו מוקף גדר ויותר נראית יראת ה' במקיים דברי חכמים ובסייגים שעשו ולא במקיים המצות המצות עצמן כי המקיים המצות עצמן ונזהר מעבירות ולא עשה להם סייג אינו חושש שמא יפשע בהם והעושה גדרים וסייג לעצמו זה הוא הירא את דבר ה' שהוא נזכר שלא יבוא לידי פשיעה והוא פתח ליכנס בו לידי חסידות וכמו שאמרו בא' מע"ז ובירושלמי דשקלים ובמדרש חזית ונשמרת מבל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות וכן מזריזות לנקיות לפרישות לטהרה ולקדושה וליראת חטא ולחסידות ולענוה ולרוח הקדש. והזהירות הוא שיזהר מעבירה בעת הזדמנה לפניו והזריזות הוא שיזהר ממנה קודם ההזמנה וכמו שאמרו בפ' כל הבשר מאי לאו דזהיר ולא נגע פירוש בפת בלא נטילת ידים לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא ולפי שהסייג הוא שומר התורה. אמרו חכמים ז"ל בפ' אין מעמידין ערבים עלי דברי דודים ובמדרש חזית חביבין דברי סופרים מיינה של תורה שנא' כי טובים דודיך מיין ואמרו לרבי טרפון בראשון מברכות כדאי היית לחוב בעצמך על שעברת על דברי בית הלל לפי שקרא ק"ש בהטייה כבית שמאי ואמרו בירושלמי וכן במדרש חזית שאם לא קרא ק"ש כלל וביטל מצות עשה לא היה מתחייב מיתה וכשעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה. ורב עקיבא כשהיה חבוש ולא נתנו לו אלא מעט מים רצה למות בצמא מיתת עצמו ולא לאכול בלא נטילת ידים לעבור על דברי חכמים כמו שנזכר בעירובין פ"ב. וכבר אמרו במסכת ע"ז פ' אין מעמידין ובמדרש קהלת כי העובר על דברי חכמים נושכו נחש שאין לאותה נשיכה רפואה ועל זה אמרו דילמא חיוייא דרבנן טרקיה שנא' ופורץ גדר ישכנו נחש כמו שנזכר בפרק שמנה שרצים. וכן בכלל זה הוא מה שאמרו בסנהדרין פ' נגמר הדין וביבמות פ' האשה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. וחכמי ישראל לא היו רוצים לגלות לכל אדם טעמי אלו התקנות לפי שהם סתרי תורה כמו טעמי המצות כמו שנזכר במדרש חזית. וכן בפ' מי שהחשיך אמרו עוד יש אחרת ולא רצו חכמים לגלותה ופירשו שם משו' כבוד אלהים הסתר דבר שלא יבואו לעבור על דברי תורה כי גם הטעמים נקראים סתרים כמו שאמרו סתרי עריות בפ' אין דורשין אע"פי שבפרק ערבי פסחים נראה שהם שני דברים טעמי תורה וסתרי תורה סתרי תורה הם טעמי המצות וטעמי תורה הם הנקודים ומקום ההפסק שנקרא פסוק הטעמים בפ' אין בין המודר ושאר הנגינות כמו שנראה בפ' הרואה בפי' רש"י ז"ל וכן במדרש תהלים אמרו יד ימנית אני כותב בה ומראה בה טעמי תורה: