תוספות יום טוב על אבות א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוספות יום טוב · על אבות · א · >>

משנה א[עריכה]

לשון הרמב"ם כאשר נשלם לו מה שהיה צריך אל השופט התחיל באבות ועשה זה לשני ענינים. האחד כדי להודיע שההסכמה והקבלה אמת ונכונה וקבלוה עם מעם לפיכך ראוי לכבד החכם [מהם] ולהושיבו במעלה נכבדת. בשביל שהגיע ההוראה אליו. שהוא בדורו כמו אלו בדורם. וכן אמרו [ר"ה כ"ד] אם באנו לחקור אחר ב"ד של ר"ג וכו'. ואמרו שמשון בדורו כשמואל בדורו ובענין זה יש מוסר גדול לבני אדם שלא יאמרו מדוע נקבל משפט פלוני או תקנת דיין פלוני ואין הדבר כן. שהמשפט אינו לפלוני השופט אלא להקב"ה שצוה אותנו בו כמ"ש (דברים א') כי המשפט לאלהים הוא אבל הכל משפט א' וקבליהו איש מפי איש (על) הדורות החולפים. והענין השני. שהוא רוצה לזכור במסכתא זו מוסר כל חכם מן החכמים ע"ה. כדי שנלמד מהם המדות הטובות. ואין אדם צריך לזה הדבר כמו הדיינים. שעמי הארץ כשלא יהיו בעלי מוסר אין ההיזק לכל ההמון אלא לבעליו בלבד. אבל השופט כשלא יהיה בעל מוסר וצנוע. יזיק עצמו. ויזיק לבני אדם. לפיכך היה תחלת דבריו במסכת אבות מוסר הדיינים. כמו שאמר הוו מתונים בדין. וצריך שיוסר השופט בכל הענינים שיש במס' אבות כגון שיהיה מתון בדין ואל ימהר פסק דין שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר. כמו שאמרו ע"ה דין מרומה. ואין לו להאריך הדין כמו כן כשידע שאין בו דבר נסתר שזה נקרא עינוי הדין ויש לו להשתדל בחקירת העדים ולהזהר בשעת החקירה שלא ילמדו העדים מדבריו מה שיסייעם על ענינם. ואין ללמד טענה לבעל הריב וזה נקרא עורכי הדיינים. ואל יחלל נפשו בחברת עמי הארץ. שמא יהיה לבוז. ואל יתעלם מבני אדם עד שלא יוכלו לראותו בכל עת שיצטרכו אליו. שמא יאבד האביון. ואל יבקש מנוחה ותענוגים פן יאבד האמת. ואל תמשכהו התאוה. והאריך מאד במוסר הדיינים. וסוף דבריו ואחר שנראה שהשופט צריך לכל אלו המוסרים כדי להוסר בהם א"כ מה נחמד ונכון היה תיקון מסכת אבות אחר מס' סנהדרין. ומה שנלוה אליה. לפי שהיא כוללת אלה המוסרים, ועוד נוסף עליהם ענינים אחרים מביאים לידי פרישות מן העולם וכבוד העולם ובעליה ומעשה היושר והיראה. ע"כ. וקרא למסכת זו בשם אבות. כי על האמת החכמים הם האבות. כענין שאמר אלישע אבי אבי על אליהו זכרונו לברכה. וכן נקראו התלמידים בנים שנאמר ושאר ישוב בנך (ישעיה ז' ג'):

משה קבל תורה מסיני. פירש הר"ב ממי שנגלה בסיני. ושם כשנגלה בסיני קבלה בכללותיה ופרטיה ודקדוקיה ולא נתחדשה לו הלכה. וכמו ששנו בתורת כהנים שהביא רש"י בפירושו תחלת פרשת בהר סיני. ולהוראה זו הוא אומר מסיני. ולא דבר רק הוא שהרי זה אות על הדת. אחת היא לאמה כנסת ישראל שקבלוה. ברה היא ליולדתה. התלמידים בנים הם לה' מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הכל קבל משה שנאמר (דברים ט') ועליהם ככל הדברים ודרשו פ"ב דמגלה [ד' י"ט ע"ב] מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים. ואע"פ שדקדוקי סופרים לא היו אלא בדרך ראיה בלבד כמו שפרשתי בהקדמה יאמר קבל כי על הרוב ידבר כמו שביאר הרמב"ן בהקדמת פירוש החומש בחמשים שערי בינה שנבראו בעולם שעל הרוב יאמר נברא. כך נ"ל:

ומסרה ליהושע. שכל מה שקבל מסר ליהושע. אבל במשה לא יוכל לומר שנמסרה לו כי לא נמסר לו כל התורה. שהרי שער החמשים לא נמסר לו כמאמרם ז"ל [ר"ה דף כ"א ע"ב] על ותחסרהו מעט מאלהים ולפיכך אמר אצלו שקבל כלומר כל מה שהיה ראוי לו לקבל קבל מסיני. כך פירשו המפרשים:

ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. לומר שאע"פ שלא כל הכנסיה היו נביאים נמסרה להם התורה כולה כמו שנמסרה להקודמים להם אבל מכאן ואילך שנתמעטו הדורות לא נמסרה כולה. אבל קבל כל אחד כפי כחו. ומ"מ התורה שבידו קבלה היא אצלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מסיני:

כנסת הגדולה. כתב הר"ב שנקראו כן לפי שהחזירו עטרה ליושנה וכו' באו ירמיה ודניאל ולא אמרו גבור ונורא. ירמיה אמר האל הגדול הגבור ה' צבאות שמו [סימן ל"ב] ולא אמר הנורא. דניאל אמר הגדול והנורא [סימן ט'] ולא אמר הגבור:

הם אמרו ג' דברים. פירש הר"ב שיש בהם קיום התורה. ובמשנה י' פ"ב מפרש ג"כ מרגלא בפומייהו כמו שמפרש הוא היה אומר לקמן במשנה ב':

והעמידו תלמידים. אמרו לשון עמידה לפי [מגילה כ"א ע"א] שמימות משה עד ימות רבן גמליאל היו לומדין בעמידה [כדפירש הר"ב בסוף סוטה] והרב יושב על הכסא. במדרש שמואל בשם רבי יוסף ן' נחמיאש. ועם שהוא נכון כפי הלשון. מ"מ אין זה תכלית המכוון שיעמדו או שישבו ולמה זה אמר והעמידו הל"ל ולמדו שזהו תכלית הכונה. לכך נ"ל שהוא אומר והעמידו תלמידים להעמידם על רגליהם בל ימוטו. כלומר להעמידם על רגליהם בהבנת אמתתה של התורה. שזהו עמידה וקיום כי שקר אין לו רגלים וכדרך שאמר המשורר (תהלים ע"ג) כמעט נטיו רגלי. ומפני שר"ל הרבה לפיכך הוצרך להזכיר על ההעמדה שאע"פ שיהיו הרבה. שעם כל זה יהיה הלמוד באופן שיהיו עומדים קיימים על האמת. כי זולת זה אין זה העמדת תלמידים. אבל הם הוזים שוכבים בתרדמת האוולת. יוצא לנו מכלל הדברים הללו שאין אנו מקיימים המוסר הזה. אלא כשמלמדין האמת והצדק לא זולת. ועיין מה שאכתוב בס"ד במשנה ו':

משנה ב[עריכה]

העולם עומד וכו'. פירש הר"ב לא נברא העולם אלא וכו' ובמשנה שבסוף פרקין כתוב במדרש שמואל ביש ספרים נמצא דגרסי העולם נברא:

על התורה. פירש הר"ב שאלמלא לא קבלו ישראל את התורה לא נבראו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי וגו' ולפי שהוקשה לו דעבודה וגמילות חסדים היינו תורה. לכך מפרשה על קבלתה ויהיה פירוש הכתוב אם לא בריתי שקבלתם יומם ולילה. גם חוקות שמים וארץ לא שמתי. ועיין כיוצא בזה סוף פ"ג דנדרים. וקשיא לי שא"כ על התורה שאמר אינה אזהרה כלל ואינו דומה לאינך. ולכך נ"ל דהתורה היא ההגיון ולמוד התורה. והיינו דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. כענין שנאמר (יהושע א') והגית בו יומם ולילה. ובפירש"י ליתא שאלמלא וכו' אלא על התורה. שנאמר אם לא וכו'.

ועל העבודה. כתב הר"ב עבודת הקרבנות שכך שנינו במסכת תענית אלמלא מעמדות וכו'. וכ"כ רש"י. ולא דייקי שאינה לא משנה ולא ברייתא. אלא מימרת אמוראים. רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי וכו'. בפ"ד דף כ"ז ע"ב. ויש לדקדק דלשון המאמר אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. וא"כ אין זו ראיה לשבשבילם נבראו שהרי אפשר לומר שאחרי שהם נבראו לא היה להם קיום אילו אין מעמדות. אבל לא שהמעמדות סבת בריאותם שיהיו נבראיה לכתחלה בשבילם שאין כח המקיים הדבר שכבר הוא גדול ככח הממציא דבר שלא היה. וא"כ מנלן מזה המאמר שיהא כח העבודה גדולה עד שבשבילה נתהוה ונברא העולם. ומצאתי לזה המאמר דאיתא נמי בפ' בני העיר במסכת מגילה דף ל"א. והתם הכי אתמר אמר ר' אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב (בראשית ט') ויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם אבינו ע"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך וכו'. אמר לו קחה לי עגלה משולשת וכו'. ודריש בריתי ברית בין הבתרים ואמר לא שמתי. ש"מ שהעבודה סבת שימת העולם ובריאתו. וא"ת תינח בזמן שבית המקדש קיים. אבל משחרב מאי איכא למימר. י"ל שבשביל שצפה הזמן שבית המקדש קיים נברא. ועוד שהרי סיים המאמר הנזכר אמר לפניו תינח בזמן וכו'. והשיבו כבר תקנתי להם סדר קרבנות כל זמן שקוראין בהם מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן. ובפירש"י דתענית כתוב גמגום דמנא יליף ליה להא:

משנה ג[עריכה]

איש סוכו. היה אדון למקום הנקרא סוכו. ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ"ג במסכת יומא [דף י"ח] ופי' הר"ב שם בפ' קמא משנה ג' אישי אדוני [ועיין בפרק ד' דחלה משנה י' בד"ה איש תקוע וכו']:

אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס. פירש הר"ב אלא מאהבה בלבד. כלומר שעל זה הזהיר שתהא העבודה מאהבה בלבד לפי שזו היא עיקר העבודה אבל לא שהוא ר"ל שהעבודה שעל מנת לקבל פרס היא אסורה. שמ"מ עובד ה' הוא. ומפני כן לא נמנעה התורה השלמה להודיע השכר והעונש. אלא שאם יעבוד לתקות שכר או מניעת ההיזק. הנה אינו במעלה כמו העובד מאהבה שאין לו בעבודתו שום פנייה כלל. ורצה התנא להזהירנו שנהיה מן העובדים מאהבה. אבל לא שיוציא העובד לתקות שכר מכלל העובדים. לא כן הוא. וכמאמרם בפ"ק דב"ב [דף י' ע"ב] האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני. כדי שיהיה לי חלק לעולם הבא. הרי זה צדיק גמור. ועוד שאם אי אתה אומר כן אתה מקפח ח"ו רגליהן של שונאי ישראל. כי איה שוקל איה סופר אשר יאמר כי הוא זה העובד מאהבה. הייטב בעיני ה' שכל העובד ומתכוין שיתקיים בו יעודו התורה שנאמרה לנו מפיו ב"ה שלא יהיה מקבל שכרו הטוב על זה. לא ניחא למרייהו דתימרו הכי. וכן אמר רבי בריש פ"ב והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. וכמ"ש שם בס"ד. וכן בסוף פ"ב ונאמן הוא בעל מלאכתך וכו'. וע"ש מה שאכתוב על ודע מתן שכרן וכו' ועזריה אחי שמעון דמשנה ב' פרק קמא דזבחים יוכיח. ואף זה התנא לא לכך נתכוין. ואני אומר שמדברי עצמו אתה לומד כן. ושהוא נשמר בעצמו מזה שלא נכשל בדבריו. מדאמר אל תהיו כעבדים וכו' ולא אמר אל תהיו עובדים על מנת לקבל פרס. ובזה היה מלמד לתלמידיו בדרך קצרה. אבל הורה באמרו אל תהיו כעבדים וכו'. כלומר דודאי המשמשין ע"מ לקבל פרס. עבדים הם. אבל אתם אל תהיו כמותן אלא גדולים מהם ועבדו מאהבה בלבד. וראיתי לרבינו מהר"ר ליווא מפראג ז"ל בספר דרך חיים שכתב שלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו' ולא די לו באמרו אל תהיו וכו' לפי שממאמרו אל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשים וכו' וזה אינו שאין זה איסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור. אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והיא העובד מאהבה. ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו' לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע"מ וכו'. וזו היא המעלה היותר גדולה. אבל אין רצונו לומר לאסור לשמש ע"מ לקבל פרס. אלו דבריו ודעתו ז"ל. ומעתה צא ולמד שהתנא הזה הנה כפי שלמותו וחכמתו נתחכם מאד בדבריו שבתחלת לשונו הורה על זה שלא ישלול העובדים ע"מ לקבל פרס. אלא שגם העובדים להפרע לקבל שכר הוא קורא אותם עבדים. וגם הוסיף ביאור לבאר אלא הוו וכו' לומר הלא כה דברי נאם אני שתהיו אבל לא שכוונתי באמרי אל תהיו וכו' לאסור. אך עיקר כוונתי שתהיו וכו' להיישירכם אל השלמות היותר שלמה במעלה. ולא לאסור הזולת כאמור. ומעתה על אחת כמה וכמה שלא ישמע ע"פ דבריו של התנא טעות צדוק וביתוס שהיו אומרים שנתכוין לומר שאין כאן קבול פרס כלל כמו שנזכר בדברי הר"ב בפי' משנה י"א. אלא שהוה ליה לפרש בפירוש שיהא מפורש לכל שומע. [וראיתי בתוס' פרק קמא דר"ה ריש דף ד' שכתבו דמתני' בנכרים שתוהין על הראשונות. ע"כ. וחמיהני היאך אפשר לומר כן שהתנא נקט מלתיה על העכו"ם. וכ"ש דכל הני מילי דאבות מרגלא בפומייהו הוי. לפי פי') אחד דהר"ב לעיל במשנה ב'. וגם רבינו הקדוש לא הוה ליה לקבעו במשנה. אם אין דבריו כי אם על העכו"ם. ונחה שקעה דעתי בראותי דבריהם ריש פרק קמא דפסחים דף ח' ריש עמוד ב' שכתבו דמתני' מיירי בכה"ג שאם לא תבא לו הטובה שהוא מצפה. תוהה ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהה ומתחרט הרי זה צדיק גמור. וכן משמע בריש ר"ה ובפ"ק דב"ב [שם]. ולפ"ז הא דנקטי בר"ה עכו"ם לדוגמא בעלמא שהם תוהים כדאיתא התם בגמרא. אבל משנתינו בישראל התוהה. ודבריהם הכי קאמרי דמתני' בכגון עכו"ם וכו'. והיינו ישראל התוהה. כמו עכו"ם שהוא מן הסתם תוהה]:

פרס. כתב הר"ב הוא שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום. וכלומר שזהו ההפרש שיש בין פרס לשכר. כי השכר הוא שינתן בדין. וכ"כ הרמב"ם:

שלא על מנת לקבל פרס. ונ"א על מנת שלא לקבל פרס. ואותה נוסחא לא הבינותי דלא שייך לומר שיעבוד ע"מ ועל תנאי שלא יתן לו שכר דמשמע מיניה שאם יתן לו שכר לא יעבדהו. ואע"פ שבעל מדרש שמואל כתב שלנוסחא הראשונה אע"פ שהוא עובד על הסתם ולא ע"מ וכו'. מ"מ הוא יודע שסוף השכר לבא. והרי הוא מקוה אל הגמול. אבל עובד ע"מ שלא לקבל פרס. היינו שבפירוש עובד ע"מ שלא לקבל רק מאהבה גמורה. ע"כ. תיקן הענין אבל לא הלשון. ומה שהשיב על נוסחת הספר שהרי אע"פ שאינו עובד אלא מאהבה. יודע הוא שהשכר סופו לבא. אומר אני שאין זו דרך עובד מאהבה. שא"כ אין לך עובד בשכר גדול מזה. אבל העובד מאהבה הוא שבעיניו מקצר תמיד בעבודה. וחושב בנפשו שלא עבד כראוי לו לרוב אהבתו בו יתברך. וכך היה הלל אומר וכשאני לעצמי מה אני כפירוש הר"ב במשנה י"ד. ולא עוד אלא שלא מלבד שלא יקוה לתקות שכר. אבל ירא לנפשו פן יחטא בקצורו בעבודתו. ואשם. והוא שמסיים התנא ואומר ויהי מורא שמים עליכם. וכמו שאפרש וכך היתה מדת האבות שכן אברהם אבינו ע"ה אע"פ שהובטח בזרע אמר אח"כ ואנכי הולך ערירי. וזהו ענין פחד יצחק. ויעקב ג"כ ירא שמא נתלכלך בחטא. זאת היא נחלת עבדי ה' העובדים מאהבה והעולה על רוחם היו לא תהיה שום תקות שכר כלל. ולכך גרסת הספר היא הנכונה. כך נראה לי.

ויהי מורא שמים עליכם. פירש הר"ב שהעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה וכ"פ הרמב"ם. ולפי מה שכתבתי למעלה הוא תנאי. בעובד מאהבה עצמו. ומה שכינהו להשם יתברך בשם שמים לומר שהיראה הזאת לא תהיה יראת עונש שגם היא עבודה חיצונית. וצד פניה יש בה. אבל היראה שהזהיר עליה הוא ליראה מצד גדולתו ית'. וזה הורה בכינוי שמים ששם נראה גדולתו וכחו בבריאות השמים וכל צבאם ותנועתם באין הפסק. כך נ"ל:

משנה ד[עריכה]

יוסי בן יועזר וכו'. כתב הר"ב כל התנאים וכו' כדתנן משנה ב' פ"ב דחגיגה ושם [דף ט"ז ד"ה יוסי] פירשו התוספות בשם הירושלמי שבימיהם היתה מחלוקת ראשונה בישראל ולכך אומר אני שלפניהם לא הוזכרו זוגות כי היה הא' לראש בדורו ואין שני לו. מה שא"כ מימות אלו ואילך שנתפרדה החבילה והיו לשנים ראשים. ואעפ"כ כל תורתם אמת שהרי קבלוה. ואין המחלוקת אלא בדברים התלוים בסברא להדרש באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שהרחיב הרמב"ם הדבור בזה בהקדמתו לפי' המשניות:

קבלו מהם. פירש הרמ"ה משמעון ואנטיגנוס. וכתב רבי יוסף ן' נחמיאש שלמדו תחלה לפני שמעון הצדיק ונפטר. והם עדיין לא למדו כל צרכם וחזרו ללמוד לפני אנטיגנוס הממלא מקום שמעון הצדיק עד שנפטר ג"כ. והם מלאו את מקומו. ע"כ במדרש שמואל. ואין נראה מה שכתב בשם הר"ר יהודה לירמא שבני דורן קבלו מהן. ושכן אפשר לפרש כל לשון קבלה שבפרק זה. ע"כ. אע"פ שיש קצת פנים לזה מדלא תנן בפירוש קבלו משמעון ואנטיגנוס כי היכי דתנן לעיל קבל משמעון. אבל מ"מ אין נראה לפי שאין מן הראוי שלא יזכיר שהם קבלו ויזכיר שאחרים קבלו מהם. ועוד שעיקר כונת הודעת הקבלה שהודיע התנא. הוא להורות שלשלת הקבלה שהיא מסיני איש מפי איש עד המחבר הזה. ומהם הוא שחבר החבור. ויש ספרים הגירסא ממנו. וכתב המדרש שמואל בשם הרשב"ץ שהיא הגרסא המדוקדקת אם הוחזקה:

והוי מתאבק בעפר רגליהם. מפרש הר"ב בפירוש אחר שתשב לרגליהם וכו'. שכך היו נוהגים וכו' ולא קשיא על הא דפירש בסוף סוטה שעד שמת ר"ג היו לומדים תורה מעומד דהכא ה"ק שאם היו יושבים היה מנהגם שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על הארץ. והתם נמי לא קאמר שהיה אסור להם לישב. ולא היו לומדים אלא בעמידה. דלא קאמר אלא שהיה בריאות בעולם והיו לומדים מעומד לכבוד התורה. ואם לפעמים יקרה מקרה שישבו כגון שארכו להם בבית המדרש קאמר הכא שהיו נוהגים וכו' [אי נמי כרבא [במגילה דף כ"א] דמשני לקראי וישב בהר ואנכי עמדתי בהר. רכות מעומד קשות מיושב. לא עדיפא ממרע"ה מפי הגבורה]:

בצמא. פי' הר"ב כאדם צמא וכו'. וכן לשון רש"י. ונ"ל שגרסתם כצמא בכף ובמדרש שמואל בשם ר"י ן' נחמיאש בשיתא סדרי משניות ירושלמיות היא הגרסא כצמא בכ"ף והכל עולה אל טעם אחד. שתשתה דבריהם. כתאותו של צמא לשתות מים. ע"כ:

משנה ה[עריכה]

באשתו אמרו. דברי יוסי בן יוחנן הן שדבריו שהיה אומר. מרגלא בפומיה הוה. אבל מרבותיו קבלם כענין שפירש הר"ב בריש פירקין שכל דבריהם שבזו המסכתא דברי קבלה עד מסיני. והיינו נמי דעל מכאן אמרו חכמים וכו' מפרש הר"ב רבינו הקדוש כתבה וכו' ולא פירש כן אדהכא ובעל מדרש שמואל כתב באשתו אמרו וכו' רבינו הקדוש קאמר לה וכ"כ עוד בשם הר"ר אפרים. ושמכאן אמרו חכמים. חכמים הבאים אחריו הוסיפו על דבריו ע"כ. וכן מצינו בסוף סוטה שהוסיפו אחריו במשנה משמת רבי וכו'. אבל קשיא לי על זה הפי' לשון אמרו דקאמר התנא ואילו רבי אמר כן על דברי יוסי והרי הן דברי יחיד ואיך אמר אמרו:

קל וחומר באשת חבירו. מפני החשד. כ"כ רש"י. לפירוש השני שכתב הר"ב על באשתו אמרו.

כל זמן שאדם מרבה וכו' גורם רעה וכו'. לשון מדרש שמואל כל זמן בין בהיות אשתו טהורה בין בהיותה בימי טומאתה אין ראוי להרבות דבורו עמה. כי אם היא נדה וטמאה הדיבור מביאו לידי תאוה. והתאוה לידי מעשה ואין לך רעה גדולה מזה שגורם רעה לעצמו. ואם היא טהורה יותר טוב היה שהזמן ההוא שיושב בטל בשיחה בטלה. יהיה עוסק בדברי תורה. וז"ש ובוטל מדברי תורה כשמרבה שיחה באשתו טהורה ע"כ. וזה שכתב הר"ב דמדבריו נראה דאפילו באשתו טהורה. ורש"י מסיים לפי שביטל מדברי תורה. ע"כ. והובא לידי משניות מארץ ישראל מסדר זרעים קדשים וטהרות. ובתוכם גם מסכת זו והוגה כל המרבה שיחה וכו':

משנה ו[עריכה]

וקנה לך חבר. לשון הר"ב ואפי' אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך שהרב צריך ללמד בחנם. ודבריו הללו שלא בדקדוק כתבם שכיון שמפרש החבר בחברת למוד התורה כמו שמסיים אבל ברב וכו' שצריך ללמד בחנם. מאי כדי שתקנה אהבתו דקאמר כדי שתקנה חברתו מיבעיא ליה למימר. אבל תחלת דבריו לקוחין הם מדברי הרמב"ם. ולא אמר לענין חברת הלמוד. שכך כתב וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה וכו' שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתוקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו [תענית כג. ] או חברותא או מיתותא כו' וצריך שישתדל וכו'. שימשכהו לאהבתו וכו'. ע"כ. ובמדרש שמואל כתב בשם ה"ר יהודה לירמ"א שהקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו [תענית ז'. מכות י'. ] הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ונתן טעם לזה שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד. לכן אינם לומדים אלא במקום שלבם חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר. ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו. לכן לא הזהיר התנא עליהם. ע"כ. ורבינו מהר"ר ליווא ז"ל בספר דרך חיים כתב שלא אמר קנה לך תלמיד שאין ראוי לעשות דבר זה. לעשות האדם עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו ע"כ. ואע"פ שדבריהם האמת והצדק. בעיני נראה שהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא לפי שכבר קדמוהו להתנא קמאי דקמאי אנשי כנסת הגדולה שהם אמרו והעמידו תלמידים הרבה ולא אמרו אלא כשהתלמידים חפצים שבעל כרחם א"א ובמי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא דברו. שהרי אמרו והעמידו דהיינו על רגל האמת כמו שפירשתי שם בס"ד. וזה לא יוכל לעשות אלא מי שיש בידו האמת ולא אמרו במתגאים ובמתנשאים לאמר אני אמלוך ואהיה ראש וקצין עם להרבות בישיבת התלמידים שהרי כל דבריהם דברי מוסר וענות צדק. אבל במי שבידו הכח להעמיד תלמידים הרבה עליו אמרו והזהירו להעמוד תלמידים הרבה וע"ד שנאמר (משלי ז) ועצומים כל הרוגיה. זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה [שם ע"ב] אבל במי שלא הגיע למדה זו ומתנשא כאמור. גם הוא בכלל ורבים חללים הפילה. ובק"ו ממי שלא הגיע להורא' ומורה שזה לפי שעה ולעתים מזומנים להוראה ולאיש מן האישים וזה מידי יום יום ולתלמידים רבים ושבשתא כיון דעל על כ"ש וק"ו בן בנו של קל וחומר שעליו נאמר (משלי ז') ורבים חללים הפילה. ואין זו קושיא שא"כ למה אמרו בסתם והעמידו תלמידים הרבה. שעל זה ועל כיוצא בזה נאמר (הושע י"ד) וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומ"ש הר"ב שהרב צריך ללמד בחנם מפורש במשנה ג' פ"ד דנדרים ואע"פ שבמקרא יכול ליטול שכר כדאיתא התם. עיקר אזהרת התנא לעשות לו רב. הוא בלמוד המשנה והגמ' דאילו מקרא מדה ואינו מדה כדאיתא בספ"ב דב"מ [ל"ג ע"א]:

משנה ז[עריכה]

הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. שכנו שאדם קרוב לו אמר בו לשון הרחקה וברשע שאינו שכנו לא הוצרך לומר הרחק שאינו קרוב. רק הזהיר שלא יתחבר לו. ואמר על השכן רע ועל שאינו שכן רשע ואם שניהם רשעים. לפי ששכונת הרשע היא רעה לשכנו. וקרבתו היזק גדול. אבל הרשע שאינו קרוב לאדם אין רשעו גורם לאדם שום רע. אף שהוא רשע לשמים אא"כ הוא מתחבר אליו. כך כתב במדרש שמואל בשם החסיד הר"ר יוסף ן' שושן. ובשם הר"ר יהודה לירמ"א כתב שדקדק אמאי קאמר הרחק שהוא מההפעיל ולא אמר התרחק שהוא מבנין התפעל. ואמר שאם יבא שום אדם לשכון אצל השכן רע לפי שאינו מכירו. שירחיקהו ויזהירהו שלא ישכון עמו. ע"כ. ובעיני נראה שבשניהם אחז לו התנא לשון המקרא. בהרחקה. כמו שנאמר הרחק מעליה דרכך במשלי ה' ואי אתה מוצא מתרחק בלשון התפעל בכל המקרא. ובהתחברות. כמו שנאמר בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך בד"ה [ב'] כ'. והיינו דמסיים ואל תתייאש מן הפורענות כמו שהוא בכתוב הזה:

ואל תתייאש מן הפורענות. ולא אמר שידאג מן הפורענות כי דבר זה מדה מגונה מי שהוא דואג מן הפורענות אבל אל יתייאש מן הפורענות. כאשר עשה המן שהיה בוטח בגודל עשרו וכהרף עין נהפך עליו הצלחתו וזהו לשון ואל תתייאש. דרך חיים:

משנה ח[עריכה]

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים. פירש הר"ב כאותן האנשים שעורכים ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין ולומר לו עשה כך וכו'. ואע"פ שתחלת דבריו נראין שמפרש עורכי דיינין שהם עצמן מסדרין כך לפני הדיינים. וכך פירש"י בפרק בתרא דסוטה דף מ"ז [ע"ב] לוחשי לחישות מתלחשים עם הדיינים לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובתובתו של זה. ע"כ. וכפירש"י בפרק ד' דכתובות דף נ"ב. אבל מסוף דבריו אתה למד שגם תחלת דבריו שעורכין ומסדרין טענות בעלי הדין לפני הדיינים. לא שהם מטעימים בעצמם לפני הדיינים אלא ע"י שמגלין לבעל דין לומר לו עשה כך הרי זה כאילו הם טוענים בפני הדיינים. וכך פירש"י בכאן. גם בפ"כ דשבת דף קל"ט. וז"ל הרמב"ם עורכי הדיינים הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות כשיאמר הדיין כך. ענה כך. וכשיטעון בעל הדין כך. תהיה תשובתך כך. כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם. ולזה קוראים עורכי הדיינים כאילו ערכו הדינין לפניהם ע"כ. ולפי זה מלת עורכי מושכת שתי מלות הדינין לפני ואינה נסמכת למלת הדיינים בלבד. ובספר לב אבות כתב ששמע דהכי פירושו שהוא כעורך הדיינים עצמן כי הדין שפסקו הדיינים לזכות לזה הוא בסבת מה שסידר זה טענותיו וא"כ זה עורך את הדיינים לדון דין זה. ע"כ. וכתב במדרש שמואל בשם הר"ר מתתיה היצהרי וז"ל לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי און ומרמה שאלה הם רשעים גמורים. אלא אפי' דברי אמת. וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה [דף נ"ב] בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל ויעץ להם רבי יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לה קצבה. ע"כ. ויצא לי מזה פירוש דברי הר"ב שכתב ולומר לו עשה כך וה"ל למימר תהא טוען כך כדברי הרמב"ם. אלא שדעתי דלהשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר' יוחנן וכן עוד לר"נ בפרק הכותב דף פ"ו שהשיא עצה למחול לכתובתה. אבל ללמדו סדור דבריו וטענותיו כל שאין בו שקר אפשר דלהר"ב אין להתחסד ולהשמט מזה. אבל ודאי דלהרמב"ם אינו כן אלא דאף סדור דברים בעלמא נמי אסור. וז"ל הר"ר יונה הובא במדרש שמואל לא דבר כאן במלמד טענות של שקר לחברו. כי אדם כזה הוא רשע גמור ועבירה גדולה היא זו. והכא במילי דחסידותא עסקינן. אלא במי שמסדר לו טענותיו שבפיו ומטעים אותם. ועורך לפני הדיינים ומגלה לו את הדין. ואמר שאין ראוי לעשות כן כי יחשדוהו. ע"כ. ומדברי כולם למדנו דהיינו דאמר התנא כעורכי בכ"ף שאילו אמר אל תעש עצמך עורך הדיינים. היה במשמע שהעריכה אסורה מצד הדין ואיננה. ועוד נ"ל בדקדוק עצמך שאמר התנא ולא שנה בלשון קצרה אל תהיה וכו' משום ההוא דר"י דאמרינן בגמ' דלהכי יהיב עצה שהיה קרובו וסבר מבשרך אל תתעלם. ואחר כך נתחרט ואמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. דסבר אדם חשוב שאני. ושמעינן מהכא דאילו לא היה אדם חשוב. יפה היה עושה משום מבשרך אל תתעלם. והיינו דקאמר התנא אל תעש עצמך כלומר כפי עצמך שאתה אדם חשוב. אל תעשה אותך כעורכי אבל זולת זה משרי שרי. ולפי זה אפי' שלא לקרובו שרי כשאינו אדם חשוב והא דאמר רבי יוחנן משום מבשרך היינו דאי לאו הכי למה לו לעשות כן להפסיד שכנגדו דמאי חזא דדמא דהאי סומק טפי. וכן אזהרת התנא לא בא אלא על אדם חשוב מדדייק למתני עצמך. אבל כשאינו אדם חשוב אפילו מדת חסידות אין כאן כיון שאינו מלמדו לטעון שקר. אלא דלמדנו מרבי יוחנן שאמר משום מבשרך אל תתעלם. דאי לאו הכי היה מתעלם ולא מצד חסידות אלא דמה לו להרויח לזה. ולהפסיד לזה. ואם הוא קרובו ואינו אדם חשוב יקיים נמי ומבשרך אל תתעלם. כך נראה בעיני. [אבל לשון רש"י אדם חשוב שאני שלומדים הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. ע"כ. א"כ כל שלא לקרובים הוא בכלל האזהרה דאל תעש וכו']:

יהיו בעיניך כרשעים. אבל שניהם כצדיקים לא שא"כ לא יחפש בטענותיהם וידין כל אחד לכף זכות ולא ירד לאמיתת הדין. אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותיהם של כל אחד וברמאות של כל אחד ובשביל כך ירד לאמתת הדין. גם יש לומר דכיון שעכ"פ הא' מן הבעלי דינין הוא עושה שלא כדין וכן בעל הדין השני שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו שכך אמרו [שבועות לט.] לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו' ואמרו שם [ע"ב ומ"ז ע"ב] שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם. וכל זה כיון שיש לזה דין עמו. שניהם נקראו רשעים עד שקבלו את הדין. ואז שניהם צדיקים. כי קבלת הדין אחר המחלוקת שהיה להם. הוא מחמת הצדקות שיש בהם. דרך חיים: כשקבלו עליהם את הדין. כתב הר"ב שלא תחשוד וכו'. דהוי אמינא כיון דאיכא למחשד. אין זה בכלל והוי דן את כל האדם לכף זכות. צריכא:

משנה ט[עריכה]

[והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו. פירש הר"ב בעל הדין או העדים. ואע"ג דברישא לא קתני אלא עדים מכל מקום זיל בתר טעמא דשמא וכו'. דשייך ודאי אף בבעלי הדין. ועוד דוהוי זהיר וכו' מלתא באפי נפשיה הוא. והלכך ילמדו דקאמר על כל מי שיכול ללמוד קאמר והכל במשמע עדים ובעל דין]:

משנה י[עריכה]

שמעיה ואבטליון. פירש הר"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב] ויומא [דף ע"א ע"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע"כ:

אהוב את המלאכה. כתב הר"ב אפילו יש לו במה להתפרנס וכו' דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. והיינו אהוב. דקאמר. ולא אמר עשה מלאכה. וכתב הר"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום. הכי אמר רשב"ג במשנה ה' דפרק ה' דכתובות [דף נט.] ואני תמיה דהתם [ס"א ע"ב] אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה. ואיכא בינייהו משחק. דמשום שעמום ליכא ומשום זימה איכא כדפי' הר"ב שם. ואפשר לומר דדוקא באשה שייכא זימה. שהנשים דעתן קלות להתפתות. וכן אתה מוצא בפרק דלקמן משנה ז' מרבה שפחות מרבה זמה. ואילו ברבוי עבדים תנן מרבה גזל:

ושנא את הרבנות. פירש הר"ב בפי' אחר שהרבנות מקברת את בעליה. כדאמר מר [בפ"ק דסוטה] [דף י"ג וברכות נ"ה ע"א] מפני מה מת יוסף [קודם אחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. רש"י. [וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי"ט. נ"ל].

ואל תתודע לרשות. פירש הר"ב כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. וא"כ היא מתני' ג' דפרק דלקמן. וע"ש:

משנה יא[עריכה]

חכמים הזהרו בדבריכם. מה שהזהיר לחכמים אין הכונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים יבואו השומעים לכלל טעות משא"כ בדברי הדיוט שאין משגיחין על דבריו. לכן הזהיר יותר לחכמים. במדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן' שושן.

למקום מים הרעים. לשון הר"ב שמראין פנים בתורה שלא כהלכה. והם כנוי למים הרעים ולשון מסורס הוא שהמים הרעים הם כנוי לפנים [בתורה] שלא כהלכה ולשון הרמב"ם מים הרעים כנוי למינות:

וישתו התלמידים הבאים אחריכם. כתב הר"ב כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס וכו' ויצאו למינות הם ותלמידיהם וכו' וכיוצא בזה כתב במ"ו פרק בתרא דידים נתחברו עמהם כתות מישראל וכו' ואין זה שוה ממש לדברי התנא שאינו מיירי אלא מפני התלמידים הבאים אחריכם. ומצאתי בפי' הרשב"ם פרק יש נוחלין דף קט"ו ע"ב שכתב בשם אבות דרבי נתן מעשה צדוק וביתוס שהיו שונים לתלמידיהם דברי אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו' וטעו התלמידים וכו' וכך ראיתי באבות דר' נתן בפ"ה.

משנה יב[עריכה]

ורודף שלום. כענין שנאמר (תהלים ל"ד) בקש שלום ורדפהו:

אוהב את הבריות. לפי שהם בריותיו של הקב"ה לפיכך ראוי שתאהבם וגם שתהיה האהבה מזה הפנים ולא מפנים אחרים כגון מפני הנאה המגיע לך מהם. וקרוב לזה פירש במדרש שמואל:

ומקרבן לתורה. פירש הר"ב שאהרן כשהיה יודע באדם שעבר עבירה היה מתחבר עמו וכו' וקצת קשה שזה נראה מתנגד למאמר נתאי הארבלי שאמר ואל תתחבר לרשע וראיתי בפי"ב מאבות דר"נ מה ת"ל ורבים השיב מעון כשהיה אהרן מהלך בדרך פגע בו באדם רשע נתן לו שלום למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה אומר אוי לי איך אשא [עיני אח"כ] ואראה את אהרן בושתי הימנו שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מראה לספר עמו. והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו וכו':

משנה יג[עריכה]

נגד שמא אבד שמיה. פי' הר"ב מי שנמשך שמו וכו'. וכן פירש הרמב"ם. ובדרך חיים מדקדק שינוי לשון דמתחלה שונה שמא ואח"כ שמיה. ומפרש שכך הוא אומר נגד שמא ר"ל שם השררה נגיד. וזה מורה על המשכה אבל אין זה ראוי כ"א אבד שמו של בעל השררה שהרבנות מקברת וכו'. וי"ג נגד שמא אבד שמא באל"ף. ובמד"ש נגד שמא המושך שמו לעשות לו שם כשם הגדולים אבד שמיה שהיה לו כבר. וישאר קרח מכאן ומכאן. ובשם החסיד הר"י ן' שושן כתב שהגרסא הנכונה שניהם בשי"ן מ' אל"ף. והא דאמר בלשון תרגום עיין סוף מכילתין:

ודלא מוסיף יסיף. פי' הכ"מ בפ"ג מהלכות ת"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה. ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו']. לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד. לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף. דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו. ע"כ. [וזה דלא כפירוש הר"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]:

ודישתמש בתגא. פי' הר"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה. לפי שסתם כתר כתרה של תורה. כי כל הכתרים זולתו אינן כלום. מדרש שמואל בשם הר"י ן' שושן.

משנה טו[עריכה]

[עשה תורתך קבע. כתב הר"ב שלא תחמיר וכו' וזה דלא כדעת בית אביו של רבן גמליאל שהוא מב"ה כדלקמן שהרי היו מחמירין וכו' כדתנן בפ"ב דביצה ובמשנה י' פ"ג דעדיות]:

והוי מקבל וכו'. עיין בפירש הר"ב פ"ג משנה י"ב ומ"ש שם:

משנה טז[עריכה]

רבן גמליאל אומר. והוא בן בנו של הלל כדאמרינן בפ"ק דשבת דף ט"ו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה. ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל. ונעשית התורה כשתי תורות לכך לא שייך לומר קבלה גבייהו. שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. ולי נראה דאי משום הא לא היה נמנע התנא מלשנות שקבלו שהרי עיקרי התורה קבלוה ואין בה מחלוקת בשום פנים כמו שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה. אבל מעיקרא לאו קושיא דבפ"ב משנה ח' תנן ריב"ז קבל מהלל ושמאי וכו':

ואל תרבה לעשר אומדות. פי' הר"ב שהמפריש מעשרותיו וכו' ואם העדיף וכו' מעשרותיו מקולקלים. שהטבל מעורב בהן. רמב"ם פ"א מהל' מעשר. וכ"כ רש"י בפ"ב דקדושין דף נ"ב. ובפ"ד דערובין [דף נ'] מסיים משא"כ תרומה דאין לה שעור. ועיין בפי' הר"ב משנה ו' פ"ד דתרומות. וכתב במדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן' שושן וז"ל תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה. ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור. שמא תטעה באומדן דעתך. ע"כ. והתוס' בגיטין פ"ג דף ל"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות. ומרבה במתכוין. מהא דתנן בפ"ד דתרומות משנה ו' משובח משלשתן מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד. וכן פירש הר"ב שם ש"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד. והיינו כשאינו מרבה במתכוין. ומיהו להרמב"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין. וכן דברי הר"ש שם. ורבינו בדרך חיים מפרש מתני' כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר"ב במשנה ב' פ' [חמישי] דדמאי] כסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד ובודאי במעשר ג"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ' [דבכורות דף נ"ט] וכמ"ש בפירש הר"ב משנה ז' פרק בתרא דבכורות] ולכך אומר אל תרבה שאע"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד מ"מ אל תרבה לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ע"כ. ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות. דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ. כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד' פרק ב' דמעשרות. ועיין בריש פ"ד דדמאי. אבל ראיתי בפי' הר"ש משנה ז' פ"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'. וכ"כ התוס' דגטין ודבכורות הנ"ל:

משנה יז[עריכה]

שמעון בנו. והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות [דף ח'] שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית) [בדינרין] ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת [דף ע"ו] כי אם עד שמעון השני. ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן דוגמת בן זכאי במשנה ב' פ"ה דסנהדרין ואע"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי:

טוב משתיקה. וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל. וביש ספרים גרסינן אלא שתיקה. וכן בספר דרך חיים.

ולא המדרש וכו'. כתב הר"ב ותדע לך וכו' דאי לא בא לראיה על הקודם. היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו' שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:

משנה יח[עריכה]

רבן שמעון בן גמליאל. הוא נכדו של שמעון הנזכר במשנה הקודמת. וזהו אביו של רבי הוא רבינו הקדוש. ובו מתחיל הפרק השני.

העולם עומד. פירש הר"ב ישובן של בני אדם מתקיים. ומתיישב בזה הפירוש דלא תקשה אדתנן במשנה ב' שלשה דברים אחרים שעליהם העולם עומד. ואע"פ שפירש שם הר"ב שהוא על בריאת העולם שבשבילם נברא. עם כל זה לא היה צריך לקיום העולם ג"כ זולת אלו השלשה. דהואיל והם סבה לשיהא נברא אחר שלא היה. כ"ש שיהיו סבה לשיתקיים אחר שהוא נברא. דמאי דלא הוה הוה בשבילם. כל שכן דמאי דהוה שיהא בהוייתו בשבילם. לפיכך מפרש הר"ב דהנך דהכא על יישובן של בני אדם נאמרו. ולא על סבת הויית העולם בכללו. שהרי תורה ועבודה וגמילות חסדים יוכל להתקיים בבני אדם ואע"פ שאינן מתיישבין ביחד כראוי מצד שאין דין אמת ושלום. כי יהיו שרידי ה' יחידי סגולה שיתקיים על ידם השלשה עמודים שבמשנת שמעון הצדיק. ואל תתמה שהרי אמרו [ברכות דף י"ז] לא נברא העולם אלא בשביל חנינא בני ועוד אמרו [ו' ע"ב] לא נברא העולם אלא לצוות לזה על פסוק כי זה כל האדם ועמ"ש [סוף] משנה ד' פ"ג דסוטה.

העולם עומד. ונ"א קיים וכתב בדרך חיים שהיא הגירסא הנכונה:

שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. בזכריה ח' [ט"ז]. ולעיל מיניה כתיב כאשר זממתי להרע לכם וגו' כן שבתי זממתי בימים האלה להטיב את ירושלים ואת בית יהודה אל תיראו אלה הדברים אשר תעשו וגו'. ובפירוש רש"י שפטו בשעריכם וסמיך ליה אולי יחנן ה' צבאות ע"כ. וכ"כ במדר"ש בשם הרשב"ם. ולא קרב זה אל זה דאולי יחנן בעמוס ה' [ט"ו] נאמר שנאו רע ואהבו טוב והציגו בשער משפט אולי יחנן וגו'. עוד בפירש"י ובמשנה טבריינית אין שם פסוק: