דרך חיים (מהר"ל)/פרק א משנה א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרק א משנה א[עריכה]

משה קבל תורה מסיני. יש לשאול מה ענין הקבלה הזאת איך בא התורה מזה לזה במסכתא הזאת מה שלא נמצא בשום מסכתא. ולפי הנראה כי דברי המסכתא הזאת דברי מוסר, ואינם בכלל תורה אשר קבלו מסיני. אפילו אם נאמר שהכל קבל משה מסיני אפילו מה שיתחדש תלמיד ותיק, מכל מקום למה באר ענין הקבלה בכאן יותר. ועוד קשה שאמר משה קבל תורה מסיני היה לו לומר משה קבל תורה מן הקב"ה ולמה זכר בזה מסיני, ועוד קשה שאמר משה קבל תורה מסיני הזכיר לשון קבלה ואחר זה לשון ומסרה ליהושע, וכך היה לו לומר משה קבל תורה מסיני יהושע קבל ממשה וכן הכל, ולא עוד אלא שחזר לומר לשון קבלה, כי אמר לשון מסירה עד אנשי כנסת הגדולה ואחר כך אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו ממנו וכן בכל הזוגות הזכיר לשון קבלה תמיד, ועוד קשה למה הוצרך להזכיר אצל נביאים לאנשי כנסת הגדולה מסירה בפני עצמו מה שלא הזכיר אצל יהושע לזקינים ולא אצל זקינים לנביאים, ועוד קשה למה מסר משה התורה ליהושע ולא מסר התורה לאלעזר בן אהרן הכהן כי כהן גדול היה, וכתיב (מלאכי, ב) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ועוד כתיב (דברים, כו) וקמת ועלית אל הכהן ואל השופט שיהיה בימיך ובפרט אצל אלעזר כתיב לפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ותומים וא"כ למה הניח אלעזר חוץ, ועוד קשה שאמר יהושע לזקינים וזקינים לנביאים, ואין לפרש בודאי מה שאמר וזקינים לנביאים שאותם הזקנים עצמם שמסר להם יהושע את התורה הם עצמם מסרו לנביאים, עם שהזקנים ההם האריכו ימים עד שמואל הנביא שהיא מנביאים הראשונים, דזה אינו שאין לומר שהאריכו ימים הזקינים כ"כ דבפרק האורג (שבת דף קה:) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המתעצל בהספדו של ת"ח אינו מאריך ימים ופריך והכתיב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקינים אשר האריכו ימים אחרי יהושע והתם אמרינן שהיו מתעצלים בהספדו של יהושע ומתרץ התם ימים האריכו שנים לא האריכו, ואם אתה אומר שאלו הזקנים היו חיים עד הנביאים הראשונים א"כ בודאי שנים האריכו ג"כ, אלא בוודאי צ"ל שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו התורה לזקינים אחרים, וא"כ היה לו לומר וזקינים לזקינים כי למה עשה אל הזקינים מסירה אחת וחלק מהם הנביאים להיות נחשבים מסירה בפני עצמו, ועוד דאין ספק כי לא תליא התורה בנבואה ולענין התורה נחשבים הנביאים כמו הזקינים וא"כ למה חלק ביניהם לומר זקינים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, בודאי אם היו הנביאים מיד אחר הזקנים שהיו בימי יהושע יש לנו לומר דלא מפני נבואתם נתן להם מסירה בפני עצמו רק שכך היה סדר המסירה והקבלה שהזקינים שהיו בימי יהושע מסרו לנביאים ולא תליא מידי בנבואתם, אך עתה שצריכין אנו לומר כי הזקינים בימי יהושע מסרו לזקנים וכן נביאים לנביאים וחשב כל הנביאים קבלה אחת וכל הזקינים קבלה אחת, וקשיא למה חלק בין הזקינים לנביאים ובין נביאים לאנשי כנסת הגדולה ועשה כל הזקינים קבלה אחת וכל הנביאים קבלה אחת. ועוד קשה למה לא נחשבים המלכים כמו דוד ושלמה ג"כ מקבלים בפני עצמם לומר וזקינים מסרוה למלכים, ועוד קשה למה לא נמצא שום מוסר מן הנביאים או מן הזקינים רק נמצא מוסר מן אנשי כנסת הגדולה שאמרו ג' דברים:

פירוש המשנה הזאת כי כל מוסר ראוי הוא לאב ולו נאה להוכיח את בנו כדכתיב (משלי, א) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, כי האב במה שהוא אב כבר סר ממנו הילדות והשחרות וכן האם והם בעלי מוסר, ולפיכך ראוי לאב לייסר את בנו בדברי מוסר ובפרט האב יותר מן אחר, מפני שבילדותו של בן הוא מוטל על האב להנהיג את בנו בכל דבר ילדותו וכמו שארז"ל (קידושין דף כט.) האב חייב ללמד את בנו תורה ולהשיאו אשה, לכך יראה ג"כ שיקבל הבן מוסר מאב שמייסר אותו, בעבור שנחשב ילד בדברי מוסר כנגד אביו אף כי אינו ילד בעצמו, ומפני שרצה לדבר במסכתא הזאת מן המוסרים הטובים והישרים, התחיל לומר כי יש לקבל מוסר מן האבות, ואלו הם אבות העולם בודאי, כי נחשב משה אב לעולם בודאי, ונחשב יהושע מן אבות העולם שהוא קבל התורה ממשה ומפני זה נקרא יהושע אב בעולם, וכן הזקינים וכן הנביאים וכן אנשי כנסת הגדולה כלם בשביל קבלתם התורה הם אבות עולם, וכן אנטיגנוס איש סוכו נחשב אב לעולם שהוא קבל התורה משמעון הצדיק, וכן הזוגות שהם קבלו התורה מאנטיגנוס איש סוכו וכן שאר הזוגות שקבלו כלם הם אבות עולם. ואף מן הזוגות ואילך שלא הזכיר קבלה היינו שלא היו מיוחדים בקבלת תורה כמו שהיו אלו שזכר אבל בודאי הם גם כן אבות העולם בקבלתם התורה ולפיכך יש לאדם לקבל מוסר שלהם כמו שעל הבן ראוי לקבל מוסר האב כדכתיב שמע בני מוסר אביך, ולכך אצל אנשי כנסת הגדולה אחר שהזכיר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה אמר הם היו אומרים ג' דברים, כלומר שהם היו אבות העולם לפי שקבלו התורה ומפני כך ראוי ונאה להם לתת מוסר לעולם אותם שנחשבו אבות העולם. לכך נקראת מסכתא זאת מסכת אבות, כי במסכתא הזאת נשנה המוסר שלמדו אבות העולם ובזה יתורץ השאלה הראשונה:

אמנם מה שאמר משה קבל תורה מסיני ולא אמר שקבל התורה מפי הקב"ה יש לפרש כי לכך אמר משה קבל תורה מסיני, כי זה מורה על עיקר מעלת הקבלה של משה שהיה הקב"ה מיחד לו מקום והוא הר סיני לתת לו שם תורה, ולא היה הדבר בקרי כדכ' אצל נביאי האומות ויקר אלקים אל בלעם (במדבר, כג) שלא היה מייחד אליו מקום קבוע לדבר, ולא נקרא זה שקבל התורה ממנו יתברך אם היה הדבר במקרה אליו כי הקבלה שהוא במקרה לא נקרא קבלה כיון שבמקרה היה, כי המקבל מקבל מן הנותן אשר מכוין למסור לו ואז קובע לו מקום לזה. ולכך אמר משה קבל תורה מסיני שהיה מיחד מקום לקבלה זאת ולא היה כאן קבלה במקרה כלל. ואף אם אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה בסיני לא היה מורה שהיה זה המקום מיוחד, אבל כאשר אמר משה קבל תורה מסיני, ר"ל כי היה סיני מיוחד לזה כאלו היה סיני אמצעי על ידי שהכין אותו לכך שתבא התורה ממנו למשה, ומורה דבר זה שלא היה הקבלה הזאת במקרה, ובסמוך עוד יתבאר איך היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה, כמו שבאה התורה ממשה אל יהושע ובשביל זה יש לומר משה קבל תורה מסיני שהיה סיני אמצעי לגמרי שעל ידו באה התורה למשה ואין כאן קבלה במקרה שהיתה אצל נביאי האומות דכתיב ויקר אלקים לבלעם כך יש לפרש מה שאמר משה קבל תורה מסיני:

אמנם הנראה ברור מה שאמר משה קבל תורה מסיני כי אין לומר רק כך, כי באלו המקבלים שזכר אחריו דהיינו ומסרה ליהושע ויהושע לזקינים הנה יהושע תלמיד למשה, וכמו שיהושע היה מיוחד שהיה תלמיד למשה וכך משה מיוחד להיות רבי של יהושע, כי לא מכל אדם זוכה האדם ללמוד, ולפיכך יש לכל תלמיד רב מיוחד. וכן הזקינים היו מיוחדים שהיו תלמידי יהושע ויהושע מיוחד להיות רבם של הזקינים. והנביאים מיוחדים להיות תלמידים אל הזקינים והזקינים מיוחדים להיות רבם, וכן משך הקבלה מיוחד המקבל אל המוסר והמוסר מיוחד אל המקבל, כי לא מכל אדם זוכה ללמוד. ואם היה אומר משה קבל תורה מפי הקב"ה היה משמע כי משה בפרט מיוחד לקבל מן הש"י, וזה אינו כי הוא יתברך אלקי הכל משפיע החכמה אל הכל, ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקדוש ברוך הוא, ואמר משה קבל תורה מסיני הכניס בזה סיני כי בודאי סיני מיוחד לקבלת התורה של משה ולא היה ראוי שתנתן תורה כי אם מסיני למשה המקבל וזה היה מיוחד בודאי למשה שתבא התורה אליו מסיני, כמו שהיה מיוחד משה שתבא התורה ממנו אל יהושע. והתבאר השאלה שלא שייך לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי לא היה מיוחד הקב"ה שהוא נותן התורה למשה דוקא כמו שהיו מיוחדים שאר המוסרים למקבלים והמקבלי' אל המוסרים, אבל כאשר יכנס בזה האמצעי שהוא סיני בודאי היה הר סיני מיוחד שתבא ממנו התורה למשה בפרט ועל זה אמר משה קבל תורה מסיני, שלא יוחד הקב"ה לנותן אל משה בפרט, שהוא ית' משפיע חכמה אל כל הנמצאים, ובכל יום ויום אנו אומרים והאר עינינו בתורתיך וא"כ אין הש"י מיוחד למשה בלבד בהשפעת התורה, ואין לתלות המסירה רק שהיה למשה אמצעי מיוחד הוא הר סיני שממנו ראוי שתבא התורה אליו כמו שיתבאר בסמוך. וסיני היה מיוחד לקבלת התורה כמו שיתבאר, אבל בודאי לענין הקבלה מן הש"י לא היה משה מיוחד ואם לא היה משה מקבל התורה היה מקבל אחר התורה וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף כא:) ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלמלא שהקדימו משה:

ועוד יותר בזה, כי הרב שלומד תורה לתלמיד יש לרב צירוף אל התלמיד והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד, ודבר זה בכל רב ותלמיד בעולם אף אם לא יהיה מיוחד אליו, על כל פנים הרב והתלמיד יש להם צירוף במה שזה מלמד וזה מקבל. ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד ואין זה כבוד כלפי מעלה, ולכן לא אמרו משה קבל תורה מפי הקב"ה. אע"ג שבתורה כתיב (שמות, לא) ויתן אל משה שני לוחות העדות, וידבר יי' אל משה לאמר דבר זה בא על ענין מיוחד שדבר אליו דבר מיוחד, ואין זה צירוף תלמיד אל הרב, רק אם היה אומר משה קבל תורה מן הקב"ה, שזה ר"ל כל התורה, ולפיכך אמר משה קבל תורה מסיני כי לקבלת תורה מסיני בודאי יש למשה צירוף מיוחד, דהיינו לקבל התורה מסיני הר האלקים ומשה נקרא ג"כ איש אלקים, לכך ראוי שתבא התורה מהר סיני אל משה, כמו שבארנו בספר גבורת השם אצל ומשה היה רועה את צאן יתרו אחר המדבר. ולכך אמרו משה קבל תורה מסיני ולא אמרו משה קבל תורה בסיני, כי לא בא לומר באיזה מקום קבל משה התורה, אבל בא לומר כי סיני הוא מיוחד למשה, ויש צירוף אל משה שעל ידי הר סיני בא למשה התורה מן הנותן, ואם אמר קבל תורה בסיני לא היה מורה רק על המקום ששם היה מקבל התורה, ולא היה מורה על שהיה הר סיני סבה שתנתן ממנו התורה למשה, כמו כל רב שהוא סבה שמקבל התלמיד התורה, עכשיו שאמר מסיני היה הר סיני סבה לנתינת התורה. כי ההר הזה הר האלקים כמו משה איש האלקים, והיה מתיחס ההר למשה שתבא ממנו התורה, כמו שראוי שתבא התורה מן משה ליהושע, וכמו יהושע ראוי שתבא ממנו התורה לזקינים שעל ידי יהושע דוקא התורה באה לזקינים, וכך הר סיני מיוחד היה וראוי שתבא ממנו התורה למשה, ולא אמר משה קבל תורה מהר סיני, שלא היה מתדמה הר סיני לשום הר, ואם אמר הר סיני היה משמע שיש לו דמיון אל הר אחר שהרי נקרא בשם הר ונכנס תחת סוג אחד עם שאר הרים, ולכך לא אמר הר סיני שלא היה שתוף כלל בינו ובין הר אחר. ובזה יש לתרץ שלא אמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, מפני שבא לומר כי סיני היה אמצעי מיוחד שעל ידו תבא התורה למשה, ולכך יש לומר משה קבל תורה מסיני כמו שאמרנו למעלה:

אבל כבר אמרנו כי אין ראוי לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה מן הטעם אשר התבאר למעלה, כי לא היה מיוחד משה לקבל מן הש"י, ועוד כי לא היה זה כבוד כלפי מעלה לומר כך. ובפרק ב"ש במסכת יבמות (דף קה:) גבי רבי ישמעאל בר' יוסי שאמר ליה אבדן וכי אתה הגון ללמוד תורה מפי רבי אמר ליה רבי יוסי וכי משה היה הגון ללמוד תורה מפי הגבורה ע"כ, הרי כי אבדן היה סובר כי יש ערך ויחוס בין הרב ובין התלמיד, ולפיכך אמר וכי אתה הגון ללמוד תורה מפי רבי, והשיב לו ר' יוסי וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, ועם כל זה למד מן הש"י. לכן לא אמרו משה קבל תורה מן הקב"ה שלא היה זה כבוד כלפי מעלה, רק משה קבל תורה מסיני, ולא רצו לזכור אצל זה הקב"ה. ויותר מזה אמרו רז"ל על הכתוב שאמר (במדבר, ז) וישמע את הקול מדבר אליו שהוא כמו מתדבר, ופירש רש"י ז"ל שהיה הקול מדבר עם עצמו ומשה היה שומע וזהו דרך כבוד למעלה כאלו לא היה מדבר עם ההדיוט כך פירש רש"י ז"ל. וכיון שאמר הכתוב מדבר שהוא כמו מתדבר כאלו היה מדבר עם עצמו וההדיוט שומע, אף על גב שבכמה מקומות כתיב וידבר היינו הדיבור שהיה פעם אחת בלבד ועל זה אינו מקפיד לומר וידבר, אבל על הדיבור הקבוע תמיד כמו וישמע את הקול מדבר אליו שהוא נאמר על הדיבור התמידי, אין זה דרך כבוד למעלה לומר כך. ולפיכך לא רצה לומר משה קבל תורה מן הקב"ה, שהיה ההדיוט לומד מפי הגבורה, רק משה קבל תורה מסיני שהקול בא לסיני ומסיני היה משה מקבל תורה. גם מה שאמר משה קבל תורה מסיני ולא אמר משה קבל תורה בסיני, יש לתרץ בזה כי בא לומר כי הש"י כאלו היה הדבור עם עצמו והקול היה בא בעצמו למשה מסיני, כמו שכתוב וישמע את הקול מדבר אליו, ואלו משה קבל תורה בסיני היה משה מקבל מפי הגבורה עצמו, ובסיני שאמר לא בא לומר רק מאיזה מקום קבל התורה, ולכך אמרו משה קבל תורה מסיני. ומכ"ש שאין לומר משה קבל תורה מפי הקב"ה, שהרי נזכר אצל זה בני אדם כמו שאמר אחר כך ומסרה ליהושע, והיה הש"י דמיון אל אחרים שבא מהם הקבלה, ולכך אין ראוי בשום פנים שיאמר משה קבל תורה מפי הקב"ה, כי כל אשר שזכרו אחריו הם בני אדם אין ראוי לזכור עמהם הקב"ה להשוות ההדיוט להקב"ה ואין כאן קשיא:

משה קבל תורה מסיני. אמר אצל משה לשון קבלה, כי המקבל הוא מקבל לפי כחו, ולא קבל משה כל התורה כדאיתא במסכת שבועות (דף ה.) דאמר שם אלא מעתה גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי מי איכא מאן דידע לה והא כתיב לא ידע אנוש ערכה וגו', א"כ אי אפשר לומר שקבל משה כל התורה כולה עד שידע כל התורה כולה, אלא מקבל התורה מה שאפשר לקבל. אבל אמר ומסרה ליהושע, כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קבל ליהושע, וכן היה אפשר ליהושע למסור כל אשר מסר לו משה לזקינים, וכן זקינים לנביאים, וכן נביאים לאנשי כנסת הגדולה כל אחד מסר כל אשר קבל לאחר מפני שכחם יפה לקבל. אבל מן אנשי כנסת הגדולה התחילו הדורות לפחות ולהמעט וכמו שיתבאר בסמוך, כי מן אנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו הדורות למעט, ולכך אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק, ולא אמר שמעון הצדיק מסר התורה לאנטיגנוס איש סוכו כי לא מסר לו כל תורתו שקבל, שהדורות התחילו לפחות ולהתמעט חכמתם, רק אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו כי קבל כפי כוחו כאשר היה לו לקבל, וכמו שאמר רבי אליעזר הגדול (סנהדרין דף סח.) הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם רק ככלב המלקק מן הים. וכן כל הזוגות שזכר אחר כך לא הזכיר רק לשון קבלה, כי לשון קבל תולה במקבל והוא מקבל כפי כחו, אבל המסירה היא שייך אל המוסר והוא מוסר כפי כחו גם כן. ודבר זה היה עד אנשי כנסת הגדולה שהיה תולה הכל בנותן, כי המקבל יש לו כח לקבל כל אשר ימסור כי לא היה חסרון במקבל, אבל כאשר יש חסרון במקבל אין לתלות בנותן, דמה מועיל כח הנותן כאשר יש חסרון במקבל, ולפיכך אמר לשון קבלה ופירוש זה ברור. ובשביל זה הוסיף לומר ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, אף על גב דלא אמר מסירה אצל יהושע לזקינים וכן אצל הזקינים לנביאים מפני שבא לומר כי עד הנה דהיינו נביאים לזקנים היה דרך מסירה ומכאן ואילך לא היה כאן מסירה רק דרך קבלה. ובא לומר בזה כי מה שאנשי כנסת הגדולה היו אומרים ג' דברים אלו, הסיבה הוא, שמן דורם ואילך היתה התורה מתמעטת ועד כאן היה הכל מסירה ולא יותר, והוצרכו להזהיר התלמידי' על התורה כמו שיתבאר. ועוד דכיון שיהושע היה מיוחד יותר מהכל למסור לו התורה, בודאי על משה היה מוטל למסור התורה ליהושע, שהרי יהושע היה לפניו ולמה לא ימסור לו התורה, וכן הזקנים היו לפני יהושע ואם לא ימסור אליהם אל מי ימסור, וכן הנביאים וכן אנשי כנסת הגדולה שלא היה זולתם למסור אליו, ולפיכך אמר אצל כל אלו ומסרה. אבל מן אנשי כנסת הגדולה שהיו המקבלים פרטים ולמה ימסור שמעון הצדיק לאנטיגנוס בלבד, וכן כל הזוגות לא ימסור להם, כי לא היו הם מיוחדים בזה רק הם שבאו לקבל וקבלו, לכך אמר לשון קבלה, ואצל משה אמר קבל לטעם אשר נזכר למעלה שלא רצה להזכיר הנותן הוא הש"י אצל מקבל בשר ודם. גם כי מצד השי"ת שהוא הנותן הכל שוה, ואם לא היה משה היה אפשר למסור התורה לאחר, רק כי משה זכה וקבל לכך תלה במשה. ולא היה ראוי להכניס בקבלה אלעזר הכהן, כי לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה, אף כי בודאי אלעזר קבל התורה מפי משה, מ"מ לא נחשב אלעזר מקבל מיוחד למשה, שלא היה מיוחד למשה רק יהושע נחשב מקבל מיוחד אל משה. וזה כמו שאמר הכתוב ונתת מהודך עליו ואמרו ז"ל (בבא בתרא דף עה.) ונמצא למדין פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, וידוע כי הלבנה מקבלת הזוהר מן החמה, ולפיכך המקבל המיוחד למשה הוא יהושע ולפיכך אמר ומסרה ליהושע. ולא יקשה לך סוף סוף קבל אלעזר הכהן ג"כ התורה מפי משה ולמה לא אמר שמסרה לאלעזר הכהן, חלוק והבדל יש, כי יהושע היה מקבל בעצם התורה מפי משה כי הוא היה מיוחד ועומד לזה לקבל מפי משה, אבל אלעזר אעפ"י שגם הוא קבל התורה כיון שלא היה מיוחד לזה כמו יהושע נחשב קבלתו שהיא במקרה, ובדבר שהוא כזה שהוא מסירת התורה שבו תלוי קיום העולם אין ראוי להיות דבר זה במקרה, שהרי כל העולם הוא תולה בקבלת התורה, ולפיכך צריך שיהיה כאן מיוחד לדבר זה שלא יהיה דבר שבו תלוי כל העולם במקרה לבד, אבל יהושע היה מיוחד:

לפיכך לא קשה הרי לא היה כן סדר הקבלה שהרי אמרו בברייתא (עירובין דף נד:) כיצד סדר משנה ובאותה ברייתא תנא כי מסר משה התורה לכל ישראל, אבל היה להם הקבלה במקרה ולא נחשב זה קבלה כלל כי אפשר שיקבלו ואפשר שלא יקבלו וזה לא נחשב קבלה. ועוד אע"ג שמסר משה התורה לכל ישראל, לא נקרא מסירה רק מי שנשארת אצלו, לכך אמר ומסרה ולא למד ולשון למוד משמע שלמדה אע"ג דשכחה, אבל מסירה נאמר על דבר שמסר אליו ונשאר בידו. וכן אמרו ז"ל (נדרים דף לח:) אצל ויתן אל משה ככלותו וגו' דמתחילה למד משה והיה משכח עד שנתן הקב"ה אליו התורה במתנה, כי לאקומי גרסא סיעתא דשמיא כדאיתא בפרק קמא דמגילה (דף ו:) ולא הי' סייעתא דשמיא רק ביהושע כי הוא ראוי לכך בודאי. וכן מה שאמר ויהושע לזקנים, ראוים ומיוחדים הזקנים להיות הם מקבלים התורה מן יהושע. והנה מדריגת משה היה כמו חמה שהיתה כולה אור כאלו שאין לה גוף כלל, כך היה משה כאלו הוא נבדל לגמרי מן החומר, כמו שבארנו פעמים הרבה מדריגת משה רבינו ע"ה שהיה כאלו היה נבדל מן החומר, אמנם יהושע נמשל ללבנה שיש לה גוף מקבל זוהר מן החמה, וכך היה יהושע מקבל מזוהר משה וכדכתיב (במדבר, כז) ונתת מהודך עליו, והוא מדריגת יהושע מתדמה ומתיחס אליו כיחוס הלבנה אל החמה, ולפיכך היה יהושע מקבל מיוחד למשה. והזקינים שמדריגתם החכמה כי אין זקן אלא זה שקנה חכמה והיו מוכנים הזקינים ההם לחכמה ביותר, והם מיוחדים לקבל מיהושע, כי החכמה היא מדריגה יותר קרובה אל יהושע ממה שהיו הנביאים. וזה כמו שאמרו (בבא בתרא דף יב.) חכם עדיף מנביא והיינו מסתם נביא, אבל מדריגת משה ומדריגת יהושע היו מיוחדים שהם כפני חמה וכפני לבנה, ובודאי מעלתם על מדריגת החכמה ובמדריגתם נכללה החכמה מצד עלוי מדריגת נבואתם, ולפיכך אמר ויהושע לזקינים לפי שהם קרובים אליו. וזקנים לנביאים, והנביאים קרובים אל הזקנים, כי אף שאמרו חכם עדיף מנביא הם שתי מדריגות אשר יש להם ביחד צרוף וקשור ג"כ, וזהו וזקנים לנביאים. ואמר ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, היא מדריגה בפני עצמה לא כמו הזקינים שהיו מיוחדים בחכמה והנביאים מיוחדים בנבואה, אבל אנשי כנסת הגדולה היה להם מדריגה מיוחדת שהיו עדה קדושה שהיו קדושים במעשיהם ומצד קדושתם היה להם מעלה עליונה, עד כי בימיהם נתבטלה ע"ז מן העולם, ומדריגה זאת מיוחדת להם ולא כמו מדריגת הנבואה, ולפיכך צריך אל זה כנסיה לאפוקי הנבואה כי שם נביא יש על אחד כמו על הרבה, אבל אלו שהי' להם מעלה קדושה קרובים אל השי"ת בודאי הש"י עם הכנסי' ביותר, והיו מאה ועשרים לטעם מופלג ואין כאן מקום זה:

ולפיכך כל אלו חמשה מדריגות שזכרו כאן, כל אחת מדריגה בפני עצמה. וראוי שתבא מיהושע לזקינים כי מדריגת הזקינים קרובה ליהושע, וכן מן הזקינים אל הנביאים, ומן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה. ומפני שכל הזקנים הכל מדריגה אחת לא נחשב מה שקבלו הזקינים מן הזקינים לקבלה מיוחדת, כי לא נחשב רק הקבלה שבאה מרשות אחד לרשות אחר. שכבר אמרנו, כי ראוי שתבא התורה מן יהושע אל הזקינים כי הם קרובים אל יהושע במעלתם, וכל הזקינים לא נחשבו רק קבלה אחת, כי סוף סוף ראוי שתתפשט התורה מן יהושע אל הזקינים היה זה על ידי יהושע עצמו או שמסר אל קצת והם מסרו אל הזקינים אחרים הכל בכלל ויהושע לזקינים, כיון שראוי שתבא התורה מיהושע לזקינים, וכן מזקינים לנביאים, ואפילו אם היו מוסרין קצת נביאים לקצת נביאים, כל הנביאים נחשבים דבר אחד ומדריגה אחת, וכבר אמרנו כי ראוי שתבא התורה מן הזקינים אל הנביאים במה שהם שתי מעלות שיש להם שייכות וחבור יחד, וכזה בעצמו מן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה. ולפיכך לא יקשה לך, מה שלא הכניס בזה דוד ושלמה, כי אין למלך צירוף וקשור אל אחת מן אלו מעלות רק מדריגת המלך בפני עצמו, שהרי המלך מיוחד בעצמו אין לו צירוף וחבור לשום אדם רק עומד בפני עצמו ולפיכך אין כאן מקום כלל להכניס המלך, כי כל אלו שזכר כאן שנכנסו במדריגת הקבלה זה מזה יש לאחד חבור וקשור אל האחד, כי זהו ענין הקבלה שבאה מזה לזה, וכבר אמרנו כי צריך שיהיה המקבל מיוחד לקבלה שאם לא כן היתה הקבלה באה במקרה ודבר זה אי אפשר לומר כלל, אבל המלך אינו מיוחד לקבל מן המוסר התורה, וגם אינו מיוחד למסור אל המקבל, כי מדריג' שהוא מלך והוא בפני עצמו. והמבין בחכמה ידע לבאר דבר זה איך באה קבלת התורה ממשה ליהושע שהיה לו מדריגה למטה ממדריגת משה, ואח"כ באה הקבלה לזקינים שהם סמוכים ליהושע לגמרי שהם מקבלים בראשונה מצד הימין. ודבר זה רמזו חכמים כמו שאמרו (בבא מציעא דף פז.) עד אברהם לא היה זקנה, ומן הזקנים באה הקבלה לנביאים שהם מקבלים מצד שמאל כדכתיב אצל הנבואה (מלכים ב', ב) יד ה' היתה עליו וכל יד הוא שמאל. ובזה תבין מה שאמרו חכם עדיף מנביא, כי אין זקן אלא שקנה חכמה והוא למעלה ממדריגת הנבואה והבן זה. ומן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה שאינה לא לימין ולא לשמאל מצד קדושתם, כאשר ידוע ממדריגת אנשי כנסת הגדולה שהם כנסי' והבן זה. ומעתה התבארו כל השאלות ולמשכיל אין ספק בפירוש זה אם תעיין בזה:

הם היו אומרים ג' דברים. יש לשאול למה אמרו אנשי כנסת הגדולה אלו ג' דברים, ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם, שאין ספק כי אנשים חכמים כמותם היה אפשר להם להוסיף חכמה ובינה עד אין שיעור. יש לך לדעת כי ראו אנשי כנסת הגדולה שכבר התחיל השכל להיות פוחת והולך ולא הי' ידם בחכמה, וכאשר הרופא רואה חולשה באחד מאבריו של חולה, אז הוא עושה לו תרופה עד שע"י התרופות שיתן לו משלים מה שמקצר הטבע ממנו. ולפיכך כאשר ראו הכנסיי' הגדולה התחלת החסרון בחכמה, באו לתקן החסרון, ומפני שבחסרון הידיעה והשכל בא השנוי בג' דברים, האחד במשפטי' שבין איש לחבירו, השני בדברי תורה השלישי במעשים. כי יש צורך אל אלו ג' דברים, והמשפטים אינם כמו דברי תורה, כי המשפטים בפני עצמם ודברי תורה בפני עצמם ומעשי המצות גם כן בפני עצמם. כי המשפטים, שצריך להבין שורש הדין שלא לחייב הזכאי ולזכות את החייב, ודבר זה תולה בסברת הלב עד שמגיע לעומק המשפט, ודבר זה אינו בכלל דברי תורה כי הוא סברת הלב בלבד ואף שלא נכתבו בתורה, והמשפטים שנכתבו בתורה היינו עיקר הדין בלכד, אבל כל דבר שבין איש לרעהו אינו נכתב בתורה. ודברי תורה בפני עצמם להבין דברי תורה. ומעשה המצות בפני עצמם דהיינו שלא יבא לידי איסור במצות המעשה, כשרואה שמותר לבשל בשר עוף יבשל ג"כ בשר בהמה, ואם אתה מתיר לו שניות לעריות יבא להתיר ערוה גופה ג"כ וכן שאר סייגים שעשו לתורה כלל הדבר כי ג' דברים הם תיקון הכל דהיינו הדין והתורה ומצות המעשי' בעצמם:

וכנגד תיקון הדין אמר הוו מתונים בדין, וכנגד תקון דברי תורה לברר דברי תורה אמר והעמידו תלמידים הרבה שעל ידי רבוי תלמידים תתברר התורה, וכנגד שלא יבא. לעבור המצות במעשה אמרו ועשו סייג לתורה, כי כאשר יש סייג לתורה זהו תקון המצות המעשיי', ובאלו שלשה דברים יתוקן הכל. ועוד אלו שלשה דברים הם כנגד ג' כתות בני אדם, כת אחת הם הגדולים, הכת השנית הם תלמידי חכמים, השלישי שאר בני אדם. כי הדין צריך חכמה גדולה מאוד מאוד, עד שאפילו חכמים הגדולים צריכים תיקון, וכדאמרינן (ירושלמי סנהדרין פ"א) לית דחכים בדין וכמו דאמרי לשמעון בן שטח על מנת שתדינינו דין תורה אמר דין תורה לא ידענא. ובדברי תורה אין צריך כ"כ תיקון אל הגדולים שהם כבר חכמים בתורה ובמצותי', אבל התלמידים צריכים תיקון וכנגד זה אמר והעמידו תלמידים הרבה, כי על ידי תלמידים הרבה תתברר להם התורה. וכנגד הפחותים והם בני אדם שאינם לומדים, הם צריכים סייג לתורה. וכאשר ראו אנשי כנסת הגדולה החסרון בחכמה, עד שהי' נמצא חסרון בכל חלקי בני אדם, דהיינו הגדולים ותלמידים ושאר בני אדם, תקנו החסרון, בגדולים שאין יושבים בדין רק החכם הגדול שהוא יחיד מומחה, וצוה שיהיו מתונים בדין ואל יפסקו מהר, החסרון אשר ימצא בתלמידים והעמידו תלמידים הרבה, כי כאשר יעמידו תלמידים הרבה מפני רבוי תלמידים הם עומדים על דברי תורה כמו שאמרו (תענית דף ז.) מחבירו יותר מכולם ואף אם נתמעט השכל, וכנגד שאר בני אדם שאינם יודעים אמר ועשו סייג לתורה, כי הם צריכים גדר וסייג ולא תלמידי חכמים רק למי שאינו תלמיד חכם:

ואלו ג' דברים תקון כלל, ולפיכך אמר בלשון מנין הם אמרו ג' דברים, לומר כי אין עוד יותר מזה כלל כי אלו ג' דברים הם תקון הכל, ולכך בחרו אנשי כנסת הגדולה באלו ג' דברי מוסר כי בדור שלהם היה שייך ביותר דבר זה. ועוד אלו שלשה דברים כלם הם בשביל חסרון השכל, שהתחיל הדור למתמעט מן החכמה, וחלקי החכמה הם שלשה והם חכמה ובינה ודעת שהם נזכרים בכל מקום בכתוב, וכאשר ראו חסרון הדור בחכמה באו אנשי כנסת הגדולה ותקנו כל שלשתן, דהיינו החסרון שיש בחכמה והחסרון שיש בבינה והחסרון שיש בדעת כמו שהם כתובים בכתוב (שמות, לא) ואמלא אותו בחכמה ובתבונה ובדעת ועוד כתיב (משלי, ג) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ותמצא בני אדם שהם טועים בחכמה שסברתם הפך הסברא האמיתית, ויש בני אדם אף כי יש להם סברא ישרה ונכונה, וכאשר הם באים להבין דבר מתוך דבר על ידי פלפול יש להם חסרון, והראשון נקרא חכמה שהוא סברת הלב, והשני הוא הפלפול ונקרא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי פלפול, ויש בני אדם חסרים דעת שאין יודעים דבר. וכנגד זה הזהיר על אלו ג' דברים, כי הדין תולה בסברא בלבד ואין לך דבר יותר בחכמה כמו הדין, כמו שאמרו (בבא בתרא דף קעה:) אין לך מקצוע בחכמה כמו דיני ממונות וצריך להזהיר שלא יבא לטעות בסברת הלב, ולפיכך אמר הוו מתונים בדין. וכנגד החסרון שמגיע בפלפול החכמה וזהו מדריגה אחרת, על זה אמר והעמידו תלמידים הרבה עד שלא יבא לטעות בפלפול החכמה. והשלישי לא תליא לא בסברא ולא בפלפול רק כנגד מי שהוא נעדר הידיעה עד שאין לו ידיעה, ואם אין אתה עושה למי שהוא חסר הידיעה סייג לתורה הוא בא לעבור המצות ועל זה אמר ועשו סייג לתורה, ואלו ג' דברים הם כנגד החכמה ובינה ודעת שנזכרו בכל מקום ובאלו שלשה דברים תקון הכל, הדין שהוא תולה בסברת הלב כמו שאמר הוו מתונים בדין, תקון פלפול התורה כמה שאמר והעמידו תלמידים הרבה כי על ידי זה יבואו לפלפול התורה, ותקון הטעות מה שמגיע מן חסרון הידיעה שלא יבא לעבור על דברי תורה כמה שאמר ועשו סייג לתורה, כי אלו ג' דברים כוללים הכל, ולפיכך אמר בלשון מנין הם אמרו ג' דברים, כי כל מנין למעוטי שאין עוד, אף כאן בא לומר כי אלו ג' דברים הם כוללים תיקון האדם לגמרי, כאשר יש כאן חסרון הן בחכמה הן בבינה הן בדעת:

ואף כי לא היה חסרון בדור שלהם רק שהיה הדור כמו שראוי להיות מבלי חסרון, רק שאין הדור מופלגים כמו שהיו הזקינים והנביאים שהיו מופלגים, מ"מ האזהרות האלו הם ראוים לאדם במה שהוא אדם שאין האדם שכלי לגמרי, ולפיכך ראוי שיהיה נוהג האדם כפי מדריגתו שהוא אדם, אף כי יש לו שכל מ"מ הוא בעל חומר עם זה. ולכך אמר הוו מתונים בדין, שאין האדם הכל שכל, ואם הוא ממהר לפסוק הדין בלא המתנה כאלו היה האדם שכלי בלי חומר, שהשכל אשר הוא בלא חומר כלל אותו השכל ברור דהיינו השכל אשר אינו בגוף ואין צריך המתנה, אבל אשר הוא בחומר כמו שכל האדם אינו שכל בפעל לגמרי, ולפיכך יש לאדם לנהוג כפי מה שראוי לאדם שיהיה מתון בדין ולא ימהר כאלו היה שכל בפעל בלי חומר. וכן והעמידו תלמידים הרבה, כי האדם אין לו שכל ברור בענינים העמוקים כי שכלו עומד בחומר, וצריך אל רבוי תלמידים עד שבזה אפשר לו להגיע אל השכל האמתי, ולפיכך אמר והעמידו תלמידים הרבה שלא יבא לטעות, כמו שאמרו ז"ל (ברכות דף סג:) חרב על הבדים ונואלו חרב על שונאי ישראל העוסקים בתורה בד בבד ולא עוד אלא שמטפשים דכתיב הכא נואלו וכתיב התם כי נואלו שרי צוען. וכן מה שאמר ועשו סייג לתורה כל זה שייך לאדם במה שהוא אדם בעל גוף ושכלו עומד בגוף, שאם אינו עושה סייג למצות התורה הרי הוא בא לעבור התורה, כדאמרינן ביבמות בפרק כיצד (כ"א ע"א) לענין שניות דאי לא הוי שניות פגע בערוה גופה. וכל זה יתבאר לקמן (פ"ג) בעז"ה אצל נדרים סייג לפרישות כי מעשה האדם אינם מוגדרים בעצמם וצריכים גדר וסייג, שאם עשה דבר המותר שיש לו דמיון אל דבר האסור יבא לעבור דבר האסור ג"כ. ולפיכך אנשי כנסת הגדולה הם אמרו ג' דברים, אבל קודם זמנם שהיו נביאים ומכ"ש לפניהם שהיו הזקנים, היה להם מדריגת השכל כאלו היה להם השכל הנבדל מן החומר לגמרי, לא היו אומרים אלו ג' דברים. כי הנביאים אינם כמו סתם אדם, ולכך לא היו מזהירים את האדם במה שהוא אדם סתם, כי מדריגת הנביאים למעלה מזה, אבל אנשי כנסת הגדולה, הגם שהיה להם מדריגה עליונה כיון שלא היה להם מדריגת הנבואה, לא היה מדריגה שלהם יוצאת מכלל שאר האדם, לא כמו משה ויהושע וזקנים ונביאים, שמדריגתם יוצאת מכלל סתם בני אדם, שהרי יש להם שם מיוחד לקרותם זקנים ונביאים, וממילא גם דור שלהם היה מדריגתם על סתם בני אדם ולכך לא הוצרכו להזהיר. אבל אנשי כנסת הגדולה היו מזהירים בדברים אלו, כי אלו דברים צריכים לאדם במה שהוא אדם ואין שכלו נבדל מן החומר לגמרי. וזהו לשון הם אמרו, ור"ל הם שאמרו אבל הנביאים ומכ"ש הקודמים לא נמצא תוכחות מוסר מאתם כלל, כי תוכחת מוסר הוא מאבות לבנים שילכו בדרך הישר ולא ילכו בדרך האדם שהוא בעל אדמה חמרית, כמו שדרך האב שהוא מייסר את בנו בילדותו שעדיין נפשו מוטבע בחמרית שלא ילך אחר דברים כאלו, אבל דור הנביאים שלא היו סתם בני אדם אין כאן תוכחת מוסר כלל, רק מאנשי כנסת הגדולה שלא היה להם שם מיוחד שמורה על מדריגה מיוחדת, ומכ"ש החכמים שבאו אחריהם שהיה צריך להם לייסר את הדור, אבל קודם לאנשי כנסת הגדולה לא שייך תוכחת מוסר לדור:

ויש לך לדעת עוד כי אלו ג' דברים שדברו אנשי כנסת הגדולה הם תקון התורה, שהיו אנשי כנסת הגדולה רוצים לתקן חסרון הדור בתורה, והתורה היא כוללת חקים ומצות ומשפטים אשר אלו הם כוללים כל מצות שבתורה. האחד הם משפטים שהם ידועים ומושכלים, והפך שלהם החקים שאין טעם שלהם נגלה, ועוד יש מצוות שאינם נגלים כמו המשפטים וגם אינם בלתי ידועים כמו החקים אבל יש לעמוד על טעם שלהם על ידי למוד והם נקראים מצות, ואלו ג' חלקים זכרם הכתוב בכל מקום. ואלו שלשה באו אנשי כנסת הגדולה לתקן, ואמרו הוו מתונים בדין כי עיקר המשפטים שהם בתורה הם הדינים כדכתיב (שמות, כא) אלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכנגד המצות אמר והעמידו תלמידים הרבה שיש לעמוד על דברי תורה על ידי רבוי תלמידים ועל ידי למוד, ודבר זה שייך במצות שעל ידי למוד הוא עומד עליהם והם כנגד חלק הב' שנקראו מצות, וכנגד החקים שאין לעמוד עליהם כלל כי לכך נקראו חקים, אמר ועשו סייג לתורה, כי החקים צריכים סייג וגדר יותר מפני שאין טעם שלהם ידוע וצריך גדר ביותר. ולפיכך גזרו שניות לעריות ביותר מכל ועיקר סייג נכתב אצל עריות כדאיתא ביבמות הפרק כיצד (כ"א ע"א) והטעם כי העריות הם חוק, והמצוה שהטעם שלה ידוע אין צריכה סייג כ"כ כי לא יבא לידי איסור מפני כי טעם המצוה ידוע, וכל דבר שאין ידוע צריך סייג וכל הפירושים אשר אמרנו הכל עולה לסגנון אחד אם תבין:

ואמר בלשון מנין והם אמרו ג' דברים, כי לכל הפירושים אין להוסיף עליהם ואין עוד על אלו, לכך הזכיר לשון מנין. ותדע כי אלו ג' דברים שזכרו אנשי כנסת הגדולה הם כמו רוב מוסרי חכמים, שהם להשלים את האדם בכל צד וכמו שיתבאר בפרקים דבר זה, כי מספר שלשה כולל הדבר והפכו והאמצע בין שניהם, ולכך רוב המוסרים במסכתא זאת הם להשלים את האדם בדבר אחד ובדבר שהוא הפכו ובדבר שהוא כמו אמצעי ביניהם. ואנשי כנסת הגדולה אמרו הוו מתונים בדין ודבר זה הוא דין גמור, והפך זה ועשו סייג לתורה, שזהו הפך הוו מתונים בדין כי אין הסייג דין שהרי אין חייב מן התורה לגמרי, ואמר והעמידו תלמידים הרבה לברר התורה, כי אין זה כמו הדין שהדין מחויב אל הכל שיודעים שכך חייב בדין וכך הדין נותן לפי שכל האדם, ודברי תורה אף שהם מחויבים בעצמם ולכך התורה תקרא משפט בכמה מקומות, אבל שיהיה דבר זה מחויב לפי שכל האדם זה אינו שהרי לפי דעת האדם אין המצוה מחויבת מה שאין כך במשפט שהוא מחויב לפי דעת האדם. ולכך דברי אנשי כנסת הגדולה כוללים הדין המחויב והפך זה ועשו סייג לתורה שדבר זה אינו מחויב כלל ואמרו והעמידו תלמידים הרבה, כי דבר זה אינו דין כמו הדין שהוא מחויב מצד השכל של אדם וגם אינו בלתי מחויב רק הוא מחויב לפי דעת התורה, כי זהו ענין התלמידים לברר מה שחייבה התורה והוא התקון לתורה עצמה ובזה כללו הכל. והבן זה היטב ועוד יתבאר. וכן לפי מה שאמרנו כי אנשי כנסת הגדולה כללו חקים ומשפטים ומצות, הוא ג"כ כך כמו שאמרנו, כי חקים הפך המשפטים שהם ידועים טעם שלהם, והמצות אינם נגלים כ"כ ואינם נעלמים לגמרי, וכל זה כי דבריהם הם לתקן הכל כמו שאמרנו ויש לך להבין את זה מאוד: